קורוליישון איז נוט קאוזיישון
חיים ויצמן
.
.
העגלה של הסופר כבדה יותר בימים שחיילים מתים. זאת לא רק תחושה – רות מוצפי יודעת להבחין בין תחושות לעובדות. "קורוליישון איז נוט קאוזיישון," אמרה לה זיו, הנכדה שלומדת סוציולוגיה בבר־אילן. לא רק אמרה אלא התעקשה שרות תשנן את המילים כדי שהמושג ייכנס לה לנשמה – "קורוליישון איז נוט קאוזיישון". "מה שזה אומר," זיו דייקה, "הוא שאם יש כאילו תופעה X שנראה לך שהיא תמיד באה מייד אחרי תופעה Y, זה לא אומר שתופעה Y גורמת לתופעה X."
בחדשות הבוקר הודיעו ששבעה חיילים נהרגו בעזה.
בזמן מבזק החדשות וכל הדיבורים של אריה גולן לאחר מכן, רות שתתה קפה ואכלה פרוסה עם גבינה לבנה ומלפפון. תמיד יש הרבה דיבורים אחרי המבזק.
"אז זה לא אומר שהמבזק גורם לדיבורים?" היא שואלת את זיו שהתקשרה להרגיע אותה. זיו נשמעת מסויגת. "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. צריכים לבדוק, סבתא."
תוך כדי אריה גולן מתחשק לרות עוד פרוסה. היא קמה ופותחת את המקרר ורואה שנשארה לה רק עגבנייה אחת ובקושי שתי ביצים. גם ירק חסר והשבת מתקרבת. היא עושה חשבון וזה לא מסתדר לה: היום יום רביעי והיא הייתה באושר עד ביום שני. זאת לא הפעם הראשונה. איך עזרא השיג מפתח לדירה אחרי שהחליפה מנעול? ומה, הוא לא יכול לקנות ירקות לעצמו? איזה מהילדים בצד שלו? היא חושבת שהיא יודעת אבל היא צריכה לבדוק.
אין מה לעשות. היא מסתכלת מהחלון, בזווית שמאלה, לרחוב בן זכאי, ורואה שכל הצעירים הולכים עם קצר, אז היא לובשת סוודר דק במקום סוודר עבה. סוף יוני, אבל בירושלים בבוקר תמיד יש רוח קרירה. לפחות ככה היה כשהיא הייתה צעירה. לכן היא לא יוצאת בבוקר בלי סוודר.
כבר בעלייה של השביל שחוצה את המסילה לכיוון פייר קניג העגלה נסחבת. היא חושבת על המשפחות וכמה זה נורא. היא זוכרת, כאילו שזה היה אתמול, את היום שהודיעו לאתי בדיחי על דביר. זה היה ממש בתחילת המלחמה ומי חשב שהיא תמשיך ותמשיך עד היום. ואתי עוד אישה חזקה ולא אחת שמתפרקת והתעקשה לברוח מהשבעה ולקחת את האוטו ולנסוע לדרום כדי לראות את המקום, איפה שהטיל נפל בול על הבן הקטן שלה. אבל כמה נשים יש כמו אתי? רות לא כזאת. אם זה היה הבן או הנכד שלה היא הייתה מתפרקת לגמרי. היא יודעת את זה למרות שהיא לא התפרקה כל השנים הקשות עם עזרא. אבל זה שונה. מזל שיש אצלה בעיקר בנות. רק שהיום גם הבנות לוחמות וגם יש הרבה בנות שהחמאס יימח שמם הרגו וחטפו ואנסו.
ברמזור היא עוצרת לרגע ונושמת עמוק. השמש כבר חזקה והצל בצד השני של הכביש, אבל אם היא תעבור היא תצטרך לחצות אחר כך את הכביש בחזרה. אז היא ממשיכה ופונה ימינה, ברמזור השני היא גם עוצרת לדקה כי האור אדום. הולכת ישר ומחייכת לשומר בשער של קניון הדר שכבר מכיר אותה ונותן לה לעבור בלי בדיקה.
בארומה יושבים הרבה פנסיונרים, גברים בפרלמנט ונשים עם שקיות גדולות מאאוטלט 54, ופוקס ותמנון והכי חמודים הזוגות ששותים קפה ומדברים בשקט, בשלווה של השנים שאחרי שכל הילדים מסודרים ולחץ הפרנסה כבר מאחוריהם. היא עומדת וצופה בהם והייתה מוכנה לעמוד שם שעות אבל מה לעשות אין אוכל בבית וזיו אמרה שאולי היא תעבור לצהריים, היא דואגת, והיא תנסה לגמור מוקדם את הפגישה שיש לה.
באושר עד יש להם שיטה של עגלות חכמות, את סורקת את הברקוד של המוצר ומעמיסה לעגלה, ואז במקום לחכות בקופה את הולכת לתור אחר, איפה שיש משקל גדול כזה ששוקל את כל העגלה, ואז הם יודעים אם ניסית לרמות ולחטוף משהו בלי לשלם. יש לה כישרון בחשבון, היא שֵדָה בלזכור מחירים ולהשוות ביניהם אפילו כשהאריזות בגדלים שונים, אז היא עושה תוכנית מחקר, כמו שזיו מתארת לה את המחקרים שלה, ושומרת בראש את המשקל והמחיר של כל דבר שהיא מכניסה לעגלה. יש אפרסקים יפים, היא לוקחת אפילו שהם יקרים אבל מוותרת על אבטיח, וקונה גם שני קילו אורז ולחמניות חומות שזיו אוהבת ובשר טחון וספארק סבון כלים צהוב שחסר לה וקמח היא לא צריכה, היא קנתה ביום שני. ולפני שהיא שוקלת את העגלה היא מסכמת את החשבון בראש שלה ואז היא מכניסה את העגלה למשקל.
והנה, הוכחה, העגלה באמת כבדה יותר מכל הדברים שבפנים. הבחור הפקח עושה פרצוף של גננת קשוחה ומסמן לה לבוא לקופה שלו, והיא צריכה להוציא הכול ולשקול מחדש והוא רואה שהיא לא גנבה כלום. הוא ממלמל שכנראה המערכת דפוקה ונותן לה לעבור. מה היא תגיד לו, שזה בגלל החיילים שמתו? מה הוא יגיד, קורוליישון איז נוט קאוזיישון?
היא מחליטה לא לעלות במעלית ולא לצאת דרך ארומה לפייר קניג. מתחשק לה ללכת מלמטה, דרך המסילה ומשם להגיע הביתה. שם, בפינה של הרחוב, איפה שהשביל יורד למקור חיים, היא רואה שלושה תיכוניסטים, שני בנים ובת, בחולצות סגולות שכתוב עליהן "עומדים ביחד", הבן הגבוה יותר מרכיב את הבת על הכתפיים שלו והיא נמתחת ומדביקה גבוה על עמוד תאורה מדבקה סגולה עגולה שכתוב עליה בעברית וערבית "מצילים את הילדים". רות עומדת מתנשפת וצופה בהם. הבת מחזקת את ההדבקה והבן מוריד אותה ושלושתם אוספים את הדברים שלהם ועוברים לעמוד הבא. רות הולכת אחריהם. הם עוצרים ופונים אליה, נראה שהם קצת מודאגים שהיא תצעק עליהם.
"כל הכבוד," רות אומרת להם, והם נראים מופתעים. "צריכים להציל את הילדים."
הצעירים מביטים בה במבט כמו של ילדים שתפסו אותם מציירים על הקיר בחדר שלהם, עד שהבן הנמוך אומר: "זה פשוט נורא מה שקורה בעזה."
"ואתם תכף תהיו חיילים," רות אומרת. "תשמרו על עצמכם."
הם מסתכלים אחד על השני.
"הילדים הם הילדים בעזה," הבת מסבירה. "הילדים הפלסטינים."
"אה," רות אומרת. "חשבתי…"
"את יודעת כמה ילדים הרגנו בעזה?" מטיח בה הבן הגבוה, כאילו היא אויבת.
"כל כך הרבה," רות מסכימה. "אבל מה לעשות, אני חושבת על הילדים שלנו. לא יותר חשוב? והחמאס, הם התחילו. כמה ילדים שלנו הם הרגו…"
"ולכן אנחנו צריכים להרוג אותם?" ממשיך הילד הגבוה, זה שהרים את הבחורה על הכתפיים.
"הם הכריחו אותנו," רות אומרת. "זה לא נכון?"
"זה לא הגיוני," הבת מוחה.
רות חושבת רגע. "אולי. צריכים לבדוק." אחרי היסוס היא מוסיפה: "אולי זה כמו קורוליישון איז נוט קאוזיישון."
"יעני?" שואל הבן הנמוך, שנראה לה שהוא בכלל לא מבין מה זה אומר.
הם מגיעים לעמוד הבא ואחרי דיון הבת מתעקשת להרים את הבן הגבוה על הכתפיים שלה.
"תשמרו על עצמכם," רות אומרת. היא אוחזת בידית העגלה וממשיכה בשביל. ולמרות שזה ירידה, זה נורא קשה. העגלה כבדה מאוד והיא דואגת לצעירים האלה, שכל כך אכפת להם מהילדים של הערבים.
.
חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי ומתרגם המתגורר בירושלים.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפורים קצרים מאת ג'ודי עדיני ושגית אמת
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
