מסה | אורי הולנדר כותב על נסים אלוני, במלאת עשרים שנה לפטירתו

»»» המוסך – מוסף לספרות • "רק מעטים נגעו ביצירתם בדבר מה מהותי, שהוא בבחינת תמונת מצב מדויקת – מפעימה, מכעיסה, מבהילה – של פן מפניה של החברה."

התצלום מתוך סרטו של דורון ג'רסי, "היה היה מלך – ניסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג"

.

דרישת שלום חמה מבוגומאניה / אורי הולנדר

.

לא רבים מיוצריה של התרבות הישראלית – סופרים, משוררים, מחזאים, מוסיקאים – נגעו בעצב מעצביה החיים של החברה הישראלית. לכאורה, זו קביעה משונה; הרי יוצרים כה רבים דנים בדרכים שונות ולאורך שנים בתחלואי החברה הישראלית, בפניה של המדינה, בצבא, בשואה. ובכל זאת, רק מעטים – ואני מניח שיש שיחלקו עליי – נגעו ביצירתם (ולא בדיבור ה"אמנותי" או היח"צני הנלווה אליה) בדבר מה מהותי, שהוא בבחינת תמונת מצב מדויקת – מפעימה, מכעיסה, מבהילה – של פן מפניה של החברה.

שניים מן היוצרים הבודדים שעשו זאת החלו לפעול בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת, ומה שלבש אצלם צורה בשנים ההן עדיין מרחף מעלינו בדמותם של כמה סימני שאלה בולטים. אחד היוצרים האמורים הוא נתן זך, שהמחיש את תקיעותה של ה"ישראליות" במצב לימינלי נצחי, המאיין את הכמיהה לעתיד אחר ולמציאות אחרת, ומצהיר מפורשות כי ההווה הוא המציאות היחידה שבאפשר: "אבן מקיר תזעק – אם עוד לא זעקה./ עיר תפצח בשיר – אם עוד לא שרה […] הנוף מאבד את שמו – אם עוד לא איבד./ אבק הרחוב נהפך שוב לחול נודד./ שְׁטָר של מֵאָה. צבע של דלת./ היות בודד" (מתוך "ליל שרב").

שאלת ההוויה ("היות בודד") בשיר זה ובשירים דומים לו, שאלה שעומדת בסימן עידן כלשהו שבא אל קִצו, נבלעת במועקת האקלים השורה במרחב החדש; מרחב הלימינליות הנצחית. השיר אינו מצהיר על אופק חדש של קיום – ועובדה זו, יותר מכל ויכוח קולני או פולמוס סגנוני (זך, כזכור, קשר עצמו לפולמוסים לא מעטים), היא שהפכה את השירה הזכית ללגיטימית ולפופולרית מהר כל כך. מיותר לציין כי תפיסה זו של המציאות לא שינתה את פניה מאז מחצית המאה הקודמת.

היוצר האחר שאבקש להזכיר בהקשר זה הוא נסים אלוני, שבמובנים רבים נתפס דווקא כנטע זר במרחב הישראלי, וכמי שיצירתו רחוקה למדי מן המקום הישראלי. ואולם הנושאים הגדולים שהעסיקו את אלוני – ה"חוק" והכמיהה ל"ריבון" שהיה ואיננו עוד – נושאים אלה מפעפעים ביוֹרָה הרותחת של החברה הישראלית העכשווית.

לו דרשנו בשלומו של אלוני מבעד לקברו – אלוני, כידוע, אהב טקסים, וציון עשרים שנה למותו הוא טקס חשוב לכל הדעות – סביר להניח שתשובתו הייתה דומה לזו של אחד הנפוליונים מן המחזה נפוליון – חי או מת: "טוב. מת." משנפטרנו מדברי הנימוסין מחויבי המציאות, נוכל כעת לתהות על פשר אותן מילים מוזרות – חוק, ריבון – ולהיעזר בחוק שטבע אלוני עצמו, כשתרגם את שייקספיר בהשראת שפמו. כל המבקש "להבין" את אלוני (אכן, שאיפה משונה) אמור לגבש לו דעה מסוימת, גם אם מהוססת – ובעצם, רצוי שתהיה כזאת – בנוגע לשתיהן.

***

עולמו של יוצר גדול מתאפיין לא פעם בסגירוּת הרמטית; הגיונו הוא היגיון פנימי וקיומו אינו זקוק להצדקות חיצוניות. נראה שהדבר נכון שבעתיים במקרה של נסים אלוני, שיְקומו המיוחד – הלשוני והוויזואלי – משתתק, מתחיה ומתפרץ מתוקף סיבותיו שלו. כל הקביעות הרגעיות והפסיקות המוחלטות שהוא משלח אל חללי התודעה הבימתית הן חלק מחוקיות טבעית בלתי מעורערת – אך מקורה אף פעם לא ברור. האם הלשון בת החורין של דמויותיו היא שיצרה את החוקיות הזאת? האם מעידים העושר, הססגוניות והווירטואוזיות הלשונית על השתחררות רגעית מעולהּ של חוקיות נסתרת וכפויה, המתקיימת מחוץ למחזה? ושמא תפקידה של חוקיות זו להוליך את שחקניה וצופיה בדרך הפלפול, סוסי הדיקט והבלונים אל אחריתם הדוממת, הגזורה מראש?

הקול הראשון שהשמיעה במתו של אלוני (באכזר מכֹל המלך) היה קול המקבות. אותן מקבות בלתי נראות, המהדהדות את קולות ההרס של העולם הישן, הן ש"בנו במה למלך". וגם למלך זה, שהיה לסימן ההיכר של אלוני, יש ייצוג גלוי – דמות המלך־המוקיון המופיעה כמעט תמיד על במותיו, וייצוג סמוי – ישויות מסתוריות (כמו דולי קוקומאקיס), נציגים ערמומיים־פתטיים של מקור סמכות עלום (דוגמת הנביאים למיניהם) ולא מעט מפקדים ופַקָּחים נוכחים־נפקדים, הפועלים כולם בשליחות ה"ריבון", ה"חוק" חסר הפנים.

מה פירוש ה"חוק" הזה בעולמו של אלוני? ויש שיקדימו וישאלו – האם הסתתר "חוק" כלשהו מתחת לקרנבל המסכות? עם הזמן, לאורך השנים ולרוחב הביקורות, התגבש קורפוס מחקרי ובו מספר קבוע פחות או יותר של תעיות ותהיות הנוגעות לעולמו של אלוני – רובן ככולן התנקזו אל אותו "חוק" עמום במכוון. ביטוייו במרחב הכתוב (האינטרטקסטואליות האופיינית לאלוני) והמשוחק (הפתיחות הסמיוטית של עולם רווי סמלים זה) קנו לאלוני מעריצים אדוקים ושונאים מושבעים, וגם החרידו מרבצם מספר לא מבוטל של דעתנים אמביוולנטיים, הן מתוך עדת המבקרים הן בקרב הקהל. אלוני היה פחות מדי ישראלי, יותר מדי אריסטוקרטי, לפעמים בידורי מדי, לפרקים מתוחכם מדי, סתום מדי, צייקני, ולעיתים ארכני ובזבזני, בעל "הישגים וסייגים" (דן מירון) וכמובן "שרלטן בעל כורחו" (מיכאל הנדלזלץ). יפי התאטרון של אלוני גרם למבוכה רבה יותר מזו שחוללו כאן, למשל, גלגולי ה"ניכור" הברכטייני, אף על פי שגם ביופי הזה היה יסוד מובהק של ניכור. זה היה "ניכור" אינטליגנטי, מלודרמטי, דל בהפרשות ובעינוגי אדון־עבד (אף שגם אלה הופיעו מעת לעת, במינון נמוך בהרבה מזה החנוך לויני), ואולי דווקא בשל עובדה זו יש שמצאוהו משעמם, חסר משמעות ואפילו מעליב. אדם דגול – הוא אדם מת, נאמר בהצוענים של יפו.

סוגיית ה"חוק" ופשרו, הקשורה מניה וביה גם בתפקידו של אלוהים – הריבון האולטימטיבי – במערך הטרגי־קומי־מלודרמטי הכביר של המלכים, הנרצחים, הצוענים והנפוליונים, היא אולי תמצית הישראליות של מחזותיו של אלוני. בראש ובראשונה, משום שיש בה משום התרסה אפשרית נגד אותו מצב לימינלי נצחי, שזך ניסח בבהירות מצמיתה.

אף על פי שהן כבולות בכבלי הגורל, המניע בכוח עצום את ההתרחשויות כולן, נדמה שדמויותיו של אלוני בעלות חירות אינסופית. כמיהתן למעט סדר בכאוס שייכת למפלס ההגשמה העצמית ולא למפלס מטאפיזי. ה"חוק" הוא מלכתחילה מחוץ להצגה, מחוץ להישג ידם של הלוקחים בה חלק. גם אם ידיהן כבולות, וגם אם ינותבו אל הרצח, שפת הנפשות הפועלות אומרת חירות. חירות – דווקא משום שלא קיים בהן רצון להבהרה דיסקורסיבית, כי אם להנהרה חווייתית, שלא תאבד במחוזות סמנטיים ואסתטיים שהיו להפקר.

את החירות המשחקית רבת הרבדים הזאת, הכוללת אינספור "שיקופים" וגם "ניתוחים פלסטיים", שדוק של מועקה אופף אותה תמיד, פירשו רבים כתכונה "פוסט־מודרניסטית" מובהקת של אלוני. לכאורה, אין אמת ואין מקור בעולמו – רק העצמה אינסופית של הקיים וחזרה אובססיבית אליו, חזרה שלא תסתיים לעולם בתיקון. ואולם הדקונסטרוקציה של אלוני אינה מחייבת את הקביעה (האקדמית) הרווחת כי "אין אמת", ובמישור אחר גם לא את הסברה (הביקורתית) הרווחת כי אצל אלוני "אין משמעות" והכול אינו אלא "אחיזת עיניים". אלוני מציג את הדיאלקטיקה בין האמת לבדיה, ומוצא משהו מן "המקור" בשתי המציאויות, שאינן סותרות זו את זו (מי שמתקשה להבין זאת – שינסה לשים ידו על תמלול שיחות אחדות של אלוני עם הצייר יוסל ברגנר או המשורר ישראל הר).

גיבורו הטיפוסי של אלוני ממלא אחר כללים של טקס הטבוע בנפשו, מבלי לפקפק בו או לנסות להבינו. כך גם "גיבוריו" של זך, שאינם מסוגלים לומר אפילו "אני בודד" (בשיר "ליל שרב"), אלא מתנקזים אל הקביעה האימפרסונלית "היות בודד". אצל אלוני, אף שהצו המניע את הגיבור המסוים מונע ממנו לא פעם לפתח קשר בריא עם הזולת, הוא שמאפשר לו ליצור את זהותו הייחודית. בדידותו היא הוכחה לקיומו של פרט בעולם. הוא לא מייחל לְדָבָר. הוא לא ממתין לחשיפת זהותו של הרוצח, גם לא לְווידוי, כי בכל אחד פועם קצת רֶצַח. ואם רצח – אולי גם גאולה. לכן, דווקא מתוך דאייתו באוויר הטרגי, הוא זוכה להבקיע מן המחזה אל החיים, לפרוץ מתוך שרשור מאווייו אל רצון החיים, אל המפלט היחיד המצוי בגבולות ההשגה האנושית.

דברים דומים, עמומים ומוחלטים לא פחות, אפשר לומר גם על "אלוהים" של אלוני. המלך בוניפאציוס ויקטור־פליקס לבית הוהנשאדן הוא "מלך בחסד אלוהים", בהצוענים של יפו נשתלו רמזי עקדה "לכבוד האלוהים", והמקהלה החותמת את אכזר מכֹל המלך מבקשת "לחיות את החיים אשר נתן האלוהים". האלוהות מופיעה בתדירות גבוהה למדי אצל אלוני, גם בצורה ישירה וגם באופן עקיף ומרומז, ואין זו תפאורה לשונית בלבד.

"הכל ערוך ומסודר לקראת כניסה סופית של אלהים", אמר אלוני למשה דור (בספרו של דור, משוררים אינם רצים בלהקות) – מה פירושה של אמירה כזאת? בחשבון אחרון, הספקות באשר לעולמו של אלוני קשורים דווקא ליסוד "חילוניותו" ולא ליסודותיו ה"רליגיוזיים" – אלה ה"רליגיוזיים", כמדומה, ברורים וישירים הרבה יותר, ומשום מה מתפרשים כמעט תמיד כצופן "חילוני" מתוחכם. אבל אין מיתוס בלי אלוהים, והיכן שפועם הלב המיתי יימצאו גם העורקים הרליגיוזיים. אין פירוש הדבר כי אלוני היה יוצר "רליגיוזי" מובהק (הוא הרי הציג את עצמו כבעל "תפיסה חילונית"), אבל אלוהים נוכח ביצירתו באופן שאי אפשר לבטלו מחמת "אקזיסטנציאליות" גרידא – אפילו לא זו של קאמי, שכידוע השפיע עליו מאוד – או שמות הקוד האחרים של הנעלם הגדול.

אצל בקט "גודו" קיים כמילה (כלומר, כמושג שאין לו "מסמן" בימתי ויזואלי), אצל אלוני קיים "בוגו" כצועני המחופש לדוב, או כחלק משמה של ממלכה אבודה ("בוגומאניה"). בשני המקרים האל קיים, וההבדל הוא הבדל של היראוּת – תחפושת של דוב מול תחפושת של אי־הופעה. הלשון של אלוני עוסקת באלוהים; מה שקיים בלשון קיים במחשבה – ומה שקיים במחשבה די בו כדי לספק את דרישת ה"קיום" האנושית. אין פירוש הדבר כי "אלוהים" של אלוני קיים גם מבחינה אונטולוגית – אלוני לא עסק באונטולוגיות, ואין סיבה לייחס לו קביעות מוחלטות על העולם – אך קיומו ודאי בגבול שתוחמות המחשבה והלשון לעולם.

***

מעשה הפרשנות הוא טקס. בראש וראשונה זהו טקס מבדר. עד כדי כך מבדר, שקל לשכוח כי את התפקיד הראשי תמיד מגלם המוות. אדיפוס של אלוני הוא רק סימפטום של יווניוּת; דיוניסוס הוא מלכהּ האמיתי של הטרגדיה. פולחנו פושה בכול – כאז כן היום – פולחן חוסר הזהות. כל דמות היא בעלת פנים רבים ושום פנים. אחד מפניה הוא הרצח. ולא נותר אלא לתהות אם אין זה דיוניסוס עצמו המגלם את כל דמויות המחזה – מציגן בפני קהל ששכח טרגדיה אמיתית מהי, משום שהוא חי את החיים הטרגיים שלאחר "אובדן קסם העולם".

אי אפשר, כמובן, בלי תרבות קלאסית, ואצל אלוני הקלאסיקה אכן ניכרת בכול. הפגם הטרגי. המלך שכבר אינו נושא בעולו של שום ציבור; הוא אבוד כמו כולם, ואולי יותר מכולם – ורק בכך ניכרת עליונותו. גם רוחה של "מקהלה יוונית" עודה קיימת; המונולוגים של אלוני, שבהם דובב השחקן כביכול לעצמו, מופנים גם לקהל הצופים המתבונן במחזה וגם לקהל־רפאים שהיה ואיננו עוד, קהל הזמן המיתי, שהיעדרה של המקהלה הוא ייצוגו החזותי.

אפשר לדון עד כלות במשמעות ה"חוק" – ועדיין, האשליה מובנת רק מתוך חמקמקותו של דיוניסוס, המתגלה בפני הבן הרוצח את אביו ובפני האב הנרצח. שם, במרחב ודאי זה, גם מצוי "אלוהים" של אלוני, ושם גם מסתתרות ה"אמת" וה"חירות" – ממשיות, בלתי נתפסות ובלתי מפוענחות. בבוגומאניה של אלוני, מדינת הריבון הנעלם, חיים כולנו, ב"מצב חירום" תמידי. זו בהחלט סיבה אפשרית לכך שלו נדרוש שוב בשלומו של אלוני – נניח, בעוד שלושים שנה – הוא ישוב ויאמר: "טוב. מת."

 

ספריו האחרונים של אורי הולנדר: "ציידי הפרפרים של מונמרטר" (מסות על ספרות; נהר ספרים, 2016); "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017). רשימה פרי עטו על המשורר משה דור, "איקרוס העולם", פורסמה בגיליון מס' 10 של המוסך.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן, קריאה מחודשת ב"דבר קטן וטוב" לריימונד קארבר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

פרוזה | זמן חתול

»»» המוסך – מוסף לספרות • "נמאס לי מהדירה הזאת. למישהי כמוני אסור לגור בקומה רביעית. ועוד עם ילדה קטנה. מה לעשות, אני צריכה לגור קרוב לאדמה." סיפור מאת עומר ברקמן

נורית גור לביא (קרני), "מטבח, בית", שמן על בד, 65X81 ס"מ, 2011

.

זמן חתול / עומר ברקמן

.

אָטְמָה הסירה את משקפי השמש הוורודים ומצמצה אל מול השמש שבחלון. ביד עתירת קפלים הכניסה אותם אל נרתיק הצד שהיה תלוי על כתפה. היא הצליחה רק בניסיון השלישי. היא נכנסה בצעד מסורבל, ידה תמכה עכשיו בקיר, ונוכחותה מילאה את החדר הריק כמו שרק נוכחות של ילדה בת שנתיים יכולה למלא. שני מזרנים היו שם, במקום ספה, מכוסים ביריעות בד צבעוני, ביניהם שולחן נמוך ועליו קנקן ריק ומאפרה נקייה. אטמה הניחה לקרני השמש ללטף את פניה השחומות ולזרוע בהן צורות של אור. גם אם היא מדי פעם הסתנוורה, אטמה אפילו לא חשבה להרכיב שוב את משקפיה. היא חשבה להמשיך לכיוון המרפסת, וזה באמת מה שעשתה. היה משהו נחוש בתנועתה. ספק־ריצה ספק־מעידה, ידיה פשוטות לפנים, שערה הכהה אסוף בשתי קווצות מעל ראשה כשתי קרניים צעירות.

"תוּלי," קראה אחרי שְׁחור הזנב שנמלט ממנה, מרוגש מהנוכחות האנושית שחזרה לדירה, מעודד את אטמה להשתתף במשחק שזה עתה המציא, משחק חסר כללים שתכליתו הייתה לברוח מהילדה הגמלונית. אפילו הוא ידע, בצורה כזאת או אחרת, שברגע הבא תהיה תכלית המשחק שונה לגמרי.

"אטמה!" קראה אימה, "מה את עושה?"

בזמן שאטמה הקטנה רדפה אחרי החתול במרפסת, פרקה אימה את השקיות אל תוך המקרר והמזווה. רק לאחר מעשה חשבה שאפשר היה להסתפק בהרבה פחות ניילון. היית מצפה שבחנות־טבע… מה יכול להיות יותר לא־טבעי משקיות ניילון?

החתול אכן שינה כעת את המשחק – במבט אדיש הניח לאטמה להתקרב אליו והיא, בתמורה, הניחה עליו את ידה. הייתה זו מחווה ששניהם ידעו לפרש כמעשה של חיבה. מגע הפרווה היה נעים לאטמה, אבל החתול העדיף שידה תהיה ממוקמת קצת יותר לכיוון הזנב. אחרי רגע הוא שב והתרחק בחוסר מנוחה. קשה היה לדעת מה הוא חיפש, אם בכלל חיפש. שְׁחור עיניה של אטמה התלכד בּשְׁחור זנבו. היא עקבה אחר החיה בהשתופפות, ברכיה מקופלות, קצה החיתול מלטף את רצפת המרפסת. בשערה האסוף מעל ראשה, באמות ידיה שנחו על ירכיה החשופות, בקפלי גופה ובעיניה המצומצמות דמתה ללוחמת סומו קטנה.

"אטמה, מה את עושה?" קולה של אימה הגיע לאוזניה אך הקטנה לא הסגירה שום סימן. היא ידעה להשתמש במבטה כדי שלא לאבד את החתול, אך נדרש לה ריכוז לשם כך. לבסוף לכדו אותו עיניה והוא נכנע. שפמו רטט באיזו חדווה.

"אטמה? את רוצה שנוריד עכשיו את החיתול?"

"תוּלי, אוּם," אמרה אטמה בקול חלש. הוא התקרב וחיכך את מצחו בבִרכהּ. אחר כך, מרוב עונג, ממש דחף אותה ואטמה הקטנה התיישבה על ישבנה בטפיחה עמומה, בעיניה מבט סקרני ומופתע.

הטלפון צלצל צליל סדוק ומנוכר, ומהמטבח מיד נשמעה תגובה – משהו נפל על הרצפה. לא קול של שבר, אלא צליל של מעיכה ושל נוזל סמיך שנשפך. אפשר היה לנחש שמשהו התלכלך שם.

"אוח! אני לא מאמינה!"

אטמה לא הראתה התעניינות בכל ההתרחשות הזאת. מבחינתה, גבולות המרפסת היו באותו רגע גבולות העולם. נדמה היה לה שתוכל לבלות שם זמן רב. אולי נכון יותר לומר שהיא לא חשבה על האחר־כך, וכל מושג הזמן, אם בכלל היה שם, פשוט נעלם. החתול, לעומת זאת, שהיה מוכשר ממנה מכמה בחינות, וכבר רגיש מספיק לדרכי העולם, מיהר למטבח אחרי שזיהה ריח של גבינה לבנה על הרצפה הקרה. הוא ידע שזמן זה דבר שנגמר. עכשיו צלצל הטלפון את צלצולו הרביעי. עקשנותו של המכשיר שינתה את דעתה של האם ובאחת החליטה להניח הכול וראשית דבר לענות לשיחה. לעזאזל עם הגבינה. אטמה שמרה על אותה תנוחת ישיבה, גבה זקוף וישר, כמנהג ילדים רכים בשנים. היא שקלה, בדרכה שלה, איך להתייחס להיעלמותו של החתול.

"תולי," התעשתה, בזמן שהטלפון צלצל בשישית.

"רגע!" קראה הבחורה לעבר הטלפון, ומייד סיננה לעבר החתול שחלף ליד רגלה, "שלא תעיז – צ'ילוּם!"

צ'ילום אפילו לא ענה. הוא היה ממוקד במטרה.

"אני באה, רגע…" היא ניסתה להרגיע את הטלפון לפני שיתייאש, "אטמה, איפה את?!"

אטמה, נסתרת מעיני אימה, הנידה בראשה. ידה הבשרנית שוב הוציאה את משקפי השמש מהנרתיק שבינתיים נשר על הרצפה. היא קירבה אותם לחולצתה, ואכן, גם המשקפיים וגם החולצה הבהיקו בוורוד. אטמה התמלאה גאווה על גילוי שגילתה בעצמה. אולי גאווה אינה המילה הנכונה. זה היה מין סוג של שביעות רצון. סקרנותם של ילדים היא רעבה, וכל הוורוד הזה השֹביע את זו של אטמה לזמן מה.

"שלום," קולה המתנשף נשאב אל תוך האפרכסת כמו גרגיר אבק. שערה הבהיר נדבק למצחה המיוזע. "אימא," היא התיישבה ושחררה אנחה. "כן, רק עכשיו חזרנו… לא, איבדתי אותו, או שגנבו אותו או שאני לא יודעת מה. מה? ככה זה. אין לי קארמה לטלפון נייד. הם נעלמים לי תוך שנייה. וגם האלחוטי התקלקל, אז אולי אין לי קארמה לטלפונים בכלל… וגם המעלית עוד פעם התקלקלה. איזה סיוט! הכול מקולקל. מה את חושבת?"

"הלו," אמרה אטמה. המשקפיים נשמטו מכף ידה וממחשבתה. "הלו," היא ניסתה להיעמד, כמעט נפלה שוב על ישבנה, אבל אז התרוממה והתייצבה. לרגע אחד הייתה אטמה הדבר היציב ביותר בעולם.

"נמאס לי מהדירה הזאת. למישהי כמוני אסור לגור בקומה רביעית. ועוד עם ילדה קטנה. מה לעשות, אני צריכה לגור קרוב לאדמה." העיניים שלה היו ירוקות במיוחד, אבל אז היא עצמה אותן.

כשנעמדה, הבחינה אטמה בעכבר הצעצוע של צ'ילום מאחורי עציץ קטן. רק בשביל להוכיח לעצמה את הדבר, עצמה את עיניה ואז שבה ופקחה אותן. העכבר עדיין היה מוטל שם חסר תנועה, עיסת פלסטיק לעוסה, חרוז אפו האדום כמעט תלוש אך סרט הבד שסימל זנב היה דבוק בחוזקה. אטמה חייכה.

"היינו בבית המשפט. לא מסתדר שום דבר… למה? את יודעת למה, כי ויקראם לא יהודי. זאת הסיבה היחידה. את לא יודעת שהמדינה שלנו גזענית? מה אני יכולה לעשות? בטח שאטמה יהודיה, אבל זה לא משנה להם."

בזמן הזה התענג צ'ילום על המרקם הקטיפתי של הגבינה. אף על פי שהעדיף תשעה אחוזים של שומן על פני חמישה, הוא לא היה חתול בררן. למעשה, הוא לא היה שונה מכל חתול אחר – הוא חטף מה שהעולם נתן וברח ממה שהעולם לקח. הוא התנהל כאילו הדברים פועלים בכוחות עצמם. מבחינה חתולית, לָעולם עצמו אין שום כוונה, הוא ניטרלי בדיוק כמו שקיעה, או גשם, או חמישה אחוזי שומן בגבינה שמרוחה על הרצפה.

"אבל התחתנו אחרי שהיא נולדה… ברור שזה לא הגיוני. מה זה קשור? נראה לך שהם חושבים ככה? זה משרד המשפטים. זה רובוטים. אם היה להם היגיון לא היו לוקחים אותם לעבוד שם." האפרכסת נלחצה בין לחיה של הבחורה לבין כתפה, משחררת יד אחת לסלסול חוט הטלפון ויד שנייה ליישור השמלה. "אמרתי משרד הפנים. זה מה שאמרתי. מה פתאום משרד המשפטים? אני יודעת איך אטמה נראית! אני לא אמרתי את זה… מה לעשות?"

אטמה תפסה את עכבר הצעצוע בזנבו וקראה "תולי", אבל כשהחתול לא בא, היא הניחה גם לו להישמט מיָדה והסתכלה סביב. השמש הייתה עכשיו בגבה וחמימות נעימה חדרה את החולצה וזחלה לאורך עמוד השדרה.

"אז זה מה שעשינו – אטמה תבעה אותו שיכיר באבהות שלו. אני לא צוחקת. אני יודעת שהוא מכיר באבהותו… את צודקת, אבל לא אכפת להם אם הוא מכיר בה או לא, הם לא רוצים לשמוע אותו. ברור שזה היה אחרת אם הוא לא היה מהודו, אבל הוא כן. לא אכפת להם איך אטמה נראית. הם רוצים בדיקת רקמות מחורבנת… בטח שאני יכולה לשכוח מכל העניין, רק שלוויקראם בינתיים אין אישור עבודה… שהייה יש, הוא לא לא־חוקי, אבל צריך גם עבודה… ואת יודעת כמה עולה בדיקת רקמות מחורבנת? לא בכיוון בכלל… בערך פי עשר ממה שאמרת. מאיפה לי למה? אני מחליטה על המחיר? זה גֵנִים, זה בדיקה מסובכת… בודקים אותם אחד־אחד…"

גן־עדן. הטוב שבעולמות האפשריים. לשון מחוספסת במרקם לבן. ממרח קר בְלוֹעַ חם. אם יש אלוהים, מבחינתו של צ'ילום, הוא יכול להיות גבינה.

גיהינום. מבפנים ומבחוץ חם כל כך. אטמה תלשה את הצמיד מיָדה. אף על פי שהיד הייתה חלקה מִזיעה, זה הכאיב לה. אחר כך היא הסירה גם את המחרוזת מצווארה. הגיוני או לא־הגיוני, היא עשתה את זה מפני שהיה לה חם. היא רצתה שלא יהיה לה חם. היא רצתה להתפשט עכשיו. היא רצתה עוד מהרוח הזאת שבאה מכיוון מעקה המרפסת. אטמה רצתה הרבה דברים, אבל כוחו של הרצון הוא מוגבל. היא בכתה.

"היינו גם בבית מרקחת וקניתי לך את התרופה הזאת. סירופ… לא, נדמה לי שזה טיפות. פעמיים ביום אולי… בטח שהקשבתי, אל תעצבני! אבל היה לו מבטא. אולי הוא רשם. אני חושבת שבכל זאת את חייבת להתייעץ עם מישהו. לא יודעת, מישהו… אה! את יודעת מה אטמה עשתה? לא תאמיני, הגאונה הקטנה הזאת – היא אמרה סב–תא! בחיי, סב–תא, בדיוק אחרי שאמרת שאני צריכה להתחיל לדאוג שהיא לא מדברת. איך? אחרי שיצאנו מהבית מרקחת אמרתי לה שקנינו תרופה לסבתא ואז היא אמרה את זה – סבתא. ממש. זה כל כך נהדר שהיא מתחילה לדבר, ועוד בעברית, אפילו שוויקראם טוחן לה את המוח בהינדי כל הזמן."

"סאסא," אמרה אטמה בפסקנות ועיניה השחורות נדלקו מחדש, מגרשות משם את הדמעות. היא נפנפה בשתי ידיה כמו שתי כנפיים, כאילו היא יכולה לעוף. כל יד היא זנב של חתול, היא צחקה. יד זנב חתול, זה מצחיק. היא הסתכלה סביב ולא ראתה חתול. זה פגם קצת במצב רוחה.
"אימא, סיפרת לי את זה כבר מיליון פעם." בזווית העין נצנצה מַראָה והיא הבחינה בשני כתמי זיעה שהתפשטו בחולצתה הלבנה. לרגע קל ובלי התראה השאירה את האפרכסת לשוחח עם עצמה, ובתנועה זריזה פשטה את החולצה. אותו משב רוח מהמרפסת נעם לה והיא נותרה כך, חשופה. היא מתחה את צווארה וניסתה דרך המראה לחפש את דמותה של אטמה, אבל זה היה בלתי אפשרי מהמקום שישבה בו. היא חזרה להקשיב לאפרכסת, אבל ביד מלטפת הקשיבה גם לגופה. הכאבים הישנים חזרו לפקוד אותה לאחרונה. "יש לי חלומות נוראיים פתאום," היא קטעה את אימה.

"אוּם," אמרה אטמה והתנחמה בבעל־הזנב שחזר עכשיו, מרוצה ונמרץ, לחכך את פדחתו ברגלה. הוא ליקק את שפתיו ועצר כדי להרטיב את כפתו ולנקות בעזרתה את הפרווה שמעל לעיניו. הייתה שם עוד גבינה. אטמה שוב הרימה את עכבר הצעצוע המרוט וצ'ילום התנער וזינק, ציפורניו לקרב, שיניו למלחמה, דרוך להשלכת העכבר. בעצמו לא היה חושב על משחק מרגש כל כך. אטמה הרימה את ידה והוא נעמד על רגליו האחוריות. לא היה שם מי שיגער בחתול שמתנהג בצורה פרועה כל כך.

"על מלחמות, תאונות דרכים, על השואה… חלמתי שוויקראם נהרג ומביאים לי בעל חדש…" היא עצרה ולא הסגירה את דתו של הבעל החדש. "אנחנו נבוא, אבל אולי רק במוצ"ש? ימי שישי האלה תקועים תמיד באמצע הסוף שבוע. אני חושבת לעשות ביטוח רכב של שומרי שבת. מישהו אמר שזה הרבה יותר זול… לא, לא באמת."

היא שוב הצמידה את האפרכסת לאוזן בכתפה, ובידיים שהתפנו פשפשה בערימת המכתבים שאספה לפני שעלתה לדירה. לא היה שם אף מכתב ממשלתי וזאת הייתה הקלה. את חשבון החשמל היא שמה בצד. היא הזדקפה ובחנה את גבה במראה, שאפה אוויר לאט וניסתה לשחרר את הכאב שהתפשט לאורך עמוד השדרה.

"טוב, יאללה, אני הולכת לראות מה עם אטמה."

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים. גמישותו החתולית אורבת לתנועתה הגמלונית. בסוף תמיד מישהו עושה טעות. צריך רק להיות דרוך וסבלני.

"אנחנו נביא את האוכל הפעם. לא נעים לי שאת טורחת כל פעם. בטח שאת טורחת! כל פעם שאנחנו באים את יומיים לא יוצאת מהמטבח. זה מבאס שאין לך מושג… אולי הוא יכין לנו משהו הודי."

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים. ידה הקטנה מתנופפת באוויר, אוחזת בקצה זנב העכבר. צ'ילום איבד את שלוות רוחו. מבחינתו, זה היה המשחק הנפלא ביותר שהומצא מעולם. הוא רצה לצוד את העכבר הזה ויהי מה. כולו היה חידוד חושים. עיניו היו פעורות, אוזניו שלוחות לאחור, תנועותיו פראיות.

"אמרתי לך שאנחנו טסים עוד פעם בשנה הבאה? צריך לנשום. כמה אפשר…"

אטמה סחור־סחור וצ'ילום מעגלים־מעגלים, מקפץ ומדלג, כל ישותו מבקשת את העכבר. "תולי," אמרה הקטנה והמשיכה בסיבובה. הוא שוב התרומם והניח את שתי כפותיו הקדמיות על חזהּ. ראשה הפך סחרחר, אך בדרך פלא היא נשארה יציבה. לבסוף הורידה אטמה את ידה ואז, בתנופה לגמרי בלתי צפויה עבור ילדה שכמותה, השליכה את העכבר במסלול מעגלי וגבוה אל מעבר למעקה המרפסת. צ'ילום היה כה נסער שאפילו לא עצר לחשוב על כל העניין.
"אוּם," נזכרה אטמה שיש עולם מחוץ למרפסת הקטנה. היא לא הצליחה להסביר לעצמה את היעלמותו של החתול. גם לא את זו של העכבר. למעשה, היא אפילו לא הייתה צריכה – כשהסתובבה וחזְרה לחדר המגורים, היא חשבה לרגע על צ'ילום והעכבר אבל אחר כך כל העניין פשוט נשמט מזיכרונה. דברים אחרים באו במקומם.

 

עומר ברקמן, מתכנת בימים וכותב בלילות. מוסמך אוניברסיטת תל אביב במדעי המחשב ובהיסטוריה של עם ישראל. מפרסם דרך קבע פרוזה ושירה באסופות ובכתבי עת שונים. מחבר הספר "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (אסיה, 2016) וההצגה "כלב ושמו עוני" (2017) עם היוצרת אופירה זילברשטיין.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: מוטי פוגל, "הסעודה האחרונה של הרמן פוגר"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

מודל 2018 | "בלי שליטה", סיפור מתוך "המדריך לעוזרות הבית" מאת לוסיה ברלין

»»» המוסך – מוסף לספרות • "היא נשכבה על הרצפה ונשמה נשימות יוגה. אל תחשבי, אלוהים, אל תחשבי על המצב שאת נמצאת בו כי אחרת תמותי, מבושה, משבץ."

אביבית בלס ברנס, טופוגרפיה מס' 1, טכניקה מעורבת על נייר, 70X100 ס"מ, 2014

.

בלי שליטה / לוסיה ברלין

מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

.

בלילה האפל והעמוק של הנשמה, חנויות המשקאות והברים כבר סגורים. היא שלחה יד אל מתחת למזרן; בקבוק הוודקה־חצי־ליטר היה ריק. היא יצאה מהמיטה, קמה. היא רעדה כל כך שהתיישבה על הרצפה. היא התנשמה בקצב מוגבר. אם לא תשתה, יתחילו לה התקפי הזיה או פרכוסים.

הטריק הוא להאט את הנשימה ואת הדופק. להישאר רגועים כמה שאפשר עד שמשיגים בקבוק. סוכר. תה עם סוכר, זה מה שנותנים בגמילה. אבל היא רעדה חזק ולא הצליחה לעמוד. היא נשכבה על הרצפה ונשמה נשימות יוגה. אל תחשבי, אלוהים, אל תחשבי על המצב שאת נמצאת בו כי אחרת תמותי, מבושה, משבץ. נשימותיה האטו את קצבן. היא החלה לקרוא כותרות של ספרים על הכוננית. אדוארד אבִּי, צ'ינואה אצ'בּה, שרווד אנדרסון, ג'יין אוסטן, פול אוסטר, אל תדלגי, תתקדמי לאט. כשגמרה לקרוא את כל קיר הספרים מצבה כבר השתפר. היא התרוממה. היא נאחזה בקיר ורעדה כל כך שבקושי הניעה את כפות הרגליים, אבל בסוף הצליחה להגיע למטבח. אין וניל. תמצית לימון. התמצית חרכה את גרונה והיא כבר עמדה להקיא, אבל סגרה את הפה כדי לבלוע הכול שוב. היא הכינה תה, סמיך מרוב דבש, ולגמה אותו לאט בחושך. בשש, בעוד שעתיים, יפתחו את "אַפְּטאוּן ליקֶר סטוֹר" באוקלנד וימכרו לה וודקה. בברקלי היה צריך לחכות עד שבע. אוי, אלוהים, בכלל יש לה כסף? היא זחלה בחזרה לחדרה כדי לבדוק את הארנק שעל השולחן. בנה ניק כנראה לקח לה את הארנק ואת מפתחות המכונית. היא לא יכלה לחפש אותם בחדר של הבנים שלה בלי להעיר אותם.

בצנצנת המטבעות שעל שולחנה היו דולר ושלושים סנט. היא חיפשה בכמה ארנקים בארון, בכיסי המעילים, במגירה במטבח, עד שקיבצה יחדיו את ארבעת הדולרים שהאינדיאני המגעיל ההוא גובה בשביל רבע ליטר בשעה הזאת. כל השיכורים הקשים שילמו לו. למרות שרובם קנו יין מתוק, הוא עובד מהר יותר.

היה רחוק מדי ללכת לשם ברגל. זה ייקח לה שלושת רבעי שעה; היא תצטרך לרוץ הביתה כדי להספיק להגיע לפני שהילדים יתעוררו. היא תספיק? היא בקושי מצליחה ללכת מחדר אחד לשני. רק תתפללי שלא תעבור מכונית משטרה. היא הצטערה שאין לה כלב שהיא יכולה להוציא לטיול. אני יודעת, היא צחקה, אשאל את השכנים אם אני יכולה לקחת בהשאלה את הכלב שלהם. כן, ממש. אף אחד מהשכנים כבר לא דיבר איתה.

היא הצליחה ללכת יציב יותר כשהתרכזה במרצפות שעל המדרכה וספרה אותן אחת־שתיים־שלוש. היא גררה את עצמה לאורך שיחים וגזעי עצים, כאילו טיפסה על הר רק לרוחב. הכבישים שהיתה צריכה לחצות היו מבעיתים, כל כך רחבים, והאורות מהבהבים אדום אדום, צהוב צהוב. פה ושם משאית עיתונים, מונית ריקה. ניידת משטרה נוסעת מהר, בלי אורות. הם לא ראו אותה. זיעה קרה זלגה על גבה, שיניה נקשו בקול בדממת הבוקר החשוך.

היא התנשמה ונתקפה סחרחורת כשהגיעה אל "אפטאון" ברחוב שאטַק. החנות עדיין לא נפתחה. שבעה שחורים, כולם זקנים חוץ מהנער, ישבו בחוץ על המדרכה. האינדיאני ישב אדיש אליהם בתוך החלון ולגם קפה. על המדרכה ישבו שני גברים ושתו יחד בקבוק של סירופ נגד שיעול "נַייקיל". את הרעל הזה אפשר לקנות כל הלילה.

זקן שהם קראו לו צ'אמפּ חייך אליה. "תגידי, גיברת, את חולה? כואב לך בשיער?" היא הנהנה. ככה מרגישים, את השיער, את גלגלי העיניים, את העצמות. "הנה," אמר צ'אמפ, "בואי תאכלי קצת." הוא אכל קרקרים מלוחים והעביר לה שניים. "חייבים לאכול משהו." "היי, צ'אמפ, תן לי גם כמה," אמר הנער.

הם נתנו לה לגשת לדלפק ראשונה. היא ביקשה וודקה ושפכה את ערימת המטבעות על הדלפק.

"יש כאן בדיוק," היא אמרה.

הוא חייך. "תספרי בשבילי."

"באמת. עזוב," אמר הנער בזמן שהיא ספרה את המטבעות בידיים רועדות בעוצמה. היא הכניסה את הבקבוק לתיק וכשלה לעבר הדלת. בחוץ היא נאחזה בעמוד של טלפון ציבורי ופחדה לחצות את הכביש.

צ'אמפ שתה מבקבוק ה"נַייט טְרֵיין" שקנה.

"את יותר מדי גיברת כדי לשתות ברחוב?" היא טלטלה את ראשה. "אני פוחדת להפיל את הבקבוק."

"הנה," הוא אמר. "תפתחי את הפה. את חייבת משהו כי אחרת בחיים לא תגיעי הביתה." הוא מזג יין אל תוך פיה. היין, חמים, עבר בכל גופה. "תודה," היא אמרה.

היא חצתה במהירות את הכביש, קרטעה במגושם ברחובות לעבר ביתה, תשעים, תשעים ואחת, ספרה את המרצפות. עדיין היה חשוך לגמרי כשהגיעה לדלת.

המאבק לנשום. בלי להדליק את האור היא מזגה קצת מיץ חמוציות לכוס ושליש מהבקבוק. היא התיישבה ליד השולחן ולגמה את המשקה לאט, ההקלה שבאלכוהול הזורם בכל גופה. היא בכתה, בהקלה מכך שלא מתה. היא מזגה עוד שליש מהבקבוק וקצת מיץ, הניחה את ראשה על השולחן בין לגימה ללגימה.

כשגמרה את המשקה היא הרגישה טוב יותר, ואז הלכה לחדר הכביסה והפעילה מכונה. היא לקחה את הבקבוק איתה ועברה איתו לחדר האמבטיה. היא התקלחה והסתרקה, לבשה בגדים נקיים. עוד עשר דקות. היא בדקה שהדלת נעולה, התיישבה על האסלה וגמרה את הוודקה. הלגימות האחרונות לא רק הבריאו אותה אלא גם שיכרו אותה קצת.

היא העבירה את הכביסה מהמכונה למייבש. כשערבבה תרכיז קפוא של מיץ תפוזים, ג'ואל נכנס למטבח ושפשף עיניים. "אין גרביים, אין חולצה."

"היי, חמוד. תאכל קצת קורנפלקס. הבגדים שלך יתייבשו בזמן שתאכל ארוחת בוקר ותתקלח." היא מזגה לו קצת מיץ, ועוד כוס לניקולס, שעמד שותק בכניסה.

"מה זה, איך הצלחת להשיג בקבוק?" הוא עקף אותה ושפך לעצמו קצת קורנפלקס. שלוש־עשרה. הוא היה גבוה ממנה.

"אני יכולה לקבל את הארנק ואת המפתחות שלי?" היא שאלה.

"את יכולה לקבל את הארנק. אני אתן לך את המפתחות כשאדע שאת בסדר."

"אני בסדר. מחר אני חוזרת לעבודה."

"את כבר לא יכולה להפסיק בלי בית חולים, אמא."

"אני אהיה בסדר. בבקשה אל תדאג. יש לי יום שלם להבריא." היא חזרה לבדוק את הבגדים במייבש.

"החולצות יבשות," היא אמרה לג'ואל. "הגרביים צריכים עוד עשר דקות."

"יותר מדי. אני אגרוב אותם רטובים."

בניה לקחו את הספרים ואת הילקוטים, נתנו לה נשיקה ויצאו מהדלת. היא עמדה ליד החלון וראתה אותם הולכים ברחוב עד תחנת האוטובוס. היא חיכתה עד שהאוטובוס אסף אותם ויצא לדרכו בשדֵרת טלגרף. ואז היא יצאה, לחנות המשקאות שבפינה. היא כבר היתה פתוחה.

.

 לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

 

 

» במדור מודל 2018 בגיליון הקודם של המוסך: שתי רשימות מאת דליה רביקוביץ

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

הילוך ראשון | הבודהה של שוק לוינסקי

»»» המוסך – מוסף לספרות • "יומיים אחרי שפגשתי את אכילס לראשונה, הבודהה התקשר אליי. נמאס לו מהעבודה ומהשותפים בדירה, נמאס לו מתל אביב." סיפור מאת גיא דולב

שולי בר נבון, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, 30X42 ס"מ, 2014

.

הבודהה של שוק לוינסקי / גיא דולב

.

1. תל אביב

אני שוכב במיטה ומתגעגע לבודהה של שוק לוינסקי. הוא גר באחד הבניינים הפינתיים, בקצה המערבי של השוק, בדירה עם שני שותפים ומרפסת שבאלתור תל־אביבי שגור הפכה לסלון. אם היה עליי להגיד עליו משפט אחד, הייתי אומר שהבודהה רצה בעיקר לאהוב ולהיות בים, ואם אפשר, אז בקרירות של ארבע לפנות בוקר עם שמיכה דקה וספר של הרוקי מורקמי.

"הבודהה של שוק לוינסקי, ריק כמו כל דבר, נאהב כמו כולם, בדרך להארה כמו כל אחד" – את התפילה הבודהיסטית־אמריקאית הזאת למדתי מספר של ג'ק קרואק שהבודהה השאיל לי. שפתיי זזו בלא קול לתנועותיה כשליטפתי את ידו הרועדת על ספסל בפלורנטין. התפילה הסתומה הזאת הייתה המעט שיכולתי לעשות עבורו.

הצמדתי את ראשו לחזי. דמעה חמימה נטפה מעינו של הבודהה על זרועי בשקע המרפק, מתמוססת ברכות לתוך העור, לא דוקרת כמו הטיפות הקרות הדולפות כאילו כדי להרגיז, דווקא באמצע הלילה, מהמזגן התלוי מעל המיטה שלו. כל מה שיש לי בעולם נמצא בין הקירות המתקלפים בחדר הזה, הוא התגאה פעם אחת באוזניי, אין עוד מקום בעולם שיש בו דברים שלי, רק פה: מיטה, ארון, שידה, מתקן מתקפל לייבוש כביסה. ודי באספסוף הרהיטים הזה כדי להספיג את החדר בתערובת ריחנית של כביסה, טבק, וויד, זרע וגרביים. אני מתעורר באמצע הלילה לחזות בו ישן על צידו, זרועו הימנית משמשת כרית לראשו.

האם אהבתי אותו? אהבתי וגם לא. בכל זאת, אני מתגעגע אליו ולוחש עבורו את התפילה של קרואק בכל פעם שהוא עובר במחשבותיי. בכל זאת, עזבתי אותו ואטמתי את עצמי בפניו. בכל זאת, אני מתחרט. בכל זאת, אני לא מתקן.

בבקרים הוא מתקשה מאוד להיפרד מהשינה. צלצול ועוד צלצול ועוד צלצול, והבודהה רק דוחה עוד ועוד את שעת היקיצה. הרי הבודהה כבר היה במקום נשגב יותר מעולם התופעות, ולמה לא ימשיך לישון? מה יש למהר להתעורר בעיניים נפוחות לתוך הסמסרה המיותרת הזאת של שכר דירה, עבודה, ערימת הכלים בכיור, קפה וסיגריות? השינה שלי קלה הרבה יותר, ולכן אני פוקח עיניים וניעור מיד. אני מלטף את הבודהה שלי, מנשק ומדגדג אותו, אני יכול להציק לו בלי הפסקה. אני רוצה לישון, הוא ממלמל. תכננת לקום לפני יותר משעה וכבר שש פעמים כיוונת מחדש את השעון המעורר, אני נוזף בו. הבודהה מתבונן בי בעיניים מכווצות מתריסות: לפעמים אתה הסמסרה.

הבודהה של שוק לוינסקי בכלל לא נולד בשוק לוינסקי, אלא בצפון דקוטה, יו־אס־איי. אתה האהוב הכמעט־קנדי שלי, אני מכריז וצוחק, מה הייתה הבעיה להיוולד קצת יותר צפונה ולקבל יותר קלאס? המבטא הזר שלו ניכר כשהוא מדבר בדיאלקט הפרטי שלו, כמו באותה הפעם שרצה לטייל "או בצפון או בדרררום", ברי"ש אמריקאית. אני מתאפק לא לתקן שלוש לשלושה, לא להחמיר עם להתחבות ולטאטות. אני מזכיר לעצמי כי הידיעה היא אי־ידיעה, ההבנה היא הבנה שגויה. והנה, שמעו, הבודהה שלי שולט בכל השגיאות שהשפה העברית מזמנת לדובריה מלידה ובכל הפחים שהיא טומנת לדובריה החדשים, אפילו אם הם כבר חמש שנים בארץ ישראל, והיו בקיבוץ ובעיר, בערבה ובמרכז, במטע ובבית הקפה.

כשהבודהה יורד לרחוב, תמיד הוא מגחך למראה קופסאות הקרטון שנזרקו מהחנויות הסיטונאיות, ערומות על המדרכות, מחכות להילקח. הוא אמר לי יום אחד, מה אם נתגנב באמצע הלילה ונבנה ארמון מכל הקרטונים? הכחול־אפור שבעיניו ניצת בזיק שובב. ובאמת, אינני יכול לדמיין מקום שיהלום את הבודהה יותר מאשר ארמון עשוי קרטון, עם דלת קרטון ושטיחי קרטון, וילונות קרטון ותריסי קרטון, כל אריזה תיטול לעצמה את תפקידו של המוצר שנעטף בה – הרי החומר הוא הריקות! – וצריח קרטון מזרחי יתרומם וישקיף על השוק וצריח קרטון מערבי יצפה על הים מהצד השני, ובראשו ישב לו הבודהה של שוק לוינסקי בשיכול רגליים ובעיניים עצומות, חולק אחדות עם כל ההוויות התל־אביביות. וכל מי שירצה לעלות לרגל ולשאול בעצתו, יוכל להעלות לו תמר מיובש או שזיף מהשוק או קפה שחור בכוס זכוכית וסיגריה עם טבק של אמריקן ספיריט.

אני חוזר ותוהה אם אהבתי אותו. לפעמים כשדיבר, רציתי להגיד לו: כן, זה נכון, אמרת את זה כל כך יפה, אני רק רוצה לנשק אותך ולא להפסיק. האין זו אהבה? ומצד שני, החלטתי לנסוע לברלין ולהודו, ולסיים את סיפור אהבתנו באותו לילה שבו אחזתי בידו הרועדת על הספסל בפלורנטין. ציפיתי שיקבל את הפרידה בהשלמה ובתנודת ראש קלה, כאומר: אני יודע, זו מהותה של חלופיות הדברים; מעולם לא נאחזתי בך ולכן אין מה לשחרר, אני אחכה לך בראש הצריח המערבי של הארמון מקרטון בקצה השוק באותה המידה שלא אחכה לך, אקווה שיהיה לך טוב באותה המידה שלא אקווה לכך, אתפלל שתמצא אותי באותה המידה שאני יודע שלא תחפש אותי.

אני שואב הנאה גדולה מלכתוב עליו. במהלך היום אני הופך והופך בדמותו, במה שאמר או עשה ובדברים שאברא בשבילו במילים. ייתכן כי למעלה מזה, להעלות את דמותו של אהוב בעיני רוחי ולתרגם אותו למילים כתובות, לזגזג בעצלתיים בין מה שאמר ועשה לבין הפוטנציאל הגלום בהפיכתו לדימוי – יש בכך כדי לגרום קורת רוח גדולה. וייתכן כי אף למעלה מאלה, יש בכך אפשרות למחילה, יש בכך הוכחה לאהבה, יש בכך להגיד: אתה כל כך יפה בעיניי, שכתבתי לך סיפור. ראה, אתה התגלמותה של השראה, אתה מושאה. אתה אהוב: אתה אהוב על־ידִי, ועל־ידי המילים, ועל־ידי הים והשוק והבתים והשמש, אתה אחד איתם והם מתגלמים בך ואתה ניבט מהם, ושלל ההשתקפויות האלה הנכפלות בעצמן ללא סוף אין בהן כדי לסחרר לעייפה, להיפך: הן מלבות אהבה וחמלה בלבבות בני האדם כלפי עצמם וכלפי מי שאינם עצמם, עד שלא יוכלו להבדיל עוד בין החוץ לפנים, עד שגבולות העור יתקלפו וייטשטשו ואנו נפקפק בכך שהם אי פעם חצצו בין מה שחשבנו שאנו לבין מה שחשבנו שאיננו. זה יהיה התגשמות חזון אחרית הימים של הבודהה של שוק לוינסקי.

 

2. ברלין

בדירה ששכרתי ברובע נויקלן בברלין אני שוכב עם פסל אכילס מהאלטס מוזיאום. הצעתי שנצא לפיקניק בטמפלהופר פלד, אבל מזג האוויר נעכר ככל שהתקרבה שעת הצהריים. במקום יין ולחם על הדשא, אכלנו שאריות של אורז ועדשים שבישלתי יום קודם. הגוף של פסל אכילס חלק ובהיר, שני קווים אלכסוניים סימטריים מסותתים במורד מותניו עד למפשעותיו. על כפות ידיו מתוח עור־שיש, ומגען מרחף על גופי, הוא מניח את משקלן בעדינות אצילית, כמו זוכר את מגע ידו של הפַּסל, שלבטח התאווה כי כמעשה פיגמליון וגלתיאה תיפח באכילס רוח חיים ותשיק את שפתותיהם. היוונית נשתכחה ממנו כליל, אבל הוא למד מעט עברית בפעמים הספורות שבהן ביקר בתל אביב. אני מתאפק לא לשאול אם הוא פגש אי פעם את הבודהה של שוק לוינסקי, אם אי פעם חלקו ביניהם את עתיקותם.

כשאכילס עומד לגמור, רוח הקרב מתעוררת בגיבור מטרויה: הוא צועק, פאק! שיט! וחוזר וצועק פאק! שיט! שיט! פניו מתכווצות עד שנדמה כי לא יוכלו אלא להתפוצץ, בטנו מתקשה, הוא מותח את רגליו, מגלה שרירי ירכיים עבים וארוכים, מכווץ את שרירי עכוזו תוך כדי סיבוב ירכיו בצירי אגנו הקדום, אפילו את כף רגלו הוא אינו מזניח ועקבו נמתח לאחור, כלוחם־רקדן. אחר כך הוא נרגע, מסדיר נשימה, יורד מסוסו, מניח את הכידון בינינו. אנחנו מוטלים זה לצד זה, איש־איש ורפיונו. אני מנסה לא לנתק מגע, אך הוא שומט את ידו מאחיזתי וניגש לחלון החדר ומצית סיגריה. אכילס הערום, ממוסגר בחלון ברלינאי אך לא נשען עליו: הוא עומד כשרגלו הימנית נמצאת כחצי צעד קדימה מרגלו השמאלית, אגנו השמאלי נוטה למעלה, מפגין קונטרה־פוסטו מושלם. הוא משתדל לנשוף את העשן החוצה, בתמורה לאור אחר הצהריים המסתנן לחדר בחללים שבין החלון לעורו. נדמה לי שמעיין היופי הזה לא ייבש לעולם, שהחלופיות היא נחלת כל הדברים מלבד יופיו המשכר של אכילס שבחדרי; שזקנה, חולשה, חולי וריקבון איטי צפונים לבלתי הפרד בהווה המתמשך של כל הדברים פרט לעורו הצח כחלב של הפסל שלפניי. אני חושש שאני נהנה ממנו יותר מכפי שכדאי לי, כי תוך שבוע ימים אעזוב את ברלין ואסע למקום רחוק מכאן.

יומיים אחרי שפגשתי את אכילס לראשונה, הבודהה התקשר אליי. נמאס לו מהעבודה ומהשותפים בדירה, נמאס לו מתל אביב, אולי יתפטר, יצא מהדירה ויחזור לקיבוץ בערבה או אפילו לאמריקה, ויותר מהכול, הוא אומר, אני מתגעגע, אתה לא מתגעגע? אני מביט בילדים הקופצים אל המים הקרירים של אגם שלאכטנזה בדרום־מערב ברלין. לבסוף אני משיב שאני לא טיפוס שמתגעגע. אולי כדאי שלא תתקשר אליי יותר, אני מוסיף בריחוק ומסיים את השיחה. לפני שאני מניח את הטלפון בתיק, אני משנן: היד הרועדת, הספסל, הדמעה בשקע המרפק, ריק כמו כל דבר, נאהב, בדרך להארה. אני מתפשט וטובל במי האגם, צולל אל הקרקעית. מאחוריי הארמון מקרטון מתמוטט באנחה מאובקת, הקופסאות מתגלגלות אל מפתני החנויות הסיטונאיות. אף על פי שביקשתי שלא יתקשר, הבודהה משתקף מאדוות השפּרה, חולף על פניי בדרך לרכבת התחתית, הוא מקליד את ההזמנה ושואל אותי בגרמנית אם אני לוקח את הקפה או רוצה לשתות אותו כאן. אני אקח אותו, דנקה.

אכילס ואני מתראים כמעט כל יום. הרכבת התחתית לוקחת אותנו לשווקי פשפשים, לגלריות, להופעות מחול, לבתי קפה. אחר כך היא מחזירה אותנו הביתה ואנחנו מעשנים ג'וינט ושוכבים. אכילס קופא מדי פעם בעור השיש שלו, הוא רוכן מעליי ומסתכל בי כחוקר, לסמן שהתהפכו היוצרות מרגע שעקר ממקום מושבו באלטס מוזיאום: המתבונן הפך למושא ההתבוננות. אחרי שאנחנו שוכבים, אנחנו מחליפים לסירוגין ערות בהירדמות, וחוזרים לישון ולהתעורר זה בחיקו של זה. "יֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עַל־צִדּוֹ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁכַב אַפָּיִם, וְיֵשׁ שֶׁהִתְפַּרְקֵד אוֹ הָיָה מִתְרוֹמֵם מִיצוּעוֹ וְיוֹרֵד",* תיאר הומרוס את שנתו של אכילס, ואילו כשאני מקופל על צידי בחיקו, שנתו של הלוחם ללא־חת נושפת בעורפי בשלווה.

ארבע שעות לפני הטיסה להודו, אני מסיים לארוז את התיק המתפקע מרוב בגדים. אני רועד – לעזוב את ברלין, לעזוב את המוזאונים והפארקים והשפרה, לעזוב את אכילס, לנחות במולדתו־ממלכתו של הבודהה. המחשבה שאי אפשר לקחת את הרכבת התחתית מניו־דלהי לאלכסנדרפלאץ ומשם את ה-U8 לנויקלן מבעיתה אותי, איך אפשר לסבול את ההכרה שבקרוב לא אהיה כאן, אם אני כאן כעת. אני מתקשר לאכילס, אני חייב לראות אותך עוד פעם אחת, אני לא עוזב עד שאני לא מנשק אותך עוד פעם אחת. אני רץ ברחובות ברלין עם התיק הענק, רץ במדרגות לרכבת התחתית, רץ בישיבה בקרון הצפוני, רק עוד ארבע תחנות, שלוש. אכילס שלי, אתה פה, אתה איתי, אני מאושר שאנחנו היכן שאנחנו ברגע הזה.

על הקיר בסלון הדירה של אכילס תלוי פורטרט של סבתו. הוא מוריד את התצלום מהקיר וחושף את החותמת המוטבעת על צידו האחורי: מעבדת צילום, אדולף היטלר שטראסה מספר 5. זה היה שם הרחוב הראשי בעיירת הולדתו, שהוביל מתחנת הרכבת למרכזה. מימים נקרא הרחוב קייזר וילהלם שטראסה, וזמן לא רב אחרי שנשא את שם הפיהרר, הוא התכבד בשם שטראסה דר דויטש סובייטישן פרוינדשאפט ובכמה דגלים אדומים. היום, הרחוב הראשי בעיירה ההיא השיל את הילתו, הוא רק באנהוף שטראסה, הרחוב של תחנת הרכבת. הבודהה של שוק לוינסקי לוחש לי שעדיף לקרוא לדברים כפי שהם, לראותם בריקותם ובככותם, ולזכור כי הרגע הזה, ההווה המתמשך החמקמק הזה, שאך היה וכבר חלף והיה להווה אחר, הוא הוא הרגע היחיד שישנו, ומחוץ לגבולותיו הדקיקים אין קיסרות ואין היטלר ואין סבתא ואפילו אין רחוב ואין רכבת, לא היו מעולם, לא התקיימו, לפחות לא באופן שבו אכילס ואני הנחנו שהתקיימו, כיסודות הכרחיים לסיפורים שסיפרנו זה לזה.

 

3. גנגה

ברישיקש אנחנו אוכלים בשתיקה, הולכים בשתיקה, צופים בשתיקה בנהר הגנגה הירקרק, המתפתל בגיא שההרים מפנים לו בקידה של הוד. אנחנו מתמסרים לכל פעולה מתחילתה ועד סופה. אנחנו מזכירים לעצמנו שהאוכל נמצא כאן בצלחת שלפנינו בזכות עובדי האדמה בכפרים הרחוקים ונהגי המשאיות והטבחים, בזכות אינסוף אימהות שטוו את המארג הפלאי הזה, לצלילי שריקתן של ילדות בין קני התירס הגבוהים. אנחנו מקפידים ללעוס לפני שבולעים, להניח את המזלג כשלועסים. את ארוחת הערב – אורז, עדשים ותפוחי אדמה – אנחנו אוכלים בידיים ומלקקים את האצבעות.

אנחנו עוצמים את העיניים עם השקיעה ושרים בסנסקריט משובשת עם הנזירים והנזירות של האשרם ליד גשר ראם ג'ולה. אנחנו מודים ליום שעבר ומתכוננים ליום שיבוא, להתמסרות בשתיקה מרגע זה ועד הטקס הבא, למים החדשים שיעברו בגנגה באותם הנתיבים בדיוק. אנחנו מזכירים לעצמנו השכם והערב: נדיבות, חמלה, סבלנות, הקדשה – בגוף, בדיבור, בתודעה. אנחנו לא שופטים, לא מתערבים, במה שאינו שלנו אנחנו רק מתבוננים. אנחנו מעבירים משקל לצד החיצוני של כף הרגל, מרימים את הבהונות, מקמרים את הקשת. כך באסאנה, בחנות הספרים, בחוף הגנגה, בנסיעה בריקשה.

הבודהה ואכילס, שקשרתי אליי בגוף והידקתי באמצעות המילה, יורדים איתי מהרחוב השוקק במדרגות האבן המובילות אל הנהר. מעלינו, אוויר צהבהב עוטף את הגשר המתוח בין שתי הגדות. אנחנו מתפשטים וטובלים שלושתנו במים. ילדה הודית ניגשת אלינו ומבקשת באנגלית מחויכת למכור לנו סל פרחים שנבעיר ונשיט. אכילס קונה ממנה סל ומבקש, באט איי וונט יו טו פוט איט אין דה ווטר אנד מייק א וויש פור יורסלף אוקיי? ילד בן גילה מצטרף אלינו ודוחף לידיי סל פרחים וגפרור, יס סר יס סר, טייק איט טייק איט. שתי ילדות נוספות רצות לקראתנו. הן תובעות מאתנו לקנות סל פרחים ולא מוכנות לעזוב. הבודהה ואכילס מביטים בסוד הבעירה ששט במים הקדושים, ואני מביט בהיעדרם נבוך.

 

* הומרוס, האיליאדה, שיר 24, ש' 10, בתרגום ש' טשרניחובסקי.

.

גיא דולב הוא סטודנט להיסטוריה ולמדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. זהו פרסום ראשון ליצירה פרי עטו.

.

» במדור הילוך ראשון בגיליון 26 של המוסך: לקט סיפורי ביכורים שהתפרסמו השנה במוסך

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך