אֶשֶׁד / מוחמד אבו סאלמה (מיצב, מוזיאון תל אביב לאמנות)

שירי שפירא

.

מהימים הראשונים של המלחמה רודפים אותנו דיוקנאות. למדנו לראות תצלומי אנשים מחייכים ולהצטמרר, לקרוא אותם כעדות לטרגדיה. יום־יום אנחנו מתהלכים בין תצלומי דיוקן הקוראים לסיום המלחמה ולשחרור המצולמים מהשבי, ובינתיים רבים מהמצולמים כבר אינם בין החיים. תצלומי דיוקן אחרים קוראים להמשיך את המלחמה כדי שמותם של המצולמים לא יהיה לשווא. עשרות אלפי פנים אחרים נעדרים מהנוף לחלוטין. רטוריקת הפנים אפקטיבית, אבל האם היא מחזיקה מעמד לאורך זמן? שכיחותה מלמדת שלא מספיקה הידיעה שמדובר בבני אדם, שאם לא נראה אותם שוב ושוב, אנחנו עלולים לשכוח. ולאור ההתפתחויות בחודשי המלחמה הארוכים, נראה שהתזכורת לא מספיקה.

אני לא רוצה להפסיק להסתכל להם בעיניים, אבל אני גם לא רוצה להזדקק לעיניים שלהם. הרי אני צריכה לדעת מה ראוי גם בלי להרגיש שהם מביטים בי, גם כשאני מפנה עורף. ומהם החיים מאז 7 באוקטובר אם לא הפניית עורף מתמשכת – למען החיים או בשם המוות או שניהם גם יחד – לאלה שנשארים מאחור? צריכת אמנות בימים כאלה גם היא סוג של הפניית עורף, ופעולה זו נעשית מוחשית במיוחד כשצועדים מכיכר החטופים, חולפים על פני השמות והפנים ועל פני אלה שמקדישים את זמנם לאנשים שמאחוריהם, ונכנסים בשערי מוזיאון תל אביב לאמנות. המעבר מהמציאות הקופחת של הכיכר אל החלל הסטרילי של המוזיאון עלול להשרות סוג של ורטיגו. אם פונים אל האגף החדש, אל המיצב "אֶשֶׁד" שבחלל הנקרא "מפל האור", תחושת הסחרחורת מעמיקה אך גם מתקבעת, כהתרגלות לשקיעה בלתי נמנעת ובלתי נשלטת.

במיצב זה בחר אמן התאורה מוחמד אבו סאלמה לתלות מתקרת האגף ועד לקומה התחתונה של המוזיאון – חלל שגובהו 27 מטרים – אלפי שרשראות מתכת דקיקות, ולהציב אותן בשורות ישרות לאור השמש החודר מבעד לקירות המוזיאון השקופים. בימים אלה שרשראות המתכת הן ציטוט כפול, הן של דיסקיות החיילים והן של דיסקיות שנעשו סמל למאבק לשחרור החטופים. הדיסקיות נעדרות מהמיצב של אבו סאלמה, שנמנע מלנקוב שמות ולהצהיר הצהרות. במקום סגירת השרשראות לסמל ברור שאפשר לענוד, נוספה לעבודה רק לולאת סאונד של צלילי השתברות עדינים, ונדמה שאלפי השרשראות הפשוטות רק מתארכות ומתארכות. כשמסתכלים בהן מהקומה העליונה ומשפילים מבט בחיפוש אחר הקצה, אפשר להתבלבל בגלל רצפת המראה שבקומה התחתונה ולהאמין שהשרשראות מתארכות עד אינסוף. אך כשיורדים אל תחתית המיצב ועומדים על רצפת המראה, רואים שהשרשראות משאירות מרווח, נחתכות קצת מעל לגובהו של אדם בוגר ממוצע.

המעבר בין חלקו העליון של המיצב לחלקו התחתון מזכיר את המעברים הכואבים שמאפיינים את שגרת החיים אחרי 7 באוקטובר, מאשליה של סדר שמתאפשרת רק בזכות הפניית העורף אל המוני הפנים, ועד להליכה מטה אל קרקעית המפל הכסוף, שמשנה צבעים בהתאם לאור הטבעי, מעורר פליאה אל מול היופי שעוד אפשרי אבל גם אימה נוכח מבול האובדן שעלול לשטוף אותנו. הם תלויים מעל הראשים שלנו; הפעם הם אלמונים, נטולי פנים, קוראים לנו לחשוב על המספרים הבלתי נתפסים, על הקלות שבה נוספת עוד חוליה בשרשרת השכול, על הרגע שבו אנשים נהפכים מחיים למתים, ממתים לאנדרטה, לסמל. הם מאיימים להטביע אותנו, החטופים, הנרצחים, הנופלים. לאסוף אותנו אליהם מרוב אשמה, מרוב חוסר אונים, מרוב פחד שגורלנו יהיה זהה. אבו סאלמה מזמין אותנו לעצור רגע לפני השיטפון, להתבונן באירוע הנורא ממרחק,  לאמוד את גודל השבר ולהאזין לקולות הריסוק המתמשכים. גם אם אנחנו עוד לא חלק מהשרשרת, גם אם לא איבדנו אדם קרוב, מספיק לשאת את המבט בשביל לדעת כמה אנחנו קרובים.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים" ודוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן־גוריון. חברת מערכת המוסך.

.

מה את רואה / רוני אלדד (שיר)

איתן דקל

.

מעולם לא דמיינתי שאהיה בשדה קרב בתוך שטח ישראל, מעולם לא האמנתי שאהיה בשדה קרב בכלל, לא רציתי להאמין. גם אם האפשרות עלתה במחשבתי, לא חשבתי שהמונח "קרב" כולל גם שעות ארוכות של שהייה, ושבשעות האלה התקשורת תהיה כל כך זמינה מכאן, מתא הנהג החשוך של הטנק, בין הקיבוצים בארי ועלומים. גם "כאן", בצהרי 8 באוקטובר, אני לא מדמיין שכך ייראו החודשים הקרובים, ששעות הקרב שימלאו אותם יהיו זניחות ביחס לשעות השהייה, שגם בשטח אש של ממש אצפה בעדויות, אקרא חדשות, דיווחים, ספרים, כתבות, פוסטים, שירה. שהזוועה תהיה כרוכה בחיים, חודשים רבים אל תוך העתיד.

ב־7 באוקטובר מילאו הרשתות החברתיות תפקידים שאנחנו רגילים לייחס לאולפני החדשות. שעות ארוכות הן היו יעילות יותר עבור מי שרצה לקבל מידע על המתרחש. הפלישה הזו של הזוועה ממסך הטלוויזיה אל מה שבדרך כלל מספק לנו גלילה משועממת שיקף את אותה פלישה של הזוועה משולי המציאות אל היומיום. ומתוך הפחד והזוועות שמסביב, העיניים שלי דילגו על רובן המוחלט של המילים שנכתבו, ובכל זאת חיפשו משהו. אולי הן ביקשו לשוב לחוויה הדיגיטלית של ההתרחשות, זו שלא נוכחת פיזית בתוכה; אולי הן ביקשו הד, הדרכה.

השיר "מה את רואה" פורסם בדף הפייסבוק של רוני אלדד ב־12 באוקטובר. לאחר מכן הוא הודפס ב"הארץ", תורגם לכמה שפות, ולבסוף פתח את קובץ שיריה של אלדד בספר שהוציאה יחד עם המשוררים אריאל זינדר ועמוס נוי (מקור שמו של הספר – "היינו משונים" – בציטוט מהשיר). שמו, שחוזר בראש כל בית, מפנה שאלה אל הדוברת, אך נדמה שמקורה של השאלה באותה הדוברת עצמה. השאלה מנוסחת כשאלה אך סימן השאלה שבא אחריה הוחלף בנקודתיים, כמו נדחף אל התשובה עוד בטרם הדהדה השאלה. כך מתפרשת האנאפורה כמין מאמץ מכני וקהה של הדוברת לדובב את עצמה.

מדוע הדוברת מדובבת את עצמה? מכיוון שהיא מדברת "בזמן אמת", אל קוראים שלא מצליחים לדובב את עצמם ואף יותר מכך, שרויים בניתוק מילולי־חזותי. בתוך מופע של אכזריות וחילול, ואחרי שבבת אחת נקרענו אל מלחמה ארורה ואל זוועות של אילמות ואלימות, השיר של אלדד הדריך את הראייה, יצר קטגוריות שבתוכן הקלט החזותי יכול היה להתמיין. השיר "נובמבר", שפורסם כחודש לאחר "מה את רואה", נפתח כך: "מִישֶׁהוּ מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם / לַמְרוֹת שֶׁעֵינֵינוּ פְּקוּחוֹת". בשיר ה"דיבור מתוך החלום" מסמל את שפת העבר שלא מובנת לנו יותר, אך בהשאלה אפשר לומר כי גם הדוברת ב"מה את רואה" דיברה מתוך החלום, מתוך ערפילי הסיוט, אל קוראים שעיניהם אכן פקוחות. "מה את רואה" הוא מעין "דיווח מתוך התרחשות", אך כזה שמופנה אליה, אל השרויים בה. זו עדות, אך כזו שלא באה להעיד על אירועים אלא להדריך את השרויים בתוכם.

המעבר מהראייה לשמיעה בבית השלישי מסמן גם את המעבר של השיר ממענה לשאלה "מה את רואה" לניסיון מענה על שאלה רפלקטיבית, פרשנית ואולי גם ייחודית פחות – "מה קורה". מבית זה והלאה, ובדומה לשירים אחרים שפורסמו באותם ימים, הדימויים מתרחקים מהקונקרטי ומגביהים אל המיתי. המבט כבר ניתק ממהדורות החדשות ומוחלף בניסיון להבין, בחיפוש משמעות ובמבט חרד לעתיד.

איך מתייחסים לשיר שחוויית הקריאה בו קשורה בזמן מסוים מאוד, שלא רק נכתב מתוך התרחשות, אלא שגם נמעניו נמצאים בתוכה? האם זו עדות פואטית שערכה היסטורי, או שירה בעלת ערך אמנותי לדורות? אינני יודע, אך בפעם הראשונה בחיי נחשפתי לכוחה של ספרות הנכתבת אל העכשיו התחום כל כך.

אלדד המשיכה וממשיכה לפרסם שירים ברשת ובבמות שונות לאורך המלחמה, שירים שכתובים ממרחק מסוים מאזור האסון, ופונים אל החיים לצידו ואל עבודת האבל. להבדיל מהם "מה את רואה", או לפחות שני בתיו הראשונים, הוא שיר בזמן אמת, שלשאלתו – "מה את רואה" – עונים הקוראים במילותיו. הנה אחד, סגור בתא נהג של טנק, בידו טלפון נייד ודמעותיו גואות מול מילים שמתארות דברים שראה בעיניו, ודווקא מול המילים ולא מול המציאות עצמה. קורא אותן שוב ושוב כדי להבין מה הוא רואה, מה ראה.

.

מה את רואה

רוני אלדד

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

בָּלוֹניִם פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,

עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,

אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה,

בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים

קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים

אִישָׁהּ צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה:

אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹכִים

מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים

רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ

רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ היא נִטְרֶפֶת

בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה

.

מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה

הָיִינוּ מְשֻׁנִּים. כֻּסְּתָה הַשֶׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים

תַּנִּים חַרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים

לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים.

.

איתן דקל הוא חבר מערכת המוסך.

.

הלכנו לאיבוד בעזה / מאיה ערד (סיפור קצר, מתוך האנתולוגיה "מילים מחבקות")

שי פורסטנברג

.

בעצם, תכננתי לכתוב טקסט שונה לגמרי על יצירה אחרת. אפילו כתבתי חצי רשימה. אבל אתמול בבוקר קמתי ופניו של הירש גולדברג־פולין האירו אליי מצג הפלאפון, מלווים בבשורה הבלתי נתפסת על גילוי גופתו. את הטקסט החדש הזה אני כותב בבוקר 2 בספטמבר, כ"ט מנחם־אב, בטרם צאתי למסע ההלוויה והקבורה של הירש.

הטקסט הקודם שניסיתי לכתוב נדמה לי עכשיו מגוחך, מנופח. מותו של הירש מחייב אותי להישיר מבט אל נוכחותו המתמידה בכל מחשבה שלי על המאורעות המתגלגלים מאז שמחת תורה. הירש ואני גדלנו יחד באותה השכונה והקהילה. לא היינו חברים טובים אבל הוא היה חלק טבעי, מובן מאליו, מהנוף שעיצב אותי. מאז שנחטף, דמותו לא נתנה לי מנוח. בכל פעם שדמיינתי את הסבל שהמלחמה הזו ממיטה על שני הצדדים, מייד תיארתי בעיני רוחי את הייסורים העוברים עליו ועל משפחתו. כל דיון פוליטי־אסטרטגי שהשתתפתי בו היה מבחינתי רק כיסוי לשאלה איך אפשר להביא לשחרורו המהיר. כל ניסיון לפעולה – במילואים ובעורף, בתפילות ובהפגנות – היה ניסיון לזרז את שיבתו הביתה. כעת, עם היוודע דבר מותו של הירש, כמו נגדע איבר החישה שבאמצעותו קלטתי את אחד עשר החודשים האחרונים. עליי להתרגל למציאותו של הגדם.

לא תיארתי לעצמי לרגע שלכאן הדברים יתגלגלו, גם בתחזיות הקודרות ביותר שלי הייתי משוכנע כי הירש יחזור לחיק משפחתו. מאחורי הביטחון הזה עומדות כנראה האמונה והתקווה שג'ון ורייצ'ל, הוריו של הירש, התעקשו להקרין מאז נחטף. בכל הופעותיה הפומביות רייצ'ל חזרה על המנטרה "hope is mandatory" (התקווה הכרחית), ובשיחותיי האישיות עם ג'ון בחודשים האחרונים תמיד התרשמתי מהפעלתנות שלו, שהתבטאה במיזמים אקטיביסטיים בלתי פוסקים. דבר נוסף שחיזק בי את הביטחון בשחרורו היה אזרחותו האמריקאית של הירש, שהבטיחה את מעורבותה של המעצמה הגדולה, של ממשל נוסף, שקול יותר, במגעים לשחרורו. יותר מכך, רציתי להאמין כי הסדר העולמי הדמוקרטי לא יכזיב.

את המתח שבין המאורעות בארץ ובין המציאות האמריקאית אפשר למצוא ברשימות שמאיה ערד פרסמה מאז פרוץ המלחמה. ערד היא מהסופרות החשובות הפועלות כיום בספרות העברית, היא מתגוררת זה שנים רבות בקליפורניה, ובכתיבתה היא חוזרת שוב ושוב לפנים שונים של חוויית ההגירה. את הטקסט שעליו נתעכב, "הלכנו לאיבוד בעזה", פרסמה ערד כבר באוקטובר שעבר, כחלק מאנתולוגיית "מילים מחבקות" שהוציא אתר "עברית" כתגובה ראשונית לאירועים. הטקסט הוא בעצם "סיפור בתוך סיפור" – ערד מספרת לנו הקוראים על הסיפור שבתה הכי אהבה לשמוע כשהייתה ילדה קטנה: "היא הייתה מקשיבה לו שוב ושוב בשעשוע מעורב בתדהמה". עבור בתה הקטנה של ערד סיפור זה ביטא באופן הטוב ביותר את הפער העמוק בין הסביבה האמריקאית המגוננת שבה היא חיה ובין המרחב שבו גדלה אמא שלה, בקיבוץ נחל עוז בשנות השבעים.

בסיפור ערד וחברותיה מתאספות לחגוג יום הולדת 9 לאחת מהן, בניצוחו של אביה של הילדה שמבטיח להן "קומזיץ עם הפתעה מיוחדת". אבל במהרה מודיע האב לחבורת הבנות כי הם טעו בדרך לקומזיץ, עברו את הגבול לעזה ו"עכשיו הכל תלוי בכן אם נצליח לצאת מפה. ברור?" ערד, שביקרה בעבר בעזה לגיחות קצרות, היא היחידה שמבינה כי אין ממש בדברי האב, ושהם עדיין נמצאים בחורשה המוכרת מחוץ לקיבוץ. אבל לפני שהיא מספיקה לקלקל את ההפתעה ולספר זאת לבנות האחרות, לוקח אותה האב הצידה ומבקש ממנה לשתף פעולה עם הפעילות המתוכננת ולא לחשוף את הכיסוי. היא מתרצה, משתתפת בא"ש הלילה המושקע, ואפילו מרגישה משהו מהפחד של הרפתקה לילית מעבר לגבול.

אני מודה כי בקריאה ראשונה הסיפור לא מצא חן בעיניי. הרגשתי כי הוא מושתת על דיכוטומיה גסה מדי ואינו עושה דבר כדי לאתגר אותה. ישראל מצטיירת בו כמקום פרוץ הנתון בסכנה מתמדת, ולו רק מטבעו של אי־הסדר שמאפשר גם תופעות כמו "נסיעה לבית הספר באוטובוס שבו התיכוניסטים מעשנים באין מפריע". על ארה"ב, לעומת זאת, אנחנו לא שומעים כמעט דבר, אבל מבינים לבד כי היא ההיפוך המוחלט, מקום מסודר באופן קיצוני, כמעט כפייתי. הניתוח הזה הותיר אותי מאוכזב ממוצא פיה של הסופרת הנערצת, שכמו מחזרה קלישאות שחוקות על ישראלים ועל אמריקאים. אבל יותר מכך, הרגשתי כי המסר המשתמע מהסיפור מקומם. כאילו ערד, ממקום מושבה הבטוח בארצות הברית, נזכרת בנוסטלגיה חמוצה־מתוקה בילדותה בעוטף עזה, והדבר היחיד שהיא יכולה לומר על הקיבוץ – שחמישה עשר מחבריו נרצחו ושבעים ושבעה נוספים נחטפו לרצועת עזה – הוא "איזה מקום משוגע זה, אה?" מקריאה כזו יכולה גם להשתמע אמירה חמורה אפילו יותר, כאילו ערד מברכת על המרחק שבין חייה הנוכחיים ובין הקיבוץ בפרט והמזרח התיכון המדמם בכלל.

אבל בקריאה מחודשת, ובייחוד לאור התחושות המציפות מאז מותו של הירש, מתגלים בסיפור תחכום ועומקים שפספסתי בקריאה הראשונה. למעשה בקריאה זהירה מתגלה כי בשום שלב בטקסט ערד אינה מציינת כי סיפור הילדות שלה עומד בניגוד לחייה הנוכחיים בארצות הברית. מי שקורא את הסיפור בלי לדעת דבר על המחברת לא ינחש כי היא מתגוררת בחוץ לארץ, אלא רק יניח כי היא עזבה את הקיבוץ ומגדלת את ילדיה בסביבה שונה. ערד יודעת היטב כי חייהם של מרבית הישראלים כיום, ולא רק של המהגרים מהארץ, שונים לגמרי מההוויה הקיבוצית של שנות השבעים שהיא מתארת. הגדרות הפיזיות שנבנו כאן מאז אותן שנים נטעו בישראלים תחושה של הגנה, והפכו את האפשרות ללכת לאיבוד בעזה לפנטזיה דמיונית גם בעיניהם. מבחינתו של התושב הישראלי הממוצע, קליפורניה שבה ערד מתגוררת קרובה אליו הרבה יותר מעזה ומתושביה. הזעזוע העמוק ש־7 באוקטובר הוליד בקרב הציבוריות הישראלית, מעבר לאבל החורך על הנופלים והנרצחים, הוא צליל התנפצותה של האשליה הזאת ושל הביטחון שהיא מעניקה. 

תחושת הבלבול הזאת, ששטפה את החברה הישראלית, משתקפת בסיפור הזה כבמבוך מראות. החיים בישראל אחרי 7 באוקטובר ניחנים בבו־זמניות מעוררת אימה, המתגלה דווקא דרך יכולתה של הסכנה לחיות ולשגשג לצד זרימת יומיום רוגעת. (נוכל לקרוא לזה, במחילה מפרויד, אלביתיות.) הילדה הקטנה המגלה כי היער ליד ביתה יכול להיות גם גבול רוחש סכנות נחשפת לאותו אזור ספר תודעתי, שבו דברים יכולים לשאת מטענים שונים ואף מנוגדים.

הקורא אשר במקרה בקיא בחייה האישיים של המחברת ימצא את עצמו הולך ומסתבך עוד יותר מול הטקסט. בסופו של דבר יש להניח כי אחוז ניכר מהקוראים ומהקוראות יודעים כי ערד מתגוררת בקליפורניה, בין שקראו בספריה הקודמים ובין שנחשפו לטקסט באתר המגזין "לאשה", שבו הוא התפרסם בתוספת הקדמה קצרה המציינת עובדה זאת. כביכול המרחק הפיזי מהארץ מבטיח הגנה של ממש מפני הסכנות המוזכרות בסיפור, והקורא יכול לשאת לשם עיניים בתור חוף מבטחים מקוּוה. אבל ערד רומזת כי אפשרות זו בלתי אפשרית. גם בבית שהקימה בארצות הברית להתנסויות אלה הייתה נוכחות מתמידה בסיפורים שהעבירה לבנותיה, ובעקבות האירועים הקשים בארץ הן שבות ומציפות אותה. הטשטוש הסופי הזה בין קודקודי המשולש ישראל־ארה"ב־עזה מבטא את מחיקתן המוחלטת של הקואורדינטות המבנות את המרחב ומאפשרות התמצאות בו.

התעכבותה של ערד על הסיטואציה ההורית שבה הייתה נוהגת לספר את הסיפור קושרת חוט נוסף ליום ההולדת שהסתבך. בשני המקרים הדרמה נולדת ביחסים שבין הורה לילדים. בדרך כלל אנחנו נוהגים לראות בהורים דמויות מגוננות, האחראיות על אכיפת סדר ועל שמירה על משמעויות קשיחות. אבל בסיטואציות המתוארות הם נהיים פורעי סדר וחושפים בפני הילדים את אופק האימה. האב לכאורה מוביל את הילדות לעזה, וערד מתווכת לבתה סיפורים מארץ זרה ומסוכנת. יש דמות הורית נוספת בטקסט שגם עושה את אותו הדבר: ערד מזכירה את הביקור הקודם שלה בעזה, שאליה נסעה עם אביה לשם קניית אופניים. אביה של ערד מוכן להעמיד את עצמו ואת בתו בסכנה, אבל הוא עושה זאת למטרה מוגדרת ומסרב להתעכב ולו כדי לקנות שתייה קרה, כי "קני סוכר וסברס מילדים רוכלים בצומת בית לאהִיה זה דבר אחד, אבל קיוסק בלב עזה זה עניין אחר". בכל המקרים האלה החשיפה לסכנה נעשית באופן מוגדר ומבוקר, ונדמה כי היא מכוונת דווקא לרגע היציאה מאזור הסכנה והאשרור הסופי כי אין בה ממש וכי הסדר ההורי עומד על כנו. 

הדברים האלה מחזירים אותי לרייצ'ל ולג'ון (כאילו שלרגע היה אפשר להרפות מהמחשבה עליהם). המאבק שניהלו להשבתם של הירש ושל שאר החטופים הביתה היה ניסיון הרואי לשמור על סמכות הורית בתוך עולם כאוטי המרוקן ממשמעות. הם הזכירו לכולנו את החובה להגן ואת החובה לשמור על ההגינות. אני רוצה לנצל את הבמה הצנועה הזאת, אני רוצה לנצל כל במה שתינתן לי, כדי לומר שהם לא נכשלו. אנחנו נכשלנו בבניית עולם שיהיה ראוי לחינוך שהם מעניקים.

.

שי פורסטנברג, מתרגם וכותב. תרגומים וביקורות פרי עטו הופיעו בכתבי עת שונים. חבר מערכת המוסך.

.

» במדור וַתִּקרא בגיליון הקודם של המוסך: "כנף אחת בלבד של השכינה." רתם פרגר וגנר קוראת בשיר מאת אדמיאל קוסמן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מוֹדי רוטנברג   

שמיטה

לְבַסּוֹף נֶעֱמַדְתִּי וּמָסַרְתִּי אֶת נַפְשִׁי.

אֶת הַכֹּל זָרִיתִי לְשִׁבְעִים רוּחוֹת שָׁמַיִם

מְסֻחְרָר וּמְפֹרָז, כִּמְעַט

חָפְשִׁי מִן הַכְּבִידָה —

עָמַדְתִּי מַבִּיט עֵינַיִם יְבֵשׁוֹת

וְסַרְעֶפֶת סְחוּפַת קָדִים

כְּשֶׁרוּחוֹת אַלְפַּיִם שָׁנָה שֶׁל תֹּהוּ

מַרְחִיקוֹת אוֹתִי מֵעֵירֻמִּי

מַצְמִיחוֹת בִּי קֹר מַקְפִּיא שֶׁמְּלַחְשֵׁשׁ לִי: בְּרַח

שׁוֹמֵט לֵךְ בְּרַח

שָׂא שְׁאֵרִיּוֹת גּוּף שֶׁלְּךָ וְהַשְׁלִיכוֹ הַמִּדְבָּר

לְהִצָּרֵב

מתוך 'אושפיזין' – מחזור שירים 

אַזְמִין לִסְעוּדָתִי אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין… בְּמָטוּ מִנָּךְ

(מתוך תפילה להזמנת האושפיזין לסוכה)

יוסף

הַסֻּכָּה שֶׁלָּנוּ קְרוֹבָה לַכּוֹכָבִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁרָאִיתָ אוֹתָם מִשְׁתַּחֲוִים לְךָ.

אֲנִי מַאֲמִין לְךָ.

אַתָּה נִרְדָּף מִסַּעֲרַת הַדָּם 

בְּכָל מָקוֹם –

בִּכְתֹנֶת הַפַּסִּים, בְּמַכּוֹת הַשּׁוֹט

בַּוְּרִידִים הַפּוֹקְעִים מֵאִשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפַר

וְתָמִיד לִקְרֹעַ

לְהִמָּלֵט

לֹא לְהֵאָחֵז בָּאֵשׁ

אַל תַּעֲשֶׂה זֹאת הַפַּעַם.

סְבִיב הַכּוֹכָבִים לַחַץ הַדָּם יוֹרֵד

וּבְדִיּוּק הִגַּשְׁנוּ תֶּה מָתוֹק.

דוד

אַתָּה הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי.

בַּלַּיְלָה הָאָרֹךְ אַתָּה מַגִּיעַ אַדְמוֹנִי

אֲבַק מִדְבָּר דָּבוּק בְּךָ.

אַחֲרֵי כָּל הַנְּחָלִים הָרֵיקִים

וּמְעָרוֹת הַמִּסְתּוֹר

הָיִיתָ מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלַיִם.

אַתָּה חוֹזֵר עַכְשָׁו לִירוּשָׁלַיִם

לַסֻּכָּה שֶׁלִּי בִּרְחוֹב הָרַב חַרְלַ"פּ

אֲנִי מוֹצִיא לְךָ מְעִיל עָבֶה מִפְּנֵי הַקֹּר

אַתָּה מְסָרֵב לִמְלֹךְ שׁוּב

מְבַקֵּשׁ שֶׁיַּעֲבִירוּ לְבִנְךָ

וְאִם אֶפְשָׁר

עוֹד סְוֵדֶר בְּבַקָּשָׁה.

6.10.23

מוֹדי רוטנברג, עובד במשרד ראש הממשלה בתחומי מדיניות ואסטרטגיה. חוקר פילוסופיה פוליטית במסלול לדוקטורט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס השירה הבין־לאומי באיטליה "Castello di Duino" לשנת 2017. שיריו התפרסמו בכתבי עת שונים.

צפנת בן דוד

גבר

הוּא נִשְׁעָן עַל הַמַּשְׁקוֹף

מְמַלֵּא אֶת הַפֶּתַח

מֵאֲחוֹרָיו עוֹד נִרְאֶה הָאַלּוֹן שֶׁבַּחוּץ

הוּא עָיֵף

הוּא שָׁב הַבַּיְתָה

הוּא מְבַקֵּשׁ

הוּא אָמוּר לִהְיוֹת אָהוּב

הוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת שַׁיָּךְ

כְּשֶׁהוּא בִּפְנִים

הַבַּיִת קָטֵן

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי מִתְמַלְּאוֹת

הוּא מַשְׁאִיר אֶת רֻבּוֹ מֵאָחוֹר                                  

יַלְדוּתוֹ מִתְגַּנֶּבֶת, עֵינָיו מְצִיצוֹת

הוּא נָח

גּוּפוֹ מוּטָל, שְׁנָתוֹ כְּבֵדָה

הוּא קָם

הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת

הַחֲדָרִים נִמְתָּחִים לְאָחוֹר

יֵשׁ בְּגוּפוֹ הַבְטָחָה יְקָרָה

כְּשֶׁיֵּצֵא עִם בֹּקֶר

הַכֹּל יָשׁוּב לִמְמַדָּיו הָרְגִילִים

הַיְּדִיעָה שֶׁהָיָה פֹּה הוֹפֶכֶת 

אֶת כָּל הָעוֹלָם לְיֶשְׁנוֹ

עוֹמְדִים הָאַלּוֹנִים   

לְלֹא תְּנוּעָה בַּצָּהֳרַיִם

הִלָּה תְּפוּחָה עַל רָאשֵׁיהֶם

חַמָּה

שַׁחֲרוּר לֹא מְצַיֵּץ

אֵין רַחַשׁ

דִּמְמַת שָׁרָב 

עוֹמֶדֶת לְמִבְחָן

מֵי הַנֶּפֶשׁ עוֹמְדִים

בֶּכִי נֶאֱגָר בַּקְּעָרָה

הָרָקָב שׁוֹקֵעַ

שְׁיָרַי שׁוֹכְבִים בַּקַּרְקָעִית בְּהַמְתָּנָה

זְמַן רַב יַחְלֹף בְּאֵין תְּנוּעָה

פִּתְאוֹם צִפּוֹר קְטַנָּה  

תִּפְרֹץ

תִּצְעַק שִׁירָה

אדם  

צְעָדָיו מְפַסְּקִים שְׁבִיל בָּעֵשֶׂב

חֹסֶן יְרֵכַיִם שְׂרוּטוֹת                                             

עוֹר זְאֵב לְמָתְנָיו

פֶּה אֶל זָנָב פָּשַׁט אוֹתוֹ

עֲרֻמּוֹת פָּנָיו  

גִּידִים בִּכְתֵפָיו אֵיתָנִים 

לַח מַבָּטוֹ וְחַד

מְחַזֵּר לָאַיָּלוֹת

קָרֵב רֵיחוֹ מֵעֵבֶר לַסְּלָעִים

שְׁפַנֵּי סֶלַע צוֹפִים בּוֹ 

אָדָם 

נוֹגֵעַ וְגוּפוֹ יוֹדֵעַ  

מַעֲיָן

חווה

זֶה לֹא הַגֶּזַע שֶׁפִּתֵּל אֶת גּוּפָהּ

לֹא שְׂעַר הַנְּחֹשֶׁת

זְנַב לְטָאָה אָחוּז בֵּין אֶצְבַּע לְבֹהֶן

הִתְפַּתֵּל בִּשְׁאֵרִית חַיָּיו

הֵנִיחַ לָהּ לַחְמֹק אֶל בֵּין הָעֲנָפִים

דֻּגְמַת רִקְמוֹת הַגֶּזַע

הִטְבִּיעוּ חוֹתָמָן עַל חָזָהּ הַלָּבָן

בֵּינָהּ לְבֵינוֹ הִתְיַשְּׁבָה הֲבָנָה עֲמֻקָּה

הִיא חָיְתָה בּוֹ

וְהוּא בְּדַעְתָּהּ

צפנת בן דוד היא ביבליותרפיסטית. כותבת שירה ופרוזה ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "בין אורות לשכחה", קובץ סיפורים קצרים, התפרסם ב־2020 בהוצאת כריכה. ספר שירה ראשון פרי עטה, "לגבעות פני אם" יצא ב־2020 בהוצאת משיב הרוח.

 
גפן צבי

אם על העולם להיגמר

הַלַּיְלָה, 

אֲנִי וְאַתְּ שְׁרוּיִים

עַל גֶּזַע עֲרָבָה,

וּמְדַבְּרִים עַל נַחַל וּמֶרְחָק,

וְהַבְּהֵמָה הַחֲשׁוּכָה שֶׁל

גּוּפֵנוּ יְשֵׁנָה;

אִם עַל הָעוֹלָם לְהִגָּמֵר

כָּאן, עָלַי רַק לְהִצְטַעֵף

בְּמֹר שַׂעֲרוֹתַיִךְ הַלַּחוֹת,

וּלְמוֹלֵל מִלִּים שְׁקֵטוֹת

כִּפְסִיעוֹת בְּסֶלַע קְצֵה מָצוּק

תָּלוּי עַל גֵּיא צַלְמָוֶת;

וְאֵלּוּ הַמִּלִּים 

שֶׁיֵּאָמְרוּ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

בֵּינִי לְבֵינֵךְ:

תְּנִי לִי

יָד.

כַּמָּה פָּשׁוּט, 

לִחְיוֹת,

לָמוּת.

וְזֶה כִּמְעַט

לֹא מְשַׁנֶּה;

אִם עַל עוֹלָם

לְהִגָּמֵר

הַלַּיְלָה,

אוֹ בְּלַיְלָה

אַחֵר.

13.4.24

גבירתנו של שבעת המכאובים

מַלְאָךְ בָּאתָ        אֲהוּבִי

וַאֲנַחְנוּ כִּדְרוֹרִים הָיִינוּ

קַלִּים בְּרוּחַ עֶרֶב בֶּהָרִים

כָּךְ אֲפִלּוּ אֹרֶן גָּבוֹהַּ אִלֵּם

שָׁר לָנוּ וְנִעֵר

מְחָטָיו כְּפַעֲמוֹנִים

פַּעֲמוֹנִים מִן הַגַּיְא עַכְשָׁו

חַדִּים בַּבָּשָׂר כִּמְחָטִים

הַבְּשׂוֹרָה

הַסַּף הַנּוֹרָא

קְרִיאַת           עוֹרֵב

אַל תֵּלֵךְ מִמֶּנִּי

יַקִּירִי כְּנָפֶיךָ מְקֻפָּלוֹת

בַּמַּחְבֶּרֶת מְיֻבָּשׁוֹת כְּפֶרַח

לֹא קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ לֹא יָפִים

נְשָׁרִים נִכְחָדִים

בְּצֵלגֶּשֶׁם בְּרוּחַ־עִוְעִים שֶׁל הוֹוֶה

אוֹהֲבִים               אֶבְיוֹנִים

(לֹא כָּתַבְתִּי כָּאן בַּיִת רְבִיעִי

אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה

בָּאָבִיב שֶׁיָּשׁוּב

הַשּׁוֹתֵק

כְּפִצּוּל בִּזְנָבָהּ

שֶׁל                  סְנוּנִית)

גפן צבי הוא סטודנט לספרות השוואתית ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. עוסק במחקר פסיכולוגי ומדריך שיקומי. זהו פרסום ביכורים משיריו.

>> במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת טל ניצן, אוריאן זכאי ורננה שנהר

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פדריקו גרסייה לורקה

מספרדית: טל ניצן

.

לבנה במילואה

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

אוֹבְדִים פַּעֲמוֹנִים

וּמִתְגַּלִּים הַמִּשְׁעוֹלִים

בַּל־יֵחָדְרוּ.

.

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

הַיָּם עוֹטֵף אֶת הָאֲדָמָה

וְהַלֵּב מַרְגִּישׁ עַצְמוֹ

אִי בָּאֵינְסוֹף.

.

אֵין אִישׁ אוֹכֵל תַּפּוּזִים

תַּחַת לְבָנָה בְּמִלּוּאָהּ.

רָאוּי אָז לֶאֱכֹל

פְּרִי יָרֹק וְקַר.

.

עִם צֵאת הַלְּבָנָה

בְּמֵאָה פָּנִים זֵהִים,

מַטְבֵּעַ הַכֶּסֶף

יִתְיַפֵּחַ בְּתוֹךְ הַכִּיס.

.

ריקוד

כַּרְמֶן בְּסֵבִילְיָה

רוֹקֶדֶת בָּרְחוֹבוֹת.

לְבָנוֹת שַׂעֲרוֹתֶיהָ

וְעֵינֶיהָ לוֹהֲבוֹת.

.

יְלָדוֹת,

סִגְרוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת!

.

בְּרֹאשָׁהּ מִשְׂתָּרֵעַ 

נָחָשׁ צְהַבְהַב,  

מְחַזְּרִים מִנְּעוּרֶיהָ

סוֹגְדִים לָהּ עַכְשָׁו.

.

יְלָדוֹת,

סִגְרוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת!

.

נְטוּשִׁים הָרְחוֹבוֹת

וְעָמֹק בִּפְנִים 

לְבָבוֹת אַנְדָלוּסִיִּים

מְחַפְּשִׂים קוֹצִים יְשָׁנִים.

.

יְלָדוֹת,

סִגְרוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת!

.

העיר סביליה היא בירת מחוז אנדלוסיה שבדרום ספרד.

.

השחר

לַשַּׁחַר בִּנְיוּ יוֹרְק יֵשׁ

אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי רֶפֶשׁ

וְהוּרִיקַן יוֹנִים שְׁחֹרוֹת

הַמַּטִּיפוֹת מַיִם עֲכוּרִים.

.

הַשַּׁחַר בִּנְיוּ יוֹרְק מְיַלֵּל

עַל מַדְרֵגוֹת הָעֲנָק

וְתָר בֵּין הַפִּנּוֹת הַחַדּוֹת

אַחַר פִּרְחֵי נֵרְדְּ שֶׁל יָגוֹן מְצֻיָּר.

.

הַשַּׁחַר עוֹלֶה וְאֵין אִישׁ מְקַבְּלוֹ בְּפִיו

כִּי הַבֹּקֶר וְהַתִּקְוָה לֹא יָבוֹאוּ שָׁם.

לְעִתִּים הַמַּטְבְּעוֹת בִּנְחִילֵי הַפֶּרֶא

מְנַקְּבִים וְטוֹרְפִים יְלָדִים נְטוּשִׁים.

.

הַיּוֹצְאִים רִאשׁוֹנִים מְבִינִים בְּעַצְמוֹתֵיהֶם

שֶׁלֹּא יִהְיֶה גַּן עֵדֶן, אַף לֹא אֲהָבוֹת קְטוּפוֹת;

יוֹדְעִים כִּי פְּנֵיהֶם אֶל רֶפֶשׁ הַמִּסְפָּרִים וְהַחֻקִּים,

אֶל מִשְׂחָקִים לְלֹא אָמָּנוּת, אֶל זֵעָה לְלֹא פְּרִי.

.

שַׁרְשְׁרָאוֹת וְשָׁאוֹן קוֹבְרִים אֶת הָאוֹר

בְּאִיּוּם גַּס שֶׁל מַדָּע עָקוּר מִשָּׁרָשָׁיו.

בַּפַּרְוָרִים יֵשׁ אֲנָשִׁים הַמִּתְנוֹדְדִים נְטוּלֵי שֵׁנָה

כְּמוֹ הֵגִיחוּ זֶה עַתָּה מִטְּבִיעָה בְּדָם.

.

המשורר אומר את האמת

אֲנִי רוֹצֶה לִבְכּוֹת בְּאָזְנְךָ אֶת צַעֲרִי 

כְּדֵי שֶׁתֹּאהֲבֵנִי וְתִבְכֶּה גַּם אַתָּה

בְּלַיְלָה שֶׁכֻּלּוֹ הוֹמֶה זְמִירִים

עִם פִּגְיוֹן, עִם נְשִׁיקוֹת וְאִתְּךָ.

.

אֲנִי רוֹצֶה לַהֲרֹג אֶת הָעֵד הַיְּחִידִי

שֶׁחָזָה בְּמוֹ עֵינָיו בְּרֶצַח הַפְּרָחִים 

וּלְהָמִיר אֶת דִּמְעוֹתַי, אֶת אֶגְלֵי זֵעָתִי

בְּחִטָּה קָשָׁה כְּגַלְעֵד נִצְחִי.

.

הַלְוַאי לֹא תִּדְעַךְ לְעוֹלָם הָאֵשׁ 

שֶׁל אַהֲבָתִי אוֹתְךָ, אַהֲבָתְךָ אוֹתִי, 

עִם שֶׁמֶשׁ תְּשׁוּשָׁה וְיָרֵחַ חִוֵּר

.

וּמָה שֶׁלֹּא תִּתֵּן לִי וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ 

יִמָּסֵר לְמָוֶת, שֶׁלָּעַד לֹא יָטִיל 

וְלוּ צֵל עַל הַבָּשָׂר הַמִּצְטַמְרֵר.

.

המשורר מבקש מאהובו שיכתוב לו

לְבָבִי תּוֹךְ קְרָבַי, מוֹתִי בְּחַיַּי,

לַשָּׁוְא אֲיַחֵל לְמִלִּים פְּרִי עֵטְךָ,

אֲדַמֶּה, עִם הַפֶּרַח הַנּוֹבֵל בֵּין יָדַי,

כִּי טוֹב לִי מוֹתִי מִלְּאַבֵּד אוֹתְךָ.

.

הָאֲוִיר בֶּן אַלְמָוֶת, הָאֶבֶן הַדּוֹמֶמֶת

לֹא תֵּדַע אֶת הַצֵּל, מִן הַצֵּל לֹא תַּחְמֹק,

וְהַדְּבַשׁ הַקָּפוּא שֶׁהַלְּבָנָה יוֹצֶקֶת

כְּלָל אֵין בּוֹ צֹרֶךְ לַלֵּב הֶעָמֹק.

.

אַךְ כַּמָּה יִסּוּרִים נוֹדְעוּ לִי מִמְּךָ,

וְרִידַי כַּנָּמֵר וְיוֹנָה עַל מָתְנְךָ,

נִקְרְעוּ בְּדוּ־קְרָב בֵּין חֲבַצֶּלֶת לִנְשִׁיכָה.

.

מַלֵּא בְּמִלִּים אֶת טֵרוּף דַּעְתִּי

אוֹ הָנַח לִי לִחְיוֹת בְּלֵיל נִשְׁמָתִי

הַשָּׁלֵו, הֶחָשׁוּךְ לְתָמִיד.

.

לְבָבִי תּוֹךְ קְרָבַי – כאן עשיתי שימוש בצירוף משירו של שמואל הנגיד בשם זה. (ט"נ)

.

השירים הם מתוך צדף של אור בלילה, מבחר משירת פדריקו גרסייה לורקה, בתרגום טל ניצן, שיראה אור בהוצאת קשב לשירה בחודש הקרוב.

.

טל ניצן היא משוררת, סופרת ומתרגמת. ספר שיריה השמיני "היער שבדינו" יוצא לאור בהוצאת מקום לשירה בימים אלה. שירים, סיפורים ותרגומים שלה הופיעו במוסך בגיליונות אוקטובר 23, פברואר 24 וספטמבר 24.

>> במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אירינה ציליק וואנו קרוגר בתרגומו של אלכס אוורבוך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה: על "אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין

ולרי ולדמן

.

על כריכת אנחנו, חסרי המולדת, ספר השירים הרביעי של סיון בסקין, מתנוסס גשר יהודית המחבר בין מרכז תל אביב למזרחה. גשרים הם מוטיב מרכזי בספר הזה, אבל הגשר הלבן והמקוטע הזכיר לי דבר אחר: שלד הלווייתן מסרטו של אנדרי זביאגינצב, "לווייתן", שיצא לאקרנים ב־2014 ברוסיה. זהו סיפור עושק של האזרח הקטן, והלווייתן משול בו, בין היתר, למדינה המתפרקת והגוועת ולקשר הנפרם שבין אזרח למדינתו, למולדתו. על רקע זה גם המילים "אנחנו, חסרי המולדת" נראות כבשורה חדשה בשיריה של בסקין, עוד לפני שהספר נפתח: "אנחנו" – מילה טעונה למדי בשירת אני כה מובהקת; לעומת "חסרי המולדת" – המגלמת את המתח שבין שתי המולדות ואת כאבן, בפרפרזה למשפט הידוע של לאה גולדברג בשירה "אורן" ("אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –/ כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –/ אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת." מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים, 1955). אף שהמתח ביניהן, שנמנה עם היסודות של שירת בסקין, אינו נעלם מספר זה, הוא מפנה מעט מקום למתחים חדשים.

.

.

אותו לווייתן של זביאגינצב עומד לנגד עיניי גם למקרא האזכורים הרבים של זוועות השנים האחרונות בשירי הספר: מגפת הקורונה, הפלישה של רוסיה לאוקראינה, טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. שוב ושוב בסקין מבקשת לברר את השפעת האירועים האלה על נפש האדם ועל אורח חייו. במבט רחב נראה שרבים משירי אנחנו, חסרי המולדת מממשים נבואה שעלתה כבר בספר השני של בסקין, מסעו של יונה, לפני עשור ומחצה: "וְכָל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצָה, כְּשֶׁבְּתַעֲרוּכָה מִקְרִית / אֲנִי רוֹאָה דָּבָר כָּזֶה, הוּא רַק לִצְרֹחַ בְּעִבְרִית: / 'אֵינְכֶם רוֹאִים מָה מְצַפֶּה לָכֶם, פּוּסְטֵמוֹת?' / זֶה יִגָּמֵר בַּחֲפִירוֹת, זֶה יִגָּמֵר בְּדָם סָמִיךְ, / וְיֵשׁ לָכֶם שָׁלֹש דַּקּוֹת עַד שֶׁהוֹרְגִים אֶת הַנָּסִיךְ, / אֲנִי חוֹתֶמֶת" (אחוזת בית, 2011, עמ' 101).

כאמור, גשרים חוזרים לכל אורך הספר החדש: לא רק גשר יהודית, אלא גם גשר שיפמן, גשר מוזס, גשר הירקון, גשר המנעולים, גשר השלום ואחרים. מבחינה תמטית בולט הגשר שבין שתי חטיבות הספר: שירים ליריים־אישיים, שירים פוליטיים המקושרים לאירועי השעה ושירים השייכים לשתי החטיבות (למשל "נישואי תערובת", עמ' 54–57). החטיבה הפוליטית אינה רק הדומיננטית יותר בספר, כמשתמע מלשון "אנחנו" שבכותרתו; היא גם תופסת בו מקום נרחב. נראה שזה הספר הפוליטי ביותר שפרסמה בסקין עד כה, והשיר "קפלן" המופיע לקראת סופו אף נפוץ לאחרונה ברשתות החברתיות. 

העמדה הפוליטית החריפה שננקטת בספר אינה מופנה רק להווה אלא גם לעתיד ולדילמות שהוא מעלה, למשל במחזור "שבב זיכרון": "זִכְרוֹנוֹת לֹא שֶׁלִּי, בֵּיתִיִּים וְחַמִּים כְּמוֹ פַּנְקֵיק, / הִתְאַחֵדוּ! אֲנִי / כְּבָר הִתְחַלְתִּי לַחְשֹׁב / בְּשָׂפָה שֶׁאֵינֶנִּי דּוֹבֶרֶת. / הִתְאַמַּנְתִּי עַל זֶה" (עמ' 20). או בשיר הפתיחה, "זורם": "יָם – אֲבִי תְּנוּעָה וְנֶצַח, / יוֹדֵעַ כָּל סְטוּדֶנְט. / אַל תִּנְטֹשׁ, כְּשֶׁלְּעֵינֶיךָ / אונדזער שטעטל ברענט!" (עמ' 7). ראוי לתת את הדעת כאן, ובשירים אחרים בספר, על התפקיד הייחודי שבסקין נתנה הפעם ליידיש – שפה חסרת מולדת שטרם בלטה במידה כזאת בשיריה הפתוחים ללשונות. דווקא יידיש, שפה עם קונוטציה גלותית בישראל, משחררת כאן את ההקשר המיושן־הקלישאי שניתן אצלנו בבתי הספר לשירו של מרדכי גבירטיג "העיירה בוערת" ("שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה! / עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ" בתרגום אברהם לוינסון). החזרה למקור, "אונדזער שטעטל ברענט" – שנראית בהקשר העכשווי זרה לכאורה, לקוחה ממקום אחר – מטעינה את הקריאה הזאת באימה חדשה, במתח המגשר אף הוא מחדש בין עבר לעתיד, בין מקומי לגלותי. מפלט אפשרי ממצוקה זו, העולה משיר שנכתב בתקופת הקורונה ושהוקדש "לחברים האהובים שלי בברלין", נראה דווקא כמחווה סולידרית לאבידן: "וְאֵין לָנוּ לְאָן לָלֶכֶת – / רַק זֶה לָזֶה, לְחִי אֶל לֶחִי, / אַרום דעם פײַער ['סביב האש', שיר עממי] שֶׁהִצִּית / בָּרָק בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית" (עמ' 11).

הַזיקה הרעננה למקורות קודמים – ספרותיים, מוזיקליים והיסטוריים – מחברת את שירי הספר הזה לשירים הקודמים של בסקין. לעיתים, ומעניין לתהות מדוע, בסקין טורחת להציג בהערות את מקור הציטוט – למשל בכוכבית אחרי שתי המילים האחרונות בטור "עָתִיד יָקָר, תֵּן יָד (כְּאֵב, הַחְכֵּם)" ("בעקבות שארל בודלר, 'פרחי הרָע', בתרגומו של דורי מנור, הקיבוץ המאוחד, 1997" – עמ' 47). לעיתים הקוראים נדרשים לזהותו בעצמם, ודרישה זו מעוררת מחשבה על רצונה של בסקין להזכיר לנו שמה שנראה רחוק הוא דווקא קרוב מששיערנו. למשל בהנחה שבטורים "אֲנִי יוֹדַעַת לְהַסְתִּיר / יֵשׁ לִי זִכָּרוֹן מֻשְׁתָּל מֻשְׁלָם לְמִקְרִים כָּאֵלֶּה בְּדִיּוּק / כִּי בְּסִינֶמָטֵק וִילְנָה הֵם הִצְלִיחוּ / מִי יִשָּׁאֵר / מָה יִשָּׁאֵר / הֲלֹא גִּלּוּ לָכֶם / צִלְּמוּ / הִקְלִיטוּ" (עמ' 75) יזוהה שירו של אברהם סוצקבר "מי יישאר" (ווער וועט בלײַבן).  

מבחינה סגנונית שירי הספר מתחברים לנטייתה הוותיקה של בסקין, ברוח המודרניזם הרוסי, לחרוז עברית בשפות אחרות (בעיקר אנגלית) וכאמור גם לשלב שפות רבות בלשון השיר. אולם להבדיל מבשלושת הספרים הקודמים, המשקל ברבים משירי הספר חופשי יותר. יש מקומות בספר, בעיקר אלה שאין בהם מילים, המזמינים קריאה בקול. למשל המחזור "2022" שמסמן מקומות חרֵבים (וולנובאחה, צ'רניהיב, מריופול) בשלוש כוכביות. בקיץ, כשהספר הושק בתל אביב, המירה בסקין בקריאתה את הכוכביות בנקישות, וכך נשמע בכל זאת קול למה שכבר נפער בו אלם.

לעומת הנושאים מן האקטואליה הישראלית, שכבר דשו בהם בשירי זמננו, שירי השער "אני בארץ שרגליה מבוֹססות בחול ואש" בולטים בעוצמתם ובכאבם. שער זה נסב על הפלישה לאוקראינה ב־2022, ובסקין היא מן המשוררים הבודדים שעסקו בנושא בעברית. מתח מיוחד נוצר בין הלשון היבשה של המוטו הארוך מדיווח בעיתון "הארץ" על פרוץ המלחמה, אשר משקף בעקיפין את חוסר האונים של עורכי החדשות באותו בוקר, ובין נימת הטורים העוקבים אחריו: "עַכְשָׁו אֲנִי צְרִיכָה לִכְתֹּב. / וְלֹא הָיִיתִי שָׁם, אֲבָל הַכֹּל מֻכָּר, / הָיִיתִי אֲמוּרָה לָדַעַת מָה עוֹשִׂים. / אַךְ הַשָּׂפָה נִלְחֶמֶת, מִתְנַגֶּדֶת, / וְאֵין לָזֶה מִלִּים, שׁוּב אֵין מִלִּים" (עמ' 60).  

לצד העיסוק החדש באקטואלי שבות בספר הזה תמות שהעסיקו את בסקין בספריה הקודמים: עזיבה ופרידה, הגירה ונדודים, חופש ומפלט, ושתי המולדות – וילנה ותל אביב. אף ששם הספר מביע ניתוק מהמקום, תל אביב היא דמות מרכזית בספר הזה. נופיה וגשריה מלווים אותו לאורכו: הגשר משמש כאן חפץ לימינלי, חיבור בין גדה לגדה, בין תודעה לתודעה, בתקווה קלושה להופכם לשלם. אם נחפש גשרים גם בספרים הקודמים של בסקין, אפשר לטעון ששלושת הספרים הקודמים גישרו בין המאה העשרים ל־21, בין מקומות וזמנים שהיו. לעומתם הספר הזה נראה כגשר בין תל אביב לתחנה לא ידועה, בין תחילת המאה הנוכחית, המוּכרת, להמשך המאה שמעטים עוד מעיזים לנבא. רק נעלם אחד נראה ידוע לדוברת בהרהור על עתידה שמחכה בסוף הגשר – העתיד חייב להיכרך בחופש: "יוֹדְעִים שֶׁזְּמַן X מֶרְחָב X בָּשָׂר = / חֹפֶשׁ, / וְלַחֹפֶשׁ אֵין מְחִיר. / וּמִי שֶׁלֹּא פָּתַר / אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה / נִדּוֹן לִהְיוֹת אַסִּיר עִם טַנְק" (עמ' 69).

בעיניי השורות היפות ביותר בספר נמצאות דווקא בשירים האישיים. למשל בשיר "וריאציות על חזייה" שמתאר את התבגרות הדוברת המהגרת ואת גילוי נשיותה: "הָיִיתִי גּוּף מִקְרִי עִם לֵב אֶקְסְטָטִי, / שֶׁהַחִצִּים כֻּלָּם מְכֻוָּנִים אֵלָיו. לֵב חֶרְדָּתִי"; "הֶעָתִיד לֹא בּוֹנֶה גִילְיוֹטִינוֹת, / הוּא מַחֲלִיף אֵיבָר אֵיבָר. / הֶעָתִיד יוֹדֵעַ לָטִינִית / שֶׁלֹּא הִשְׂכַּלְתִּי לִלְמֹד בֶּעָבָר" (עמ' 43–44). מי שמבקש למצוא בספר מזור או ביטוי לאירועי השעה ימצא אותם גם בשירים האלה, בנימה שונה מזו שבשירים הפוליטיים. 

מכל מקום, מן הגשר שבין שתי החטיבות משתקפת היטב רוח התקופה המעורפלת סביבנו: תקופה שאולי מסמנת יותר מכול פרידה מהמאה הקודמת, שיותר ויותר אנשים מאבדים בה מולדת; אמונה במולדת שהייתה, שתהיה. אנשים עוזבים את בתיהם בלי לדעת מתי ישובו, והחיים כופים על רבים את מה שהדוברת בספר הזה מחפשת פעם אחר פעם – החופש לחיות.

.

ולרי ולדמן, ילידת קייב, ביום עורכת חדשות ב־TheMarker, ובלילה מתרגמת וסטודנטית לתואר שני בתרבות יידיש באוניברסיטה העברית. תרגומיה מרוסית פורסמו במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", ובכתבי העת "הו!", "הליקון" ו"אלכסון". שירים מאת זויה אזרוחי בתרגומה פורסמו בגיליון 56 של המוסך, ומסה על הרוגי המלכות בברה״מ בגיליון המוסך מיום 18.08.2022.

.

סיון בסקין, אנחנו, חסרי המולדת, הקיבוץ המאוחד, 2024.

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: רתם פרגר וגנר על "בחוץ שֶׁקֶט"' מאת יעל סטטמן ושי פורסטנברג על "רקוויאם" מאת אהרן שבתאי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן