מסה | הסופר שהיה לרחוב

"ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו." שירי שפירא על היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט

טלי (רויטל) אמיתי-טביב, בית חיים נחמן ביאליק

.

מאת שירי שפירא

.

אני קוראת ספרים באוטובוסים כי זו דרך יעילה לשלב בין שני תחביבים – נסיעה בתחבורה ציבורית וקריאה – וגם כי נדמה לי שזו דרך להביא את הספרות אל המרחב הציבורי, שבהחלט לא יזיק להוסיף לו מעט יופי ומשמעות. אבל לזכותו של המרחב הציבורי ייאמר שלפעמים הוא מביא את הספרות אלינו, בלי שנשים לב. לאחרונה נתקלתי בשיר של סופר היידיש אהרן צייטלין (1899–1973) שהדגים היטב איך דבר כזה יכול להתרחש, ולמעשה מתרחש סביבנו כל הזמן. הנה תצלום השיר מגיליון 30 של כתב העת "די גאָלדענע קייט" משנת 1958, שיצא בתל אביב בעריכת אברהם סוצקבר:

 

 

והנה תרגום השיר לעברית בידי אהרן צייטלין עצמו, בקובץ רוח ממצולה (הוצאת יבנה, תשל"ה):

 

בִּרְחוֹב צֵיטְלִין בְּתֵל־אָבִיב

בְּפוֹלִין נִדְּמָה רַעֲמוֹ,
בְּשׁוֹאַת־הַכָּרֵת.
וּבְתֵל־אָבִיב, בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ,
אֲהַלֵּךְ רְתֵת,
בְּרַעַד־שַׁעַל:
עוֹד מְעַט וְיַעַל,
מִקְצֵה הָרְחוֹב בּוֹא יָבוֹא בְּאַדִּיר.
יַעֲבֹר, יֵחָפֵז
אֶל נֵס בְּאַפְסֵי־הֶעָתִיד מִתְנוֹסֵס,
וּזְקָנוֹ כַּסּוּפָה עֲפַר־אֶרֶץ מַדְהִיר.
אַחֲרָיו יִשְׁטְפוּ רְחוֹבוֹת הָעִיר,
גַּג רוֹדֵף גַּג, חוֹרֶגֶת כָּל דֶּלֶת.
נִסְעָרִים פְּעוּרֵי־פֶה בָּתֵּי קָפֶה,
מַגָּשׁ מְעוֹפֵף מִידֵי הַדַּיֶּלֶת – –
אַךְ שֶׁקֶט בָּרְחוֹב. שְׁלוֹם־שֶׁמֶשׁ, צְחוֹק־יֶלֶד –
וְאוֹר עַל שֶׁלֶט.

(תל־אביב תשי"ט)

 

לשם הבהרה, אהרן צייטלין אינו כותב על עצמו בשיר הזה. רחוב צייטלין בתל אביב נקרא על שם אביו, הלל צייטלין (1871–1942), שהיה סופר, עיתונאי והוגה ביידיש ובעברית. צייטלין הבן כותב על הפליאה שאוחזת בו למראה רחוב במדינת ישראל הנקרא על שם אביו (ואולי הפליאה מתעצמת נוכח העובדה שגם הוא עצמו מונצח ברחוב הזה, בהיותו נושא את השם צייטלין, כגלעד לאביו שנרצח בידי הנאצים). כשחושבים על כך, אכן מדובר בפלא גדול. צייטלין האב בוודאי לא היה מתאר לעצמו ששמו יתנוסס בלב המדינה היהודית החדשה, סמוך לרחובות הנקראים על שם פרישמן ודובנוב, או שיוביל לרחוב י"ד ברקוביץ, שבו נמצא בית שלום עליכם. גם צייטלין הבן בוודאי לא העז לחלום על כך. כשקורה הדבר, הוא כותב על כך ביראה שחבויה בה גם נימת ביטול, או ליתר דיוק התבטלות בפני העולם הבא: על פי השיר, שלט בפינת רחוב הוא אמנם אופן הנצחה, אך אין בו מספיק בשביל לגעת בנצח. גם שאר הרחובות בתל אביב אינם נשארים במקומם כתחנה הסופית של המתים והמכובדים, אלא עליהם לתור אחר הנצח בממד אחר, גבוה יותר (במקור ביידיש היעד הזה ניכר עוד יותר, בשל אזכורו של המשיח).

השיר של אהרן צייטלין הוביל אותי לחשוב על האופן שבו סופרים נעלמים מן העולם וחוזרים אליו לאחר המוות, נשמותיהם מגולגלות בשמות של רחובות. כאמור, צייטלין לא הסתפק בשלט של רחוב, אלא חיפש לרוחו של אביו מקום נכבד יותר בעולם האמת, ואיתו גם לרוחות של שאר גדולי תרבות היידיש והעברית, שעלו ארצה רק כשמות רחובות ומוסדות. זו הייתה עלייה סמלית, שהשתתפו בה אחרי מותם.

אכן, אין לצפות מצייטלין לקבל שלט כתחליף לאב ולאדם המרשים שאבד. אבל אני רוצה לשהות לרגע בממד הארצי עד כאב של הספרות ולבדוק לאילו היבטים טריוויאליים אך חשובים של החיים הספרות יכולה לחדור, ולהראות כמה הדבר משונה אך משמעותי.

לכאורה קשה מאוד למצוא סדקים שדרכם הספרות יכולה לחדור אל חיי היום-יום, אבל בעצם היא בכל מקום. הספרות היא לא רק שלטי רחובות, פסלים בכיכרות ודיוקנאות סופרות וסופרים על גבי שטרות – אבל גם זו דרך לצרוך אותה, ולו כדרך אגבית, שאינה כרוכה בקריאה. עמוס עוז כותב בסיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002) על ילדות שהתאפיינה בדלות חומרית בכל התחומים פרט לשפע הספרים שמילאו את בית ההורים. הוא מספר שבאותה תקופה לא רצה להיות סופר, אלא ספר, כי האנשים מתים והספרים ממשיכים לחיות אחריהם. להבדיל מצייטלין, עוז מוצא גישה אל הנצח דווקא בחותם הפיזי שמשאירה הספרות, ואינו מניח את קיומן של נשמות דגולות בעולם האמת. בשמות הרחובות יוסף קלאוזנר וש"י עגנון הוא עוסק בנימה רכילותית ומבודחת, ומציג את מיקומם בירושלים לא רק כאות כבוד, אלא כזכר לעוינות בין מי שהיו שכנים בחייהם ובמותם הונצחו במרחק בטוח זה מזה. במקום אחר באותו רומן אוטוביוגרפי מונומנטלי, עוז מראה שהעדות הפיזית לקיומה של הספרות גם מאפשרת להחזיר את הספרות אל חיי היום-יום, ולהיזכר שגם סופרים הם ככל בני האדם. כך הוא מספר על עמוס הילד שהגיש לסבו שטר חדש של עשר לירות ועליו דיוקנו של ח"נ ביאליק:

"בעיני סבא נצנצה אותו רגע דמעה קטנה, אך תוך כדי התרוממות-הנפש קיפלו אצבעותיו את השטר החדש ותחבוהו בזריזות ובלי היסוס ישר אל תוך כיס פנימי בז'קט שלו.

עשר לירות היו סכום נכבד מאוד בזמן ההוא, ובייחוד בשביל קיבוצניק כמוני. נדהמתי:

'סבא, מה אתה עושה? הלוא אני הבאתי לך רק כדי שתראה ותשמח, ובעוד יום-יומיים ודאי יגיע שטר כזה גם לידיך.'
'נו מה,' משך סבא בכתפיו, 'הרי ביאליק נשאר חייב לי עשרים ושניים רובל.'"

לכאורה יש משהו אנטי-ספרותי בגיוס ובמיסוד של ספרות וסופרים לשם האחדות הלאומית או לפיאור המרחב הציבורי, מטרות שלא תמיד הולמות את רוחם של אישים אלה. אבל דבריהם של אהרן צייטלין ועמוס עוז אינם עוסקים במיסוד לשם המיסוד, אלא הם מדגימים היטב את היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט. לפעמים מספיק לנקוב שם של סופר כדי להבהיר את כוונתנו, כמו במקרה הפופולרי של המונח "קפקאי", שמסתיר בחובו עולם מושגים מסועף. מרתק האופן שבו אנחנו מתקהלים ומתכנסים, מקימים מפעלים שלמים בשמם של סופרים (לצערי עם סופרות זה קורה פחות). שמות של סופרים – ולעיתים הם בלבד – משמשים תירוץ מצוין לפעילות חוץ-ספרותית. קל מאוד להבחין בכך בתולדות ספרות היידיש, ספרות כל כך צעירה ועם זאת כל כך מודחקת. השימוש בשלושה אישים מרכזיים – מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם – בתור סמלים ובתור תירוץ להקמת מועדונים, לכינוס אספות, חגיגות ומאספים, סיפק לממשיכיה של ספרות היידיש תשתית אד-הוקית לקידום ספרות שנוצרה כמעט יש מאין. צריך לזכור שאמנם המקרה של ספרות היידיש בולט בגלל חייה הקצרים וגדיעתה בטרם עת, אבל למעשה כל ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו.

כפי שהראיתי כאן בשני טקסטים נבחרים, הפעילות החוץ-ספרותית מזינה בתורה את הספרות מחדש. בכך אינני מתכוונת רק לכתיבת טקסטים ספרותיים על הנושא של רחובות ושטרות המעוטרים בשמות ודיוקנאות של סופרים, אלא גם לכך שסמלים מתחום הספרות, והספרות עצמה כסמל, מעניקים לטקסטים נקודת מוצא לדיון, דבר-מה להיבנות עליו ואף להתגושש עמו. כמובן, יש טעם בהשחתת זמן בקריאה ובכתיבה כי לספרות יש מה להעניק לחיים, ויש טעם בנוכחות שלה בהם גם מעבר להיבט הסמלי; מנגד, כדי שהספרות תוכל לפעול בהתמדה ובהצלחה, היא זקוקה למוסדות, לתקציבים ולקהילות.

נתקלתי בשיר הנהדר של אהרן צייטלין כשקטלגתי את גיליונות "די גאָלדענע קייט" במסגרת עבודתי במפתח עיתונות יידיש.* מוזרה ומופלאה בעיניי המחשבה שהפריחה האדירה אך קצרת המועד של עיתונות היידיש בכל קצוות העולם ממלאת חלק גדול כל כך בשגרת היום שלי, כשאני יושבת מדי שבוע בשבוע ועוברת על עיתונים מרתקים ביידיש מווילנה ומניו יורק, ממלחמת העולם הראשונה וממלחמת ששת הימים. הייתה מוזרה ומופלאה בעיניי גם ההליכה ברחוב צייטלין בדרכי לרחוב י"ד ברקוביץ, בתקופה שבה למדתי בבית שלום עליכם. בייחוד עכשיו, אחרי שקראתי את השיר של אהרן צייטלין, יהיה עוד חלק במרחב הציבורי שימלא אותי פליאה. קריאת ספרות יכולה להועיל לא רק כדרך לברוח מהחיים עצמם אל מציאות אחרת. אם כבר, אני מעדיפה להעניק לה תפקיד אחר, ארצי יותר: לטעון את המזוהה והמוכר במשמעות חדשה.

 

* מפתח עיתונות יידיש הוא מאגר מידע ביבליוגרפי המנגיש לחוקרים ולקוראים חומרים מעיתונות היידיש מאמצע המאה ה-19 ועד המחצית השנייה של המאה ה-20.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג 'ספרים באוטובוסים'. לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן 'נעורים ללא אל' מאת אדן פון הורבאט (עם עובד, 2017).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, ריקי כהן, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל,
דורית שילה.
אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יפעת שחם ▪ התמחות: נגה שיאון.
מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון,
דורית שילה, נטלי תורג'מן.
גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.
לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו