מיוחד | צנזורה בספרות ילדים ונוער

בשנים האחרונות רבו המקרים של חרמות ותיקוני מהדורות בעקבות תלונות על תכנים פוגעניים בספרי ילדים שנחשבים לקלאסיקות. נגה שיאון סוקרת כמה מקרים ומגמות, מהשנה החולפת ועד דיקנס וקרול

ג'ון טניאל, איור לספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לונדון 1980
ג'ון טניאל, איור לספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", לונדון 1980

.

מאת נגה שיאון

 

בחודש יוני השנה נפל דבר בעולם ספרות הילדים: פרס מפעל חיים להישגים בתחום ספרות הילדים על שם לורה אינגלס ויילדר, שאיגוד הספריות האמריקני, ה-ALA, מעניק מדי שנה בשנה מאז 1954, שוב לא ייקרא על שמה. אמרו מעתה: "פרס המורשת הספרותית".

ויילדר התפרסמה בעיקר בשל סדרת ספרי בית קטן בערבה, שיצאו לאור בין 1932 ל-1943. הם מבוססים על זיכרונות ילדותה ומתארים את סיפור התבגרותה של לורה, המתמודדת עם נדודי המשפחה במערב התיכון של ארצות הברית, עם לימודים, שכנים, פגעי מזג אוויר, טבע נורא הוד, ועוד. קשה שלא להזדהות עם לורה, דמות אנושית מאוד שטועה, מתבלבלת, מתחרטת ומתקנת, וברקע תיאורים יפהפיים של הערבה הגדולה, הפראית, הנכנעת אט־אט, לאורך ספרי הסדרה, לכף רגלו של האדם הלבן המתיישב בה. הספרים זכו להצלחה מיד עם פרסומם, וניתן כיום לכנותם קלאסיקה: אינספור קוראות וקוראים בארצות הברית גדלו עליהם, הם יצאו במיליוני עותקים, תורגמו לעשרות שפות, ואין כמעט ספרייה בלעדיהם.

ההחלטה על הסרת שמה של ויילדר משם הפרס התקבלה פה אחד ב-ALSC, ועד שירותי הספריות לילדים של ה-ALA. הסיבה: הספרים רוויים התבטאויות גזעניות, עד כדי "אינדיאני טוב הוא אינדיאני מת", או "לא היו שם אנשים כלל, רק אינדיאנים" – ניסוח שוויילדר הסכימה לשנות בשנת 1952, בעקבות מכתב פנייה להוצאה, והמילה "אנשים" הוחלפה במילה "מתיישבים".

לטענת איגוד הספריות אין מדובר בצנזורה, אלא זהו "ניסיון להתאים את שם הפרס לערכי היסוד של ה-ALSC", והשינוי אינו ביקורת על מי שקורא ואוהב את הספרים. "אנו לא דורשים מאיש להפסיק לקרוא את ספריה של ויילדר, לדבר עליהם או להגביל את זמינותם לילדים. תקוותנו היא שמבוגרים יחשבו באופן ביקורתי על ספריה של ויילדר ועל הדיונים שעשויים להתפתח סביבם".

ספרות ילדים טובה, כמו כל ספרות טובה, יכולה לחיות לנצח. אלא שהערכים ותפיסות העולם של קהל הקוראים משתנים במרוצת הדורות. הסרת שמה של ויילדר מהפרס היא ביטוי לדילמה שמעסיקה את המערב יותר ויותר: מה עושים עם נכסי צאן ברזל, אותם ספרי עבר יפים שהשפיעו על רבים וניכר שיש בהם קסם שמהלך גם על בני דורות אחרונים, כאשר הם אינם משקפים עוד את ערכיה של קהילת הקוראים והקוראות? הדילמה הזו מורגשת ביתר שאת בנוגע לספרי ילדים, בשל שאיפה להימנע מלחשוף ילדים רכים לביטוייהן של תפיסות שנחשבות כיום בלתי ראויות. מנגד, יש הסבורים שאין למנוע מילדים חשיפה לתפיסות שקיימות או התקיימו אי אז במרחב האנושי, אדרבה – יש לחשוף אותם, בתיווך הולם, למורכבות, לעמדות שנחשבות בעייתיות, לצדדים אפלים באדם ובחברה. ויש שיאמרו שספר ילדים הוא בראש ובראשונה יצירה ספרותית שלמה, ולאו דווקא כלי חינוכי.

 

***

 

"שניים יעקבו אחרי כל הנכנס לבית, ושניים יוסיפו לעמוד בחוץ על המשמר, כאנשי שלג, ויראו מה יקרה להם," אמר ג'ק. "תענוג יהיה לעמוד ליד אנשי השלג! אבל נצטרך להתעטף כהוגן בבגדים חמים."

"האין הבנות רשאיות לבוא גם כן?" שאלה פֶּם.

"אני אינני רוצה לבוא!" אמרה ברברה.

"בין כך ובין כך אסור לכן לבוא," אמר פטר. "דבר זה מוחלט. בפעולה שלנו הלילה ישתתפו רק בנים!"

"נהדר!" קרא ג'ק, ועיניו מתנוצצות מהתרגשות.

(אֵניד בלייטון, השביעיה הסודית, הוצאת מ. מזרחי, תשכ"ב. מאנגלית: אבנר כרמלי)

 

ספרי החמישייה הסודית והשביעייה הסודית, מאת איניד בלייטון, זכו גם הם להצלחה עצומה. כפי שכתבה למוסך דנה אלעזר־הלוי, חבורות מרגשות ילדים עד מאוד: "הקתרזיס […] הוא לא רק של בני החבורה – הוא גם שלנו, הקוראים. גם אנחנו היינו אמיצים ונבונים, גם אנחנו עשינו את העבודה". הרפתקאות החבורה רלוונטיות, מסקרנות ומסעירות דמיון היום לא פחות מכפי שהיו באמצע המאה העשרים, אולם חלוקת התפקידים המגדרית שבהם מעוררת כיום אי־נוחות רבה. אשר על כן, בשנת 2010 פורסמה בארצות הברית מהדורה חדשה לספרים בהוצאת הודֶר, ובה, מלבד עדכון השפה, אוזנו תפקידי המגדרים. המהדורה נחלה כישלון והוצאתה נפסקה שש שנים לאחר פרסומה.

צעדים אחרים שננקטו בעשור האחרון בתגובה לתכנים שנחשבים פוגעניים או לא ראויים הם הוצאה מתוכנית הלימודים או הרחקה מעין הציבור. אשתקד, בעקבות תלונות הורים לילדי כיתה ח בבית ספר במיסיסיפי על כינויי גנאי וביטויים שמסבים אי־נעימות והשפלה לילדים אפרו־אמריקנים, הוצא מתוכנית הלימוד ספרה של הרפר לי, אל תיגע בזמיר; בשנת 2011 הוסר מרשימת הקריאה לכיתה ו בבית ספר בווירג'יניה הספר חקירה בשני, ספרו של ארתור קונן דויל שבו הוצגה לראשונה דמותו של שרלוק הולמס, בעקבות תלונות הורים על הצגה מבזה של מורמונים; ציור קיר המציג סיני בכובע מסורתי אוכל אורז במקלות הוסר שנה שעברה ממוזיאון דוקטור סוס, בעקבות איום בחרם; בילבי בת־גרב, גיבורת סדרת הספרים של אסטריד לינדגרן, עוררה סערה בשוודיה בשנת 2014 בשל החלטת שירות השידור הלאומי לערוך שתי סצינות בסדרת הטלוויזיה הפופולרית משנת 1969 ולהוציא ממנה התבטאויות כגון "מלך הכושים"; הרפתקאות האקלברי פין מאת מארק טווין עורר התנגדויות כבר מרגע צאתו: קוראים וספריות החרימו אותו אז בשל שפתו של האקלברי, שנחשבה קלוקלת וגסה, וכיום הוא מעורר התנגדות בטענה שיש בו כינויים גזעניים ופוגעניים.

 

היה שם איזה כושי חופשי מאוהיו, מולאטי אחד, לבן כמעט כמו בנאדם לבן. הייתה עליו גם חולצה הכי לבנה שראית בחיים, וכובע מבריק – משוּ; ואין בנאדם בעיירה הזאתי שיש לו בגדים יפים כמו ההוא; והוא היה לו שעון ושרשרת מזהב, ומקל עם גולה מכסף – הסנוב הזקן הכי מגעיל במדינה. ומה 'תה חושב? אמרו עליו שהוא איזה פְּלוֹפֶּלוֹר באוניברסיטה, ומדבר כל מיני שפות, ויודע הכל. וזה עוד טוב. אמרו שאצלו בבית הוא גם יכול להצביע. נו, זה כבר שבר אותי לגמרי. ואני חושב לעצמי, לאיפה הארץ הזאתי הגיעה? זה היה היום־בחירות, ובדיוק התכוונתי ללכת בעצמי להצביע אם לא הייתי שיכור מדי להגיע לשם; אבל אחְרי שהם אמרו לי שיש מדינה בארץ הזאתי שמרשים שם לכושי להצביע, אז ויתרתי על זה.

(מארק טווין, הרפתקאותיו של האקלברי פין, הוצאת אריה ניר, 2004. מאנגלית: יניב פרקש)

 

"זה לא הוגן לא כלפי המחברים ולא כלפי הילדים," אומרת פרופ' ג'אן לסינה מאוניברסיטת טקסס. "ילדים צריכים ללמוד את ההקשר ההיסטורי שבו נכתב הספר. הניב, התמונות וכלים לשוניים אחרים מלמדים אותנו כיצד השתנו הזמנים, ואנחנו יכולים ללמוד שיעורים חשובים מהעבר".

ניסיונות צנזורה נעשים כמובן גם מצד השמרנים, וגם כלפי ספרים עכשוויים. ה-ALA, אותו ארגון שהסיר את שמה של ויילדר משם הפרס, עורך מדי שנה בספטמבר את שבוע הספרים המוחרמים, שמטרתו לעודד קריאה בספרים שזכו לניסיונות חרם, בעיקר בגלל מיניות, הומוסקסואליות, סמים, אלימות, אלכוהול ואפילו כישוף (השנה בראש הרשימה: 13 סיבות, רומן לנוער מאת ג'יי אשר, שאף זכה לעיבוד טלוויזיוני. עוד אותגרו משחקי הרעב מאת סוזן קולינס, דמדומים מאת סטפני מאייר והארי פוטר מאת ג'יי־קיי רולינג). ארגון ההורים PABBIS, שמטרתו להוציא ספרים בעלי תוכן בוטה מתוכניות לימוד, מצדיק את פעילותו בטענה כי גם לילדים מבתים שמרניים ודתיים יש זכות להרגיש בנוח בבית הספר. בארץ זכורה מהעת האחרונה דחיית ההמלצה לכלול בתוכנית הלימודים את גדר חיה מאת דורית רביניאן, רומן שבמרכזו קשר זוגי בין יהודייה וערבי, בין היתר בטענה כי "לנוער בגיל ההתבגרות אין ראייה מערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות". ובחודש שעבר נרשמו תלונות על הרומן הר אדוני, מאת ארי דה לוקה, ספר שנלמד לבגרות בספרות. "המורים מכריחים אותנו לקרוא פורנוגרפיה", קבלו תלמידים בבית ספר ברמת גן.

הוויכוח על צנזור תכנים ועיבוד יצירות לפי ערכי הזמן לא התחיל בעשור האחרון. בשנת 1853 פרסם צ'רלס דיקנס טור במגזין שבעריכתו, Household Words. הטור נכתב בתגובה לפועלו של ידידו, המאייר ג'ורג' קרוקשנק, שעיבד ואייר אוסף אגדות עם וגדש אותו בהטפות נגד צריכת אלכוהול. תגובתו של דיקנס, תחת הכותרת “Frauds on the Fairies”, יפה גם לדיון המתקיים כיום:

 

ניתן להניח כי איננו היחידים ששומרים בליבנו חיבה יתרה לאגדות של ילדותנו. מה שהילך עלינו קסם אז, מה ששובה את ליבם של מיליון צעירים כיום, הקסים באותה תקופת חיים מבורכת גברים ונשים רבים שסיימו את יום עבודתם הארוך והניחו את ראשיהם האפורים על הכר. יקשה להעריך כמה עדינות וחמלה עשו אלינו את דרכם בערוצים הללו. סובלנות, אדיבות, דאגה לעניים ולקשישים, טיפול מסור בבעלי חיים, אהבת הטבע, סלידה מרודנות ומאלימות – טובות רבות כאלה צמחו לראשונה בליבו של הילד הודות לאמצעי רב־עוצמה זה. במובן מסוים בזכותו נשארנו צעירים, שכן הוא אִפשר נתיב אחד בין דרכינו הארציות שאינו קבור תחת עשבים שוטים, נתיב שבו אנו יכולים ללכת עם ילדים ולחלוק עימם את חדוותם.
[…]
כדי לשמור על תועלתם של הספרים הללו, יש לשמר אותם בפשטותם, בטוהרם ובתמימותם הרבה, כאילו הם מתארים עובדות של ממש. מי שמשנה אותם כדי שיתאימו לדעותיו־שלו, יהיו אשר יהיו, אשם לדעתנו בעזות מצח ומנכס לעצמו דבר לא־לו.
[…]
אין זה משנה במאום אם אנו מסכימים עם ידידינו היקר, מר קרוקשנק, באשר לדעות שהוא משבץ בסיפור אגדה ישן. כשלעצמן, בין שהן טובות ובין שהן רעות, בהקשר זה הן קולעות להגדרה של עשב שוטה: דבר שגדל במקום הלא־נכון. אין לו, למר קרוקשנק, כל הצדקה מוסרית לשנות את הספרים הקטנים והבלתי מזיקים הללו, ממש כשם שלנו אין כל הצדקה לשנות את טובי תחריטיו. אם התקדים הזה יוחל ויקנה אחיזה במחוזותינו, בקרוב מאוד ניתקף גועל למקרא הסיפורים הישנים שאנשי המודרנה פלשו לתוכם, והסיפורים עצמם יאבדו עד מהרה.

[…]

דמיינו מהדורה נזירית של רובינזון קרוזו, ללא רוּם. דמיינו מהדורה של שלום, עם הרום – ובלי אבק שריפה. דמיינו מהדורה צמחונית, ללא בשר העז. דמיינו מהדורת קנטקי, שבה ששת הכושי הארור זוכה להצלפה פעמיים בשבוע. דמיינו מהדורה של האגודה להגנת האבוריג'ינים, שהקניבליזם מוכחש בה ורובינזון מקבל באהבה את הפראים החביבים בכל מקום שבו השניים עוגנים. בעוד מאה שנה רובינזון קרוזו "ייערך" אל מחוץ לאי שלו, והאי עצמו ייבלע באוקיינוס העריכה.

(Charles Dickens, "Frauds on the Fairies", Household Words 8/184, 1853)

 

שנתיים לאחר פרסום הטור של דיקנס ראה אור הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, ספר שקשה להפריז במידת השפעתו על ספרות הילדים ואולי על הספרות בכלל. עיקר חדשנותו, לענייננו, טמונה בשאיפה לכתוב ספר פנטזיה לילדים כספרות בלבד, ללא כל יומרות חינוכיות – הספר אף לועג בגלוי ליומרות כאלה. הרעיון שלפיו ספר ילדים אינו מוכרח לשאת בעול המוסר ואף יכול לשימו ללעג ולקלס, ויישומו הנפלא בספרו של קרול, ביססו את תפיסתה של ספרות הילדים כסוגה בעלת ערך ספרותי, ולא ככלי למטרות אחרות.

היא בכלל שכחה את קיומה של הדוכסית, ונדהמה קצת כששמעה את קולה סמוך לאוזן, "את חושבת על משהו, יקירתי, ולכן שוכחת לדבר. אני לא יכולה לומר לך ברגע זה מהו הַמֶּסֶר של זה, אבל עוד מעט אזָכֵר."
"אולי אין כאן מסר," העזה אליס להעיר.

"לא, לא, ילדה!" אמרה הדוכסית. "בכל דבר יש מסר, אם רק יודעים לגלות אותו." והיא נצמדה קרוב יותר לאליס בדבּרה.

קרבתה הרבה לא נעמה לאליס: ראשית, מפני שהדוכסית היתה מכוערת מאוד: ושנית, מפני שקומתה הספיקה בדיוק כדי להניח את סנטרה על כתפה של אליס, והיה זה סנטר חד באופן מעצבן. אבל היא לא רצתה להיות גסת־רוח: לכן עמדה בזה כמיטב יכולתה.

"עכשיו המשחק מתקדם קצת יותר טוב," אמרה, לצאת ידי חובת שיחה.

"נכון מאוד," אמרה הדוכסית: "והמסר של זה הוא – 'האהבה, האהבה, היא שמניעה את העולם!'"

"מישהי אמרה פעם," לחשה אליס, "שהתנאי לכך הוא שכל אחד יתעסק בענייניו!"

"נו, טוב! זה אותו הדבר," אמרה הדוכסית, תוקעת את סנטרה הקטן לתוך כתפה של אליס ומוסיפה, "והמסר של זה הוא – 'כשהכוונה צלולה הצלילים מתכוונים מאליהם'."

(לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2013. מאנגלית: רנה ליטוין)

 

.

נגה שיאון היא סטודנטית ללימודים הומניסטיים, פילוסופיה והגות יהודית במרכז האקדמי שלם בירושלים. עושה כעת שנת התמחות במערכת "המוסך".

 

» עוד על ספרות ילדים: דנה אלעזר־הלוי, על איניד בלייטון וקסמן של חבורות סודיות

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

ראשי_41

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו