בספר שיריה החדש הים נסוג עוד קצת אורית נוימאיר פוטשניק מביאה תערובת מסעירה ומעניינת של חוויות רגש עמוקות עם מבט מהורהר על היומיום. דפנה לוי משוחחת איתה על כתיבה, תרגום ועריכה – שלושה תחומי יצירה שתובעים ממנה שלוש זהויות שונות.
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
» בפרק הקודם בפודקאסט המוסך: דפנה לוי משוחחת עם תמר וֶרֶטֶה-זהבי על כתיבה לילדים ופוליטיקה
.
האוטובוס בו נהג חיימק'ה אבני במהלך מלחמת יום הכיפורים, 1973. צילום: חיימק'ה אבני.
ביום חמישי, 5 באוקטובר 1973, חבר קואופרטיב אגד וקיבוץ מבוא חמה, חיים (חיימק'ה) אבני נהג את אוטובוס קו 018 מטבריה אל מבוא חמה. לפני שיצא לדרך, בסביבות השעה 14:30, ניגש אליו סדרן התנועה, וסיפר לו שמחר עומדת לפרוץ מלחמה וביקש מחיימק'ה להיות בכוננות עם האוטובוס שלו. במקביל בקיבוץ עצמו התחילה התארגנות.
כך החל סיפורם של פליטי קיבוץ מבוא חמה במלחמת יום הכיפורים. פינוי הקיבוץ התבצע בסופו של דבר רק לאחר פרוץ הקרבות, כאשר מצפון כבר ניתן היה להבחין בענן האבק העצום שהעלו הטנקים הסורים במקביל להפגזה שהתרחשה על השטח ביום שלמחרת. נגה רגב הייתה אז בת 7 והיא זוכרת את אותו יום שבת בבהירות: "התכנסנו כולנו, כל ילדי הקיבוץ, סביב בניין המזכירות. הייתה שם המולה מאוד גדולה. המון מכשירי קשר ברקע, רעש וכאוס. בדיעבד אני יודעת שהיה ויכוח האם להתפנות או לא כי הבטיחו לנו שלא מתפנים מהרמה עד אשר שר הביטחון משה דיין בכבודו ובעצמו מתקשר להגיד לנו. והוא לא התקשר, מן הסתם. המבוגרים סירבו להתפנות אבל בשתיים בצהריים הבינו שאין ברירה וחייבים".
לרגב היו עוד 3 אחים: אח שצעיר ממנה בשנתיים ושני אחים תאומים שצעירים ממנה בחמש שנים. היא זוכרת שבמערכת הכריזה של הקיבוץ ביקשו מהחברים ללכת לאסוף את החפצים שלהם כי מתפנים: "אני זוכרת שרצנו לבתי ילדים ואספנו כמה דברים בתוך שקית ניילון ורצנו לאוטובוס. תקופה די קצרה לפני זה נערך תרגיל של פינוי כל רמת הגולן והשתתפנו בתרגיל, אז ידענו מה לעשות – רצנו כולנו לאוטובוסים והגברים שנשארו בחוץ נופפו לנו לשלום. ואז החלה החוויה הכי מפחידה שלי במלחמה".
קיבוץ מבוא חמה נמצא בדרום רמת הגולן. באותה תקופה חיו בכל הרמה בין 1,500 ל-2,000 איש שהתפזרו בין כמה יישובים בודדים. בתקופת מלחמת ההתשה, הייתה מתיחות מתמדת באזור שהתבטאה בתקריות ירי, חדירות מחבלים והנחת מטעני חבלה.
הפינוי התעכב והתמהמהותם של התושבים, שלא רצו לעזוב את ביתם עד שיקבלו הוראה ישירה משר הביטחון, גרמה לכך שלא ניתן היה לנסוע בדרך הרגילה אל קיבוצי הגליל שאליהם אמורים היו להגיע המפונים. רגב זוכרת היטב את הרגעים הללו אם כי לא בדיוק הבינה מה קורה. במקביל התלבט חיימק'ה הנהג באיזה כביש לנסוע. לבסוף נאלץ לבחור בחירה לא אידאלית ולהסיע את המפונים בכביש צר ומפותל ולא בדרך הראשית. במהרה גלגל אחד של האוטובוס השתחרר והאוטובוס עמד להתדרדר לתהום, על כל יושביו. רגב מספרת: "אני זוכרת את הצעקה של האמהות, כולנו יצאנו מהאוטובוס ודחפנו. זה היה מאמץ משותף של אנשים שנתונים ברגעי אימה קשים. עד היום עולות בי תחושות לא נעימות כשאני עוברת ליד הכביש הזה. הייתה תחושה שהאוטובוס עוד רגע נופל לתהום".
בקול נסער מתארת רגב כיצד הצליחו האמהות והילדים לעזור לאוטובוס לחזור לכביש. הנסיעה המשיכה והאוטובוס פינה אותם לשלושה קיבוצים – עין חרוד, אפיקים ודברת. רגב, אמה ואחיה פונו לדברת. "על החלוקה החליטו כי יש לנו משפחה שם. זו הייתה חלוקה ידועה מראש של התנועה הקיבוצית. הגענו לדברת והתקבלנו בקבלת פנים מרגשת. מיד סידרו לנו מקומות לישון. לא ממש קלטתי מה אני עושה ואיך, אבל אני זוכרת שהתושבים היו נעימים וחמים אלינו". אמה של רגב הייתה בכל זאת מודאגת וחסרת מנוחה: "אני זוכרת את אמא שלי מאוד מבוהלת ואומרת שאין מספיק אוכל למי שנשארו בקיבוץ. זה מאוד הדאיג אותה."
למרבה המזל, במהלך ימי הלחימה לא נגרם נזק למרבית היישובים באיזור, וכעבור 48 שעות, לאחר התייצבות המצב בגזרת הגולן, הוחלט לאשר לגברים לשוב ליישוביהם. לקראת סיום המלחמה חזרו אל הקיבוץ כל תושביו. חיימק'ה, נהג האוטובוס, זוכר את הנסיעה המאושרת ונטולת התאונות בה נתבקש להחזיר את פליטי מבוא חמה לבתיהם, ביניהם גם את אשתו וילדיו.
אבל אנשי קיבוץ מבוא חמה לא נהנו מחזרה לשגרת יומם. בשל המצב הבטחוני שלאחר הלחימה, הם מצאו את עצמם סגורים ומבודדים: "זו הייתה חצי שנה של ניתוק בה היינו מבודדים בסגר." מספרת רגב. "אין נכנס ואין יוצא אל הקיבוץ. היינו סגורים. לא יכולתי ללכת אפילו לבית הספר. בבית הילדים הייתה לנו גננת ומורה מדהימה בשם מיכל והיא זו שדאגה לנו. בזכותה למדנו את כל החומר בקיבוץ בלי לצאת החוצה. לא יצאנו מהקיבוץ, לא יכולנו לרדת מהרמה, אבל החיים בקיבוץ עצמו התנהלו כרגיל. אני זוכרת שמשפחה אחת שכחה מוצץ של הבת שלהם כשביקרו בקיבוץ אפיקים לפני כן, וטנק צבאי נסע להביא לה את המוצץ." בתקופה הזו גם אביה של רגב גויס, ואמה התמודדה לבדה עם ארבעה ילדים, שניים מהם תאומים בני 3. "אמא שלי חזרה לנהל את ענייניה בקיבוץ. מי שטיפל בנו במהלך היום היו המטפלות ובלילה ישנו כולנו באותו מקלט."
בזמן הסגר הממושך ניסו המבוגרים בקיבוץ לייצר לילדים אווירה רגועה ושמחה ככל האפשר ולנרמל את המצב בדרכים שונות ומקוריות. "אבא של חברה נפצע קשה במלחמה ולקראת חזרתו הוא חזר מגובס בשתי רגליים", מספרת רגב. "הביאו לנו בובות ועליהן התאמנו בחבישת גבס. ממש היה לנו מעין קורס על הבובות. לימדו אותנו להתמודד עם מישהו שסובל מנכות, ועזרו לחברה שלי ללמוד איך לקבל את אבא שלה בחזרה". רגב זוכרת מקלט שמח והשירים שלמדה בו באותה התקופה זכורים לה עד היום: "המבוגרים ניסו לעשות הכל כדי לשמח אותנו. הצליח להם". המחוייבות, ההתארגנות המהירה, התמיכה ואפילו השמירה על שגרה ואופטימיות הם משהו שקשה לדמיין במונחים של היום. רגב טוענת שבאותם הימים, הייתה זו אלטרנטיבה פנים קיבוצית למערך מדינתי לא מתפקד. גם את הסגר היא לא זוכרת כטראומה או אפילו ככליאה, אלא כחוויה חדשה שכללה לינה עם אמה ואחיה במקלט, כולם יחד.
"זו פשוט הייתה מטלה משותפת" מסכמת רגב. "אולי היום קשה להבין אבל אז לא הייתה לנו ברירה אלא לדהור קדימה. גם כשגלגל נופל, גם כשצריך לדחוף אוטובוס מתדרדר, לעזוב את הבית או להיות סגורים במתחם הקיבוץ חודשים ארוכים. לא ידענו לקראת מה אנחנו באים, וודאי שלא ידענו את גודל הנזק. אם שמענו או ראינו פיצוצים באיזשהו מקום קיבלנו את זה כחלק מהמצב כי זה כל מה שידענו. קשה להכיל את כל הבלאגן הזה אבל ההורים שלנו, שיצרו עבורינו חממה ומרחב בטוח בתוך הכאוס, שמרו עלינו יחד ובמצב תקין. על כך מגיע להם כל הקרדיט".
לכל הכתבות בפרויקט המיוחד שלנו "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" לציון 50 שנה למלחמת יום כיפור
מורי פתח תקווה בטיול לאילת. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא.
בואי נימלט מן האספלט
ומן הערים המקומטות,
בואי נימלט אל הלגונות השקטות
בואי לאילת, לאילת.בבירת השמש
מנומש בנמש
למול הרקיעים נחטוף תנומה,
והרוח שיישוב
ישיאנו לא לחשוב
על מאומה.
עצומי עיניים,
נמלט בשניים
למים אל גני האלמוגים,
בין כחול לבין ירוק
את בגדי הים נזרוק,
נשליך אותם אל הגלים.בשיער פרוע
שפרע הרוח
אני סרוח לי כמו לטאה,
כמו דולפין אשר נפלט
מעמקי מפרץ אילת,
כמו הפתעה.
תנו לי רק חודשיים
על המגלשיים
ועל גלי המים לא אמעד,
בין ירוק לבין כחול,
בן אדם – אני יכול
אני יכול לחיות לעד.בואי נגלה את
מחוזות הפלא
ואת הקסם שבמפרצים,
כמו קולומבוס, כך פתאום
בספינה קלת חרטום
של מפרשים.
אם הפעם באת
שוב תשוב אילתה,
כי בכשפים היא אחוזה העיר,
ומכושף הוא המחבוא,
ואתה אליו תבוא,
תבוא אליו יותר צעיר.
הטקסט היפה הזה של ירון לונדון נכתב לפני למעלה מחמישה עשורים. קשה להניח שמישהו יכתוב היום שיר כזה על בירת המלונאות והאטרקציות הישראלית, עיר משוכללת ועתירת שירותים עם מלונות יוקרה ודילים של "הכל כלול".
"בואי לאילת" הרוגע הולחן על ידי נורית הירש, ובוצע בקולו הערב של ליאור ייני במקצב בוסה נובה עצל ונינוח. הנה הקלטת רדיו נדירה שלו משנת 1968.
השיר מתאר אילת צעירה ונידחת, מקום מפלט מהאורבניות הקדחתנית. בשנותיה הראשונות של המדינה, אילת היתה ישוב ספר מבודד עם חוף ים ציורי בלב מדבר פרא. עיון באוספים הדיגיטליים שלנו, מעלה אילת פסטורלית שלא קיימת יותר. עיר בהקמה, הרפתקאה לצעירים שמחפשים טבע פראי. אספנו כמה תיעודים של הנוף הבתולי בימים שלא היה כלול שם דבר מלבד טבע.
כיבוש תחנת המשטרה באום אל רשרש בחודש מארס 1949, סיים את מלחמת השחרור בתחושת ניצחון גדולה. לוחמי חטיבת הנגב הניפו דגל דיו מעוטר על מבנה התחנה. "ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל", שלחו מפקדי חטיבת הנגב וחטיבת גולני לאחר שהתבססו במימיו של ים סוף.
שנה לאחר מכן התחילה המדינה לאזרח את היישוב הצעיר בפינתה הדרומית של המדינה. שדה תעופה הוקם בסמוך לעיר, ומבנים ראשונים החלו להיבנות. בארכיון יד בן צבי, מתועד ביקורו של שר האספקה והקיצוב, דב יוסף בעיר הנבנית לה. במהלכה נראות הלבנים הראשונות של בתי העיר, וכמובן – סניף דואר מקומי.
העיר צמחה לה בעצלתיים. האקלים החם והריחוק הקיצוני ממקומות ישוב ישראלים אחרים הקשה על אכלוס העיר. מצב זה הפך את אילת לקסם רחוק, למעין חו"ל ללא דרכון, ושלל הארכיונים הדיגיטליים עמוסים בתיעודים של טיולים ומסעות אל העיר האקזוטית.
הרבה משאבים הושקעו באילת. בראשית שנות השישים חיו בה כבר כחמשת אלפים אילתיים שזופי שמש וגאים. העיר שמוכרת לנו כ"עיר הפסטיבלים" התהדרה בפסטיבל משלה כבר ב-1962, שמו היה "חגיגות ים סוף", וכמו בכל פסטיבל הוא אירח את מיטב הזמרים והיה עתיר פעילויות וטיולי שטח. ארכיון העיר אילת מספק לנו מבט מרתק על חיי התרבות של העייריה הצעירה.
וכמו מה שקורה לרבים מהחלומות התמימים, גם מקום המפלט הקסום הפך לעיר. מקסימה ככל שתהיה אילת היום, היא כבר לא מפלט מאף אספלט. לנו יוותרו תמיד התמונות והכרזות מאמצע המאה הקודמת, וגם שיר אחד שמתפייט על לגונות שקטות (למרות שאין לגונות בחוף ימה של אילת), ועל כחול וירוק רחוקים.
כהן הוא אחד מהקולות הרעננים והמרתקים על מפת ההיפ הופ המקומית. במסגרת פרוייקט התיבה של הספרייה הלאומית ומשרד המורשת, בחר כהן לשוב אל אילת ההיא, בעיבוד חדש ומפתיע.
עידו מרקוס, שמן על עץ. מתוך התערוכה "לא החופשה שלי", הגלריה לאמנות ישראלית של מרכז ההנצחה טבעון (אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי)
המורה 2023
נִדְמֶה שֶׁסּוֹף סוֹף הִגְשַׁמְתִּי אֶת רֹב הַחֲלוֹמוֹת,
אֶלָּא שֶׁיְּלָדוֹת וִילָדִים עֲצוּבִים רַבִּים נִמְצָאִים מִחוּץ לִגְבוּלוֹת הַהַשְׁפָּעָה שֶׁלִּי
וְרַק אֶת עַצְמִי הִצְלַחְתִּי לְהַצִּיל
חָרַגְתִּי מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁרָחַשׁ בִּשְׂעָרִי
מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁעִנָּה אוֹתִי,
עָמַדְתִּי וְאָמַרְתִּי:
שָׁלוֹם, קוּמוּ בְּבַקָּשָׁה, שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם צָהֳרַיִם טוֹבִים
עַכְשָׁו נַעֲצֹם עֵינַיִם וּנְדַמְיֵן רַק דְּבָרִים טוֹבִים
עַכְשָׁו נְשַׂחֵק וְכָל הַיְּלָדִים יִשְׁתַּתְּפוּ בַּמִּשְׂחָק
עַכְשָׁו תִּרְאוּ כַּמָּה הָיִיתִי גִּבּוֹרָה וְצָלַחְתִּי אֶת סִפּוּר חַיַּי
גַּם אַתֶּם תִּצְלְחוּ. גַּם אַתֶּם.
בחוץ שורקות הציפורים
בַּחוּץ שׁוֹרְקוֹת הַצִּפּוֹרִים
מֶזֶג הָאֲוִיר טוֹב
.
כָּל הַגְּרוּעִים נִקְבְּצוּ עָלַי
לְיָאֵשׁ אוֹתִי בְּטִפְּשׁוּתָם
.
בַּלֵּב שֶׁלִּי טִינָה
הָעֵינַיִם שֶׁלִּי מְסָרְבוֹת לִקְרֹא עַל עוֹד אַלִּימוּת
.
הַצָּרָה הִיא שֶׁמִּזְּמַן לֹא הִתְחָרַטְתִּי
כַּמָּה עָלוּב הַגִּלְגּוּל הַמְּסֻיָּם הַזֶּה
עַל אַף שֶׁלִּרְגָעִים הָיָה בּוֹ פְּאֵר
כָּעֵת הַגּוּף עָיֵף, נִשְׁפָּךְ, אוֹמֵר
יָדַעְתִּי יָמִים יָפִים יוֹתֵר
.
וַאֲיֻמִּים בְּהַרְבֵּה
.
.
אורגזמת קיץ
.
א.
בוקר קיץ
יָם אַתָּה וַאֲנִי
אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֲנִי הָאֲמִתִּי שֶׁלִּי
וַאֲנִי מַצְבִּיעָה עַל צְעָדִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אַחֲרַי
עַל הַחוֹל
אַתָּה חוֹזֵר אָחוֹרָה וַאֲנִי
מַמְשִׁיכָה לְסַמֵּן אֶת עַצְמִי
בִּצְבָעִים בְּהִירִים וְעַזִּים
בַּתְּקוּפוֹת שֶׁהֵן רַק שֶׁלִּי
מַתְנָה אֲהָבִים עִם שְׂפָתַי כְּדֵי
לְהַקִּיף אֶת הָעוֹלָם
בְּמַעְגְּלֵי יְצִיאָה וּכְנִיסָה
.
ב.
הים שבך מאיים להטביע אותי כסוד
אַתָּה
תָּלוּי
עַל
שְׂפָתַי
.
ג.
תתחיל מהתחלה
שׁוּם דָּבָר לֹא רֵלֵוַנְטִי
אֲנִי
לֹא נִתֶּנֶת לְתִרְגּוּם
פָּנַי לַיָּם תָּמִיד
אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב כְּמוֹ
יִרְמְיָהוּ אִשָּׁה
יְשַׁעְיָה אִשָּׁה
קֹהֶלֶת אִשָּׁה
שׁוּם דָּבָר לֹא יַגִּיעַ לְאֶפֶס
קָצֵהוּ שֶׁל יוֹנָה שֶׁנֶּאֱבָק עַל נַפְשׁוֹ
בְּלֵב יָם.
אֲנִי הַיּוֹנָה.
.
.
גוף שהוא תהום
עִם הַזְּמַן נָשִׁים לוֹמְדוֹת לְדַבֵּר עִם עַצְמָן
כְּמוֹ אִילָנוֹת.
אֲוָשׁוֹת מוֹלִיכוֹת אֶת הֶמְיַת לִבָּן.
מְרַשְׁרְשׁוֹת לָהֶן אֶת הָרַדְיוּס,
הָאֲוִיר חָרַשׁ אוֹ מַחְרִישׁ אוֹתָן?
עַלְוָתָן, עֶרְוָתָן,
רִפְרְפוּ פֶּלֶא
וְעִם זֹאת, אֵין דֶּרֶךְ לִמְנֹעַ קְמִילָה.
גּוּף הוֹפֵךְ תְּהוֹם.
מִי יָעֵז וְיִקְפֹּץ?
.
פיר – פור
הָיִינוּ נִפְגָּשׁוֹת בִּקְצֵה הָעוֹלָם, בַּפִּיר אוֹ בִּקְצֵה הַמִּזְרָן שֶׁלָּךְ.
הַלֵּב שֶׁלָּנוּ פֶּחָמִים
וְרַק צָרִיךְ לִמְצֹא סִבָּה כְּדֵי לְהַדְלִיק.
הָיִינוּ נִפְגָּשׁוֹת
שָׁדַיִם אֶל שָׁדַיִם אֶל עֶרְוָה
כְּאִלּוּ מָצָאנוּ אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה
בַּמִּדְבָּר וְלֹא בְּכִתָּה.
הָיִינוּ מִתְאַמְּנוֹת
לְהַרְווֹת,
לְהַגִּיעַ עִם הַגּוּף אֶל גּוּף אַחֵר,
לִתְסֹס עָלָיו, אִתּוֹ.
לֹא יָדַעְנוּ אִם נַגִּיעַ לַיַּעַד
מָה שֶׁהוֹתִיר אוֹתָנוּ מַמְתִּינוֹת, מְרֻטָּטוֹת,
אֲבָל גַּם עִם הַיְּדִיעָה כַּמָּה אֲנַחְנוּ בּוֹדְדוֹת
וְעוֹד יוֹתֵר כְּנֶגֶד אִמָּאאַבָּא.
יָדַעְתִּי שֶׁכַּמָּה שֶׁאֶבְעַט
עֲדַיִן אֶפֹּל אֶל
פִּיר הַמִּשְׁפָּחוֹת.
כַּמּוּבָן, גַּם אַתְּ נָפַלְתְּ.
כָּל כָּךְ רָחוֹק
שֶׁלֹּא נִשְׁאַרְנוּ חֲבֵרוֹת.
.
סדר בוקר
"אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י
נ֗֝וּדִי הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר"
תהילים י״א, א
הָזִינִי אֶת עוֹר הַפָּנִים בִּקְרֵם
שְׁלוֹשָׁה לִיטֶר פַּלְגֵי מַיִם בְּיוֹם
מִלְמוּלֵי תְּהִלִּים תְּמִידִיִּים
גִּלּוּי עַצְמֵךְ
.
וּמָה אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְגַלּוֹת בַּמַּרְאָה
מִלְּבַד
עִקְבוֹת הִזְדַּקְּנוּתֵךְ
עֹמֶק הַיֹּפִי וְהַכִּעוּר
צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה
.
*
נוּדִי נַפְשִׁי
אַתְּ אוֹמֶרֶת לְעַצְמֵךְ
מְנִידָה רֹאשׁ מוּל מַרְאָה
מוֹרֶטֶת שַׂעֲרָה סוֹרֶרֶת
מְמַפָּה קִמְטֵי מֵצַח
מְשִׁיטָה בָּהֶן סִירוֹת
עַד לְמִפְרַץ הָאֹזֶן.
קְרִיאוֹת הַמַּלָּחִים נִשְׁמָעוֹת:
הֵם מַשְׁלִיכִים פַּחֵי אֵשׁ וְגָפְרִית מֵהַסִּפּוּן
מַזְהִירִים כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן,
וְאַתְּ מָה פָּעַלְתְּ.
.
אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לְהַחְלִיף פֶּרֶק,
לִמְתֹּחַ אֶת הַקְּשָׁתוֹת
מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמֵךְ שֶׁהָאֳנִיָּה הַזֹּאת
לֹא תִּטְבַּע
נִזְכֶּרֶת
עוֹד לִפְנֵי צִפּוֹר הַקָּפֶה שֶׁל שַׁחֲרִית
כִּי נֶעֱזַבְתְּ וּלְבַסּוֹף
נֶאֱסַפְתְּ
.
*
בַּמַּרְאָה
אִשָּׁה זָרָה
אוּלַי הִיא תֵּדַע
לָמָּה נֶאֱסַפְתְּ.
.
שיירה
אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהַסְפִּיק וְלֹא מַסְפִּיקִים דָּבָר
מָה כְּבָר יֵשׁ לְהַסְפִּיק אָמַרְתָּ לִי
אָנוּ תְּקוּעִים בְּשַׁיֶּרֶת מְכוֹנִיּוֹת הַפּוֹנָה דָּרוֹמָה
מְטַפְטְפִים דֶּלֶק
יְדִיעָה שֶׁהִגִּיעָה זֶה עַתָּה נִשְׁמַעַת הֵיטֵב
מְכוֹנִיּוֹת קוֹפְצוֹת בָּאֲוִיר, מִי שֶׁלֹּא חָגוּר נֶחְבָּל.
פִּטְרִיַּת הֶעָשָׁן בַּמַּרְאָה.
אֲנִי מְסוֹבֶבֶת אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁהַבָּנוֹת לֹא תִּרְאֶינָה
יוֹדַעַת, זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאֶרְאֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם.
הַפְּקָק מִשְׁתַּחְרֵר לְיַד נַחַל פּוֹרָה
מִכְּבִישׁ שֵׁשׁ הַכַּלָּנִיּוֹת פּוֹרְחוֹת בְּאָדֹם
קַוֵּי הַטֵּלֵפוֹן נוֹפְלִים, אֵיךְ נֵדַע
מִי מֵחֲבֵרֵינוּ נוֹתָר?
הָאֲנָשִׁים בַּמְּכוֹנִית לְפָנֵינוּ עוֹצְרִים
שׁוֹאֲלִים מָה אַתֶּם יוֹדְעִים,
אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים דָּבָר.
אָנוּ זוֹכְרִים רַק אֶת כְּתוֹבוֹת הוֹרֵינוּ
הֵיכָן קְבוּרִים סַבָּא וְסָבְתָא
וְהַנַּיָּדוֹת קוֹרְעוֹת אֶת דִּמְמַת הַהֶלֶם
שׁוֹעֲטוֹת צָפוֹנָה וּמִזְרָחָה
הָאָרֶץ כֻּלָּהּ זְעָקָה
אֵין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר
.
.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת קרן קולטון, רז יוגב, איה סומך ומגי אוצרי
