רעד קולך | החיים והמילים של מרים ילן־שטקליס

"כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי."

raad-koleh_51-715x537

דרורה וייצמן, אבות הדורות, אסמבלאז' של גב כריכות ספרים, 39X33 ס"מ, 2018

.

מאת נועה גולדברג רוזן

 

איך הייתי נוהגת לו זכיתי בפרס ישראל? זאת שאלה היפותטית כמובן, אבל אני די בטוחה שלא הייתי מתווכחת עם חבר השופטים ועם הנימוקים שלהם לבחירה בי, כפי שעשתה המשוררת מרים ילן־שטקליס, הראשונה שקיבלה את הפרס בקטגוריה של ספרות ילדים, בשנת 1956. השופטים כתבו בהחלטתם כך: "מרים ילן־שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור לילדים ולהם הקדישה את כל כשרונה המבורך […] על כן ממליצה הוועדה להעניק לה את הפרס כאות תודה וחיבה ויקר".
ועל כך ענתה להם המשוררת:

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי. באשר ל'תודה', בליבי אני שואלת את עצמי: מה תודה מגיעה לי? האם אנחנו מודים לציפור כאשר אנו נהנים משירתה? נראה לי שאני חייבת תודה לגורלי, אשר נתן בי את התכונות ההכרחיות כדי להיות משוררת – כל התודה מגיעה לגורלי ולא לי.

אפשר לראות במכתב הזה סימן לדקדקנות ועיקשות, מתכונותיה של ילן־שטקליס, שהביאו אותה לריב מרה עם מוציאים לאור, מתרגמים ובתי דפוס. כשנעמי שמר הלחינה את השיר "מיכאל" ושינתה ללא רשות את המילה "גזוזטרה" למילה "מרפסת", כמעט הגיע העניין לבית המשפט, ושמר נאלצה להקליט את השיר שוב, עם המילה "גזוזטרה" כפי שנכתב במקור.

אבל אפשר לראות במילים האלה גם רמז לכאב שליווה את ילן־שטקליס כל חייה וקיבל ביטוי בכתביה האוטוביוגרפיים ובחליפת מכתבים עם ידידתה הקרובה, הסופרת וחוקרת הספרות הרצליה רז. ילן־שטקליס החלה לכתוב שירים מיד אחרי מות אמה בן לילה מהסתבכות של מחלת חורף. למרים בת ה־16 היה זה, על פי עדותה, אובדן טראומטי ששינה את חייה והשפיע עליהם מאז. "כל השבילים מובילים אלייך, אמא", כתבה באחד מהשירים הרבים שהקדישה לאמהּ. רק בגיל 35, אחרי שכבר נודעה כמשוררת ושיריה התפרסמו בכתבי עת, החלה לכתוב שירים ש"מתאימים להבנת ילדים", אך מאותו רגע תויגה כמשוררת לילדים. תיוג זה העמיק כשזכתה בפרס ישראל לספרות ילדים, ומאז לא הצליחה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, להוציא לאור את יצירתה האחרת, למבוגרים.

בשנת 1957 הציע לה אפרים תלמי, עורך העיתון דבר לילדים, לחזור ולכתוב שירים לילדים, והיא השיבה לו: "מה אעשה ולא אני מפתה את בת־השיר, כי אם היא מפתה אותי? ובזמנים האחרונים היא מפתה אותי לכתוב שירים אשר אינם ראויים לקריאה לילדים ומה אעשה לה?"

רבקה גרון, בעבודת הדוקטורט שלה שעוסקת בשירתה של ילן־שטקליס, משווה בין שירים "ילדותיים" ושירים "מבוגרים" ומוצאת דמיון רב ביניהם: באבני הבניין, במהות ובעוצמת הרגשות. הדובדבן שבמחקרה הוא התגלית בקשר לשיר "מיכאל": היא מצאה את השיר בתרגום של ילן־שטקליס עצמה לרוסית (שירים וסיפורים שלה תורגמו ביוזמתה גם לספרדית ויצאו לאור בספר גשר של נייר, שהיה חלק מהחזון שלה לקירוב לבבות בין ילדי העולם), ועמדה על הבדל בין המקור לתרגום בשורות האחרונות של השיר. בעוד במקור העברי הילדה מתכוונת לחזור לגן "ואשב לי ואבכה לי כל הזמן", בתרגום לרוסית היא חוזרת לגן, מחכה ועדיין מקווה שמיכאל יבוא. מן ההבדל הזה מסיקה גרון שכאשר מרים חוזרת אל שפת אמה, השפה הרוסית, היא נמצאת במקום בטוח יותר, שבו עוד יש תקווה שיהיה טוב.

אך מהי שפת האם של מרים? מגיל צעיר שלטה היטב בשבע שפות (במשך שלושים שנה עבדה כספרנית בספרייה הלאומית, אחראית המחלקה לשפות סלאביות), אך כתבה בעיקר בעברית. בזיכרונותיה היא מספרת על יצחק יציב, עורך דבר לילדים, שהיה אחד הראשונים שזיהו את יופיים של שיריה ופרסם אותם, סיפור ששמעה מפי הצייר נחום גוטמן, שהיה גם הוא חבר מערכת העיתון: "ישבו בחדר המערכת, […] אחד העוזרים קרא בשירי, הוא אחז בעיפרון ורצה לתקן משהו. לפתע הרים יציב את ראשו, נעץ שתי עיניו באותו עוזר וקרא בקול: מה אתה עושה?! התחיל העוזר לגמגם משהו, אמר יציב: 'אם אתה מקבל משהו ממרים, קח את הדבר' – והוא הרים את שתי ידיו והראה בתנועת האצבעות, כיצד אוחזים בזהירות בנייר יקר ערך – 'ככה, תיקח אותו ותביא אותו לדפוס!' אמר העוזר: 'אבל הדקדוק…' הפסיקו יציב: 'היא בעצמה הדקדוק!'"

.

 

https://www.youtube.com/watch?v=RTlMnyFdfqs

.

אבל החשיבות שראה יצחק יציב ואחרים כמוהו ביצירתה של מרים לא הייתה נחלת הכלל: אברהם שלונסקי, אחד הקולות הבולטים במילייה הספרותי של התקופה, זלזל בשירי הילדים של מרים. "זה הגמגום התינוקי, ה'טרא־לא־לא', ההתחטאות והפינוקים והלא כלומיות בתוכן", כתב ב-1943 בעל המשמר, וכך נפקד מקומה מן האנתולוגיות שבהן נמצאים כל הכותבים של התקופה.

במכתבים ששמורים בארכיונים שבהם נמצאים כתביה (במכון גנזים, במרכז לוין קיפניס, במכון המחקר ע"ש קיפ ובמכללת דוד ילין) אפשר למצוא הדים לתסכול שליווה אותה ולמאבקים שלא פסקו עד יומה האחרון, בניסיון לשנות את מה שהכאיב לה. כמה שנים לפני מותה, משלא מצאה הוצאה לאור שתוציא את כתביה, לקחה הלוואה והוציאה בעצמה את הספר חיים ומילים. זהו ספר עב כרס, שבו איגדה את כל מה שראתה כיצירה שלה ש"פחות מתאימה להבנת ילדים" ורק חלק קטן ממנה זכה לפרסום. הספר מחולק לשערים ויש בו סיפורים אוטוביוגרפיים, פרוזה, מסות, תמלילים של שידורי רדיו ששידרה לילדי ירושלים הנצורים, תרגומים, הספדים והרבה שירים נפלאים. ביניהם שירי געגועים לאמה, שירי אהבה לירושלים, שירים פוליטיים ושירים אישיים. בולטים ביופיים השירים שכתבה לאחר הפרידה ממשה שטקליס, שהייתה נשואה לו עשר שנים, ועל שעזב אותה התאבלה עוד שנים רבות.

נשקתָ ידיי
נשקת ידיי ויצאת.
לא הסבת ראשך אחור.
לא ראית ולא ידעת
ששפתי רעדו: חזור!
אחור לא הסבת פניך.
כי עיניך מלאו דמעות.
ואני לא ראיתי עיניך.
לא נתתי לך כל אות.
לא אדע אם אותך אהבתי,
או אהבתי בך חלום.
לא אדע – בחיקך שכבתי,
או היה משכבך גרדום –

את הספר חיים ומילים היא חילקה לחברים, שלחה לספריות וכמה מאות עותקים שנשארו העבירה לידי רפאל איתן, רפול, כדי שיעביר אותם לחיילים. ככל הידוע, ארגזי הספרים אופסנו במחסן בבית החייל וברבות הימים ניזוקו והושחתו בשל חדירת מים. העותקים שמגיעים מדי פעם לשוק הספרים המשומשים נחשבים נדירים ויקרי ערך.

מקום מיוחד היה בליבה של מרים לצה"ל ולכוחות הביטחון. את רפול אהבה והעריצה, הוא ייצג עבורה את דמות הגיבור היהודי, מין יהודה המכבי של זמננו, והיא אף כתבה והקדישה לו את השיר "ציון". עם הרמטכ"ל מוטה גור קיימה חליפת מכתבים, ובמטבח הקטן שלה, בדירת שני חדרים ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים, אירחה ישיבות לילה של ראשי המדינה. בהיותה בתו של יהודה וילנסקי, מנהיג ציוני וראש קהילה גדולה באוקראינה, ובעצמה דעתנית וציונית גאה, היא לא היססה להעיר ולייעץ. במשך שנים היא תרמה סכומים עצומים, רווחיה מתמלוגים, לקרן לב"י, וכשבאו מגלי צה"ל לראיין אותה לכבוד יום הולדתה השמונים ראתה בזה כבוד גדול ופתחה את הדלת לכתבים בהצדעה.

ילן־שטקליס חיה רוב שנותיה לבדה, ניהלה את ענייניה הכספיים בקפדנות והוטרדה מאוד מן השאלה מה יהיה על יצירתה לאחר מותה. היא החליטה לצוות את הקניין הרוחני שלה למדינה, ולשם כך הקימה הקדש שידאג לקיום הצוואה שלה כלשונה. היא ביקשה שכספי התמלוגים שיתקבלו מספריה יגיעו לילדי ישראל, ובעיקר לאלה אשר "ידם אינה משגת", בדמות ספרים שלה שיחולקו להם. מדי שנה מתכנסים חברי ועדת ההקדש ומחליטים על מטרות מתאימות לקיום הצוואה. ייתכן שהגיע הזמן להדפיס מהדורה שנייה לספר חיים ומילים.

מרים ילן־שטקליס הלכה לעולמה במאי 1984. ככל שחולפות השנים רק הולכת ומתבססת ההכרה בחשיבותה כמשוררת ויוצרת. אני רוצה לקוות שיש תיקון למה שתיארה בכאב הרצליה רז ידידתה. רז ספדה לה במאמר מרגש ואוהב, אך בסופו כתבה: "נסעתי להלווייתה שהייתה בחיפה […] התאסף קומץ אנשים מזערי בבית הקברות הישן. לא באו ילדי בתי הספר – אלה המשננים את יצירתה, לא נשלח זר מעיריית ירושלים – והיא הייתה 'יקירת ירושלים', לא הגיע נציג מהוצאת דביר שהוציאה את ספריה המפורסמים, לא הגיע נציג מאגודת הסופרים ולא מאקו"ם. זאת הייתה לוויה אכזרית לאשה קטנטנה וגדולה. נדמה לי שהעם חטא למשוררת מופלאה שלו. חטא לה בחייה ועוד יותר במותה."

 

נועה גולדברג רוזן היא שחקנית, זמרת ויוצרת. בזכות קשר נישואים עם בן משפחתה של מרים ילן־שטקליס, יצאה למסע בעקבות המשוררת ויצרה את המופע המוזיקלי "יש לי סוד", שבו היא מספרת עליה ושרה משיריה.

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: מיכל בת־אדם קוראת שני שירים של אלזה לסקר־שילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | זה מה שחברים עושים

"למחרת מיימיי אמרה לי שהיא שמה אותו בקערה בשירותים. מתברר שאין שום בעיה, היא אמרה. הדבר אהב לאכול אוכל לחתולים אז היא האכילה אותו כשהאכילה את החתולים". סיפור מאת ליליאן הוואן, בתרגום אורית וקסלר

uveivrit_51-715x537

מרב קמל וחליל בלבן, מדיטציה, בד, 63X17X32 ס"מ, 2018

.

סרירצ׳ה וטבסקו / ליליאן הוואן

מאנגלית: אורית וקסלר

 

מיימיי ואני מצאנו אותו ליד החוף בפֵּאֵיָה. בהתחלה חשבתי שזו חתיכת צדף מבצבצת מהבוץ. ציפינו שיהיה קל למשוך אותה החוצה אבל הדבר היה גדול יותר, יותר משדמיינו. היה לו ריח מוזר. חשבתי שזה רק הבוץ, הריח. לא ריח טוב בכלל.

אחרי שהוצאנו את זה הבנו שזה חי. משושים קטנים התנועעו על שפת הצדף.

אל תגעי בזה. הצבעתי על הכריות הדביקות למראה לצד המשושים, אי אפשר לדעת, הן עשויות לעקוץ אותך.

ניסיתי לשכנע את מיימיי להחזיר את זה לבוץ או לזרוק את זה לים. כבר באותו הרגע היה בו משהו מצמרר. לפני שהבוץ כיסה את הבור שממנו משכנו אותו ראיתי מין קורים ריריים. אבל כשהבטתי שוב הבוץ כבר מילא את הבור.

זה היה רעיון גרוע להביא אותו הביתה. זה מה שאמרתי למיימיי. היא רצתה להחזיק בו בתור חיית מחמד. בשום אופן, אמרתי. היו לה כבר פּלוּפּ וסרירצ׳ה, שני החתולים שלה.

למחרת מיימיי אמרה לי שהיא שמה אותו בקערה בשירותים. מתברר שאין שום בעיה, היא אמרה. הדבר אהב לאכול אוכל לחתולים אז היא האכילה אותו כשהאכילה את החתולים. הוא גם היה נקי. היא הצטרכה רק להחליף את המים פעם אחת ביום.

שאלתי: כמה הוא אוכל?

לא הרבה, מיימיי אמרה, קופסה ליום.

שבוע מאוחר יותר מיימיי הראתה לי אותו. הוא היה בקערת קרמיקה כחולה ליד הכיור. הוא ישב בתחתית מכוסה במים. לא חיית מחמד מעניינת במיוחד.

ואז פּלוּפּ נעלמה. הסעתי את מיימיי לווטרינר ותלינו מודעות במשרד שלה. נעלמה חתולה. אפורה מנומרת. פרס למוצא. אשה אחת התקשרה ומיימיי הלכה לראות אבל התברר שזו חתולה אחרת, לא פלופ.

זה השפיע על מיימיי, ההיעלמות הזו של פלופ. הרגשתי משום מה שהיא מאשימה אותי. למה? לא ידעתי, זה היה בלתי סביר.

כמה ימים מאוחר יותר מיימיי האשימה אותי בחוסר התייחסות מספקת לחיות המחמד שלה. איזה דבר מטורף לומר.

שאלתי אותה: מ'זתומרת?

לא אכפת לך מהחיות שלי. היא צפתה בטלוויזיה כשהיא אמרה את זה, עיניה לא זזו מהמסך.

לא טיפלתי בפלופ וסרירצ׳ה בשבוע שמיימיי נסעה לאיים הטומאטיים: לפקאראבה או שזה היה רנגיקואה?

מיימיי לא אמרה כלום. היא נהגה כאילו לא הייתי שם. אחרי כמה זמן קמתי והלכתי בלי לומר שלום.

זמן מועט לאחר מכן וָאִיאָה אחותה התקשרה אליי. היא אמרה: היי, לא נראה לך שאחותי מתנהגת מוזר?

לא רק שמיימיי התנהגה מוזר, היא נהייתה מרושעת. כבר לא הסתובבתי איתה יותר.

אתם לא חברים?

אמרתי לוואיאה את האמת: אין לי מושג.

איזו מין חברוּת זו?

אמרתי: את אחותה.

ואיאה התחילה לצעוק. היא אמרה: חברים אמיתיים היו נפטרים מהדבר הזה שבקערה. ואיאה לא הייתה צריכה להכביר מילים. ידענו על מה היא מדברת.

מתברר שזה היה יותר קל משחשבתי, לגרום למיימיי להזמין אותי. היא נשמעה אפילו חברותית בטלפון. אבל כשהגעתי היא המשיכה להביט במסך הטלוויזיה. זו הייתה תוכנית צרפתית מטופשת שבה אנשים התחפשו לאבירים. הסתכלתי בה זמן מה ואז הלכתי לחדר האמבטיה. הדבר היה עדיין בקערת הקרמיקה הכחולה. המים היו עכורים אבל חוץ מזה הוא נראה אותו הדבר.

כשסיפרתי לוואיאה היא התחילה שוב לצרוח: מה? פשוט השארת את זה שם?

מה יכולתי לעשות? לא יכולתי סתם לצאת החוצה עם הדבר בקערה.

ואיאה הייתה נחרצת: כן, בטח שיכולת. זה מה שחברים עושים.

ככה יצא שמצאתי את עצמי עם הקערה במושב הקדמי בדרך לים. פשוט לקחתי אותה מחדר האמבטיה של מיימיי. היא צפתה בטלוויזיה כרגיל ולא הרימה את העיניים אפילו. חשבתי שאסע לפָארָאיי־אוּטָאיי ואזרוק את זה לים שם, באזור שמכליות הדלק חונות בו. המים עמוקים מספיק. אבל כשעצרתי את המכונית ראיתי שהקערה ריקה. רק המים החלביים נותרו בה.

כשהבטתי אחורה ראיתי שהוא יושב בספסל האחורי. יכולתי להושיט יד אחורה ולהרים אותו אבל ידעתי שזה לא רעיון טוב. התקשרתי לוואיאה.

ואיאה הגיעה עם פטיש גדול וזוג מלקחיים, מאלה שמשתמשים בהם לברביקיו, כמו בימי ראשון עם כל הדודים והדודות. לפני שהצלחתי לומר משהו ואיאה הורידה עליו את הפטיש. נשמע קול פיצוח אבל אז התברר שהפטיש לא עיקם או סדק את הצדף. הדבר פשוט ישב שם כאילו כלום לא קרה.

ואיאה תפסה את המלקחיים, את אלה של הברבקיו של יום ראשון, אלה שמשתמשים בהם בשביל משהו רציני, והרימה אותו מהמושב האחורי. עכשיו הוא התחיל להשתולל. הוא התנער באלימות וניסה להשתחרר עד שוואיאה נאלצה לאחוז במלקחיים בשתי ידיה. ואיאה נזרקה כנגד המושב שלה מכוח ההשתוללות שלו אבל היא המשיכה לאחוז בו. אני צריכה עזרה, היא צעקה. תפסתי בגב שלה שהתנודד מצד אל צד אבל לא יכולתי להחזיק. ואיאה נדחפה אל מחוץ למכונית והמלקחיים נפלו לה מהיד. איכשהו היא הצליחה לצאת מהמכונית לפני שהיא איבדה שליטה.

הדלת! הדלת! היא צרחה וטרקתי את הדלת. הוא זינק לרוחב מגרש החניה. לא דמיינתי שהוא יכול לזוז, בטח לא מהר כל כך. ואיאה ואני רצנו אחרי הדבר. בקושי הצלחנו לרוץ מהר מספיק, הוא החליק על האספלט במהירות אדירה, מותיר אחריו ריח נוראי.

הים! ואיאה צעקה אבל הדבר כבר היה כמה מטרים לפנינו. הוא התקדם לעבר מגרש הגרוטאות של פאראיי־אוטאיי שהיה תחום בגדר מתכת וגדר תיל. הוא החליק מתחת לגדר ונעלם בין הצמיגים וחלקי המכונות החלודים. שמענו קרקושים ואחריהם רעשי לעיסה מתכתיים מרושעים ואז דממה.

מיימיי התקשרה למחרת, שאלה אם ארצה לראות סרט.

לא, אמרתי.

לאחר זמן אמרתי: אולי בסופשבוע הבא?

בטח, היא ענתה. היא נשמעה כאילו כלום לא קרה אבל ידעתי שהחברות שלנו, כפי שהייתה, נגמרה.

ואיאה עוד מתקשרת לפעמים. היא אומרת שמיימיי מסתובבת עם חבורה טובה יותר עכשיו. לא בטוח אם זה סוג של העלבה. ראיתי את מיימיי פעם, לפני שנה בערך ליד המָרשֶה. היא השמינה קצת ועשתה גוונים ירוקים בשיער. היא נראתה טוב, למרות שלא ממש אהבתי את צבע השיער החדש. היא אמרה שיש לה חתולה חדשה לארח לסרירצ׳ה לחברה. טבסקו, זה שמה של החתולה. מיימיי חשבה שזה מצחיק והתחילה לצחוק. טבסקו וסרירצ׳ה. צחקנו יחד כמה דקות לפני שנפרדנו לתמיד.

 

ליליאן הוואן (Lillian Howan) בילתה את ילדותה בטהיטי, ולאחר מכן למדה משפטים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. ספרה The Charm Buyers ראה אור בשנת 2017, וסיפוריה פורסמו באנתולוגיות ובמבחר כתבי עת ספרותיים ברחבי עולם. היא גם ערכה את אוסף מחזותיה של ואקאקו יאמאוּצ'י, Rosebud and Other Stories.
דבר המתרגמת: לילאן הוואן היא בת להורים בני המיעוט הסיני ״האקה״, שמשפחותיהם חיו בטהיטי במשך דורות. הריאליזם הפנטסטי של סיפוריה ושל ספרה נטוע עמוק במסורות איי האוקיאנוס השקט. העיסוק במגדר של המספר משמעותי עבור הוואן, והיה לה חשוב שאשמור בתרגום על אי הבהירות בנוגע למגדר של המספר/ת.

.

אורית וקסלר, פסיכותרפיסטית, עוסקת בכתיבה, תרגום, תיאטרון וגינון. פרסמה סיפורים בעברית בכתבי העת הליקון ומטעם, ובאנגלית – סיפורים באנתולוגיה נשית ומאמרים פוליטיים באתר אלטר־נט.

 

» במדור ובעברית בגיליון המוסך הקודם: המהפכנית ואהבת האנושות – וירג'יניה וולף על מרי וולסטונקראפט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הדרמה החלה בשעה 5:25 בדיוק: הפיגוע במעלות – תמונה אחר תמונה

פרוייקט מיוחד של הספרייה הלאומית מגולל את אחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה וחוזר לרגעי האימה כפי שחוותה אותם המדינה דרך עיני התקשורת. טרור במעלות: תמונה אחר תמונה

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded tenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows IDF carrying a wounded child. 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-011-03 Photo by IPPA Staff

הפיגוע במעלות, 1974. צילום: אוסף דן הדני

זעקות רמות מילאו את הרי הגליל ב-15 במאי 1974, כשאחת הדרמות הטראגיות הגדולות בישראל התרחשו דווקא באחת העיירות הקטנות בצפון הארץ. המחבלים שנכנסו לאיזור זרעית מכיוון לבנון הצליחו להחזיק 85 ילדים עם מדינה שלמה, כבני ערובה. במלאת 45 שנים לפיגוע הנורא בבית הספר במעלות, אנו חוזרים אל אש הקרב במעלות דקה אחר דקה, בעזרת כותרות העיתונים ותמונות נדירות מארכיוני הספרייה הלאומית.

 

שני לפנות בוקר | 13 במאי 1974

"יומיים לפני האסון עזבה יחידת האבטחה של צה"ל את המקום. מדוע?"

יחידת אבטחה צבאית של צה"ל עוזבת את העיירה מעלות.

בד בבד, חולייה של שלושה מחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" מצליחה לחדור לישראל מכיוון לבנון, ופורצת את הקו באיזור היישוב זרעית. החדירה מזוהה בידי סיור של משמר הגבול באיזור, מה שמעלה את הכוננות במרחב. הכוחות מתחילים בסריקות לאיתור המחבלים.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: Medical team taking care of the wounded children from the school and soldiers who were wounded during the battle. 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-011-31 Photo by IPPA Staff

 

יום שלישי, 23:00 בלילה | 14 במאי 1974

המחבלים מסיירים ממזרח למעלות בכביש מספר 89. ליד המושב צוריאל הם מחליטים לבצע מארב. כשעובר לפניהם רכב המסיע נשים מקריית אתא, המחבלים פותחים עליו באש.

נוסעת אחת נהרגת מהירי והשאר נפצעים. הנהג שם פעמיו לעבר מושב אלקוש, שם דווח לרשויות על הירי. הסריקות אחר המפגעים באותו לילה לא מניבות ממצאים.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: IDF carrying wounded children 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-011-08 Photo by IPPA Staff

 

 

יום רביעי, 03:00 לפנות בוקר | 15 במאי 1974 – יום הפיגוע במעלות

חוליית המחבלים מגיעה ליישוב מעלות. אנשיה נכנסים בתואנת שווא לבית משפחת כהן המתגוררת בעיירה, רוצחים את בני הזוג (האישה, פורטונה, נשאה ברחמה ילד) ואת בנם בן הארבע. בתם בת החמש ניצלת בנס, והתינוק בן השנה וחצי מוחבא בידי אימו במעשה אחרון של חמלה.

לאחר מכן ממשיכים המחבלים ברגל, פוגשים בעובר אורח ושואלים אותו כיצד מגיעים לבית הספר. משנענים ומתרצים, הם יורים בפועל הניקיון יעקב קדוש.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists.Photo shows the classroom after the incident 1974/05/16 Copyright © IPPA 09240-001-31 Photo by IPPA Staff

 

04:00 לפנות בוקר | בה"ס 'נתיב מאיר'

"כל אחד מהמחבלים חגר חגורה ובה רימונים ומטעני נפץ. אחד מהם אמר לנו שיהודים הרגו את משפחתו, לכן הוא רוצה להתנקם ביהודים"

המחבלים מגיעים לבית הספר במחשבה שיארבו לתלמידים שיגיעו בבוקר, אך להפתעתם במבנה בית הספר לנים 102 תלמידים מצפת שנמצאים בטיול השנתי. המחבלים מתקרבים לביה"ס ושמים לב לשומר החמוש שישן בתוך אחת המכוניות בחוץ, לפי הנוהל. הם מעירים אותו, ומכריחים אותו באיומים לפתוח את דלתות בית הספר. המחבלים מעירים את המורים, התלמידים והתלמידות. צוות המורים נמלט מן הבניין ומשאיר את הילדים לחסדי המחבלים. הם מרכזים את כולם במסדרון שבקומה הראשונה בבית הספר.

במקביל, משחררים המחבלים ילד המוסר את דרישותיהם לכוחות הביטחון: שחרור 20 מחבריהם הכלואים בישראל. האולטימטום יפקע בשעה 18:00 באותו ערב.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: IDF carrying wounded children 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-010-42 Photo by IPPA Staff

 

05:30 בבוקר | חצר הכניסה לביה"ס

אחת החובשות שהייתה לבת ערובה משוחררת בידי המחבלים אל כוחות הביטחון, לטובת העברת דרישות נוספות ובהן הדרישה למעורבות שגרירי צרפת ורומניה בישראל בעסקת שחרור האסירים.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: IDF cotra attacking the Arab Terrorist group who sized the school at Maalot 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-006-38 Photo by IPPA Staff

 

07:00 בבוקר | הרחובות הסובבים את בית הספר

שר הביטחון משה דיין מגיע למעלות בליווי סיירת מטכ"ל, ומנחה להתיש את המחבלים במשא ומתן ולא להיכנע לדרישותיהם. בתגובה למהלכיו של דיין, המחבלים מתחילים לירות באוויר ובתוך חדרים ריקים בבית הספר, כשהם מעמידים תלמידים לראווה בחלונות כדי לייצר לחץ להיכנע לדרישותיהם.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: IDF carrying wounded children 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-010-05 Photo by IPPA Staff

 

11:45 בבוקר | הכנסת, ירושלים

"במעלות רועדת האדמה מפני שהאסון קרע את מגופות הביטחון"

ראש הממשלה גולדה מאיר מחליטה: אנו נקבל את דרישות המחבלים.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: IDF carrying wounded children 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-010-08 Photo by IPPA Staff

 

14:00 בצוהריים | גלי צה"ל, אולפן החדשות

"קול ישראל מירושלים שלום רב, השעה שתיים והינה החדשות"

על פי הוראת ראש הממשלה ובעקבות דרישת המחבלים, מודיעה ישראל במהדורת החדשות בשעה 14:00 כי ישראל הסכימה לקבל את התניות המחבלים לביצוע עסקת שחרור האסירים.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: Soldier rescue the wounded children from the school 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-004-02 Photo by IPPA Staff

 

14:00 בצהריים | ביה"ס 'נתיב מאיר', מעלות

במקביל לתשדורות הרדיו בדבר ביצוע העסקה, צה"ל, בעזרת צלפים, מתחיל בכיתור הבניין ומתכונן לפריצה. סיירת מטכ"ל נערכים לביצוע פריצה לבית הספר בעצמם. ירי נורה על כוחותינו וחייל צה"ל נהרג בחילופי האש.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: Soldier rescue the wounded children from the school 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-004-14 Photo by IPPA Staff

 

16:15 | הכנסת, ירושלים

הממשלה מחליטה למנות את דיין וגור לניהול הפריצה, במקביל להמשך המשא ומתן.

 

Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: IDF carrying wounded children 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-010-37 Photo by IPPA Staff

 

17:15-16:15 | ביה"ס 'נתיב מאיר', מעלות

"עליכם להזדרז! בשעה שש תקבלו 85 ילדים מתים!"

משא ומתן מתקיים במגפונים בין צה"ל ברחבת בית הספר למחבלים הצועקים את דרישותיהם מחלונות הכיתות. דיין מנסה למשוך זמן, המחבלים נעשים חסרי סבלנות.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: Soldier rescue the wounded children from the school 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-004-26 Photo by IPPA Staff

 

17:15 | ביה"ס 'נתיב מאיר', מעלות

"בשעה חמש הם נהיו עצבניים. אחד מהם, זה שלבש חולצה אדומה נראה לא מרוצה מהעניין ואמר לחבריו "אתם לקחתם אותי הנה בכוח. לא הייתי צריך לבוא איתכם. הסוף יהיה שיהרגו אותנו, יותר טוב שאנחנו נהרוג עכשיו את עצמנו!"

ניתן לצה"ל האישור לפעול ולפרוץ לבית הספר. האישור יורד בדרגים אל השטח אך לא עובר בצורה ברורה ומוסדרת לכל הכוח.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: Soldier rescue wounded children from the school 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-007-02 Photo by IPPA Staff

 

17:25 | תחילת הקרב בבית הספר

"השלב האחרון בדראמה החל בשעה 5:25 אחה"צ בדיוק… באותו רגע נשמעו שתי יריות בודדות ומיד אחריהן צרורות בזה אחר זה, וכמה התפוצצויות אדירות.

"זה מתחיל", אמר אחד המפקדים – והורה לנהגי האמבולנס הצבאיים להתניע את רכבם"

אש צלפים ראשונה נורת מרובה צה"ל לעבר כוח המחבלים. הכדור מחטיא את המחבל ורק פוצע אותו. הירייה מפתיעה את הלוחמים, ובתגובה הם מתחילים בפריצה לבית הספר ובהסתערות לתוך הבניין. כוחותינו משליכים רימון זרחן אל עבר המחבלים (למרות שלא ניתן אישור לכך), והעשן שנוצר חוסם את שדה הראייה ואת חדר המדרגות שהוביל לקומה הראשונה שבה הוחזקו בני הערובה. עקב הבלבול שהעשן יוצר בקרב הלוחמים הם ממשיכים ועולים קומה.

 

17:30 | הילדים נסים על נפשם מתוך בית הספר

"פתאום התחילו לפוצץ רימונים. אני הייתי עם עוד שלוש בנות בחוץ ורצתי אל המקלחת בקומה הראשונה. בפנים היה מחנק ועשן מהתפוצצות הרימונים. פתחנו את הברז ושברנו את החלון, שייכנס אוויר. חיכינו במקלחת עד שהחלטנו לקפוץ מהחלון הצר של המקלחת. לפתע – ראינו חיילים של צה"ל במסדרון"

המחבלים מנצלים את הטעות של לוחמי צה"ל ופותחים באש רובים ורימונים לתוך קהל התלמידים שהיו מרוכזים בחלל הכיתה. התלמידים קופצים החוצה דרך חלונות ביה"ס בניסיון להימלט בהמולה ולהצליח להגיע לכוחות הישראליים.

 

An Arab terrorist group attacked a school at Maalot killing several children and wounded thenth of them. IDF attacked the group killing the terrorists. Photo shows: Soldier rescue wounded children from the school 1974/05/15 Copyright © IPPA 09239-007-41 Photo by IPPA Staff

 

17:32 | הכוח מגיע לבני הערובה

"עוד בעיצומן של היריות החלו להגיע ראשוני הפצועים. הראשון – נער בן 17, כולו שותת דם. חלפו ארבע דקות ומובאת גופת נערה בת 16, שותתת דם מפגיעות רסיסי רימונים. פתאום התעוררה וקראה: "אני ניצלתי?" –והתעלפה בשנית"

לוחמי צה"ל עוקבים אחר קולות הירי ומגיעים לכיתה שבה מתבצע הטבח. לוחמי החוליה, בפיקודו של צביקה לבני, מנטרלים את שלושת המחבלים במקום. במקביל כוחות הצלה מתחילים לחלץ, למיין ולטפל בפצועים בשטח, תוך כדי המולת הקרב מסביב.

 

יום רביעי | 22 במאי 1974

"במעלות רועדת האדמה. אין חשים בדבר אפילו כשניצבים אצל בית הספר 'נתיב מאיר', שצוותי טייחים ובנאים משפצים את חדרי כיתותיו הפגועים, והעין נתקלת בכתמי-הדם היבשים שעדיין לא נמחו"

תוצאות הפיגוע היו קשות ביותר והכאיבו ללב האומה עד היום. נוסף על 21 התלמידים שנהרגו בהשתלטות על בניין בית הספר, נפצעו עוד 68 אזרחים ואנשי כוחות הביטחון.

למרות שבסופו של דבר ניצח צה"ל בקרב, עקב האובדן הכביר והאסון הכבד שנפל על קהילת מעלות נחשב מבצע החילוץ לאחד מכישלונות צה"ל הגדולים ביותר במלחמה כנגד הטרור. בעקבות המקרה הופקו לקחים חשובים לפעולות חילוץ עתידיות, והוקמו אגף הביטחון במשרד החינוך וישיבת ההסדר במעלות. העיירה השלווה מעלות מעולם לא התאוששה לגמרי מאותו בוקר שחור שנותר אחד הפיגועים הטראומטיים בתולדות המדינה גם 45 שנים אחרי, לצד הפיגוע בקריית שמונה (1974) והפיגוע בכביש החוף (1978).

 

כותרות העיתונים והראיונות המובאים בכתבה- מתוך ארכיון העיתונות Jpress

כל התמונות צולמו ב-15 במאי, 1974. צילום: צוות יפפ"א, מתוך ארכיון דן הדני. לתמונות נוספות מהאירוע

 

כתבות נוספות

"נלקחו להרג אחד-עשר כוכביא": זוכרים את י"א חללי אולימפיאדת מינכן בתמונות ובציטוטים

האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

 

 

האדונית והרוכל – אלגוריה ופשרה

רוכל יהודי מסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה מתגוררת לבדה ביער וניזונה מדם בעליה הקודמים

עגנון בחדר עבודתו. מתןך אוספי הספריה הלאומית

רוכל יהודי מסתובב בדרכים, ואדונית-ערפדית נוצרייה מתגוררת לבדה ביער וניזונה מדם בעליה הקודמים. אלו שתי הדמויות היחידות המרכיבות את סיפורו של עגנון 'האדונית והרוכל'.

האווירה המסתורית של הסיפור מתרחשת בבית בודד ביער, שאין לדעת היכן הוא, ואין לדעת באיזה זמן מן הזמנים הוא עמד ביער. הסערה הנוראה, והרמזים הפזורים על פני הסיפור מאותתים לקורא שלפניו סיפור אימה.

העלילה מתחילה כאשר האדונית רוכשת מהרוכל המתדפק על דלתה סכין ציידים. על פי המוסכמה הצ'כובית, לסכין השחיטה המופיע במערכה הראשונה מזומן תפקיד במערכה האחרונה.

אמנם, סכין השחיטה לא שוחטת לבסוף את הרוכל, שניצל בעור שיניו, אך היא משמשת את האדונית כדי לפצוע את עצמה, ולמעשה להרוג את עצמה.

סיפורה של הלני הערפדית, ויוסף הרוכל, הוא לא רק סיפור אימה משובח. כידוע, הוא גם אלגוריה חשובה ומצמררת שכתב עגנון על  העם היהודי וקיומו בגלות.

 

בסער

את הסיפור 'האדונית והרוכל' פרסם עגנון לראשונה בשנת תש"ג (1943) בקובץ 'בסער' שיצא בעריכת יעקב פיכמן, ובהוצאת אגודת הסופרים העבריים. זהו קובץ אשר נועד למתנדבים העבריים שלחמו בשורות הצבא הבריטי כדי לחזקו במערכות מלחמת העולם השנייה.

 

שער המאסף "בסער" בעריכת יעקב פיכמן
שער המאסף "בסער" בעריכת יעקב פיכמן

 

בפתח המאסף המיוחד 'בסער' כתב עורכו יעקב פיכמן:

"עלים אלה, שסופרי ישראל מגישים שי לחיילת ולחייל העבריים, אינם עלים לתעמולה, אינם גם דברים ממצים את כל עומק הטרגיות הישראלית בשעת בלהות זו, כי אם ספר על גורל ישראל, ובראש ובראשונה אות אהבה ואות הודיה עמוקה לאלה ששמעו לקול לבבם וקידשו את שמנו והצילו את כבודנו, כבוד ישראל, וגוללו מעלינו, לוא גם במקצת, את חרפת המסתכלים, העומדים על הדם השפוך בידי אויב, שקם להשמידנו בכל מקום שתשיגנו ידו הארורה".

לאחר דברי הפתיחה של פיכמן, עורכו של המאסף, צורפו שלושה גילויי דעת  וקריאות. הקריאה האחת, מטעם אגודת הסופרים, מסבירה את מטרתו של המאסף:

גילוי הדעת של חברי אגודת הסופרים
גילוי הדעת של חברי אגודת הסופרים

"המאסף הזה אינו מתיימר לשמש ביטוי למוראים אלה. הוא אינו בא אלא לציין, כי רוח היוצר העברי מתיצבת גם היא על משמר המגן לעם ולאדם. המאסף הוא אות לאחדות הגורל של הסופר העברי ואחיו בצבא, הלוחמים למען פדות העולם ותשועת ישראל"

הקריאה השניה שבפתח הקובץ, מופנית מטעם הסופרים העבריים לסופרי העולם, בבקשה שגם הם לא יחרישו בעת הזאת. הקריאה השלישית היא דבר הסופרים העבריים אל היישוב ו"אל אחינו המעונים בגולה" והיא מכילה דברי עידוד לנוכח זוועות המלחמה שבשנת 1943 כבר החלו להיוודע בקרב אנשי הישוב העברי.

על מנת לממן את עלות הנייר למאסף ייחודי זה, מכרו העורכים, שטחי פרסום בעמודיו האחרונים, וגם מהם נשמעים הדי המלחמה:

פרסומות המתייחסות למלחמה מותך המאסף "בסער"
פרסומות המתייחסות למלחמה מותך המאסף "בסער"

 

בין היצירות הרבות שנאספו לעת החירום הקשה הזאת, אפשר למצוא את יצירותיהם של אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, יהודה קרני, אביגדור המאירי, יצחק למדן, ש. שלום, נח שטרן, גרשון שופמן ואפילו כמה שירים ופרוזה שירית מוקדמת מאוד של המשוררת זלדה שעוד לא נודעה כלל ברבים בשלב זה.

שיריה של זלדה במאסף "בסער"
שיריה של זלדה במאסף "בסער"

 

 

שתי יצירות מתוך המאסף 'בסער' הפכו לנכסי צאן ברזל בספרות העברית ונזכרו לדורות. שתי היצירות הללו עסקו אמנם במוראות המלחמה ונשאו את הדי הימים הסוערים, אך שתיהן, כל אחת בדרכה, מנסחות את מאורעות הדמים ניסוח עקיף בלבד.

 

היצירה האחת, היא שירה המפורסם של לאה גולדברג המתחיל במילים "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד". שיר תקווה שמבטא בעקיפין את אימת המלחמה ואימתם של היהודים באירופה הבוערת. על שיר זה תוכלו לקרוא בבלוג הספרייה כאן: https://blog.nli.org.il/yamim/

"האמנם" בפרסום ראשון במאסף "בסער"
"האמנם" בפרסום ראשון במאסף "בסער"

היצירה השנייה שזכתה לפרסום ותהודה לאחר שנכללה בקובץ 'בסער', היא סיפורו של עגנון 'האדנית והרוכל'.

"האדונית והרוכל" הדפסה ראשונה בתוך מאסף "בסער"
"האדונית והרוכל" הדפסה ראשונה בתוך מאסף "בסער"

 

אלגוריה ופשרה

המאסף 'בסער' פורסם כאמור בשנת 1943, כשהידיעות על רצח היהודים באירופה החלו כבר להתפשט בעולם.

טיוטת האדונית והרוכל בכתב ידו של עגנון
טיוטת האדונית והרוכל בכתב ידו של עגנון
עגנון: מתוך אוספי הספריה הלאומית
עגנון: מתוך אוספי הספריה הלאומית

פרשנים רבים קראו את הסיפור קריאה היסטוריוסופית הרואה במערכת היחסים בין האדונית לרוכל אנלוגיה למערכת היחסים בין היהודים והנוצרים בגולה לאורך אלפיים שנות היסטוריה. יוסף היהודי תלוי בהלני הנוצרייה לחלוטין: היא מאכילה ומשקה אותו, מחליטה מתי יישן ואיפה. הסיפור חושף את יחסי הגומלין  הסימביוטיים שבין יהודים וגויים בגולה, יחסי גומלין שתחילתם בקרבה ואהבה אך סופם מסוכן ורצחני.

יש מן הפרשנים שנטו לראות בו סמל ליחסי היהודים והגרמנים בפרט ואף לשואה עצמה.

במאמרו של אברהם ביק שפורסם בעיתון "קול העם" בראשית שנות השישים הוא כותב:

"כוונתה של האלגוריה באה כאן לידי גילוי משתי בחינות. זוהי ההתבוללות היהודית בגרמניה…

הבחינה השנייה  – והיא החשובה ביותר – הוא המראה האלגורי אותו מכוון הסופר לאורך כל הסיפור לקראת ההתפתחות האיומה של השחיתות האנושית בתנאי קיום אלה: כבר בסימניה הקלושים של האדונית, הניזונה בבשר אדם, מתגלית האסוציאציה הרעיונית על סימנו המובהק של הגזע הארי שבזמננו: עיניה הכחולות הבהיקו כלהב סכין חדשה. היסטוריון גרמני מימי ביסמארק כתב: "אין הארי גדל אלא אם ליקק תחילה דם אדם…

איור בספר הילדים "הפטריה המורעלת" מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר".
איור בספר הילדים "הפטריה המורעלת" מבית היוצר של יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר שטירמר".

 

 

וממשיך ביק ואומר:

"אם נרחיק לכת נמצא שגם האסוציאציה של כלי המיטה החתוכים וחפציו של יוסף המגואלים בדם, מעלה לפנינו את ליל הבדולח של אותו נובמבר. תמונת האימים של הגרמנים הטווטונים, המגולמת בדמותה השטנית של האדונית, מתעלה למדרגה של משל היסטורי ריאלי, בשעה שהיא פוצעת את עצמה".

האדונית, כפי שנרמז מכינוייה, היא השולטת במערכת היחסים, היא מקור הכוח בעלילה, והרוכל כלל אינו מנסה להתנגד לה, אלא להפך, הוא נותן לה לשלוט בו ברצון. אולם, כל טובות ההנאה שהאדונית מעניקה לרוכל הן תכסיס בלבד כדי לפטם את בשרו ולאכול אותו לבסוף.

חוקרת עגנון דינה שטרן זיהתה את האלגוריה של עגנון כאנטיתזה לאלגוריה מפורסמת אחרת: שיר השירים.

לטענתה, האלגוריה בשיר השירים, כפי שחז"ל ראו אותה, עוסקת באהבה בין הדוד לרעיה, שתי דמויות המייצגות את הברית הנצחית בין האל (הדוד), ועם ישראל (הרעיה), ואילו בסיפור האדונית והרוכל חל היפוך מגדרי לאלגוריה שבשיר השירים: הדמות הזכרית, יוסף הרוכל, מייצג את עם ישראל, והדמות הנשית המייצגת את הקודש ואת הדת, המקבילה לדוד האלוהי משיר השירים, היא דווקא האדונית.

בשיר השירים, טוענת שטרן, עיקר ההתרחשות הוא באביב, במרחבי הטבע ובשדות, ואילו הזירה הבלעדית של "האדונית והרוכל" היא הבית המבודד ביער, וזמן התרחשות העלילה הוא החורף הסוער והקר.

גם תיאור אהבתם של שני הגיבורים, ודימויי החיבה שהאדונית מרעיפה על הרוכל היהודי עומדים בניגוד גמור לתיאורי האהבה היפים והריחניים משיר השירים: כנגד פרי המגדים, הדבש והחלב, התאנים והרימונים, עומדים פגרים שמשמשים מזון לאדונית.

מגילת שיר השירים, אשר נקראת בימי ניסן, באווירת חג הגאולה והחירות, מוחלפת בסיפור "האדונית והרוכל" באווירה שונה בתכלית, אווירת פחד ואימה, ובניגוד לבשורת הגאולה של המגילה המקראית, מטרתה של האלגוריה העגנונית להתריע על הסכנה הנוראה שעתידה להתרגש על העם.

האם עגנון כתב סיפור ביקורתי, ובו העלה את עמדתו הציונית כנגד הקיום הבלתי אפשרי של יהודי הגולה בין הגויים? רבים ראו בסיפור ביקורת כלפי היהודים שבארצות גלותם נתלו בטוב הלב השקרי של הגויים, הלכו אחרי פטרוניהם ועזרו להם בתמורה לכך שהגויים נתנו להם מקום מחיה בקרבם, וזאת מבלי להכיר בפניהם האמיתיות של הגויים.

והיו מי שראו בסיפור ביקורת דתית הנוגעת בחוסר הנאמנות של היהודים לקיום המצוות והאמונה באל, ועל הליכתם אחרי 'אלוהים אחרים'. כך למשל כותבת שטרן:

"אם היער הוא דימוי הגולה, האדונית הקאניבליסטית, הפושטת צורה ולובשת צורה הרחק מן הישוב בשדה-יער, היא מכלול האלוהויות הזרות, להן משתעבד עמנו בהתרחקו באלוהי ישראל. קיים קשר ישיר בין מידת התפרקותו של הרוכל ממצוות התורה למידת רצחנותה של האדונית."

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן