מסה | אלוהים אשר בערפל: חמישים שנה ל"מיכאל שלי"

"חנה גונן היא לא מסתורית בעיניי ולא תעלומה. היא לא לוקה בהיסטריה, ועולם הפנטזיה שלה אפל ואלים והרסני כמו שעולם פנטזיוני יודע להיות, בהיותו מוגן ופרטי", עליזה רז-מלצר על גיבורת "מיכאל שלי" ועל הגברים שמנתחים אותה, לכבוד יובל לספר

מורן שוב, "טופוגרפיה במלחמה על ירושלים". מתוך סדרת טופוגרפיות בספרים ובמחברות, יפו, ינואר 2011

.

אלוהים אשר בערפל

מאת עליזה רז-מלצר

.

בשנת 2008 מלאו ארבעים שנה לפרסומו של מיכאל שלי, ולרגל המאורע הודפסה מהדורה חגיגית של הרומן, שכללה פתח דבר מאת המחבר, עמוס עוז. וכך הוא כותב:

.

אחרי ארבעים שנה
הרומן "מיכאל שלי" כתוב כולו מנקודת ראותה של אישה, בגוף ראשון יחיד. הייתי כבן עשרים ושש כשכתבתי אותו, והייתי בטוח בכך שאני יודע הכל על נשים. כיום לא הייתי מעז לכתוב רומן שלם בגוף ראשון מפי אישה.
בעקבות "מיכאל שלי" קיבלתי הרבה מכתבים מקוראות ששואלות אותי בהתפעלות "איך ידעת?" וכן הרבה מכתבים אחרים מקוראות אחרות הנוזפות בי, "אינך יודע שום דבר". לעולם לא אדע מי מהן צודקות.

.

תגובות הנשים שעוז מצטט מזכירות לי, להבדיל, סצנה בלתי נשכחת מסרטו של ג'יימס ברוקס, 'הכי טוב שיש', בכיכובו של ג'ק ניקולסון, בתפקיד מלווין יודאל, סופר מצליח ומיזנתרופ בלתי נסבל. פקידת קבלה צעירה שמה נפשה בכפה וניצבת מול יודאל, סמוקת לחיים ונרגשת מגודל המעמד. היא מעריצה אותו, קראה את כל כתביו, ומוכרחה לברר איתו: ?How do you write women so well. יודאל נותן בה מבט מלא בוז ועונה: I think of a man, and I take away reason and accountability, והמעלית נסגרת בפניה ההמומים.

הרומן מיכאל שלי מסופר מנקודת מבט של חנה גונן, אישה בת שלושים, בירושלים של שנות החמישים. רבים קראו אותו, ולמרות זאת, אני מעיזה לנחש שאם היו מבקשים מהקוראים לתמצת את עלילת הרומן, הם היו מתקשים לנסחהּ. אפילו הסופר מעיד על עצמו כי נמלא ספקות קשים בסיום תהליך הכתיבה, כי "הנה יצא לי רומן בלי הרוגים ובלי בגידות, כרוניקה ידועה מראש של חיי נישואים שהחמיצו, אישה קצת היסטרית, בעל שומם, ילד מרובע, שכנים עכורים וירושלים המחולקת שיצאה לי חורפית, מדכדכת ומאיימת…" (עוז סיים את כתיבת הספר כחודש לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

יש לי ויכוח עם הסופר, אני לא סבורה שחנה גונן היא "אישה קצת היסטרית". עצובה, מיוסרת, מסוכסכת, מדוכאת – זה כן. אבל היא גם משעשעת לעיתים, ומעניינת, ואוהבת ושונאת, מתגעגעת וחולמת. אני חייבת להודות שלא אחת מצאתי את עצמי מזדהה עם סנטימנטים שהיא מביעה, אף כי ביני לבין גיבורת הרומן של עוז אין הרבה משותף, זולת היותנו ירושלמיות וחובבות ספרות. גם קווי העלילה המרכזיים המרכיבים את היצירה אינם תואמים את הביוגרפיה שלי. ועדיין, באף רגע של הקריאה לא נדמית בעיניי חנה גונן להיסטרית או לדמות שלוקה בנפשה, כפי שהיא מוגדרת בידי מבקרים המתאמצים לפענח את חידתה. אני לא יודעת לומר מה יש לה, לגב' גונן. גם אחרי קריאה חוזרת ביומנה וגיוס פרשנויות פסיכולוגיות, פסיכואנליטיות, פוליטיות, מגדריות, ביולוגיות ומה לא, עדיין אין לי דיאגנוזה מובהקת. אבל הנה מזדחלת לה שאלה חתרנית, משונה, לא שייכת.
מה זה משנה?

האם נחוצה לנו דיאגנוזה מפורשת של אישיותה כדי להבין את הטקסט? האם ניתן לחיות בשלום עם האפשרות שאין סיבה מוגדרת למורכבותה הרגשית של הגיבורה, להתנהגותה, לעולם הפנטזיה שלה, להחלטות שהיא מקבלת בשלושים שנותיה? מסקירה מדגמית של מאמרים וביקורות, עבודות ויצירות הדנים במיכאל שלי, נראה כי זו השאלה המרכזית – אולי היחידה – המעסיקה את הקוראים. למה? למה היא כזאת? בוודאי קיימת פרשנות ליניארית מניחה את הדעת שתספק פתרון לחידה, צריך רק לחפש היטב, לבצע סריקת עומק של הטקסט, בסופו של דבר הוא הלא יימצא.

הבמאי המוערך דן וולמן יצר את הסרט 'מיכאל שלי' שבע שנים אחרי שהרומן ראה אור. אם במקרה לא הספקת לקרוא את הרומן והחלטת לגשת לבגרות בספרות על בסיס צפייה בסרט, מוטב שתבדקי אם יש מועד ב. בספר שפרסם לאחרונה הקולנוען והחוקר פרופ' ענר פרמינגר (בין מסע אלונקות למגש הכסף, רסלינג: 2017) עוסק הכותב בעיבוד של וולמן למיכאל שלי בפרק המוקדש ליחסים שבין ספרות לקולנוע. קולנוען המעבד יצירה ספרותית לסרט, גורס פרמינגר, אינו מתיימר לחקות אותה, שכן היצירה הספרותית כמוה כאישה המשמשת מודל ליצירת אמנות, ו"עצם השימוש ביצירה אחת כמודל ליצירה אחרת אינו מפחית מערכה של אף אחת מהיצירות". זאת משום שהסרט "הוא לעיתים פרשנות של המעבד [כלומר, התסריטאי והבמאי] למקור הספרותי", שהוא – כשלעצמו – טקסט המפרש מציאות בעיני כותבו, או במילותיו של פרמינגר, "חומר מאורגן שכבר עבר סלקציה ועיבוד פנימי על ידי הסופר".

על מנת שיצירה קולנועית תהיה שלמה – או איכותית – עליה להיות מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, כיחידה אוטונומית. כך, התלמידה שלא הספיקה לקרוא את הרומן אבל צפתה בסרט, הרוויחה יצירה בשלה שיש לה התחלה-אמצע-סוף, שהיא הבינה וחוותה גם אם אינה מכירה את הטקסט שעליו מבוסס הסרט (וכנראה עדיין תיכשל במבחן). השוואה בין השניים ובדיקת "המשמעות הספרותית מול המשמעות הקולנועית", כפי שעושה פרמינגר בספר זה, הן בבחינת ערך מוסף – פן פרשני נוסף, עין נוספת, צבע נוסף. רולאן בארת וז'וליה קריסטבה, שפיתחו והרחיבו את תאוריית הקורא הפעיל, טוענים כי טקסט לעולם אינו עומד כאובייקט בפני עצמו, אלא נוצר – כל פעם מחדש – במפגש שבין הקורא ליצירה.

כך, סרטו של וולמן הוא סיפור המפגש שלו עם הטקסט של עוז. אך במידה מסוימת הוא גם האופן שבו אפרת לביא (בתפקיד חנה גונן) ועודד קוטלר (בתפקיד מיכאל) פוגשים את התסריט והוראות הבימוי, ומפרשים אותם. וכך גם יתר השותפים בעיצוב היצירה הקולנועית: הצלם, העורך, המלבישה, המלהקת, המפיק וכן הלאה.

והנה, מגיע תורנו. הצופים. כל צופה כותב מחדש את היצירה הקולנועית. העדשה של הצופה פרמינגר מתחדדת במפגש שלו עם היצירה "שמלת השבת של חנה'לה", השזורה ברצף התודעה של חנה גונן ברומן של עוז, ומתורגמת לסיטואציה ריאליסטית, לסמלים ולמוטיבים בעיבוד הקולנועי. ברומן יש אזכורים מרומזים לסיפור, והתייחסות ישירה אחת, המתקיימת לאחר מסיבה שמיכאל עורך בביתם לרגל קבלת סטיפנדיה מהאוניברסיטה. אין לדעת מה גרם לחנה גונן להיזכר פתאום בסיפור, כפי שאין קשר נסיבתי מובהק בין השירים "ליצן קטן שלי" והילד דוד שהיה "מסודר נקי תמיד" הארוגים בזרם התודעה של הגיבורה, שהוא – למעשה – הרומן כולו. בסרט הופך הסיפור למוטיב חוזר רווי משמעויות, ופרמינגר עוקב אחריו ובוחן את האופן שבו מרכיבי המבע הקולנועי: תנועות המצלמה, הפסקול והרצף התסריטאי תורמים להבנת הסיטואציה, או ליתר דיוק – לעיצוב דמותה של הגיבורה, ואם לדייק עוד יותר – להבנת נפשה המיוסרת.

פרמינגר קורא את וולמן, שקורא את עוז, שקורא את חנה. לא סתם מעיד על עצמו עוז, באותו פרק מבוא שהזכרתי בראשית דבריי, שהרומן נכתב בכפייה. "דמותה של חנה השתלטה עליי מבפנים […] נכנסה לתוכי ולא הרפתה". הוא מתאר כיצד היה מסתגר בכוך השירותים הזעיר בחולדה בשעות הקטנות של הלילה עם סיגריה דולקת ביד "וכותב מה שחנה הכתיבה לי".

במפגש שלי עם הטקסט של עוז, אני קוראת גבר שמנסה להבין what’s on a woman’s mind. חנה התעלומתית היא "אם טיפוס" של דמויות נשיות – גיבורות ודמויות משנה – המופיעות בקורפוס כתיבתו של עמוס עוז. אפשר להיזכר בכמה מהן אם רוצים – רימונה ליפשיץ ממנוחה נכונה, אילנה מקופסה שחורה, דיתה מאותו הים, עתליה מהבשורה על פי יהודה, וכמובן – אימו של הגיבור, פניה מוסמן-קלוזנר, מסיפור על אהבה וחושך. הנשים של עוז הן תמיד מסתוריות, נושאות סוד, מסקרנות, מבלבלות. לא מובנות. וחנה, למרות זרם התודעה החשוף לעיני הקורא, אינה שונה מהן.

בקריאה שלי, וולמן עיבד – או פירש – את יצירתו של עוז לכדי עלילה שמספקת פתרון לתעלומת אשת המסתורין, חנה גונן. הוא בחר נתחי עלילה, תובנות, מוטיבים וטקסטים וערך אותם מחדש לכדי יצירה אוטונומית. הסרט מגולל דרמה משפחתית שמהווה הסבר לייאוש, לעצב ולנפשה השבורה של חנה גונן. חיי הנישואין שלה, בחירתה בבן זוג משמים, ההיריון המוקדם, עזיבת הלימודים וויתור על חלומותיה הם הם האחראים לטירוף שאוחז בה בסצנה האחרונה, במקלחת, ואנו נפרדים מחנה בידיעה שכך מסתיים סיפורה, ומבינים מדוע הוא מסתיים כך.

איך באמת מסתיים הרומן מיכאל שלי? ובכן, חנה מוצאת מקום עבודה חדש במשרד המסחר והתעשייה, שהיא מרגישה בו "נינוחה". משפחת גונן מעתיקה את מקום מגוריה לדירה מרווחת יותר בעלת חדרים נפרדים, כמו שחנה חלמה תמיד, והם אף רוכשים מכשיר טלפון. מיכאל מסיים את עבודת הדוקטורט והמשפחה עומדת להתרחב עם החיים החדשים הנרקמים ברחמה של חנה. לעומת הטון המורבידי שבו פותחת חנה את כתיבתה, "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו", היא חותמת את רשימתה בתיאור מפורט של נוף ירושלמי (מדומיין או מציאותי), המתאפיין בתנועה, ביצריות שוקקת, בחיים. ניתן להעניק לתיאור פרשנויות רבות, והוא אף מזמין אותן בסגנונו האסוציאטיבי. אך כדי להחליט שנפש הגיבורה נטרפת עליה, יש צורך להעלים עין משלל הגורמים המרכיבים תמונה הפוכה – אולי תמונת תשליל – משיגעון שמכריע את הגיבורה.

בחירתו של דן וולמן דומה בעיניי לאותם מאמרים ומחקרים המתאמצים לפענח את חידתה של חנה גונן. להבין "למה", לעשות סדר בבלגן. בין היתר, הסרט עושה שימוש באגדה על שמלת השבת של חנהל'ה כדי לסמן מסלול באמצעות ציוני דרך. "שמלת השבת של חנהל'ה" היא קלסיקה של שכר ועונש, סיבה ותוצאה. אם X אז Y. כדרכן של אגדות ילדים, גם זו מתגייסת כדי לעשות סדר. אם תאכל את הבננה לא תהיה חולה. יגעת ומצאת תאמין. שלח לחמך על פני המים וכו'. חנהל'ה הייתה ילדה טובה, היא עשתה מעשה טוב ולפיכך היא לא תינזק. כל גרמי השמיים יסייעו לה להלבין את כתמיה. במידה מסוימת, פרשנותו של וולמן מקבילה ליסודות האגדה: יש סיבה לכל דבר, ולכל תוצר מניע. חנה טעתה בבחירותיה, והיא משלמת את מחיריהן. מש"ל.

בעיניי, חנה גונן היא לא מסתורית ולא תעלומה. היא לא לוקה בהיסטריה, ועולם הפנטזיה שלה אפל ואלים והרסני כמו שעולם פנטזיוני יודע להיות, בהיותו מוגן ופרטי. היא עסוקה בשאלות קיומיות, בילדותה, בפצעים שידעה ובאובדנים שחוותה. רבים מאיתנו לא נגמלים גם בבגרותנו מהחלוקה הבינארית של 'ילדה טובה/ילדה רעה'. האם ניענש על חטאינו, על פנטזיות אסורות, על כניעה ועל ויתור? האם כתם שחור על שמלה לבנה יכול להימחות? חץ שנורה, אבן שהושלכה, מילה שנאמרה או לא נאמרה. האם יש ניסים בעולם?

חנה גונן של עוז היא דמות מורכבת. המורכבות האנושית שלה גדולה מקטגוריזציה, הגדרות או סכמות ליניאריות. אין לה התחלה-אמצע-סוף. אין עלילה. וככזו, גם העתיד שלה, היום שאחרי העמוד האחרון, פתוח לרווחה.

בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני, נאמר "ומשה נִגש אל הערפל אשר שם האלהים". הערפל אינו מפריע למשה למצוא בתוכו את אלוהים, למרות הקושי. ואולי הוא יכול לגשת אליו רק בתוך הערפל. בלי לבטל את חשיבותו של אזמל הניתוח הטקסטואלי, חנה גונן, שכפתה על עוז את סיפורה, מלמדת אותי את החשיבות שבהשתהות דווקא במבוכת המעורפל והתמוה. הלא זו השתקפות נאמנה יותר של המצב האנושי. התמיהה, חוסר הבהירות, אי-הרציפות, אי-ההבנה – הם שמאפיינים את הנפש האנושית, של האישה וגם של הגבר.
הם אלוהים אשר בערפל.

 

* המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה באירוע השקה לספרו של ענר פרמינגר, סינמטק ירושלים, ינואר 2018.
עליזה רז-מלצר, עורכת ספרות, מתרגמת וחוקרת ספרות. מתגוררת בירושלים.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

 

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו