גרוטי הוא כלב גרוטאות. הוא עשוי מפחית מיץ, איזולירבנד, חתיכות בד ובקבוקי פלסטיק. אבל עבור בלהה ינון, מחברת הספרים "גרוטי" ו"פרפרית, גרוטי ואני", גרוטי הוא כלב שמירה וחבר נאמן, שהיא יצרה כדי לחבר אותנו לטבע ולהזכיר לנו לשמור עליו. 

הספר "גרוטי", שיצא בשנת 1993, היה חלק מחזון ארוך שנים של ינון, ששאפה לחנך את הדור הצעיר לשמירה על הטבע, לפשטות המיחזור והיצירה. ינון הייתה אמנית, מורה ליצירה ואשת חינוך, וגם מנחת הורים מוסמכת מטעם "מכון אדלר", שהתגוררה במושב נתיב העשרה. בגיל 56 יצאה לפנסיה מוקדמת והקימה במושב סטודיו. שם יצרה, עבדה ולימדה – בעיקר סביב "דרך המנדלה" – אמנות המהווה תרגול מדיטטיבי, ואופן ביטוי של ערכים אנושיים אוניברסליים, ומחזקת את יכולות הריכוז והאיזון.

הסטודיו הוא החלק היחיד שנשאר שלם בביתה של בלהה ובן זוגה יעקב במושב "נתיב העשרה". השבת השחורה ב-7 באוקטובר גדעה את חייהם, אך לא את החלומות, היצירה והאהבה שהפיצה בלהה לתלמידיה, למשפחתה, לחמשת ילדיה להם הקדישה את הספרים, ולכל מי שהכיר אותה. 

בלהה הוגדרה "הנעדרת האחרונה" של טבח ה-7 באוקטובר. בתחילת אוגוסט 2024 אישר צה"ל כי הצליח לזהות את גופתה. באותו בוקר ארור חדרו שלושה מחבלים למושב נתיב העשרה. יעקב נרצח בטבח וגופתו זוהתה. בלהה הוגדרה כנעדרת כיוון שלא היה סימן כי נחטפה לעזה וכי בתחילה לא אותרו שרידי גופתה. כיוון שהשניים היו יחד, המשפחה ציפתה לבשורה הקשה ואף החליטו לשבת שבעה על שני ההורים יחד, כבר ביום שלמחרת הטבח. על אף זאת, הידיעה הסופית הכאיבה והציפה את הרגשות הקשים והטראומה. 

בשיחה עמה, מספרת בתה, מעין ינון, על ספריה של בלהה שנמצאים בספרייה הלאומית, ועל תפיסת עולמה של אמה: "אבא שלי תמיד היה צוחק על אמא שהיא אוספת זבל. היא באמת הקדימה את זמנה בנושא המיחזור. היא הייתה עושה דברים מדהימים", אמרה לנו מעין. "אני זוכרת עבודות שלה תלויות עוד מאז שאני תינוקת. זה היה חלק מהתודעה שלה ושל אבא שלי, שהיה אגרונום. היה להם חיבור לטבע ולאדמה, והיא האמינה שכמה שפחות לקנות יותר טוב".

בספר "גרוטי", ילד בודד מרכיב לעצמו כלב מגרוטאות והכלב הופך להיות חבר שלו. הוא מציג את הכלב להוריו, שבהתחלה לא מתחברים לרעיון, אך בהמשך עוזרים לילדם להוסיף עוד אלמנטים לבובת הכלב. גרוטי שומר על הילד, הבית והגינה ומזכיר לבני המשפחה לשמור על הטבע. 

בספר ההמשך, "פרפרית, גרוטי ואני", הילד וחברו הטוב גרוטי מוצאים שקית שמתגלגלת ברחוב. הם הופכים אותה לבובת פרפר בשם פרפרית. פרפרית מלמדת אותם לשמוח ולרקוד. שני הספרים מכילים תיאור מפורט לילדים בדפים האחרונים, המלמדים איך להכין גרוטי ופרפרית משלהם באמצעות בקבוקים, פקקים, שקיות ועוד. 

אצל מעין נמצאת בובת גרוטי המקורית מהספר: "במקור אמא שלי ומאוריציו המאייר הגישו את הטקסט והאיורים לספר לקרן מלגות וזכו במקום הראשון. כך היא פרסמה והוציאה אותו. אני זוכרת את ההתרגשות שלה ושלנו כשהספרים הגיעו. כל הנכדים עברו סדנה להכנת גרוטי וגם פרפרית. במסיבת יום הולדת 4 של הבת שלי, אמא והיא הכינו הצגה לגן לפי הסיפור של קיפניס, "שלושה פרפרים". אמא הכינה שלושה פרפרים בדיוק כמו פרפרית".

עולם הספר, היצירה ואומנות הקראת הסיפורים היו חלק יומיומי מחייה של בלהה. היא התגעגעה מאוד לנכדיה שמתגוררים בלונדון. בכל בוקר, הייתה קמה לקרוא להם סיפור בזום, והנכדים היו מתיישבים ומאזינים לסבתא בלהה. החיבור של בלהה לילדים ולנכדים, בארץ ובחו"ל, היה יוצא דופן, והיא בחרה לדבר אליהם בשפת החושים והיצירה. "היא האמינה שמותר להרגיש הכל ושהם צריכים לבטא את היצירתיות שבהם. הבית שלה היה כמעט בלי דברים שצריך 'לשמור' עליהם, אפשר היה להתנהג באופן משוחרר גם אם משהו נופל. מסביב הייתה הרבה יצירה, דפים וטושים וקוביות. תמיד היה אפשר למצוא משהו לעשות שהוא לא צפייה במסכים. זה בסיס האווירה שהייתה בבית", מספרת מעין. "בחצר הייתה 'פינת הזעם'. מי שממש כעס והיה צריך להוציא את הכעס שלו – זכה לעשות את זה שם. היא הייתה נותנת לילדים צלחות ואפשר היה לשבור ולהטיח בפינה הזו שיש בה המון שברים של כל מיני צלחות. אני מצטערת שלא הבנתי אז עד כמה היא הבינה לנפש הילדים והנוער, לקח לי זמן להבין, אבל הנכדים פשוט הרוויחו סבתא וסבא שמאוד רגישים אליהם, וממש מבינים לליבם. בלי לשפוט". 

בלהה ויעקב היו אנשים מיוחדים, מחוברים לטבע, עם הרבה הומור ואהבה. בלהה הייתה מגיעה בכל פעם עם רעיון יצירתי חדש ויעקב עודד אותה ותמך בה וברצון שלה לעשות מה שהיא אוהבת. היא השתמשה בחומרים שונים מחיי היום-יום ליצירותיה, ואפילו אספה אבנים מכל העולם איתן יצרה עבודות מלאות חיים. בספרים שהספיקה לפרסם, כתבה בלהה ינון סיפורים שמחיים עולמות קסומים. דרך הסיפורים הללו, היא הצליחה להעביר מסרים עמוקים של אהבה, חברות והתגברות על קשיים, כשהיא שוזרת את המציאות בחוטי דמיון. היום הם גם נושאים עימם את זיכרונה של יוצרת שנרצחה בידי מחבלי חמאס, והשאירה אחריה מורשת שממשיכה לגעת בלבבות.

"למדתי מאמא על חשיבותה של "תקשורת בגובה העיניים" עם ילדים ומבוגרים; על האפשרות ליצור בכל מצב כמעט; ששווה לחפש ולהשקיע בתרגול ולמידה, לצאת לצייר ביחד או לעשות משהו פשוט, בילוי נעים ביחד, זה מאוד חשוב", מספרת מעין. "היה חשוב לה לצבור חוויות טובות ביחד וללמד שהטבע הסובב אותנו הוא רגיש כמונו וחשוב לשמור עליו". 

ימים קשים מאוד עברו על בני המשפחה עם היוודע הבשורה על מותה הוודאי של ינון, על אף שידעו והניחו שכך יהיה. עם זאת, מעין, מטפלת גוף נפש במקצועה, מתמודדת בצורה מעוררת הערצה עם הכאב. "הימים מאוד מאתגרים. אנחנו בעצב מאוד גדול וכעס. אך אני רוצה להדגיש – קיבלנו אהבה שמלווה אותנו. קודם כל האהבה של ההורים שלי מאוד מורגשת גם עכשיו, וקיבלנו גם אהבה ותמיכה מהמון אנשים טובים בדרך. כל הזדמנות לספר עליהם ועל פרויקט שנעשה או יעשה לזכרם הוא בשבילי תקווה ואמונה שניתן להנכיח מציאות של עדינות, רגישות ויופי בעולם הזה אפילו בזמנים נוראים וקשים. זו מורשתה של אמא. היא הייתה מצליחה ליצור עולם קסום ומדהים ויפהפה בתוך מציאות מורכבת. היא הייתה מוצאת פתרונות יצירתיים להתחדשות מתוך הדיכאון. כך שאם אני בוחרת להיות כאן אז אני חושבת איך אני רוצה להרגיש. נכון שכרגע קשה מאוד. אני לא מרגישה שמחה, אולי רק לרגעים. אבל אני מצליחה לחוות תחושת הכרת תודה, על המשפחה שהייתה לי ויש לי, וההורים שהיו לי". 

חיים שאבדו: על היצירות של חללי ה-7 באוקטובר – פרויקט מיוחד