פרוזה | ערבוב בהשהיה

״פתאום שמעתי צרחות. ברגע הראשון לא הייתי בטוח אם מקורן בסרט, ואז הבנתי.״ סיפור קצר מאת עידו בלס

832 629 Blog

משה קופפרמן, ציור, שמן על בד, 195X130 ס"מ, 1985. צילום: אלעד שריג

ערבוב בהשהיה

עידו בלס

.

עברו כמה שבועות עד שהצלחתי לצאת מהבית. אני לא זוכר בדיוק כמה. הזמן הפך לעיסה דביקה ודחוסה. מעמעמת קול, מעוותת אור. הרגשתי ששדה הראייה שלי מצומצם. אבל בשלב מסוים, אני חושב שזה כבר היה אחרי שהשבעה הסתיימה, הסכמתי לצאת להליכות. עם עצמי. לא רחוק מדי. עד לים ובחזרה. אם הלכתי רחוק מדי הרגשתי איך הנשימה שלי מתקצרת, איך השרירים שלי נדרכים, ולא ממאמץ. לא הסכמתי לשבת בבתי קפה, לא הסכמתי לראות את מי שלא רציתי לראות, ולא רציתי לראות אף אחד. לא הסכמתי לצאת בכלל למקומות. זה נראה לי מופרך. רק אפיתי בקדחתנות ויצאתי להליכות. ומצד שני, חשבתי, מי שזה עושה לו טוב – למה לא בעצם. מתישהו אני אצא מהמצב הזה ואז אשמח לגלות שחיי הלילה של העיר לא נעלמו לחלוטין. כל הכבוד למי שמחזיק.

לא תמיד הסכמתי לטומי להצטרף אליי להליכות, ולא תמיד הייתי מוכן לעבור ליד בית הקפה. לא תמיד שמתי לב. משהו בנורמליות הפריע לי. הוציא ממני תגובות קיצוניות. פנימית. אני משתדל להיות מוסרי מאוד במה שאני מביא למרחב, ואת התגובות האלימות שלי מעדיף להפנות פנימה. המחשבה על בית הקפה ההומה, על השישי בבוקריות של הכול, על שיטוטי הראווה של הבחורים הצעירים השוזפים לעין כול את שריריהם המתוחים, מאמצים את הגינונים הגבריים־נשיים שאני אף פעם לא הצלחתי לאמץ; טווסיים, זוהרים בשמש, בהמולת הדיבור, הכלבים, צפירת המכוניות והתור המשתרך שחוסם את הכביש, אל מול קופאים חביבים אבל מנומנמים. כל אלה, שפעם קידמתי בברכה, שהתגאיתי שאני יודע לאהוב אותם בזמן אמת בלי להרגיש צורך גם לשנוא אותם, עוררו אצלי בחילה. הלראות ולהיראות של הכול. זירת גלדיאטורים של מניות מהלכות. פחדתי מקולות. פחדתי מהמולה. פחדתי מאזעקות.

בשובנו מאחת ההליכות, בפינת הרחוב של בית הקפה, ראינו את גיא ושילה, זוג חברים שלנו שאחד מהם היה, באיזה קשר פתלתל, גם קרוב משפחה של טומי. גם הם לא עצרו בבית הקפה, התור היה ארוך. "היה רגע," שילה התחיל להגיד, בטון הזה שלו, שבו הוא מותח את המילים מעבר למה שאפשר לדמיין, עד שאין לדעת אם הוא צוחק או אם אכפת לו בכלל ממשהו בעולם, "שרציתי לקנות לי קָנַלה, אבל תראה מה זה התור הזה."

"קָנֵלה?" שאלתי מופתע מבעד למשקפי השמש, הוגה את השם הצרפתי כפי שיש להגות אותו, אבל בהצנעה כדי לא לטרחן. "אבל זה סופר לא טבעוני!"

"אני יודע," הוא אמר בהתרגשות לא אופיינית והסמיק מבעד לג'ינג'יותו. "אבל זו פסגת היצירה של המאפים בעיניי, מה אני אעשה. אם היו מציעים לי להחליף את גיא תמורת המשקל שלו בקנלה, הייתי קודם כול מפטם אותו כמה שבועות ואז מסכים."

"בסדר, יא סתומה," עניתי לו, צוחק, נהנה לראות אותו מתכווץ רק קצת בגלל הפנייה בלשון נקבה. "למה לא אמרת שזה מה שצריך כדי לשבור לך את הטבעונות, זה סופר פשוט להכין. בואו לארוחת ערב ונכין לך כמה קנלה שבא לך, ולא בשש־עשרה שקל חת׳כה."

"רגע," שילה עיבד את המידע, לא מאמין, "אבל זה לא כזה פשוט, צריך לטמפרר וכל השיט הזה, ואת התבנית המיוחדת, ושעוות דבורים, יש לכם את כל זה?"

"ממתי אתה יודע להכין קנלה?" שאל טומי.

"היינו מכינים את זה בירושלים, כשגרתי עם איילת," אמרתי, מתחיל לחשוב ביני לביני שיכול להיות שהתבלבלתי בין קנלה לקרם ברולה, אפילו שזכרתי את התבניות המיוחדות. אבל אולי גם לקרם ברולה יש תבנית מיוחדת. הזיכרון התחיל להתפורר לי בראש כמו בצק פריך. האם אי־פעם גרתי עם איילת?

"זה ממש פשוט. אני חושב שיש לנו את התבניות בבית. בואי לארוחת ערב ואני אכין לך, אם זה מה שיוריד אותך מהענן המוסרי הגבוה של הטבעונות, מתוקה," אמרתי ונפרדנו בנשיקה מרפרפת על הלחי.

הדברים נשארו רוטטים מאז תחילת המלחמה. את הזמן שלי ביליתי, כאמור, באפייה קדחתנית. בכל שבוע מצאתי מאפה מורכב אחר והכנתי אותו עד שהגעתי לתצורה המושלמת. את התוצרים לקחתי לרוב לשבעות. ידעתי שגיל אוהבת את עוגיות השוקולד צ'יפס המושלמות שלי (הן באמת מושלמות) אז הכנתי לה קופסה בכל יום של השבעה של אחיה. רכשתי במיוחד עבור המתכון אבקת חלב רזה, תמצית וניל טהורה. או טהור. צעד צעד, עד לשלמות. מאפי קינמון, לחמניות שוקולד עם קרם פרש וריבת שזיפים, פשטייש – כפי שיש להגות, ולא פסטל – דה נאטה. אני ושולה בפשטייש. כשלא אפיתי בהיתי בטלוויזיה. הצבתי לעצמי משימות צפייה, כדי להרגיש שאני בדרך לאנשהו, כדי לספר לעצמי שאני משלים פערי תרבות עכשווית. כך לראשונה צפיתי בכל סאגת ה־MCU שאפשרתי לה לחלוף על פניי, בהמתנה לעיבודים ראויים לאקס מן. אפשר למלא חודש בכל היצירות הבינוניות עמוסות הפאתוס האלה. חודש שבו ניסיתי לתת למוח שלי לשכוח את מה שראה בשבוע הראשון.

וטומי. בשלב ההוא עוד ניסיתי להתעלם מהתפרצויות החרדה, לתת לו להרגיש את מה שהיה צריך בלי להפריע. זה התיש אותי. האנרגיה המתלקחת, הכניסות הדרמטיות הביתה מהעבודה, הזעקה הלא נגמרת שאבין משהו שלא הצלחתי להבין. כל עוד היינו עסוקים באישור המוות, ואז בשבעה, עוד היה לי במה להיאחז. והדברים זזו מהר, כל הזמן. לצפות איתי באמריקאים מטומטמים מפוצצים את העולם הוא לא הסכים. הכול היה טריגרי. פעם ניסינו לראות "הגיבן מנוטרדאם", בגרסה המצוירת, שנפתחת באיש הכמורה פרולו רודף אחר צוענייה על סוסו, דורס אותה ומתכוון להשליך את התינוק שלה לבאר. עצרנו.

*

מובן שגיליתי שאין לנו את התבניות בבית. כתבתי לאיילת, וגם היא לא זכרה. היא זכרה את עוגיות המדלן, את הניסיון הכושל של הקרואסונים, אבל לגבי הקנלה לא הייתה בטוחה.

מקורו של הקנלה, כפי הנראה, במנזר עתיק בבורדו. מתישהו בין המאה ה־15 ל־18. המקורות סותרים. תערובת אפויה של וניל ורום. מה היה דחוף לצרפתים לדחוף את גבולות המתוק. ועוד לנזירים. או נזירות. עבודת האל פנים רבות לה. הוויכוחים נמשכים כבר שנים, על התפתחות המתכון, על אופן האיות הנכון שלו (צרפתים יכולים לבנות זהות שלמה סביב שאלות של איות), אבל מה שבטוח זה שמאז 1985 הוא זכה לפופולריות שיא, על־זמנית, כלל עולמית.

המתכון הקלאסי פשוט למדי. לטמפרר זו מילה יפה לערבוב בהשהיה, כדי שהביצים לא יתבשלו טרם האפייה. עשיתי ניסיונות ראשונים עם תבנית רגילה. פנקייק מתוחכם ואפוי, חשבתי לעצמי. אבל הדרך המסורתית אכן דורשת תבניות מיוחדות, ושעוות דבורים. יש להבריש את פנים התבנית בשעווה, כך שבמהלך האפייה השעווה מטגנת את צידו החיצוני של הקנלה ויוצרת קרום פציח. חנות האפייה שפיתחתי עימה יחסים קרובים באותה תקופה מכרה את התבניות במחיר מופקע, אבל את שעוות הדבורים היה צריך להזמין במיוחד. תחקיר אינטרנטי קצר הציע חלופה בדמות המסה משותפת של שמן וחמאה. לעת עתה זה יספיק, חשבתי.

סוף השבוע התקרב בצעדים מדודים. הימים היו איטיים ומהירים מימים אחרים. קמתי כל בוקר עם רצון עמוק שהיום יסתיים, בידיעה שצריך למלא אותו איכשהו, אבל שבסוף הוא יסתיים. ניסיתי למסמס את ארוחת הערב עם גיא ושילה, אבל טומי התעקש, אמר שאנחנו בחוב אליהם על כמה ארוחות ערב שהם אירחו אצלם חודשים קודם לכן. פחדתי מהתגובות הקיצוניות של טומי, אבל יותר מכול הייתי מודאג מכך שלא הזמנתי שעוות דבורים, שלא עשיתי את הצעד הנוסף שיהפוך את כל המאמץ הזה לאמיתי. פחדתי מהרגע שבו השיניים של שילה יגעו במעטפת של המאפה, מצפות לשבור בעדינות את הקרום המקורמל, וימצאו אותו רך ונימוח.

אני לא זוכר הכול מהארוחה. האובססיביות של טומי, ששקד על הכנת מגוון לא פרופורציונלי של מנות טבעוניות, הרבה יותר מהנדרש כדי להאכיל לשובע אפילו שמונה אנשים, הלחיצה אותי. היו לו ניסוחים משונים פתאום, כאלה שלא זיהיתי. כאילו החליפו לו תסריטאי. פתאום היה מלא ביטחון, מדבר בגילוי לב מוגזם. הוא דיבר על פעולות צבאיות שיש לנקוט, בנחרצות שהזכירה את ההחלטיות הבלתי מתפשרת שלו בכל הנוגע לבמות שעיצב. הצלחתי למנוע איזו הקצנה כשגיא התחיל לענות לו על מצב המלחמה, ואני סימנתי לו בראש לשלילה בלי שטומי הבחין. כל תשומת הלב שלי התמקדה בו, וחוץ משיחה קצרה עם שילה על הקפאת קטניות כדי למנוע פלישה של מזיקים אני לא זוכר אם אמרתי משהו. אני לא זוכר אם הם אמרו משהו. הייתי מותש מהמרדף אחרי הקנלה, מהמציאות, מלהרגיע את טומי שמאז ראשית המלחמה צרח כל לילה מתוך שינה.

באחד הלילות חברים באו אלינו לראות סרט. לא מצאנו את הסרט שרצינו, והחלטנו לראות את "הצעקה", הראשון. אני אוהב סרטי אימה, ויודע שטומי שונא אותם. אני לא יודע למה הסכמתי. הוא לא היה אמור להצטרף, הוא היה אמור לחזור הרבה יותר מאוחר. אני חושב שכעסתי עליו שפלש לערב שלי, עם החברים שלי. אבל גם לא היה לי אכפת, וכשגילינו שאחד החברים לא ראה את הסרט מעולם ננעלנו עליו. חצי שעה לתוך הסרט טומי הכריז שהוא פורש, שהוא עייף, ועלה לישון בחדר השינה שבקומה העליונה. המשכנו לראות את הסרט, צחקנו ממנו הרבה, מהגבריות הרעילה, מהצפיוּת. מהדברים שהפכו אותו לקלאסיקה מודרנית של הז'אנר.

פתאום שמעתי צרחות. ברגע הראשון לא הייתי בטוח אם מקורן בסרט, ואז הבנתי. עליתי במהירות במדרגות ופתחתי את דלת חדר השינה. טומי צרח, מזיע כולו. ניגשתי אליו ואמרתי לו, "טומי, טומי." החזקתי אותו בכתפיים, והוא התעורר ונתן עוד צרחה אחת ארוכה, בעיניים פקוחות, עד שהפנים שלו והעיניים שלו, נרגעו. התיישבתי על המיטה וחיבקתי אותו. "הכול בסדר," אמרתי, מחבק אותו חזק, מרגיש את החולצה שלו, רטובה מזיעה, נדבקת לעור שלי, את הזיעה שעל הצוואר שלו נדבקת לשלי. "תירגע, הכול בסדר."

"הם עוד כאן?" הוא שאל. "לא, לא, מה פתאום, כולם הלכו," שיקרתי. חושב איך אני יוצא מזה. "בוא, תלך להתקלח ואני אכין לנו תה." הוא התיישב במיטה ושפשף את עיניו בזמן שאני ירדתי במהירות במדרגות, מסמן לחברים בתנועת עריפת ראש על צווארי שהערב נגמר. למזלי הם כבר הבינו לבד ובדיוק נעלו נעליים. זירזתי אותם החוצה בדממה וניגשתי לסדר את הסלון עד שטומי ירד.

"מצטער על הסיום הדרמטי," סימסתי להם. "לא קרה כלום," אחד מהם כתב בחזרה. אחר שלח אמוטיקון של לב והשלישית כתבה לי, "תעשה מה שאתה צריך. אתה גיבור עם איך שאתה מתמודד עם זה."

היה רגע שבו הכול הקצין. כשנסענו ללוויה בחולון, תפסו אותנו הטילים לפני הפנייה לבית העלמין, ממש על הגשר. ראינו אותם מתפוצצים מעלינו ולא היה לנו לאן ללכת. גם אחותי ובת הזוג שלה נסעו איתנו, ואני אמרתי לכולם לצאת מהרכב ולשכב על הרצפה. רק בדיעבד אמרו לי שצריך להתרחק מהרכב, למקרה שיספוג טיל או יעלה באש. ראיתי מכוניות שהחליטו להמשיך לנסוע, ראיתי אנשים עוזבים את הרכב מבלי לעצור אותו, קולטים באיחור שלא העבירו אותו לחנייה או סגרו את הדלת. שמעתי צרחות מכל עבר. צרחות, צחוק מבוהל, צעקות, פקודות. אנשים מוציאים את הניידים כדי לצלם. ראיתי אנשים רצים בבהלה לדפנות הגשר, מתכופפים ונצמדים לקירות. כעבור דקה האזעקה דממה, האורות הגדולים בשמיים נעלמו וחיכינו כמה רגעים מבעיתים נוספים לשמוע את הפיצוצים העזים מהדהדים מכל פינה סביבנו. ברגע שהם הסתיימו זירזתי את כולם פנימה ונסעתי מהר לבית העלמין, מקווה לחמוק ממטח נוסף. הייתי תפקודי מאוד, תנועות מהירות. אני מעולה במצבי חירום. לשרוף ולשכוח. כל כך, שלא שמתי לב שמשהו אצלו זז.

*

בסוף הארוחה עברנו לסלון. טומי הכין קנקן תה והוציא כוסות וצלוחיות מהודרות, ואני העברתי את הקנלה'אים מהתבניות לצלחת. הם יצאו כמעט מושלמים. ישבתי על הכורסה, גיא ושילה ישבו אחד ליד השני על הספה, וטומי התיישב על כיסא שלקח משולחן האוכל, מצידו השני של שולחן הקפה שבסלון. שילה הרים קנלה ונגס בו. כולנו חיכינו במתח בזמן שהוא לעס באיטיות את המאפה, הניח אותו על הצלוחית הקטנה והרים מהשולחן מפית כדי לנגב בה את פינות פיו. הוא בלע את הביס ולגם מהתה. חיכיתי בלי אוויר בריאות לשמוע את גזר הדין. "טוב," הוא אמר, "אין אלא להודות ש…" הוא משך את ההברה כמה שרק ניתן, "אתה צודק. זה באמת לא רע בכלל. ה…" הוא משך שוב, ואני נכנסתי –

"המעטפת."

"המעטפת," הוא אישר.

"כן. לא קראנצ'ית מספיק. אני יודע."

"זה עדיין מעולה", גיא התערב, מפחד מתקרית דיפלומטית. אבל אני הייתי מעוניין בחוות הדעת הישירה ביותר שאוכל לקבל, וידעתי ששילה לא מסוגל לעדן שום דבר.

"לא, לא, אני יודע," מיהרתי להוסיף. "לא הייתה שעוות דבורים בשום מקום. ניסיתי להחליף את זה עם איזה טיפ מהאינטרנט."

"זה באמת עדיין מעולה," אמר שילה, שסיים לבלוע ביס נוסף. "אני מוכן לאכול כאלה כל היום. מטורף בעיניי שפשוט עשית אותם."

"פנקייק מתוחכם," אמרתי בביטול וקמתי למזוג עוד מים לקנקן התה.

שנים הוא צועק מתוך שינה, רציתי להגיד להם. מאז תחילת הקשר. ושנים הוא מכחיש. אומר לי שאני מדמיין או מגזים. גם עכשיו. אני יכול להעיר אותו מצרחות באמצע הלילה, והוא יקום ויגיד לי, "אבל בכלל לא היה לי חלום רע", או "אולי אתה חלמת את זה". אצל המטפלת הוא יגיד דברים כמו, "בדקתי עם האקסים שלי, אתה היחיד שאומר שאני צועק", או "ממש לא פעם בשבוע". הייתי חוזר עכשיו לפעם בשבוע, אם הייתה לי האפשרות. התחלתי לפחד ללכת לישון. הכרחתי אותו לישון במיטה בזמן שאני ישנתי על הספה שעכשיו שילה וגיא יושבים עליה.

"אני החלטתי," שמעתי אותו אומר פתאום, מעיר אותי מהמחשבות עם ניגון בקולו שלא הכרתי, "שהשנה אני רוצה לעצב את הפסטיגל. כבר דיברתי על זה עם הבמאי, אמרנו שנסגור את זה בשבוע הבא." הוא נשמע גאוותן מאוד, יהיר. כל מה שהוא לא. מה גם שמעולם לא שמעתי אותו אומר מילה על הפסטיגל. אני לא זוכר איך גיא ושילה הגיבו.

כשהם הלכו סידרנו את המטבח ואת הסלון בשתיקה, ואז התיישבתי על הספה לגלגל לי ג'וינט. מאז הבוקר של המלחמה עישנתי כל יום, כל היום. לא היו סיגריות, רק ג'וינטים. מהבוקר עד שקרסתי לישון. טומי עשה משהו במטבח ושאל אותי איך היה לי. "בסדר, חמודים." שתקתי רגע, מתלבט, והמשכתי. "אני… לא ידעתי שאתה רוצה לעצב את הפסטיגל." ראיתי שהמילים עוררו משהו. התנועות שלו הפכו חדות יותר. האוויר בחדר הפך פתאום חשמלי.

"אז מה?" הוא שלף במהירות.

"לא, פשוט… אף פעם לא הזכרת את זה, אז הופתעתי, זה הכול."

"ומה אם כן?" הוא תקף במהירות, מתעצבן מאוד. "מה אם כן? אז אסור לי לרצות? אז שתדע לך שכבר אמרתי לך את זה ואתה פשוט לא זוכר." הוא דיבר בסטקאטו תוקפני, שלא היה אופייני לו.

"לא חושב, נראה לי שהייתי זוכר," אמרתי ברוגע ובשקט, משתדל להנמיך את גובה הלהבות, נשכב על הספה ומאפר את הג'וינט במאפרה.

"בטח שאני יודע להכין קנלה דה בורדו, בואו לארוחת ערב, אני אכין לכם קנלה דה בורדו," הוא ירה עליי, מחקה את טון הדיבור שלי. הוא דיבר בטון גבוה, מכניס לדיבור שלו המון אוויר, מלעיג את האופן שבו אני מדבר, ומעוות את פניו בזעם. הוא בחיים לא נראה לי מכוער כל כך כמו ברגע הזה.

לא ידעתי איך להגיב. נשמתי עמוק. הסתכלתי עליו רגע ואמרתי, "אני לא מבין למה אתה עונה ככה ברוע כלפיי."

נעלבתי מהחיקוי. לא האמנתי שזה מה שקרה עכשיו.

הוא התקפל מייד. פחדן. אני אפילו לא זוכר מה הוא אמר. משהו רוחני כללי. שהוא לא התכוון, שהוא כלי, שהוא צינור, שהמילים עוברות דרכו. שאנחנו יכולים לייצר את המציאות שאנחנו רוצים לחיות בה. משהו כזה. לא הבנתי את הקשר. לא הבנתי את התגובה. לא הבנתי כלום. רק חיכיתי שהיום כבר יסתיים.

*

למחרת בבוקר טומי הודיע שהוא נוסע לאח שלו. הוקל לי לדעת שיש לי חופש לכמה שעות, ואחרי שעזב לקחתי את עצמי לים. פרשתי את המגבת על החוף ונשכבתי עליה. פחדתי מטילים, אז נשארתי במכנסיים קצרים ודאגתי שכל הדברים שלי יהיו מוכנים לאיסוף מהיר במידת הצורך. טומי שלח איזושהי הודעה על זה שראה כלב שנראה בדיוק כמו הכלבה שלנו, שמתה לפני שנתיים. שלחתי לו לב. החוף היה עמוס במשפחות של מפונים. אני לא יודע איך ידעתי, אבל ידעתי. משהו בלבוש, משהו במנהגים המשפחתיים שלהם. ניסיתי לדמיין מה הם חושבים עליי, עלינו. איך הם מסתכלים עלינו, על כל העסקים הפתוחים בשבת, על כמה שהכול יקר. איך הם מדמיינים שהחיים שלנו נראים. מה הם חושבים שמעסיק אותנו.

כבר הייתי בים, כמה ימים אחרי תחילת המלחמה. כמעט הצלחתי להירגע, לשכוח את המציאות, כשפתאום נשמעה אזעקה. עזבתי הכול ורצתי אל תוך צינור ביוב גדול שהיה בקרבת מקום. הצטופפתי שם עם נמלטים אחרים. צעירים, מבוגרים, משפחות, כלבים. לא כולם הצליחו להיכנס לצינור. מה יקרה למי שלא מצליח להיכנס, חשבתי, מנסה בעצמי להיעמד על הדפנות המעוקלות כדי לא לדרוך במי הביוב, פשוט נוותר עליו? ברגע שפסקה האזעקה נלחצתי שכל החפצים שלי נשארו על החוף, שאני לא יכול להודיע לאף אחד שאני בסדר, שאולי כולם דואגים, שאולי ייקחו לי את התיק. אבל כשחזרתי לכיוון המגבת ראיתי שהתיק עדיין מונח עליה.

ישבתי על החוף, מתבונן בילדים המתרוצצים, מרים מבט אל המבנים המפוזרים בקצה החוף, מנסה להבין לאן כדאי לרוץ אם תישמע האזעקה. הסתכלתי בטלפון בכל כמה דקות. טומי שלח הודעה נוספת שלא הבנתי, "אתה עושה לי הפתעה", הוא שלח, עם שלושה סמיילים צוחקים. "מה? חח," שלחתי בחזרה, לא מבין. הוא לא ענה. השעה הייתה 12:59. אמרתי לעצמי שאמתין לראות אם אין אזעקה בשעה עגולה, ואם לא תהיה אכנס לים לטבילה קצרה לפני שאחזור הביתה. חיכיתי שתי דקות, ומשלא נתעוררו הצופרים הורדתי את המכנסיים ונכנסתי לים.

המים היו מושלמים. חמים אחרי שהתבשלו בקרני השמש כל הקיץ, עם גלים שהרימו אותי מעט בכל פעם. לא הצלחתי לשחרר מספיק כדי פשוט לצוף, כמו שאהבתי, אבל הבטתי בקצף המתערבל, בלהקות דגים קטנטנות שזהרו כמו שרשראות כסף עדינות מתחת לפני המים. הכול היה יפה. חשבתי שאני קטן. שהעולם גדול. שאני נמלה קטנה שהתבלבלה וחושבת שהיא יותר. שכולנו.

יצאתי מהמים וחזרתי למגבת שלי. הרמתי את הטלפון, 13:18 דקות. היו לי הרבה התראות. התחלתי להילחץ. תוך כדי שהתלבשתי במהירות ראיתי שהיו לי עשרים ומשהו שיחות שלא נענו והמון הודעות. השיחות היו מהמשפחה של טומי, מאחיו, מגיסתו, מהאחיינים. והודעות. איפה אתה. תחזור אליי. בוא לפה עכשיו. והודעה אחת מטומי, רצופה שגיאות, שלא הצלחתי לקרוא.

.

עידו בלס הוא כותב, תחקירן ועורך תוכן. בוגר המסלול לתואר שני בספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב, תחקירן במגוון פרויקטים תיעודיים ועורך המגזין ״שול״ לפרוזה להטב״קית קצרה.

.

>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מתחת לכרית", סיפור קצר מאת אלעד נבו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | מחלת הרפתקה

"במקום צמצום ופיכחון אכזרי, המחלה מביאה איתה שחרור והתרחבות, הסרת מגבלות והרפתקה." שחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין

832 629 Blog

משה קופפרמן, ציור, שמן על בד, 162X130 ס"מ, 1968. צילום: אלעד שריג

פואטיקה דמנטית של היעדר מגבלות: על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין

שחר קמיניץ

.

בשנים האחרונות נהפכה הדמנציה לנושא נפוץ בספרות העברית, וספרי מקור רבים העמידו במרכזם את ההתמודדות עם המחלה. בתוך הסוגה המתהווה כתיבה מנקודות מבט שונות יצרה סיפורים בעלי אופי שונה. הרומן בפרגמנטים האיש הזקן: פרידה מאת נגה אלבלך, לדוגמה, וכן הרומנים חמש ארוחות ביום מאת מיכל זמיר ומשהו קורה לבלה מאת אוריין צ'פלין, כתובים מנקודת המבט של בני ובנות משפחה המטפלים בהורה מבוגר ומתארים את תודעתו המתערפלת של יקירם. הטיפול בהורה הדועך מוביל לזיכרונות מהאדם שהיה לפני שחלה ולתהליכי בירור פנימיים. ספרים אחרים מנסים לתאר את חוויית הדמנציה עצמה – הבלבול, אובדן הזיכרון ודעיכתה של השפה. כך הרומן נמצאת מאת דן זמל מתאר בגוף ראשון את ההתפוררות, ועל הקוראת בו לפענח את המציאות דרך חוויותיה השבורות של אישה דמנטית. ברומן המנהרה מאת א"ב יהושע התיאור של חוויית המחלה נעשה מבחוץ, בגוף שלישי, והדמנציה היא תופעה רפואית וחוויה אנושית, אך בעיקר אלגוריה לאובדן הזהות של הציבור הישראלי ולשכחה שתקפה אותו באשר לקיומו של עם פלסטיני בתוכו ולצידו. היצירות שונות זו מזו בטון הכתיבה, אבל בין שהן אלגיות (אלבלך, זמל) ובין שסגנון אירוני ומשועשע (יהושע, זמיר), מכולן עולה תמונה של הצטמצמות, מצוקה ואובדן, והמנעד הרגשי העומד בבסיסן נע במרחב שבין עצב להשלמה מפוכחת.

הנטייה הרגשית הזו מובנת, כמובן. קשה לצייר באור מלהיב ירידה בתפקודים הקוגניטיביים. גם השפה אינה נרתמת לכך: מקורה של המילה "דמנציה" בלטינית, ופירושה "יציאה מהדעת". גם בעברית שם המחלה תורגם בעבר ל"שיטיון", ורק בשנים האחרונות שונה מטעמי נימוס ל"קיהיון".

חלום עולם הפוך, ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, עוסק גם הוא בדמנציה, אך טווה סביבה סיפור שונה לחלוטין. במקום צמצום ופיכחון אכזרי, המחלה המתוארת בו מביאה איתה שחרור והתרחבות, הסרת מגבלות והרפתקה. במהלך ספרותי מעורר השתאות נשאבים הקוראים אל תוך עולם שבו אין מקום לחרדות או למרירות, עולם שמציע אינספור אפשרויות. לתוך עולם זה מובילות אותם תודעתה ולשונה המשוחררות של המספרת, אישה כבת שמונים, סופרת הכותבת תזכורות ומשימות על פתקים ולעולם אינה מבצעת אותן. בן זוגה, פרופסור אמריטוס להיסטוריה, נמצא בשלב מתקדם עוד יותר של התפוגגות הזיכרון, ומבלה את זמנו בהתעמקות בירח ובחיפוש מידע על אודותיו. התעמקות זו היא דוגמה אחת מני רבות להסרת הגבולות ולהתרחבות התודעה ברומן: במקום להצטמצם להווה, לסביבה הביתית ולצרכים המיידים, מרחיק הבעל אל החלל, ומבטו מקיף טווחי זמן של מיליארדי שנים.

העלילה מלווה את מסעם של השניים מישראל לדנמרק, לביקור אצל בתם העומדת ללדת. המסע, שבני הזוג עושים במכוניתם, מתרחש במרחב ספק־ממשי, שחלקו קונקרטי ומוכר וחלקו חלומי. עם בני הזוג נוסע כלבם המדבר קוואסיר, המפיק אמירות פסקניות, פניני חוכמה לצד קלישאות איומות, ואחראי לרבים מרגעי ההומור הפזורים ברומן. "מי שמחפש את הרוע, ימצא אותו, אמר קוואסיר, מצטט פתגם עממי של עם שאני לא זוכרת" (עמ' 86). לעיתים, כמו במקרה זה, נדמה שאפשר להרגיש את הנאתה של הסופרת בכותבה את המילים. 

הפואטיקה הייחודית של הדמנציה נבנית ברומן דרך רבדים שונים של הטקסט. אצל המספרת ואצל בן זוגה הווה ועבר נבללים, וכך גם מציאות, מילים ובדיון. דרך עיניהם לכל הדברים – קטנים כגדולים – חשיבות דומה; דאגות מתפוגגות כעשן, צרכים מסופקים מייד או נשכחים, המאבטחת בקניון ואלים מהמיתולוגיה הנורדית ממשיים באותה המידה. דבר הנקרה בדרכם אינו מפתיע, ולכל תופעה יש הסבר מניח את הדעת. כך, לדוגמה, כשהם פוגשים את רטטוסק, סנאי אדמוני עצום הרץ כבר שנים ונושא בפיו מסרים מעליבים בין שורשי עץ ובין צמרתו, מבאר בן הזוג כי "גם סנאים מתעייפים עם השנים […] אבל לאיש לא אכפת. העלו את גיל הפרישה" (עמ' 125).

לשון הסיפור נעה בחדווה בין הפיוטי למעשי, בין הנשגב לארצי. תובנות עמוקות ורעיונות מופשטים נקטעים באיבם כדי למצוא בדחיפות שירותים או קרואסון שקדים. זו שפה של היעדר אחיזה, אך היעדר האחיזה מאפשר זינוקים מרהיבים: "בעלי אמר שכבר רואים את הסוף. אני חשבתי שרואים את ההתחלה. שני המשפטים היו נכונים. השאלה שעמדה על הפרק היתה – מי הולך לקנות סיגריות" (עמ' 37).

מסורת הרומן הריאליסטי, השולטת ביד רמה מאז המאה ה-19 (בייחוד בספרות העברית), מחייבת את הסופר לשכנע את הקורא כי האירועים המתוארים הם אירועים מציאותיים, או כאלה שיכולים היו להתקיים במציאות. בטקסט, הכתוב מבחינות רבות כרומן ריאליסטי, ברנשטיין מבצעת במפגיע מהלך הפוך: היא מכשילה כל ניסיון להבחין בין מציאות להזיה, ועושה זאת באפקטיביות רבה כל כך עד שהקורא תוהה מדוע בכלל טרח בעבר להתעכב על עניין שולי שכזה. 

הקורא נחשף בהדרגה לעברם של בני הזוג, אבל גם אליו דרך אותו ערפל המטשטש את ההבדל בין אמת לבדיה. ראשית יחסיהם מתוארת כרצופת משברים ובגידות, בהווה שוררת ביניהם אהבה גדולה, אך השנים שבתווך עמומות. סיפור אהבתם של השניים בערוב ימיהם מורכב, מלא רגש וחף מהצטעצעות: "התעוררתי בחיים. הייתי הכי חיה שאני יכולה להיות. שום דבר לא הכביד. לא כאב. לא הטריד. מי אמר למי שהאהבה היא כוכב הבוקר, זה הייתי אני? שאל בעלי. ידעתי שאני מאוהבת" (עמ' 140). הדמנציה גם היא תרמה לכך, כשהסירה כל אפשרות של טינה, חשד, חשבונאות קטנונית: "אפילו השאלה המאוסה שבשאלות – את עוד אוהבת אותי? – אינה מטרידה כמו בעבר. שאלה שכל מטרתה היתה השקטת המצפון […] נידפת עכשיו מפניו הקורנות של בעלי" (עמ' 63).

יש להבהיר כי הספר רחוק מלהיות אגדה מתקתקה. אילנה ברנשטיין אינה נמנעת מלכתוב על הזִקנה כהווייתה, היא עשתה זאת בכנות גם ברומן קודם שלה, שנכתב מנקודת מבטה של בת המטפלת באם חולת סרטן (בקשתה האחרונה, כתר, 2011). גם בספרה החדש בני הזוג מדברים בישירות על גופם הקמל, על המורא שמטילים עליהם בתי החולים, ועל המבטים שנותנים בהם הסובבים אותם: "כשאתה זקן, חשבתי, אף אחד כבר לא מכיר אותך. אתה הולך ברחוב ורואים איש זקן. איש שהוא קליפה של איש. בלי המקודם שלו […] איש בלי עתיד, אמר קוואסיר" (עמ' 98).

אלא שלצד המודעות המפוכחת למצבם, התנועה המתמדת של תודעתם אינה מאפשרת התבוססות ברחמים עצמיים. גם אם תהייה עגומה עולה בראשם, מייד צף איזה קרע זיכרון, צץ משחק מילים, מופיעה עובדה אסטרונומית מעניינת וטורפת את הקלפים. כך מתגלה עוד אחד ממופעיו המפתיעים של השחרור: השכחה כמגן מפני דכדוך. 

על גבי הצורה החדשנית שדרכה נמסרת החוויה הדמנטית, יוצרת ברנשטיין הקבלה בין הדמנציה לספרות. האישה, סופרת בעצמה, פרסמה בעבר רומן בשם "רחם שיתופי", שתיאר התפתחות בדיונית בתחום טכנולוגיית הילודה. בזכות התפתחות זו נשים משוחררות מהצורך להרות וללדת, וזוגות מאמצים תינוק בשל כשירותם וקשריהם. חלקים מהרומן מוזכרים במהלך מסעם של בני הזוג לדנמרק, ובעזרת התודעה הדמנטית הוא מתמזג עם סיפור עברם וסיפור הולדת בתם. כך בזיכרונה של האישה מיטשטשת לא רק ההבחנה בין אמת לבדיה, אלא גם זו שבין מאורעות אמיתיים מחייה ובין טקסטים שכתבה. היא נחושה לכתוב מחדש את הרומן, לתקן ולעבות אותו, ובעצם לכתוב מחדש את זיכרונותיה. 

ככל שמתקדמים בקריאה, מתברר כי שלושת הסיפורים – הממשי, המדומיין והכתוב – נעים ומשתרגים זה בזה, וכשהשניים מתקרבים ליעדם – העיר אודנסה שבדנמרק – האישה חושבת: "חששתי שיתייאש בפרק האחרון, כמה עמודים לפני הפגישה עם תיאה. אין עוד תקווה, הוסיף ואמר. רק עוד עשרה עמודים, זה הכל" (עמ' 228). המילים הכתובות והממשיות מתלכדות עד שאי אפשר להפריד ביניהן. הבלבול והערבוב בין הסיפורים מתגבר, עד שבסופו עוצר הנשימה מוביל הרומן את התודעה שלנו, הקוראים, לאותם היעדר מגבלות, שחרור והתרחבות שהוא מתאר. כך הספרות והדמנציה מתמזגות – הספרות מחייבת יציאה מהדעת, ואנחנו יוצאים מדעתנו בהנאה שלמה. 

זהו ספרה הארבעה־עשר של אילנה ברנשטיין. ברבים מהרומנים שכתבה ניסתה ברנשטיין לעסוק במה שבדרך כלל אין לו ביטוי במילים – אם בשל נטיית החברה להותיר אותו באפלה (נטישת ילד, רצח בן זוג מתעלל) ואם בשל האלם שמטילים האירועים על האדם (תקיפה מינית, דיכאון אימהי) – ועשתה זאת מתוך שימת דגש על דרך מסירת הסיפור ועל השפה. חלום עולם הפוך משתלב במהלך הרחב הזה, והוא אולי הרך שבספריה.

.

שחר קמיניץ הוא סופר, מהנדס תוכנה ויזם בתחום ההייטק. ספרו "משאבי אנוש" (כנרת זמורה דביר, 2023), העוסק בבינה מלאכותית ובנפש האדם, נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר ביכורים וזכה לשבחי הביקורת. סיפורים קצרים שלו פורסמו בבמות שונות, ובהן גיליון המוסך מתאריך 6.1.2021. חוקר את השימוש בבינה מלאכותית (מודלים גדולים של שפה) כקוראת ופרשנית של טקסטים ספרותיים.

.

אילנה ברנשטיין, חלום עולם הפוך, כנרת זמורה דביר, 2024..

ביקורת פרוזה קמיניץ עטיפה

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: בני מר על "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה מתורגמת | התגלמות של אלימות

"בחירתה של פורשה לתת קול למושתק, לבזוי, להשיב חיים לעצמות יבשות, להטיל ספק בַּהערצה לַמשיגים מעמד באמצעות כוח, יש בה מעשה של התרעה, של הרתעה, של התנגדות." מרב פיטון על "בשעה הכי רחוקה מאלוהים" מאת קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה

832 629 Blog

משה קופפרמן, ציור, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2003. צילום: אלעד שריג

.

התגלמות של אלימות: על הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים" מאת קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה

מרב פּיטוּן

.

ספר שיריה הראשון של קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה, Gathering the Tribes, זיכה אותה בשנת 1976, בהיותה בת 26 בלבד, ב"מלגת גוגנהיים", המעניקה שהייה של שנה להתמסרות לכתיבה בארץ אחרת. בעקבות פנייה של פעיל זכויות אדם מקומי בחרה פורשה דווקא באל סלבדור – מדינה מרכז אמריקאית רווית סכסוכים עקובים מדם שעמדה על סיפה של מלחמת אזרחים אכזרית – להיות ליעד השהייה שלה. בכך החלה שליחותה ארוכת השנים של פורשה כ"עדה ספרותית" – משוררת, מתרגמת, וגם עורכת אנתולוגיות שבהן ביקשה לשתף ולחשוף, לחקור ולתהות על תפקידה של הכתיבה לנוכח טראומות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות. אל מול מלחמות, עינויים, רציחות והפרות של זכויות אדם, מבקשת שירתה של פורשה להישיר מבט אל הירושימה וצ'רנוביל, אל שואת אירופה וטבח באפריקה, אל הנעלמים בדרום אמריקה ואל פליטי אפגניסטן. 

ייחודה של כתיבתה של פורשה טמון בכך שהיא אינה מבקשת לייצג את הקולות הללו או לתבוע בעלות עליהם, היא אינה מגויסת להטפת מוסר ואף לא משמשת שופר אידאולוגי, אלא מציעה את עצמה ככלי קיבול ואת תיבות השיר כתֵיבות תהודה. לבחירה זו, שבעצמה כמובן אינה ניטרלית או פסיבית, יש משמעות בקריאה, כיוון שהיא מזמינה את הקוראות והקוראים, ולעיתים אף תובעת מהם להפוך בעצמם לעדים, להדהד את השירים, את אדוות נוכחותם, בחלל המחשבה, הרגש, המציאות, להתמקם לעומתם. 

האפקט של "השאלת קול" של המשוררת למושאי השירים מתבטא במגוון דרכים: באחדים מהשירים יש מיזוג של סלנג וכינויים בעלי אופי מקומי ספציפי ("קמפסינו" ו"צ'אמפאס", "דושה" ו"פיסקטה"); באחרים יש רמזים למוטיבים רליגיוזיים נוצריים ולכותבים קאנונים מן המערב (הבשורה על פי יוחנן, ברודסקי ואחמטובה) או לחלופין לרעיונות ולמושגים מן המזרח (מנַאזים חִכְּמת דרך פסלי בודהא ועד למוגה מוצ'ו הסיני). לעיתים נמסרת "העדות השירית" באמצעות שילוב של ציטוטים ממשיים, המשובצים בשיר ומשמשים פיגומים לבנייתו. כך, למשל, בשיר "אלגיה" (עמ' 24), המצטט קטעים מדבריהם של ניצולים מסוביבור ומחלמנו אשר רואיינו בסרט "שואה" בבימויו של קלוד לנצמן (דבר המתברר רק מקריאת הערות השוליים לשירים, המצויות בסוף הספר):

.

אלגיה

הַדַּף נִפְתַּח בְּשֶׁלֶג עַל פְּנֵי שָׂדֶה: חֹדֶשׁ מְחֹרָר סֻלְיוֹת מַגָּפַיִם, שָׁעָה שְׁחֹרָה

הַבַּקְבּוּק שֶׁבַּמְּעִיל שֶׁלְּךָ חֶצְיוֹ ווֹדְקָה וְחֶצְיוֹ אוֹר חָרְפִּי. 

לְמָה וּלְמִי אוֹמְרִים כֵּן?

אִלּוּ אֱלֹהִים הָיָה חֹסֶר וַדָּאוּת, הַאִם הָיִיתָ רוֹאֶה בּוֹ מִשְׁעָן?

.

תַּחַת קַעֲקוּעַ כּוֹכָבִים נִפְתַּח הַשַּׁעַר, כָּל כָּךְ שָׁקֵט כָּל כָּךְ כְּמוֹ קֶבֶר. 

זוֹ הָעִיר שֶׁאָהַבְתָּ יוֹתֵר מִכָּל, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת נָטוּשׁ

שָׁם הַגֶּשֶׁם הַבָּא עוֹלֶה בְּאֵין רוֹאִים מִן הַסֵּן.

.

בָּדָד, בִּמְעִיל פָּתוּחַ, אַתָּה הוֹלֵךְ

בְּצַעַד בָּטוּחַ כְּאִלּוּ הַמַּעֲקוֹת נִמְצָאִים שָׁם וְיָדֶיךָ אֵינָן עוֹבְרוֹת בֵּינֵיהֶם.

.

"כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה מוּכָן, הֵם שָׁפְכוּ דֶּלֶק וְהִצִּיתוּ אֵשׁ

הֵם חִכּוּ לְרוּחַ חֲזָקָה. זֶה הָיָה עָדִין מְאוֹד, הָעֲצָמוֹת הַמִּתְפּוֹרְרוֹת.

הַכֹּל נֶאֱסַף בְּשַׂקִּים, וּכְשֶׁהָיוּ מַסְפִּיק שַׂקִּים הָלַכְנוּ לַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל נְהַר נָרֵב."

.

וַאֲפִלּוּ בִּטּוּיִים פָּחוֹת מְפֹרָשִׁים שָׂרְדוּ:

"לְהָכִין פֶּחָמִים.

לְמַגְהֲצֵי הַכְּבִיסָה."

וְכָכָה אֲנַחְנוּ מִתְמָרְדִים נֶגֶד הַשְּׁתִיקָה בְּעֶזְרַת מִלִּים מוּעָטוֹת.

הַדַּף הוּא שָׂדֶה חָרוּךְ שֶׁעָלָיו הַמֵּתִים הָיוּ כּוֹתְבִים 

הִמְשַׁכְנוּ הָלְאָה. וְהַכֹּל הָיָה כְּמוֹ לִשְׂרֹד וְלַחֲווֹת שׁוּב מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲווֹת שׁוּב.

.

הַנְּשָׁמָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיךָ לֹא שׁוֹכֶנֶת בְּךָ עוֹד: הַבַּיִת הֶחָשׁוּךְ

עַל חַלּוֹנוֹתָיו הַמִּתְנַשְּׁפִים וַאֲרֻבַּת הַכְּנָפַיִם הַחֲרֵבוֹת

שָׁם הָרוּחַ נִהְיֵית אַרְיָה, הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ, קוֹלוֹת הַנִּשְׁמָעִים בְּשָׂדֶה,

וְאַתָּה, עָשָׁן, דִּיסוֹנַנְס, מִזְמוֹר, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת.

.

המבחר בשעה הכי רחוקה מאלוהים (תרגמה: רעות בן יעקב, טנג'יר, 2024) כולל שירים מתוך חמשת ספריה של פורשה, אשר דומה כי גם הליריים ביותר ביניהם – אלה שנמסכים בהם רוך ונוסטלגיה, דאגה וחמלה – ספוגים וניזונים, חיים ומוּנָעים בידי אלימות. אלימות, כנושא וכמושא, עוברת כחוט השני בין תקופות ומקומות שונים ומשמשת חומר גלם האופף את השירים כמו ערפל, דבק בהם בתערובת של חיוּת ומוות, של אפר וצבע. האלימות זמינה, יומיומית, מעורבת בכול, ואין ממנה מפלט. היא נחה, כבדרך אגב, בסל הקניות – "הַנָּשִׁים שֶׁלָּכֶם מְהַלְּכוֹת בֵּין צַ'מְפָּאס/ נוֹשְׂאוֹת סַלְסִלּוֹת עִם תַּרְנְגוֹלוֹת חַיּוֹת, רִמּוֹנֵי יָד וּפֵרוֹת" ("הודעה", עמ' 12); נעוצה כקוץ בליבם התמים של ילדים – "הָעֹצֶר הָיָה אָרֹךְ כְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת […] הַיֶּלֶד שָׁאַל אִם הָעֲצָמוֹת שֶׁבַּחוֹמָה/ שַׁיָּכוֹת לָאוֹרוֹת שֶׁבַּמִּנְהָרָה/ כֵּן, אָמַרְתִּי, וְהַכּוֹכָבִים סָתְמוּ אֶת הַגּוֹלֵל עַל גַּן הָעֵדֶן שֶׁלּוֹ" ("עוצר", עמ' 32). יש שירים שטמונים בהם, כמו מוקשים, מפגני כוח תת־קרקעיים, סמויים מן העין; שעימותים מרים מתחוללים בהם בלחישה, מותירים עקבות קלושות בשלג או הופכים אנשים לעשן. באחרים האלימות גלויה לעין כול, נשפכת בתהלוכה ראוותנית, מסלידה, שאי אפשר להתיק ממנה את המבט:

הקולונל


הופעתם החוזרת ונשנית של אכזריות, כוח שרירותי, אימה וייסורים אינה מאפשרת הקהיה, התרגלות, הכלה – אין זו שירה שיש בה הקלה. הקוראים נקראים להשתתף במעשה העדות, לצרוך את מרכיבי האלימות הללו, השוכנים בין העצים שעליהם תלויים פני אדם, מפוזרים ברחובות ובין רהיטי הבתים – ללא יכולת לפתור אותם או לפייסם. במובן זה יש התאמה מצמיתה בין צורה ותוכן בשירתה של פורשה – חוויית הקריאה בספר אינה של השתקעות, התרווחות, נחמה; היא ממסמרת אותנו אל לב המאפליה, תובעת מאיתנו לשאת את מחיריה, מזכירה לנו את חובתנו לעמוד ולהביט, "לעמוד בזה". 

הצרימה בין מסמנים למסומנים, בין האסתטיקה הלשונית לתוכן המצמרר הנמסר באמצעותה, הולכת ומצטברת לאורך הספר. הציפייה לצעוד בין תלמי השיר בלי למעוד מתבררת כמשימה תובענית, טורדת מנוחה, הופכת קרביים: "מִשֵּׁנָה לְשֵׁנָה לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת לַיְלָה,/ הִיא בְּעַצְמָהּ יַלְדָּה עִם יַלְדָּה, וְחִפַּשְׂנוּ אַחֲרֶיהָ// פֹּה וָשָׁם, בֵּינוֹת/ עֲצָמוֹת שֶׁעֲדַיִן מְכֻסּוֹת בְּשַׁרְווּלִים אוֹ מִכְנָסַיִם,/ עַמּוּד שִׁדְרָה שֶׁנֻּקָּה לְמִשְׁעִי, פַּחִית צֶבַע,/ גֻּלְגֹּלֶת עִם שֵׂעָר" (מתוך המחזור "רוח הרפאים של גן העדן", עמ' 42). 

שיריה של פורשה נעים על ציר שבין שפה פלסטית מפורשת, נערמת, ברזולוציה של עודף וגודש בתיאור הטראומה, כמו בשיר לעיל, לבין קוטב אחר, שבו מיוצגות דרך הלשון תחושות של חסר, התפוררות, שחיקה של קיום, עד כי נדמה כי הדיבור, השיר, השפה עצמה – נמחקים ונעלמים במהלך הקריאה: "בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם וְעָשָׁן.// וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.// וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.// הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה" ("כתיבה שנותרה חבויה", עמ' 27, ביירות 1983).

שתיקה, השתקה, התפרקות של הלשון אינן האפשרות המוצעת כאן, במבחר הזה, בשירים האלה, אלא דווקא הצבעה על כוחה של השירה ביצירת מחויבות למבט, בתביעתה מאיתנו להשתתף, לנקוט עמדה. גם מעשה התרגום וההוצאה לאור של מבחר השירים הזה יש בו ממד של אקטיביזם ספרותי, שאינו מתרפק על ייבוא של מחוזות רחוקים והנגשתם לשם הבנה שפתית, אלא קורא למעורבות נחושה, ערה, בנעשה סביבנו, בתוכנו, כשאנחנו עדים לאלימות יומיומית. כשפורשה ממחישה אי־היגיון לשוני באמצעות הלשון עצמה, כשהיא מסגירה את ההסכמה המתמשכת, האגבית, לעסקאות של כוח ושררה – היא מתווה גם נתיב של היחלצות מן הדיסוציאציה המשתקת הזו. 

בחירתה של פורשה לתת קול למושתק, לבזוי, להשיב חיים לעצמות יבשות, להטיל ספק בַּהערצה לַמשיגים מעמד באמצעות כוח, יש בה מעשה של התרעה, של הרתעה, של התנגדות. ההצבעה החוזרת ונשנית של קרולין פורשה על סתמיותה של האלימות, על כך שאין בה כל תמורה, כל תכלית, היא בגדר נקיטת עמדה מוסרית של סירוב למנגנונים המטמינים אלימות זו בלב התרבות, קריאה לסולידריות, למחויבות אנושית הדדית, שמסוגלת לחצות אפילו את הגבול שבין חיים ומוות: 

.

אַתֶּם תִּלָּחֲמוּ

וּבַמִּלְחָמָה, אַתֶּם תָּמוּתוּ. אֲנִי אֶחְיֶה

וּבְעוֹדִי בַּחַיִּים אֶזְעַק עַד יִמּוֹג קוֹלִי

אֶל נְקִיקֵי הָאָרֶץ, שָׁם אֲנַחְנוּ בְּמוֹ

יָדֵינוּ וְהַחַיִּים שֶׁבָּהֶם בָּחַרְנוּ

עוֹד נַחְפֹּר אֶל מַעֲמַקֵּי מוֹתֵנוּ.

עָשִׂיתִי כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת.

שַׁלְּבוּ יָדַיִם אִתִּי, נְשַׁלֵּב אֶת זְרוֹעוֹתֵינוּ

בַּחַיִּים הַבָּאִים עַד נֵצַח נְצָחִים,

שָׁם לֹא נַכִּיר אֶחָד אֶת הַשְּׁנִיָּה

אוֹ אֶת עַצְמֵנוּ […]

בְּמֶרְחָבָיו שֶׁל הַזְּמַן שָׁם נָבַטְנוּ

אֵלֶּה בְּקֶרֶב אֵלֶּה, שָׁם חָיִינוּ

בַּשָּׁעָה הֲכִי רְחוֹקָה מֵאֱלוֹהִים. 

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת פרי עטה פורסמו באנתולוגיות לשירה ובכתבי עת שונים. "הנחיות למניעת ייאוש", מבחר משירתה של אדה לימון בתרגומה, יצא אשתקד בהוצאת קשב לשירה. רשימותיה פורסמו במוסך בגיליונות מתאריכים 25.05.22 ו־26.10.22.

.

קרולין פורשה, "בשעה הכי רחוקה מאלוהים," טנג'יר, 2023. מאנגלית: רעות בן יעקב

.

ביקורת שירה מתורגמת עטיפה

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ולרי ולדמן על התקווה לגשר בין האישי לפוליטי ב"אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימה | כמה טוב שבאת הביתה

מה למדנו מאודיסאוס על השיבה מן הקרב? עדו ניצן על מוטיב השיבה המאוחרת

832 629 Blog

משה קופפרמן, ציור, שמן על בד, 195X130 ס"מ, 1998. צילום: אלעד שריג

כמה טוב שבאת הביתה: מה למדנו מאודיסאוס על השיבה מן הקרב

עדו ניצן

.

דמיינו את הסצנה: חייל שב מן הקרב. הוא עדיין לבוש במדי החאקי המלוכלכים. הגוף עייף, הנפש תשושה, אבל סוף סוף זה נגמר – הוא בבית. הוא דופק בדלת, המשפחה רצה לקראתו בחיבוק חם, הוא חולץ את הנעליים, פוסע אל המקלחת החמה שמחכה לו ואל האוכל שהוא אוהב: "כמה טוב שבאת הביתה". אפשר לחזור לשגרה. לחזור לחיים.

התמונה האידילית הזו של השיבה הביתה מן הקרב מתבררת, ברוב הפעמים, כמשאלת לב לא מציאותית. כפי שאלפי חיילים ההולכים ובאים מן המילואים לומדים על בשרם בימים אלה, השיבה הביתה היא חוויה מורכבת וקשה מזו שאנחנו רוצים לדמיין ומהדימוי שהוליווד נטעה בתודעתנו.

חוויית השיבה הבלתי צפויה והלא מחבקת הפכה לפני כמה חודשים לאחד המערכונים המדוברים של "ארץ נהדרת" בעונת המלחמה שלה, מאותם רגעים שבהם הצליחה תוכנית הסאטירה הוותיקה לפצח משהו עמוק בישראליות. המילואימניק, בגילומו של אודי כגן (שבעצמו מתמודד עם פוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי), שב הביתה מהמלחמה היישר לארוחה משפחתית עמוסה. למרבה ההפתעה מתברר שדבר לא השתנה, ומסביבו עדיין מתחוללות מריבות פוליטיות קטנוניות, מחלוקת ופירוד, תאוריות קונספירציה שמשסעות את המשפחה ששב אל חיקה. בעוד שסביבו כולם שקועים בשיחותיהם השגרתיות, כגן שר על עצמו: "כמה טוב שבאתי הביתה […] הכול פה נשאר, אותו הדבר, כאילו שום דבר לא נשבר, נשאר אותו הדבר".

במערכון של "ארץ נהדרת" הקושי בשיבה הביתה מן הקרב נובע דווקא מכך שבזמן ההיעדרות כלום לא השתנה, בעוד שעבור הלוחם השב הביתה המלחמה שינתה הכול. עם זאת תיתכן גם חוויית שבר הפוכה לחלוטין, שבה האיש השב לביתו מגלה לחרדתו כי בזמן שהיה רחוק מהבית – הכול השתנה. למעשה החרדה של האיש ששב הביתה היא חרדה כפולה ופרדוקסלית: האם כלום לא השתנה? האם הכול השתנה?

השיבה הביתה היא חוויה מורכבת. אם בשל השגרתיות הנינוחה שבבית לעומת אֵימי הקרב וזיכרונו ואם בשל הגילוי של השינויים שהתחוללו בבית. ובכל זאת הכמיהה לתמונת השיבה המושלמת היא כמיהה עתיקת יומין ששורשיה נטועים עמוק בתרבות המערבית. כבר הספרות של יוון העתיקה העמידה לנגד עיני הקוראים כמה דגמים של שיבה הביתה מן הקרב (נרטיב ה"נוֹסְטוֹס": השיבה), ואחדים מהם, דגמי השיבה ה"טובה", עדיין מפרנסים את המחשבה על הדימוי הנכסף של השיבה הביתה. כוחה העל־זמני של הספרות הזו, שעלתה על הכתב לפני כמעט 3,000 שנה, עדיין מספק לנו אמת מידה שאפשר וראוי להתבונן באמצעותה בהווה.

.

אודיסאוס שב הביתה

הסמל הספרותי המובהק ביותר לחוויית השיבה הביתה הוא אודיסאוס, מגיבורי הצבא היווני במלחמה האפית נגד טרויה. האודיסאה, האפוס העתיק מאת הומרוס, מגוללת את סיפור מסעו המורכב הביתה לאחר עשר שנות מלחמה ועשר שנים נוספות של נדודים והרפתקאות. בביתו של אודיסאוס שבאיתקה ממתינים לו בנו טלמאכוס ואשתו הנאמנה פנלופה, הדוחה מעליה שלל מחזרים בתואנה שתינשא רק כשתסיים את עבודת האריגה שלה, אך בכל לילה פורמת את מה שארגה באותו היום.

בחלק האחרון של האודיסאה, לאחר אין־ספור תלאות שבעקבותיהן מאבד אודיסאוס את כל חייליו ומלוויו, הוא מצליח לבסוף לשוב אל ביתו לבדו, כשהוא מחופש לקבצן זקן מחשש שיירצח בידי המחזרים. תחילה מזהה את אודיסאוס כלבו הנאמן הקשיש, ולאחר מכן האומנת הזקנה שלו אאוריקליה, שרוחצת את רגליו ומבחינה בצלקת שהוא נושא על ירכו מילדוּת. אודיסאוס, הממשיך לשמור בסוד את זהותו האמיתית, נחשף לבסוף, הורג את כל המחזרים של אשתו, שב אל מלכותו ומתאחד באושר עם אשתו ועם משפחתו:

הִנֵּה אוֹדִיסֵס כְּבָר שָׁב וּלְבֵיתוֹ בָא, כְּדִבְרָתִי,

הוּא הוּא הַנָּכְרִי, שֶׁהָיוּ מְזַלְזְלִים בִּכְבוֹדוֹ בָאוּלָם!

[…]

בָּכָה וְחִבֵּק אֶת־אִשְׁתּוֹ הַנְּעִימָה וְהַנֶּאֱמָנָה.

מָשָׁל לַשּׂוֹחֶה שֶׁנִּגְלְתָה לוֹ הֶחָרָבָה הַחֲשׁוּקָה,

אֲשֶׁר פּוֹצֵץ פּוֹסֵידוֹן בַּיָּם אֶת־סְפִינָתוֹ הַבְּנוּיָה

בְּהַשְׂכֵּל וָדַעַת, כִּי שָׁלַח בָּהּ חֲמַת־גַּלִּים וְרוּחוֹת,

מְעַטִּים מְאֹד הַנִּמְלָטִים מִמַּיִם אֲפֹרִים, הַשָּׁבִים

אֶל־הַיַּבֶּשֶׁת וּבְשָׂרָם מְכֻסֶּה קֶצֶף הַיַּמִּים,

בְּשִׂמְחָה עוֹלִים בַּחוֹף, נִמְלָטִים מִפְּגָעִים מְאֹד רָעִים, –

כָּכָה הִתְבּוֹנְנָה בְּשִׂמְחָה פֵּנֶלּוֹפָּה בְּאִישָׁהּ,

וְאֶת־זְרוֹעוֹתֶיהָ הַלְּבָנוֹת לֹא אָסְפָה מֵעַל פְּנֵי צַוָּארוֹ.

(אודיסאה, מתוך שיר 23, בתרגום שאול טשרניחובסקי) 

השיבה של אודיסאוס לביתו היא אומנם שיבה מוצלחת, אך היא אינה פשטנית ומיתממת, שכן דברים רבים השתנו בהיעדרו של אודיסאוס, ומשפחתו אינה מזנקת מייד אל זרועותיו. ובכל זאת בסופו של דבר – על אף התלאות הרבות, המלחמה במחזרים והתהליך ההדרגתי והמסובך של חשיפת זהותו האמיתית – שיבתו של אודיסאוס לביתו היא שיבה פלאית ומיוחלת, שיבה של השלמה ושל חזרה אל המקום הראוי, כמעט כאילו לא חלפו עשרים שנות תלאות.

במרוצת הדורות הפך מיתוס השיבה של אודיסאוס לביתו לסמל של הגיבור החוזר לאחר שנות נדודים וקרבות. כמו כל מיתוס שהשפעתו לא פגה, גם  סיפורו של אודיסאוס זכה עם השנים לשלל גרסאות ומחוות, מרומזות ומפורשות. אודיסאוס הפך לגדול מהאודיסאה, הטקסט שבו סופר עליו לראשונה. היצירה הקלאסית המשיכה לפעפע ולהשפיע שנים רבות אחרי יצירתה, וכך נחשף והעמיק עם השנים גם העיסוק הספרותי והתרבותי בשיבת אודיסאוס. תלאותיו של אודיסאוס, שובו לביתו ולפנלופה, שנותרה נאמנה לו, ממשיכים להסעיר את הדמיון הספרותי, ועד היום משתמשים בסיפורו ובדמותו העל־זמניים כדי לדבר על המשמעות של מסע וחזרה ממנו.

גם הספרות העברית השתמשה במיתוס של אודיסאוס, בעיקר במאה השנים האחרונות, דווקא כדי לעסוק בנושאים הכואבים יותר הקשורים בשיבה הביתה – מקרים שבהם השב הביתה אינו מתקבל בזרועות פתוחות או מגלה כי הבית השתנה או שמשפחתו לא נותרה נאמנה לו, או מקרים שבהם הוא מצליח לשוב, אך חווה אשמה וקשיים מייסרים בעקבות מה שחווה בקרב.

אני מבקש להתבונן בארבע דוגמאות של יוצרים עבריים שונים שהתייחסו לשיבה המאוחרת של אודיסאוס, אחד בפרוזה ושלושה בשירה. כל אחד מהם כתב על אודיסאוס בדרכו שלו ומתוך עולמו שלו, ובכל זאת בחר לפנות דווקא אל דמותו של היווני הקדום והמיתולוגי; ודווקא באמצעות כתיבה על הזר, לכאורה, לחשוף אמת עמוקה, כואבת, על־זמנית ועם זאת אישית מאוד, על אודות השיבה הביתה מן הקרב.

.

השיבה המרה והשתנות העולם אצל ש"י עגנון

ש"י עגנון נמשך לרעיון "השיבה המאוחרת". למרבה הפלא, דווקא אצל עגנון, הסופר ששורשיו הטקסטואליים נטועים עמוק בארון הספרים היהודי, הדרך לדבר על שיבה הביתה קשורה קשר הדוק באודיסאה של הומרוס. כבר ב־1912, בנובלה "והיה העקוב למישור", שרטט עגנון מעין אודיסאה יהודית. גיבור הנובלה, מנשה חיים, עוזב את אשתו ויוצא למסע נדודים כדי לקבץ נדבות. בסוף הנובלה, כשמנשה חיים העני והעלוב נכשל במשימתו ושב בייאוש לביתו, הוא מגלה כי בניגוד לפנלופה הנאמנה, אשתו שלו האמינה שבעלה מת, התחתנה עם גבר אחר ולשניים אף נולד תינוק. כדי שלא להפוך את התינוק לממזר, מנשה חיים מחליט, בניגוד לאודיסאוס, שלא להתגלות בפני אנשי העיירה, ועובר לגור בבית הקברות, ונותר שם כמעין "מת מהלך" עד יום מותו.

אומנם מנשה חיים לא שב ממלחמה, אך עגנון משתמש בדמותו כדי לבקר את "הסוף הטוב" של האודיסאה ולטעון כי במציאות, בניגוד למיתוס, הגורל הוא אכזר ומתעלל, ואדם שנעדר זמן רב מביתו אינו יכול פשוט לשוב אל חייו הקודמים.

עלילת "והיה העקוב למישור" מבוססת בעיקרה על הסיפור היידי "דער יורד" (היורד), שנכתב בידי משכיל וילנאי יהודי, אייזיק מאיר דיק שמו, וראה אור בוורשה בשנת 1855. עם זאת עגנון שילב בסיפור במודע רמיזות מפורשות לאודיסאה, כדי להבהיר את ביקורתו על העלילה הקלאסית ואת הסוף החלופי והאסוני שהציע. כך, למשל, כאשר מנשה חיים שב לבסוף אל עירו הוא מזוקן ומלוכלך כקבצן – רק שאצלו, בניגוד לאודיסאוס, זו אינה תחפושת. או אז, בדומה לאודיסאוס, איש אינו מזהה אותו חוץ מכלב אחד שמלקק אותו כאילו הוא מכיר אותו. לדאבון הלב אצל עגנון זהו כלב חוצות מקרי, אנונימי וחולף, השונה כל כך מכלבו הנאמן של אודיסאוס. זאת ועוד, בגרסאות הראשונות של הנובלה, כשמנשה חיים יוצא למסעו הוא מעניק לאשתו אריג ומבקש ממנה לפרום ממנו חוט אחד בכל יום עד שישוב, ממש כמו פנלופה. בגרסאות מאוחרות יותר עגנון הרחיק את היצירה מעט מהאודיסאה, ומנשה חיים מעניק לאשתו ספר תהילים ומבקש ממנה לקרוא בכל יום שניים או שלושה פרקים.

הנובלה "והיה העקוב למישור" אינה היצירה היחידה שבה עגנון מצייר תמונת מראה טרגית לאודיסאה. בסיפורו הנודע "פרנהיים", שפורסם לראשונה בשנת 1949, גיבור הסיפור פרנהיים שב לביתו לאחר שנים שבהן לחם במלחמת העולם הראשונה ואף נפל בשבי. גם פרנהיים, בדומה למנשה חיים, מגלה כי אשתו אינגה לא המתינה בנאמנות לשובו: היא הניחה שהוא מת, ועל כן עזבה אותו ונישאה לאדם אחר. הטרגדיה של פרנהיים, שמתייחסת במפורש לחוויית השיבה מהקרב, מציעה אפשרות מזעזעת – החוזר הביתה מגלה כי ביתו נעול בפניו; פרנהיים נשכח והפך למטרד בזיכרון של משפחתו, והעולם כולו התקדם הלאה בלעדיו: "נשתנה משהו בעולם". אצל עגנון, בשתי היצירות הללו, אימת הגיבור השב לביתו היא אימת השינוי והשכחה, החרדה מכך שהבית אינו מחכה בנאמנות למי שעזב אותו. בכך עגנון מציג את שכחת הנודד כטרגדיה של חוסר נאמנות, ובאמצעות העיבוד המר של האודיסאה חושף מנגנון עמוק של חרדה המלווה את היוצא אל הקרב.

.

הבית המנוכר אצל חיים גורי 

בשנת 1959 פרסם חיים גורי בעיתון הארץ שיר שכותרתו מצהירה על התכתבותו עם המיתוס ההומרי: "אודיסס". גורי, שלצד היותו משורר היה גם לוחם ומפקד בפלמ"ח ובצה"ל, מציג אף הוא מעין סוף חלופי ומר לשיבת אודיסאוס. אצל גורי, בדומה לעגנון, אודיסאוס שב מן הקרב וממסעותיו ומגלה כי הפך לזר בביתו שלו:

אודיסס / חיים גורי

וּבְשׁוּבוֹ אֶל עִיר מולַדְתוֹ מָצָא יָם

וְדָגִים שׁוֹנִים וְעֵשֶב צָף עַל הַגַּלִים אִטִיִים

וְשֶׁמֶש נֶחְלֶשֶת בְּשׁוּלֵי שָמַיִם. 

טָעוּת לְעוֹלָם חוֹזֶרֶת, אָמַר אוֹדִיסֵס בְּלִבּוֹ הֶעָיֵף

וְחָזַר עַד פָּרָשַת הַּדְרָכִים הַסְּמוּכָה לָעִיר הַשְּכֵנָה.

לִמְצֹא אֶת הַדֶּרֶך אֶל עִיר מוֹלַדְתוֹ שֶלֹא הַיְתָה מַיִם.

הָלַך עָיֵף כְּחוֹלֵם וּמִתְגַעְגֵעַ מְאֹד

בֵּין אֲנָשִים שֶדִּבְּרוּ יְוָנִית אַחֶרֶת.

הַמִּלִים שֶנָּטַל עִמוֹ כְּצֵידָה לְדֶרֶך הַמַּסָעוֹת, גָוְעוּ בֵּינְתַיִם. 

רֶגַע חָשַב כִּי נִרְדַם לְיָמִים רַבִּים

וְחָזַר אֶל אֲנָשִים שֶלֹא תָּמְהוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ

וְלֹא קָרְעוּ עֵינַיִם. 

הוּא שָאַל אוֹתָם בִּתְנוּעוֹת וְהֵם נִסוּ לְהַבִין אוֹתוֹ

מִתֹּוך הַמֶּרְחַקִּים.

הָאַרְגָּמָן הִסְגִיל וְהָלַך בְּשוּלֵי אוֹתָם שָמַיִם.

קָמוּ הַמְּבוּגָרִים וְנָטְלוּ אֶת הַיְּלָדִים שֶעָמְדוּ סְבִיבוֹ בְּמַעְגָל

וּמָשְכוּ אוֹתָם.

וְאוֹר אַחַר אוֹר הִצְהִיב בְּבַיִת אַחַר בַּית.

בָּא טַל וְיָרַד עַל רֹאשוֹ.

בָּאָה רוּחַ וְנָשְקָה לִשְׂפָתָיו.

בָּאוּ מַיִם וְשָׁטְפוּ רַגְלָיו כְּאֶבְרִקְלִיָה הַזְּקֵנָה.

וְלֹא רָאוּ אֶת הַצַּלֶקֶת וְהִמְשִיכּו בַּמוֹרָד כְּדֶרֶך הַמַּיִם.

.

גורי משתמש בסיפור המוכר ומתפלמס איתו, וכותב לו סוף חדש, שאיננו הסוף ההומרי של האיחוד המשפחתי המחודש והמיוחל. אצל גורי השיבה הביתה מלווה בזרות שבאה לידי ביטוי בשפה עצמה, שנראית כאילו השתנתה לחלוטין: "יְוָנִית אַחֶרֶת". אודיסאוס של גורי מגלה כי אפילו האפשרות הבסיסית לתקשורת נלקחה ממנו, והוא נותר לעמוד בחוץ, מרוחק ובודד.

כדי להעמיק את תיאור הזרות והניכור גורי קושר לאגדה היוונית גם אגדה יהודית, שעוסקת בחוויית הניכור דווקא במרחב הביתי. כאשר אודיסאוס המבולבל הולך "עָיֵף כְּחוֹלֵם" וחושב לרגע כי אולי נרדם "לְיָמִים רַבִּים" והיעדרותו הייתה למעשה מין שינה ארוכה, השיר מרמז למדרש על הפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א). המדרש המפורסם מספר על חוני המעגל, שנרדם במערה, וכשהתעורר הבין שחלפו שבעים שנה, מקום מגוריו השתנה לחלוטין, והאנשים שבו אינם מזהים אותו. התקופה שבה נעדר מביתו הייתה בעיניו כחלום (מסכת תענית כג, א).

בדומה לעגנון, המצמיד לאודיסאה מקור יהודי ובורא סיפור חדש, גם אצל גורי השימוש בשני המקורות השונים, השייכים למסורות טקסטואליות נפרדות, מחדד את הטענה שאי אפשר לשוב אל הבית בציפייה תמימה שהוא לא ישתנה. השפה והאנשים משתנים לבלי הכר, והחזרה אל הבית בשירו של גורי דומה לחזרתו של חוני המעגל לאחר שבעים השנה יותר מאשר לחזרה הפשוטה (יחסית) של אודיסאוס ההומרי, השב אל חיק משפחתו ואל כס מלכותו הממתינים לו.

הזרות של אודיסאוס וההתפלמסות של גורי עם התפיסה הרומנטית של האפוס מגיעות לשיאן בבית האחרון. באודיסאה האומנת הזקנה אאוריקליה מזהה את אודיסאוס בזכות הצלקת שעל רגלו. לעומת זאת אצל גורי הטבע הוא שמגיע לנחם את אודיסאוס: טל יורד על ראשו, הרוח מנשקת אותו, המים רוחצים את רגליו, אך שום בן אנוש אינו מזהה אותו. יתרה מזאת, אפילו המים עצמם, ששטפו את רגליו בנחמה, ממשיכים לזרום כדרכם, ואודיסאוס, שכמעט זכה לרגע של עדנה, נותר לבסוף בודד ומנוכר דווקא בעיר הולדתו שאליה שב.

.

פוסט־טראומה ואשמת הניצולים אצל לאה גולדברג

גם לאה גולדברג השתמשה בדמותו של אודיסאוס כדי לתאר תחושות וחוויות קשות של אחרי מלחמה. שירהּ "קינת אודיסאוס" פורסם ביוני 1945 בעיתון דבר, אך המלחמה שברקע השיר אינה מלחמת טרויה, אלא מלחמת העולם השנייה. להבדיל מגורי, שיציג כמה שנים לאחר מכן את השיבה לבית שהפך לזר ומנוכר, גולדברג מאירה זווית אחרת בדמותו רבת הפנים של אודיסאוס, ובוחרת להדגיש דווקא את היותו ניצול ושורד, לעומת חבריו שלחמו לצידו ונפלו בקרב. כדי לעשות זאת, גולדברג משתמשת בשירהּ בסצנה מפורסמת אחרת מן האודיסאה, שבה אודיסאוס מבקר בשאול ופוגש את נשמות חבריו המתים:

קינת אודיסאוס / לאה גולדברג

שְׂבַע נְדוּדִים יָרַד אוֹדִיסֵיאוּס הַסָּב שְׁאוֹלָה.

לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹם יְדִידִים הֲרוּגִים לְפִי חָרֶב.

צִלְלֵי רֵעִים חֲלָלִים בֵּרְכוּהוּ בַּשַּׁעַר,

זַעֲקַת מוֹתָם וּבִכְיָם אָזְנוֹ זוֹכֶרֶת – 

אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים!

.

אִישׁ וְסוּסוֹ נָפְלוּ בִּשְׂדֵה הַקָּטֶל,

דָּם בְּהֵמָה וְאָדָם – פַּלְגֵי שְׁחוֹר נִשְׁפָּכוֹ.

קוֹל קִינַת אַלְמָנָה וְצִלְצוּל מַתֶּכֶת.

בְּכִי יְתוֹמִים וְנֶפֶץ חוֹמָה נֶהֱרָסֶת.

אוֹי לְעֵינַיִם קָמוֹת לִקְרַאת הַמָּוֶת,

אוֹי לִשְׂפָתַיִם אִלְּמוֹת – "הַשְׁקוּנִי מַיִם!"

אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים.

.

עַל צַחֲנָה וְרָקָב מְעוֹף הָעַיִט.

 בֵּין הַמֵּתִים בּוֹדֵד הַחַי שִׁבְעָתַיִם,

אֶת סְלִיחַתְכֶם בַּקֵּשׁ בָּאתִי שְׁאוֹלָה.

כִּי נִשְׁבַּר נֻפַּץ הַפַּח וַאֲנַחְנוּ נִמְלַטְנוּ.

אוֹת הַקָּלוֹן עַל מִצְחִי מוֹתוֹ שֶׁל רֵעַ,

אוֹת הַקָּלוֹן עַל מִצְחִי חַיַּי מִנֶּגֶד.

קוֹל זַעֲקַת מוֹתְכֶם אָזְנִי זוֹכֶרֶת.

אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים!

.

לאה גולדברג פונה לאחר השואה דווקא אל יוון העתיקה, כמו מרחיקה את עצמה מההווה הבלתי נתפס, ובוחרת לעסוק בו דווקא דרך המוטיב הזר והרחוק לכאורה. היא מספרת מחדש את הירידה של אודיסאוס לשאול כחוויה פוסט־טראומטית של הצפה רגשית וחושית שמשיבה את הניצול אל רגעי ההתרחשות הנוראים ואל אימי הקרב – אודיסאוס שומע שוב את צעקת המוות של רעיו, את בכי היתומים ואת קולות הפיצוצים והקריסה של המלחמה; הוא מריח את צחנת המוות והרקב ורואה את מראות הזוועה של שדה הקרב. בניגוד לאודיסאה, אצל גולדברג רוחות המתים החיות בצללים אינן משחקות תפקיד. הן אינן מדברות עם אודיסאוס – ודי במחשבה על נוכחותן כדי לחלץ ממנו צעקות שבר, זיכרונות אימים, חרטה, סליחה וקינה.

כמו עגנון לפניה וגורי אחריה, גם לאה גולדברג מגייסת לטובתה מקור יהודי – ובשזירתו במקור היווני מאירה את שניהם באור חדש. בעוד שגורי מחבר בין אודיסאוס המבולבל והמנוכר ובין חוני המעגל, שישן שבעים שנה ושב אל ביתו, לאה גולדברג מחברת בין אודיסאוס ודוד המלך – שניהם גיבורי מלחמה שהצליחו לשרוד ומקוננים על מות יקיריהם שלא שבו הביתה מן הקרב. השיר שב ומצטט שלוש פעמים את זעקת הקינה של דוד המלך: "איך נפלו גיבורים" (שמואל ב א, יט), ונראה שדי בכך כדי להתיך את שני הסיפורים הללו ולהציג באמצעותם את החוויה הפוסט־טראומטית ואת אשמת הניצולים הכבדה המאפיינת, מיוון העתיקה ועד המאה העשרים, את מי שהצליח לשרוד ולשוב הביתה מן הקרב.

.

השיבה בצל זיכרון הנופלים אצל נתן יונתן

גם אצל נתן יונתן אפשר למצוא שימוש במקורות ההומריים כדי להתמודד עם ההווה הישראלי הפוסט־טראומטי, זב הדם ורווי המלחמות. שירים רבים שכתב יונתן מתכתבים עם הומרוס ועם יצירתו. אחד מהם, "לוּ נחיה בשירה הנוגה", פורסם בספרו שירים לאורך החוף (1962). השיר הארוך נפתח כך:

בַּחֲלוֹף הַשָּׁנִים הַכְּבֵדוֹת דְּכִי־הַיָּם הַגֵּאוּת וְהַמֶּלַח

אוֹדִיסֵאוּס חוֹזֵר אֶל בֵּיתוֹ,

כְּבָר  הַחֹרֶף חוֹרֵשׁ אֶת הַיָּם,

בְּלִי רֵעָיו – דִּיוֹמֵדֶס נִגַּף, אַיָס מֵת הַנּוֹעָז בִּבְנֵי הֵלַס,

נָח אֶלְפֵּנוֹר בּוֹדֵד עַל הַחוֹף. רַק אוֹתוֹ שָׁכְחוּ הָאֵלִים.

הוּא חוֹזֵר אֶל אִיתָקָה שֶׁלּוֹ, מְחַבֵּק אֶת צַוָּאר טֵלֵמָכוֹס,

אֶת לֶחְיוֹ הָרְטֻבָּה יְגַשֵּׁשׁ בְּיָדָיו נְפוּחוֹת הַגִּידִים

וְהַגֶּשֶׁם יִבְכֶּה עַל פְּנֵיהֶם, עַל כַּרְמֵי הַזֵּיתִים, עַל הָאָחוּ,

עַל תִּלֵּי־הָאָכַיִים יֵרֵד, עַל רִגְבֵי עֲפָרָם הַכְּבֵדִים.

[…]

שָׁם בְּהָדֶס כֻּלָּם בִּלְעָדַי, וְעַל כֵּן עָצוּב־רוּחַ הִנְנִי.

(עמ' 17-16)

.

מבין היוצרים שראינו, נתן יונתן הוא הנאמן ביותר למקור: שמות הדמויות, השפה המיתולוגית, ואפילו המקצב של השיר, שנועד לחקות את המשקל האפי היווני (ההקסמטר הדקטילי) – הם כולם הצדעה להומרוס. ואכן, יונתן אינו כותב עיבוד מודרני לסיפור המיתולוגי כמו עגנון, אלא מציג את תמונת השיבה ההומרית עצמה. עם זאת במקום האיחוד המרגש והמשמח של אודיסאוס עם בנו ועם אשתו, השיר מדגיש, בדומה לשירהּ של לאה גולדברג, דווקא את האשמה על חבריו הרבים שנפלו במלחמה ולא שבו לביתם ונותרו בשאול – דיומדס, איאס, אלפנור ועוד.

באותו האופן מוצג בהמשך השיר גם המפגש בין אודיסאוס ופנלופה, אשתו הנאמנה והזוכרת:

פֵּנֶלוֹפֶּה שֶׁלִּי, אֵשֶׁת אִישׁ, מַקְשִׁיבָה בְּמֶרְחָק גַּעַשׁ מַיִם,

בֵּין גּוּפָהּ הָרָעֵב לְבֵינִי זִכְרוֹנוֹת הַמֵּתִים וְהַזְּמַן.

אומנם פנלופה קרובה וגופה רעב, כלומר היא מלאה תשוקה לקראת האיחוד המרגש עם אהובה ששב סוף סוף אל ביתו, אך אודיסאוס נתון במחשבות אחרות. הוא אינו חושב על מראות האימה ועל זוועות הקרב כמו אצל לאה גולדברג, אך בכל זאת רוחו מנותקת ונמצאת עם רעיו המתים. כך, אף שהוא מצליח לשוב אל ביתו, והבית מחכה ומצפה לו, שלא כמו אצל עגנון או גורי, שיבתו הביתה אינה מאושרת ושמחה כמצופה, אלא עגומה ומרוחקת. אצל יונתן הלוחם השב מן הקרב חי בצל זיכרון רעיו, וזה אינו מאפשר לו לשוב הביתה אל השגרה המשפחתית.

*

ושוב מיוון העתיקה אל ימינו. בישראל של 2024 רעיון השיבה הביתה נעשה טעון, כמעט קשה מנשוא. אלפי המפונים הכמהים לשוב אל ביתם; הלוחמים היוצאים אל הקרב, שבים לביתם ויוצאים שוב; ואולי יותר מכול החטופים – אלה ששבו לביתם חיים, אלה שהוחזרו מתים, ואלה שעדיין בעזה והרחק מביתם.

מיוון העתיקה ועד הימים האלה ממש השיבה מן הקרב אינה נחלת העבר, אלא הווה מתמשך. וכפי שהשיבה מן הקרב מעסיקה את החיים, כך היא מעסיקה את הספרות, ששבה וכותבת עליה במפורש ובישירות, אבל גם חוזרת שוב ושוב אל דמותו של השב האולטימטיבי, הניצול הגדול מכולם – אודיסאוס. הכתיבה על דמותו של אודיסאוס מאפשרת לסופרים, למשוררים ולקוראים לעסוק, על אף המרחק מההווה היהודי-ישראלי, בחרדות הכרוכות בשיבה הביתה, בעול האשמה שנושא מי שניצל, בקשיים לחזור אל השגרה ובפחד לאבד את הבית.

השיבה ממלחמת טרויה, ממלחמת העולם הראשונה והשנייה, ממלחמת השחרור או מ"חרבות ברזל" מלמדת שעבור הספרות ההיסטוריה חוזרת על עצמה בגלגולים שונים של אותו המיתוס. עבור יוצרים עבריים דווקא הסיפור הרחוק והזר של אודיסאוס הפך לכלי על־זמני שמאפשר את ההרחקה הדרושה כדי לעסוק בהווה היהודי־ישראלי הממשי.

כשאנחנו מתבוננים סביבנו אנחנו חושבים אולי שמי שהצליח לחזור חי אל ביתו מגלם את "הסוף הטוב" של המלחמה, ועליו לשמוח בחלקו ובמשפחתו. סיפורו של אודיסאוס והאדוות שהוא יצר בתרבות ובספרות, מהומרוס ועד נתן יונתן, מגלים כי כל שיבה הביתה היא מורכבת וקשה: האימה ש"הכול השתנה", ש"כלום לא השתנה", ואולי שניהם גם יחד, מייסרת את השבים לביתם ומתווספת אל החיים בצל הזיכרונות משדה הקרב ובצל הצער והאשמה על מי שלא הצליח לשוב.

.

עדו ניצן הוא חוקר ומבקר ספרות, מתרגם שירה, דוקטורנט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומלגאי במרכז מנדל־סכוליון. רשימה פרי עטו ראתה אור בגיליון המוסך מתאריך 21.10.21.

.

>> במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: יעל סטטמן על חיפוש אהבה ומציאתה בשירת חיה לוי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן