הלחי הפנימית / זהר איתן
ממליצה: מרב פּיטוּן
.
אף שמתחת לכותרת ספרו החדש של זהר איתן נכתב "2022", שייכותו לשנה הנוכחית כה מתבקשת וברורה עד כי היא נדמית כמעט נבואית. הפכפכותו הפואטית של הספר כמו נובעת מן הימים האלה, ממחישה את ניסיונות הביטוי של כל אחת מאיתנו בעת הזו מלחישה לצעקה, בין שירים רכים וליריים לכאלה שיש בהם אלימות חותכת, מעוררת מצוקה ובהילות.
בספר הלחי הפנימית הלשון היא זיקית, קליפת עור מתחלפת, שבה סצנת הכנת ארוחת בוקר משילה לפתע את עורה וחושפת שיניים לעומתנו: "כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְנוּ, הָיוּ הַטּוֹבִים וְהָרָעִים מֵתִים. / נוֹתַרְנוּ רַק אֲנַחְנוּ, הַבֵּינוֹנִיִּים. / טִגַּנּוּ חֲבִיתָה מְקֻשְׁקֶשֶׁת רַכָּה מִדַּי, בְּלִי שֶׁמֶן וּבְלִי בֵּיצִים – זֶה מָה שֶׁזָּכַרְנוּ לַעֲשׂוֹת – וְחִלַּקְנוּ לְכֻלָּם. / 'אֲבָל אֵיפֹה הַסֻּכָּר? וְאֵיפֹה הַמֶּלַח?' שָׁאֲלוּ הַיְּלָדִים. לֹא עָנִינוּ וְחִפַּשְׂנוּ לָהֶם חֲתוּלִים אוֹ כְּלָבִים, אֲבָל / גַּם הַחַיּוֹת הִסְתַּלְּקוּ מִכָּאן, יַחַד עִם / הַסֻּכָּר וְהַמֶּלַח" (מתוך "מלח מים", עמ' 38). כך גם בקצה המעבר בסופרמרקט מתרחש מופע דחוס, אילם, של אלימות: "'אֶת אֵלֶּה אֲנִי צָרִיךְ, אֶת הַלִּימוֹנִים' / אָמַרְתִּי לוֹ, רוּחִי מִתְקַצֶּרֶת, חוֹנֵק צְרָחָה. / הוּא לֹא זָז, / אָז אֲנִי הָדַפְתִּי אוֹתוֹ בְּרַכּוּת לָרִצְפָּה / וְהוּא הִתְנַפֵּץ שָׁם, בְּצִלְצוּל עָצוּם וְרֵיק" (עמ' 48).
קוראי הלחי הפנימית נשאבים אל תוך שיחה פרטית, פעורה, אינטימית, המתרחשת בתוך ראשו, תודעתו, גופו של המשורר. יש בכך אי־נוחות מסוימת, כמו זו העוברת בבטננו כשאנו צופים בבובת פיתום, מנסים להכריע למי שייך הקול הדובר, אך גם הזמנה לחוויה מטלטלת, מרגשת. האקספרימנטליות של הספר אינה מסתכמת בניסויים בצורות ספרותיות, אלא מציעה גם אפשרות לשינויי צורה של התקיימות: בשל האופן שבו שירה פועלת, הקוראות והקוראים מופתעים לגלות כי במהלך הקריאה הפכו לשותפים במעשה החשיבה, החוויה, ונעשו בעצמם לדוברים פעילים, בגוף ראשון. כך, למשל, בשיר "המהומים", המהדהד ברבדים רבים את השנה החולפת:
המהומים
כְּשֶׁאֲנִי מְפַחֵד הַרְבֵּה מְאֹד אֲנִי מְהַמְהֵם.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, בַּהַקְלָטָה, שׁוֹמְעִים רַק תְּרוּעַת חֲצוֹצְרָה מְבֻיֶּשֶׁת, מִתְפּוֹרֶרֶת.
מְשֻׁלָּשׁ מָז'וֹרִי מְפֹרָק בִּסְטָקָטוֹ חָלוּד וְנִרְפֶּה
מְטַפֵּס עַל סֻלָּם עֵץ שֶׁנִּרְקָב וְיָבַשׁ.
בָּרוּחַ, הַסֻּלָּם מִטַּלְטֵל, נוֹטֶה עַל צִדּוֹ,
מְאַבֵּד אֶת הַכִּוְנוּן, פִּיתָגוֹרָס מַבִּיט בְּעֵינַיִם קָמוֹת
וְאָז שָׁלָב נִכְנָע, חוֹרֵק, יוֹרֵד בְּרֶבַע טוֹן, אוּלַי עוֹלֶה, נוֹפֵל
וּתְהוֹם, וְרִיק, וְשֶׁקֶט, הַרְבֵּה מְאוֹד רֵיק וְשָׁקֵט.
הַתַּחְתִּית עוֹד רְחוֹקָה
הַמִּרְוָחִים נִמְתָּחִים, כְּבָר אֵין צְלִילִים שֶׁיֹּאחֲזוּ בָּם
אֵין אֲוִיר פֹּה, וּלְלֹא אֲוִיר אֵין קוֹל
וַאֲנִי מְפַחֵד הַרְבֵּה מְאוֹד
וּלְלֹא קוֹל, לְלֹא כָּל אֲנִי מְהַמְהֵם:
בַּהַקְלָטָה לֹא שׁוֹמְעִים דָּבָר.
.
זהר איתן, הלחי הפנימית, ברחש, 2024
.
***
איך להישאר / ארנה קזין
ממליצה: דפנה לוי
.
העדינות שבה כותבת ארנה קזין עלולה להטעות, משום שמאחורי דבריה – המנוסחים במילים שקולות, מדודות, הטעונות ברגש, אבל לעולם אינן מניחות לו להתפרץ – עומדים דברים קשים. בספרה החדש, איך להישאר, הדברים נוגעים בשאלת הקשר לכאן, לישראליות, ויותר מזה, בשאלה איך להתמודד עם הזעם ועם הכאב שמעוררים אירועי השנה האחרונה וליישב אותם עם העובדה שהיא, כמו כולנו, קשורה למציאות הזו בקשרי משפחה, חברות, הורות, שפה, כתיבה וזהות.
״הימים הם ימי אסון, חרדה, שפל מוסרי ואפלה,״ כותבת קזין בהקדמה לקובץ המכיל ״מסות אישיות ואחרות״, כפי שמצוין בכותרת המשנה. אלא שאצל קזין, כמו במציאות, אין הפרדה בין האישי לפוליטי, וכך חוויות ההתבגרות של בנותיה, ביקור אצל אימה בכפר גמלאים, לילה במעצר אחרי הפגנה או זיכרונות מן הבר המנוח ״ג׳וז ולוז״, משמשים עדשה שהיא בו־זמנית טלסקופית ומיקרוסקופית, ומבעדה משתקפים תהליכים המובילים את החברה הישראלית קדימה ואחורה; החירויות האישיות שנוספו בה ביזע רב ובדמעות, ואלה שנשללות ממנה בהינף אצבע גסה. ככותבת משוכללת קזין מובילה גם את הטקסטים האישיים יותר באותה בהירות שבה היא מנסחת טיעונים במסות הפורמליות בצורתן, למשל זו העוסקת באפשרות שהפמיניזם יציל את העולם או זו העוסקת באפשרות (ובחובה) להתנגד. כמו בקובץ המסות הקודם שלה, איך להיות, היא מרחיבה את מעגל המתדיינות ומצרפת מדי פעם לשיחה כותבות גדולות, למשל את רבקה סולניט או אדריאן ריץ׳, משום שיש טעם לבחון את האופן שבו ניסו במקומות אחרים ובזמנים אחרים, לעיתים רחוקים מאוד, לענות על אותן שאלות. במסה שהעניקה לספר את שמו – איך להישאר (כך, ללא סימן שאלה) – אפשר למצוא את המילים הצלה, תיקון, הזדהות ואהבה, אבל קזין אינה מנסחת באמצעותן תשובה נחרצת. היא מסתפקת בטלטול המחשבה ומאפשרת לכל אחת מקוראותיה למצוא תשובה משלה.
.
ארנה קזין, איך להישאר, אוליפנט, 2024
.
***
התמנון השבע / שני פוקר
ממליצה: לי ממן
.
התמנון השבע – ספרה השני של שני פוקר – הוא המשך משוכלל למהלך הפואטי שהחל בספרה הראשון והמצוין, מחצית חביוני (הבא לאור, 2019). אפשר לתאר את קולה של שני פוקר כעירוב משונה בין נימת התחינה הנואשת נוסח חדוה הרכבי לבין ברק האירוניה וההומור האופייניים לשירת דוד אבידן – כלאיים בלתי סבירים המולידים פואטיקה מסקרנת ורעננה, החותרת תחת עצמה: מצד אחד שירי ספרה החדש מגוללים את קורותיו של סיפור התאהבות חד־צדדית נואשת בדמות נשית סמכותית (המורה, הקוראת המלכותית, העורכת – כלל לא בטוח שמדובר באותה הדמות), ומצד שני עין אחת של המשוררת נותרת כל הזמן פקוחה, מתבוננת כאילו מבחוץ בכל הפאתוס המאוהב הזה בהרמת גבה ספקנית ומשועשעת. לכפילות הזו יש גם היבט צורני: נדמה שאצל פוקר המבנה והחריזה נוטים לפשטות מכוונת, לעיתים בסגנון המזכיר שירי ילדים. פשטות צורנית זו משמרת את המתח שבין שירה חכמה ומרובדת לבין תמימות למראית עין ומשרתת את אותה העמדה הכפולה בשיריה, הנעה בין כמיהה עיוורת לבין קריצה חדה, מלאת מודעות, עד כדי לגלוג עצמי.
הישות המפוצלת בין פיכחון להיקסמות העולה מן השירים מסרבת להתנער לחלוטין מאשליית ההתאהבות, אך גם אינה מרודדת בשום שלב לכדי קלישאה; פוקר מבינה היטב את התפקיד שממלאת התלמידה בסיפור המסגרת השחוק של החניכה, ובדיוק בשל כך היא מקדימה אותנו בקריאה הפסיכולוגיסטית המתבקשת – למשל, כשהיא מנסה לחזות את התגובה לווידוי האהבה: "וְאַתְּ תַּגִּידִי אֵין סִכּוּי / שֶׁרִגְשׁוֹתַיִךְ הֵם אֵלַי / כְּלוֹמַר, אוּלַי הֵם לְעַצְמֵךְ / לַתַּפְקִיד שֶׁהִצַּבְתַּנִי בְּשִׁירֵךְ / אוֹ בַּחֲלוֹם" (עמ' 48).
לא פיכחון דרוש לה, אלא דמיון – פנטזיה על זולת המשמרת את כמיהת העצמי לחרוג מגבולותיו. הדמיון הוא המקום היחיד שבו יכול להתקיים מושא האהבה, והיא מתמסרת לו מבחירה, לא משום שאינה מבינה שכל התאהבות היא אשליה, במובן ידוע, אלא משום שזו עבורה הבחירה האותנטית, הפורה, המאפשרת את התקיימותם של חיים פנימיים.
במישור הצר של המציאות אולי לא אירע דבר. אבל הדמיון, זה הטמון בסוגריים החותמים את השיר האחרון בספר, הוא סיפור אחר לגמרי – והוא מצע ההתרחשות של שירי הספר היפה הזה:
אפילוג
הַסִּפּוּר הוּא פָּשׁוּט. קִצּוּרוֹ מְפַכֶּה:
בְּסוֹף הַכֹּל יוֹשְׁבוֹת בְּבֵית קָפֶה
מַחֲלִיפוֹת מַתְכּוֹנִים. אֲבָל אִם יִרְאוּנוּ
בַּקִּנִּים, יְבַקְּשׁוּ תְּבִיעַת עֶמְדָּה, נֹאמַר:
אָהַבְנוּ זוֹ אֶת זוֹ.
כִּי זֶה הַסִּפּוּר, וְאֵין לְסַפְּרוֹ אַחֶרֶת:
אָהַבְתִּי אוֹתָךְ וְגַם אַתְּ אָהַבְתְּ אוֹתִי.
וְלֹא הָיִינוּ מֻכּוֹת. כִּי הָיִינוּ מַלְכּוֹת.
וְאַף פַּעַם לֹא נָתַנּוּ
לְהָמִית אֶת אַחֲרוֹן הָרְמָצִים שֶׁעוֹד נָשַׁף.
וְאַף פַּעַם לֹא פִּכַּחְנוּ
כָּלִיל אֶת הַשֶּׂה הַמְּכֻשָּׁף.
הִקְצִינוּ לִיטְרַת בָּשָׂר לְקָרְבָּן הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי לֹא נָשָׂאנוּ הִגָּיוֹן
.
(וְאֵינֶנִּי מִתְבַּיֶּשֶׁת בַּמִּלָּה הַזּוֹ דִּמְיוֹן)
.
שני פוקר, התמנון השבע, הבא לאור, 2024
.
***
הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית / שלום בוגוסלבסקי
ממליצה: תמר וייס גבאי
.
מה עשו הקוזאקים כשלא פרעו ביהודים, והאם רוסים, פולנים ואוקראינים חוו גם הם פרעות בשנים ת"ח ות"ט? למה רוב היהודים הכפריים במזרח אירופה היו למעשה ברמנים, ואיך העבדות באמריקה השפיעה על גורלם בקרב שאר תושבי האזור? מה מכל מה שעבר על יהודים במזרח אירופה היה ייחודי להם ומה משותף לקבוצות אחרות? בספר הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית מציג המחבר שלום בוגוסלבסקי, באופן נגיש, בהיר, משעשע ונוגע ללב – וכמובן גם מטריד ומזעזע לעיתים – את פרק ההיסטוריה של חלק גדול מאבות־אבותינו ואימהות־אימהותינו, אלו שחיו במזרח אירופה חמש מאות שנה, בין המאה החמש עשרה ועד ראשית המאה העשרים, תקופה שבמהלכה היה מרחב המחיה הזה לאזור היהודי ביותר בעולם, ולפעמים חיו בו שלושת רבעי מן היהודים בתבל. אלא שבוגוסלבסקי מתאר את תולדותיהם מתוך הקשר רחב – לא רק מהזווית היהודית הצרה שדרכה מוצגים לרוב האירועים וההתפתחויות לקהל. הקשר רחב כזה ומגוון נקודות המבט על אירועים היסטוריים בתולדות עמנו הם דברים הנחוצים בעיניי מאוד בימים אלו, שבהם קשה להחזיק בתמונה המלאה, על כל צדדיה. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כשמדובר בסיפור היסטורי שעליו נשענת לא פעם זהות החברה שלנו. תמונה רחבה כזו חיונית לא רק מפני שהיא אמיתית יותר, אלא מפני שהיא גם אנושית יותר, לטוב ולרע, שכן היא רואה בכל הגורמים השותפים למאורעות, מכל הצדדים, בני ובנות אדם בעלי מניעים, מצוקות, אילוצים ורצונות, חוסר אונים ובחירות מתוכננות, רגעי התעלות ושפלות.
.
שלום בוגוסלבסקי, הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, זרש, 2024
.
***
רעש גדול / רועי חן
ממליצה: דורית שילה
.
אני מתקשה לנסח את הרעש הגדול שחולל בי ספרו החדש של רועי חן. העובדה שרועי חן הוא וירטואוז ידועה לי מהספרים ומהמחזות שכתב ותרגם, אך זהו כישרון שאין בו לבדו כדי לכבוש אותי. ספרים רבים הכתובים היטב חסרים את הדבר הזה שקשה לשים עליו את האצבע, שבזכותו אני יודעת שזהו ספר שלא אשכח. במהלך קריאת רעש גדול, יותר נכון האזנה לו (אני ממליצה בחום על הספר הקולי בביצוע המרשים של נועה קולר, נטע רוט וליביה חכמון איילי, שמצליחות לשמור על איזון עדין בין הקראה קשובה לבין תיאטרליות), הצורך להבין לא נתן לי מנוח. כשהגעתי לסיומו המרשים, הבנתי שמדובר לא רק ברומן שעלילתו סוחפת, אלא גם בספר המוכיח את עבותות הקשר שבין הספרות למציאות.
לא חלילה משום שעל הספרות לשקף את המציאות; הריאליזם הקיצוני השוטף את הספרות העברית יכול בהחלט להיות מעניין, חשוב פוליטית וחברתית, ונעים לקריאה – וזה בסדר גמור. אולם הספרות מופיעה לפנינו במיטבה כאשר יש ביכולתה לעצב את המציאות. הרומן רעש גדול, שעל פניו מביא לנו עוד סיפור משפחתי של שלוש נשים – נכדה, אם וסבתא – מצליח לגעת בתודעה משום שמבעד לסגנונו המפואר והווירטואוזי עולה אל פני השטח בבואתו של האנושי, ומתגבשת תמונה של מהותו. רועי חן אינו מתאר בספרו דבר פרט לשלוש הגיבורות, קורותיהן, והעולמות השונים, שלא לומר גלקסיות, שבהם הן מתנהלות. אולם בנאמנותו ובאהבתו להן, ובמבנה הספרותי המדויק והחכם שיצר, הוא מאפשר לי, הקוראת, לחוות את אשר מעבר למילים הכתובות ולהיזכר שיש בתוכנו לא רק רעש גדול, אלא גם חמלה ואהבה. ובכך יש נחמה.
.
רועי חן, רעש גדול, כתר, 2024
.
***
והלאה / דנה אמיר
ממליץ: גיא פרל
.
והלאה הוא טקסט קצר ומהודק בפרוזה לירית. מתוארים בו יחסיה של אם ובנה במהלך שלושה עשורים, קשר שתחילתו במיזוג שיש בו גרעין של פרידה, המתקדם אל פרידה שיש בה גרעין נצחי של מיזוג. כך, לדוגמה, כבר בעמוד הראשון של היצירה מתוארת אם המניחה תינוק ישן במיטתו: "כַּמָּה עֲדִינוּת הִיא מְחַלֶּצֶת מִתּוֹכָהּ כְּדֵי לֹא לְהַפִּילוֹ, בְּאַחַת, עַל הַמִּזְרָן, אֶלָּא לְמָזְגוֹ עִמּוֹ בְּאִטִּיּוּת, כְּמוֹ לֹא הָיָה כָּל מִרְוָח בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ לֹא נַעֲשָׂה מֵעוֹלַם כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁל הַפְרָדָה (עמ' 5). אותו שילוח איטי אל העולם, אותה פרידה מתמדת, מתוארים לכל אורך חיי האם ובנה עד כה, מלידתו, דרך כניסתו אל השפה, התבגרותו ועד להימצאותו בארץ אחרת: "רַק כָּךְ נוֹדְעוּ לְעַצְמָם, לֹא כִּשְׁנֵי אֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לְגוּף אֶחָד אֶלָּא כִּשְׁנֵי גּוּפִים שֶׁאֵיבָר נִסְתַּר מֵחָבֵר בֵּינֵיהֶם כָּךְ שֶׁיִּהְיוּ נִפְרָדִים מִבְּלִי לְהִפָּרֵד" (עמ' 9).
והלאה הוא הספר האחרון עד כה בסדרת ממוארים בשירה, פרוזה ופרוזה לירית מאת דנה אמיר [קדמו לו קדיש על חשיכה ועל אור (אפיק, 2019), אבני ריחיים (אפיק, 2021), שתיים אוחזות (אפיק, 2023)]. הסדרה הממוארית מצטרפת אל ספרי השירה של אמיר ואל כתיבתה העיונית־תאורטית. בכל ספרי הסדרה בוחנת אמיר את הגבול שבין האישי לתאורטי ובין השירי לפרוזאי עד כי אפשר לראות בהם מרחב טקסטואלי שבו מתרחשת אינטגרציה בין ארבעת הממדים, ודומה שהפעם קרובה אמיר יותר מתמיד אל נקודת ההתכה שמעבר לה נפרש מרחב שבו האישי־תאורטי־פרוזאי־פואטי מובחנים זה מזה ושזורים זה בזה בה בעת.
נקודת התכה דומה באיכותה עומדת בליבה של היצירה שלפנינו – מעבר לפיצול שבין אם, ילד, אם־תינוק נפרש מרחב המסומן במילה "והלאה": "הִיא מוֹדֶדֶת אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינָהּ לְבֵינוֹ עָקֵב אַחַר אֲגוּדָל. וָהָלְאָה" (עמ' 19). אהבת האם הנפרדת ומודדת את המרחק, מתמשכת במרחב ה"והלאה" הנפרש מעבר לגבולות המקום והזמן. זו אהבה המשתרעת הלאה והלאה, והיא שזורה בכל הפרידות כולן. כמרחב אינטגרטיבי החורג מגבולות המקום והזמן, והלאה ניתן לקריאה כמיתוס, ולא בכדי הוא נמסר מפיה של דוברת בגוף שלישי שהיא אם כל האימהות הנפרדת פרידה שהיא אם כל הפרידות. כך, לדוגמה, מתוארת לידת הילד כרגע שכולו פרידה ללא הפרדה, רגע השוזר זיכרונו של עבר בלתי ידוע, הווה, וכל מה שמכאן והלאה:
לְלֹא כְּאֵב יַלְדָּה אוֹתוֹ, כְּמִתּוֹךְ חֲלוֹם. אוּלַי לָכֵן לֹא סֻמְּנָה חֲצִיצָה בְּרוּרָה בֵּין חַיָּיו בְּתוֹכָהּ לְחַיָּיו מְחוּצָה לָהּ. אוּלַי לָכֵן הָיָה מַרְאֵהוּ הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהֻנַּח בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ בְּתֹם הַלַּיְלָה הַהוּא, גִּלְגּוּל עָמוּם שֶׁל הִתְרַחֲשׁוּת חֲדָשָׁה וְזִכָּרוֹן (עמ' 8).
.
דנה אמיר, והלאה, תרסט, 2024
.
***
ספר שכחה וגאולה / רות חוה פוירשטיין
ממליץ: איתן דקל
.
בשירה שנכתבת בימינו נעדר, על פי רוב, הממד הנבואי. גם אם במקרים מסוימים נכתבת שירה רוחנית, דתית או אפילו תאולוגית, ובמקרים רבים נכתבת שירה שמשוחחת עם מקורות דתיים, עדיין נעדרת מכל אלה היומרה הנבואית. אך מקורותיה של השירה בכלל, ושל זו העברית בפרט, קשורים ביומרה להביט אל תשתיתו של עולם, אל המרחב הנסתר שבו מתפרשים ומתבררים הווה, עבר ועתיד. ספר שכחה וגאולה הוא מחזה שירי־נבואי שמצייר, בעברית מענגת, מסע בעולם שבור שבו "הַחַמָּה דּוֹמַעַת צֵל" (עמ' 81) ו"בְּדִמְעוֹתָיו כּוֹתֵב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר שִׁכְחָה" (עמ' 86). סיפורים וספרים מקראיים, חכמים יהודים ומונחים קבליים עולים על במת המחזה שבו המקהלה היא מקהלת ציפורים שבראשה ציפור ושמה "זיז־שדי", והוראות הבמה שלו הן שירה בפני עצמה. שירי המחזה, שבדרכם מסמלים ומפרשים גם את ההווה, כלומר את מציאות חיינו, הם קודרים וסוריאליסטיים, ובאמצעות העברית רבת הדימויים, החרוזה והשקולה שבה הם כתובים, יוצרים חוויית קריאה כאובה ומעוררת השתאות. במקוריות שביומרה הנבואית ובתפקידה הכפול הן כלשון מחזה הן כלשון שירה צפונה גם שנינות רבה, שלרגעים מוזרים עלולה להביא את הקורא אפילו לצחוק.
וּקְרָא חַיַּי שֶׁרָחֲבוּ מִגּוּף עוֹלָם וְשִׂים לִבְּךָ
לִפֹּל אֶל תּוֹךְ גּוּפְךָ גַּם אִם גָּבַהּ הַשִּׁיר
מְאֹד. עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ אָדָם
וְיִהְיֶה אֱלֹהִים
מְדַבֵּר בְּךָ
סוֹד.
.
רות חוה פוירשטיין, ספר שכחה וגאולה, ספרי בלימה, 2024
.
***
מתוך מחברות ישנות / רות דולורס וייס
ממליצה: מיכל זכריה
.
באחד באפריל 2005, לפנות בוקר, כתבה רות דולורס וייס: ״משהו יבוא / משהו יבוא מן האַיִן / ייראה / מה שאינו עדיין״. שורות נאות במיוחד לשעה שבה העולם ישן והחשכה אינה מסגירה את הבעירה ההולכת וקרבה לאופק. זו הייתה אחת הטיוטות הראשונות לשיר שנקרא ״שיר תקווה״ מהאלבום ״בעברית״, שהוציאה וייס כעבור שלוש שנים. אני זוכרת את ההופעות של וייס בתל אביב באותה תקופה כמו מפגש מעתיק נשימה עם ישות על־טבעית; נכנסת לבר ויצאת מהעולם. וייס ידועה כמוזיקאית בעלת קול חד־פעמי שהרגש לופת אותה על הבמה ולא מרפה גם ממאזיניה זמן רב אחר כך.
מתוך מחברות ישנות הוא אסופה של קטעי יומן שכתבה בשנים 2002–2012 ומתארים בין השאר את תהליך היצירה שלה – ו״תהליך יצירה״ הוא כמובן ביטוי שקרני, לשון נקיה ותעשייתית למאבק נורא. כמו ביומנה של קתרין מנספילד, קשה לדמיין שיוצרת נפלאה ומלאת מבע כמו וייס היא שכתבה ארוכות על הקושי לפעול, על מבוכה מתמשכת ועל החזרה ״למקום הכה מוכר, שבו העצם לא מיתרגם לשום דבר״ (עמ' 29) (חרוז מלבב בעיניי). אפשר לקרוא את הפער בין הכתיבה היומנית המעונה, שנוזפת בעצמה על ניסוחים לא מוצלחים, לבין המוזיקה החופשית כל כך של וייס כסיפור של התגברות על קושי, כזה – כפי שכתבה במחברות – שעוד ״ייתן השראה גדולה להרבה אנשים, כמו שסיפורי חיים של אנשים גדולים אחרים נתנו השראה לי״ (עמ' 79), אבל אם יש במחברות המעניינות של וייס סיפור, זהו גם סיפור על יצירת יש מאַיִן, יופי מתוך תקיעות, שירה מתוך שיתוק. ולראות את מה שעדיין אינו שם – זוהי תקווה וזוהי אמנות.
.
רות דולורס וייס, מתוך מחברות ישנות, עם עובד, 2024
.
***
מעשה חלם / יניב חג'בי
ממליץ: שי פורסטנברג
.
ממקום מושבו באמסטרדם יניב חג'בי הוא מהכותבים היחידים בימינו המוטרדים משאלת היתכנותה של ספרות יהודית (ולא רק ספרות ישראלית, או ספרות הנכתבת בידי יהודים). בכך חג'בי מצטרף לרשימה מצומצמת אך מכובדת של כותבים כמו ש"י עגנון, אדמון ז'אבס וסינתיה אוזיק. שני אתגרים ראשיים, כמדומה, ניצבים בפני המבקשים לכתוב "ספרות יהודית" (במירכאות או בלעדיהן): האתגר הראשון הוא לגאול את היהודים מעמדת הקורבן הנצחי ולכתוב סיפור שאינו מסתכם ברדיפות ובנגישׂות (אבל גם לא להתעלם מהן); האתגר השני, והמסובך יותר, הוא להצליח לכתוב על תרבות שהתייחסה בספקנות לכל ניסיון ליצור "פסל ומסכה". להוציא כמה דוגמאות נדירות ונשגבות, יהודים לרוב העדיפו להשקיע את משאביהם המנטליים בשור שנגח את הפרה, ולא ב"ספרות יפה".
בספרו החדש, מעשה חלם – סיפורה של עיר אחת (אפיק, 2023), נראה כי חג'בי מצליח לעקוף את המעקשים האלה. הרומן מספר את קורותיה של עיר החכמים־טיפשים האגדית דרך קורותיו של בן העיר המנסה לשווא לברוח מהגיון העוועים שלה. חומר הגלם המרכזי המשמש את חג'בי הוא המעשיות המזוהות עם חלם, והוא טווה אותן בסיפורים חדשים על אודותיה ובעלילה רציפה. ההתבססות על סיפורי עם שעברו בקהילות ישראל מפה לאוזן מאפשרת לו למצוא נתיב אחר ל"ספרות יהודית", עממי ופרוע יותר. אין זה פלא כי הספר מוקדש לאלתר דרויאנוב, שליקט חומר רב שעבר בעל פה וערך אותו לספר הבדיחה והחידוד (הוצאת אמנות 1922). אבל פתרון אלגנטי זה, כפי שמתגלה במהלך הקריאה, איננו מתחמק מהשאלות הגדולות הרודפות את הספרות היהודית. דווקא בכוחו של ההיגיון החלמאי לחשוף אמיתיות יסודיות בדבר הזיקה שבין המחשבה היהודית והגורל היהודי.
.
יניב חג'בי, מעשה חלם, אפיק, 2023
.
***
גוף זרה / ורד שם טוב
ממליצה: נטלי תורג'מן
.
בספר הביכורים של ורד שם טוב, גוף זרה, נבנה מהלך יפהפה וכואב של פירוק חוקי התחביר והתפוררות השפה תוך הפניית מבט טרנספורמטיבי אל הגוף כשפה. זוהי שירה נשית, ישירה, שעוסקת בגוף וחובטת בו, מצמצמת ומרחיבה, שוקלת, חודרת, ממשטרת ויוצאת נגד. היא מתבוננת בגוף כב"חָצֵר אֲחוֹרִית אֲפֵלָה" (עמ' 33) שנגועה בחטאים, בסודות ובאשמה, ומנסה לפרק אותו ממערך הדימויים שדבק בו. לצורך כך היא בונה שפה חדשה.
נקבה
אֲנִי בַּמַּרְאָה.
כֵּיצַד אֶכְתֹּב גּוּפִי בְּזָכָר
כְּשֶׁנְּקָבַי פְּתוּחִים לִרְוָחָה?
(עמ' 6)
הספר הוא בסופו של דבר מסע של השלמה עם הגוף, אולם המשוררת נדרשת תחילה לעיסוק במילה, לחיפוש אחר שמות וכינויים. היא מתבוננת מחדש במוכר, בכל מה שמכניע את גוף האישה, ומציעה לקסיקון חדש: טֶרְמִינוֹלוֹגְיַת הַלְקָאָה / הַכֹּל עִנְיָן שֶׁל מִלָּה! (עמ' 39). למשל הפירוק של הפרעת האכילה:
הפרעה אהובתי (ב')
הִיא לִי וַאֲנִי לָהּ!
אֲנִי־הַפְרָ־אַתְּ־אֲכִילָה.
(עמ' 22)
הפרעה אהובתי (ג')
מִי אֲנִי בְּלִי הַפְרָאַתְּ?
מִי? אֲנִי? בְּלִי הַפְרָאַתְּ.
(עמ' 23)
מסע ההשלמה עם הגוף חובר בסופו של הספר למסע האימהות. הוא מציע תיקון של היחסים המורכבים בדיאדה אֵם־בת, וגם של המשולש אֵם־בת־גוף. בשיר "שפת אם" היא כותבת: "אֶת בִּתִּי לִמַּדְתִּי שֵׁם / שָׁדַיִם, פְּטָמוֹת, / עֶרְוָה, פֹּת, / שְׂפָתַיִם גְּדוֹלוֹת, / דַּגְדְּגָן, / שְׂפָתַיִם קְטַנּוֹת./ […] שֶׁיְּהֵא גּוּפֵךְ טוֹב בְּעֵינַיִךְ/ מִשְׁכַּן חֶסֶד וָעֹנֶג כָּל יָמַיִךְ. (עמ' 68). ובדומה לכך בשיר "מצווה מן הרחם": בִּתִּי,/ בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי / אֶהְיֶה… זוֹ אֲנִי מְצַוָּה – / פִּרְשִׂי כְּנָפַיִךְ / הַגְבִּיהִי עוּף / אַתְּ הָאוֹר" (עמ' 71 ). אם כן, שפת השירה היא המאפשרת את הטרנספורמציה של הגוף מהכאב אל היופי. "בְּמִקְדַּשׁ הָרֶחֶם / כּוֹהֶנֶת לְבָנָה/ יוֹדַעַת – / אֶתְמַלֵּא / שׁוּב שִׁירִים" (עמ' 74). לכן לא פלא שהשיר החותם את הספר נפתח ב"גּוּפִי" ממשיך אל "אִמָּהוּתִי" ומסתיים במילים "שִׁירָתִי – נִשְׁמָתִי" (עמ' 82). זהו המסע של הספר כולו.
.
ורד שם טוב, גוף זרה, קתרזיס, 2024
.
***
בשתי הדרכים / דניאלה הודרובה
ממליץ: נדב ליניאל
.
בפרגמנט החותם את ספרו של יואל הופמן, "כריסטוס של דגים" מעיר המחבר כי דודתו, מגדה, כשהתעוורה סמוך למותה, ראתה לראשונה את העולם כפי שהוא באמת "והיא ידעה, [הו! היא ידעה!] שהעולם הזה נמשך אל העולם הבא כמות שהוא. ואין חילוק. ומתהפכים בו רק הכיוונים" (הופמן, 233). משהו מרוח הראייה הזו – מן ההכרה כי אין חיץ אמיתי שמבחין בין החיים והמתים, בין העבר והעתיד, בין הנוכח והנסתר – שורה ונוכח בעולם הפלאי שבוראת דניאלה הודרובה, בספרה בשתי הדרכים. הרומן, שנכתב בין 1977-1978 אך ראה אור רק ב-1991 (עיכוב שנבע מכך שלא עמד בתנאי הסף של הצנזורה הקומוניסטית בצ'כיה), יצא לאחרונה בתרגומו של פאר פרידמן. הרומן מגולל את קורותיו של בניין מגורים בפראג, העומד בסמוך לבית קברות בעיר, או מוטב, את קורות הדיירים הגרים בו (ועמם, אלה שגרו בו פעם, רבים מבין הדמויות המאכלסות את הרומן מתות, ולמעשה אין כמעט דבר המבחין בין "שני העולמות" המתקיימים בו זמנית, בסמיכות, במין זמן ומרחב מפולש, מרחב המאתגר את ההבחנה הרגילה, היומיומית שלנו, בין הווה ועבר, אך גם בין מרכז ושוליים, עיקר וטפל). קשה לדבר על "עלילה" במובן הקונבנציונלי – הרומן מורכב מרסיסי סיפורים, מכיתות של שברי החיים – דמויות שבות לחיות אחרי מותן, אישה בקופצת אל מותה שבה ומתה שוב ושוב, אימי המשטר הקומוניסטי והדי המלחמה נוכחים בחלל המבוזר של הרומן, והעבר רובץ כמו אבק בחלל הבית. גלריית הדמויות כוללת דמויות אנושיות, בעלות ביוגרפיה סטנדרטית, אך אנחנו גם שומעים את קולם – עדים לקורות חייהם – של הרהיטים, כתלי הבית, טוואי המשי, העור (אחד מן הפרקים היפים ביותר בספר), ואפילו בית הקברות. נוסף על התרגום הבהיר והחי, הוסיף פרידמן מבוא והערות שוליים חיוניות שמסייעות לקורא להבין את ההקשרים ההיסטוריים, התיאולוגיים, הספרותיים שעומדים בבסיס הספר. בשתי הדרכים הוא ספר תובעני, מרהיב, מאתגר, הדורש התמסרות, לא רק ללשונו, אלא גם להגיון המוליך אותו. אך מי שתלך או ילך עם הודרובה (ופרידמן) יוכל, אולי, לראות את העולם כמות שבוא, ללא חילוק. זהו תרגום ראשון של הודרובה לעברית, יש לקוות שיבואו תרגומים נוספים אחריו.
.
דניאלה הודרובה, בשתי הדרכים, אפרסמון 2024. מצ'כית: פאר פרידמן
.
>> זר ההמלצות הקודם של המוסך: זר ספרים חגיגי לראש השנה 2023
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
