מסה | "תנינו של חשין", קריאה ספרותית בכתיבה משפטית

"בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים." אסנת ברתור על תנינים, נתיני אויב, בחירות לשוניות וחריצת גורלות

רחל שביט בנטואיץ, שער בעין כרם, אקריליק על בד, 120X100 ס"מ, 1975

.

תנינו של חשין / אסנת ברתור

.

אתמול (19.9.18) מלאו שלוש שנים למותו של מישאל חשין, אחד השופטים הסוערים שכיהנו בבית המשפט העליון. מי שהופיעה בפניו, כמוני, לא יכולה לשכוח את מזגו השיפוטי: חסר סבלנות, רגזן, סרקסטי, יורה מילים קשות ופוגעות, עיניו נוקבות, מבטו זועם, נותן תחושה שבעלי הדין, ובעיקר אלו שמייצגים אותם, מרגיזים ומטרידים אותו – את "כבודו", שנמצא למעלה, מעל כולם, על "הר ציון ירכתי צפון". יכולתי פשוט לומר "על האולימפוס", אבל העדפתי, כבר בהקדמה, להרגיל את האוזן ואת העין לסגנון כתיבתו של חשין, שהיא, ולא הוא, הנושא של רשימה זו.

בשנותיו של חשין בבית המשפט העליון (1992–2006) אפשר היה לומר, בפרפראזה על המשפט המפורסם של מנחם בגין: יש משוררים בירושלים. המטאפורה, הדימוי והתקבולת, הציטוטים מן המקורות היהודיים ומספרות העולם, הלשון הפיוטית, הליריות והנרטיביות שהופיעו באינטנסיביות יתרה וכדבר שבשגרה בפסקי הדין שלו, יצרו את הקורפוס הפואטי-משפטי (בסדר הזה) של חשין. גם מי שאינן משפטניות בוודאי זוכרות את הדברים שכתב בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת – שורות קצרות וארוכות, בווריאציה כזו או אחרת, ועוד אחת וגם שנייה, על השורה המפורסמת משירו של דן אלמגור: "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?". אגיע לכך בהמשך, כי אני רוצה להתחיל מפסק דין אחר שלו – זה של "חוות התנינים" (בלבושו הפורמאלי: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' "מפעלי נופש חמת גדר").

בעיניי הוא דוגמה מובהקת להשפעה שיש לנרטיב המשפטי שהשופט/ת מאמץ/ת ומציג/ה בפסק הדין על ההכרעה המשפטית, והוכחה ברורה למרכזיותו של הנרטיב בשיח המשפטי ולעוצמתו של הנרטיב המשפטי, שלא רק מתאר את המציאות אלא במידה רבה מעצב אותה.

הדיון המשפטי נסב על סרט בן חצי דקה שהראה מאבק בין אדם לתנין והיה חלק מחבילת הביקור בחוות התנינים. עמותת "תנו לַחיות לִחיות" פנתה לבימ"ש וביקשה לאסור את הקרנת הסרט, בטענה שהוא מנוגד לסעיפי החוק האוסרים התעללות והתאכזרות לחיות – בעיקר ס' 2(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994. ביהמ"ש קיבל את התביעה והורה להפסיק את הקרנת הסרט.

חוות התנינים ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור וקבע שהקרנת הסרט אינה מנוגדת לחוק. ואלו דברי השופטת ורדה אלשיך, שכתבה את פסק הדין (ההדגשות וההערות בסוגריים המרובעים – שלי):

.

לא הוצג ממצא אובייקטיבי המצביע על גרימת סבל או כאב [שניהם אלמנטים סובייקטיביים] לתנין בעת המופע. אין לשכוח שמדובר בחיית טרף, גדולה ומגושמת, ועל כן לא עלה בידי המבקשת [עמותת "תנו לחיות לחיות"] לקבוע כי פעולה זו [המאבק עם האדם] מסבה לתנין כאב של ממש, מלבד חוסר נוחות מסוימת. אין חולק על כך, דומני, כי 'חוסר נוחות' ו'סבל' לא חד המה.

.

כב' השופטת ביקשה לשתול בתודעתנו נרטיב שיש בו פחד, סכנה ואיום. אנחנו רואות לנגד עינינו תנין פעור לוע. וזה מפחיד. "אין לשכוח", היא כותבת, ואני נזכרת ב"לא נשכח ולא נסלח". וגם אין להקל ראש במילים: "גדולה ומגושמת". זו תוספת משמעותית, משום שהיא מעוררת בנו דחייה, והשילוב בין הפחד לַדחייה נועד להכשיר את התודעה ואת הלבבות לקביעה "העובדתית" (האומנם?) שהמאבק בַתנין אינו מכאיב לו אלא רק גורם לו אי־נוחות שאינה עולה כדי התעללות (שימו לב לגימוד: "חוסר נוחות מסוימת"). אני מודה שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתה והנמקתה של השופטת: האם לא כואב לו כי הוא חיית טרף או משום שהוא גדול ושמן?

"תנו לחיות לחיות" ביקשה רשות ערעור מבית המשפט העליון וקיבלה, והתיק הגיע לשופט חשין. ואלו מקצת הדברים שכתב:

.

חיה היא יצור חי, חסר ישע, וכמוה כקטין חסר ישע. גם החיה גם הקטין לא יוכלו להגן על עצמם ולא יוכלו לתבוע את עלבונם ולהשיב את כבודם. הֲנראֶה אדם גורם סבל לקטין חסר ישע ונעמוד מנגד ונחריש? ואם ניחלץ לעזרת הקטן – ואכן ניחלץ לעזרתו – כן נעשה לבעל־החיים שהאדם גורם לו סבל. בעל־חיים ליד האדם הוא כילד, תמים וחסר הגנה. התעללות בילד תזעזע אותנו וכן היא התעללות בחיה. החיה כמוה כילד – אין היא מכירה ברוע ואין היא יודעת כיצד להתמודד עמו. היא מתקשה להגן על עצמה מפני האדם, והמלחמה בין האדם לבין החיה היא מלחמה בין מי שאינם שווים.

.

הנרטיב של כב' השופט חשין שונה לחלוטין. יש בו רוך וחמלה, עמידה נכוחה אל מול הרוע ופרישת חסות על הקורבן (חוקי התורה שדנים בהגנה על חיות – שמות כג 4–5; דברים כב 1–4 – הם אחד מ"מקורות החמלה" שחשין מסתמך עליהם). אנחנו רואות לנגד עינינו סרט אחר – גם הפסקול שלו שונה: המילים "ילד", "קטין" ו"קטן" מופיעות שבע פעמים, והביטוי "חסר ישע" שלוש פעמים – והתמונות שלו הן שמלוות אותנו בדרך אל ההכרעה השיפוטית ההפוכה. זה לא תנין, זועק חשין, זה ילד, עולָל תמים, חסר הגנה. הוא כמעט כתב: נקמת תנין קטן עוד לא ברא השטן.

חשין, וגם אלשיך, מכירים בשילוב (הטבעי) בין הנרטיבי לנורמטיבי, והם משתמשים בראשון (כל אחד על־פי סגנונו) לגיבושו ולהצגתו של השני. העיון הספרותי־נרטיבי בפסקי הדין שלהם מבקש לחשוף את התרומה המרכזית שיש לסיפוריות בהבניית הרטוריקה והשיח המשפטי. עיון כזה אינו מתעניין, לכאורה, בתוצאה המשפטית, אלא באופן שבו השופט/ת מגיע/ה אליה ומבסס/ת אותה, ובהשפעה הישירה והעקיפה שיש לכך על הקוראות והקוראים. מדוע "לכאורה"? משום שבעיקרו של דבר העמדה החיובית או השלילית של הקוראת כלפי ההכרעה השיפוטית היא זו שמולידה עיון כזה. "העמדה" היא במידה רבה המוטיבציה לעריכתו.

מאז ראשית המאה ה-21, ובעיקר בעשר השנים האחרונות, ניתוחים ספרותיים־נרטיביים של פסקי דין קנו להם מקום של כבוד בשדה המשפט המקומי. הם שייכים לענף ספציפי, פורה במיוחד, של האסכולה הבינתחומית ומרובת הענפים "משפט וספרות", ענף שזכה לכינוי "משפט כספרות" או "משפט כסיפור". כדי לסבר את האוזן הלא משפטית אציין שלוש דוגמאות של דיונים בפרשות מוכרות, אפילו מפורסמות (אפשר ורצוי לצרף אליהן את הרשימות המשפטיות־ספרותיות של עו"ד אביגדור פלדמן שמתפרסמות מעת לעת, בעיקר בעיתון "הארץ"):

1) שולמית אלמוג, "'עיני המערער חשכו' – בין נארטיבי לנורמטיבי" – ניתוח פסקי הדין בפרשת הביציות המוקפאות של רותי (ודני) נחמני;

2) ארנה בן־נפתלי, אסף ברם והילה תירוש, "איך זה שכוכב אחד מעז… למען השם? עלילות משפטיות" – השוואה בין פסקי הדין של אריה דרעי ואהוד אולמרט;

3) מנחם פרי, "הנשיקה – סיפור בשלוש וריאציות" – ניתוח פסה"ד של חיים רמון. למאמר הזה ענתה אורית קמיר במאמר תגובה: "יש גם פרשנות אחרת. הרבה יותר פשוטה".

בחרתי לציין את יום השנה למותו של מישאל חשין בעיון נרטיבי־פרספקטיבי בפסק הדין האחרון שכתב – בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, שהרקע שלו הוא הכיבוש המתמשך ומצב הלחימה הנמשך בין ישראל לפלסטינים. אין זה סוד שלנקודת המבט של השופטים ולאופן שבו הם רואים את בעלי הדין, שאת גורלם הם חורצים, יש השפעה מכרעת על פסקי הדין שלהם.

אבל לפני כן אקיים את הבטחתי ואציג את הפולמוס חשין–אלמגור, מילה במילה ובלי להחסיר מילה, בדיוק כפי שהוא מופיע בפסק הדין בפרשת האונס בשמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'). ואז, אף שהטקסט של חשין עתיר טעמים, אתבל אותו בחוק אשורי. הנה דבריו של חשין:

.

האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מ'כן"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת 'לא', היא מתכוונת ל'לא' כמשמעותו בחיי יום־יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. 'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני אדם. 'לא' הוא 'לא'. אישה האומרת 'לא', והגבר מתייחד עמה על אף אותו 'לא', הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס.

.

ועתה לתבלין. חשין כנראה לא הכיר את הסיפור הבא. לוּ הכיר אותו ודאי היה משתמש בו באחד מפסקי הדין שלו. אולי אפילו בפסק הדין הנ"ל. כוונתי לסיפורו של האנס האשורי הוורבלי, שהביע בגלוי את רצונו לשכב עם האישה. האם הוא חיכה לשמוע ממנה "כן"? נראה שלא. כי הוא אחז בה בחוזקה ואמר לה: lanīkkime, שפירושו באכדית "אני רוצה לאנוס אותך" או "אני רוצה לזיין אותך", או כל משפט גס אחר, כראות עיניכן (כל זה מתואר בס' 12 ללוח A של קובץ חוקי אשור התיכונה).

ומדוע בחר המחוקק האשורי לצטט את מילותיו של האנס? והרי דברים שנאמרו לפני האונס או במהלכו אינם יסוד מיסודות העבירה. לוּ שתק, ואפילו אמר פסוקי שירה, היה נענש באותה מידה (נידון למוות). אין זאת אלא שהמחוקק האשורי הכיר בהשפעתו של "הנרטיב המשפטי" להכשרת התודעה והלבבות. כי אין תובע או תובעת שהיו מנסחים כתב אישום בתיק אונס ומוותרים על פנינה ורבלית שכזו. משום שהלשון הבוטה מעידה על אישיותו הגסה של האנס, וטמון בה פוטנציאל להעצים את הסלידה ממנו עצמו, ולא רק מהמעשה שעשה.

ומהאימפריה האשורית נעבור אל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון; מעבר חד אל הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, החלות על איחוד משפחות בין בן/בת־זוג ערבי/ה־ישראלי/ת לבין בן/בת־זוגו/ה הערבי/ה מהגדה המערבית או מרצועת עזה, ועל קשר בין הורים תושבי ישראל לילדיהם הרשומים בשטחים הכבושים. בעתירה שהגישו בני זוג שחוק האזרחות חל עליהם קבע השופט אהרן ברק (בדעת מיעוט) שהוראות החוק פוגעות שלא כדין בזכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאורכו של פסק הדין הוא כינה את בעלי הדין בכינויים המשקפים את שיוכם המשפחתי – "בן הזוג הישראלי" ו"בן הזוג הזר" – מן הסתם משום שאלו הכינויים הרלוונטיים להכרעתו המשפטית. בפסק הדין של השופט חשין, שייצג את עמדת הרוב, שלפיה החוק אינו לוקה באי־חוקיות ואינו פוגע בזכות אדם חוקתית, מופיע כינוי שונה בתכלית, המעיד על סדר עדיפויות אחר. חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "נתיני אויב". להלן דוגמה אחת מני רבות:

.

מדינת ישראל […] נתונה במלחמה – למצער: במעין מלחמה [שהרי גם חשין ידע שההגדרה הראויה למצב הנתון הוא כיבוש ולא מלחמה] – אכזרית וקשה [לְמה נועדה ההעצמה הזו? ראו ערך "איום והפחדה"] אל מול הרשות הפלסטינית וארגוני טרור הפועלים מתוכה [במשפט אחד הפכו בני הזוג העותרים לנציגי הרשות הפלסטינית ול'ארגוני הטרור ועוזריהם']. תושבי האזור הפלסטינים הם בבחינת נתיני אויב, ובתורת שכאלה מהווים קבוצת סיכון לאזרחיה ולתושביה של ישראל [לכל אחד ואחת מאיתנו נשקפת מהם סכנה ממשית] […] נסכים, כמובן, כי לא כל תושבי האזור מבקשים לפגוע במדינת ישראל, ואולם את המגמה העיקרית, את הרוח הנושבת, מכוונת ההנהגה, ותורתה של זו היא כי יש להכרית את שם ישראל בעמים [האם יש כאן רמז ל"תורות" שאימצו משטרים ידועים? האם חשין רומז שהרשות הפלסטינית מטיפה לג'נוסייד? שהרי זו המשמעות של המילים "להכרית את שם X בעמים" – השמדה טוטאלית].

.

במקום אחר חשין מכנה את בני הזוג הפלסטינים "פלוני" ו"אלמוני", כינויים שיש בהם יסוד של זרות, או למצער אינם משקפים השתייכות או משפחתיות. כך הוא בוחר להתבטא בפסק דין שלהזכירנו נושאו איחוד משפחות. השופט סלים ג'ובראן (שהחזיק בדעת המיעוט) נתן תיאור שונה לחלוטין מתיאורו של חשין. הוא בחר להדגיש את הזיקה האמיצה – התרבותית, המשפחתית, החברתית – הקיימת בין הפלסטינים לבין חלק מאזרחי מדינת ישראל (ליתר דיוק, עשרים אחוז מאזרחי המדינה).

ללמדנו שפרספקטיבה, כמו אזרחות, היא דבר מכריע, וכי לעיתים קל יותר לחמול על בעלי חיים מאשר על בני אדם.

 

ד"ר אסנת ברתור, מרצה בחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב, עורכת דין בתחום זכויות אדם ומתנדבת בארגון "יש דין". ספרה "מעשה בשבויה יפת תואר: החוק המקראי בראייה ספרותית" ראה אור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" (מודן, 2013). רשימה פרי עטה על קריאה ספרותית בחוק המקראי התפרסמה בגיליון 32 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: "דיוקן", מאת מורן שוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מודל 2018 | פרק ראשון מתוך "הם היו שניים", מאת ענבר אשכנזי

"'אה... תינוקת הסברס,' שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור."

בלהה קצוביצקי, דיוקן עצמי, שמן על נייר, 70X50 ס"מ, 2017

.

פרק ראשון מתוך "הם היו שניים" / ענבר אשכנזי

.

.

צבר מצוי

OPUNTIA FICUS-INDICA

.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות," ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו.

והמשפט הזה חתם את שמנו, את גורלנו, את חיינו ואת מותנו.

הם לא נזקקו למילים אחרות, זה היה המשפט שגאל את שניהם. את אביה יותר — כי עול הישועה רבץ על כתפיו, והוא שפף ונמך לכדי מופע של סימן שאלה אנושי: אחרי הכול תפקידו הוא להציל ולהגן, לגונן ולהרתיע, למגר את הרע מחיי משפחתו.

שניהם עמדו תלויי איברים בחלל הפגייה. זרועותיהם לצד גופם אך לא נוגעות בו; רגליהם פשוקות וידיהם ריקות. רק זהות החלוק הכחול תאמה ביניהם. מולם עמד — גבוה וגבעולי, ממושקף וחייכן — ד"ר גוטמן. סביב צווארו סטטוסקופ אדום עם ליבה קטנה לבנה. אצבעותיו הארוכות נשענו על מעקה הצד השקוף של האינקובטור הפתוח.

וזה בדיוק מה שארבעתם היו זקוקים לו — משיח ונס. בלי הסברים מורכבים על הסתברויות המומים, גילוי מוקדם, דיאגנוזות ופרוגנוזות. בלי מילים מסובכות המתארות פרוצדורות כירורגיות, סיכונים, סיכויים ונכויות אפשריות. את כל אלה קיבלו במנות גדושות מיד עם לידתנו.

הד צעקת הפליאה והחרדה של המיילדת נשמע עדיין באוזני צביה. ואחריו — בליל קריאות המחישות ומאיצות בצוות לייעוץ מידי והמשך טיפול. כל כך דחוף היה הטיפול בתינוקת, ואימה נעזבה בתהליך לידה שלא הושלם, כשהיא גזורה, חתוכה, כואבת. צירי המשך אחרונים עוד פקדו אותה לקראת לידת השליה.

במהומה הסואנת שנקלעה אליה איבדה צביה את הקשר עם הולכת הכאב בגופה, וקור עז זרם מקצוות הגוף לעבר ליבה. ורידים קפאו במהירות ככל שנישאה הבשורה הלאה ואיתה הבהלה. איש לא טרח להסתיר את פשיקת רגליה או את הבטן המשתפלת הריקה מתינוק, והיא ניסתה לשווא למשוך על מפשעתה הפעורה והפצועה את קצה הכותונת.

המון צפוף של אנשי רפואה מילא את החדר בהמולה רבה. אלו חותכים את משפטי אלה, ואין הסכמה בקולם. בכל רגע הולך ומתווסף קהל לחזית אטומה המונעת מן היולדת להביט בתינוקת, וברעש הזה, ככל שניסתה צביה לקלוט, לא הצליחה לשמוע קולות בכי. התינוקת לא בכתה. היא רצתה לרדת מהמיטה המורמת כדי לדחוף את ההמון לכדי פרצה. לראות. לדעת. אך איבריה קפאו וסירבו לפקודת התנועה.

"שקט! שקט! לכו מכאן כולם!" כעס צרוד פרץ לחלל.

"היולדת מדממת! מה קורה לכם?! צאו מכאן מיד!"

התעשתות מהירה ניערה את הצוות, וכמו להקת דגים שפגשה בטורף, שינו את לכידותם ונפוצו לכל הכיוונים — החוצה מהחדר דרך המסדרונות, והלאה למקומות שהגיעו מהם. בחדר נותרו שניים — רופא ומיילדת.

לרגעים ארוכים הייתה צביה בטוחה שאת פקודות הסילוק הרוגזות היא עצמה נתנה. כל כך התנתקה מתפקודי הגוף שלה שלא חשה אפילו ביובש האבקתי שעמד בגרונה. אבל אז הסיטה המיילדת את וילון החיץ שמשמאלה, והיא ראתה את שכנתה השקטה, הגדולה, השחומה, זו שגלגלו פנימה רק לפני שעה קלה וכבר נשענה על צידה, פונה לעברה מכוסה ונקייה אחרי לידה חטופה.

"אני דבורה," אמרה, "ותכף נברר על התינוק שלך."

צביה הביטה בה במבט שטוח. לא ריק או מזוגג, שטוח.

"את צריכה תה מתוק וחם," קבעה השכנה, קולה נמוך ופסקני.

המיילדת נפנתה אליה כדי להסיט חזרה את הווילון ולחצוץ ביניהן.

"השאירי פתוח. היא לגמרי מטושטשת; אני שומרת עליה."

הרופא כבר רכן בין ברכיה, ממשיך את שיש להמשיך כאילו לא לו השיחה בין השתיים והוא לא זה שמפשפש בקרביה של חיה בעלת בינה. הוא לא טרח להסביר את פעולותיו ולא פנה אל צביה.

"רק מוציאים את השליה ואז תופרים. זה תכף ייגמר, בובה," אמרה דבורה, אבל צביה רק שמעה "תכף ייגמר" בקול בטוח ויציב. "בובה" ו"תכף ייגמר", ושוב "בובה"; ושלוש המילים הללו המשיכו להדהד שוב ושוב, כי מוחה ביקש כל כך את פתח החילוץ הזה, ומשניתן לו, לא הצליח לפרוץ דרכו.

"היי, את בסדר?! דוקטור! היא בסדר?" דבורה דרשה תגובה. ככה זה. מי שחי מספיק זמן על האדמה הזו יודע לזהות מתי אנשים נשמטים.

הרופא גמר את המלאכה ועזב בשתיקה.

דבורה התיישבה על המיטה, לחצה את הבטן הרפויה פנימה והסיטה את הווילון כליל. "תכף יבואו לרחוץ אותך. הקשיבי, את חייבת לקחת את עצמך בידיים. הם לא אוהבים תגובות כאלו. את חייבת לדבר, אפילו לצעוק. רק לא לשתוק." דבורה דחקה את כף ידה לעבר המפשעה להדק את התחבושות לגופה.

האחות הגיעה כדי לרחוץ במגבת רטובה את הירכיים המוכתמות, את המפשעות ואת שיפולי הבטן, לחתל בתחבושות ותחתונים ולהחליף כותונות ומצעים.

"רחל, מה קרה לתינוק?" דבורה פנתה למיילדת. "זאתי קצת בטראומה, אבל היא שומעת," הוסיפה.

"גברת דבורה, אני רואה שאת עוד רגע מנהלת לנו את המחלקה," ענתה המיילדת.

"נו, אני פה כל שנה. עכשיו תגידי במילים ברורות מה קרה לתינוק," דחקה בה.

"גברתי, את איתנו? את יכולה לומר לי את שמך?" האחות העבירה על פניה של צביה מגבת אפורה רטובה.

צביה הניעה את השפתיים ללא קול. תנועה קלה שלא הצליחה אפילו לנתק את מגע העור בין השפה העליונה לתחתונה. מתוך בית החזה שלה בקע הדהוד, מין גרגור או נהמה חנוקה.

"רחל, היא מבינה. ספרי לה מה קרה לתינוק." דבורה זלגה מהמיטה הגבוהה באיטיות ונעמדה על הרגליים. בעודה פוסעת צעד אחד לכיוון המיטה של שכנתה, פרץ דם כהה, כמעט שחור, שטף את ירכיה מטה על פני השוקיים, ונקווה בתוך כפכפי הפלסטיק שנעלה.

"יופי, דבורה, את מתנהגת כמו יולדת טירונית. אפשר לחשוב שזו הלידה שלך. בחיי, תראי כמה עבודה את עושה לי. עכשיו אני לא יודעת במי לטפל קודם. מה פתאום את יורדת מהמיטה לפני שבדקנו תחבושות. את יודעת טוב יותר…" אבל האחות לא באמת נוזפת, יש בקולה טרוניה שבהלצה, והיא ממהרת אל דבורה.

"אני בסדר. בגלל שזו הלידה השישית שלי, אני יודעת שזה בסדר. רק הביאי לי תחבושות נקיות ומגבת, ואני מסודרת. יותר טוב תבדקי מה עם זאתי. איך קוראים לה?"

"צביה גוזלי," השיבה המיילדת, "והתינוקת שלך בסדר. את שומעת אותי? צביה?"

צביה הביטה בה. ניכר היה שבתנועותיה יש זיכרון לתגובה נכונה. היא לא התחרשה אבל היא לא הבינה. קרום עכור של אי־בהירות היה במבע שלה.

"אז זו תינוקת! מזל טוב, צביה!" דבורה קראה, "בנות הרבה יותר חזקות מבנים. היא תהיה ממש בסדר. מה יש לה, רחל? ספרי לנו." דבורה לקחה מהאחות שתי תחבושות הגייניות רחבות ושתי מגבות, אחת רטובה והשנייה יבשה. "ספרי מהר, אני צריכה להתנקות. ספרי לה ברור, בלי מילים ארוכות של רפואה." דבורה הסתובבה ונשענה על המזרן בשתי ידיה כדי להרחיק את הרגליים זו מזו ואת מגע הכותונת מנתיב הדם האנכי.

המיילדת רחל הייתה הראשונה לספר לה. מילים פשוטות, לא הרבה מידע: נולדה לה בת, שני קילו שמונה מאות ארבעים. זה משקל יפה. היא באמת לא בכתה, אבל נשמה בקלות והדופק היה ברור ותקין. היא נולדה עם מעט מאוד שיער. כל האצבעות בכל הגפיים. והיא תינוקת יפה מאוד. יש לה משהו בגב. מולד. לא פציעה מהלידה. אבל נראה לא טוב, ולא יודעים מה זה בדיוק. היא עצמה, רחל, לא ראתה מעולם דבר כזה. מין פצע פתוח, אבל לא… וזה אולי לא טוב, אבל בטח לא נורא, כי התינוקת מזיזה את הרגליים. לקחו אותה מהר לפגייה, שם המומחים יבדקו אותה. מר גוזלי יודע. הם קראו לו והוא נמצא עכשיו בשיחה עם הרופאים. הם בטח ייפגשו במחלקת היולדות ממש עוד מעט, כשהיא תהיה מוכנה, והוא יסביר לה.

השני לספר לה היה זאב. התפאורה השתנתה מעט: חדר הלידה הוחלף בחדר האשפוז של מחלקת היולדות. אבל גם שם הפרטיות הושגה רק למראית עין בהסטת וילונות, ותכונה רבה של התרגשות ושמחה טענה את הלכות הכול. צביה ישבה במיטה רחוצה, בתחתונים גבוהים, תחבושות כפולות, חגורת בטן, חזייה מהודקת וכותונת עם הדפס של אליפסות ורודות. ישבה הכי זקוף שגופה יכול היה לייצר. את כותונת המחלקה סירבה ללבוש. את השיער אספה בקוקו גבוה. במבט מרוכז עקבה אחר פיו של בעלה.

הוא חזר על עובדות שכבר נאמרו לה: מין הילוד, משקל, מספר אצבעות, גוון, מצב כללי. גם על הפצע בגב דיבר, שהוא בבחינת מום מולד חמור, שהוא לא יפה ואפילו מסוכן, שחלק ניכר מעמוד השדרה של התינוקת נותר פתוח לגמרי, שניתן לראות את חוליות השדרה, את הסבך הצהוב של מערכת העצבים ואת כלי הדם, שזה לא מדמם אבל פרוץ לאוויר, שלא יודעים מה לעשות אבל ברור שהתינוקת לא סובלת.

היא לא הבינה. אבל הנהנה בראשה כאילו כן.

צביה התמלאה חרדה ותיעוב. חרדה על משמעותו של אותו פצע, על ההרס שהוא עומד להטיל על חייה ועל חיי המשפחה כולה, על המחטף המהיר והחד מהתקוות הגדולות, מההוקרה של זאב, על הנפסדות והביזיון שהוכתמה בהם משפחתה — כמו נתז מי ביוב על שמלת כלולות.

זאב דיבר ודיבר. מילים רבות יצאו מפיו. ואף אחת מהן לא ניחמה, לא הרגיעה, לא תיקנה או סידרה את הדברים. הוא לא חייך אפילו פעם אחת וקולו היה יציב אך איבד את חיתוכו הפוקד. לרגעים היה צל של פחד חולף בעיניו, משאיר כיווץ בין גבותיו. זו הפעם הראשונה שנשמטה ממנו הילת המדים והדרגות וחוסנו הועמד לבחינה.

גבורתו ואומץ ליבו נשפכו ממנו והלאה — פניו צנחו, פאות לחייו סתרו, ובמפרץ השמאלי שעל קדקודו הלבין באחת גל דק של שיער. צביה לא הכירה את תנוחת גופו. לראשונה לא מצאו ידיו מנוח והן נעו במסלולים חדשים: כף יד שבה אגודל ואמה סוחטות גשר אף, כף אחרת שמברישה את השיער מעורף ראש עד מצח, שתי כפות שמועכות אצבעות אלה באלה, אגרוף שנלחץ לפה שותק, כף שנוגעת שוב ושוב במפתח הלב.

צביה נותרה זקופה מולו, ממתינה שספינת המלחמה שהוא תעגון לחופיה: חיילים רבים אמיצים, גיבורים, חדורי זעם וצדק ירדו מהסיפון, יארבו, יאגפו, יהדפו ויכו ברוע המתקרב — והוא, זאב גוזלי, יפקד על הכול עד לתבוסת האיום, עד לתהילת נצח.

ככל שרבו מילותיו, שמות הרופאים שפקד, אלה שאמורים עוד להגיע, וככל שהסבריו התפתלו וחוסר הוודאות ניכר בתיאוריו, גברו החרדה והכעס בראשה של צביה וסבלנותה להמשיך להקשיב למלמוליו של זאב התקצרה. היא הידקה את ברכיה זו לזו. כאב חד בתפרים שבאיבר מינה כמעט שיתק את המשך התנועה, אך היא נשכה את השפה התחתונה, הביטה שוב בציפורני רגליה האדומות המבריקות, והכניסה את כפות הרגליים לכפכפי הבית הוורודים המעוטרים בפרווה סינטטית לבנה שהמתינו למרגלות מיטתה.

צביה הייתה נחושה לקבל תשובות. היא גררה את רגליה לאורך כל המסדרון וניסתה בכל כוחה לשוות לתנועתה יציבות וזקיפות. אך החתך הגדול, ריבוי התפרים והכאב החד שעלה עם כל צעד ממפשעתה, הביאו אותה לכדי הטיה קדימה של גופה והחלקת כפות הרגליים בלי להרימן כלל מהרצפה. היא הדפה את זרועו המושטת של זאב לעזרה והגדילה את צעדיה המפושקים המחליקים עד שיצאה מצריף היולדות למבנה בית התינוקות והפגייה. זאב לא ניסה לכפר על כך שנהיה מיותר לחלוטין. הוא צעד אחריה כמי שעומד להתמודד עם אויב שטרם הובס והקרב מולו עתיד לחולל הרס וחורבן שטרם נראו. הוא מלמל פנימה לתוך בית החזה תפילות שהמציא ואלו הלמו את צעדיו האיטיים הכבדים על המרצפות: שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה, שהתינוקת תחיה.

בכניסה לפגייה נעצרו מול דלת נעולה. משזו נפתחה, נלקחו לחדר הלבשה לתיאום מדי הביקור, כובעים וחלוקים, ושטיפת ידיים בסבון חום נוזלי מצחין. צביה שתקה כל העת. זאב מלמל מילות תודה ואישור והמשיך לצעוד שני צעדים שלמים אחרי אשתו.

"אני צביה גוזלי, באתי לראות את התינוקת שלי." צביה עמדה בפתח הפגייה. היא לא ניסתה לזהות את התינוקת בין האינקובטורים ולא שהתה אף לא שנייה למבט חוזר במכשירים, במסכים, באיתותים, במשאבות העירויים שהקיפו אותה. היא הביטה על הקיר מולה; על הציור של מיני מאוס בוורוד, שחור ולבן.

"אה… תינוקת הסברס," שמעה מאחוריה התלחשות והיסוי מהיר. צביה הסתובבה. אחות צעירה מאוד ורופאה עמדו סמוך לאינקובטור גדול וסגור בנישה צמודה לדלת הכניסה.

"תינוקת הסברס?" שאלה צביה.

"סליחה, גברת גוזלי, פשוט המום הזה נראה בדיוק כמו פרי סברס פתוח… אז קראנו לה ככה. בינינו," ענתה האחות הצעירה.

הרופאה דחפה את האחות, אחזה בזרועה של צביה והובילה אותה אל אינקובטור פתוח בלב חלל הפגייה.

שכבנו על בטננו. מחוממים, מוארים, מחותלים, מנוטרים, מוזנים. עירוי ביד זעירה, פלסטר על כף רגל קטנטונת. ומבטי שלושתם נעוצים בגבנו. ישנו. חלמנו חלומות חמימים ומתוקים כי פנינו היו שלווים ושפתינו חתומות ברמז חיוך של נועם.

היינו שני קילו שמונה מאות וארבעים גרם שכמסו סערה איומה בקליפה רכה. הזעזוע שגילם גופנו הקטן ביממה האחרונה לא תאם כלל את השלווה שבה הגחנו והתחלנו את חיינו בעולם. בעוד שכל הרופאים סבבו סביבנו מלאי מתח, פליאה, סקרנות ודאגה — אנו נחנו תמימים ושותקים, מלאים מחוות התפנקות ונחת שבעה. הורינו עדיין לא נגעו בנו, אבל הספקנו לא מעט: לטעום חלב, להשתין, לשהק, לפקוח עיניים ומיד לעצום, לאחוז בכף יד את סדין המזרן, ולפהק. יממה שלמה בעולם הזה ולא בכינו.

בגבנו, קצת במעלה מפגש לחיי הישבן הזעיר שלנו, ממש מעל גבול החיתול — נפער פצע. שתי שפתיים של עור מעובה מרוחקות זו מזו ונפגשות בקצוות, תוחמות צורת טיפה. בחלל הפצע — רקמות חיות של שרירים, עצבים, רצועות וכלי דם חשופים; עיסה של גוונים אדומים, ירוקים וצהובים. ובמרכזו גלויות שלוש חוליות עצם לבנה עם בלטי הגרם האופייניים של עמוד השדרה.

"זה עידן של קסמים ושל פלאות," ד"ר בנצי גוטמן אמר להורינו. והוא המשיך והבטיח שיש כבר טכנולוגיה וידע שיכולים לתקן את התעלה הפתוחה הזו; לתקן כך שייעלם הסברס הזה מגבנו, ולא ישאיר סימן, לא מום ולא פגם בחייה של התינוקת הנהדרת הזו.
זאב נשבע בליבו, אם הנס הזה יתרחש, הוא יקרא לתינוקת על שמו. היות ששמו של רופא הנוירוכירורגיה ילדים היה בן ציון גוטמן, נקבע שמנו — ציונה.

 

צבר מצוי — אחד ממיני הקקטוס. מקורו כנראה ממקסיקו, והגיע לישראל במאה השש־עשרה עם הכובשים הספרדים. בישראל מכונה הצבר סברס. התנאים בארץ אינם מאפשרים נביטה של זרעים, והצבר מתרבה באופן וגטטיבי בלבד, כשעליו נושרים על הקרקע ומשתרשים בה.

.

ענבר אשכנזי, "הם היו שניים", פרדס, 2018.

.

.

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: רשימה מאת רונית מטלון, מתוך ספר המסות "עד ארגיעה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כך הפך "בשנה הבאה" משיר געגועים עצוב ללהיט בינלאומי קצבי

מה שנתפס בעינינו ובאוזנינו כשיר שמח כל כך, הוא בעצם שיר מאוד עצוב. חלק מהיושבים במרפסת כבר אינם בחיים, וכל שנותר הם הזיכרונות. אז איך הפך השיר העצוב לאופטימי, כשגם בגרמניה, אמריקה ויפן שרים אותו בחיוך גדול?

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

'בשנה הבאה' נמנה דווקא עם השירים האישיים ביותר שכתבתי, וכל פרט בו קשור לסביבת החיים המוחשית, המסוימת, שגדלתי בה. ה'מרפסת' היא מרפסת בית הורי בגבעת-הפועל במושבה בנימינה, וה'יושבים' על המרפסת הם הורי ואחי: אבי ישראל ז"ל, שבנה את המרפסת במו ידיו ונפטר לפני שנים רבות, אמי רחל, אחי זאב, ואחי הצעיר יהודה ז"ל שנפל במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ.

השיר נכתב כשנתיים לאחר נפילת אחי וכשתים-עשרה שנים לאחר מות אבי, ומה שנבצר מן המציאות מתקיים בשיר: החיים והמתים יושבים יחד על המרפסת – כמו פעם, כמו תמיד – ומתבוננים במראות המורגלים, המוכרים הנשקפים ממנה: שדה הקוצים ממול, מיקשת האבטיחים, ובית הקברות על גבעת האקליפטוסים החולית. ה'ענבים האדומים' שבשיר הם הענבים שצימחו הגפנים שטיפסו על המרפסת, וה'ענן' הוא ענן האבק שהתגלגל במורד הכביש הצר של גבעת הפועל, עושה את דרכו ממחצבת 'אבן סיד' שעל כתף הכרמל אל לב המושבה.

(מתוך ספרו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת". דניאלה די-נור מוציאים לאור והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013)

 

אהוד מנור כילד בבנימינה. צילום באדיבות מתנ"ס בנימינה – גבעת עדה

 

בשנת 1968 נהרג אחיו של אהוד מנור, יהודה, במלחמת ההתשה. המוות, העצב והגעגועים לאח ליוו את אהוד גם בשיריו. "אחי הצעיר יהודה" נעשה אחד מההמנונים המוכרים ביותר של יום הזיכרון, ונוסף אליו השיר "גם בן יפה נולד" והשאלה הקשה כל כך בסופו: "אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?".

 

יהודה ויינר ז"ל (שני מימין) אחיו הצעיר של אהוד מנור, עם חבריו לצוות בטנק ליד תעלת סואץ. מתוך ספרו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת"

 

כך גם סיפורו של השיר "בשנה הבאה". זהו למעשה שיר געגועים מאת מנור לזיכרונות הילדות ולמשפחתו, לאותה מרפסת בבית הוריו בבנימינה שבה הייתה המשפחה יושבת ומשחקת. געגועים לאותו תא משפחתי שהיה ואיננו לאחר מותו של האח יהודה.

כאשר התבקשה נורית הירש להלחין מנגינה למילים, היא התאימה את הלחן הראשון שלה לסיפור הרקע העצוב. "במקור הלחנתי לחן עם קצב איטי", סיפרה הירש בראיון למעריב לפני מספר שנים, "אולי מתוך הזדהות עם אהוד שהנציח בו את אחיו יהודה". אך הירש לא הייתה מרוצה מהלחן. "כתבתי אותו כמנגינה לירית, לא מי יודע שמחה", סיפרה בראיון. "ניגנתי אותה לבעלי והוא יעץ לי לזרוק אותה לזבל, כבר התכוונתי למחוק אותה מהקלטת".

מי ש"הציל' את השיר היה שלמה צח – הלוא הוא 'אילן' מהצמד "אילן ואילנית". הוא שמע את השיר והפציר בהירש שלא לגנוז אותו, אלא רק לשנותו מעט. "אל תזרקי!", ביקש צח מהירש, "אבל נגני את השיר הזה הרבה יותר מהר, והרבה יותר קצבי" – וכך נולדה הגרסה המוכרת והאהובה כל כך ל"בשנה הבאה".

התווים לשיר בכתב ידה של נורית הירש. מתוך אתר האינטרנט של הירש

 

"כאשר שמע אהוד את המנגינה בפעם הראשונה, הוא הופתע מאוד", משחזרת הירש, "הוא סיפר לי שהוא התכוון לכתוב שיר עצוב, המתאר איך היו החיים בבית לפני האסון הנורא של מות אחיו". אך גדולתו של מנור הייתה דווקא בפתיחות לקבל משהו אחר. "אהוד היה אדם פתוח וקיבל מיד את הגירסה האופטימית", מספרת הירש.

מנור אף הגדיל לעשות והכניס שינוי קל בשיר, כך שיתאים יותר לגרסה האופטימית שלו. במקום השורה המקורית:

"אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תשקע בתוכן"

נכתבה השורה החדשה ומלאת התקווה:

"אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים והשמש תזרח בתוכן"

 

השיר בביצועם של "אילן ואילנית" היה ללהיט וכבש את מצעדי הפזמונים:

 

אך השיר זכה גם להצלחה מסחררת בעולם.

ההצלחה הבינלאומית החלה כאשר חברת אלעל בחרה להשתמש בשיר בביצועם של הצמד "חדוה ודוד" בפרסומת לחברת התעופה, אשר שודרה בטלוויזיה האמריקאית. האמריקאים התלהבו מהשיר, וזמרים מפורסמים ביצעו אותו גם כן.

'בשנה הבאה' – להיט בארה"ב. כתבה שפורסמה ב"מעריב", 6.6.1971

 

חלק שרו את כולו באנגלית:

 

ולעיתים בחרו להשאיר את הפזמון בעברית:

 

חלק מהאומנים ניסו גם הם את מזלם עם השיר במדינות אחרות ובשפות נוספות, כמו הזמרת והשחקנית ילידת גרמניה דליה לביא:

 

והזמרת ילידת ירושלים ריקה זראי, ששרה את השיר בצרפתית:

 

והופתענו לגלות גם את חדווה ודוד מבצעים את השיר… ביפנית:

 

לא בטוח שבטוקיו שומעים את השיר ב-Repeat, אבל השיר נעשה ללא ספק נכס צאן ברזל של התרבות העברית, ואולי השיר האהוב והמוכר ביותר לשנה החדשה. "יום אחד בביקורי בבית כנסת בלוס אנג'לס", מספרת הירש, "שמעתי את המתפללים שרים: 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

 

ומירושלים הבנויה נאחל לכל קוראינו שנה טובה ומתוקה!

 

 

"בשנה הבאה": מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש

 

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֶׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת
 וְנִסְפֹּר צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת
בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

עֲנָבִים אֲדֻמִּים יַבְשִׁילוּ עַד הָעֶרֶב
וְיֻגְּשׁוּ צוֹנְנִים לַשֻּׁלְחָן,
וְרוּחוֹת רְדוּמִים יִשְּׂאוּ עַל אֵם הַדֶּרֶךְ
עִתּוֹנִים יְשָׁנִים וְעָנָן.
בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִפְרֹשֹ כַּפּוֹת יָדַיִם
מוּל הָאוֹר הַנִּגָּר, הַלָּבָן.
אֲנָפָה לְבָנָה תִּפְרֹשֹ בְּאוֹר כְּנָפַיִם
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח בְּתוֹכָן.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה
כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה
בַּשָּׁנָה, בַּשָּׁנָה הַבָּאָה.

 

 

המלחינה נורית הירש העבירה את ארכיונה האישי למחלקת המוסיקה בספרייה הלאומית. הארכיון כולל תווים של יצירותיה המגוונות, תמונות, מאמרים, תוכניות , וכן הקלטות אודיו ווידאו שלה ושל יצירותיה שבוצעו בכל העולם. נורית הירש כתבה בין השאר את השירים: עושה שלום במרומיו, אבאניבי, שם ראיתי קשת בענן ועוד

צללנו למסע בעקבות גלויות "שנה טובה" ומצאנו את הסיפור הישראלי

היו ימים שבהם איגרות הברכה לשנה החדשה היו דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בתפוצות ובישראל

מנהג שליחת איגרות ברכה לפני ראש השנה החל בגרמניה בשלהי ימי הביניים, ובהדרגה התפשט המנהג לקהילת מזרח אירופה ולארצות הברית. תחילת המאה העשרים הייתה "תור הזהב" של גלויות הדואר, והגלויה שכיכבה אצל היהודים הייתה  גלוית "שנה טובה". עם פיתוח אמצעי התקשורת האלקטרוניים דעך המנהג, והיום קרוב לוודאי שרוב ברכות השנה טובה שקיבלתם הגיעו בדרכים אחרות, בהודעות טקסט, בפייסבוק, בווטסאפ ובאימייל. אבל אנחנו רוצים לחזור לרגע קט לימים ההם של אגרות הברכה המושקעות.

המוטיבים שהופיעו על גבי הגלויות היו בדרך כלל יהודיים: סמלים מסורתיים ואידיאולוגיים, או איורים שציינו אירועים אקטואליים גדולים שפקדו את העם היהודי. עם התגבשותה ועלייתה של התנועה הציונית, היו גלויות הברכה לשנה הטובה לפלטפורמות להעברת מסרים אידיאולוגיים ודגשים ציוניים לפי האירועים הבולטים במציאות הציבורית.

כך נראתה פתיחת הקונגרס הציוני השני בעיר בזל, בשבוע האחרון של אוגוסט 1898. נציגי קהילות יהודיות מכל העולם התכנסו בו מלאי תקווה ומעודדים מהקונגרס הראשון, כדי לבנות יחד את עתיד העם. במרכז התמונה אפשר לזהות את בנימין זאב הרצל נואם.

 

 

בפגישה שהתקיימה באביב 1901 ושעוררה רושם רב ותקוות בעולם היהודי, ביקש הרצל מהסולטאן למכור את ארץ ישראל ליהודים. תמורת מתן צ'ארטר (זיכיון) ליהודים על ארץ ישראל הציע הרצל סכום כסף גדול לאימפריה העות'מנית וסכום כסף גדול לא פחות לסולטאן עצמו, אך הסולטאן דחה את הבקשה. לציון הפגישה ההיסטורית הזו שהתקיימה כמה חודשים קודם לכן, הופקה בראש השנה תרס"ב (1901) האגרת המיוחדת שלפנינו.

 

באותה סדרה גלויות "שנה טובה" עם צילומי הרצל והסולטן הטורקי הופיעו גם גלויות "שנה טובה" של נורדאו, של אמיל זולא וגם זו של אלפרד דרייפוס שכאן לפנינו. כולם – גיבורי ההתעוררות הלאומית היהודית באירופה במפנה המאה ה-20.

 

 

 

בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל היו איגרות הברכה לשנה החדשה דבר הדואר הנפוץ ביותר. הכרטיסים הקטנים ביטאו את אווירת השנה החדשה בכל בית יהודי בישראל. בשבועות האחרונים של כל שנה עברית היה הדואר מתגבר את כוחותיו כדי לעמוד באתגר שהציבו עשרות מיליוני הגלויות. הדימויים המגוונים שעל גבי הגלויות שנבחרו על ידי ישראלים רבים, ביטאו את תחושותיהם בפרוס השנה החדשה. יחד הן יוצרות תמונה קולקטיבית של החברה הישראלית בעיני עצמה.

 

"בבזל ייסדתי את מדינת היהודים"

(בנימין זאב הרצל, הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897)

 

"ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האספה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית ירושלים."

(פרופ' חיים וייצמן, נשיא מועצת המדינה הזמנית והנשיא הראשון של מדינת ישראל בטקס הפתיחה של הכנסת שנקראה אז "האספה המכוננת", 1949)

 

בברכת "שנה טובה" זו משנת 1949 (תש"ט), מצוינים שני אירועים חשובים בחיי האומה: הקונגרס הציוני הראשון בבזל שם הניח הרצל את אבן הפינה לבית אשר בבוא היום ישכון בו העם היהודי ומושב הפתיחה של הכנסת הראשונה.


 

 

שנה טובה מהעיר העברית הראשונה ומהכיכר על שם צינה דיזנגוף, הגברת הראשונה של העיר. השנה אולי יציירו גלויה חדשה לכבוד הכיכר שחזרה למפלס המקורי.

 

שנים לפני שחרור הכותל התפלל העם היהודי "לשחרור קדשינו".

 

 

שנה טובה מהחברים של "אגד".

 

 

 

שנת 1967 הייתה שנה מלאת התרגשות. לאחר ימים רבים של חרדה, ניצחה ישראל את שכנותיה במלחמת ששת הימים. אחד הסמלים של ניצחון זה הוא שחרור העיר העתיקה לאחר תשע-עשרה שנים של שלטון ירדני ולאחר אלפיים שנות געגועים ותפילות של העם היהודי לירושלים. בגלויה מצויר רכב משוריין נכנס לעיר העתיקה דרך שער האריות. מבעד לשער ומחוצה לו ניתן לראות מטחי אש. על הגלויה כתוב: "כאריות גברו לוחמי ישראל", ופעמיים מוזכרת הברכה: "לשלום וביטחון".

 

 

שנה טובה על גדות תעלת סואץ – לצה"ל המנצח.

 

עוד שטים עננים על בתי העיר
והים מלטף את החול
ועוד נישא בלבבות עם ערב
זמר ישן ומחול.

וגם ההורה
היא עם ה"היי"
קולה עוד עולה
קולה לא נדם
וגם ההורה ההיא עם ההיי
שירה ממלא לבי לעולם.

(יורם טהרלב)

בכרטיס הברכה לשנה טובה לא נפקד גם מקומה של ההורה. מקורו של ריקוד ההורה בבלקן, והוא הגיע לארץ עם העליות ממזרח אירופה ומאז מזוהה עם ארץ ישראל והציונות. ריקוד ההורה הוא במקצב ארבעה רבעים, בסיס הריקוד הוא במעגל, המאפשר שוויון בין הרוקדים ותחושת יחד. אפיונים אלו של הריקוד התאימו לאווירה החלוצית ששררה בארץ בעשורים הראשונים להקמת המדינה והתאימו גם בשנים שבהן רצו להיזכר בשנים האלה כמו בכרטיס הזה, שהוא כנראה משנות ה-70, ובו קבוצת רקדנים רוקדת הורה על רקע הים התיכון, בתוספת הכיתוב "שפע ברכות לשנה החדשה או באנגלית "A Very Happy New Year".

 

"ואני שואל אתכם היום, בביקורי זה: מדוע לא נושיט זה לזה את ידנו באמת ובאמונה, בכנות, כדי לנפץ יחדיו את המחסום הזה? …  מדוע לא נעמוד כאיש אחד בזה אומץ-הלב, בזאת התעוזה, כדי שנקים בניין נשגב של שלום אשר ייכון לנצח ואשר יאיר לדורותינו הבאים אורות של שליחות אנושית למען בניין, פיתוח וטובת אנוש?"

ב-20.11.77 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת ישראל בירושלים ונשא את הדברים האלה. כעבור חודש, בדצמבר 1977, המריאה מלוד לקהיר טיסה היסטורית של חברת אל על. לציון המאורע יצאה ברכת שנה טובה טובה זו עם איור מטוס אל על עם דגלי ישראל.

 

מטוס אל על עם דגלי ישראל ומצרים לציון טיסת אל על ההיסטורית מלוד לקהיר

 

הגלויות מתוך אוסף ישראליאנה של הדי אור ו"מסע בזמן" – אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

עוד ברכות שנה טובה מיוחדות תוכלו לראות בתערוכה חדשה של הספרייה לחגי תשרי:
"לבנו ענה בתפילה נושנה".
התערוכה מוצגת בקומת הכניסה של הספרייה בין התאריכים 2/9-4/11/2018.

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד