המוטו של הספר "והכל מאוד מין" מופיע מתחת לפורטרט עצמי מאת אמה שם-בה אילון, שלצד היותה משוררת, היא גם אמנית בוגרת בצלאל, רבּה וחוקרת שלום: "תני לדברים לגעת בך". ומיד לאחריו ציטוט של אתי הילסום: "שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים".
המוטו הזה נדמה כצופן המקודד בכל אחד ואחד מהשירים בספר זה. אילון כותבת את עצמה, כמעט עירומה מול קוראיה, ומצהירה ללא חשש שמטרתם של שיריה לגעת. אם להוסיף לכל אלו את שמו של הספר, הרי שלפנינו מעשה שירי שמגייס את התשוקה המינית על כל רבדיה ליצירה פואטית שאינה רק נכתבת, אלא גם מבקשת לבצע פעולה על הקורא.
סכנה ניו-אייג'ית מרחפת מעל המילה הזאת, "לגעת". נדמה שבעולם הכתיבה והאמנות מתקיים אגף שלם שמסתפק בכך שהוא "נוגע" בקהל, ולפיכך אינו דורש מעצמו לעמוד בבחינה מעמיקה, בביקורת וכמובן גם שאינו מתיימר להיות מושא להגות. כאילו "לגעת" מבטל את "לדעת". בשונה מאלו, אילון אינה מסתפקת במשמעות הצרה של הנגיעה האמנותית. המגע בספרה הוא לשם ידיעה והוא שם קוד לפילוסופיית חיים שלמה שנפרשת מול הקוראים כמניפה, וברוב השירים אף נושפת עליהם רוח גדולה. שני אלו, הנגיעה והידיעה, אף מופיעים כשני חלקיה של משוואה: "כְּשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּךָ אֲנִי יוֹדַעַת / שֶׁהַגּוּף הוּא הַנֶּפֶשׁ. / שֶׁכָּל מַגָּע הוּא מַגָּע בְּזֶה. / אֲנִי אוֹהֶבֶת לָדַעַת אֶת זֶה בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי" ('הבדלה', עמ' 46).
אילון מציבה בביטחון את המגע בקידמת ספרה, כשער אל השירים. ייתכן שהביטחון שבו היא עושה זאת נובע מאורח חייה. בשנים האחרונות אילון מתגוררת בקהילה בפורטוגל שחוקרת את השלום. חקירתה אינה מפרידה בין שלום בין-מדיני לשלום בין-אישי לשלום פנימי–גופני ומיני. השלום הזה נחקר, בין היתר, גם באמצעות בחינת מושג ההתנגדות – התנגדות פנימית, התנגדות לתשוקות, ומנגד – התמסרות לתשוקות, לעצמיות, למעשה האהבה, התמסרות לקריאה פנימית ולקריאות חיצוניות. בקונטקסט הזה יש למגע מקום מרכזי, משכין שלום, אולי אף מכונן עולמות.
כאילו מובילה את קוראיה אל עולם החקירה האישי שלה, אילון מספרת בנדיבות על התחושה המאפיינת התמסרות חסרת התנגדות למגע העולם:
"לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל לִבְרֵכַת הַבְּרָכוֹת בָּהּ אֲנִי שְׁרוּיָה / וְלִצְלֹל חֲזָרָה לְתוֹךְ הַמַּיִם כְּמוֹ שַׁלְדָּג. / כְּשֶׁהַדָּג מְנַשֵּׁק אוֹתִי אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת / וּכְשֶׁהַצָּב מֵצִיץ מִתּוֹךְ שִׁרְיוֹנוֹ / וּכְשֶׁהָרוּחַ עוֹשָׂה בִּי סִמָּנִים" ('אושר', עמ' 8).
ההתמסרות למגע מזמנת איבוד צורה, ובהתאם לכך את האפשרות לקבל על עצמך כל צורה אחרת. אילון אינה בוחרת צורה אחת, אלא את ערבוב הצורות כולן: "בַּבֹּקֶר אֲנִי מְכִינָה לִבְנִי שֵׁייק תּוּת-בָּנָנָה / וּמִתְפַּלֶּלֶת שֶהַיּוֹם הַזֶּה וַאֲנִי נִתְעַרְבֵּב" ('שייק', עמ' 37).
ולאחר מכן: אֲנִי אִשָּׁה מְעֻרְבֶּבֶת מְאֹד. / מְעֻרְבָּב בִּי אֱלֹהִים עִם חוֹל וְקַשׁ / אֶפְשָׁר לִבְנוֹת מִזֶּה מִקְדָּשׁ (מי את? עמ' 58).
זו התמסרות המזמנת שחרור מכבלי הגוף, ואפשרות לפעימה אחת עם הטבע ועם התשוקות. אולם, התשוקה אינה רק מנגנון של גבר-אישה, אלא גם לבו הפועם של הטבע, של הבריאה כולה:
"אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת כְּשֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר. / כְּשֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בְּקַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁלִּי / וּמְסַמֵּן לִי בֵּין הָעֵינַיִם אֶת נְקֻדַּת הַמַּבָּט / וּמְלַטֵּף אֶת קְצוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת / וְעוֹטֵף אוֹתִי בִּשְׁתֵּי יָדַיִם צִבְעוֹנִיּוֹת / וּמֵרִיחַ אֶת בָּתֵּי הַשֶּׁחִי הַמַּדִּיפִים רֵיחוֹת "בּוֹא" / וּמַרְטִיט לִי בֵּין הָרַגְלַיִם / וְחוֹפֵר בִּי אֳשָׁרִים אֳשַָׁרִים. / אַתָּה, זֹאת אוֹמֶרֶת הָעוֹלָם" ('אושר', עמ' 8).
*
במסגרת המגע חוצה הצורות והעולמות המתקיים בשיריה, אילון שבה ועושה את מעשה ההיפוך שבין אדם ועולם. נדמה שהיפוך זה אינו משמש אותה לצורך המטפורה בלבד, אלא כניסיון כן, נואש אפילו, להפעיל את כוחן של המילים לשם המסה אמיתית של הגבולות שבין אדם לעולם; אותם גבולות שטומנים בחובם התנגדות, שפוערים תהום בין האדם לעולם, שמגבילים אפשרות של איחוד עם הבריאה. כך, לעתים בלקוניות, כמו קובעת עובדה יבשה, שגרתית, אילון מתעקשת על אפשרות של מיזוג ושל הגמשת הגבול. כך, למשל, כשהיא טוענת: "הָאִישׁ הָעוֹמֵד מוּלֵךְ / הוּא אֲגַם" (אגם, עמ' 12) וכן כשהיא מספרת לנו: "כָּל קַו שֶׁל עָנָף / וְכָּל קַו שֶׁל אָדָם / חוֹרֵג מִגִּדְרוֹ וּמַמְשִׁיךְ בַּמֶּרְחָב" ('עדי עד', עמ' 25).
לגבי עצמה היא מייחלת: "עוֹד אֶגְדַּל לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל לִבִּי / עוֹד אֶקְטַן לִהְיוֹת בְּגָדְלוֹ שֶׁל הַפֶּרַח /עוֹד אֶלְמַד לִהְיוֹת בְּגָדְלָם שֶׁל הַדְּבָרִים הָאֲמִתִּיִּים" ('בגודל הנכון', עמ' 41). ופותחת בפני קוראיה דלת אל התמוססות הגבולות במעשה האהבה: "אֲנִי נִכְנַעַת לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי וּבֵינְךָ. / לַנִּבְדָּלוּת שֶׁבֵּינִי לְבֵין כָּל שְׁאָר הַדְּבָרִים. / וּמַה יַּמְתִּיק אֶת הַנִּבְדָּלוּת אִם לֹא הַהִתְמַסְּרוּת לְמִישֶׁהוּ שֶׁיִּגַּע בִּי?" ('הבדלה', עמ' 46).
המגע, התשוקה, והתמוססות הגבולות אינם באים על חשבונה של חקירה פילוסופית בלתי מתפשרת. לאורך הספר כולו מביעה אילון דרישה תקיפה לראייה חודרת, לראות בהירה, כשהיא מתעקשת להבין לאשורם את הדברים. בד בבד, ככל פילוסופית משובחת, היא מצביעה על חוסר ההיתכנות של ראייה כזאת עבור האדם. במסגרת החיפוש הפילוסופי וההתפכחות ממנו, נדמה לפרקים כי השירים עצמם הנם עדשות המוצעות לקוראים, כמו במהלך בדיקת עיניים, על מנת לנסות ולהתאימן עד שהראייה תתבהר.
כך היא מדברת על הלב המבקש לראות אל תוך עצמו, ועל חוסר ההיתכנות של שאיפה זו:
"זֶה לֹא רַק הַדָּג / גַּם הַחַיִּים חוֹמְקִים עוֹבְרִים / כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מֵהֶם לְהִשָּׁאֵר. / לִבִּי מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַחֵב כָּרָקִיעַ /לִבִּי מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת לְתוֹך לִבִּי"('רשת', עמ' 26).
וכשהיא חוקרת מהו אדם: "מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא סְכוּם תְּנוּעוֹת הַחַיִּים בְּגוּפוֹ / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הִתְנַקְּזוּת / מִתּוֹךְ מִי שֶׁהוּא אֶל תּוֹךְ מִי שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת / מַהוּ הָאָדָם אִם לֹא הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ / הָרוֹצָה לִפְרֹץ דֶּרֶךְ אֶל עַצְמָהּ / בַּעֲדוֹ" ('מהו האדם, תגידי', עמ' 79).
*
לא פחות מתשוקת החיים, הטבע והגוף, נוכחת בספרה של אילון התשוקה לאלוהים. "לאלוהים שאהבתי יותר מכול ובתוך הכול", היא מקדישה את ספרה, ולאחר מכן שבה ומסבירה "כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ אֶחָד הֵם / כִּי כָּל אֲהוּבַיִךְ הֵם שַׁעַר אֶל הָאֶחָד" ('אגם', עמ' 12).
נקודות המפגש של אילון עם אלוהים אינן שגרתיות: הן מתרחשות בגוף, בעיר, במיטה, והן אינן בלעדיות למשוררת. אדרבא, הקוראים מוזמנים לכל פגישה ופגישה –
"יָד אֲרֻכָּה שֶׁנִּשְׁלַחַת מֵהָעֶלְיוֹן /אֶל הַתַּחְתּוֹן, / אֶל מִתַּחַת לַתַּחְתּוֹן" ('מי את?', עמ' 15), או
"וַיֹּאמֶר אֵלַי אֱלֹהִים: / קוּמִי, לְכִי אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה, /לְכִי לִרְאוֹת סֶרֶט" ('סרט', עמ' 21).
ישנם שירים בספר שיכולים להיקרא כתפילה למפגש הזה, הגופני והמיני, עם האלוהים:
"שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הַנָּחָשׁ וְהַנִּחוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הַמַּמָּשׁ וְהַמִּשּׁוּשׁ /וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים שֶׁעוֹד לֹא / נִפְתַּח." // שֶׁתִּפָּתַח שֶׁתִּפָּתַח / חֲבִילַת הַחַיִּים / וּבְתוֹכָהּ הָאֶבֶן וְהַצִּפּוֹר / וּבְתוֹכָהּ הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם / וּבְתוֹכָהּ הָאֱלֹהִים / בְּתוּלָה פְּשׂוּקַת רַגְלַיִם" ('לחש', עמ' 19).
בהקשר הזה, האלוהי, קריאה רצופה בספר נדמית כביקור בארץ זרועת מקדשים: קטנים וגדולים, עמוקים ורחבים, וכל המקדשים מקדשי מראה, ובכולם פוגשים הקוראים לבסוף את פניהם המשתקפות; פנים שחיפשו אחר האל הן עתה פניהם של מי שמתאחדים עמו, מתוך מגע, מתוך שירה.
כך קורה שבסוף הקריאה מתבררים השירים בספר זה כמי שמוליכים בעדנה את הקוראים לקראת המפגש הזה עם האלוהים. חוויה דתית ופואטית שמתאפשרת רק מתוך התמסרות למגע – השירים מושיטים יד. מי שיתמסר אליהם ימצא את המגע הזה מתקיים מעבר להגדרות של נעים או מאיים, חוקר או מנחם, שכן לפני כל אלו זהו מגע מעורר. הוא מעיר מתרדמת שלעתים עלולה להיות ארוכת שנים.
"כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב / כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמּוּנַחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת / כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשֶׁמּוּנַחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת" ('שכבות', עמ' 14).
הספר 'והכל מאד מין' ראה אור בהוצאת לוקוס
תוכן עניינים – גיליון מס' 4
אמנית מלווה: שרון רשב"ם פרופ
כתובת למשלוח יצירות: [email protected]
לגיליונות הקודמים:
המוסך: גיליון מס' 3
הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה
הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1
