ערבוב בהשהיה
עידו בלס
.
עברו כמה שבועות עד שהצלחתי לצאת מהבית. אני לא זוכר בדיוק כמה. הזמן הפך לעיסה דביקה ודחוסה. מעמעמת קול, מעוותת אור. הרגשתי ששדה הראייה שלי מצומצם. אבל בשלב מסוים, אני חושב שזה כבר היה אחרי שהשבעה הסתיימה, הסכמתי לצאת להליכות. עם עצמי. לא רחוק מדי. עד לים ובחזרה. אם הלכתי רחוק מדי הרגשתי איך הנשימה שלי מתקצרת, איך השרירים שלי נדרכים, ולא ממאמץ. לא הסכמתי לשבת בבתי קפה, לא הסכמתי לראות את מי שלא רציתי לראות, ולא רציתי לראות אף אחד. לא הסכמתי לצאת בכלל למקומות. זה נראה לי מופרך. רק אפיתי בקדחתנות ויצאתי להליכות. ומצד שני, חשבתי, מי שזה עושה לו טוב – למה לא בעצם. מתישהו אני אצא מהמצב הזה ואז אשמח לגלות שחיי הלילה של העיר לא נעלמו לחלוטין. כל הכבוד למי שמחזיק.
לא תמיד הסכמתי לטומי להצטרף אליי להליכות, ולא תמיד הייתי מוכן לעבור ליד בית הקפה. לא תמיד שמתי לב. משהו בנורמליות הפריע לי. הוציא ממני תגובות קיצוניות. פנימית. אני משתדל להיות מוסרי מאוד במה שאני מביא למרחב, ואת התגובות האלימות שלי מעדיף להפנות פנימה. המחשבה על בית הקפה ההומה, על השישי בבוקריות של הכול, על שיטוטי הראווה של הבחורים הצעירים השוזפים לעין כול את שריריהם המתוחים, מאמצים את הגינונים הגבריים־נשיים שאני אף פעם לא הצלחתי לאמץ; טווסיים, זוהרים בשמש, בהמולת הדיבור, הכלבים, צפירת המכוניות והתור המשתרך שחוסם את הכביש, אל מול קופאים חביבים אבל מנומנמים. כל אלה, שפעם קידמתי בברכה, שהתגאיתי שאני יודע לאהוב אותם בזמן אמת בלי להרגיש צורך גם לשנוא אותם, עוררו אצלי בחילה. הלראות ולהיראות של הכול. זירת גלדיאטורים של מניות מהלכות. פחדתי מקולות. פחדתי מהמולה. פחדתי מאזעקות.
בשובנו מאחת ההליכות, בפינת הרחוב של בית הקפה, ראינו את גיא ושילה, זוג חברים שלנו שאחד מהם היה, באיזה קשר פתלתל, גם קרוב משפחה של טומי. גם הם לא עצרו בבית הקפה, התור היה ארוך. "היה רגע," שילה התחיל להגיד, בטון הזה שלו, שבו הוא מותח את המילים מעבר למה שאפשר לדמיין, עד שאין לדעת אם הוא צוחק או אם אכפת לו בכלל ממשהו בעולם, "שרציתי לקנות לי קָנַלה, אבל תראה מה זה התור הזה."
"קָנֵלה?" שאלתי מופתע מבעד למשקפי השמש, הוגה את השם הצרפתי כפי שיש להגות אותו, אבל בהצנעה כדי לא לטרחן. "אבל זה סופר לא טבעוני!"
"אני יודע," הוא אמר בהתרגשות לא אופיינית והסמיק מבעד לג'ינג'יותו. "אבל זו פסגת היצירה של המאפים בעיניי, מה אני אעשה. אם היו מציעים לי להחליף את גיא תמורת המשקל שלו בקנלה, הייתי קודם כול מפטם אותו כמה שבועות ואז מסכים."
"בסדר, יא סתומה," עניתי לו, צוחק, נהנה לראות אותו מתכווץ רק קצת בגלל הפנייה בלשון נקבה. "למה לא אמרת שזה מה שצריך כדי לשבור לך את הטבעונות, זה סופר פשוט להכין. בואו לארוחת ערב ונכין לך כמה קנלה שבא לך, ולא בשש־עשרה שקל חת׳כה."
"רגע," שילה עיבד את המידע, לא מאמין, "אבל זה לא כזה פשוט, צריך לטמפרר וכל השיט הזה, ואת התבנית המיוחדת, ושעוות דבורים, יש לכם את כל זה?"
"ממתי אתה יודע להכין קנלה?" שאל טומי.
"היינו מכינים את זה בירושלים, כשגרתי עם איילת," אמרתי, מתחיל לחשוב ביני לביני שיכול להיות שהתבלבלתי בין קנלה לקרם ברולה, אפילו שזכרתי את התבניות המיוחדות. אבל אולי גם לקרם ברולה יש תבנית מיוחדת. הזיכרון התחיל להתפורר לי בראש כמו בצק פריך. האם אי־פעם גרתי עם איילת?
"זה ממש פשוט. אני חושב שיש לנו את התבניות בבית. בואי לארוחת ערב ואני אכין לך, אם זה מה שיוריד אותך מהענן המוסרי הגבוה של הטבעונות, מתוקה," אמרתי ונפרדנו בנשיקה מרפרפת על הלחי.
הדברים נשארו רוטטים מאז תחילת המלחמה. את הזמן שלי ביליתי, כאמור, באפייה קדחתנית. בכל שבוע מצאתי מאפה מורכב אחר והכנתי אותו עד שהגעתי לתצורה המושלמת. את התוצרים לקחתי לרוב לשבעות. ידעתי שגיל אוהבת את עוגיות השוקולד צ'יפס המושלמות שלי (הן באמת מושלמות) אז הכנתי לה קופסה בכל יום של השבעה של אחיה. רכשתי במיוחד עבור המתכון אבקת חלב רזה, תמצית וניל טהורה. או טהור. צעד צעד, עד לשלמות. מאפי קינמון, לחמניות שוקולד עם קרם פרש וריבת שזיפים, פשטייש – כפי שיש להגות, ולא פסטל – דה נאטה. אני ושולה בפשטייש. כשלא אפיתי בהיתי בטלוויזיה. הצבתי לעצמי משימות צפייה, כדי להרגיש שאני בדרך לאנשהו, כדי לספר לעצמי שאני משלים פערי תרבות עכשווית. כך לראשונה צפיתי בכל סאגת ה־MCU שאפשרתי לה לחלוף על פניי, בהמתנה לעיבודים ראויים לאקס מן. אפשר למלא חודש בכל היצירות הבינוניות עמוסות הפאתוס האלה. חודש שבו ניסיתי לתת למוח שלי לשכוח את מה שראה בשבוע הראשון.
וטומי. בשלב ההוא עוד ניסיתי להתעלם מהתפרצויות החרדה, לתת לו להרגיש את מה שהיה צריך בלי להפריע. זה התיש אותי. האנרגיה המתלקחת, הכניסות הדרמטיות הביתה מהעבודה, הזעקה הלא נגמרת שאבין משהו שלא הצלחתי להבין. כל עוד היינו עסוקים באישור המוות, ואז בשבעה, עוד היה לי במה להיאחז. והדברים זזו מהר, כל הזמן. לצפות איתי באמריקאים מטומטמים מפוצצים את העולם הוא לא הסכים. הכול היה טריגרי. פעם ניסינו לראות "הגיבן מנוטרדאם", בגרסה המצוירת, שנפתחת באיש הכמורה פרולו רודף אחר צוענייה על סוסו, דורס אותה ומתכוון להשליך את התינוק שלה לבאר. עצרנו.
*
מובן שגיליתי שאין לנו את התבניות בבית. כתבתי לאיילת, וגם היא לא זכרה. היא זכרה את עוגיות המדלן, את הניסיון הכושל של הקרואסונים, אבל לגבי הקנלה לא הייתה בטוחה.
מקורו של הקנלה, כפי הנראה, במנזר עתיק בבורדו. מתישהו בין המאה ה־15 ל־18. המקורות סותרים. תערובת אפויה של וניל ורום. מה היה דחוף לצרפתים לדחוף את גבולות המתוק. ועוד לנזירים. או נזירות. עבודת האל פנים רבות לה. הוויכוחים נמשכים כבר שנים, על התפתחות המתכון, על אופן האיות הנכון שלו (צרפתים יכולים לבנות זהות שלמה סביב שאלות של איות), אבל מה שבטוח זה שמאז 1985 הוא זכה לפופולריות שיא, על־זמנית, כלל עולמית.
המתכון הקלאסי פשוט למדי. לטמפרר זו מילה יפה לערבוב בהשהיה, כדי שהביצים לא יתבשלו טרם האפייה. עשיתי ניסיונות ראשונים עם תבנית רגילה. פנקייק מתוחכם ואפוי, חשבתי לעצמי. אבל הדרך המסורתית אכן דורשת תבניות מיוחדות, ושעוות דבורים. יש להבריש את פנים התבנית בשעווה, כך שבמהלך האפייה השעווה מטגנת את צידו החיצוני של הקנלה ויוצרת קרום פציח. חנות האפייה שפיתחתי עימה יחסים קרובים באותה תקופה מכרה את התבניות במחיר מופקע, אבל את שעוות הדבורים היה צריך להזמין במיוחד. תחקיר אינטרנטי קצר הציע חלופה בדמות המסה משותפת של שמן וחמאה. לעת עתה זה יספיק, חשבתי.
סוף השבוע התקרב בצעדים מדודים. הימים היו איטיים ומהירים מימים אחרים. קמתי כל בוקר עם רצון עמוק שהיום יסתיים, בידיעה שצריך למלא אותו איכשהו, אבל שבסוף הוא יסתיים. ניסיתי למסמס את ארוחת הערב עם גיא ושילה, אבל טומי התעקש, אמר שאנחנו בחוב אליהם על כמה ארוחות ערב שהם אירחו אצלם חודשים קודם לכן. פחדתי מהתגובות הקיצוניות של טומי, אבל יותר מכול הייתי מודאג מכך שלא הזמנתי שעוות דבורים, שלא עשיתי את הצעד הנוסף שיהפוך את כל המאמץ הזה לאמיתי. פחדתי מהרגע שבו השיניים של שילה יגעו במעטפת של המאפה, מצפות לשבור בעדינות את הקרום המקורמל, וימצאו אותו רך ונימוח.
אני לא זוכר הכול מהארוחה. האובססיביות של טומי, ששקד על הכנת מגוון לא פרופורציונלי של מנות טבעוניות, הרבה יותר מהנדרש כדי להאכיל לשובע אפילו שמונה אנשים, הלחיצה אותי. היו לו ניסוחים משונים פתאום, כאלה שלא זיהיתי. כאילו החליפו לו תסריטאי. פתאום היה מלא ביטחון, מדבר בגילוי לב מוגזם. הוא דיבר על פעולות צבאיות שיש לנקוט, בנחרצות שהזכירה את ההחלטיות הבלתי מתפשרת שלו בכל הנוגע לבמות שעיצב. הצלחתי למנוע איזו הקצנה כשגיא התחיל לענות לו על מצב המלחמה, ואני סימנתי לו בראש לשלילה בלי שטומי הבחין. כל תשומת הלב שלי התמקדה בו, וחוץ משיחה קצרה עם שילה על הקפאת קטניות כדי למנוע פלישה של מזיקים אני לא זוכר אם אמרתי משהו. אני לא זוכר אם הם אמרו משהו. הייתי מותש מהמרדף אחרי הקנלה, מהמציאות, מלהרגיע את טומי שמאז ראשית המלחמה צרח כל לילה מתוך שינה.
באחד הלילות חברים באו אלינו לראות סרט. לא מצאנו את הסרט שרצינו, והחלטנו לראות את "הצעקה", הראשון. אני אוהב סרטי אימה, ויודע שטומי שונא אותם. אני לא יודע למה הסכמתי. הוא לא היה אמור להצטרף, הוא היה אמור לחזור הרבה יותר מאוחר. אני חושב שכעסתי עליו שפלש לערב שלי, עם החברים שלי. אבל גם לא היה לי אכפת, וכשגילינו שאחד החברים לא ראה את הסרט מעולם ננעלנו עליו. חצי שעה לתוך הסרט טומי הכריז שהוא פורש, שהוא עייף, ועלה לישון בחדר השינה שבקומה העליונה. המשכנו לראות את הסרט, צחקנו ממנו הרבה, מהגבריות הרעילה, מהצפיוּת. מהדברים שהפכו אותו לקלאסיקה מודרנית של הז'אנר.
פתאום שמעתי צרחות. ברגע הראשון לא הייתי בטוח אם מקורן בסרט, ואז הבנתי. עליתי במהירות במדרגות ופתחתי את דלת חדר השינה. טומי צרח, מזיע כולו. ניגשתי אליו ואמרתי לו, "טומי, טומי." החזקתי אותו בכתפיים, והוא התעורר ונתן עוד צרחה אחת ארוכה, בעיניים פקוחות, עד שהפנים שלו והעיניים שלו, נרגעו. התיישבתי על המיטה וחיבקתי אותו. "הכול בסדר," אמרתי, מחבק אותו חזק, מרגיש את החולצה שלו, רטובה מזיעה, נדבקת לעור שלי, את הזיעה שעל הצוואר שלו נדבקת לשלי. "תירגע, הכול בסדר."
"הם עוד כאן?" הוא שאל. "לא, לא, מה פתאום, כולם הלכו," שיקרתי. חושב איך אני יוצא מזה. "בוא, תלך להתקלח ואני אכין לנו תה." הוא התיישב במיטה ושפשף את עיניו בזמן שאני ירדתי במהירות במדרגות, מסמן לחברים בתנועת עריפת ראש על צווארי שהערב נגמר. למזלי הם כבר הבינו לבד ובדיוק נעלו נעליים. זירזתי אותם החוצה בדממה וניגשתי לסדר את הסלון עד שטומי ירד.
"מצטער על הסיום הדרמטי," סימסתי להם. "לא קרה כלום," אחד מהם כתב בחזרה. אחר שלח אמוטיקון של לב והשלישית כתבה לי, "תעשה מה שאתה צריך. אתה גיבור עם איך שאתה מתמודד עם זה."
היה רגע שבו הכול הקצין. כשנסענו ללוויה בחולון, תפסו אותנו הטילים לפני הפנייה לבית העלמין, ממש על הגשר. ראינו אותם מתפוצצים מעלינו ולא היה לנו לאן ללכת. גם אחותי ובת הזוג שלה נסעו איתנו, ואני אמרתי לכולם לצאת מהרכב ולשכב על הרצפה. רק בדיעבד אמרו לי שצריך להתרחק מהרכב, למקרה שיספוג טיל או יעלה באש. ראיתי מכוניות שהחליטו להמשיך לנסוע, ראיתי אנשים עוזבים את הרכב מבלי לעצור אותו, קולטים באיחור שלא העבירו אותו לחנייה או סגרו את הדלת. שמעתי צרחות מכל עבר. צרחות, צחוק מבוהל, צעקות, פקודות. אנשים מוציאים את הניידים כדי לצלם. ראיתי אנשים רצים בבהלה לדפנות הגשר, מתכופפים ונצמדים לקירות. כעבור דקה האזעקה דממה, האורות הגדולים בשמיים נעלמו וחיכינו כמה רגעים מבעיתים נוספים לשמוע את הפיצוצים העזים מהדהדים מכל פינה סביבנו. ברגע שהם הסתיימו זירזתי את כולם פנימה ונסעתי מהר לבית העלמין, מקווה לחמוק ממטח נוסף. הייתי תפקודי מאוד, תנועות מהירות. אני מעולה במצבי חירום. לשרוף ולשכוח. כל כך, שלא שמתי לב שמשהו אצלו זז.
*
בסוף הארוחה עברנו לסלון. טומי הכין קנקן תה והוציא כוסות וצלוחיות מהודרות, ואני העברתי את הקנלה'אים מהתבניות לצלחת. הם יצאו כמעט מושלמים. ישבתי על הכורסה, גיא ושילה ישבו אחד ליד השני על הספה, וטומי התיישב על כיסא שלקח משולחן האוכל, מצידו השני של שולחן הקפה שבסלון. שילה הרים קנלה ונגס בו. כולנו חיכינו במתח בזמן שהוא לעס באיטיות את המאפה, הניח אותו על הצלוחית הקטנה והרים מהשולחן מפית כדי לנגב בה את פינות פיו. הוא בלע את הביס ולגם מהתה. חיכיתי בלי אוויר בריאות לשמוע את גזר הדין. "טוב," הוא אמר, "אין אלא להודות ש…" הוא משך את ההברה כמה שרק ניתן, "אתה צודק. זה באמת לא רע בכלל. ה…" הוא משך שוב, ואני נכנסתי –
"המעטפת."
"המעטפת," הוא אישר.
"כן. לא קראנצ'ית מספיק. אני יודע."
"זה עדיין מעולה", גיא התערב, מפחד מתקרית דיפלומטית. אבל אני הייתי מעוניין בחוות הדעת הישירה ביותר שאוכל לקבל, וידעתי ששילה לא מסוגל לעדן שום דבר.
"לא, לא, אני יודע," מיהרתי להוסיף. "לא הייתה שעוות דבורים בשום מקום. ניסיתי להחליף את זה עם איזה טיפ מהאינטרנט."
"זה באמת עדיין מעולה," אמר שילה, שסיים לבלוע ביס נוסף. "אני מוכן לאכול כאלה כל היום. מטורף בעיניי שפשוט עשית אותם."
"פנקייק מתוחכם," אמרתי בביטול וקמתי למזוג עוד מים לקנקן התה.
שנים הוא צועק מתוך שינה, רציתי להגיד להם. מאז תחילת הקשר. ושנים הוא מכחיש. אומר לי שאני מדמיין או מגזים. גם עכשיו. אני יכול להעיר אותו מצרחות באמצע הלילה, והוא יקום ויגיד לי, "אבל בכלל לא היה לי חלום רע", או "אולי אתה חלמת את זה". אצל המטפלת הוא יגיד דברים כמו, "בדקתי עם האקסים שלי, אתה היחיד שאומר שאני צועק", או "ממש לא פעם בשבוע". הייתי חוזר עכשיו לפעם בשבוע, אם הייתה לי האפשרות. התחלתי לפחד ללכת לישון. הכרחתי אותו לישון במיטה בזמן שאני ישנתי על הספה שעכשיו שילה וגיא יושבים עליה.
"אני החלטתי," שמעתי אותו אומר פתאום, מעיר אותי מהמחשבות עם ניגון בקולו שלא הכרתי, "שהשנה אני רוצה לעצב את הפסטיגל. כבר דיברתי על זה עם הבמאי, אמרנו שנסגור את זה בשבוע הבא." הוא נשמע גאוותן מאוד, יהיר. כל מה שהוא לא. מה גם שמעולם לא שמעתי אותו אומר מילה על הפסטיגל. אני לא זוכר איך גיא ושילה הגיבו.
כשהם הלכו סידרנו את המטבח ואת הסלון בשתיקה, ואז התיישבתי על הספה לגלגל לי ג'וינט. מאז הבוקר של המלחמה עישנתי כל יום, כל היום. לא היו סיגריות, רק ג'וינטים. מהבוקר עד שקרסתי לישון. טומי עשה משהו במטבח ושאל אותי איך היה לי. "בסדר, חמודים." שתקתי רגע, מתלבט, והמשכתי. "אני… לא ידעתי שאתה רוצה לעצב את הפסטיגל." ראיתי שהמילים עוררו משהו. התנועות שלו הפכו חדות יותר. האוויר בחדר הפך פתאום חשמלי.
"אז מה?" הוא שלף במהירות.
"לא, פשוט… אף פעם לא הזכרת את זה, אז הופתעתי, זה הכול."
"ומה אם כן?" הוא תקף במהירות, מתעצבן מאוד. "מה אם כן? אז אסור לי לרצות? אז שתדע לך שכבר אמרתי לך את זה ואתה פשוט לא זוכר." הוא דיבר בסטקאטו תוקפני, שלא היה אופייני לו.
"לא חושב, נראה לי שהייתי זוכר," אמרתי ברוגע ובשקט, משתדל להנמיך את גובה הלהבות, נשכב על הספה ומאפר את הג'וינט במאפרה.
"בטח שאני יודע להכין קנלה דה בורדו, בואו לארוחת ערב, אני אכין לכם קנלה דה בורדו," הוא ירה עליי, מחקה את טון הדיבור שלי. הוא דיבר בטון גבוה, מכניס לדיבור שלו המון אוויר, מלעיג את האופן שבו אני מדבר, ומעוות את פניו בזעם. הוא בחיים לא נראה לי מכוער כל כך כמו ברגע הזה.
לא ידעתי איך להגיב. נשמתי עמוק. הסתכלתי עליו רגע ואמרתי, "אני לא מבין למה אתה עונה ככה ברוע כלפיי."
נעלבתי מהחיקוי. לא האמנתי שזה מה שקרה עכשיו.
הוא התקפל מייד. פחדן. אני אפילו לא זוכר מה הוא אמר. משהו רוחני כללי. שהוא לא התכוון, שהוא כלי, שהוא צינור, שהמילים עוברות דרכו. שאנחנו יכולים לייצר את המציאות שאנחנו רוצים לחיות בה. משהו כזה. לא הבנתי את הקשר. לא הבנתי את התגובה. לא הבנתי כלום. רק חיכיתי שהיום כבר יסתיים.
*
למחרת בבוקר טומי הודיע שהוא נוסע לאח שלו. הוקל לי לדעת שיש לי חופש לכמה שעות, ואחרי שעזב לקחתי את עצמי לים. פרשתי את המגבת על החוף ונשכבתי עליה. פחדתי מטילים, אז נשארתי במכנסיים קצרים ודאגתי שכל הדברים שלי יהיו מוכנים לאיסוף מהיר במידת הצורך. טומי שלח איזושהי הודעה על זה שראה כלב שנראה בדיוק כמו הכלבה שלנו, שמתה לפני שנתיים. שלחתי לו לב. החוף היה עמוס במשפחות של מפונים. אני לא יודע איך ידעתי, אבל ידעתי. משהו בלבוש, משהו במנהגים המשפחתיים שלהם. ניסיתי לדמיין מה הם חושבים עליי, עלינו. איך הם מסתכלים עלינו, על כל העסקים הפתוחים בשבת, על כמה שהכול יקר. איך הם מדמיינים שהחיים שלנו נראים. מה הם חושבים שמעסיק אותנו.
כבר הייתי בים, כמה ימים אחרי תחילת המלחמה. כמעט הצלחתי להירגע, לשכוח את המציאות, כשפתאום נשמעה אזעקה. עזבתי הכול ורצתי אל תוך צינור ביוב גדול שהיה בקרבת מקום. הצטופפתי שם עם נמלטים אחרים. צעירים, מבוגרים, משפחות, כלבים. לא כולם הצליחו להיכנס לצינור. מה יקרה למי שלא מצליח להיכנס, חשבתי, מנסה בעצמי להיעמד על הדפנות המעוקלות כדי לא לדרוך במי הביוב, פשוט נוותר עליו? ברגע שפסקה האזעקה נלחצתי שכל החפצים שלי נשארו על החוף, שאני לא יכול להודיע לאף אחד שאני בסדר, שאולי כולם דואגים, שאולי ייקחו לי את התיק. אבל כשחזרתי לכיוון המגבת ראיתי שהתיק עדיין מונח עליה.
ישבתי על החוף, מתבונן בילדים המתרוצצים, מרים מבט אל המבנים המפוזרים בקצה החוף, מנסה להבין לאן כדאי לרוץ אם תישמע האזעקה. הסתכלתי בטלפון בכל כמה דקות. טומי שלח הודעה נוספת שלא הבנתי, "אתה עושה לי הפתעה", הוא שלח, עם שלושה סמיילים צוחקים. "מה? חח," שלחתי בחזרה, לא מבין. הוא לא ענה. השעה הייתה 12:59. אמרתי לעצמי שאמתין לראות אם אין אזעקה בשעה עגולה, ואם לא תהיה אכנס לים לטבילה קצרה לפני שאחזור הביתה. חיכיתי שתי דקות, ומשלא נתעוררו הצופרים הורדתי את המכנסיים ונכנסתי לים.
המים היו מושלמים. חמים אחרי שהתבשלו בקרני השמש כל הקיץ, עם גלים שהרימו אותי מעט בכל פעם. לא הצלחתי לשחרר מספיק כדי פשוט לצוף, כמו שאהבתי, אבל הבטתי בקצף המתערבל, בלהקות דגים קטנטנות שזהרו כמו שרשראות כסף עדינות מתחת לפני המים. הכול היה יפה. חשבתי שאני קטן. שהעולם גדול. שאני נמלה קטנה שהתבלבלה וחושבת שהיא יותר. שכולנו.
יצאתי מהמים וחזרתי למגבת שלי. הרמתי את הטלפון, 13:18 דקות. היו לי הרבה התראות. התחלתי להילחץ. תוך כדי שהתלבשתי במהירות ראיתי שהיו לי עשרים ומשהו שיחות שלא נענו והמון הודעות. השיחות היו מהמשפחה של טומי, מאחיו, מגיסתו, מהאחיינים. והודעות. איפה אתה. תחזור אליי. בוא לפה עכשיו. והודעה אחת מטומי, רצופה שגיאות, שלא הצלחתי לקרוא.
.
עידו בלס הוא כותב, תחקירן ועורך תוכן. בוגר המסלול לתואר שני בספרות יידיש באוניברסיטת תל אביב, תחקירן במגוון פרויקטים תיעודיים ועורך המגזין ״שול״ לפרוזה להטב״קית קצרה.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מתחת לכרית", סיפור קצר מאת אלעד נבו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
