שירה בשנת מלחמה | עומקו של המקום החסר

שירים מאת יעל סטטמן, איתן דקל, לי ממן, רוני אלדד, טליה סיידל כהן וכרמית רוזן

832 629 Blog

אורית חופשי, נעלמת Vanishing, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות צבעוניים על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 203X203 ס"מ, 2020

יעל סטטמן

ועכשיו נספור עד עשר

מִי לֹא סוֹפֵר

מִי לֹא מְדַבֵּר

אִתָּנוּ, מִי פָּצוּעַ בְּפִיו 

מִי קְטוּעַ לָשׁוֹן

מִי שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה מַפְלִיג

בִּדְאָגָה מִי הִפְסִיק לִסְפֹּר?

.

מִי מֵכִין תֵּרוּץ

דֹּם הַכִּנּוֹרוֹת דּוּמָם הַתִּזְמֹרֶת

מֵכִין שֶׁקֶט חֲלָבִי מֵכִין רוּת סוֹף

הַתֵּרוּץ הֲכִי יָשָׁן בַּסֵּפֶר, שֶׁלֹּא תָּעֵז.

.

אַל תַּפְסִיק לְדַבֵּר

אִתָּנוּ, חָלָב וּדְבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנְךָ

קוֹלְךָ עָרֵב קוֹלְךָ סָדוּק קוֹלְךָ עָמֹק

מִתּוֹךְ הָהָר יוֹצֵא כְּמוֹ כָּרוֹז

.

שֶׁרַק נַצְלִיחַ לְהַשְׁלִים אֶת 

הַסְּפִירָה הַזֹּאת, אוּלַי עַכְשָׁו

כִּי כָּכָה אִי אֶפְשָׁר

כָּל הַזְּמַן 

מִישֶׁהוּ

זָז אוֹ נֶעֱלַם

.

דרך המקרה

-1-

הַסּוּסִים בּוֹטְשִׁים בַּבֹּץ 

אֲבָל עָלַיִךְ יִפְסַח הַמַּשְׁחִית

.

וְעַכְשָׁו אַגִּיד בְּלִי לְהִתְמַהְמֵהַּ

מָה שֶׁכֻּלָּם כְּבָר הֵבִינוּ

.

שֶׁרַק דֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה נִצַּלְתִּי

.

וְנִשְׁאַרְתִּי כָּל כָּךְ נְסִיכָה

מֵאֶרֶץ הָאַגָּדוֹת, נִרְדֶּמֶת

בְּלִי וַאבֶּן וְעִם חַלּוֹן פָּתוּחַ

.

-2-

דֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה נוֹשֵׂאת אוֹתִי עַל כַּפַּיִם

שׁוֹמֶרֶת אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ עַל צִירוֹ 

אֶת הָרֹעַ בְּרָעָתוֹ

.

דֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה אֲרֻכַּת שֵׂעָר 

פְּעוּרַת עֵינֵי יַהֲלוֹמִים

עִוְּרוֹת, מַחֲזִירוֹת אוֹר 

בְּלִי לִרְאוֹת 

.

-3-

וּמִי יָבִיא לָנוּ אֶת זוֹ הַנִּכְסֶפֶת 

לֵית אֲתָר פָּנוּי מִמֶּנָּה 

שׁוֹבַבוֹנֵת, תּוֹפֶסֶת מָה שֶׁבָּא 

מְצַחְקֶקֶת, מִתְחַבְּאָהּ 

.

צִלָּהּ מֻסְתָּר, צִלָּהּ זוֹהֵר 

צִלָּהּ הוּא קוֹל אֲפַרְסְקִי

זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּקְרֶה –

תָּמִיד מַחְזִיקָה 

.

עִנְיָן רַב חֲשִׁיבוּת, 

גּוּף אוֹ יַבָּשָׁה 

סוֹף הָעוֹלָם 

שֶׁל מִישֶׁהוּ, 

בְּיָד קְטַנָּה. 

.

יעל סטטמן היא פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית ומשוררת. ספריה "בעניין הבערה" ו"בחוץ שקט" ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות ובגיליונות 35 ו־63 של המוסך.

.

איתן דקל

צוחק מי

מִי שֶׁצָּחַק אַחֲרוֹן צָחַק

רַק מִפְּנֵי שֶׁהִתְבַּדְּרוּ בּוֹ

מְמַדֵּי מֶרְחָק, אֶפְשָׁרוּיוֹת

שֶׁל תִּמָּהוֹן, שַׁלֶּכֶת שִׁכְחָה.

.

מִי שֶׁצָּחַק אַחֲרוֹן עַכְשָׁו

גּוֹזֵר עָלָיו שִׂיחָה, הֶכְרֵחַ

לִקְרֹא בָּהּ הֲנָחָה בִּדְבַר

קִיּוּם זָהִיר בְּקֵרוּב סָבִיר.

.

מִי שֶׁצָּחַק אַחֲרוֹן יַחְוִיר

לֵילוֹת, יַסְבִּיר פָּנִים. יִשָּׂא

וִיהַסֶּה כָּל עֱנוּת תַּנִּים

בַּחֲרוֹק הַצְּחוֹק.

.

מיתוס אחד לתעופה

הָיִינוּ עֲיֵפִים וְאָמַרְנוּ: הַיֹּפִי

אַכְזָר לְעֵינַיִם סוּמוֹת.

.

הָיִינוּ סוּמִים וְאָמַרְנוּ: מָה־טוֹב

שֶׁלַּנֶּפֶשׁ עַפְעַף בִּמְקוֹמוֹ.

.

הָיִינוּ דְּרוּכִים וְאָמַרְנוּ: תִּיטַב

אֲדָמָה לַגּוּף שֶׁנָּפַל.

.

הָיִינוּ עָפִים וְאָמַרְנוּ: נֶחְדַּל.

.

איתן דקל הוא זוכה פרס היצירה ע"ש זולטן ארניי בתחום השירה (תשפ"ד) ופרס הרי הרשון לספרות (פרס שני, תשפ"ד). שיריו פורסמו בגיליונות המוסך מתאריכים 02.02.23 ו־30.03.23 ובגיליון אוקטובר 2023. חבר מערכת המוסך.

.

לי ממן

למי שכבר לא הייתה כאן לראות איך

יָמִים רְדוּפֵי יָמִים, לֵילוֹת יְצוּקֵי לֵילוֹת.

מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת. אֲנִי מַקְשִׁיבָה

לְהַקְלָטוֹת שֶׁלָּךְ בָּאָזְנִיּוֹת. אַתְּ אוֹמֶרֶת דְּבָרִים 

אֲחֵרִים, אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת מָה שֶׁצָּרִיךְ: 

אֶת קוֹלֵךְ 

הַזָּכוּר לִי מִתַּחַת לַקּוֹל 

(בָּרוֹךְ וּבַקּוֹשִׁי, בָּעִשּׁוּן וּבַלְּעִיסָה,

בַּשָּׁנִים הַהֵן וּבְאֵלֶּה שֶׁאַחֲרֵי). 

מֶה הָיִית עוֹשָׂה 

לוּ הָיִית כָּאן. וּבְאֵילוּ מִלִּים.

אַף פַּעַם לֹא הָיִית מֵאֵלּוּ שֶׁמְּנִיפוֹת

שְׁלָטִים בַּצְּמָתִים, אֲבָל יָדַעְתְּ לִרְאוֹת 

מָה שֶׁנִּקְרָא נְכוֹחָה, לַחֲצוֹת מִן הָאֶמְצַע 

מַסְלוּלִים סוֹאֲנִים שֶׁל זְמַן וּתְמוּרוֹת, 

לְהַגִּיעַ לְמַשֶּׁהוּ

בַּצַּד הַשֵּׁנִי.

.

כְּבָר שָׁנִים שֶׁאֵין־צִלֵּךְ לוֹכֵד

אֶת כָּל הַבּוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים, 

אַךְ מָה שֶׁנֶּחְסַר כָּעֵת 

לא יוּכַל עוֹד לְהִמָּנוֹת אֶצְלֵךְ. 

בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁכְּמוֹתוֹ לֹא יָדַעְתְּ, 

אֲפִלּוּ הָרִיק שׁוֹמֵט אֶת עַצְמוֹ

מֵאֲחִיזוֹת פְּשׁוּטוֹת. דְּבָרִים נֶעֱלָמִים 

וְאֵינָם מוּבָאִים לִמְנוּחָה.

.

כְּמוֹ בִּסְרָטִים מְצֻיָּרִים, אֲנִי מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת

הַרְבֵּה אַחֲרֵי שֶׁנִּקטע קַו הָאֲדָמָה –

כְּלוֹמַר, אַתְּ. (וְאַתְּ 

שֶׁבְּתוֹךְ רֹאשִׁי: 

אֲבָל לָמָּה לְשַׁקֵּר, לִי. 

זוֹ הָאֲדָמָה 

שֶׁנִּגְמְרָה).

.

אֵין בָּזֶה טַעַם, אֲבָל אֲנִי דְּבֵקָה

בְּהֶרְגֵּלִים יְשָׁנִים. בְּצֵאתִי 

אֲנִי מְלַקֶּטֶת בְּחָפְזָה כָּל מַה 

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲזוֹב בִּלְעָדָיו:

סִיגַרְיוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ,

כולם עֲרוּכִים בַּקְּעָרָה הַקְּטַנָּה עַל הַמַּדָּף

לְיַד תְּמוּנָתֵךְ. 

נֵלֵךְ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָךְ, 

וּמִתְכַּוֶּונֶת אֵלַי מִמֵּךְ

.

בשולי הדברים

בְּסַךְ הַכֹּל לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי יוֹתֵר מִדַּי.

עֲדַיִן אֲנִי זְקוּקָה לִדְבַר מָה לְקָרֵב

אֶל הַלֵּב לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, וּבַיְּקִיצָה 

אֲנִי רוֹצָה שֶׁיִּרְחַק הַכֹּל מֵעָלַי,

לְהַשְׁאִיר מָקוֹם לַחֲלוֹמוֹת 

לְהִתְנַדֵּף מִן הַגּוּף.

עֲדַיִן אֲנִי סְבוּרָה שֶׁפֵּרוֹת בִּקְלִפָּתָם

הֵם הַבְטָחָה שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַדִּמְיוֹן,

שֶׁהַתַּעֲנוּגוֹת הַמְּתוּקִים בְּיוֹתֵר מְצוּיִים

בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים, וְשֶׁהַגַּעְגּוּעִים

הֵם הַצּוּרָה הַמְּשֻׁכְלֶלֶת בְּיוֹתֵר 

שֶׁל הַיִּסּוּרִים.

אִם בְּכָל זֹאת גִּלִּיתִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר

הוּא קָשׁוּר בַּמִּדָּה,

בַּהֶקֵּף, בְּעָמְקוֹ

שֶׁל הַמָּקוֹם הֶחָסֵר

.

לי ממן היא משוררת ועורכת. ספרה הראשון זיכה אותה, בין היתר, בפרס הליקון לשירה על שם רמי דיצני ובפרס שרת התרבות למשוררים. ספרה האחרון – "פיתום" – ראה אור בסדרת ריתמוס של הקיבוץ המאוחד. שירים וסיפורים פרי עטה ראו אור בגיליון 82 של המוסך, ובגיליונות יולי 2023 ומאי 2024.

.

רוני אלדד

עוד ניסיון  

מִבַּעַד לְקוֹלוֹת נֶפֶץ זְכוּכִית אֲנִי 

עוֹשָׂה אֶת עַצְמִי שׁוֹמַעַת נִצָּנִים נִבְקָעִים מֵרֵאשִׁית הַיְּקוּם, 

מְדַמָּה שֶׁעֲדַיִן הַצּוּף עוֹלֶה בַּתָּאִים – 

שֶׁכָּל גּוּפִי אֵלָיו, יָכוֹל לִרְדּוֹת אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע.

מִתַּחַת לְגֶשֶׁר רָאִיתִי כְּתֹבֶת חִוֶּרֶת עַל קִּיר: אַבְרָם הָיָה כָּאן.

בְּפֶרַח שָׁחֹר בִּפְאַת שָׂדֶה בּוֹעֵר אַבְקָן נִתַּק מאַבְקָן.

.

וְרָצִיתִי לְסַמֵּן אֶת הַגּוּף בְּגִיר לְהַקִּיף אֶת הַפֶּשַׁע, 

רָצִיתִי שֶׁמֵּי הָרֶגַע הַזֶּה יְחַלְחֲלוּ אֶל קַדְמוּת הַקִּיּוּם

שֶׁיָּקוּם הַתִּינוֹק וְיִסּוֹב לְאָחוֹר, שֶׁדַּקָּה אַחַת תַּחֲרֹג מִנְּחִיל רְגָעִים, 

שֶׁתַּחַת שְׁבוּעָה נְקַבֵּל עוֹד נִסָּיוֹן אַחֲרוֹן בַּטָּהוֹר, 

תְּהִלּוֹת יִלָּחֲשׁוּ בָּאָזְנַיִם:  תְּנוּ רֹךְ לַגּוּף הַמָּתוֹק, גּוּף אֲפַרְסֵק, גּוּף בְּלִי פֶּצַע.

.

אֲבָל כָּל הַתְּנוּעוֹת נִרְשְׁמוּ כְּבָר בְּגֶזַע הַמּוֹחַ שֶׁל מְכוֹנָה רְעֵבָה:

יְלָדִים מְסֹרָקִים, הִבְהוּב אֱמוּנָה, כְּאֵב הַגְּדֵלִים בִּשְׁנָתָם, 

שֶׁקֶר יַלְדוּת שֶׁלֹּא הִתְגַּלָּה, שֶׁמֶשׁ מוֹתָם שֶׁל פִּרְחֵי הַגִּנָּה, 

עֶלְבּוֹן צְחוֹק חָנוּק, בְּכִי יוֹנְקִים, וְהַתּוֹךְ מוֹךְ חָשׁוּךְ כְּמוֹ דְּיוֹ עוֹרְקִים, 

הַתּוֹךְ מוֹךְ חָשׁוּךְ כְּמוֹ דְּיוֹ עוֹרְקִים,  

מָנוֹעַ גָּדוֹל חֲסַר כַּוָּנָה עוֹשֶׂה אוֹתָנוּ רֵיקִים ורֵיקִים                                                                                                                                                                        

רוני אלדד כותבת שירה למבוגרים וסיפורים לילדים. עורכת ומנחת כתיבה. ספר שיריה השני "יממה" ראה אור השנה בהוצאת פרדס.  בימים אלה רואה אור הספר "היינו משונים – שירים משנת מלחמה", שכתבה והוציאה יחד עם המשוררים אריאל זינדר ועמוס נוי. שיריה פורסמו בגיליונות המוסך מתאריכים 14.04.22 ו־08.12.22, ובגיליון אוקטובר 2023.

.

טליה סיידל כהן 

היכן שהעצים

הֵיכָן שֶׁהָעֵצִים סוֹפְגִים אוֹתוֹתֵיהֶם. אָנוּ 

סְפוּנִים בִּנְשִׁימַת הַחוֹל.

בְּתוֹךְ

קְרִישֵׁי הָאֶבֶן.

.

בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה יָדִי הוֹזָה

 אֶת אֵינוּתֵךְ

הַמִּתְמַשֶּׁכֶת. חֶבֶל זָר. וְהוּא יָחִיד בִּי.

מֵאָחְזֵנִי –

.

עֲלֵי מַסּוֹעַ גַּב כָּפוּת. רָכוּן. אִדְרַת

שִׁדְרָה נוֹשֶׁבֶת. גְּבִישֵׁי הַחֲלוּדָה חוֹדְרִים

 בְּעֹמֶק הָרֵאוֹת –

יָרֵחַ הַכִּבְשָׁן חוֹלֵשׁ מִגֹּבַהּ הַשַּׁלֶּכֶת

זְרוּעָה בֵּין הַפְּתָחִים עֲדֵי 

הַחֶנֶק הַנָּסוֹג 

.

וְיֵשׁ לִכְתֹּב

עַל הָאֲוִיר הַמִּתְמַעֵט מִתּוֹךְ הַקֹּר. עֲלֵי

קִרְקוּעַ הָעֵדוּת. עַל רְסִיסֵי לַחוּת.

עַל חֵלֶב

הָרִיסִים. טְווּיֵי כִּישׁוֹר. עַל סַף הָעֶרֶשׂ הַנָּמוֹג –

עֲלֵי עָטִיף טוֹמֵן מִסְתּוֹר

לִבַּת הָעַיִן מִן הָרֶמֶץ.

.

וּרְסִיסֵינוּ מִשְׂתָּרְגִים, רִקְמַת עוֹפֶרֶת עַל הָעוֹר

זְרוּיָה בְּצֵל הָעֲנָפִים

פַּחְמָן זוֹרֵם בִּי. נֶקֶב חֶרֶס

חוֹתֵךְ שָׁרְשֵׁי הַזְּכוּכִיּוֹת. סִדְקֵי הַמַּיִם בָּאִישׁוֹן

לוֹקְטִים אֶל רֶגֶב אֲדָמָה

לוֹגְמִים מִתּוֹךְ

 סִיבֵי הָעֵשֶׂב –

.

בַּמִּקְטָעִים נִימֵי 

מִסְתּוֹר. אִוְשַׁת שְׂרָכִים 

שְׁכוּחָה. נוֹשֶׁבֶת. נוֹקֶדֶת בָּנוּ כְּמִישׁוֹר 

עַפְעַף קָטוּם פָּעוּר אֶל חֶסֶר

מַבַּטְכֶם.       קִינַת תְּהוֹם 

בְּכּוּר הַחֲשֵׁכָה נִצְרֶפֶת

עֲדֵי הַדֹּק. הִשְׁתַּבְּרוּיוֹת

כָּנָף כְּבוּיָה. מוֹרַד

 הָעֶרֶב –

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "צריף", "משיב הרוח" ובגיליונות המוסך מאוקטובר 2023, ינואר 2024 ובגיליון מתאריך 22.09.22.

.

כרמית רוזן

מדוזות

הַמֵּדוּזוֹת וַאֲנִי שׂוֹחוֹת

לְלֹא מִדָּה וְלֹא בָּעוֹנָה.

אֲנִי נִזְהֶרֶת בְּיָפְיָן הָעֲנָק, הַלָּבָן.

זֶהוּ הַיָּם שֶׁלִּפְעָמִים בּוֹלֵעַ

אוֹתָן, כְּמוֹ מָזוֹן לֹא אֻכָּל.

מֵקִיא אוֹתָן תְּלוּשׁוֹת, פְּרוּקוֹת,

גּוּף רַךְ עַל הַחוֹף

בְּקֶבֶר אֲחָיוֹת. 

.

אֲנִי נִזְהֶרֶת גַּם בִּטְרָגֶדְיוֹת. 

אֲנִי לֹא רוֹצָה לְבַיֵּת בְּתוֹכָן

מֵדוּזוֹת מֵתוֹת, 

אֶת הָאָבִיב הַזֶּה, הָאָיֹם.

.

עצמות יבשות

אֲנִי מְשִׁיבָה צְדָפִים לַיָּם,

מְשִׁיבָה עֲצָמוֹת לִמְקוֹם קְבוּרָתָן.

גַּלֵּי הַיַּם מְנַגְּנִים בַּחֲלָלִים

הָרֵיקִים בַּקּוֹנְכִיּוֹת

.

וְהַקֶּבֶר שָׁט

בְּסוֹד גֵּאוּת גַּעְגּוּעִים.                             

פּוֹרֵק אוֹתָן בַּחוֹף הֶעָצוּב,

שַׁאטִי עַזָּה.

.

יוליה בעזה 

נִרְאֵית רַק מֵרָחוֹק,

אִישׁ לֹא צִלֵּם.

אָז כְּאִלּוּ לֹא הָיִית.

.

כְּשֶׁתָּעִידִי, תַּגִּידִי

רַק עָבַרְתִּי אֹרַח

שָׂחִיתִי בְּקַו טִבְעִי

.

וְלֹא רָאִיתִי כְּלוּם. 

שְׁפָכִים בַּיָּם – אוֹתוֹ   

בִּיּוּב. הַבִּטָּחוֹן דִּוֵּחַ

.

עָלַי: 

הִשְׁתַּזְּפָה עַל הַחוֹף        

הָאָהוּב, עֵינֵי יְלָדִים נָצְצוּ.

.

אַל תַּסְגִּירִי 

שֶׁהָיוּ סִימָנִים מַטְרִימִים:

גַּלֵּי יָם הִזְדַּהֲמוּ בְּאֵימָה

.

אֲדָמָה הִתְכַּרְסְמָה 

בִּפְנִים.

.

מהים של עזה

1.

גַּלִּים שְׁבוּרִים:                  

יְרִיּוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

קוֹנְגוֹ

קוֹדֵחַ בָּאָזְנַיִם 

 .

2. לפני שהופצצו סירות הדייגים

רָעָב עַכְשָׁו.

בְּלִי חֹק מְבַתְּרִים

כְּרִישִׁים

.

3. דג

מִחוּץ לַמַּיִם, אֲנִי

אֵין לִי מִלִּים.

.

כרמית רוזן היא סופרת, משוררת וביבליותרפיסטית. מלמדת במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה. סיפורה חזירי בר זכה בפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ ב־2019. ספר שיריה השני, זוכה קרן תרבות חיפה, עתיד לראות אור בהוצאת פרדס לצד ספר פרוזה בכתובים. שיר ותרגומי שירה פרי עטה התפרסמו בגיליונות 48 ו־55 של המוסך.

.

>> במדור השירה מגיליון אוקטובר 2023 של המוסך: שירים מהימים האלה | והעשן בעבר הזה / והעשן בעבר הזה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | דיווח מתוך התרחשות

"אם לא נראה אותם שוב ושוב, אנחנו עלולים לשכוח." שירי שפירא, איתן דקל ושי פורסטנברג קוראים במיצב, שיר וסיפור שנוצרו במהלך המלחמה

832 629 Blog

אורית חופשי, דריכות Awareness, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות צבעוניים על נייר קוזו ואבאקה עשוי ידנית, 127X83 ס"מ, 2024

אֶשֶׁד / מוחמד אבו סאלמה (מיצב, מוזיאון תל אביב לאמנות)

שירי שפירא

.

מהימים הראשונים של המלחמה רודפים אותנו דיוקנאות. למדנו לראות תצלומי אנשים מחייכים ולהצטמרר, לקרוא אותם כעדות לטרגדיה. יום־יום אנחנו מתהלכים בין תצלומי דיוקן הקוראים לסיום המלחמה ולשחרור המצולמים מהשבי, ובינתיים רבים מהמצולמים כבר אינם בין החיים. תצלומי דיוקן אחרים קוראים להמשיך את המלחמה כדי שמותם של המצולמים לא יהיה לשווא. עשרות אלפי פנים אחרים נעדרים מהנוף לחלוטין. רטוריקת הפנים אפקטיבית, אבל האם היא מחזיקה מעמד לאורך זמן? שכיחותה מלמדת שלא מספיקה הידיעה שמדובר בבני אדם, שאם לא נראה אותם שוב ושוב, אנחנו עלולים לשכוח. ולאור ההתפתחויות בחודשי המלחמה הארוכים, נראה שהתזכורת לא מספיקה.

אני לא רוצה להפסיק להסתכל להם בעיניים, אבל אני גם לא רוצה להזדקק לעיניים שלהם. הרי אני צריכה לדעת מה ראוי גם בלי להרגיש שהם מביטים בי, גם כשאני מפנה עורף. ומהם החיים מאז 7 באוקטובר אם לא הפניית עורף מתמשכת – למען החיים או בשם המוות או שניהם גם יחד – לאלה שנשארים מאחור? צריכת אמנות בימים כאלה גם היא סוג של הפניית עורף, ופעולה זו נעשית מוחשית במיוחד כשצועדים מכיכר החטופים, חולפים על פני השמות והפנים ועל פני אלה שמקדישים את זמנם לאנשים שמאחוריהם, ונכנסים בשערי מוזיאון תל אביב לאמנות. המעבר מהמציאות הקופחת של הכיכר אל החלל הסטרילי של המוזיאון עלול להשרות סוג של ורטיגו. אם פונים אל האגף החדש, אל המיצב "אֶשֶׁד" שבחלל הנקרא "מפל האור", תחושת הסחרחורת מעמיקה אך גם מתקבעת, כהתרגלות לשקיעה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת.

במיצב זה בחר אמן התאורה מוחמד אבו סאלמה לתלות מתקרת האגף ועד לקומה התחתונה של המוזיאון – חלל שגובהו 27 מטרים – אלפי שרשראות מתכת דקיקות, ולהציב אותן בשורות ישרות לאור השמש החודר מבעד לקירות המוזיאון השקופים. בימים אלה שרשראות המתכת הן ציטוט כפול, הן של דיסקיות החיילים והן של דיסקיות שנעשו סמל למאבק לשחרור החטופים. הדיסקיות נעדרות מהמיצב של אבו סאלמה, שנמנע מלנקוב שמות ולהצהיר הצהרות. במקום סגירת השרשראות לסמל ברור שאפשר לענוד, נוספה לעבודה רק לולאת סאונד של צלילי השתברות עדינים, ונדמה שאלפי השרשראות הפשוטות רק מתארכות ומתארכות. כשמסתכלים בהן מהקומה העליונה ומשפילים מבט בחיפוש אחר הקצה, אפשר להתבלבל בגלל רצפת המראה שבקומה התחתונה ולהאמין שהשרשראות מתארכות עד אינסוף. אך כשיורדים אל תחתית המיצב ועומדים על רצפת המראה, רואים שהשרשראות משאירות מרווח, נחתכות קצת מעל לגובהו של אדם בוגר ממוצע.

המעבר בין חלקו העליון של המיצב לחלקו התחתון מזכיר את המעברים הכואבים שמאפיינים את שגרת החיים אחרי 7 באוקטובר, מאשליה של סדר שמתאפשרת רק בזכות הפניית העורף אל המוני הפנים, ועד להליכה מטה אל קרקעית המפל הכסוף, שמשנה צבעים בהתאם לאור הטבעי, מעורר פליאה אל מול היופי שעוד אפשרי אבל גם אימה נוכח מבול האובדן שעלול לשטוף אותנו. הם תלויים מעל הראשים שלנו; הפעם הם אלמונים, נטולי פנים, קוראים לנו לחשוב על המספרים הבלתי נתפסים, על הקלות שבה נוספת עוד חוליה בשרשרת השכול, על הרגע שבו אנשים נהפכים מחיים למתים, ממתים לאנדרטה, לסמל. הם מאיימים להטביע אותנו, החטופים, הנרצחים, הנופלים. לאסוף אותנו אליהם מרוב אשמה, מרוב חוסר אונים, מרוב פחד שגורלנו יהיה זהה. אבו סאלמה מזמין אותנו לעצור רגע לפני השיטפון, להתבונן באירוע הנורא ממרחק,  לאמוד את גודל השבר ולהאזין לקולות הריסוק המתמשכים. גם אם אנחנו עוד לא חלק מהשרשרת, גם אם לא איבדנו אדם קרוב, מספיק לשאת את המבט בשביל לדעת כמה אנחנו קרובים.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים" ודוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן־גוריון. חברת מערכת המוסך.

.

מה את רואה / רוני אלדד (שיר)

איתן דקל

.

מעולם לא דמיינתי שאהיה בשדה קרב בתוך שטח ישראל, מעולם לא האמנתי שאהיה בשדה קרב בכלל, לא רציתי להאמין. גם אם האפשרות עלתה במחשבתי, לא חשבתי שהמונח "קרב" כולל גם שעות ארוכות של שהייה, ושבשעות האלה התקשורת תהיה כל כך זמינה מכאן, מתא הנהג החשוך של הטנק, בין הקיבוצים בארי ועלומים. גם "כאן", בצהרי 8 באוקטובר, אני לא מדמיין שכך ייראו החודשים הקרובים, ששעות הקרב שימלאו אותם יהיו זניחות ביחס לשעות השהייה, שגם בשטח אש של ממש אצפה בעדויות, אקרא חדשות, דיווחים, ספרים, כתבות, פוסטים, שירה. שהזוועה תהיה כרוכה בחיים, חודשים רבים אל תוך העתיד.

ב־7 באוקטובר מילאו הרשתות החברתיות תפקידים שאנחנו רגילים לייחס לאולפני החדשות. שעות ארוכות הן היו יעילות יותר עבור מי שרצה לקבל מידע על המתרחש. הפלישה הזו של הזוועה ממסך הטלוויזיה אל מה שבדרך כלל מספק לנו גלילה משועממת שיקף את אותה פלישה של הזוועה משולי המציאות אל היומיום. ומתוך הפחד והזוועות שמסביב, העיניים שלי דילגו על רובן המוחלט של המילים שנכתבו, ובכל זאת חיפשו משהו. אולי הן ביקשו לשוב לחוויה הדיגיטלית של ההתרחשות, זו שלא נוכחת פיזית בתוכה; אולי הן ביקשו הד, הדרכה.

השיר "מה את רואה" פורסם בדף הפייסבוק של רוני אלדד ב־12 באוקטובר. לאחר מכן הוא הודפס ב"הארץ", תורגם לכמה שפות, ולבסוף פתח את קובץ שיריה של אלדד בספר שהוציאה יחד עם המשוררים אריאל זינדר ועמוס נוי (מקור שמו של הספר – "היינו משונים" – בציטוט מהשיר). שמו, שחוזר בראש כל בית, מפנה שאלה אל הדוברת, אך נדמה שמקורה של השאלה באותה הדוברת עצמה. השאלה מנוסחת כשאלה אך סימן השאלה שבא אחריה הוחלף בנקודתיים, כמו נדחף אל התשובה עוד בטרם הדהדה השאלה. כך מתפרשת האנאפורה כמין מאמץ מכני וקהה של הדוברת לדובב את עצמה.

מדוע הדוברת מדובבת את עצמה? מכיוון שהיא מדברת "בזמן אמת", אל קוראים שלא מצליחים לדובב את עצמם ואף יותר מכך, שרויים בניתוק מילולי־חזותי. בתוך מופע של אכזריות וחילול, ואחרי שבבת אחת נקרענו אל מלחמה ארורה ואל זוועות של אילמות ואלימות, השיר של אלדד הדריך את הראייה, יצר קטגוריות שבתוכן הקלט החזותי יכול היה להתמיין. השיר "נובמבר", שפורסם כחודש לאחר "מה את רואה", נפתח כך: "מִישֶׁהוּ מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם / לַמְרוֹת שֶׁעֵינֵינוּ פְּקוּחוֹת". בשיר ה"דיבור מתוך החלום" מסמל את שפת העבר שלא מובנת לנו יותר, אך בהשאלה אפשר לומר כי גם הדוברת ב"מה את רואה" דיברה מתוך החלום, מתוך ערפילי הסיוט, אל קוראים שעיניהם אכן פקוחות. "מה את רואה" הוא מעין "דיווח מתוך התרחשות", אך כזה שמופנה אליה, אל השרויים בה. זו עדות, אך כזו שלא באה להעיד על אירועים אלא להדריך את השרויים בתוכם.

המעבר מהראייה לשמיעה בבית השלישי מסמן גם את המעבר של השיר ממענה לשאלה "מה את רואה" לניסיון מענה על שאלה רפלקטיבית, פרשנית ואולי גם ייחודית פחות – "מה קורה". מבית זה והלאה, ובדומה לשירים אחרים שפורסמו באותם ימים, הדימויים מתרחקים מהקונקרטי ומגביהים אל המיתי. המבט כבר ניתק ממהדורות החדשות ומוחלף בניסיון להבין, בחיפוש משמעות ובמבט חרד לעתיד.

איך מתייחסים לשיר שחוויית הקריאה בו קשורה בזמן מסוים מאוד, שלא רק נכתב מתוך התרחשות, אלא שגם נמעניו נמצאים בתוכה? האם זו עדות פואטית שערכה היסטורי, או שירה בעלת ערך אמנותי לדורות? אינני יודע, אך בפעם הראשונה בחיי נחשפתי לכוחה של ספרות הנכתבת אל העכשיו התחום כל כך.

אלדד המשיכה וממשיכה לפרסם שירים ברשת ובבמות שונות לאורך המלחמה, שירים שכתובים ממרחק מסוים מאזור האסון, ופונים אל החיים לצידו ואל עבודת האבל. להבדיל מהם "מה את רואה", או לפחות שני בתיו הראשונים, הוא שיר בזמן אמת, שלשאלתו – "מה את רואה" – עונים הקוראים במילותיו. הנה אחד, סגור בתא נהג של טנק, בידו טלפון נייד ודמעותיו גואות מול מילים שמתארות דברים שראה בעיניו, ודווקא מול המילים ולא מול המציאות עצמה. קורא אותן שוב ושוב כדי להבין מה הוא רואה, מה ראה.

.

מה את רואה

רוני אלדד

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

בָּלוֹניִם פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,

עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,

אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה,

בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים

קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים

אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים

מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים

רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ

רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת

בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה

הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים

תַּנִּים חַרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים

לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים.

.

איתן דקל הוא חבר מערכת המוסך.

.

הלכנו לאיבוד בעזה / מאיה ערד (סיפור קצר, מתוך האנתולוגיה "מילים מחבקות")

שי פורסטנברג

.

בעצם, תכננתי לכתוב טקסט שונה לגמרי על יצירה אחרת. אפילו כתבתי חצי רשימה. אבל אתמול בבוקר קמתי ופניו של הירש גולדברג־פולין האירו אליי מצג הפלאפון, מלווים בבשורה הבלתי נתפסת על גילוי גופתו. את הטקסט החדש הזה אני כותב בבוקר 2 בספטמבר, כ"ט מנחם־אב, בטרם צאתי למסע ההלוויה והקבורה של הירש.

הטקסט הקודם שניסיתי לכתוב נדמה לי עכשיו מגוחך, מנופח. מותו של הירש מחייב אותי להישיר מבט אל נוכחותו המתמידה בכל מחשבה שלי על המאורעות המתגלגלים מאז שמחת תורה. הירש ואני גדלנו יחד באותה השכונה והקהילה. לא היינו חברים טובים אבל הוא היה חלק טבעי, מובן מאליו, מהנוף שעיצב אותי. מאז שנחטף, דמותו לא נתנה לי מנוח. בכל פעם שדמיינתי את הסבל שהמלחמה הזו ממיטה על שני הצדדים, מייד תיארתי בעיני רוחי את הייסורים העוברים עליו ועל משפחתו. כל דיון פוליטי־אסטרטגי שהשתתפתי בו היה מבחינתי רק כיסוי לשאלה איך אפשר להביא לשחרורו המהיר. כל ניסיון לפעולה – במילואים ובעורף, בתפילות ובהפגנות – היה ניסיון לזרז את שיבתו הביתה. כעת, עם היוודע דבר מותו של הירש, כמו נגדע איבר החישה שבאמצעותו קלטתי את אחד עשר החודשים האחרונים. עליי להתרגל למציאותו של הגדם.

לא תיארתי לעצמי לרגע שלכאן הדברים יתגלגלו, גם בתחזיות הקודרות ביותר שלי הייתי משוכנע כי הירש יחזור לחיק משפחתו. מאחורי הביטחון הזה עומדות כנראה האמונה והתקווה שג'ון ורייצ'ל, הוריו של הירש, התעקשו להקרין מאז נחטף. בכל הופעותיה הפומביות רייצ'ל חזרה על המנטרה "hope is mandatory" (התקווה הכרחית), ובשיחותיי האישיות עם ג'ון בחודשים האחרונים תמיד התרשמתי מהפעלתנות שלו, שהתבטאה במיזמים אקטיביסטיים בלתי פוסקים. דבר נוסף שחיזק בי את הביטחון בשחרורו היה אזרחותו האמריקאית של הירש, שהבטיחה את מעורבותה של המעצמה הגדולה, של ממשל נוסף, שקול יותר, במגעים לשחרורו. יותר מכך, רציתי להאמין כי הסדר העולמי הדמוקרטי לא יכזיב.

את המתח שבין המאורעות בארץ ובין המציאות האמריקאית אפשר למצוא ברשימות שמאיה ערד פרסמה מאז פרוץ המלחמה. ערד היא מהסופרות החשובות הפועלות כיום בספרות העברית, היא מתגוררת זה שנים רבות בקליפורניה, ובכתיבתה היא חוזרת שוב ושוב לפנים שונים של חוויית ההגירה. את הטקסט שעליו נתעכב, "הלכנו לאיבוד בעזה", פרסמה ערד כבר באוקטובר שעבר, כחלק מאנתולוגיית "מילים מחבקות" שהוציא אתר "עברית" כתגובה ראשונית לאירועים. הטקסט הוא בעצם "סיפור בתוך סיפור" – ערד מספרת לנו הקוראים על הסיפור שבתה הכי אהבה לשמוע כשהייתה ילדה קטנה: "היא הייתה מקשיבה לו שוב ושוב בשעשוע מעורב בתדהמה". עבור בתה הקטנה של ערד סיפור זה ביטא באופן הטוב ביותר את הפער העמוק בין הסביבה האמריקאית המגוננת שבה היא חיה ובין המרחב שבו גדלה אמא שלה, בקיבוץ נחל עוז בשנות השבעים.

בסיפור ערד וחברותיה מתאספות לחגוג יום הולדת 9 לאחת מהן, בניצוחו של אביה של הילדה שמבטיח להן "קומזיץ עם הפתעה מיוחדת". אבל במהרה מודיע האב לחבורת הבנות כי הם טעו בדרך לקומזיץ, עברו את הגבול לעזה ו"עכשיו הכל תלוי בכן אם נצליח לצאת מפה. ברור?" ערד, שביקרה בעבר בעזה לגיחות קצרות, היא היחידה שמבינה כי אין ממש בדברי האב, ושהם עדיין נמצאים בחורשה המוכרת מחוץ לקיבוץ. אבל לפני שהיא מספיקה לקלקל את ההפתעה ולספר זאת לבנות האחרות, לוקח אותה האב הצידה ומבקש ממנה לשתף פעולה עם הפעילות המתוכננת ולא לחשוף את הכיסוי. היא מתרצה, משתתפת בא"ש הלילה המושקע, ואפילו מרגישה משהו מהפחד של הרפתקה לילית מעבר לגבול.

אני מודה כי בקריאה ראשונה הסיפור לא מצא חן בעיניי. הרגשתי כי הוא מושתת על דיכוטומיה גסה מדי ואינו עושה דבר כדי לאתגר אותה. ישראל מצטיירת בו כמקום פרוץ הנתון בסכנה מתמדת, ולו רק מטבעו של אי־הסדר שמאפשר גם תופעות כמו "נסיעה לבית הספר באוטובוס שבו התיכוניסטים מעשנים באין מפריע". על ארה"ב, לעומת זאת, אנחנו לא שומעים כמעט דבר, אבל מבינים לבד כי היא ההיפוך המוחלט, מקום מסודר באופן קיצוני, כמעט כפייתי. הניתוח הזה הותיר אותי מאוכזב ממוצא פיה של הסופרת הנערצת, שכמו מחזרה קלישאות שחוקות על ישראלים ועל אמריקאים. אבל יותר מכך, הרגשתי כי המסר המשתמע מהסיפור מקומם. כאילו ערד, ממקום מושבה הבטוח בארצות הברית, נזכרת בנוסטלגיה חמוצה־מתוקה בילדותה בעוטף עזה, והדבר היחיד שהיא יכולה לומר על הקיבוץ – שחמישה עשר מחבריו נרצחו ושבעים ושבעה נוספים נחטפו לרצועת עזה – הוא "איזה מקום משוגע זה, אה?" מקריאה כזו יכולה גם להשתמע אמירה חמורה אפילו יותר, כאילו ערד מברכת על המרחק שבין חייה הנוכחיים ובין הקיבוץ בפרט והמזרח התיכון המדמם בכלל.

אבל בקריאה מחודשת, ובייחוד לאור התחושות המציפות מאז מותו של הירש, מתגלים בסיפור תחכום ועומקים שפספסתי בקריאה הראשונה. למעשה בקריאה זהירה מתגלה כי בשום שלב בטקסט ערד אינה מציינת כי סיפור הילדות שלה עומד בניגוד לחייה הנוכחיים בארצות הברית. מי שקורא את הסיפור בלי לדעת דבר על המחברת לא ינחש כי היא מתגוררת בחוץ לארץ, אלא רק יניח כי היא עזבה את הקיבוץ ומגדלת את ילדיה בסביבה שונה. ערד יודעת היטב כי חייהם של מרבית הישראלים כיום, ולא רק של המהגרים מהארץ, שונים לגמרי מההוויה הקיבוצית של שנות השבעים שהיא מתארת. הגדרות הפיזיות שנבנו כאן מאז אותן שנים נטעו בישראלים תחושה של הגנה, והפכו את האפשרות ללכת לאיבוד בעזה לפנטזיה דמיונית גם בעיניהם. מבחינתו של התושב הישראלי הממוצע, קליפורניה שבה ערד מתגוררת קרובה אליו הרבה יותר מעזה ומתושביה. הזעזוע העמוק ש־7 באוקטובר הוליד בקרב הציבוריות הישראלית, מעבר לאבל החורך על הנופלים והנרצחים, הוא צליל התנפצותה של האשליה הזאת ושל הביטחון שהיא מעניקה. 

תחושת הבלבול הזאת, ששטפה את החברה הישראלית, משתקפת בסיפור הזה כבמבוך מראות. החיים בישראל אחרי 7 באוקטובר ניחנים בבו־זמניות מעוררת אימה, המתגלה דווקא דרך יכולתה של הסכנה לחיות ולשגשג לצד זרימת יומיום רוגעת. (נוכל לקרוא לזה, במחילה מפרויד, אלביתיות.) הילדה הקטנה המגלה כי היער ליד ביתה יכול להיות גם גבול רוחש סכנות נחשפת לאותו אזור ספר תודעתי, שבו דברים יכולים לשאת מטענים שונים ואף מנוגדים.

הקורא אשר במקרה בקיא בחייה האישיים של המחברת ימצא את עצמו הולך ומסתבך עוד יותר מול הטקסט. בסופו של דבר יש להניח כי אחוז ניכר מהקוראים ומהקוראות יודעים כי ערד מתגוררת בקליפורניה, בין שקראו בספריה הקודמים ובין שנחשפו לטקסט באתר המגזין "לאשה", שבו הוא התפרסם בתוספת הקדמה קצרה המציינת עובדה זאת. כביכול המרחק הפיזי מהארץ מבטיח הגנה של ממש מפני הסכנות המוזכרות בסיפור, והקורא יכול לשאת לשם עיניים בתור חוף מבטחים מקוּוה. אבל ערד רומזת כי אפשרות זו בלתי אפשרית. גם בבית שהקימה בארצות הברית להתנסויות אלה הייתה נוכחות מתמידה בסיפורים שהעבירה לבנותיה, ובעקבות האירועים הקשים בארץ הן שבות ומציפות אותה. הטשטוש הסופי הזה בין קודקודי המשולש ישראל־ארה"ב־עזה מבטא את מחיקתן המוחלטת של הקואורדינטות המבנות את המרחב ומאפשרות התמצאות בו.

התעכבותה של ערד על הסיטואציה ההורית שבה הייתה נוהגת לספר את הסיפור קושרת חוט נוסף ליום ההולדת שהסתבך. בשני המקרים הדרמה נולדת ביחסים שבין הורה לילדים. בדרך כלל אנחנו נוהגים לראות בהורים דמויות מגוננות, האחראיות על אכיפת סדר ועל שמירה על משמעויות קשיחות. אבל בסיטואציות המתוארות הם נהיים פורעי סדר וחושפים בפני הילדים את אופק האימה. האב לכאורה מוביל את הילדות לעזה, וערד מתווכת לבתה סיפורים מארץ זרה ומסוכנת. יש דמות הורית נוספת בטקסט שגם עושה את אותו הדבר: ערד מזכירה את הביקור הקודם שלה בעזה, שאליה נסעה עם אביה לשם קניית אופניים. אביה של ערד מוכן להעמיד את עצמו ואת בתו בסכנה, אבל הוא עושה זאת למטרה מוגדרת ומסרב להתעכב ולו כדי לקנות שתייה קרה, כי "קני סוכר וסברס מילדים רוכלים בצומת בית לאהִיה זה דבר אחד, אבל קיוסק בלב עזה זה עניין אחר". בכל המקרים האלה החשיפה לסכנה נעשית באופן מוגדר ומבוקר, ונדמה כי היא מכוונת דווקא לרגע היציאה מאזור הסכנה והאשרור הסופי כי אין בה ממש וכי הסדר ההורי עומד על כנו. 

הדברים האלה מחזירים אותי לרייצ'ל ולג'ון (כאילו שלרגע היה אפשר להרפות מהמחשבה עליהם). המאבק שניהלו להשבתם של הירש ושל שאר החטופים הביתה היה ניסיון הרואי לשמור על סמכות הורית בתוך עולם כאוטי המרוקן ממשמעות. הם הזכירו לכולנו את החובה להגן ואת החובה לשמור על ההגינות. אני רוצה לנצל את הבמה הצנועה הזאת, אני רוצה לנצל כל במה שתינתן לי, כדי לומר שהם לא נכשלו. אנחנו נכשלנו בבניית עולם שיהיה ראוי לחינוך שהם מעניקים.

.

שי פורסטנברג, מתרגם וכותב. תרגומים וביקורות פרי עטו הופיעו בכתבי עת שונים. חבר מערכת המוסך.

.

» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: "כנף אחת בלבד של השכינה." רתם פרגר וגנר קוראת בשיר מאת אדמיאל קוסמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מתחת לכרית

"בלילה אנחנו נצמדים למרקע הרועם, מחפשים מילים בטוחות להניח עליהן תפילות חנוקות. לאורך היום אנחנו מתווכים לילדים כפי מידתם, מנסים להכיל את מה שניתן מתוך הבלתי ניתן להכלה." סיפור קצר מאת אלעד נבו

832 629 Blog

אורית חופשי, פרט מתוך: הזמן… עבדו המסור של הנצחי Time...thou ceaseless lackey to eternity, הדפס עץ, ראבינג ורישום בעפרונות שומניים על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 421X203 ס"מ, 2017

מתחת לכרית

אלעד נבו

.

.

בלילות אני מטייל ברחבי הבית ומספר סיפורים. כולם כבר ישנים, אבל הסיפורים מסרבים להסתיים. עוד דובי שנשכח מאחור, עוד ציורים שסגורים במגירה רחוקה, שיניים שנשרו ומוחבאות מתחת לכרית מאולתרת, עוד דלתות שמחכות להיפתח. בכל פעם הילדים מבקשים ממני עוד סיפור לפני שהם נרדמים, אבל כבר מאוחר. אך כשהעיניים נעצמות הסיפורים לא באמת נגמרים. הם ממללים את קולם חרישית, תמונות בלי מילים רצות מעצמן בלי להסתיים. הבית ריק ומלא באותו הזמן. אני יודע שהם שם, בחדר, ישנים. מדי פעם אני נכנס אליהם. מפלס את דרכי בין המשחקים על הרצפה וצופה על חלומותיהם, מנסה לרגע לראות איפה הם מהלכים, היכן הם מרחפים, במה הם נאחזים. אחרי כמה שעות הם מתעוררים, כל אחד בזמנו, עושה את דרכו אל השירותים, מדליק אורות, עיניים מצומצמות, אני איתם עד שהם מסיימים ומלווה אותם חזרה אל החדר. בכל פעם דלת נפתחת רק במקום אחד. אני חוזר אל המיטה ומנסה להירדם שוב. העיניים נעצמות ושוב מופיעים הילדים שנעקרו. הם רחוקים, ואין להם כרית. 

בימים, הבכור נעשה פתאום בלש. תוך כדי התארגנות הבוקר הוא חושף, בדרך אגב: "שמרתי שן מתחת לכרית שלי חודשיים בלי לספר לכם, ולא קיבלתי שום דבר מהפיה." הוכחה ניצחת, קשה להכחיש. "מתי זה היה?" אני מחפש מילוט, "בקיץ? נו ברור, הפיה הייתה בחופש." "בסדר אבא, בסדר," הוא נועץ מבט. "אנחנו כבר יודעים את האמת. רק מי שמזכיר לכם מקבל הפתעה."

אבל ממלכת הפיות ממשיכה לפעום ברחבי הבית. הם מסתובבים עם פה מתנדנד ומצפים לנפילה. בבוקר הם קמים ואוחזים בקסם. בפעם האחרונה, השן של הבן השלישי סירבה ליפול. כבר צמחה חדשה תחתיה אך הישנה סירבה להיפרד. בכל יום הוא מקבל כמה מכות בדיוק בשן, הוא בוכה והיא עומדת בשלה, עומדת ומתנודדת. באותם הצהריים קיבל עוד מכה, מהראש של אחיו, וירד דם והוא בכה עמוק והתפלל שהשן כבר תיפול. מרוב כאב הרצנו אותו אל רופא השיניים, שקבע – צריך רק עוד קצת חיוך וסבלנות. ואכן, זה קרה בערב. עם הלחמנייה של הארוחה. בביס השלישי השן כבר הייתה בחוץ והחיוך המחורר מילא את פניו. הוא אחז בשן כמו קמע, הכניס אותה לשקית קטנה וטמן אותה מתחת לכר. 

בלילה אנחנו נצמדים למרקע הרועם, מחפשים מילים בטוחות להניח עליהן תפילות חנוקות. כתבים מדיניים מדווחים על מגעים, וכל שם הוא תמונה שלא עוזבת. לאורך היום אנחנו מתווכים לילדים כפי מידתם, מנסים להכיל את מה שניתן מתוך הבלתי ניתן להכלה. הם מקבלים את המצב בכניעה וחוזרים אל היד המסיעה מכונית על הרצפה. בוקר אחד סיפר הקטן שחלם שחוטפים אותו. "הייתה רשת פרפרים גדולה ותפסו אותי בתוכה," הוא פקח עיניים מבוהל, עצם אותן וחזר לשם – "הייתי עם הרבה דובים חמודים ששמרו עליי." בבוקר חיבקתי אותו חזק ולא הרפיתי. בלילה הבא כבר הייתי לצידו, לא עוזב, יושב ליד המיטה ומביט בו, בודק שהוא לא נעקר מממקומו.

פעם התווכחנו, אמא שלהם ואני. אחרי שהתחילו לחשוד במקור ההפתעות של הפיה, חשבתי שלא צריך להתעקש על מוצאן. "להגיד שזאת לא הפיה? מה פתאום, איך אפשר?" היא התרעמה. למה להתעקש על קיום של קסם לא מוכח, הקשתי, הם עלולים לחשוב שכל דבר נסתר שלא רואים הוא בדיה. בגלל קסם גחמתי האמונה תיסדק לנצח. "בחייך," היא רגזה, "שום דבר לא ייפגע. הפיה מגיעה ומניחה הפתעות מתחת לכרית, אין דבר פשוט מזה. זה בכלל לא עניין של אמונה." והנה הם, בלשים קטנים, פקחים קטנים של רציונל, נאחזים בחלום כמו ציפה של כרית. צומחים להם ממתקים מתחת לכר והם נושאים עיניים השמיימה מבעד לחלון. 

בבוקר, הדבר הראשון שאמר היה "הפיה לא הגיעה הלילה". "תן לי לחפש," אמא נזעקה מהסלון, "אולי זה נפל ולא שמת לב." היא אספה מה שמצאה בארון, הכניסה לשקית וטיפסה אל המיטה בחדר הילדים. "אני רואה את זה מאחורי המיטה," והילדים קופצים, "אבל תצאו, שהמיטה לא תקרוס עליכם בטעות." 

אמא הניחה בידו את מנחת הקסם. הוא פרש לפניו את השלל, שנמצא באורח פלא כשלא היו בחדר – מארז סוכריות וחטיף שוקולד איכותי, אבקת פיות פזורה למכביר. רק האחים רטנו, דרשו שיחלוק איתם. "אתה חייב, למה שלא תיתן לנו גם." ככה זה, עם הילד השלישי – גם קסם נהפך לבית דין. אך הוא עמד על שלו, והם זעמו. "אנחנו יודעים שזה אתם הפיה," הטיחו בנו מתוסכלים ויצאו לבית הספר.

בצהריים הם חוזרים, והוא מחלק סוכריה אחת לכל אחד. "הראיתי לכולם את ההפתעה. וחבר שלי סיפר לי שהוא בכלל זורק את השיניים שלו לפח." הוא שולח אצבע לדחוף את הטופי הסמיך שנדבק לשן האחורית. אז הם מתפזרים וכל אחד תופס פינה – הראשון בלגו, הקטן על הרצפה עם חיילים, השני יושב לשולחן ומוליך פסים ונקודות שמתחברים לכדי גמד מזוקן.

"מה זה, עט שאפשר למחוק?" אני עובר לידו ומתפלא. "אדיר. מאיפה יש לך את זה?"

"קיבלתי מפיית השיניים," הוא מרים את הראש באגביות וחוזר אל הדף. 

לארוחת ערב נכין לחם עם גבינה, סלט וחביתות. בדרך למכולת אני עובר אצל תיבת הדואר. גם מבוגרים זקוקים לכרית להניח תחתיה את הלב. לרוב אלה חשבונות, דו"חות והתראות, אבל מעת לעת מבליחה לה חבלה קטנה שהוזמנה לה אי־פעם ונשכחה בבליל החיים. היא טמונה שם בין נתונים ודמויות מצוירות של חשמל. אני מביא אותה הביתה, מניח על השולחן ליד האוכל. רק אחרי שהם הולכים לישון אני מרשה לעצמי לפתוח. דברים שאנשים כתבו בשנים רחוקות נולדים מחדש בין כריכות. אני מדליק את האור ליד המיטה ושוקע. אני נשאב אל מקומות רחוקים שהדפים לוקחים אותי אליהם אבל מצליח לחשוב רק על מקום אחד, קרוב ואיום. 

לפנות בוקר התעוררתי בבעתה. נפלט מאור כלוא אל אפלה מוכרת. שלחתי ידיים נמרצות לכל כיוון, העפתי את השמיכה, הפכתי כריות. לידי היא התעוררה, מבוהלת, ועצרה אותי. החזיקה את הידיים, חיבקה ואמרה, "שוב הגעת לשם." אני מהנהן. "ומצאת שיניים." מהנהן. ומה הנחת מתחת לכרית? "שוקולד, וטופי, ודובי קטן." היא חיבקה חזק ואני לחשתי שנוק – "הן עדיין חטופות." לא יכולתי לנוע. היה חושך והעיניים ננעצו בו. מצאתי שיניים והשארתי ממתקים, אך לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. היה חושך ולא יכולתי לעשות כלום. עצמתי עיניים וראיתי הכול.

.

אלעד נבו, מחבר הספר "תוגת צעצועיך הקדושים" (פרדס, 2023). מבקר ספרים בבמות שונות. עורך אורח בגיליון כתב העת "סף" בנושא "קסם:קוסמוס" הרואה אור בימים אלה.

.

>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מוות קל", סיפור קצר מאת ענבר גדרון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אֲפִלּוּ אֹרֶן גָּבוֹהַּ אִלֵּם שָׁר לָנוּ

שירים חדשים מאת מודי רוטנברג, צפנת בן דוד וגפן צבי

832 629 Blog

אורית חופשי, נידחת Hinterland, הדפס עץ על נייר קוזו ואבאקה, עשוי ידנית, 264X180 ס"מ, 2020

מוֹדי רוטנברג   

שמיטה

לְבַסּוֹף נֶעֱמַדְתִּי וּמָסַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי.

אֶת הַכֹּל זָרִיתִי לְשִׁבְעִים רוּחוֹת שָׁמַיִם

מְסֻחְרָר וּמְפֹרָז, כִּמְעַט

חָפְשִׁי מִן הַכְּבִידָה —


עָמַדְתִּי מַבִּיט עֵינַיִם יְבֵשׁוֹת

וְסַרְעֶפֶת סְחוּפַת קָדִים

כְּשֶׁרוּחוֹת אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל תֹּהוּ

מַרְחִיקוֹת אוֹתִי מֵעֵירֻמִּי

מַצְמִיחוֹת בִּי קֹר מַקְפִּיא שֶׁמְּלַחְשֵׁשׁ לִי: בְּרַח

שׁוֹמֵט לֵךְ בְּרַח

שָׂא שְׁאֵרִיּוֹת גּוּף שֶׁלְּךָ וְהַשְׁלִיכוֹ הַמִּדְבָּר

לְהִצָּרֵב


מתוך 'אושפיזין' – מחזור שירים 

אַזְמִין לִסְעוּדָתִי אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין… בְּמָטוּ מִנָּךְ

(מתוך תפילה להזמנת האושפיזין לסוכה)


יוסף

הַסֻּכָּה שֶׁלָּנוּ קְרוֹבָה לַכּוֹכָבִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרָאִיתָ אוֹתָם מִשְׁתַּחֲוִים לְךָ.

אֲנִי מַאֲמִין לְךָ.

אַתָּה נִרְדָּף מִסַּעֲרַת הַדָּם 

בְּכָל מָקוֹם –

בִּכְתֹנֶת הַפַּסִּים, בְּמַכּוֹת הַשּׁוֹט

בַּוְּרִידִים הַפּוֹקְעִים מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר

וְתָמִיד לִקְרֹעַ

לְהִמָּלֵט

לֹא לְהֵאָחֵז בָּאֵשׁ


אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת הַפַּעַם.

סְבִיב הַכּוֹכָבִים לַחַץ הַדָּם יוֹרֵד

וּבְדִיּוּק הִגַּשְׁנוּ תֶּה מָתוֹק.


דוד

אַתָּה הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי.

בַּלַּיְלָה הָאָרֹךְ אַתָּה מַגִּיעַ אַדְמוֹנִי

אֲבַק מִדְבָּר דָּבוּק בְּךָ.

אַחֲרֵי כָּל הַנְּחָלִים הָרֵיקִים

וּמְעָרוֹת הַמִּסְתּוֹר

הָיִיתָ מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם.


אַתָּה חוֹזֵר עַכְשָׁו לִירוּשָׁלַיִם

לַסֻּכָּה שֶׁלִּי בִּרְחוֹב הָרַב חַרְלַ"פּ

אֲנִי מוֹצִיא לְךָ מְעִיל עָבֶה מִפְּנֵי הַקֹּר

אַתָּה מְסָרֵב לִמְלֹךְ שׁוּב

מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּעֲבִירוּ לְבִנְךָ

וְאִם אֶפְשָׁר

עוֹד סְוֵדֶר בְּבַקָּשָׁה.

6.10.23


מוֹדי רוטנברג, עובד במשרד ראש הממשלה בתחומי מדיניות ואסטרטגיה. חוקר פילוסופיה פוליטית במסלול לדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס השירה הבין־לאומי באיטליה "Castello di Duino" לשנת 2017. שיריו התפרסמו בכתבי עת שונים.


צפנת בן דוד

גבר

הוּא נִשְׁעָן עַל הַמַּשְׁקוֹף

מְמַלֵּא אֶת הַפֶּתַח

מֵאֲחוֹרָיו עוֹד נִרְאֶה הָאַלּוֹן שֶׁבַּחוּץ

הוּא עָיֵף

הוּא שָׁב הַבַּיְתָה

הוּא מְבַקֵּשׁ

הוּא אָמוּר לִהְיוֹת אָהוּב

הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת שַׁיָּךְ

כְּשֶׁהוּא בִּפְנִים

הַבַּיִת קָטֵן

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי מִתְמַלְּאוֹת

הוּא מַשְׁאִיר אֶת רֻבּוֹ מֵאָחוֹר                                  

יַלְדוּתוֹ מִתְגַּנֶּבֶת, עֵינָיו מְצִיצוֹת

הוּא נָח

גּוּפוֹ מוּטָל, שְׁנָתוֹ כְּבֵדָה

הוּא קָם

הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת

הַחֲדָרִים נִמְתָּחִים לְאָחוֹר

יֵשׁ בְּגוּפוֹ הַבְטָחָה יְקָרָה

כְּשֶׁיֵּצֵא עִם בֹּקֶר

הַכֹּל יָשׁוּב לִמְמַדָּיו הָרְגִילִים

הַיְּדִיעָה שֶׁהָיָה פֹּה הוֹפֶכֶת 

אֶת כָּל הָעוֹלָם לְיֶשְׁנוֹ


עוֹמְדִים הָאַלּוֹנִים   

לְלֹא תְּנוּעָה בַּצָּהֳרַיִם

הִלָּה תְּפוּחָה עַל רָאשֵׁיהֶם

חַמָּה

שַׁחֲרוּר לֹא מְצַיֵּץ

אֵין רַחַשׁ

דִּמְמַת שָׁרָב 

עוֹמֶדֶת לְמִבְחָן

מֵי הַנֶּפֶשׁ עוֹמְדִים

בֶּכִי נֶאֱגָר בַּקְּעָרָה

הָרָקָב שׁוֹקֵעַ

שְׁיָרַי שׁוֹכְבִים בַּקַּרְקָעִית בְּהַמְתָּנָה

זְמַן רַב יַחְלֹף בְּאֵין תְּנוּעָה

פִּתְאוֹם צִפּוֹר קְטַנָּה  

תִּפְרֹץ

תִּצְעַק שִׁירָה


אדם  

צְעָדָיו מְפַסְּקִים שְׁבִיל בָּעֵשֶׂב

חֹסֶן יְרֵכַיִם שְׂרוּטוֹת                                             

עוֹר זְאֵב לְמָתְנָיו

פֶּה אֶל זָנָב פָּשַׁט אוֹתוֹ


עֲרֻמּוֹת פָּנָיו  

גִּידִים בִּכְתֵפָיו אֵיתָנִים 

לַח מַבָּטוֹ וְחַד

מְחַזֵּר לָאַיָּלוֹת


קָרֵב רֵיחוֹ מֵעֵבֶר לַסְּלָעִים

שְׁפַנֵּי סֶלַע צוֹפִים בּוֹ 

אָדָם 

נוֹגֵעַ וְגוּפוֹ יוֹדֵעַ  

מַעֲיָן


חווה

זֶה לֹא הַגֶּזַע שֶׁפִּתֵּל אֶת גּוּפָהּ

לֹא שְׂעַר הַנְּחֹשֶׁת

זְנַב לְטָאָה אָחוּז בֵּין אֶצְבַּע לְבֹהֶן

הִתְפַּתֵּל בִּשְׁאֵרִית חַיָּיו

הֵנִיחַ לָהּ לַחְמֹק אֶל בֵּין הָעֲנָפִים


דֻּגְמַת רִקְמוֹת הַגֶּזַע

הִטְבִּיעוּ חוֹתָמָן עַל חָזָהּ הַלָּבָן

בֵּינָהּ לְבֵינוֹ הִתְיַשְּׁבָה הֲבָנָה עֲמֻקָּה

הִיא חָיְתָה בּוֹ

וְהוּא בְּדַעְתָּהּ


צפנת בן דוד היא ביבליותרפיסטית. כותבת שירה ופרוזה ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "בין אורות לשכחה", קובץ סיפורים קצרים, התפרסם ב־2020 בהוצאת כריכה. ספר שירה ראשון פרי עטה, "לגבעות פני אם" יצא ב־2020 בהוצאת משיב הרוח.

 
גפן צבי

אם על העולם להיגמר

הַלַּיְלָה, 

אֲנִי וְאַתְּ שְׁרוּיִים

עַל גֶּזַע עֲרָבָה,

וּמְדַבְּרִים עַל נַחַל וּמֶרְחָק,

וְהַבְּהֵמָה הַחֲשׁוּכָה שֶׁל

גּוּפֵנוּ יְשֵׁנָה;


אִם עַל הָעוֹלָם לְהִגָּמֵר

כָּאן, עָלַי רַק לְהִצְטַעֵף

בְּמֹר שַׂעֲרוֹתַיִךְ הַלַּחוֹת,

וּלְמוֹלֵל מִלִּים שְׁקֵטוֹת

כִּפְסִיעוֹת בְּסֶלַע קְצֵה מָצוּק

תָּלוּי עַל גֵּיא צַלְמָוֶת;


וְאֵלּוּ הַמִּלִּים 

שֶׁיֵּאָמְרוּ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

בֵּינִי לְבֵינֵךְ:


תְּנִי לִי

יָד.

כַּמָּה פָּשׁוּט, 

לִחְיוֹת,

לָמוּת.

וְזֶה כִּמְעַט


לֹא מְשַׁנֶּה;

אִם עַל עוֹלָם

לְהִגָּמֵר

הַלַּיְלָה,

אוֹ בְּלַיְלָה

אַחֵר.

13.4.24


גבירתנו של שבעת המכאובים

מַלְאָךְ בָּאתָ        אֲהוּבִי

וַאֲנַחְנוּ כִּדְרוֹרִים הָיִינוּ

קַלִּים בְּרוּחַ עֶרֶב בֶּהָרִים

כָּךְ אֲפִלּוּ אֹרֶן גָּבוֹהַּ אִלֵּם

שָׁר לָנוּ וְנִעֵר

מְחָטָיו כְּפַעֲמוֹנִים


פַּעֲמוֹנִים מִן הַגַּיְא עַכְשָׁו

חַדִּים בַּבָּשָׂר כִּמְחָטִים

הַבְּשׂוֹרָה

הַסַּף הַנּוֹרָא

קְרִיאַת           עוֹרֵב

אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי


יַקִּירִי כְּנָפֶיךָ מְקֻפָּלוֹת

בַּמַּחְבֶּרֶת מְיֻבָּשׁוֹת כְּפֶרַח

לֹא קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ לֹא יָפִים

נְשָׁרִים נִכְחָדִים

בְּצֵלגֶּשֶׁם בְּרוּחַ־עִוְעִים שֶׁל הוֹוֶה

אוֹהֲבִים               אֶבְיוֹנִים


(לֹא כָּתַבְתִּי כָּאן בַּיִת רְבִיעִי

אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה

בָּאָבִיב שֶׁיָּשׁוּב

הַשּׁוֹתֵק

כְּפִצּוּל בִּזְנָבָהּ

שֶׁל                  סְנוּנִית)


גפן צבי הוא סטודנט לספרות השוואתית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. עוסק במחקר פסיכולוגי ומדריך שיקומי. זהו פרסום ביכורים משיריו.


>> במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת טל ניצן, אוריאן זכאי ורננה שנהר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן