מלאכת החזרה של עודד מנדה־לוי
יותם פופליקר
.
במהלך הקריאה בספר אני סופר אמרתי לעצמי וחזרתי ושניתי כמה פעמים בקול רם: "פלגיאט! זה פלגיאט!" הרי לפי עדות המספר, כבר ברשמיו המוקדמים מימי בית הספר נחתמה בזיכרונו גנבתו הספרותית הראשונה: "אני זוכר את שורות הפתיחה שלקחתי מחיבור של ילדה אחרת" (199). הוא אף אינו מסתפק בהצהרה בלבד וכותב את המשפטים הגנובים שחור על גבי לבן, ולאחר מכן עוד מוסיף משפט מפליל שכבר כתב, כדבריו, בעבר: "'אין נוטל אלא מי שיש לו כוח ליטול'" (200). "נוטל!" נפלטה המילה פעם אחת לחלל החדר, והוספתי: "הוא נטלן!" הרי זו אפיזודה מכוננת, דיוקנו של אמן צעיר הניבט מעיניה של מנמוסינה, אלת הזיכרון היוונית; זהו הציווי והמקום שבו הכול החל ויחזור שוב ושוב בצורה כזאת או אחרת – מלאכת הכתיבה, הגנבה; אמנות החזרה.
הפלגיאטיזם של מנדה־לוי אינו שלילי; השימוש במילה "פלגיאט" אינו נועד כדי להעביר ביקורת – זו הבחנה. בהחלט, זו אמנות, ויותר מכך, זו מלאכה לכל דבר ועניין. "חיקוי לעולם אין בו משום יצירה," מצטט מנדה־לוי את דוד פוגל, "אבל עלינו ללמוד את השיטה" (91). הספר אני סופר הוא בבחינת יישום של השיטה. כפי שמעיד המספר בעצמו ובצדק, הספר שיטתי וכולל "טקסטים ספרותיים קצרים וממוספרים … סדרה של רעיונות, שמעוררת את תשוקת החזרה" (139). בספר שבע יצירות נפרדות כביכול, שלמעשה מהוות מסד הגותי אינטגרלי הסב סביב התשוקה לחזור ולחקות, וכל זאת הן כמעין סדנה לכתיבת ספרות פוטנציאלית, ניסיונית, הן כחלק ממסורת ספרותית ותרבותית ארוכת שנים של כתיבת זיכרונות.
כותרת הספר מגלמת כפילות זו דרך כפילות המובן הסמנטי של השורש ספ"ר: סיפור וספירה. בעקבות חבורת OuLiPo האקספרימנטלית, הדוברת צרפתית בעיקרה, כפי שכתוב גם בגב הספר, מנדה־לוי אינו רק מגולל ומספר את זיכרונותיו אלא גם קובע להם סד מספרי ומבני; עבורו מלאכת הספירה היא חלק בלתי נפרד ממלאכת הסיפר, שכן הראשונה מאפשרת מסגרת מבנית מצרה אך הכרחית שבזכותה ניתן לממש את תשוקתו העיקרית: לזכור. לזכור משמע לחזור על רשמי הזיכרונות ולחקותם, אולם מכיוון ש"הזיכרונות נדחקים אלה באלה ללא היררכיה, ומקרים קטנים, בלתי נחשבים, לכאורה, תופסים את פני הזיכרון" (202), ראוי ליצור תבנית כלשהי, פסידו־אלגוריתם, שמטרתה לארגן ולעשות סדר בכאוס. הספירה היא חזרה ומערכת מארגנת שיכולה להכניס סדר – ואולי אף לייצר מובן – לבליל הזיכרונות המסופרים. במובן זה, כפי שלימד אותנו ז'אק דרידה בעקבות פרויד, הספר אני סופר למנדה־לוי הוא אכן תותב הכרחי של הזיכרון.
עם הקריאה בספר, לעיתים נראה שמלאכת המימיקה אינה מחקה או מייצגת דומוּת למציאות אלא דומוּת לספרות; בפרפרזה לטענתו הידועה של אריסטו, הטקסט של מנדה־לוי אינו מבקש את המסתבר במציאות אלא את המסתבר באמנות: הוא כמו מבקש לדמות בכתיבתו מה עשוי היה לקרות בספרות ולא מה עשוי היה לקרות בחיים הממשיים. למשל, בחלק הנקרא "פוגל: עוד אני זוכר", שבו חוזר מנדה־לוי אל המבנה הקבוע מספרו הקודם אני זוכר (ידיעות ספרים, 2017) שעל פיו כל פרגמנט פותח במילים "אני זוכר", בחלק זה הוא מציג סיפור שכתב בעקבות הרומן חיי נישואים לפוגל, סיפור שלמעשה מחקה את סגנונו של הסופר. הוא מעיד בעצמו: "אני זוכר שתמיד רציתי לכתוב כמו פוגל … רציתי לדגום את כתיבתו" (90). ההיזכרות בדמותו של פוגל ובהשפעה שלו על המספר בצעירותו, וכן הקריאה ביצירתו, מובילים את המספר לכתוב כמוהו. זו צורה קיצונית של "חרדת ההשפעה", צורה שכמעט הופכת תפיסה זו של השפעה על ראשה: החרדה לכאורה להיות מושפע ולכתוב כמו מושא התשוקה הספרותית מוצאת את גילומה בגנבה, באימוץ יתר, בחיקוי וברצון להיות כמו הפּארָגוֹן, להיעשות הוא, להתגשם בבשרו הטקסטואלי. כך גם בחלק "ברנר: מפה ומשם" מתחקה מנדה־לוי אחר תחנות בחייו של יוסף חיים ברנר, מבקש להיכנס לנעליו ולדגום את סגנון חייו וכתיבתו. בפרגמנט הרביעי מתקופת חייו של ברנר ביפו, למשל, מנדה־לוי שם בפיו את הדברים הבאים: "אין את אם זהירה כדרוש… אוי… איך את מרשה לילדים להתרחץ בחורף… צריך לשמור על הילדים" (191). כל מי שמכיר את כתיבתו של ברנר לא יכול שלא לשים לב לחיקוי המאפיין הסגנוני הכה ייחודי לו – הצבת שלוש הנקודות המדגישות את טיבו ה"רשלני" לכאורה של הטקסט ומלמדות על סערת הנפש של הדובר.
מלאכת החיקוי והחזרה מתגלמת בצורתה הבוטה והמלאכותית ביותר – אחרי ככלות הכול הרי זו מלאכה – בתיאור גזירת (עריפת!) ראשו של אורי צבי גרינברג מתוך תמונה שבה האחרון עומד ליד הסופר דוד פוגל. המספר כה רצה להחליף את אצ"ג, לתפוס את מקומו לצד הסופר האהוב עליו, עד ש"ערף" את ראשו של המשורר הדגול רק כדי להדביק את ראשו במקומו. "בפוטושופ 3 היא ערפה, לבקשתי," כותב מנדה־לוי על פעולת אשתו, "את ראשו של אצ"ג והניחה את שלי" (88). לא רק שהוא גנב ספרותי – הוא אף גנב של רגעי חיים של סופרים (דבר שבא לידי ביטוי מובהק גם במבט הנטורליסטי על סצנת הספרות הסינתטית ונעדרת הליבידו של בתי הקפה בתל אביב בחלק "בקפה כלשהו פה בסביבה: 60X60"), וזאת כדי לייצר מראית עין, מבדה שבו הוא חווה את חוויותיהם וכותב את יצירותיהם. הוא מספר, למשל, כיצד החוקרת והסופרת לילך נתנאל כתבה את הדברים האלה על התמונה שלו עם פוגל שהוזכרה לעיל: "[ש]זו תמונה של אמת, שהיא עמוקה יותר מן ההיסטוריה. שזו אמת גדולה יותר ויקרה יותר" (89). במילים אחרות: הממשות האמיתית שלו היא הספרות עצמה; זהו מבדה של מבדה.
ובכל זאת, החלק הרביעי בספר הנקרא "יפו תל אביב", ודומה שלא בכדי הוא ממוקם בדיוק באמצע הספר, כאשר שלושה חלקים לפניו ושלושה אחריו (הרי הספירה והסד המבני הם חלק מאבני היסוד של הספר) – החלק הרביעי שונה, ולעניות דעתי הוא גם הטקסט המעניין, היפה והמרגש ביותר בספר. חלק זה אמנם עוסק ב"תשוקת החזרה", אבל במקרה זה אין זו חזרה אל הספרות או עוד מלאכת פלגיאט אלא חזרה ממשית, או מימיקה המדמה ייצוג של המציאות; זהו ניסיון לספר במקוטע ובתמציתיות את המעבר מ"העיר הישנה" של תל אביב שבאזור הבימה, מרחב הילדות, לרחוב שדרות ירושלים שביפו, על תרבותו וקהילתו הערבית מזה והבולגרית מזה, מנעד ממשי ופוליטי זר ומוכר בעת ובעונה אחת, שלעיתים מצטייר, פה ושם, כמו סינקדוכה של החברה הישראלית. בטקסט זה תשוקת החזרה משהה במידת־מה את הבדיה על אודות הבדיה הספרותית למען התשוקה לחזור ולרשום את זיכרונות בית גידולו, וזאת לאור התרחקות (מינורית) גאוגרפית ותרבותית, ומתוך רצון להתערות בנוף היפואי – "להבין שהמשפטים הקצרים האלה שאני כותב מאפשרים לי להתאקלם, להשתלב" (110). להבין שהפרגמנטים הללו, הכתיבה עצמה של העיר, נועדה "לנסות ליצור לעצמי מיתולוגיה יפואית אישית" (105). דומה, אגב, שבדיוק בשל הניסיון לייצר מיתולוגיה אישית רוב הפרגמנטים בטקסט מתחילים בשם פועל כזה או אחר – להאזין, לשמוע, לקרוא, לחשוב – כלומר בצורת פועל נטולת זמן וגוף, כמו הדברים המסופרים הם בבחינת טקסט יסוד ביוגרפי.
בעבר הייתי קורא בספרו של עודד מנדה־לוי בשקיקה, בהנאה אינטלקטואלית צרופה. פגישות עם סופרים, משוררים ואינטלקטואלים, שיש בהן מן הרכילותי אך גם מן הפילוסופי; תיאור נטורליסטי של סצנת בתי הקפה הספרותית בתל אביב; קריאה פרשנית נוסטלגית ופרוידיאנית של רומן גדול, חיי נישואים לדוד פוגל; הרהורים ארספואטיים – כל אלה הרטיטו את ליבי ועוררו את קנאתי. דרך כתיבת הזיכרונות ובמסגרתם, אני סופר מציג בעיקרו עולם של סופרים, ספרים, שירים ומשוררים; הספר הוא בבחינת "כל העולם כולו ספר", זוהי בראש ובראשונה "ספרות לסופרים".
אבל היום, עם כתיבת מילים אלו ממש, ואני אומר זאת בצער מפוכח, יש לי מחשבות כפירה. אם כל העולם כולו ספר, כלום אין זה גשר צר מדי? כמי שעמד על הגשר שנים רבות, ובמובנים רבים עדיין עומד עליו, אני תוהה אם לא ראוי לחשוב גם על אלו שקפצו ממנו אל תהום הממשות, ואם אין גם אני עומד על הסף, אוחז במעקה ורגלי האחת תלויה על בלימה. אין טעם להרחיב יתר על המידה, כבר כתבתי מספיק – הקוראים בספר יחליטו בעצמם אפוא. אבל בכל זאת אעיר שכדאי להתחיל ולקרוא בספר רק כדי להגיע אל הממשות החשופה בליבו, כמו הייתה הציר הארכימדי שלו: תשוקתו של עודד מנדה־לוי לעיר תל אביב יפו, ערש ילדותו וסד לכתיבתו.
.
יותם פופליקר הוא עמית מחקר במכון הקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון שבנגב ורכז ועורך בכתב העת האקדמי Dibur. ספרו על שירת גבריאל פרייל ראה אור בהוצאת מוסד ביאליק בשנת 2022. רשימותיו פורסמו במוסך בגיליונות יוני 2023 ו־מרץ 2024.
.
עודד מנדה־לוי, אני סופר, בבל, 2024.
.
>> במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: בני מר על "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
