פואטיקה דמנטית של היעדר מגבלות: על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין
שחר קמיניץ
.
בשנים האחרונות נהפכה הדמנציה לנושא נפוץ בספרות העברית, וספרי מקור רבים העמידו במרכזם את ההתמודדות עם המחלה. בתוך הסוגה המתהווה כתיבה מנקודות מבט שונות יצרה סיפורים בעלי אופי שונה. הרומן בפרגמנטים האיש הזקן: פרידה מאת נגה אלבלך, לדוגמה, וכן הרומנים חמש ארוחות ביום מאת מיכל זמיר ומשהו קורה לבלה מאת אוריין צ'פלין, כתובים מנקודת המבט של בני ובנות משפחה המטפלים בהורה מבוגר ומתארים את תודעתו המתערפלת של יקירם. הטיפול בהורה הדועך מוביל לזיכרונות מהאדם שהיה לפני שחלה ולתהליכי בירור פנימיים. ספרים אחרים מנסים לתאר את חוויית הדמנציה עצמה – הבלבול, אובדן הזיכרון ודעיכתה של השפה. כך הרומן נמצאת מאת דן זמל מתאר בגוף ראשון את ההתפוררות, ועל הקוראת בו לפענח את המציאות דרך חוויותיה השבורות של אישה דמנטית. ברומן המנהרה מאת א"ב יהושע התיאור של חוויית המחלה נעשה מבחוץ, בגוף שלישי, והדמנציה היא תופעה רפואית וחוויה אנושית, אך בעיקר אלגוריה לאובדן הזהות של הציבור הישראלי ולשכחה שתקפה אותו באשר לקיומו של עם פלסטיני בתוכו ולצידו. היצירות שונות זו מזו בטון הכתיבה, אבל בין שהן אלגיות (אלבלך, זמל) ובין שסגנון אירוני ומשועשע (יהושע, זמיר), מכולן עולה תמונה של הצטמצמות, מצוקה ואובדן, והמנעד הרגשי העומד בבסיסן נע במרחב שבין עצב להשלמה מפוכחת.
הנטייה הרגשית הזו מובנת, כמובן. קשה לצייר באור מלהיב ירידה בתפקודים הקוגניטיביים. גם השפה אינה נרתמת לכך: מקורה של המילה "דמנציה" בלטינית, ופירושה "יציאה מהדעת". גם בעברית שם המחלה תורגם בעבר ל"שיטיון", ורק בשנים האחרונות שונה מטעמי נימוס ל"קיהיון".
חלום עולם הפוך, ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, עוסק גם הוא בדמנציה, אך טווה סביבה סיפור שונה לחלוטין. במקום צמצום ופיכחון אכזרי, המחלה המתוארת בו מביאה איתה שחרור והתרחבות, הסרת מגבלות והרפתקה. במהלך ספרותי מעורר השתאות נשאבים הקוראים אל תוך עולם שבו אין מקום לחרדות או למרירות, עולם שמציע אינספור אפשרויות. לתוך עולם זה מובילות אותם תודעתה ולשונה המשוחררות של המספרת, אישה כבת שמונים, סופרת הכותבת תזכורות ומשימות על פתקים ולעולם אינה מבצעת אותן. בן זוגה, פרופסור אמריטוס להיסטוריה, נמצא בשלב מתקדם עוד יותר של התפוגגות הזיכרון, ומבלה את זמנו בהתעמקות בירח ובחיפוש מידע על אודותיו. התעמקות זו היא דוגמה אחת מני רבות להסרת הגבולות ולהתרחבות התודעה ברומן: במקום להצטמצם להווה, לסביבה הביתית ולצרכים המיידים, מרחיק הבעל אל החלל, ומבטו מקיף טווחי זמן של מיליארדי שנים.
העלילה מלווה את מסעם של השניים מישראל לדנמרק, לביקור אצל בתם העומדת ללדת. המסע, שבני הזוג עושים במכוניתם, מתרחש במרחב ספק־ממשי, שחלקו קונקרטי ומוכר וחלקו חלומי. עם בני הזוג נוסע כלבם המדבר קוואסיר, המפיק אמירות פסקניות, פניני חוכמה לצד קלישאות איומות, ואחראי לרבים מרגעי ההומור הפזורים ברומן. "מי שמחפש את הרוע, ימצא אותו, אמר קוואסיר, מצטט פתגם עממי של עם שאני לא זוכרת" (עמ' 86). לעיתים, כמו במקרה זה, נדמה שאפשר להרגיש את הנאתה של הסופרת בכותבה את המילים.
הפואטיקה הייחודית של הדמנציה נבנית ברומן דרך רבדים שונים של הטקסט. אצל המספרת ואצל בן זוגה הווה ועבר נבללים, וכך גם מציאות, מילים ובדיון. דרך עיניהם לכל הדברים – קטנים כגדולים – חשיבות דומה; דאגות מתפוגגות כעשן, צרכים מסופקים מייד או נשכחים, המאבטחת בקניון ואלים מהמיתולוגיה הנורדית ממשיים באותה המידה. דבר הנקרה בדרכם אינו מפתיע, ולכל תופעה יש הסבר מניח את הדעת. כך, לדוגמה, כשהם פוגשים את רטטוסק, סנאי אדמוני עצום הרץ כבר שנים ונושא בפיו מסרים מעליבים בין שורשי עץ ובין צמרתו, מבאר בן הזוג כי "גם סנאים מתעייפים עם השנים […] אבל לאיש לא אכפת. העלו את גיל הפרישה" (עמ' 125).
לשון הסיפור נעה בחדווה בין הפיוטי למעשי, בין הנשגב לארצי. תובנות עמוקות ורעיונות מופשטים נקטעים באיבם כדי למצוא בדחיפות שירותים או קרואסון שקדים. זו שפה של היעדר אחיזה, אך היעדר האחיזה מאפשר זינוקים מרהיבים: "בעלי אמר שכבר רואים את הסוף. אני חשבתי שרואים את ההתחלה. שני המשפטים היו נכונים. השאלה שעמדה על הפרק היתה – מי הולך לקנות סיגריות" (עמ' 37).
מסורת הרומן הריאליסטי, השולטת ביד רמה מאז המאה ה-19 (בייחוד בספרות העברית), מחייבת את הסופר לשכנע את הקורא כי האירועים המתוארים הם אירועים מציאותיים, או כאלה שיכולים היו להתקיים במציאות. בטקסט, הכתוב מבחינות רבות כרומן ריאליסטי, ברנשטיין מבצעת במפגיע מהלך הפוך: היא מכשילה כל ניסיון להבחין בין מציאות להזיה, ועושה זאת באפקטיביות רבה כל כך עד שהקורא תוהה מדוע בכלל טרח בעבר להתעכב על עניין שולי שכזה.
הקורא נחשף בהדרגה לעברם של בני הזוג, אבל גם אליו דרך אותו ערפל המטשטש את ההבדל בין אמת לבדיה. ראשית יחסיהם מתוארת כרצופת משברים ובגידות, בהווה שוררת ביניהם אהבה גדולה, אך השנים שבתווך עמומות. סיפור אהבתם של השניים בערוב ימיהם מורכב, מלא רגש וחף מהצטעצעות: "התעוררתי בחיים. הייתי הכי חיה שאני יכולה להיות. שום דבר לא הכביד. לא כאב. לא הטריד. מי אמר למי שהאהבה היא כוכב הבוקר, זה הייתי אני? שאל בעלי. ידעתי שאני מאוהבת" (עמ' 140). הדמנציה גם היא תרמה לכך, כשהסירה כל אפשרות של טינה, חשד, חשבונאות קטנונית: "אפילו השאלה המאוסה שבשאלות – את עוד אוהבת אותי? – אינה מטרידה כמו בעבר. שאלה שכל מטרתה היתה השקטת המצפון […] נידפת עכשיו מפניו הקורנות של בעלי" (עמ' 63).
יש להבהיר כי הספר רחוק מלהיות אגדה מתקתקה. אילנה ברנשטיין אינה נמנעת מלכתוב על הזִקנה כהווייתה, היא עשתה זאת בכנות גם ברומן קודם שלה, שנכתב מנקודת מבטה של בת המטפלת באם חולת סרטן (בקשתה האחרונה, כתר, 2011). גם בספרה החדש בני הזוג מדברים בישירות על גופם הקמל, על המורא שמטילים עליהם בתי החולים, ועל המבטים שנותנים בהם הסובבים אותם: "כשאתה זקן, חשבתי, אף אחד כבר לא מכיר אותך. אתה הולך ברחוב ורואים איש זקן. איש שהוא קליפה של איש. בלי המקודם שלו […] איש בלי עתיד, אמר קוואסיר" (עמ' 98).
אלא שלצד המודעות המפוכחת למצבם, התנועה המתמדת של תודעתם אינה מאפשרת התבוססות ברחמים עצמיים. גם אם תהייה עגומה עולה בראשם, מייד צף איזה קרע זיכרון, צץ משחק מילים, מופיעה עובדה אסטרונומית מעניינת וטורפת את הקלפים. כך מתגלה עוד אחד ממופעיו המפתיעים של השחרור: השכחה כמגן מפני דכדוך.
על גבי הצורה החדשנית שדרכה נמסרת החוויה הדמנטית, יוצרת ברנשטיין הקבלה בין הדמנציה לספרות. האישה, סופרת בעצמה, פרסמה בעבר רומן בשם "רחם שיתופי", שתיאר התפתחות בדיונית בתחום טכנולוגיית הילודה. בזכות התפתחות זו נשים משוחררות מהצורך להרות וללדת, וזוגות מאמצים תינוק בשל כשירותם וקשריהם. חלקים מהרומן מוזכרים במהלך מסעם של בני הזוג לדנמרק, ובעזרת התודעה הדמנטית הוא מתמזג עם סיפור עברם וסיפור הולדת בתם. כך בזיכרונה של האישה מיטשטשת לא רק ההבחנה בין אמת לבדיה, אלא גם זו שבין מאורעות אמיתיים מחייה ובין טקסטים שכתבה. היא נחושה לכתוב מחדש את הרומן, לתקן ולעבות אותו, ובעצם לכתוב מחדש את זיכרונותיה.
ככל שמתקדמים בקריאה, מתברר כי שלושת הסיפורים – הממשי, המדומיין והכתוב – נעים ומשתרגים זה בזה, וכשהשניים מתקרבים ליעדם – העיר אודנסה שבדנמרק – האישה חושבת: "חששתי שיתייאש בפרק האחרון, כמה עמודים לפני הפגישה עם תיאה. אין עוד תקווה, הוסיף ואמר. רק עוד עשרה עמודים, זה הכל" (עמ' 228). המילים הכתובות והממשיות מתלכדות עד שאי אפשר להפריד ביניהן. הבלבול והערבוב בין הסיפורים מתגבר, עד שבסופו עוצר הנשימה מוביל הרומן את התודעה שלנו, הקוראים, לאותם היעדר מגבלות, שחרור והתרחבות שהוא מתאר. כך הספרות והדמנציה מתמזגות – הספרות מחייבת יציאה מהדעת, ואנחנו יוצאים מדעתנו בהנאה שלמה.
זהו ספרה הארבעה־עשר של אילנה ברנשטיין. ברבים מהרומנים שכתבה ניסתה ברנשטיין לעסוק במה שבדרך כלל אין לו ביטוי במילים – אם בשל נטיית החברה להותיר אותו באפלה (נטישת ילד, רצח בן זוג מתעלל) ואם בשל האלם שמטילים האירועים על האדם (תקיפה מינית, דיכאון אימהי) – ועשתה זאת מתוך שימת דגש על דרך מסירת הסיפור ועל השפה. חלום עולם הפוך משתלב במהלך הרחב הזה, והוא אולי הרך שבספריה.
.
שחר קמיניץ הוא סופר, מהנדס תוכנה ויזם בתחום ההייטק. ספרו "משאבי אנוש" (כנרת זמורה דביר, 2023), העוסק בבינה מלאכותית ובנפש האדם, נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר ביכורים וזכה לשבחי הביקורת. סיפורים קצרים שלו פורסמו בבמות שונות, ובהן גיליון המוסך מתאריך 6.1.2021. חוקר את השימוש בבינה מלאכותית (מודלים גדולים של שפה) כקוראת ופרשנית של טקסטים ספרותיים.
.
אילנה ברנשטיין, חלום עולם הפוך, כנרת זמורה דביר, 2024..
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: בני מר על "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
