מסה | הסופר שהיה לרחוב

"ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו." שירי שפירא על היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט

טלי (רויטל) אמיתי-טביב, בית חיים נחמן ביאליק

.

מאת שירי שפירא

.

אני קוראת ספרים באוטובוסים כי זו דרך יעילה לשלב בין שני תחביבים – נסיעה בתחבורה ציבורית וקריאה – וגם כי נדמה לי שזו דרך להביא את הספרות אל המרחב הציבורי, שבהחלט לא יזיק להוסיף לו מעט יופי ומשמעות. אבל לזכותו של המרחב הציבורי ייאמר שלפעמים הוא מביא את הספרות אלינו, בלי שנשים לב. לאחרונה נתקלתי בשיר של סופר היידיש אהרן צייטלין (1899–1973) שהדגים היטב איך דבר כזה יכול להתרחש, ולמעשה מתרחש סביבנו כל הזמן. הנה תצלום השיר מגיליון 30 של כתב העת "די גאָלדענע קייט" משנת 1958, שיצא בתל אביב בעריכת אברהם סוצקבר:

 

 

והנה תרגום השיר לעברית בידי אהרן צייטלין עצמו, בקובץ רוח ממצולה (הוצאת יבנה, תשל"ה):

 

בִּרְחוֹב צֵיטְלִין בְּתֵל־אָבִיב

בְּפוֹלִין נִדְּמָה רַעֲמוֹ,
בְּשׁוֹאַת־הַכָּרֵת.
וּבְתֵל־אָבִיב, בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ,
אֲהַלֵּךְ רְתֵת,
בְּרַעַד־שַׁעַל:
עוֹד מְעַט וְיַעַל,
מִקְצֵה הָרְחוֹב בּוֹא יָבוֹא בְּאַדִּיר.
יַעֲבֹר, יֵחָפֵז
אֶל נֵס בְּאַפְסֵי־הֶעָתִיד מִתְנוֹסֵס,
וּזְקָנוֹ כַּסּוּפָה עֲפַר־אֶרֶץ מַדְהִיר.
אַחֲרָיו יִשְׁטְפוּ רְחוֹבוֹת הָעִיר,
גַּג רוֹדֵף גַּג, חוֹרֶגֶת כָּל דֶּלֶת.
נִסְעָרִים פְּעוּרֵי־פֶה בָּתֵּי קָפֶה,
מַגָּשׁ מְעוֹפֵף מִידֵי הַדַּיֶּלֶת – –
אַךְ שֶׁקֶט בָּרְחוֹב. שְׁלוֹם־שֶׁמֶשׁ, צְחוֹק־יֶלֶד –
וְאוֹר עַל שֶׁלֶט.

(תל־אביב תשי"ט)

 

לשם הבהרה, אהרן צייטלין אינו כותב על עצמו בשיר הזה. רחוב צייטלין בתל אביב נקרא על שם אביו, הלל צייטלין (1871–1942), שהיה סופר, עיתונאי והוגה ביידיש ובעברית. צייטלין הבן כותב על הפליאה שאוחזת בו למראה רחוב במדינת ישראל הנקרא על שם אביו (ואולי הפליאה מתעצמת נוכח העובדה שגם הוא עצמו מונצח ברחוב הזה, בהיותו נושא את השם צייטלין, כגלעד לאביו שנרצח בידי הנאצים). כשחושבים על כך, אכן מדובר בפלא גדול. צייטלין האב בוודאי לא היה מתאר לעצמו ששמו יתנוסס בלב המדינה היהודית החדשה, סמוך לרחובות הנקראים על שם פרישמן ודובנוב, או שיוביל לרחוב י"ד ברקוביץ, שבו נמצא בית שלום עליכם. גם צייטלין הבן בוודאי לא העז לחלום על כך. כשקורה הדבר, הוא כותב על כך ביראה שחבויה בה גם נימת ביטול, או ליתר דיוק התבטלות בפני העולם הבא: על פי השיר, שלט בפינת רחוב הוא אמנם אופן הנצחה, אך אין בו מספיק בשביל לגעת בנצח. גם שאר הרחובות בתל אביב אינם נשארים במקומם כתחנה הסופית של המתים והמכובדים, אלא עליהם לתור אחר הנצח בממד אחר, גבוה יותר (במקור ביידיש היעד הזה ניכר עוד יותר, בשל אזכורו של המשיח).

השיר של אהרן צייטלין הוביל אותי לחשוב על האופן שבו סופרים נעלמים מן העולם וחוזרים אליו לאחר המוות, נשמותיהם מגולגלות בשמות של רחובות. כאמור, צייטלין לא הסתפק בשלט של רחוב, אלא חיפש לרוחו של אביו מקום נכבד יותר בעולם האמת, ואיתו גם לרוחות של שאר גדולי תרבות היידיש והעברית, שעלו ארצה רק כשמות רחובות ומוסדות. זו הייתה עלייה סמלית, שהשתתפו בה אחרי מותם.

אכן, אין לצפות מצייטלין לקבל שלט כתחליף לאב ולאדם המרשים שאבד. אבל אני רוצה לשהות לרגע בממד הארצי עד כאב של הספרות ולבדוק לאילו היבטים טריוויאליים אך חשובים של החיים הספרות יכולה לחדור, ולהראות כמה הדבר משונה אך משמעותי.

לכאורה קשה מאוד למצוא סדקים שדרכם הספרות יכולה לחדור אל חיי היום-יום, אבל בעצם היא בכל מקום. הספרות היא לא רק שלטי רחובות, פסלים בכיכרות ודיוקנאות סופרות וסופרים על גבי שטרות – אבל גם זו דרך לצרוך אותה, ולו כדרך אגבית, שאינה כרוכה בקריאה. עמוס עוז כותב בסיפור על אהבה וחושך (כתר, 2002) על ילדות שהתאפיינה בדלות חומרית בכל התחומים פרט לשפע הספרים שמילאו את בית ההורים. הוא מספר שבאותה תקופה לא רצה להיות סופר, אלא ספר, כי האנשים מתים והספרים ממשיכים לחיות אחריהם. להבדיל מצייטלין, עוז מוצא גישה אל הנצח דווקא בחותם הפיזי שמשאירה הספרות, ואינו מניח את קיומן של נשמות דגולות בעולם האמת. בשמות הרחובות יוסף קלאוזנר וש"י עגנון הוא עוסק בנימה רכילותית ומבודחת, ומציג את מיקומם בירושלים לא רק כאות כבוד, אלא כזכר לעוינות בין מי שהיו שכנים בחייהם ובמותם הונצחו במרחק בטוח זה מזה. במקום אחר באותו רומן אוטוביוגרפי מונומנטלי, עוז מראה שהעדות הפיזית לקיומה של הספרות גם מאפשרת להחזיר את הספרות אל חיי היום-יום, ולהיזכר שגם סופרים הם ככל בני האדם. כך הוא מספר על עמוס הילד שהגיש לסבו שטר חדש של עשר לירות ועליו דיוקנו של ח"נ ביאליק:

"בעיני סבא נצנצה אותו רגע דמעה קטנה, אך תוך כדי התרוממות-הנפש קיפלו אצבעותיו את השטר החדש ותחבוהו בזריזות ובלי היסוס ישר אל תוך כיס פנימי בז'קט שלו.

עשר לירות היו סכום נכבד מאוד בזמן ההוא, ובייחוד בשביל קיבוצניק כמוני. נדהמתי:

'סבא, מה אתה עושה? הלוא אני הבאתי לך רק כדי שתראה ותשמח, ובעוד יום-יומיים ודאי יגיע שטר כזה גם לידיך.'
'נו מה,' משך סבא בכתפיו, 'הרי ביאליק נשאר חייב לי עשרים ושניים רובל.'"

לכאורה יש משהו אנטי-ספרותי בגיוס ובמיסוד של ספרות וסופרים לשם האחדות הלאומית או לפיאור המרחב הציבורי, מטרות שלא תמיד הולמות את רוחם של אישים אלה. אבל דבריהם של אהרן צייטלין ועמוס עוז אינם עוסקים במיסוד לשם המיסוד, אלא הם מדגימים היטב את היכולת המופלאה של הספרות לפרוץ את גבולות הטקסט. לפעמים מספיק לנקוב שם של סופר כדי להבהיר את כוונתנו, כמו במקרה הפופולרי של המונח "קפקאי", שמסתיר בחובו עולם מושגים מסועף. מרתק האופן שבו אנחנו מתקהלים ומתכנסים, מקימים מפעלים שלמים בשמם של סופרים (לצערי עם סופרות זה קורה פחות). שמות של סופרים – ולעיתים הם בלבד – משמשים תירוץ מצוין לפעילות חוץ-ספרותית. קל מאוד להבחין בכך בתולדות ספרות היידיש, ספרות כל כך צעירה ועם זאת כל כך מודחקת. השימוש בשלושה אישים מרכזיים – מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם – בתור סמלים ובתור תירוץ להקמת מועדונים, לכינוס אספות, חגיגות ומאספים, סיפק לממשיכיה של ספרות היידיש תשתית אד-הוקית לקידום ספרות שנוצרה כמעט יש מאין. צריך לזכור שאמנם המקרה של ספרות היידיש בולט בגלל חייה הקצרים וגדיעתה בטרם עת, אבל למעשה כל ספרות נוצרת יש מאין, ורק קיומה השוטף של פעילות ספרותית, לפעמים כנגד כל הסיכויים, מאפשר לנו לקחת את קיומה כמובן מאליו.

כפי שהראיתי כאן בשני טקסטים נבחרים, הפעילות החוץ-ספרותית מזינה בתורה את הספרות מחדש. בכך אינני מתכוונת רק לכתיבת טקסטים ספרותיים על הנושא של רחובות ושטרות המעוטרים בשמות ודיוקנאות של סופרים, אלא גם לכך שסמלים מתחום הספרות, והספרות עצמה כסמל, מעניקים לטקסטים נקודת מוצא לדיון, דבר-מה להיבנות עליו ואף להתגושש עמו. כמובן, יש טעם בהשחתת זמן בקריאה ובכתיבה כי לספרות יש מה להעניק לחיים, ויש טעם בנוכחות שלה בהם גם מעבר להיבט הסמלי; מנגד, כדי שהספרות תוכל לפעול בהתמדה ובהצלחה, היא זקוקה למוסדות, לתקציבים ולקהילות.

נתקלתי בשיר הנהדר של אהרן צייטלין כשקטלגתי את גיליונות "די גאָלדענע קייט" במסגרת עבודתי במפתח עיתונות יידיש.* מוזרה ומופלאה בעיניי המחשבה שהפריחה האדירה אך קצרת המועד של עיתונות היידיש בכל קצוות העולם ממלאת חלק גדול כל כך בשגרת היום שלי, כשאני יושבת מדי שבוע בשבוע ועוברת על עיתונים מרתקים ביידיש מווילנה ומניו יורק, ממלחמת העולם הראשונה וממלחמת ששת הימים. הייתה מוזרה ומופלאה בעיניי גם ההליכה ברחוב צייטלין בדרכי לרחוב י"ד ברקוביץ, בתקופה שבה למדתי בבית שלום עליכם. בייחוד עכשיו, אחרי שקראתי את השיר של אהרן צייטלין, יהיה עוד חלק במרחב הציבורי שימלא אותי פליאה. קריאת ספרות יכולה להועיל לא רק כדרך לברוח מהחיים עצמם אל מציאות אחרת. אם כבר, אני מעדיפה להעניק לה תפקיד אחר, ארצי יותר: לטעון את המזוהה והמוכר במשמעות חדשה.

 

* מפתח עיתונות יידיש הוא מאגר מידע ביבליוגרפי המנגיש לחוקרים ולקוראים חומרים מעיתונות היידיש מאמצע המאה ה-19 ועד המחצית השנייה של המאה ה-20.

 

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג 'ספרים באוטובוסים'. לאחרונה ראה אור תרגומה לרומן 'נעורים ללא אל' מאת אדן פון הורבאט (עם עובד, 2017).

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

נסיעה קצרה | "הזרה", סיפור על שתי נשים ותשבץ בחדר המתנה

"היא חשבה על מה שקרה היום בבוקר, כמה יצאה מגדרה למענה, ואיזו יריקה בפרצוף קיבלה בתמורה." סיפור קצר מאת תום דרוקר

Ari Lacenski, Crossword

.

מאת תום דרוקר

.

היא הביטה בזרה שוב ושוב מזווית עינה והתאפקה כל כך. היא נחלצה לעזרתה רק כשראתה שהזרה הולכת ומסתבכת ומכניסה את עצמה למבוי סתום.

"סליחה… זה לא שָמַר, זה נָטַר," אמרה לה בחיוך חמים של מי שיודעת שזקוקים לה ומבטיחה להישאר.

הזרה הרימה עיניה ונעצה בה מבט ארוך חסר כל הבעה, עד שלבסוף עברה על שתי האותיות הראשונות בקווים שחורים מגושמים ובוטים שנראו כמו לכלוך, וחזרה לשקוע בתשבץ. היא החזירה עיניה למסך התורים, אבל עדיין הרגישה מהצד את הזרה ושמחה לראות שהיא פותרת עכשיו את התשבץ שלה בשטף ובקלות.

היא חייכה לעצמה. לפעמים כל מה שאדם צריך זה דחיפה קלה מבחוץ. לפעמים זו יכולה להיות אפילו זרה שנתקלת בה במקרה בחדר ההמתנה לגניקולוג. תחושת ערך ומלאות הציפה אותה. היא חשבה על אפקט הפרפר, על היקום, ועל איך שלפעמים הכול פשוט מסתדר, וכל אחד מקבל את מה שהוא צריך מתי שהוא צריך. היא ניסתה ללכוד את המבט של הזרה. אם הייתה מצליחה לפגוש בעיניה, שיערה שהיו מחליפות ביניהן מבט של הבנה ושותפות. הזרה הייתה שקועה כולה בתשבץ, שאת רובו כבר הצליחה לפתור.

מולה ישבה בחורה בהריון מתקדם. היא חשבה על שירי, והצטערה שהיא לא כאן עכשיו. אילו רק הייתה רואה איך הצליחה לעזור לזרה הזאת, איך ידעה בדיוק מה היא צריכה ובאיזו מידה. היא הייתה משוכנעת שהזרה תהיה מאוד מופתעת לשמוע שהבת שלה דוחה אותה מעליה. אם הייתה מספרת לה על התגובות של שירי לכל מאמציה, הזרה הייתה בוודאי נדהמת ומכנה אותה כפוית טובה. היא חשבה על מה שקרה היום בבוקר, כמה יצאה מגדרה למענה, ואיזו יריקה בפרצוף קיבלה בתמורה.

"את יודעת…" פתחה ופנתה אל הזרה. אך מיד נשמעה הכריזה הקוראת לבאה בתור להיכנס לחדר הרופא, והזרה זינקה ממקומה ונכנסה פנימה.

חדר ההמתנה התמלא. שתי נשים התיישבו לידה, שיתפו זו את זו בחשש מהלידה הקרובה. אצלה הכול הלך חלק יחסית, תודה לאל. למרות זאת הקשיבה לשיחתן וגופה נמלא כאב של הזדהות. נכון, אף אחד לא מספר לך עד כמה הלידה באמת כואבת. אבל זה כלום לעומת מה שבא אחר כך.

הדלת נפתחה והזרה יצאה משם נסערת. עיניהן נתקלו אלה באלה, והזרה הסתכלה בה במבט מנוכר כאילו מעולם לא היה ביניהן דבר. ידה הרועדת מיהרה למחות דמעה מלחייה והיא הסתלקה משם.

מערכת הכריזה השמיעה את המספר שלה במכאניות. היא כבשה את עלבונה וקמה, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. התיישבה מול הרופא שתקתק משהו במחשב.

"כן, מה הבעיה?" שאל מבלי להביט בה.

"אין בעיה. רק בדיקה שגרתית."

הוא שלח אותה אל מאחורי הווילון. בזמן שהתפשטה, הבחינה בתשבץ הפתור במלואו זרוק בפח הזבל.

היא נשכבה עירומה ומפושקת על הכיסא וחיכתה שייכנס, שיגיד שהיא בסדר, שאצלה הכול בסדר.

 

תום דרוקר היא לקטורית וסוכנת בסוכנות הספרותית דבורה האריס, סטודנטית לתואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א, ומלמדת בחוג. סרטה הקצר "MIND THE GAP" זכה במקום הראשון בתחרות לסרטים קצרים והוקרן בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים שונים בעולם.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

וּבְעִבְרִית | המשורר האסטוני מָטוּרה בתרגום גילי חיימוביץ'

בָּתִּים מְקֻמְּרֵי קִירוֹת / צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים וְהִדְהוּדֵי תְּפִלָּה / וְהַגֶּשֶׁם מַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת

Paul Signac, Le Havre with rain clouds

.

מָטוּרה
תרגום: גילי חיימוביץ' עם המשורר

.

אנה כריסטינה

לאנדרו ווייט

כְּרִיסְטִינָה. קַשׁ אַחַר קַשׁ
רַק כָּךְ אֶפְשָׁר לְהַרְכִּיב אֶת הָעוֹלָם מֵחָדָשׁ
רַק כָּךְ יוּכַל שׁוּב לְהִתְגַּלּוֹת.

בַּיִת מָט לִנְפֹּל בְּשָׂדֶה סְחוּף רוּחַ
שֶׁתֶן מְטַפְטֵף עַל רִצְפַּת הַנְּסֹרֶת
עֵינַיִם שֶׁמַּיְשִׁירוֹת מַבָּט לָאֲפֵלָה

רַק כְּדֵי לִרְאוֹת הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב
אֶת הַמְבַזֶּה אֶת הַמְבֻזֶּה
הוּא, כָּרוּךְ אַחַר הַחוֹרֵג,

מֵסֵב לַשֻּׁלְחָן בְּמִטְבָּחֵךְ, צוֹחֵק.
שְׂעָרֵךְ סָבוּךְ, דַּיְסות נוֹזְלוֹת
מַמָּשׁ בְּכָל רֶגַע

הַקַּשׁ יַמְשִׁיךְ לָעַד לִגְבֹּהַּ
שָׁעוּן עַל זֶה הַבַּיִת, עַד יוֹם אֶחָד
אָשׁוּב הֵנָּה, וְלֹא אֶמְצָא מְאוּם.

אֲפִלּוּ לֹא אֶת הָרוּחַ בַּוִּילוֹנוֹת.
אֲפִלּוּ לֹא צַעַר.
אֲפִלּוּ לֹא אוֹתָךְ, כְּרִיסְטִינָה.

 

סיינה

הַשִּׁיר הַזֶּה מַתְחִיל בַּגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד בָּרְחוֹבוֹת הַצָּרִים
תְּחִלָּה הַכֹּל חֲלוֹם
תְּלוּלִית פַּעַם הָיְתָה פֹּה
טְבוּעָה בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ וְיַם בְּרוֹשִׁים

עַכְשָׁו גֶּשֶׁם
הַשְּׁבִילִים הַחִוְּרִים וְהַסַּבְלָנִים שֶׁל הָאֶבֶן
מְמֹרָקְים לָעַד מֵרַגְלֵיהֶם שֶׁל מְבַקְּרִים
הַאִם יֵשׁ מַשְׁמָעוּת לְכָךְ

בָּתִּים מְקֻמְּרֵי קִירוֹת
צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים וְהִדְהוּדֵי תְּפִלָּה
וְהַגֶּשֶׁם מַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת
עַל כִּכַּר דֶּל קַמְפּוֹ

מַרְטִיב אֶת הַשֵּׂעָר
שַׁלְוָה הִיא הַמִּלָּה הַיְחִידָה שֶׁתְּתָאֵר זֹאת
אוֹ עַסְקָנוּת

הֲלֹא גַּן עֵדֶן תָּמִיד הָיָה
הַמָּקוֹם לְאֵלּוּ
הַמּוּכָנִים לַחְזֹר מִמֶּנּוּ בַּנְּפִילָה

 

וילה מס' 24

עַתָּה כְּשֶׁהַקַּיִץ גָּוַע
וְאוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הָיָה,
בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עוֹד חַם
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

ארסני טרקובסקי

בְּיָמִים כָּאֵלּוּ אֲנִי מַמְשִׁיךְ לִפְסֹעַ
בְּמִסְדְּרוֹנוֹת רֵיקִים וַחֲדָרִים בְּבַיִת רֵיק
שֶׁפַּעַם שָׁפַע חַיִּים. אֲבָל אִם תִּשְׁאלוּ אוֹתִי
כַּמָּה זְמַן הָיִיתִי פֹּה אוֹ עִם מִי, לֹא אֵדַע,
אֲפִלּוּ לֹא אִם אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בְּאַחֵר.
זִכְרוֹנוֹת מִתְקַלְּפִים מֵהַקִּירוֹת כְּמוֹ צֶבַע
אֵין לְהִתְנַגֵּד לַטַּחַב שֶׁהַזְּמַן צוֹבֵר. לִפְעָמִים מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ
אֲנִי מְדַפְדֵּף בַּיּוֹמָנִים וּמְחַפֵּשׂ שֵׁמוֹת.
ג'וֹזֶף, זִיגְמוֹנְד, נִיקוֹלָא… אֵינִי זוֹכֵר.
בְּוַדַּאי הָיָה פֹּה מִישֶׁהוּ
שֶׁנִּסָּה לְרַפֵּא אֶת חֹלִי מִזְגּוֹ הֶעָקָר,
מִישֶׁהוּ שֶׁהִתְהַלֵּךְ בַּחֲשִׁיבוּת כָּזוֹ
מַעְלָה־מַטָּה בַּגִּבְעָה שֶׁל רְחוֹב מֵין.
לֹא עוֹד. תִּקְרוֹת קוֹרְסוֹת פְּנִימָה,
גֶּשֶׁם כּוֹבֵשׁ הַכֹּל
וְהַתַּת־מוּדָע מְטַפְטֵף
מִבַּעַד גַּג הַמֹּחַ,
דּוֹלֵף אֶל הַמְּצִיאוּת סְבִיבֵנוּ
שֶׁבָּהּ קֵץ הַמֵּאָה הוּא גַּם קִצּוֹ שֶׁל רַעְיוֹן
אֵין אֵפוֹא פֶּלֶא שֶׁבַּמָּקוֹם בּוֹ פַּעַם הָיְתָה תְּלוּיָה תִּקְוָה
תָּלוּי שֶׁלֶט "אֵין כְּנִיסָה",
וּבָּר מֵעֵבֶר לַפִּנָּה,
בִּסְבִיבָה שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּחְפֹּץ לָשִׂים בָּהּ רֶגֶל.
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ תִּקְווֹת מִתְגַּשְּׁמוֹת
כְּמוֹ הִתְנַוְּנוּת שֶׁמְּבִיאָה שַׁלְוָה בְּרוּכָה –
גְּדֵלָה וּגְדֵלָה עַד שֶׁמְּכַסָּה אֶת כָּל הָאָרֶץ
כְּמוֹ סְבַךְ שִׂיחִים
אוֹ מֶלַנְכּוֹלְיָה.

 

כמו אבנים

כָּל שֶׁהָיָה
הוּא שֶׁיִּהְיֶה
וְלֹא יַחֲזֹר עוֹד,
וְאִם כֵּן, אָז לֹא
בְּאוֹתוֹ הָאֹפֶן.
לְאַחַר אֶלֶף שְׁנוֹת הִתְיַשְּׁבוּת
הַיַּם שׁוֹטֵף אוֹתָנוּ הַחוּצָה
אֶל חוֹף תָּכֹל,
עִוְּרוֹת לְמִשְׁקָלֵנוּ
וּלְהִתְעַגְּלוּתֵנוּ
אֲנַחְנוּ חַסְרוֹת תְּחוּשָׁה
כְּמוֹ יָד שֶׁל פֶּסֶל.
אֲנַחְנוּ זְקוּקוֹת לְסֵפֶר
שֶׁיְּסַפֵּר לָנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ כְּמוּסוֹת,
אוּלָם הַדַּפִּים דְּבוּקִים זֶה לְזֶה
כְּמוֹ טַבַּעַת בְּגֶזַע עֵץ,
רוֹאוֹת אוֹתָם
לֹא אֶת תָּכְנָם;
אֲנַחְנוּ זְקוּקוֹת לְמַעֲרַךְ חֻקִּים
עַל אוֹדוֹת הַיֹּפִי הַנִּשְׁכָּח,
פָּנָיו הַדּוֹחִים שֶׁל הַמָּוֶת,
גַּלְגַּל הַזְּמַן הַמַּטְרִים,
אֲבָל הַיֹּפִי
נוֹתָר סֵפֶר חָתוּם,
כְּמוֹ הַחַיִּים,
יָמִים, יָמִים,
לֹבֶן פְּרִיחוֹת,
עֲרָפֶל עַל פְּנֵי יָם,
דַּפִּים נוֹשְׁרִים,
מְלֵאִים
אוֹ רֵיקִים

 

רוֹתקוֹ

בַּדְּמָמָה הַזֹּאת
שֶׁל אִי־הַנַּחַת

צָמָא
מַטְרִיד

עֲרָפֶל
אוֹ דֹּק

מַבָּט חָטוּף מֵעֵבֶר
לְכָל רִיק

תְּנוּעָה
קְרוֹבָה אֵלָיו

מֶרְחָבִים
בָּהֶם אֶפְשָׁר לִהְיוֹת

סֵפֶל
לִהְיוֹת רֵיק

וּמִשּׁוּם כָּךְ
אַף רֵיק מִמֶּנּוּ

 

מטורה הוא שם העט של מרגוס לאטיק, משורר ומתרגם מרכזי מאסטוניה, מחברם של שמונה ספרי שירה, נוסף לרומן ולספר מסעות. זכה בכמה פרסים חשובים בארצו ובעולם.

 

גילי חיימוביץ' היא מתרגמת ומשוררת. פרסמה שישה ספרים בעברית, ושני קבצים משירתה ראו אור באנגלית. תרגומי השירה שלה מתפרסמים באנתולוגיות, באתרים, בכתבי עת ובירחונים מרכזיים בארץ ובעולם.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

בעבודה | "תינוק באוטו", מתוך ספר בכתובים

"אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום, מנסה להמס את האוויר הדחוס מזעקות בצלילים מהציוויליזציה. העור לח. העיניים שורפות. מקדחים קודחים בצידי הראש." סיפור קצר מאת חגית שדה

Vincent van Gogh, Country Road

.

מאת חגית שדה

.

אני לא מתה על סופי השבוע אצל אמא שלי. היא אישה קשה. זה לא הפיקניק שאתם מדמיינים, עם שינות ארוכות והמקושקשת עם בצל ועגבניות שהיא הכינה לי כשהייתי קטנה. אבל מאז שאלי עזב אני נוסעת אליה כמעט כל שבוע. נסיעה ארוכה, רובה בכבישים צרי שוליים שמתפתלים בחשכה לתוככי רמת הגולן.

אני יוצאת מאוחר בתקווה שהתינוק יירדם. מוזר, העייפות שלי מגבירה את הדריכות, אפילו שכאמא העייפות שלי היא לא נתון במשוואה.

הוא כבר לא קשור במושב לידי, ופטפוטי התינוקות שלו מגיעים אליי מהספסל האחורי. אבל אני לא נופלת למלכודת. מכירה את פס הקול של הנסיעות האלה ברמת דיוק של מבצע צבאי.

אחרי שישתחררו הפקקים של נתניה יתחילו הצרחות. זועמות, נואשות, בלתי ניתנות לניחום. הוא יצרח כל הדרך עד שנגיע למושב. אמא שלי תעמוד מודאגת בכניסה לכביש הגישה כאילו היא סדרן בחניון של הלונה פארק, אפילו שרחבת החצץ בכניסה לבית ריקה מרכבים. אפילו אין לה אוטו. בגלל זה אני מגיעה כל פעם לקחת אותה לרופא או לייעוץ בנסיעות הארוכות האלה מהמרכז, שמשבשות את החיים שלי.

אבל אני מנסה. במושב לידי מונחים קופסת סוכריות סגורה היטב, דישידישי הסמרטוט שלו, בקבוק מים. כמו סיזיפוס אני עורכת את הסלעים שלי בתחתית ההר, מוכנים לנסיעה המפרכת. כשיתחילו הצרחות, אחרי שיגוועו כל השירים וההסחות שאני יכולה להעלות בדעתי, אשחד אותו בקופסה המרשרשת, בסמרטוט, אגנוב ממנו קצת מים בתקווה להירגע בעצמי.

כל שבוע. החיה הפצועה משתוללת במושב מאחורי. אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום, מנסה להמס את האוויר הדחוס מזעקות בצלילים מהציוויליזציה. העור לח. העיניים שורפות. מקדחים קודחים בצידי הראש.

בגשר של בית המכס העליון אני פותחת את כל החלונות וצועקת איתו. מחזיקה את עצמי בכוח שלא להטות את הרכב בפראות לתוך הירדן ולהפסיק את הרעש הנורא.

אני שונאת את הנסיעות, את הנוכחות שלו שממלאת כל חלקיק באוויר. את זה שאלי לא איתי. אני שונאת את אמא שלי שבגללה אני שוכחת מהכול וממהרת לרצות אותה, לקחת, להביא, להסיע. שונאת את התינוק הצרחן הזה שכבר אחת-עשרה שנים ושבעה חודשים ושנים-עשר ימים ושלוש-עשרה שעות צורח לי באוטו, בנשמה, ורק בפעם היחידה שהיה בכוחו להציל את כולנו, הוא נרדם כמו מלאך וישן כל הדרך, ולא טרח להתעורר. גם לא כשהגעתי לבית של אמא, שבאותו יום לא עמדה בחוץ כמו נץ זקן מחכה לטרף, ואני מיהרתי פנימה לבית המוצל, הקריר, לארגן אותה לנסיעה לקופת חולים בעמק, ולנוח קצת מהנסיעה הארוכה וכל הזמן הזה התינוק ישן בתוך הכבשן שבפתח הבית, ומאז הוא לא התעורר ולא מפסיק לצרוח.

 

חגית שדה, מעצבת ומרצה לעיצוב טקסטיל, בעלת המותג B.KNIT לאופנת בית. מתגוררת בתל אביב. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת "פטל", באסופה 'סיפור שמתחיל מחר' של אתר הספרים המקוונים "עברית", ובמגזין הרשת "אחר". מאיירת את מדורו של רון מיברג במוסף השבת של מעריב. שוקדת בימים אלה על רומן סיפורים.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך