.
סיגל נאור פרלמן
נישואים
זָזִים מִיּוֹם לְיוֹם, מִתְרַחֲקִים מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ, מִתְקָרְבִים
מִחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, מִתְקָרְבִים וּמִתְרַחֲקִים מִשָּׁנָה לְשָׁנָה זֶה
עַד כְּדֵי כָּךְ מְעֻדָּן.
בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ בְּמַצַּב קִרְבָה: עוֹמְדִים
עַל הַמִּשְׁמָר בּוֹעֲטִים הַחוּצָה כָּל זָר.
אַתָּה וַאֲנִי
שְׁתֵּי חַבְרוֹת נֶפֶשׁ מְתֹאָמוֹת בַּגּוּף
מְקַבְּלוֹת יַחַד אֶת הַמַּחְזוֹר הַחָדְשִׁי,
שְׁתֵינוּ. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵינוּ גֶּבֶר
עוד לפני
עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ הִגִּיעוּ
שְׁלֹשֶׁת הַבְּרוּכִים הַבָּאִים:
יִסּוּרִים, קִנְאָה, גַּעְגּוּעִים.
וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם אֲנִי בְּנוּיָה לְזֶה, בְּאֱמֶת,
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אִם אֲנִי בְּנוּיָה לְזֶה
1.
זֶה לֹא עֶרְכֵי הַמִּשְׁפָּחָה וְכָכָה, רָחוֹק מִזֶּה.
מֵהַמִּשְׁפָּחָה הִתְרַחַקְתִּי וּבַלַּיְלָה בַּמִּטָּה הִתְקָרַבְתִּי מְאֹד.
שׁוּב מַכָּה הַתְּלוּת, צֶמַח בְּצֶמַח לָפוּת, שְׁנֵי נִצּוֹלִים
פּוֹרְחִים בְּשִׂמְחָה בִּסְפִינָה טוֹבַעַת, מִשְׂתַּרְגִּים. בּוֹלְעִים מַיִם
וְנֶאֱחָזִים בְּקֶרֶשׁ
2.
אֶמֶשׁ בַּמִטָּה עַד שְׁתַּיִם לִפְנוֹת בֹּקֶר
הִתְהַפְּכוּ הַכְּאֵבִים בְּצַד יָמִין שֶׁל הַבֶּטֶן. אֵלֶּה הַגַּעְגּוּעִים.
שָׁתִיתִי אֶת הַקָּפֶה בַּחוּץ בַּשֶּׁמֶשׁ וְהַדֹּפֶק עָלָה וְיָרַד, הָלַם
כַּדּוּר קְטַנְטַן בְּאֶמְצַע הַצַּוָּאר. זֹאת הַקִּנְאָה.
שַׂמְתִּי אֶת הָרַגְלַיִם בְּקַעֲרַת מַיִם. אֵלֶּה הַיִּסּוּרִים
3.
הִנֵּה הִגִּיעַ אוֹגוּסְט. אֶפְשָׁר לַהֲפֹךְ שֻׁלְחָן עַל מִישֶׁהוּ,
אֶפְשָׁר לָלֶכֶת לַיָּם, לִצְרֹחַ מֵהַחַלּוֹן אֶל הַיָּם, לִכְתֹּב שִׁירִים
עַל הַיָּם זֶה דַּוְקָא לֹא כְּדַאי.
מְאַוְרֵר הַכָּנָף בַּחֶדֶר הַגָּדוֹל מִסְתּוֹבֵב כָּל הַלַּיְלָה
מַפְרִיחַ פִּסּוֹת אֲוִיר כְּמוֹ מִכְתָּבִים
4.
לֹא דִּבּוּר עַל בִּיוֹגְרָפְיָה כּוֹלֵל לֹא דִּבּוּר עַל גִּיל
וְלֹא דִּבּוּר עַל מַצָּב מִשְׁפַּחְתִּי. אֲבָל לֹא דִּבּוּר
עַל מִין הוּא בָּאֲוִיר וְאֶת הָרַעַד מַעֲלֶה הַהוּמוֹר
קוֹמָה אַחַר קוֹמָה
בְּמַעֲלִית בְּלִי שֵׁם. תְּשׁוּקָה
5.
נַבִּיט אֶל הַנָּמֵל, אֶל אֳנִיַּת־הָעֲנָק הָעוֹגֶנֶת לִרְצִיפוֹ
מוּל בֵּית הַקָּפֶה וְרַק נְקַוֶּה שֶׁלֹּא נִסְתַּבֵּךְ
סיגל נאור פרלמן היא מייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל. לאחרונה יצא בהוצאת פרדס ספרה "לברוח מהחיות המכוערות", עיון בשירתו של נח שטרן, הכולל גם פרסום מחודש של רוב שירתו. בקרוב יופיע בהוצאת פרדס ספר שיריה הראשון, "אנא מחלוטה".
רות קרא־איוונוב קניאל
אירוסין
דֹּק תִּינוֹק עֵינֵינוּ עֲטוּפוֹת
רָצִים עַל הַחוֹמוֹת
אֲנַחְנוּ הָרוֹדְפִים, נַפְשֵׁנוּ אוֹחִילָה
מְנַטְּפִים כְּמִיהָה
רַגְלֵינוּ מְלֵאוֹת, אֲנַחְנוּ
מְצִיצִים מִבֵּין הַחֲרַכִּים
לְלֹא רָעָב לְלֹא צָמָא
פַּחַד חֻרְבָּן עֵינֵינוּ צוֹפִיּוֹת
(זֶה שֶׁתָּמִיד הוּא בָּא)
יְדִיעַת אֶבֶן עַל אֶבֶן, פֶּצַע עַל פֶּצַע
תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִים
אֲנַחְנוּ כָּאן
נֶאֱרָסִים מֵעַל הַחוֹמָה.
רגע אחד
למלילה
I.
כָּל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה בַּנְּשִׁימָה
מִתְפַּנּוֹת –
רוּחַ מַכָּה בַּגּוּף
לֹא אֲדָמָה
הָרוּחַ זוֹלֶגֶת מַטָּה,
נְשָׁמָה
תַּאֲוַת הָאוֹר לָאֵשׁ
תְּרֵין נְהוֹרִין בְּרָזָא חַד
נִפְתָּחִים
לְקוֹל אַרְיֵה פִּתְאוֹמִי
שׁוֹאֵג –
רֶגַע אֶחָד
אֵיךְ יָבוֹא מֶלֶךְ גָּדוֹל בִּנְקֻדָּה אַחַת קְטַנָּה
II.
פְּרָחִים מַקִּיפִים אוֹתָךְ
כִּי זוֹ בְּחִירָתָם
הָרוּחַ שָׂמָתֵךְ כְּעֹטְיָה
עֵין יָמִין פְּקוּחָה
שְׁתֵּי הַיָּדַיִם
מְלַטְּפוֹת –
אַתְּ יוֹדַעַת,
הַבְּאֵר עֲמֻקָּה לְלֹא סוֹף
הָאֵשׁ אֵינֶנָּה כָּלָה
הִיא תְּכַנְּפֵךְ
בְּחֹם גּוּפָהּ.
III.
צְחוֹק פִּתְאוֹמִי מִתְפָּרֵץ
שָׁם לְמַעְלָה –
עֵדֶר פְּרָגִים
אָדֹם וְיָרֹק וְאָדֹם
מִתְבַּשְּׂמִים בַּמּוֹרָד
הוֹלְכִים לִקְרָאתֵ–ךְ
אִמָּא עִלָאָה
הַלָּבָן כֻּלּוֹ עַיִן
הַטַּל הוּא גֶּשֶׁם
הַטּוֹב כֻּלּוֹ כָּאן.
ד"ר רות קרא־איוונוב קניאל פרסמה שני ספרי שירה – "אין שקט בעולם כלל" (2011), שזכה בפרס רחל נגב, ו"הנפש נעתקת" (הקיבוץ המאוחד, 2016), וכן את הספר "קדשות וקדושות: אימהות המשיח במיתוס היהודי" (הקיבוץ המאוחד, 2014). ספרה "חבלי אנוש: הלידה בפסיכואנליזה ובקבלה" ראה אור בהוצאת כרמל בשיתוף עם מכון הרטמן במסגרת סדרת "פרשנות ותרבות", 2018. היא מרצה בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן ובמכון תל אביב לפסיכואנליזה.
אסף דבורי
דמנציה
א. שיניים
1.
כְּשֶׁהָיוּ מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ לְסַפֵּר אֵיךְ הִכִּירוּ
הָיָה עוֹנֶה בְּקִצּוּר: כִּשְּׁפָה אוֹתִי
בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הוּא פָּשׁוּט קוֹרֵא לָהּ מְכַשֵּׁפָה
הִיא לֹא עוֹנָה.
2.
בּוֹרַחַת לַמִּטְבָּח בִּזְמַן שֶׁהוּא מַמְשִׁיךְ, מַגְבִּיר אֶת הַקּוֹל, צוֹעֵק
שֶׁלֹּא תָּקוּם וְתֵלֵךְ עַכְשָׁו
שֶׁתַּעֲנֶה כְּשֶׁהוּא שׁוֹאֵל אוֹתָהּ אֵיפֹה הַתַּכְשִׁיטִים
הַטַּבָּעוֹת וְהַצְּמִידִים שֶׁקָּנָה לָהּ לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
שֶׁתַּרְאֶה (״תַּרְאִי!״)
מַבִּיט לַשָּׁמַיִם וְקוֹרֵא לְאָבִיהָ:
אֵ לִ יָּ ה וּוּוּ! אֵלִיָּהוּ!
בּוֹא תִּרְאֶה מָה נִהְיֶה מֵהַבַּת שֶׁלְּךָ, אֵלִיָּהוּ
גַּ נֶּ בֶ ת !
גַּ נֶּ בֶ ת !
3.
חוֹתֶכֶת מְלָפְפוֹן עַל הַשַּׁיִשׁ בִּזְמַן שֶׁהוּא גּוֹרֵר
כַּף עַל הַצַּלַּחַת, שׁוֹאֵל:
לָמָּה אֵין טַעַם לָאֹרֶז?
זֶה בַּיִת זֶה? זֶה יְלָדִים?
כָּכָה עוֹשָׂה אִשָּׁה?
לֹא, לֹא, תַּגִּידִי לִי אַתְּ מָה אַתְּ חוֹשֶׁבֶת. תַּעֲנִי מִמָּה שֶׁאַתְּ רוֹאָה.
4.
לִפְעָמִים הִיא קָמָה, מַפְנָה גַּב, הוֹלֶכֶת
לִפְעָמִים מַמְשִׁיכָה וְתוֹקַעַת אֶת הַמַּסְרֵגָה בָּעַיִן הַבָּאָה
לִפְעָמִים מַיְשִׁירָה מַבָּט, צוֹעֶקֶת: קוּם!
תַּחְלִיף חֻלְצָה! תִּתְגַּלֵּחַ! תִּרְאֶה אֵיךְ אַתָּה נִרְאֶה
כְּמוֹ מָוֶת!
לִפְעָמִים רַק פּוֹתַחַת פֶּה, חוֹשֶׂפֶת שִּׁנַּיִם
ב. שיחת טלפון
״… בַּלַּיְלָה… עַכָּבִישׁ יוֹרֵד. כֹּל לַיְלָה עַכָּבִישׁ מִזָהָב יוֹרֵד מֵהַתִּקְרָה, נוֹצֵץ בַּחֶדֶר וְנֶעֱלָם. הוּא, אֲנִי וְהִיא בַּחֶדֶר. לַיְלָה. אֲנִי רוֹאֶה. כֹּל לַיְלָה רוֹאֶה. פִּתְאוֹם נֶעֱלָם? אֵיךְ נֶעֱלָם? אֵיזֶה עַכָּבִישׁ?
אוֹתִי לֹא עָשׂוּ מֵאֶצְבַּע. קָנִיתִי לִשְׁעַת צָרָה [לוחש] קְצָת זָהָב, מָה הַסִּפּוּר? עַכָּבִישׁ לָקַח אֶת זֶה? לְאָן נֶעֱלַם? בְּדִיחַת הַשָּׁנָה [צוחק], עַכְשָׁו פִּתְאוֹם כּוּוּוּוּוּוּוּוּלָּם מְטֻמְטָמִים. עֲזֹב, עֲזֹב… אֲנִי מְוַתֵּר, רַק שֶׁמִּישֶׁהוּ יַגִּיד: לָקַחְתִּי. אֲנִי לֹא מַאֲשִׁים…
… אֲנִי אַגִּיד לְךָ מָה הָיָה: הוּא הָיָה בְּצָרָה. הוּא, הַשֻּׁתָּף שֶׁלּוֹ נִכְנַס לַבֵּית סֹהַר, רָאִיתִי מִסְמָכִים שֶׁל הַבֵּיתדִּין, כַּתָּבָה בָּעִתּוֹן… לֹא יוֹדֵעַ מִי הֶרְאָה לִי, אִם הָיָה הָיִיתִי מַרְאֶה לְךָ, עַכְשָׁו לֹא מוֹצֵא. אֲנִי אֲחַפֵּשׂ… אָדָם מְאוֹד יָשָׁר הָאָח שֶׁלְּךָ. יָשָׁר מְאוֹד…
…[צועק] שֶׁלֹּא תִּ קַּ חחחח, אַתָּה שׁוֹמֵעַ? אֲנִיאוֹמֵרלְךךךךךךָ. אַתָּה לֹא תִּקַּח. שֶׁלֹּא תָּבוֹא הֵנָּה! לֹא הוֹלֵךְ לְשׁוּם רוֹפֵא. תִּקַּח אֶת הָאִמָּא שֶׁלְּךָ לָרוֹפֵא וְתֵן לִי לָמוּת בְּשֶׁקֶט. הַלְוַאי שֶׁאֲנִי אֲקַבֵּל הֶתְקֵף לֵב וְאֶתְפַּטֵּר מִכֶּם. הַלְוַאי בַּבֹּקֶר לֹא תִּרְאֶה אוֹתִי… לְאֵיפֹה הִגַּעְנוּ, לְאֵיפֹה? הַחַיִּים שֶׁלִּי, סוֹף הַחַיִּים, וְרוֹדְפִים אוֹתִי. מָה נִשְׁאַר? כֹּל הַיּוֹם בֶּכִי, בּ וֹ כֶ ה [הקול מתחיל להיסדק] אֵיפֹה נִקְלַעְתִּי… אֵיזֶה בַּיִת גִּדַּלְתִּי… לוֹחֵץ בַּחֲזֵה… [יותר מדקה של בכי]
אָדָם, יֵשׁ לוֹ בַּת־זוּג, הוּא חַי אִתָּהּ, מְסַפֵּר לָהּ הַכֹּל. אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא עוֹשָׂה כְּלוּם, רַק יוֹשֶׁבֶת כֹּל הַיּוֹם, עוֹשָׂה רְכִילוּת. אָמַרְתִּי: יֵשׁ גּוּשׁ זָהָב זֶה אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לֶעָתִיד, נָשִׂים בַּקִּיר שֶׁנִּהְיֶה זְקֵנִים. אֲנִי בָּא לָקַחַת אֶת זֶה – [צווח] אֵינֶנּוּ! מָ ה זֶ ה?! עַכָּבִישׁ לָקַח אֶת זֶה?!
זֶה אָדָם לֹא עוֹשֶׂה לְבַד, זֶה עֻבְדָּה קַיֶּמֶת. זֶה לִפְתֹּחַ קִיר, לִסְגֹּר בַּבֶּטוֹן, לַעֲשׂוֹת שְׁפַּכְטֶל, לְחַכּוֹת שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ, לְסַיֵּד… זֶה יוֹמַיִם עֲבוֹדָה לְפָחוֹת. וְהַלִּכְלוּךְ? מִי גָּרַם? לְאָן נֶעֱלַם?
לָמָּה אַתָּה מֵהַגֵן עָלָיו?! הוּא אָדָם טוֹב הוּא? יֶלֶד חָרָא…״
ג. שיחה יומית
הוּא אוֹמֵר לָהּ
יִ תְ ל וְ יִ קַ דַּ שְׁ מֵ הּ רַ א בְּ עָ לְ א דִּ רָ א כִ ע וּ הּ וְ מְ לִ י ךְ לְ כ וּ תֵ , וְ צְ מַ ח פֻּ רְ קָ ה ו קָ ב מְ שִׁ י חֵ בְּ חַ יֵּ וֹ ן וּ י וֹ מֵ י וֹ ן וּ בְ יֵּ י כָ ל – בֵּ י ת יִ שְׂ אֵ ל , עֲ גָ ל וּ בִ זְ מַ ן קָ רִ ב , וְ אִ מְ רררר אָ ן הֵ א שְׁ י הּ בָּ א מְ , לְ ם לְ י עָ מַ א יְ הּ ךְ , לְ לְ י עָ לְ מַ בָּ רַ ךְ וְ תְ וְ וְ נַ וְ דָּ ר ה וְ יִ לָּל , שְ שָׁ א ךְ
הוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּא
הוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּא
הוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּאהוּא
הוּא
הִיא מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ
אסף דבורי פרסם שירים בכתבי עת ספרותיים שונים. ערך את גיליונות 14 ו-15 של כתב העת האינטרנטי ״החוטם״. המחזור מתוך "כארון ואחרים", ספר בכתובים. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 20 של המוסך.
טלי וייס
ויפול האור עלי
וְאֶרְאֶה אֶת אֲשֶׁר דָּבַק בִּי
וְלֹא רָצִיתִי לְהַכִּירוֹ וְאֶבְכֶּה
וְכָל הַדְּמָעוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת וְנִדָּפוֹת בָּאַיִן
וְאֵין אִישׁ שׁוֹמֵעַ. וְאָקוּם וְאֶצְעַק וְאֶבְעַט
וְהֵד לֹא חוֹזֵר. וְאֶשְׁקֹט וְאֶסְתַּגֵּר וְאֶתְפַּלֵּל
וַעֲדַיִן, דָּבֵק בִּי.
וְאֶתְהַפֵּךְ בִּשְׁנָתִי וּבַחֲלוֹמִי יָד מוֹשִׁיעָה
וְאֶאֱחֹז בָּהּ וְתִמְשְׁכֵנִי לְעוֹלָם אַחֵר
וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי אֲנִי. וְאֶתְעוֹרֵר
וְאֶרְעַד וְאֶחְשֹׁב
וְאֶמְצָא קְצֵה מִלָּה וְאֶתָּלֶה בָּהּ
וְתִקָּחֵנִי אֶל הַמָּקוֹם
בּוֹ תְּלוּיָה תְּשׁוּבָה
וְאֶקְטֹף וְאֵדַע.
טלי וייס, ילידת 1977, תושבת רמת ישי, בעלת תואר שני בספרות בתוכנית לכתיבה יוצרת מאוניברסיטת חיפה, עורכת ספרותית, מנחת סדנאות כתיבה יוצרת, עורכת כתב העת המקוון לשירה "קפל". פרסמה חמישה ספרי שירה, האחרון עד כה: "השעה היפה" (עמדה, 2018).
» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת אורית נוימאיר פוטשניק, איריס רילוב, עמית מאוטנר ולימור ויסברג כספי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
