פנים אחרות | "השנאה היא הנשק הסודי"

שיחה נוקבת עם חיים גורי – פרסום ראשון בכתב לריאיון שערכו עימו ענת שרון-בלייס ושירי לב-ארי

חיים גורי

העיתונאיות והשדרניות ענת שרון-בלייס ושירי לב-ארי הקליטו אשתקד ראיון עומק פוליטי חשוב עם המשורר חיים גורי בעקבות סירובו לקבל את פרס הציונות. "מישהו זיהה אותי מהטלוויזיה, בדרום תל אביב. הוא לא קרא שורה שלי. ואני שומע, 'אתם הסופרים, אתם השמאלנים, אתם הקיבוצניקים, בגללכם שוחטים את הבנים שלנו!' זה בזמן צוק איתן. רציתי לענות לו, אבל אחת מנכדותיי תפסה אותי ואמרה לי, 'אתה לא יודע איך זה ייגמר'. פתאום תפסתי את עומק השנאה למחנה שלנו".

 

אתה יודע שבסירוב שלך לקבל את פרס הציונות הבעת אמירה שלהרבה אנשים היא אמירה משמעותית?

"לא העליתי בדעתי מה שיתרחש אחר כך. הם בחרו בספר האחרון, שהוא מאוד יקר לי. הפרס נקלה בעיניי ממש, מה זה נקרא פרס היצירה הציונית? מה לא ציוני פה? היצירה הציונית זה פרס עוקף פרס ישראל. השרה הקודמת, לימור לבנת, יצרה אותו, ואני מראש לא אהבתי אותו. גם לא אהבתי אותו משום שבכל זאת עשרים אחוז מתושבי הארץ הם ערבים, אתה לא יכול מראש ליצור פרס שמדיר אותם מהפרס הזה. כל השלטון הזה שנוא עליי, אבל העם בחר, העם בחר. אבל ברגע שבוחרים בי, לא חסרים לי פרסים. קיבלתי את פרס ישראל, פרס ביאליק, חמישה-עשר פרסים. הסרט הראשון שכתבתי היה מועמד לאוסקר.

נולדתי ציוני, כל חיי לחמתי כציוני ואמות כציוני, הציונות היא נשמת אפי, אני בן הדור של 48', אני גם בן הדור שהגיע מרחוק, שראה איך העם הנבחר הפך לעם הנכחד. חייתי עם ניצולי השואה באירופה אחרי המלחמה. לי צריך להסביר מה זה ציונות? מגוחך.

 

אתה חושב שאדם צעיר יותר ואולי לא למוד פרסים היה מעז לוותר על הפרס?

לא. כתבתי מכתב לשופטים, לא רציתי לפגוע בהם. שניים מהם מכרים שלי, אמרתי להם שאני מציע לתת את הפרס למשורר צעיר. קיבלתי את הפרס הראשון בחיי בשנות העשרים לחיי, על הספר פרחי אש. זו דחיפה והכרה לאיש צעיר. מה שלא העליתי בדעתי זו התגובה הציבורית שהייתה כל כך עצומה.

 

איך אתה מסביר את זה? אתה נגעת במשהו.

קשה לתאר, מאות טלפונים, עיתונות, טלוויזיה, כולם התקשרו אליי. כבוד הוא לא דבר זר לי, אבל לא העליתי בדעתי שהסיפור האישי שלי יהפך להיות אירוע פוליטי כזה, רוחני ופוליטי. זו הייתה זעקת מחאה של דור שאני חלק ממנו, שיצר בארץ הזאת, עוד מהביל"ויים, דור של עבודה קשה, קיבוצים, תרבות ואוניברסיטאות. הוא היה חלק מהסיפור הזה ונפל לתקופה איומה. זו תקופה איומה; כשהלכתי עם אחת מנכדותיי לבקר בדרום ת"א, מישהו זיהה אותי מהטלוויזיה. הוא לא קרא שורה שלי. ואני שומע, 'אתם הסופרים, אתם השמאלנים, אתם הקיבוצניקים, בגללכם שוחטים את הבנים שלנו!' זה בזמן צוק איתן. רציתי לענות לו, אבל אחת מנכדותיי תפסה אותי ואמרה לי, 'אתה לא יודע איך זה ייגמר'. פתאום תפסתי את עומק השנאה למחנה שלנו. הוא לא ידע שהתנועה הקיבוצית בסך כל המלחמות איבדה פי שלושה אנשים מכל מגזר אחר. הוא לא ידע על נגבה, על יד מרדכי, על אנשי הפלמ"ח שלחמו.

 

כאן שיר: חיים גורי

אֶרֶץ שִׁבְעַת הַמִּינִים. אֶרֶץ הַסַּכִּינִים.אֶרֶץ עוֹבְדֵי הָאֱלֹהִים. אֶרֶץ עֲנוּשֵׁי הָאֱלֹהִים.אֶרֶץ הַחֲבָל. אֶרֶץ הָאֲבָל.אֶרֶץ הַר גְּרִיזִים וְהַר עֵיבָל.אֶרֶץ מַיִם בִּמְשׂוּרָה. אֶרֶץ קַיִץ־תַּבְעֵרָה."אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", לְפִי הַהַשְׁמָצָה הַמֻּכָּרָה."אֶרֶץ הָאָבוֹת, שֶׁבָּהּ תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת!".אֶרֶץ הַמָּשִׁיחַ הָעוֹמֵד אוֹ־טוֹ־טוֹ לָבוֹא.אֶרֶץ הָעֶרְגָּה. אֶרֶץ הַמְּרִיבָה הַחֲגוּגָה.אֶרֶץ בְּנֵי שָׂרָה וּבְנֵי הָגָר.אֶרֶץ הַיְשֵׁנָה לָהּ בִּבְגָדִים וּבְנַעֲלַיִם.אֶרֶץ כּוֹנְנוּת־סְפִיגָה.חיים גורי מקריא מתוך "אף שרציתי עוד קצת".יהי זכרו ברוך.

פורסם על ידי ‏הספרייה הלאומית‏ ב- יום רביעי, 31 בינואר 2018

 

כשאתה מסתכל על החברה הישראלית ואתה אומר שאנחנו נמצאים בתקופה לא טובה, יש הרבה דברים לעשות, מה הדבר הראשון?

אני לא נותן עצות, זה מסובך נורא. הכול מסובך. המזל הגדול היה לאלה שהגיעו הנה, יהודי גרמניה שהצליחו להגיע ארצה והיה להם קשה. לראות את גדול מבקרי הספרות של אירופה עומד בשדרות מוגרבי ומוכר נקניקיות. והיה לו חוש הומור ללבוש פראק. רופאים, עורכי דין, הפכו להיות פועלים. יהודי ארצות ערב, אני לא רוצה להיכנס לעניין הזה עכשיו, יש לי מה להגיד בעניין של ערס-פואטיקה. אבל מי שהגיע ארצה ניצל! אחרי שהיו שוחטים אותם, מי היה יכול להישאר? בתוך הטרור האיום הזה שבמלחמת האחים האיומה שלהם, דבר ראשון היו גומרים את היהודים. היה קשה נורא, אבל חמולות שלמות הגיעו. ומיהודי אירופה – השרידים הגיעו הנה, אני הייתי באירופה וראיתי את זה, אחרונים עם משפחות. יש פי אי-הבנה איומה בין השבטים בעם, מאין זה בא, אחרי כל כך הרבה שנים של יחד, של צה"ל. למה המקום הזה הוא כל כך… זה בצילו של בן גוריון, הוא קרא אל המדבר. שאלתי פעם אנשים בדימונה, אתם הראשונים שבאתם אל המדבר הזה, כלום לא היה פה, אתם גאלתם אותו. לפני דימונה נפש חיה לא הייתה עשרות קילומטרים אחרי באר שבע. למה אתם כל כך כועסים עד היום על אנשי דגניה? למה אתם לא מעבירים את הגאווה לבנים שלכם, לנכדים שלכם. הייתה תשובה מדהימה: "כי אנשי דגניה בחרו להיות שם, רצו להיות שם, אותנו הורידו מהמשאיות בלילה. אמרו לנו דרומה לבאר שבע, נסענו בלב המדבר, ואמרו לנו לרדת מהמשאית, אמרנו, זה לא יכול להיות, זה הזוי. קראנו למקום דמיונה, מלשון דמיון. בבוקר עמדה השמש, והעירה אותנו בלב המדבר, התחלנו לבכות, ואז קראנו למקום דמעונה". איך אפשר בתוך כל השבטים ליצור מכנה משותף, בזמן שבכל מערכות הבחירות השנאה היא הנשק הסודי? הזוועה הזו של בנימין נתניהו, ששינתה את כל מהלך הבחירות ונתנה לו ארבעה מנדטים, כשאמר שרבבות ערבים נוהרים במכוניות של השמאל – איך אפשר לסלוח לדבר כזה? אני בתור אדם מבוגר זוכר מלחמות אחים בארץ, המכות שהיו ברחובות בזמן הבריטים בין פלוגות האגרוף של בית"ר לפלוגות הפועל, אין דבר כזה היום, היו מכים מכות רצח. אני גם זוכר את ההפגנה של בגין נגד השילומים מגרמניה, לא היה חיזיון כזה אז, אנשי אצ"ל נאספו בכיכר ציון ובגין דיבר אליהם. אני בתור עיתונאי עמדתי שם לשמוע את הנאום. באמצע הנאום, במתח נורא – המשטרה הייתה ערוכה במעלה הרחוב עד כיכר הכנסת – מסרו לו פתק, הוא פתח את הפתק, ובלחש קרא – אני קורא לזה "הלחש הצעוּק" – 'אחיי ואחיותיי, ברגע זה נודע לי שבידי כוחות המשטרה הערוכים מולכם יש פצצות גז מדמיע תוצרת אִי גֶה פארבּן, החברה שיצרה את הגז שהרעיל את אחיותינו ואמותינו'. והתחיל לבכות. ואז הוא אגרף את הפתק הזה, ואמר, 'לכו בניי, וכל העומד מולכם ינופץ כזכוכית אל הסלע'. והם עלו במעלה הרחוב ונפנפו את המשטרה, נתנו מכות רצח ליד הכנסת. לימים קיבלתי מכתב מבן גוריון, אחרי שהגנתי על חברי חֵרות בכנסת מפני משפט – הוא שלח לי מכתב מאוד פוגעני שבו הוא משווה שבע פעמים את בגין להיטלר. אחר כך הייתה סולחה ביניהם. כי בגין הציע שבן גוריון יהיה ראש ממשלה ערב מלחמת ששת הימים. לא המצאנו את השנאה, אבל זה היה באיזה תחום של הגינות.

הארץ מלאה שנאה. זה דבר שמפחיד אותי. למה אני אופטימי? נפגשתי עם חבורה שלמה של צעירים ואמרתי שהחיים הפוליטיים על הפנים, יש משברים קשים נורא, אבל יש גם אליטות נהדרות. הם שמעו את המילה "אליטות" ורצו לרצוח אותי, פה בארץ שונאים את המושג "אליטה", הם חושבים שזה רמת אביב ג', האשכנזים, המיליונרים. אז אמרתי להם, תראו, אין עם בלי אליטות. אז התחילו קולות, אז תגיד מה זה אליטה, אמרתי להם, יש ספר של 720 עמוד, אבל אין לכם זמן לקרוא אותו, אז תוציאו נייר ועיפרון ואני אומר לכם מה זה אליטה, ותרשמו מילה במילה. אליטה היא מגדל שתורם לעוצמה לאומית בתרבות לאומית ואוניברסלית וחי במועקה מוסרית מתמדת כלפי החברה שבתוכה הוא פועל ויוצר. אליטה זה גם פרופסורים, וגם מורים ורופאים ונהגים ולוחמים. כל דבר שתורם לעוצמה לאומית, אבל לא לשוביניזם. ופתאום התשובה העניינית הזו מאוד כיבדה אותם בעיני עצמם, הם ראו שאני לא מתחכם ונורא הודו לי על כך. אני רוצה להאמין שגם במשבר הזה העם הזה בן אלפי השנים יעלה מתוכו אליטה אחראית שתוכל להתמודד עם אזור פרוע ומדמם כמו האזור הזה. כך, כמו שזה עכשיו, זה לא יכול להימשך.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו