"בואו נסכים שלא להסכים"

"מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק". דורית שילה על הקריאה בעידן פייסבוק ועל אחריותו של הקורא. פרק שני מתוך סדרת רשימות על קריאה וביקורת ספרות.

Photo by frank mckenna on Unsplash

מאת דורית שילה

שקט הושלך בכיתה. כעשרים זוגות עיניים ננעצו בגבי ועשרים פיות חתומים רעמו בשתיקתם. הסתובבתי לאט, השבתי לסטודנטים שלי מבט תקיף וחזרתי על דברי: "בקורס הזה נקרא מבחר יצירות של משוררים וסופרים צרפתים שלא רק כתבו שירה וסיפורת, אלא גם חשבו הרבה על קריאה ועל כתיבה. את המחשבות האלה הם ביטאו במאמרים ובמסות, אבל הן גם שימשו אותם כמעין 'מדריך לכותב' — שורה של כללים המיועדים להם עצמם ולאמנים אחרים, כללים של 'כך עשה ולא אחרת'". כך פתחתי את השיעור הראשון בקורס מבוא לספרות צרפתית מודרנית בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל אביב. "ואף יותר מכך", המשכתי, "רבים מהם גם התייחסו במפורש אל הקוראים העתידיים שלהם, וניסחו בעבורם מעין 'מדריך לקורא'". לא היה אפשר לטעות בדממה שהשתררה בכיתה. היא היתה כבדה מהרגיל. ניסיתי לעמוד על טיבה, אבל בינתיים ללא הצלחה. בחרתי אפוא להמשיך בדברי. "בקורס שלפנינו", אמרתי, "נבקש לא רק לקרוא את היצירות של הסופרים והמשוררים, אלא גם להתבונן — כמו בודלר, רמבו, מלארמה, הסוריאליסטים, פרוסט ובהמשך גם מישל פוקו ורולאן בארת — ביחסים הדינמיים שבין ה'כתיבה' וה'קריאה'. נעקוב אחר השינויים שהכותבים המודרנים והפוסט־מודרנים ביקשו להכניס במשולש הלוהט של ספרות המאה העשרים: "כותב־טקסט־קורא".

התכוננתי להסתובב בחזרה אל הלוח כדי להציג את המשוררים הראשונים שאת שיריהם ואת ה'אני מאמין' הפואטי שלהם בחרתי לקרוא עם הסטודנטים: בודלר, ורלן ורמבו. עמדתי להשלים את כתיבת המילים שמסתיימות כולן ב"איזם" (אסתטיציזם, סימבוליזם, אורבניזם…), אבל לנוכח הרתיעה שחשתי בכיתה כבר לא יכולתי להתאפק. "מה קורה? השתיקה בכיתה רועמת", שאלתי. "כן", ענתה לי לבסוף אחת מתלמידותי הצעירות, "קורס שלם של מחשבות על קריאה? זה לא קצת קיצוני?"

ההערה של הסטודנטית גרמה לי לעצור רגע ולהתרחק ומהלוח והמצגת העמוסה בציורים בני התקופה, ובשלל דימויים ותצלומים, כפי שמצפים היום שתעשה מרצה "טובה" כדי "להנגיש" את החומר ולהקל ככל הניתן על הסטודנטים. התיישבתי על כיסאי הניצב על במה קטנה ושתקתי דקה ארוכה. הבנתי שתהום קטנה מפרידה ביני לבין הסטודנטים שלי, ולא רק בשל פער הגילים והרגלי הקריאה השונים כל כך של כל אחד מהדורות, אלא בעיקר מפני שקלטתי פתאום שהם כלל לא מוצאים שהקריאה והכתיבה הם נושא ראוי להרהורים או לדיון. זה לא שהם התנגדו: האפשרות הזאת אפילו לא עלתה על דעתם.

בפליאה הקשיבו תלמידי למילותיו של שארל בודלר מתוך חיבורו "צייר החיים המודרניים": "ההנאה היא מדע, והפעלת חמשת החושים דורשת התוודעות מיוחדת במינה, שבאה רק מתוך נפש חפצה וצורך". ובמילים אחרות, חוויה מהנה היא משהו שצריך להתאמץ בשבילו. והרי היום נהוג לחשוב שההפך הוא הנכון: שההנאה היא מנת חלקה הבלעדית כמעט של תרבות הפנאי והכיף. בודלר טוען, כך הסברתי לסטודנטים המופתעים, שאדם צריך להפעיל את כל יכולותיו הקוגניטיביות כדי ליצור משהו חדש, והכלל הזה חל בכל תוקפו גם על הקורא במעשה הקריאה שלו. ויותר מכך, שלפתי את אוסקר ויילד לחיזוק, כפי שהאמן אינו צריך ליצור באופן קפריזי אלא מתוך ביקורת, ואמנות ראויה היא זאת הנוצרת מתוך תודעה עצמית — תודעה שאיננה אלא הרוח הביקורתית, כדבריו במסתו "האמן כמבקר" — כך גם מעשה הקריאה אינו יכול להיעשות כלאחר יד.

אחריות גדולה הושלכה לפתע על כתפיהם של תלמידי. אחריות שבאה היישר מימיו הראשונים של המודרניזם. הסטודנטים המשיכו לקרוא בפליאה לא פחותה במסה "על הקריאה" מאת מרסל פרוסט. החיבור החכם הזה נכתב שנים לפני שפרסם פרוסט את הכרכים הראשונים של הרומן המונומנטלי שלו "בעקבות הזמן האבוד" ושבמרכזו עומדת, בין השאר, מלאכת הכתיבה. את המסה צירף פרוסט כהקדמה ליצירתו העיונית של המבקר הבריטי ג'ון ראסקין, "שומשום ושושנים", שעל תרגומה מאנגלית עמל יחד עם ידידתו מארי נורדלינגר. כביכול צירוף מפתיע: מה לספר מתורגם ולטקסט המגולל מחשבות על מהות הקריאה ותפקידה בתהליך היצירה? אולם לאחר קריאת החיבור מבינים שפרוסט, כמו המשורר הסימבוליסטי הגדול סטפאן מלארמה לפניו, ראה בקריאה מלאכה הכרוכה ללא הפרד במלאכת הפרשנות. הקריאה עצמה, בעיניו, היא בעצם תרגום של הטקסט הכתוב. בימים שבהם הפך מעשה הקריאה לתופעה תרבותית נרחבת (התרחבותן של הספריות הציבוריות והפרטיות, שגשוג תעשיית הדפוס, החלת החינוך החילוני), הקריאה נעשתה בעבור רבים פעולה יום יומית מחויבת מציאות ממש כמו האכילה השתייה או השינה. זאת ועוד, פרוסט כתב למען הקורא שלו, כדי שיוכל לגלות את עצמו בתוך המילים הכתובות. פרוסט שאף, ואף אמר זאת במפורש ב"בעקבות הזמן האבוד", שספריו ישמשו אמצעי ביד הקורא לקרוא בתוך עצמו. כלומר, תהליך היצירה אינו מסתיים ברגע שהמילים מכסות את הנייר, אלא רק אחרי שהכותב מפנה את מקומו לקורא המשלים את תהליך את היצירה על־ידי הקריאה ומתרגמהּ לעצמו. קריאת טקסט אינה מצטמצמת רק להבנה המיידית של המילים והמשפטים, אלא היא מלווה בחוויות אישיות, נפשיות וגופניות העוברות על הקורא בזמן הקריאה, חוויות שהופכות את המילה — בין השאר — לדימוי ויזואלי.

השיחות שהתעוררו בכיתה בעקבות קריאת הטקסטים האלה, גרמו לי להיווכח עד כמה הרעיון שלפיו לקורא ולרוחו הביקורתית יש חלק משמעותי בתהליך היצירה, נתפס היום כזר. שאלתי את עצמי מה נותר היום בעצם מתפקידו של הקורא? מה נותר מתפקידו כמתרגם אצל מלראמה ופרוסט, מהאחריות האינטלקטואלית שהטילו עליו ויילד ובודלר, מעצמאותו המוחלטת בעקבות חיסול תפקידו של המחבר אצל בארת? בעקבות הדיונים הערים בכיתה נוכחתי לדעת שאני זקוקה לא לקורס בן סימסטר אחד, אלא למחנה אימונים שלם כדי לנטרל את המילה שהיא אולי הרווחת ביותר היום לתיאור טקסט: "אָהַבְתִּי".

מבלי ששמנו לב, שינה הקורא את תפקידו בתקופתנו, ונהפך מול עינינו לסַפָּק של משובים חיובים ומיידים בדמות אייקון של אצבע מורמת. לייק. זאת כמובן בעזרתן הנדיבה של הרשתות החברתיות, סוכנות התרבות החזקות ביותר כיום. תכליתו של הטקסט הכתוב אינה נמדדת עוד ביכולתה לחולל תמורות נפשיות אצל הקורא ולהיות כלי המקשר בין חוויות הכותב לחוויות הקורא, אלא ביכולתו של הטקסט להשיג מספר רב ככל האפשר של אצבעות זקורות, הניתנות לא פעם אף מבלי שנקרא את הכתוב. מהקורא לא נדרשת עבודת תרגום או חשיבה כלשהי, אלא רק הענקה זריזה של נדיבות וירטואלית. בארת הרג את המחבר וצוקרברג החייה את הפרופיל. טקסט שוב אינו יכול לעמוד בפני עצמו, אלא חייב שיעמוד מאחוריו פרופיל וירטואלי פופולרי, שאיכות מסריו נקבעת לפני מספר העוקבים והמלייקקים.

מאה וחמישים שנים של מודרניות חלפו להן, והנה בא עידן פוסט־מודרניזם ומשטיח אותן למקשה אחת רזה, שאינה יודעת עומק או ניואנסים. בני הדור שלי נולדו אחרי שהמציאות כבר צוירה כקוביות, הקוביות פורקו לקווים, הקווים הפכו לכתמי צבע ואפילו הצבע בעצמו בוטל בשמה של יריעת הקנווס הלבנה. גם אנחנו למדנו לקרוא אחרי שכבר הסירו את סימני הפיסוק, שברו את המטפורות, ופירקו כל מילה להברות ולצלילים עד מחיקה מלאה של משמעותה. וגם אנחנו מְתַחזקים חשבונות פייסבוק וטוויטר פעילים ושוקקים. אבל אנחנו, לפני עידן הרשתות החברתיות, לא חשבנו שכל טקסט שנעלה על הכתב — הרהור, הבזק של רעיון, שיר או סיפור — יחייב תגובה מיידית, ולו למראית עין, שאם לא כן לא יהיה לו קיום. לא תיארנו לעצמנו שהמשורר האנגלי ג'ון דון יתבדה, ונגלה בקרוב מאוד שכן, כל אדם הוא אכן אי, ואנחנו איננו פיסה מיבשת ואף לא חלק מארץ רבּה. שוב אין לנו צורך לבדוק היכן אנחנו עומדים ברצף, מה מקומנו בשלשלת הדורות של התרבות האנושית. רבים מהקוראים (ומהיוצרים) היום אפילו אינם מתייחסים אל קודמיהם כמיטב מסורת המרד: הם אינם אומרים "תודה רבה, עשיתם את שלכם, אנחנו נמשיך מכאן", אלא מבטאים דבר אחר לגמרי: "אין לנו צורך לדעת שאתם קיימים או לחשוב על אמוֹת המידה שקבעתם להערכת היצירה. ואגב, זה סיפור מעולה, הוא קיבל אלף לייקים בפייסבוק". הדיון נשלל מיסודו. זאת הירושה הבלתי נמנעת של הפוסט־מודרניזם, של אימוץ הקביעוֹת "אין אמת אחת" או "בואו נסכים שלא להסכים". בעיני הסטודנטים שלי אין אפשרות לפתוח דיון בנושאים של איכות או אפילו לקבוע: "זה טקסט טוב", או: זה "טקסט רע". עובדה, אילו היה אפשר לקבוע, צוקרברג היה ממציא אמוג'י 'לא אהבתי'.

בלי שיפוטיות, ביקורתיות ומחשבה רפלקטיבית, לא תיתכן הבנה אמיתית של יצירה, ועולם התרבות לא יוכל לצעוד קדימה. הפוסט־מודרניזם לא יכול להאמין בקדמה אוניברסלית, ובכך הוא דן את עולם התרבות לחלוקה לפלגים הסובבים סביב עצמם, פלגים שאינם מקיימים דיאלוגים מפרים עם העבר וּודאי שלא עם דור ההמשך. לכאורה, ערכי הקדמה של הנאורות אינם אהודים היום (ואני נוקטת לשון המעטה). ובכל זאת, רק מעטים יתווכחו עם הטענה שידיעת קרוא וכתוב היא מתקדמת יותר מאנלפבתיות. רבים, רבים מדי מקרב בני הדור של הסטודנטים שלי משוכנעים שמבחינה תרבותית הם בעצם יש מאַין. אבל דחיית הרעיון של דיון אמיתי וסירוס הביקורת על ידי תרבות החיזוקים החיוביים והמידיים, מביאים לידי כך שהתוצרים שמפיק עידן הרשתות החברתיות אינו אלא אַין מִיֵּש.

יש. יש להחזיר את האחריות למעשה הקריאה, והדבר אפשרי. על הקורא העכשווי לקום ולהתנער מהתפקיד הפסיבי שירש מבני תקופתו ולתבוע מחדש את מקומו בתהליך היצירה — מקום שהוא חשוב לא פחות ממקומו של הכותב. שינוי מחשבתי בתפיסה העצמית של הקורא יכול להביאו להפסיק לשתף פעולה עם תכתיבי תרבות המשובים החיוביים והאוטומטיים, לשמוע את קולו שלו כקורא בתוך הזרימה, וללמוד כיצד לבודד ולייחד אותו. זאת אחריותו האישית והיא אחריות אחת מבין שלל המטלות המרכיבות את הפסיפס של חיינו. כפי שהורים דואגים לחינוכם של ילדיהם ומתאימים את דאגתם להווייתו של העידן הנוכחי — כלומר, מתעדכנים בהתקדמות צאצאיהם בקבוצות ווטסאפ משותפות להורים אחרים, דואגים להסיעם לחוגי העשרה, תאטרון או ספורט, וכיו"ב — כך הם צריכים לגלות אחריות אישית כלפי התפתחותם שלהם עצמם. זאת אחריות כבדה, והיא נכונה לצעירים ולמבוגרים כאחד. אבל שכרה של האחריות הזאת בצִדה: כותבים צעירים ומבוגרים, החולמים שיום אחד יקראו לעומק את יצירותיהם ולא יזכו אותם בקריאה נמהרת וכמו־אוטומטית, ישמחו לגלות סוף סוף שהמוזה אינה נמצאת רק בחדרי סדנאות הכתיבה. ההשראה נמצאת בעיקר בין דפי הספרים שנכתבו לפנינו. כל אחד מאתנו, הכותבים־קוראים, צריך לשאוף למצוא את קולו הנבדל והייחודי, שהוא לולאה בשלשלת הקולות העל־זמנית, וחלק חיוני מתהליך היצירה האוניברסלית.

 

הרשימה ראתה אור לראשונה בהו! 15 במדור מָזֶשיר: מסות על כתיבה וקריאה בעריכת דורי מנור.

"שונא ביקורתו, שונא ספרותו" מאת תדהר ניר. פרק ראשון בסדרת הרשימות במוסך על ביקורת ספרות וקריאה.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

מיוחד לסוכות: בתים ספרותיים לחג בלי קורת גג

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת / כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר / זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם. / אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.

A Group of Houses, George Hendrik Breitner, c. 1880-c. 1923, M.C.J. Breitner-Jordan Bequest, Zeist

1. בית תפוס / חוליו קורטאסר

תמיד אזכור את זה בבהירות כי זה קרה בפשטות ובלי פרטים מיותרים. אירנה סרגה בחדרה, השעה היתה שמונה בערב ופתאום עלה בדעתי להרתיח בקומקום מים למאָטֶה. הלכתי בפרוזדור עד לדלת האלון והתכוננתי לפנות במסדרון הקטן אל המטבח, ופתאום שמעתי משהו בחדר האוכל או בספרייה. הצליל היה מטושטש ועמום, ודמה לקול נפילה של כיסא על שטיח או ללחש חנוק של שיחה. באותו רגע, או כעבור שניה, שמעתי אותו גם בקצה הפרוזדור שהוביל מהחדרים ההם אל הדלת. הסתערתי על הדלת לפני שהיה מאוחר מדי, הדפתי אותה בכל גופי וטרקתי אותה. למרבה המזל המפתח היה בצד שלנו, ומלבד זה הסטתי גם את הבריח הגדול, ליתר ביטחון.
הלכתי למטבח, שמתי את הקומקום על האש וכשחזרתי עם מגש המאטה אמרתי לאירנה:
"הייתי צריך לסגור עכשיו את הדלת של הפרוזדור. תפסו את החלק האחורי."
היא שמטה את הסריגה והביטה עלי בעיניה הרציניות, העייפות.
"אתה בטוח?"
אמרתי שכן.
"אם ככה," אמרה ונטלה שוב את המסרגות, "נצטרך לגור בחלק הזה."

מתוך: "בית תפוס", שמיים אחרים, חוליו קורטאסר, סדרת לטינו – הקיבוץ המאוחד, תרגום: טל ניצן. מתוך אתר מעבורת.

 

2. קול צעדינו / רונית מטלון

היינו שלושה בצריף: אחי הגדול, אחותי הגדולה ואני. היא לא היתה עוד מישהו, היא היתה הצריף. כיוון שהיתה אדם בלתי־היסטוֹרי לחלוטין, לא היה לצריף, אפילו לצריף, רגע של הולדת: הוא היה קיים מאז ומעולם – או לא קיים בכלל, פשוט משום שלא חדלה אף רגע להמציא אותו מחדש. היו פירורים, פיסות מציאות וחצאי בדותות, שיירים משומשים של פולקלור חלוצי: היא זכרה למשל את החולות. את החולות דווקא זכרה ובטינה ידועה, משום שהיו נוכחים עדיין ואפילו התרבו, לדעתה.

מתוך: קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד.

 

עטיפת הספר קול צעדינו, רונית מטלון, עם עובד, 2008

 

3. הבית עומד ומסביבו יש עצים / יונה וולך

הַבַּיִת עוֹמֵד וּמִסְּבִיבוֹ יֵשׁ עֵצִים
וַאֲנִי לֹא בַּבַּיִת אֲנִי לֹא בִּפְנִים
כָּכָה חָלְפוּ הַרְבֵּה יָמִים וְהִצְטַבְּרוּ לְשָׁנִים
כָּל זֶה וַאֲנִי הִנְנוּ לִרְגָעִים מְזֹהִים

אַחַר כָּךְ אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים כְּאִלּוּ מוּבָלִים
אֲנַחְנוּ עוֹד נִכָּנֵס לְשָׁם יִהְיֶה לָנוּ נָעִים
אֵיךְ נָתַנּוּ כָּכָה לַעֲשׂוֹת מֵעַצְמֵנוּ עוֹבְרִים
וּבְעֶצֶם אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת אֵלֶּה שֶׁשָּׁבִים

אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת פֹּה מַמָּשׁ לִהְיוֹת אֲרוּגִים
אֲנַחְנוּ לְכָל זֶה קְרוֹבִים אֲפִלּוּ מִשְׁפַּחְתִּיִּים
הֲרֵי הָיִינוּ אֲדוֹנִים פֹּה לִזְמַנִּים אֲרֻכִּים
אֵיךְ שֶׁלֹּא הָיָה הָלַךְ אָז לִבֵּנוּ אֵי אַחֲרֵי הֲבָלִים.

מתוך: שירה, יונה וולך, ספרי סימן קריאה.

 

4. הבית אשר נחרב / רובי נמדר

שמונה וחצי בבוקר. אנדרו צימצם את עיניו אל מול האור המסנוור שהציף את הפארק והשתבר בשמשה הקדמית, שמזמן לא נשטפה, של מכוניתה של אן לי. איזה שפע מטורף של אור, הלוא השעה עדיין מוקדמת — ואולי האור הוא אור רגיל, אבל העיניים הטרוטות מחוסר שינה לא יכולות להכיל אותו? הוא הוריד מול עיניו את הצלון שמעל מושב הנהג, מנסה לסוכך עליהן מפני האור. הוא לא ישן טוב לאחרונה, קשה להסביר מה זה בדיוק: לא שינה ולא ערות. מראות מרהיבים־מבהילים ריצדו מול העיניים המיוגעות, מציאותיים מאוד ובו זמנית מצועפים בדוק של חלום: הוא הציץ מבעד לשעריו הכבדים של ההיכל. יעים, מחתות ומנורות התנוצצו בברק מכשף. כלי זהב משונים, מסקרנים, שהיה נדמה שאש אוכלת עצורה בהם, מחכה להתפרץ. אנדרו כמה אל הכלים היפים, אל הניחוח המשכר של הקטורת, אל החלל האפלולי־זהבהב של ההיכל. הלוואי שהוא יכול היה לעצור עכשיו את המכונית, לרדת ממנה ולהיכנס לתוכו, להיעלם בו לעולם.

מתוך: הבית אשר נחרב, רובי נמדר, כנרת.

 

עטיפת הספר הבית אשר נחרב, ראובן נמדר, כנרת זמורה, 2013

 

 

5. יולנדה / משה סקאל

כשהייתי בן תשע-עשרה עשיתי לי מנהג: בכל יום שישי בצהריים הלכתי לבקר את יוֹלנדה.
שירַתּי באותו זמן בקִריה, וביתה נמצא לא כל כך רחוק משם, ברחוב גרץ, בבניין פינתי ישן שתריסיו תכולים ומטפסים כמעט עד תקרת הקומה הראשונה, ומרבית חווקיהם חסומים במַסקינג טייפ חוּם – שריד למלחמת המפרץ ומגן מפּני רוחות פרצים הנושבות מן הים.
מאז ומעולם, בכל פעם שהגעתי לביקור, הייתי שורק מן החוץ את השריקה המשפחתית המוסכמת, ובתגובה נשמע קולה הגבוה של יולנדה קורא מבִּפנים: "קי אס?", ואני עניתי: "אני". אז הייתי שולף את המפתח מן הכיס, מטפס שלוש מדרגות בחדר המדרגות החשוך ונכנס לדירה.
דירתה של יולנדה היא דירת חדר וחצי שנקנתה בראשית שנות החמישים. נכנסים לדירה, חוצים את חדר האורחים, פוסעים במסדרון וחולפים על פני השִידה שעליה מונחות תמונות של כל הילדים והנכדים, ומגיעים לחדר השינה. שם, על מיטה העשויה עץ מעוּבד בצבע קרם, שעל מזרנהּ פרושות שלוש שכבות של מצעים בצבעי פסטל, הייתה יולנדה יושבת – על גבי שתי כריות, בכתונת קיץ לבנה שמעליה שמוטה חולצה המגינה על הכתפיים מפני רוחות פרצים העלולות לחדור מבעד לסורגים ולחלונות המוגפים ולדלת המרפסת.

מתוך: יולנדה, משה סקאל, כתר.

 

עטיפת הספר יולנדה, משה סקאל, כתר, 2011

 

6. התקרה עפה / נורית זרחי

הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת
כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר

זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הָאֵם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה
עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְּנֻמָּרִים בְּנֶצַח.

זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת,
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ פִּי הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֹּה תִּקְרָה? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים
שֶׁדָּהֲרוּ בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.

זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים,
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָׁם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשָׂה פֹּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדֵּךְ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לַחְשֹׁב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה,
וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמַטָּה.

בַּבַּיִת אָמְרָה הָאֵם, תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סְוֶדֶר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.

מתוך: התקרה עפה, נורית זרחי, סדרת הליקון לשירה חדשה.

 

7. העיר והבית / נטליה גינצבורג

ג'וּזפּה לפְּיירו

רומא, 19 בנובמבר

אני מודה לך שטילפנת אלי. קולך עדיין מהדהד באוזני. אני כאן בחדרי, עם המיזוודות הארוזות והנעולות, אי־סדר, ניירות וחבלים על הריצפה. לא אוכל לשכוח אתכם. אני נושא את כולכם בלבי, אותך, את לוּקרֶציה ואת ילדיכם היקרים. אשא בלבי גם את ביתכם, הגדול, המצהיב והישן, שאתם קוראים לו המרגֶריטֶה, מי יודע למה. הסְטָיו, המחסן לאיחסון בולי העץ, והכיכר הקטנה שלפני הבית, ושני עצי המַגנוֹליה. הכל אני נושא בלבי. לוּקרֶציה אומרת לפעמים שנמאס עליה הבית הזה, שנמאס לה לגור בכפר, שהיתה רוצה שתעברו למקום אחר. אבל היא טועה. זה בית יפה, וטוב עשיתם כשקניתם אותו לפני עשר שנים, או מתי שזה היה. הישארו שם. אל תעזבו לעולם.

מתוך: העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספריה החדשה, תרגום: אלון אלטרס.

 

עטיפת הספר העיר והבית, נטליה גינצבורג, הספרייה החדשה, 1998

 

8. בית / דורי מנור

"נָתַתִּי מֹלֶדֶת / בְּעַד מֹלדת
לֹא נָיְדֵי / בְּעַד נָיְדֵי"
אבות ישורון

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁתֵּכֶף אֲנִי גָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁמִי
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת שֶׁדָּם אֵינוֹ נִגָּר בּוֹ
רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת: עֵדוּת לְקִיּוּמִי.

עָטַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שַׁחַף בִּכְנָפַיִם
רִצַּפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ יָם בְּיַבָּשָׁה
הֵצַפְתִּי אֶת הַבַּיִת כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ עֲרוּפָה עִם
צַוָּאר בִּמְקוֹם כְּנָפַיִם
וְרַחַשׁ וְאִוְשָׁה.

רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת וְלֹא סָגַרְתִּי דֶּלֶת
וְלֹא קָבַעְתִּי שֶׁלֶט וְלֹא צֵרַפְתִּי תַּו
לְתַו כִּי זֶה הַבַּיִת הוּא תַּעְתּוּעַ בַּיִת
וּבוֹ נָטוּעַ בַּיִת שֶׁבֶּעָפָר נִכְתַּב.

מתוך: אמצע הבשר, דורי מנור, הקיבוץ המאוחד.

 

9. תשאלי / לאה איני

את בסדר? רגש בעלי. והבית? הקירות? בדקת? ראית?
התברר שהשבר הסורי אפריקני שתחתינו רעש, ועיקר הרעש היה בחלק המקומי שלנו, קרוב. איך זה לא הרגשת?! הוא לא האמין לי משל הסתרתי ממנו משהו. אולי שזהו, הפעם הבית התמוטט סופית. אבל נשבעתי שלא, שהייתי בחוץ, בחצר, שתי רגליים על האדמה, על הטוף, ולא חשתי דבר. רטט אפילו. כלום. ובעלי ששהה עם בתי באותה עת בקומה השלישית של מוסד ממשלתי בעיר סמוכה, ודיבר עמי מתוך המחסה שתפסו מתחת לשולחן, עדיין נרעש: את רצינית?! כל הארץ רעדה! חמש בסולם ריכטר, אמרו! את בטוחה?
שנאתי כבר להיכנס הביתה. לעלות במדרגות שלו. לרדת. לכבור מקומה לקומה, ללכת במסדרון הקטן, בחדרים, ומחדר לחדר. לשהות בו. להיות בו. פחדתי ממנו. מהרגע שגם המרצפות שלנו איכזבו, והחלו להיפרד, לזוז, בזו אחר זו, הרגשתי שאני מתהלכת על קרח, על גחלים, שהנה תכף האדמה תבקע את פיה, והכול – כל המעמד הבינוני־נמוך שהיינו, שהלך והורד מצריימה, שְאולה – יקרוס. ייבלע. ייעלם.

מתוך: תשאלי, לאה איני, דביר.

 

עטיפת הספר תשאלי, לאה איני, כנרת זמורה ביתן, 2017

 

10. מפּלת בית אַשֶּׁר / אדגר אלן פו

משך יום תמים – יום עמום, כהה ואין־קול מימות הסתו, שעה שבשמים פרושים העניים הנמֵך עד־דַכָּא, עובר הייתי לבדי, רכוב על סוס, בכברת ארץ נכֵאה. ביותר, ובאחרונה מצאתי עצמי, כִנְטות צללי הערב, נבט אל בית־אַשֶּׁר הנוגה. לא אדע איך נפל הדבר – אולם, כאשר אך ראתה עיני את הבנין, נחדרה רוחי תחושת עצבת־שאין־לסבלה. שאין־לסבלה, אמרתי; כי על כן לא נטל מן ההרגשה כלום משום אותו רגש שהוא מענג־למחצה, מהיותו פיוטי, אשר בו מקבלים אנו אף את הזועפות בתאונותיו של טבע שָמֵם או נורא. השקפתי על המראה אשר לפני – על הבית עצמו, ושרטוטי הנוף הפשוטים סביב – על החומות הנעכרות – על החלונות הריקנים, דמויי־העין – על קצת שיחי־מים שעלו פרא – ועל קצת גזעים לבנים של עצים כמושים – וברוחי דכאון גמור אשר אין להשוותו אלא לסרח חלומו של לועט האפיון – המעבר המר של חיי־יומיום – נשירת הצעיף המחרידה. קפא הלב, נמס, נֶחֱלֶה – השמימה המחשבה לבלי־פְּדות, בשום דרבון-דמיון לא נתן לאכוף עליה שמץ מן הנעלה. מהו זה – עמדתי והרהרתי – מהו זה אשר ימֵס את לבי ככה כהתבונני אל בית אַשֶּׁר?

מתוך: מפּלת בית אַשֶּׁר, אדגר אלן פו, מחברות לספרות, תרגום: אהרן אמיר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

"המלחמה של חלאדיק". סיפור חדש מאת יפתח אלוני

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר... הן הפתיון שתשתמשי בו..." עיניו מצטמצות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

Photo by Marina Salles unsplash

חאלדיק לוקח את משרוקית הסמבוק התלויה על חגורת העור הרחבה שלמותניו, פותח את חלון חדר המזבח, שורק את הצלילים שאיש לא הצליח עד כה לחקות או לרשום כתווים – טונים גבוהים הנשמעים כצווחות ציפורים קצביות, שמתחלפים ביבבות תנים ונביחות כלבים צרודים המקפיאות את הדם. השריקה המסתלסלת עפה אל הצוקים המקיפים את זרזורה, הבקע העמוק שברחנו אל תוכו.

השריקה מכשפת את הציפורים, הן נוטשות את הגומחות הבטוחות, חוצות את המישור הטרשי של הבקע, עפות פנימה, לחדר, מבעד לחלון הרחב.

אני כבר יודעת מה צפוי להן כאן בחדר. אילו יכולתי הייתי קושרת אותן לסלעים שלא יתפתו לשריקה, אבל אני אפילו לא פוצה את פי. המנגינה המוזרה מכשפת גם אותי.

"המשרוקית הזו שורקת את הצלילים מעצמה," אומר חאלדיק.

אני רואה את הציפורים זורמות פנימה ונלחמת בצלילים. הצלילים זריזים ממני, נכנסים לדם לחולל את מה שלשמו נוצרו: שיתוק ושעבוד.

חאלדיק מביט לעברי, שרירי פניו מתכווצים, "אין לך סיכוי. הרבה בוגדים ניסו להשתלט עליה, לגנוב אותה…" הוא בוחן אותי במבט ארוך, עיניו ירוקות מאוד, כמו מהתבוננות מרובה מדי ביער, למרות שאצלנו מעולם לא היה יער. אבל מבט יכול להיות קדמוני מאוד.

אני מסתכלת לתוך עיניו והוא פוער אותן. הן כמו פצעים גדולים שאפשר לחדור לתוכם, לראות את שכבות ההיסטוריה שלנו על קירות הקונגלומרט. אני נכנסת. הוא עוצם את העיניים. אפלה.

"למה נעצרת," הוא שואל.

טאח, קול חבטה, ציפור נמעכת אל הרצפה.

"בגלל החושך שלך," אני אומרת.

הירוק בעיניו מבהיר. אפילו מצהיב. הוא גבוה ממני בארבעה ראשים ורוכן אל אוזני, אגלי הזיעה שעל פלג גופו העליון החשוף נוצצים: "כשהמוות בא, הוא בא מבעד לדלת המטבח, תמיד במפתיע, מגיח מהאפלה."

הוא סוגר את החלון, "פחות אחת… בכל זאת יש כאן יותר ממאה. כולן יהיו שלך." צלליתו הגמלונית חוסמת כמעט את כל האור, נשברת על פלטות השיש הגדולות שמרצפות את החדר, מדלגת על השקעים והחריצים שמאות שנים טבעו בהן. כל כך עתיק החדר הזה. רק את קירותיו מלבינים כל פעם מחדש אחרי טקס החניכה.

הציפורים מסתחררות סביבי, מנקרות כאילו חשות שהעתיד שלהן הולך ונשמט מהן לטובת זה שאנחנו מתכננים להן. אני מנפנפת בידיי: תסתלקו! תסתלקו!

לחאלדיק לא אכפת מהנפנופים שלי, הוא שורק מנגינה חרישית, "המוזיקה הזו נכנסת למחזור הדם, מחלישה את ליבן ואז קל יותר לגנוב אותו. שיעבוד ויתאמץ למעננו."

לחאלדיק אין אוזניים, אלא מדחפים שמתנועעים במהירות משני צידי הראש, מרחיקים את השריקה שלו עצמו, על מנת שליבו שלו לא יחלש. אל תוך נקבי השמע בגולגולתו מחוברות אוזניות קטנות שדרכן הוא שומע את קולות היער הקדמוני, את פכפוך המים והמיית הרוח.

"ככה הלב נשאר שם, במקום שממנו ברחנו," הוא אומר, "אחרי שתצאי מכאן לא תוכלי לשמוע יותר מוזיקה. קולן של הנשמות שאת החוב שאת חבה להן לא תוכלי לפרוע לעולם יגבר על כל מוזיקה."

"אמות מגעגועים," אני אומרת.

"לא. הקולות יהפכו לאיטם לגעיות מגוחכות, ואז דממה."

אני חוטפת את המשרוקית מחגורתו ונושפת, אבל מהמשרוקית נשרקת המילה ניייייי. נייייייי.

"את צוחקת עלינו," הציפורים מצייצות ונכנסות לפאניקה, מתעופפות כמו משוגעות, טסות במרץ לכל הכיוונים, מחפשות מוצא מהחדר. טאח, טאח טאח טאח טאח, טאח טאח, מתנגשות בשמשת החלון.

אני עוצמת עיניים ולטובתן מוסיפה לחדר דוב גריזלי עם לב חם. בנשימת אפו הוא ממיס את השמשה ובכפו מגרש את הציפורים החוצה: הנה הן שטות מעל השמיים הכחולים כאילו השמיים הם זרם שנושא אותן, מתוך מעטה השמיים והעננים הן מביטות בעולם שאט-אט מת לפניהן עד שהוא נכחד, והן שבות פנימה, נכנעות למשרוקית של חאלדיק.

"עצוב בשבילך," חאלדיק אומר, והדוב שלי מתכווץ לכדי כלום.

"את כבר בת שש-עשרה, ואת צריכה לתפוס שפירמידת החיים שלנו הפוכה על ראשה, ושם למעלה, על משטחה הרחב, מתנדנדים הרעבים והחיות, לועסים עצמות של פגרים ובולעים רוק כדי להטעות את הרעב. תורך לצאת לשם: הילדים חייבים לעבוד למען הוריהם, כמו שהם עבדו למען ההורים שלהם ומי יודע כמה דורות לפניהם הם מילאו את הצו שלהם."

"הפירמידה שלך היא הולוגרמה," אני מנסה לטלטל את תמונת הגורל הנחוש שלו.

"אביך איבד את כל הציפורים שלו בקרב האחרון, את צריכה להיות טובה, אחרת תמותו ברעב…"

הוא נעמד מול החלון הרחב משקיף אל הבקע שאדמתו טרשים, פונה לעברי, אישוניו פעורים כעינית משקפת: "תסתכלי פנימה. תסתכלי עמוק בפנים: השדות, הנהרות, היערות. זו ההולוגרמה שלנו. המקום שממנו ברחנו לכאן. קל לפקפק בו, רק הגעגועים אליו, שמכאיבים מאוד, נותנים לו ממשות. כאן בזרזורה כל יום הוא מלחמה בין התודעה לשמיים. כאן הגיבורים הדמיוניים מתים ממשיים."

תשבורות האור היורד מאדימות את עיניו של חאלדיק, לרגע מצליחות פיסות כחול עגולות להשתקף על לוחות השיש הגדולים, והציפורים נוחתות לתפוס שלווה לגדותיהם. אבל השמש יורדת, מאדימה את פיסות הכחול עד שארבע פינות הלילה ממלאות את החדר.

"מסכנות הציפורים," אני אומרת, סכינו של חאלדיק צובט בצליל השחזה צורם.

אני חושבת: מי שמביט באסון שייך לו.

איש אינו יודע לספר איך ומתי הומצא החיישן שאני אמורה לשתול בראשן של הציפורים, חיישן שישעבד אותן לרצוני, לתנועותיי: להיות הלוחמות והציידות שלי. שימריאו מזרזורה, ינועו על קווי המדבר שאת שרטוטיהם אני אמורה לשנן, יגיחו אל השדות השמורים שמעולם לא ראיתי, יזינו את עצמן וישובו עם החיות שצדו.

"יש לך מזל, לפחות חמישה בזים. הסיסים לא שווים הרבה, אולי כמרגלים, כשהם לא חוזרים תדעי ששם מחכים לך. ויוני הבר… הן הפיתיון שתשתמשי בו…" עיניו מצטמצמות כנגדי, "לא תמיד יש מזל כזה."

הוא שולח יד, תופס ציפור, חורץ במרכז ראשה בסכין. טיפות דם קטנות עפות כשהוא מחדיר את החיישן, מושיט לי את הציפור שאשחרר אותה.

הוא מעביר לי את הסכין, תופס ציפור, אוחז בידי ומלמד אותי את החתך.

אני חותכת ומשחררת את הציפורים לחלל, הן מניעות כנפיים בעוצמה, חותרות באוויר כאילו הוא נוזל, דואות ומתנגשות בקיר או בחלון בעוצמה, נופלות כאבנים על הרצפה.

"הן מתאבדות…" הקול הצורמני שלי גורם לו לנפנף באוזני המדחף שלו.

"החתך שלך עמוק מדי," הוא לופת את אגרופי האוחז בסכין, מייצב את היד הרועדת: "ככה!"

אני חושבת: כל חייהן בצוקים הן נאבקו כדי להיחלץ מהמוות, ועכשיו כניעה.

כשאנחנו מסיימים אני סופרת בקול את הכתמים האדומים על הקיר: "עשרים ושמונה," אני לוחשת.

"לציפורים אין זיכרון, הן לא ירדפו אחרייך לנקמה כמו האויב שמסתובב בחוץ, שאנשיו גדלו בידיעה שאנחנו חיסלנו את משפחותיהם ושאנחנו עוד בחיים."

"מעולם לא עשיתי רע לאיש…"

הוא מנער את המדחפים שלצידי ראשו, אוחז במשרוקית ושורק. צלילים ארוכים ונוגים מרדימים את הציפורים, "הצבא שלך… מחר נשחרר אותו. נתחיל לאמן את הציפורים ואותך."

אני רוצה לצאת משם, לברוח. אפילו למות אני מוכנה, אבל הוא: "את נשארת כאן, לישון. הן צריכות להכיר את הצבעים והתנועות, לדעת מה את חושבת לפנייך."

"שום השגחה לא תגן על הלהקה שלך. רק את," עיניו המכווצות של חאלדיק מתבוננות בי ובאדמה מתחת לרגליו: "הגשם כבר היה צריך להגיע, אם האדמה תישאר יבשה נותקף. הציפורים של האויב ינסו לנקר את הזרעים מהחול שלנו. הבזים שלהם – אותנו."

אני מניעה את ידיי ולהקת הציפורים שלי מזנקת, ממריאה לשמיים, דואה כמו עפיפון גדול. חאלדיק מלמד אותי תנועות תקיפה. מתקפות משחקיות על דוממים, משחקים עם ציפורים אחרות שעוברות בשמי הבקע, ואז הניסיון הרציני הראשון להרוג: זוג יוני בר שהגיעו מהצוקים ומשתעשעות באושר.

אני מזניקה את הלהקה שלי לעבר השמש, מצמידה ידיים בתנועה חדה וסיבוב חד של הגוף. הן נשלחות כחץ דק מהיר שנע מכיוון השמש, מוסתר בערפל המסנוור. באחת אני פורשת את ידיי, הלהקה עוקבת אחר תנועות הריקוד שלי בשמיים: הנה הן מקיפות את יוני הבר. אני מוחאת כפיים, הבזים שלי, שריחפו גבוה מעל הלהקה, נורים כקליעים, מצליפים בכנפיהם, זורמים בלהט דומם לעבר הטרף. נוצות מרחפות באוויר, היונים צונחות. הבזים לוכדים אותן בעודן באוויר. אני מפנה כף יד פתוחה כלפי מטה, הבזים מניחים את הטרף למרגלותיי, מתיישבים לצידן, כאילו הלומים ממעשם.

"הם ממתינים שהדם יפרוץ, או שתצווי עליהם לנקר," חאלדיק אומר, אבל גם אני בהלם וחאלדיק שורק במשרוקית הסמבוק ואחד הבזים מנקר את היונים. דם פורץ והם אוכלים אותן.

"את טובה," חאלדיק מלטף במילים: "תרוקני את הראש מכל המחשבות, תבחיני בין ממשי למדומה."

בלילות אנחנו ישנים בנקיקים יבשים, נודדים עם הלהקה: "דורסי הלילה יכולים לחסל את הלהקה שלך לשם התענוג…" חאלדיק מלמד אותי למצוא מקומות מסתור, לייבש את בשר הציד שצדו לנו הציפורים, למצוא תמרים שנקברו מתחת לשכבת החול, ולהגיע ללבבות הדקלים. עיניו תמיד ערניות, מסתובבות על צירן לזוויות וכיוונים שרק זיקית יכולה, מורגלות לראות באפלה או מול ערפל השמש.

במשך הזמן הזיכרון מתעמעם, אני אפילו מנסה לשכוח מה שהייתי קודם. מה שמזין את נשמתי הוא חאלדיק, שדוחף אותי: "שם!" הוא מצביע בוקר אחד לעבר כתם ענן דק מרוחק.

אני שולחת את שתי ידיי, כפות הידיים פתוחות, האצבעות מכוונות לכיוון שהוא מצביע לעברו.

הציפורים שלי נוסקות. הדם שלי כמו פועם בתוכן, מפעיל ומכוון את האינסטינקטים החייתיים.

חץ רחב של ציפורים מתקדם לעברנו בתמימות של ענן.

"אלו נודדות," חאלדיק אומר, "צודי אותן!"

הוא נע כאילו גופו לא בן מאות שנים. אני מחקה את תנועות הריקוד שלו, משחזרת את תהליך לימוד ההרג: מהירות, החלטיות. תנועות גוף וידיים. הסיסים ויוני הבר מסיחים את דעת הלהקה. הבזים שלי עטים מלמעלה, חולפים על פני הציפורים, קרוב, כמעט נוגעים בהן בגופן.

אני יודעת: הם שולחים את הבוהן האחורית שתשסע כמו סכין את הגב או החזה של הציפור. מוות מיידי.

הציפורים נופלות כמו טיפות גדולות של גשם, קול גופן הנחבט באדמה מתפשט באוזניי, אף טיפה לא אובדת. ואז דממה. אך האוזניים עוד שומעות, הד משתהה, שאינו דהה.

"את בוכה? הן היו שמחות לדעת שמישהו מצטער עליהן. עלינו לא יהיה מי שיצטער…"

"נשלם על זה!" משהו בתוכי מתמרד.

"אנחנו כבר לא שווים כלום עכשיו," קולו חד, "לא יחלוף זמן וממילא נמות…"

אני אוספת את גופות הציפורים, ידיי מאדימות, אני לוחשת להן: "הנדידה היא מסע שממנו עשויים לא לשוב…" הפרפרים שאני חשה בבטני חונקים את גרוני.

"הלב שלי עייף," אני אומרת לחאלדיק, "מלא עד גדותיו בצווחות ציפורים."

אנחנו משקיפים לעבר הבקע שלנו מתוך הנקיק. בתי הבוץ נראים מוטלים כקוביות בין מאות הדקלים. הטבע כאן חמדן, מתעתע כחיזיון מדברי.

"זרזורה היא מקום התשלום, אם נצא מכאן יהרגו אותנו. זה המקום שנועד לנו בעולם הזה, מחוץ לחיים."

נצנוץ מים מושך את עיניי, הנביעה הגדולה של מי הברזל. הם בוקעים מהאדמה, חמימים, זורמים בחריצים ומשקים את הדקלים, אבל מי ששותה מהם צפוי למוות מייסר. הצמא התמידי שלנו מעורר את החלומות וההזיות. חיינו נעים כבמֵצר – המצוקים הדוממים מקיפים אותנו, לרגלינו האדמה הטרשית שממאנת להתרכך, ולמעלה המדבר שמשתרע לכל פינות האופק. צבאות שניסו לחצותו מצאו את מותם בטביעה נוראה בים החולות.

"זרזורה הייתה פעם עיר אגדית שבנה מלך כובש על מנת להחביא בתוכה את אוצרותיו," חאלדיק מורט נוצות יונה, מפלח את בטנה בסכין, "אלא ששנה אחת, מסיבה שאינה ברורה, לא ירד גשם. האדמה התכווצה והתייבשה כמו גלד ישן, מי התהום נסוגו, סדקים נחרצו, החול התקשח לרגבים שהרוח השחיזה לאבנים חדות," ידו מחלצת רגב והוא מעביר את חודו על גב היונה, מבתק את העור הלבנבן. "התושבים שתו ממי הברזל מתו מוות נורא."

"והמלך?"

"באותה שנה נקטלו המלך וצבאו…" הוא עורם את גופות הציפורים, "האוצרות לא נמצאו מעולם," עוצם את עיניו למחצה.

יש ימים שבהם אני מתעקשת שיספר לי על המקום ההוא, זה שצובע את עיניו בירוק עז, אבל הוא אומר, "המקום ההוא איננו, קיים רק בצל העפעפים." אולי לכן הוא מספר עליו מה שמתחשק לו, משנה גרסאות ומעללים. נראה שגרמנו נזק רב בדרך זו או אחרת, והעולם הפנה לנו עורף, רואה בנו אויבים שצריך לחסל, "נותרה עבורנו רק אדמת ההפקר של זרזורה," הוא עוצם את עיניו כאילו העפעפים הם שמפרידים בין זרזורה למקום ההוא.

"הלכנו בעקבות הציפורים," הוא פוקח את עיניו שהוריקו.

"שחרר אותי," קול התחינה שלי מצפצף בדומה לקול הציוץ של הציפורים.

"אין לאן, יהרגו אותך אם יבחינו בך," הוא משתתק. "אין לאן…" הוא אומר.

 

"המלחמה של חלאדיק" יראה אור בקובץ הסיפורים 'טיטאניק' בהוצאת אפיק, בסדרת "נוודים" בעריכת נורית זרחי.
יפתח אלוני, נולד וגדל בחולות קיבוץ גבולות. רתך, סופר, משורר, ארכיטקט, ספריו האחרונים, "מבטה של גארודה", וספרי השירה, "שימותו הקוצים" ו"כוח המשיכה". בין היתר, ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית".

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3      
      
      
      

וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ / אִם לְהַלִּין עַל הַלַּעֲנָה / שֶׁצָּמְחָה בּוֹ / אוֹ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי

שירים חדשים מאת נולי עומר, אביחי קמחי, יונית נעמן ודן אלבו.

Photo by Benjamin Lambert on Unsplash

נולי עומר

אֲנִי ישֵנָה וְלִבִּי עֵר

אַתָּה וַאֲנִי
לֹא מְדַבְּרִים כְּשֶׁאֲנִי עֵרָה (יוֹתֵר מֵחֲצִי מֵאָה עָבְרָה)
אָז הָיִיתָ מַפְצִיעַ בַּיַּמִּים וּמֵאָז אַתָּה בָּא בַּלֵּילוֹת.

זוֹכֵר שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתְךָ מָה אַתֶּם עוֹשִׂים שָׁם בָּעוֹלָם הַבָּא וְעָנִיתָ׃
״מִתְעוֹרְרִים״?
קַמְתִּי וְיָדַעְתִּי׃
עָלַי לְחַכּוֹת לְמוֹתִי כְּדֵי לְהִתְעוֹרֵר לִידִיעַת מוֹתְךָ.

 

מֵאָה שָׁנִים שֶׁל בְּדִידוּת

אִם גַּבְּרִיאֵל גָארְסִיָה מָארקֵס לֹא נָתַן בְּיָדָיו שֶׁל חוֹסֶה אָאוּרֶלִיאָנוֹ בּוּאֶנְדִיָּה
אֶת הַכֹּחַ לַהֲפֹךְ מַגְנֵטִים לְזָהָב
אֵיך אוּכַל אֲנִי לַהֲפֹךְ אֶת הַזֶּפֶת הַמְקֻלֶּלֶת לְפִיּוּט

 

נולי עומר, ילידת 1960, היא אמנית רב-תחומית. בוגרת הסטודיו למשחק ניסן נתיב. בסוף שנות ה-80 התפרסמה במסגרת הצמד הקומי "דבי ונולי". השתתפה בשמונה תערוכות יחיד וארבע קבוצתיות, ובימים אלה וידאו-ארט משלה מוצג בבינאלה בוונציה. פרסמה מילון קומי, "הקפריזה והזוגוש" (הקיבוץ המאוחד), "יקירנט" בשיתוף עם יעל ישראל שפורסם ברשת, ושני ספרי ילדים, "הקוף התאהב בתרנגולת" (חרגול), ו"וואו" (הקיבוץ המאוחד).

 

אביחי קמחי

אכתוב

אֲנִי כָּאַבְתִּי וְכָתַבְתִּי
כָּךְ זֶה הָיָה גַּם בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ
וְכָךְ זֶה הַיּוֹם

וְהַיּוֹם יוֹם הַשִּׁשִּׁי
אֶמְצַע חֹדֶשׁ מַאי 2017
הָלַכְתִּי לַמַּכֹּלֶת וְקָנִיתִי אַרְבַּע חַלּוֹת
וּבָחַרְתִּי בִּפְרָחִים אֲדֻמִּים כְּיַיִן
מִסּוּג גוֹדֵטְיָה לְזֵר הַשַּׁבָּת
וְיָדַעְתִּי שֶׁאֶכְתֹּב וְאֶכְתֹּב
וְאֶכְתֹּב

 

בעקבות אבידן

אָדָם חוֹלֶה מָה יֵשׁ לוֹ בְּחַיָּיו
הוּא קָם בַּבֹּקֶר וְרוֹאֶה
שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם
וְאֵין הוּא יוֹדֵעַ
אִם לְהַלִּין עַל הַלַּעֲנָה
שֶׁצָּמְחָה בּוֹ
אוֹ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ שֶׁעוֹדֶנּוּ חַי
אָדָם חוֹלֶה מָה יֵשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ
מִלְּבַד לְבַקֵּשׁ אֶת בּוֹא הַלַּיְלָה

 

אביחי קמחי, יליד 1963, הוא משורר, סגן יו"ר אגודת הסופרים, חתן פרס ראש הממשלה לשנת תשע"ז. יזם וערך את המיזם "שירה עברית, משוררי ישראל קוראים משיריהם" ברשות השידור. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה וסיפורת אוטוביוגרפית. ספרו האחרון, 'קטמון הישנה', ראה אור בהוצאת עמדה ב-2016.

 

יונית נעמן

קנים של רובי סער אישיים פוערים אלי עיניים

חַיֶּלֶת אַחַת מְלִינָה בַּטֶּלֶפוֹן:
"לֹא עָשִׂיתִי מִשְׁמָרוֹת כְּבָר שְׁמוֹנָה יָמִים
כָּל הַזְּמַן אֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת מִחוּץ לַבָּסִיס"
אַחֶרֶת עִם פְּנֵי פֶּרַח פּוֹרֶטֶת לִרְעוּתָהּ:
"שָׁלוֹשׁ מַחְלָקוֹת. בְּכָל מַחְלָקָה, שָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת."
הָא, בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה. הוֹ, הַנְּעוּרִים!
אֶחָד בְּמַדִּים בְּהִירִים מַסְבִּיר: "רֻבָּם בֶּאֱמֶת יוֹצְאִים לָדוּג,
צָרִיךְ לְהַבְדִּיל בֵּין פַּרְנָסָה לְטֶרוֹר"
בְּעוֹד קָנִים שֶׁל רוֹבֵי סַעַר אִישִׁיִּים פּוֹעֲרִים אֵלַי עֵינַיִם
מִישֶׁהוּ מִתְכּוֹנֵן לַבְּחִינָה בְּקוּרְס קְצִינִים:
קְצִינָה אַחַת עוֹזֶרֶת לוֹ.
גִּזְרַת הַמְּשִׂימָה, הַעֲרָכַת מַצָּב
הִיא מַקְרִיאָה מִפִּנְקָס וְהוּא רוֹשֵׁם בַּמַּחְבֶּרֶת.
רְכוּנִים זֶה לְעֵבֶר זוֹ:
"תְּמוּנַת מַצָּב אוֹ הַעֲרָכַת מַצָּב?'"
"גַּם וְגַם," הוּא מֵשִׁיב.
ואח"כ הַגְדָּרַת הַמְּשִׂימָה וְתָכְנִית הַפְּקֻדָּה,
תְּנוּעָה לְקַו זִנּוּק.
נִדְמֶה לִי שֶׁשָּׁמַעְתִּי קַבָּלַת פְּקֻדָּה בְּמִרְמָה
וְאָז נוֹרוּ לְעֶבְרִי צְרוֹרוֹת שֶׁל רָאשֵׁי תֵּבוֹת סוֹדִיִּים
בֵּין הַיֶּתֶר בְּחִירַת דפ"ן.
דְּפוּס פְּעֻלָּה נֶגְדִּי? אֲנִי מְנַסָּה אֶת כּוֹחִי
דּוֹמֵם פָּנָס נַפְשִׁי,
דָּעֲכָה פְּעֻלַּת נִסִּים
דפ"ן, דפ"ן,
"לִשְׁלֹט עַל צִיר" מֵעִיר אוֹתִי מֵחִשּׁוּבַי
הִיא מַכְתִּיבָה לוֹ, הוּא מוֹלִיךְ אֶת הָעֵט כְּתַלְמִיד חָרוּץ
נִזְכַּרְתִּי בְּקוּרְס הֲכָנָה לַלֵּדָה
בַּצִּירִים שֶׁסֵּרְבוּ לְהַגִּיעַ,
בְּאֵלֶּה שֶׁפִּלְּסוּ דֶּרֶךְ לַתִּינוֹק הַמְּקֻמָּט שֶׁהֵגִיחַ לְבַסּוֹף
חָמֵשׁ שְׁעוֹת צִירֵי לָחַץ, וְהֵם עוֹבְרִים לִפְלֻגָּה ב'
תָּגִים, שְׂרוֹכִים, פִּתּוֹת שֶׁהוּכְנוּ מֵרֹאשׁ נִשְׁלָפוֹת, נֶאֱכָלוֹת בְּתֵאָבוֹן
כָּל הַמַּעֲבָר גּוֹדֵשׁ תִּיקִים מִתְפַּקְּעִים
כְּלִי נֶשֶׁק בְּהַצְלֵב, חֶלְקָם מְכֻוָּנִים אֵלַי
מֵרָחוֹק רְכוּנִים מֵעַל סֵפֶר: "קֹצֶר רוּחוֹ שֶׁל הַלֵּב"
פָּנִים יָפִים מֵעַל צַוְּארוֹן זַיִת מְעֻמְלָן
הָא, בִּטְחוֹן הַשָּׂדֶה. הוֹ, הַנְּעוּרִים!
רַק קֹמֶץ אֶזְרָחִים בַּקָּרוֹן,
כָּל הָעָם צָבָא

 

יונית נעמן, ילידת יהוד, עורכת אתר "העוקץ" ועורכת סדרת "מכתוב" בהוצאת 'עולם חדש'. ספרה "כשירדנו מהעצים" ראה בשנת 2015 אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר שירים שני עתיד לראות אור בקרוב.

 

דן אלבו

אִם אֶרְאֶה כֶּבֶשׂ

א.
אִם אֶרְאֶה כֶּבֶשׂ
מְהַלֵּךְ לְתֻמּוֹ לִשְׁחִיטָה
הַאִם אַלְשִׁין בְּאָזְנָיו עַל עֲלִילַת
הַדָּם
אוֹ אָרוּץ לַיָּם
לְהִטַּהֵר מֵחֲטָאָיו שֶׁל הַשּׁוֹחֵט?

ב.
לְעֵת לַיְלָה,
לְקוֹל צִוְחַת צִפֳּרִים
אֵיזֶה רוּחַ לוֹחֵשׁ לִי
אֵיזֶה דִּבּוּר שׂוֹחֵק לִי וְהוֹלֵם בִּי
נֶעֱתָק, עוֹלֶה, חוֹזֵר וְנֵעוֹר לִפְנֵי הָאוֹר
כִּנְהִי נִלְחָש, מִתְנַגֵּן בְּלִבִּי
הַרְחֵק                       כְּמוֹ יְלָלָה.

ג.
בְּרֶגַע זֶה אוֹ אַחֵר
תָּמִיד
בְּשׁוּלָיו שֶׁל שְׁבִיל נִדָּח
נִשְׂרַךְ אֱלֹהַּ
כְּמוֹ בַּהֶרֶת בִּקְצוֹת הַזִּכָּרוֹן
וְהַמִּלִּים בִּהְיוֹתָן צְלִילֶיהָ הַאֶלוֹקִייִּם שֶׁל הָרוּחַ
רוֹטְטוֹת עַל הַבָּשָׂר הַחַי
מְפַלְּשׁוֹת בּוֹ דִּבּוּר עַל דִּבּוּר
וְדִבּוּר מִתּוֹךְ דִּבּוּר
עַד צְלִיל הַחִרְחוּר הָאַחֲרוֹן.

ד.
כְּשֶׁאָּנוּ מְדַבְּרִים עַל אֱלֹהִים
נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ בָּנוּ רָצוֹן
לְהַאֲמִין
שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמֵּבִין
מַה שֶׁאֵינֶנּוּ מְבִינִים,
כַּוָּנָתִי כַּמּוּבָן       לָרֹעַ, לַמָּוֶת וְלַיִּסּוּרִים.

ה.
וְאַף עַל פִּי כֵן
בְּדִמְמַת שַּׁחַר
עֵת הָאוֹר הִתְמוֹסֵס בִּנְגִינָתוֹ מֵעַל
כַּאֲפַרְסֵק סָגֹל כַּחֲלִילִי
כְּשֶׁחָלַף עַל פָּנַי,
קָרָאתִי לוֹ בִּשְׁמוֹ הַמְּקֻצָּר אֵלִי אֵלִי
אֵיפֹה אַתָּה?
לָמָּה עֲזָבַתְנִי?

ו.
בְּכָל עֵת,
גַם אִם נַבוֹא
וְגַם אִם נֵלֶךְ מִפֹּה,
כָּל שָׁעָה
הִיא בָּאֶפְשָׁר
תְּחִלַּת אַחֲרִית הַיָּמִים.

 

דן אלבו הוא משורר וחוקר תרבות. ייסד וערך את כתב העת 'שלם' בתחילת שנות התשעים עם המשוררת גבריאלה אלישע. פרסם עד כה שישה ספרי שירה. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית 'שירת מרים' על שירת מירי בן-שמחון. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית, רומנית ויפנית. תרגם מסות של רולאן בארת וכן שירים ונובלות מצרפתית לעברית. השתתף כתסריטאי בהפקת סרט דוקומנטרי על חייה של מירי בן שמחון עם הבמאים אלדד בוגנים וישראל וינקלר.

 

לחצו לתכן העניינים גיליון מס' 3