אורית מלכה

שמלה

תִּרְאִי אֵיךְ אַתְּ נִתְפֶּסֶת הַשִּׂמְלָה הַזֹּאת הַסָּרִיג שֶׁלָּהּ הוּא מָלֵא עֵינַיִם כָּל רֶגַע חוּט נִמְשָׁךְ וְאִם הַמִּשְׁטָח
לֹא חָלָק מַמָּשׁ הִיא בָּטוּחַ נִדְרֶכֶת נִפְתַּחַת נִקְרַעַת זֶה מְאוֹד חֲבָל זֶה עָלָה הָמוֹן
זֶה הַבַּד הָעִלִּי הַסְּרִיגָה הָעֲדִינָה הַקִּמּוּרִים הַחִבּוּרִים דַּקִּים מְאוֹד חוּטֵי מֶשִׁי שְׁקוּפִים מְלֻפָּפִים מְצֹרָפִים
לְתַבְנִית מַחְשֶׁבֶת כָּל דָּבָר שֶׁאַתְּ רוֹצָה כָּל דָּבָר שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת נִכְנָס הַקֶּרֶס נִתְפָּס נִנְעָץ בְּרִקְמָה כָּל נְשִׁימָה
תְּיַצֵּר תְּנוּעָה בִּלְתִּי נִמְנַעַת אַתְּ תָּזוּזִי קְצָת הַחוּט יִמָּתַח יִתְמוֹדֵד יֵאָבֵק יִתְנַתֵּק

.

מטרקלין לפרוזדור

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ זֶה מְסֻבָּךְ לִי עוֹבֵר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר מִמָּדוֹר לְמָדוֹר מִדִּירָה עֶלְיוֹנָה לְדִירָה תַּחְתּוֹנָה מֵחָצֵר לְמָבוֹי מִטְּרַקְלִין לִפְרוֹזְדּוֹר. לִפְעָמִים אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לְאָן אֲנִי נִכְנָס. הַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת מֵאֲחוֹרַי, מֵהַחַלּוֹן נוֹף אַחֵר לֹא מֻכָּר אֲנִי שׁוֹכֵחַ כְּבָר אֶת הַחֶדֶר הַקּוֹדֵם אֶת חַלּוֹנוֹ אֶת זְמַנּוֹ אֶת אֲסוֹנוֹ אֶת יְגוֹנוֹ אֶת יְגוֹנִי, מִי בִּכְלָל אָמַר שֶׁאֲנִי 

לֹא יָכוֹל לַעֲבֹר מֵחֶדֶר לְחֶדֶר הִנֵּה פָּתַחְתִּי עוֹד דֶּלֶת פָּעַרְתִּי עוֹד שַׁעַר שָׁבַרְתִּי נִתַּצְתִּי פָּרַצְתִּי עוֹד סֶכֶר נוֹתָר אַחֲרַי זֶרֶם מַיִם אַדִּירִים הֵם עוֹד רֶגַע יַכְרִיעוּ אֶת קוֹרוֹת הַתְּמִיכָה הַחֶדֶר הַהוּא אוּלַי יִקְרֹס. כְּשֶׁזֶּה יִקְרֶה לֹא אֶהְיֶה כָּאן כְּבָר אֲנִי מוֹדֶה וְעוֹזֵב אֲנִי עוֹבֵר לִיקוּם אַחֵר לְחָלָל מַקְבִּיל לוּלָאָה בַּזְּמַן שָׁם אֵין אוֹתָךְ וְכָל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁלָּךְ לֹא פְּתוּחוֹת הַקִּירוֹת מוּגָפִים הֵם שׁוֹמְרִים עָלַי מִפְּנֵי הָרֶצֶף וְהָאוֹר וְאֹרַח הַמֵּישָׁרִים.

.

מלך סין 

שְׁנָתִי נוֹדֶדֶת. בַּחֲלוֹמִי מֶלֶךְ סִין בָּא אֵלַי, הוּא מַנִּיחַ אֶת הַנֶּשֶׁק בַּכְּנִיסָה וּמִתְפַּשֵּׁט. הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ יָפוֹת אֲבָל הַהַבָּעָה חֲלוּלָה, הוּא מְהַבְהֵב בְּאוֹר נֵאוֹן כְּחַלְחַל וְקַר. הוּא מְסַפֵּר לִי סִפּוּרִים, אַגָּדוֹת שֶׁסִּפְּרוּ לוֹ כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד. הוּא מְסַפֵּר אֲבָל הַקּוֹל שֶׁלּוֹ מוּזָר, מַתַּכְתִּי, חוֹרֵק כְּמוֹ מְכוֹנָה. הַסִּפּוּר הוּא עַל פַּרְפַּר שֶׁהָיָה שָׁבוּר וּמְבֻלְבָּל בִּגְלַל שֶׁהַיּוֹעֵץ שֶׁל מֶלֶךְ סִין הָיָה טִפֵּשׁ בְּעֶצֶם. הוּא סְתָם אָמַר, סִפֵּר סִפּוּר, אַחַר כָּךְ הִתְנַדֵּף. שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ שְׁאֵלוֹת טוֹבוֹת הוּא בִּתְשׁוּבָה צִטֵּט שִׁירִים, נִסָּה לְהִשָּׁמַע חָכָם. כָּכָה זֶה בְּאַגָּדוֹת הַקְּלִישָׁאוֹת שְׁחוּקוֹת כָּל כָּךְ שֶׁמֶּלֶךְ סִין בְּעַצְמוֹ נִרְדָּם.

.

ד"ר אורית מלכה היא מרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לתלמוד ובפקולטה למשפטים, וחוקרת במרכז קוגוד להגות יהודית במכון שלום הרטמן. מחקריה עוסקים בהלכה תלמודית ובמחשבה משפטית עתיקה. זהו פרסום ראשון משיריה.

.

נעם טל

תרצה הייתה נהדרת

 אַבָּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בּוֹרֵא פְּרִי הַמִּלָּה

אַתָּה הַמְּדַבֵּר כְּטוֹוֶה חוּטֵי זָהָב מִפִּיו שֶׁל אֱלֹהִים

אַתָּה הָאוֹמֵר מִלִּים וּמִשְׁקָלָן כָּבֵד מִכָּל הַמִּלִּים כֻּלָּן

בְּגַרְגְּרֵי חוֹל בָּנִיתָ אֶת תְּכוּלָתִי אֶת קְלִפָּתִי

שֶׁמֶשׁ זָרְחָה חָזָק מֵעָלֶיךָ וּבְזֵעַת אַפְּךָ הַמְּטַפְטֶפֶת

הִדַּקְתָּ גַּרְגְּרַי וְעִם יָדְךָ הַמַּבְטִיחָה פִּסַּלְתָּ אֶת שֶׁאֲנִי וְהִנֵּה הַמַּיִם לוֹקְחִים

אֶת הַשּׁוֹמֶרֶת נַפְשָׁהּ אֶל הַכָּחֹל הַגָּדוֹל כְּאֶבֶן לֹא צָפָה

עַנְנֵי אוֹקְטוֹבֶּר נִבְלָעִים בִּשְׁתִיקָתִי וּרְעֵבָה אֲנִי מְאוֹד

.

דְּבָרִים נוֹפְלִים עָלַי אַבָּא

עוֹרִי כְּמוֹ עוֹרְךָ נֶאֱכָל הַתּוֹלָעִים מְצַפּוֹת

אוֹתִי

וּבַחַיִּים אֲנִי אַבָּא

בַּחַיִּים אֲנִי

.

אֲנִי אוֹמֶרֶת מְעֻנֶּנֶת חֶלְקִית

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת מֶזֶג אֲוִירִי אֲנִי מְעֻנֶּנֶת

חֶלְקִית

חֶלְקִי הַגּוֹשֵׁם מַנִּיחַ קֶשֶׁת אָפֹר לָבָן עַל הַקִּיר

דֶּרֶךְ חֶלְקִי הַשֵּׁנִי בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת

אֲנָשִׁים אֲחֵרִים

אַבָּא לִקֵּק אֶת זֶה אֶת

כָּל זֶה

וְזָרַם

בִּוְרִידֵי הַהִיסְטוֹרְיָה

אִמָּא הֵזִיזָה בֻּבּוֹת

עַל חוּטִים וַאֲנִי מָה

אֲנִי הֵזַזְתִּי לְבֵנִים כְּבֵדוֹת עֲשׂוּיוֹת לִבִּי

לִבִּי אוֹ לֵב אָבִי אוֹ לֵב אִמִּי וְשֶׁל מִי הוּא

אֲנִי הַיְּחִידָה הַנּוֹשֵׂאת בְּעֻלּוֹ

רִכְנוּ אֵלַי לִנְשִׁיקַת תְּהִלָּתוֹ

וַדַּאי כְּשֶׁאָמוּת תְּנַשְּׁקוּנִי

הִיא הָיְתָה נֶהְדֶּרֶת

תִּרְצָה הָיְתָה נֶהְדֶּרֶת

.

אָבִי אָמַר כִּי הָעוֹלָם מְחַכֶּה לִי מְחַכֶּה לִי מְאוֹד וְקָרָא לִי

שֶׁאֶעֱשֶׂה בּוֹ זְמָמִי הַמְּיֻחָד מִכֻּלָּם

הִבְטִיחַ לִי בְּכַף יָדוֹ וְקָרָא לִי לִשְׁמֹר

נַפְשִׁי

וּמַדּוּעַ זֶה הִיא רוֹעֶדֶת כְּצִפּוֹר מְבֹהָלָה בְּתוֹךְ כַּף יָד

בְּכַף יָדִי הִיא רוֹעֶדֶת הַאֻמְנָם בְּכַף יָדוֹ

בְּכַף יַדְכֶם הִיא רוֹעֶדֶת הַצִּפּוֹר שֶׁלִּי הָרְטֻבָּה הַמְּבֹהֶלֶת

.

אֲנִי מְכֻוֶּצֶת עֵינַיִם וּמוֹרֶטֶת אוֹתִי כְּמוֹ שַׂעֲרָה דּוֹקְרָנִית

אֶת זְקִיקֵי הַטְּרָגֶדְיָה אֲנִי מוֹרֶטֶת

מִתְּבוּנָתִי הַפּוֹעֶמֶת אֲנִי מִתְאַמֶּצֶת

לְהִפָּרֵד מִנְּטִיָּתִי הָעֲמֻקָּה בְּיוֹתֵר אֲנִי

נִכְנַעַת אֵלֶיהָ קֹדֶם אֲנִי נִכְנַעַת אֵלֶיהָ

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת בְּכָל לִבִּי לְהִתְעוֹרֵר

מֵעוֹלָם לֹא בִּקַּשְׁתִּי דְּבַר מָה הַסָּפוּג בְּיוֹתֵר תַּחֲנוּנִים מִזֶּה

מַהִי בַּקָּשַׁת לִבִּי

לְהִתְעוֹרֵר אוֹ שֶׁמָּא לָלֶכֶת לִישֹׁן

מַהוּ הַמֵּמַד מִמֶּנּוּ עָלַי לְהִפָּרֵד לְשָׁלוֹם

לָזֶה הַמֻּקְרָן תַּחַת עֵינַי הָעֲצוּמוֹת אוֹ לָזֶה הַצּוֹרֵב אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה

אֲנִי צוֹנַחַת מַטָּה מֵעַנְנֵי הַגֹּבַהּ וּמְחַלֶּקֶת אֶת הַיָּקָר לוֹ מִכֹּל

אֲנִי מְטִיחָה עוֹר וְגִידִים עַל אֲוִיר קָצָר

וְאוֹר בָּהִיר עוֹלֶה מֵעַל הָעוֹר הַמְּחֹרָר

וְצָף עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה הַמְּחַבֶּקֶת אֶת תִּרְצָה וְנַפְשָׁהּ הַשְּׁמוּרָה לֹא בּוֹ עוֹד

מָעַדְתִּי אוֹ שֶׁמָּא לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לָחוּשׁ בְּרַעַד הַצִּפּוֹר הָרְטֻבָּה

וַחֲבַצֶּלֶת בַּר תִּפְרַח בַּמָּקוֹם בּוֹ הַקֵּץ שֶׁלִּי

נָשַׁק לָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת

וְלַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל

הַכֹּל נִגְמַר

.

נעם טל, משוררת, מתגוררת בתל אביב. מוכרת כמי שמפרסמת את שיריה ברשת החברתית כבר תקופה, שהחלה בהדבקת שירים על דלתות שירותים. סטודנטית לכתיבה בבית הספר מנשר, מוזיקאית. שיריה התפרסמו בעיתון 77.

.

שירי פסל

תליון

בְּאוֹתוֹ הַקַּיִץ כָּל הַדְּבָרִים נָטוּ 

קָדִימָה וּלְמַעְלָה,

סֻלְמוֹת הַכְּמִיהָה נִפְתְּחוּ שָׁלָב אַחֲרֵי שָׁלָב.

.

הֶעָתִיד הָיָה צָפוּן בְּתוֹךְ תִּלְיוֹן, 

עָנוּד לְצַוָּארִי,

וְלָרִאשׁוֹנָה, הֶאֱמַנְתִּי לוֹ. 

.

בַּלֵּילוֹת, הַלְּבָנָה הָיְתָה נוֹקֶשֶׁת

בִּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אוֹר

עַל הַדְּלָתוֹת.

.

אוֹ שֶׁאוּלַי זוֹ הָיִית אַתְּ,

נוֹשֶׁקֶת לְעַצְמוֹת הַבְּרִיחַ.

.

*

אִם אֵי פַּעַם אַגִּיעַ אֶל מִפְתָּנֵךְ

אִמְרִי שֶׁחִכִּית

.

לֹא אֶעֱמֹד בַּמַּחְשָׁבָה

שֶׁהָיִיתִי לְבַדִּי

.

בְּצַד הַדֶּרֶךְ קַבְּצָן רָפֶה

סוֹפֵר זָהָב אֶחָד לְאֶחָד

.

אֲנִי מוֹנָה אֶת שְׁמוֹתַיִךְ

בְּטִפּוֹת הַגֶּשֶׁם הַגְּדוֹלוֹת

.

אור, פרח, זמן

א.

יַלְדָּה מַצְבִּיעָה וְאוֹמֶרֶת 'אוֹר',

מַמְתִּינָה.

עֵינֶיהָ בּוֹרְקוֹת מִמָּה שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ 

וְעַכְשָׁו הוּא שֶׁלָּהּ.

.

הִיא יוֹדַעַת מַשֶּׁהוּ 

עַל הָעוֹלָם – 

כָּל הָאוֹתִיּוֹת הֵן רַק מַצָּע 

לִדְבַשׁ הָעֲצָמִים הַמּוּאָרִים

הַנּוֹטֵף עַל סַנְטֵרָהּ.

.

ב.

הַזְּמַן הַקָּטָן שֶׁל חַיֶּיהָ מֻנָּח בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַגָּדוֹל

כְּמוֹ סֵט קַעֲרִיּוֹת נְחֹשֶׁת,

וּמַיִם שְׁקֵטִים בִּפְנִים

וּפֶרַח צָף, נְטוּל שֵׁם,

רְצוּף אַהֲבָה.

.

כָּל כַּמָּה שֶׁיִּסְתּוֹבְבוּ הַזְּמַנִּים –

הַפֶּרַח יַצִּיב,

עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת פְּרוּשִׂים.

.

ג.

הִיא לְעוֹלָם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַבִּיט בְּפָנֶיהָ

כְּפִי שֶׁמַּבִּיטָה בָּעֲצָמִים שֶׁבַּחוּץ,

וּבְכָל זֹאת אוֹמֶרֶת – 'אֲנִי'.

.

הִיא מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע 

אֶל הַפְּנִים הַכָּמוּס

וְאוֹמֶרֶת 'פֶּרַח' וְאוֹמֶרֶת 'אוֹר'        

וְהֵם מִזְדַּקְּפִים מִתּוֹךְ הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב

וְעוֹנִים.

.

שירי פסל, מתגוררת בגליל, פסיכולוגית קלינית. שיריה התפרסמו בכתבי עת "הליקון" ו"משיב הרוח". ספר שיריה הראשון עתיד לצאת לאור בשנה הקרובה בהוצאת "לוקוס."

.

>> במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מודי רוטנברג, צפנת בן דוד וגפן צבי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.ץ

קוטלא היא פואמה שנכתבה במיוחד לערב "מילים נרדפות" שיזמה הסופרת זהר אלמקייס, והתקיים ב-19/12/21 בנווה שכטר בתל אביב. מדובר במפגש יצירתי בין ארבעה זוגות של כותבים וכותבות לבין אמנים ואמניות במדיה אחרת. כל מפגש היה "שער" המונחה על ידי מילת מפתח שמציינת מקום, מילה שנבחרה על ידי אלמקייס. האמן והמוזיקאי עמית חי כהן ואני קיבלנו את המילה "כותל". בחרתי בתרגום לארמית כשם ליצירה, בכדי ליצור הרחקה מהכותל המערבי, הכלול בה אך אינו נקודת המוצא שלה. במקור היצירה נכתבה כמעין אורטוריה או נאום לביצוע בפני קהל, ויש לה גרסאות שונות. תודה רבה למורן פרי, יגאל שוורץ ולי ממן שהמליצו על פרסומה בכתובים.

.

קוטלא

אלברט סוִיסה

.

א.

הֲזֶהוּ הַדָּם? – הוּא!

וְזֶה הַכֹּתֶל? – הוּא!

אֲבָל! הַמַּאֲכֶלֶת, הִיא

וְהַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הִיא

לֹא שָׁבְתוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

.

וּמִתְּחִלָּה 

לֹא הָיָה זֶה אֶלָּא גַּלְעֵד,

רֻג'וּם טוֹעֶה וּמַטְעֶה,

אַבְנֵי רְגָמִים מֵעַל מִזְבַּח חִנָּם. 

וַיִּזְעַק הַדָּם מִן הָאֲדָמָה

זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה

וַיְהִי מָגוֹר בָּאָרֶץ.

.

וּמָגוֹר יָלַד אֶת כֹּתֶל

וְכֹתֶל יָלַד אֶת מַחֲסֶה

וּמַחֲסֶה יָלַד אֶת מִבְצָר

וּמִבְצָר יָלַד מְגוּרִים

וּמְגוּרִים יָלְדוּ מְגוֹרִים,

וְלֹא שָׁקְטָה הָאָרֶץ, וְלֹא שָׁקַט הַדָּם

וַיָּבוֹא מָגוֹר, הוּא כֹּתֶל 

וְהֶעֱמִיד חוֹמָה בְּצוּרָה תַּחְתֵּינוּ סָבִיב,

וְסָגַר בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵינוּ תַּחְתֶּיהָ,

וַתְּהִי לָנוּ הַחוֹמָה לְעִיר,

הִיא קִיר הִיא כֹּתֶל עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

מֵאֶבֶן הַפִּנָּה וְעַד אֶבֶן הָרֹאשָׁה,

בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ בָּנִינוּ אוֹתָהּ

דְּמוּת אֶבֶן, אָחוֹר וָקֶדֶם, 

רֹאשֵׁנוּ פַּנְאוֹפְּטִיקוֹן

עֵינֵינוּ קָמֵרָה אוֹבְּסְקוּרָה

אָזְנֵינוּ תֻּפִּים תַּם תֹּם תֹּם תַּם כָּל הַיּוֹם  

פִּינוּ גַּרְגַּנְטוּאָר 

אַף לָנוּ, בִּמְחִלָּה שׁוֹבֶרֶת הָרֹאשׁ, לְהוֹצִיא חָרוֹן וְחִרְיוֹנִים  

יָד בְּרֹמַח

יָד מַסְטֵרִינָה 

רֶגֶל בַּבּוֹר וְרֶגֶל שָׁם 

וּבְרִית בֵּין הַבְּשָׂרִים אַחַת 

לְהַזְרִיעַ זֶרַע, וּלְהַשְׁתִּין בַּקִּיר. 

.

וְהַכֹּתֶל הוּא הַכְּתֹבֶת וְהַכְּתֻבָּה מֵאָז וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה,

"מְנֵא מְנֵא לְעָלְמָא, לָא תָּקֵל וְלָא תְקֵל",  

וּכְבַד לֵב כֹּתֶל כְּלֵב אֶבֶן

כָּבֵד כְּלֵב מוּמְיָה בְּלֵב פִּירָמִידָה 

וּכְאַחֵר הַבָּא לְהִטַּהֵר

מוֹשִׁיטִים אָנוּ אֶת טְלָפֵינוּ וּמְמַלְמְלִים בִּתְחִנָּה,

כְּמוֹ לֹא יָדֵינוּ שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם

וְלֹא אֲנַחְנוּ בָּנִינוּ אֶת הַכֹּתֶל. 

.

וְכֵיצַד נֵדַע

הֲרֵי שְׂפַת אָבִינוּ מַבּוּל

שְׂפַת אִמֵּנוּ בַּלַל וּבִלְבּוּל

וַיָּבוֹאוּ בַּלַל וּמַבּוּל

אֶל כֹּתֶל בְּנָם

לְיוֹם חָנוֹךְ לוֹ עוֹד וָעוֹד מְאוֹנְנִים וּמַשְׁתִּינִים בַּקִּיר. 

.

הִנֵּה 'זֶה'! אֲשֶׁר עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ

מַשְׁגִּיחַ מִן הַפִּילְבּוֹקְס

מֵצִיץ מֵחֲרַכֵּי הַבּוּנְקֶר 

וּמֵעֵת לְעֵת מֵגִיחַ וְיוֹצֵא 

יוֹרֵד וּמְגַשֵּׁשׁ 

מַנִּיחַ חַמְסָה עַל הַקִּיר 

נִשְׁעָן וְעוֹצֵם עֵינָיו בְּרִכּוּז 

בְּשֵׁם יִחוּד רַבָּא 

פָּנָיו אֶל הַכֹּתֶל, עֵינָיו בָּאֲדָמָה.

.

ב.

וְזֶה הַמָּקוֹם לְלֹא סָפֵק 

וְזֶה הַכֹּתֶל – הוּא!

קוּתָאלָא בְּאַכַּדִּית, קוֹתְלָא בַּאֲרָמִית,

חֵטְא בְּמוּגְרַבִּית, 

קוֹטֵל בְּעִבְרִית: מִן הַמִּלְּ־עֵיל יָרַד לַמִּלְּ־רַע

וְתָמִיד,

בֵּין בְּאִיגָּרָא רָמָא וּבֵין בְּבֵירָא עַמִּיקְתָא –

כֹּתֶל.

.

וְלִפְנֵי הַכֹּתֶל

כִּתַּת יוֹרִים.

וְלִפְנֵיהֶם, חֲלָלִים.

וּמֵעֲלֵיהֶם שָׁמַיִם 

אֵין מְלוֹא חָפְנַיִם 

וּמֵאֲחוֹרֵי הַכֹּתֶל, כֹּתֶל.

וּמִסְּבִיבוֹ צְבָא מַעֲרָכָה בְּקוֹל עַנּוֹת 

וּנְבִיא שֶׁקֶר נוֹהֵג בּוֹ,

וּבַתָּוֶךְ,

כֹּתֶל לְכָל רוּחַ לְפַאֲתֵי הַמִּזְבֵּחַ,

וּבַתָּוֶךְ שֶׁל הַתָּוֶךְ?

בְּלִפְנֵי וּלְפָנִים שֶׁל כָּל הָעֵסֶק הַזֶּה

אֶחָד חוֹפֵר בּוֹר 

שֵׁנִי מְעָרָה

שְׁלִישִׁי מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

וְחֹר שֶׁל עַכְנַאי תַּחְתָּם, כֻּלָּם, כְּנִקְבָּה לְשִׁלּוּחַ

הָאֵם עַל הַבָּנִים. 

וְזֶה הַדָּם – הוּא! 

עֲדַיִן מִתְקַנֵּא 

זוֹעֵק מִן הָאֲדָמָה.

וְהַמַּאֲכֶלֶת – הִיא!

לֹא שָׁבְתָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

.

ג.

וּמֵעַל לַכֹּתֶל?  

תֵּל‏־הוּא

וּמִשְּׂמֹאלוֹ?

בּוֹ־הוּא.

וּבַתָּוֶךְ?

מַחֲסֶה, מָעוֹן, בַּיִת, שָׂדֶה, מִגְרָשׁ, דֶּרֶךְ, חוֹמָה, יַעַר, יָם.

וּמֵאֲחוֹרֵי הַכֹּתֶל שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַכֹּתֶל?

גַ'אהִילִיַּה. 

וּלְפָנִים מִן הַכֹּתֶל,

חוֹמָה וּמִגְדָּל.

וּלְפָנִים מִן הַחוֹמָה?

עִיר בְּצוּרָה.  

וּבְלֵב הָעִיר הַבְּצוּרָה?

אִשָּׁה.

סוֹרֶקֶת שְׂעָרָהּ, מְהַרְהֶרֶת, נֶאֱחֶזֶת וּמְאַחֶזֶת בַּסְּבַךְ.

וְהוּא?

עוֹמֵד מֵעַל, קֻלְמוּס בְּיָדוֹ.

מַחְרִישׁ. מַכְחִישׁ. 

מַאֲזִין וְשׁוֹתֵק, 

וְכוֹתֵב, מְלַבֵּן לְבֵנִים

מְחַמֵּר חֳמָרִים 

מְצָרְפָם לְאוֹתִיּוֹת,

לְבֵנָה לַהֲבָרָה

סֶלַע לְמִלָּה

סוּס לְמִשְׁפָּט, 

וְאַלָּה לַחֹק וְלַהֲלָכָה,

שָׂפָה שֶׁהִיא כֹּתֶל, כֹּתֶל שֶׁהוּא שָׂפָה. 

.

ד.

וְעַתָּה, גְּבִרְתִּי תּוֹפֶסֶת הָרֹאשׁ, 

כָּךְ בְּכָל חָצֵר וְחָצֵר.

הַכֹּתֶל.

מִשּׁוּם הֶזֵּק רְאִיָּה

כְּמִנְהַג מְדִינָה וּמְדִינָה

עַיִן חֲסוּמָה כְּנֶגֶד עַיִן חוֹמֶדֶת,

וְזֶה הַדָּם – הוּא 

הַנֶּפֶשׁ,

הַכְּתֹבֶת

שֶׁבַּכֹּתֶל

וְהַכְּתֻבָּה

כֻּסּוּ כְּבָר בַּעֲפַר הַזְּמַן, 

וְאֵלֶּה כִּתְמֵי הַשְּׂרֵפָה, 

הַסְּנֶה, הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, אֻכְּלוּ זֶה מִכְּבָר,

וְטֶרֶם פָּרְצוּ בּוֹ חַלּוֹן בְּעוֹד מוֹעֵד, 

חַלּוֹן בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה – חֲרַךְ יְרִי כְּסוֹף מַעֲשֶׂה,

לְשַׁלֵּחַ אֶת הָעוֹרֵב, בְּיַחַד עִם הַיּוֹנָה הַזּוֹנָה

לִקְרַאת הַמַּבּוּל,  

וּבֵינְתַיִם, הַמַּאֲכֶלֶת – הִיא

לֹא שָׁבְתָה עַד הַיּוֹם.

.

ה.

מְכֻבָּדַי, 

אֶתְוַדֶּה בָּזֶה עַל יָד מְשׁוּבָתִי 

שָׁם בֶּחָצֵר

אֶל מוּל כֹּתֶל

וּבֵין בֵּטוֹן לְבַרְזֶל. 

.

אֵם קְדוּמָה לִי, עוֹבֶדֶת אַ‏־בֵ־ן, אָב וּבֵן.

קָדוּם לָהּ הוּא אָבִי 

עוֹבֵד אֶבֶן־אֵל שֶׁנָּתַן עֵינוֹ בַּקְּלָף 

בֵּין בֵּטוֹן לְבַרְזֶל,

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת 'הַמִּקְלָט' שֶׁבְּלֵב מוֹשֶׁבֶת הַבֵּטוֹן,

דְּהַיְנוּ, 

בְּעִיר הַגַּנִּים,

דְּהַיְנוּ בֵּטוֹן וּכְתָלִים.

וְאָנֹכִי 

נַעַר מְשַׂחֵק לִפְנֵיהֶם  

רָכוּב עַל סוּס דִּיגִיטָלִי, 

מָסָךְ הַמְּרַצֵּד בְּקִיר הַמַּעֲרָב 

אֶל מוּל רֹב הַכָּבוֹד שֶׁל פִּסְלֵי קִיטְשׁ הַמִּזְרָח, 

טוֹבֵל רֹאשִׁי בְּטֵלֵנְבֵלוֹת 

בִּמְסִירוּת, בְּעִקְבִיּוּת, 

בְּשִׁיטָתִיּוּת שֶׁל בְּהֵמָה שׁוֹסַעַת שֶׁסַע בְּנַפְשָׁהּ 

כְּמוֹ זָקִיף סְכִיזוֹפְרֶן, שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הַקִּירוֹת 

מְהַלֵּךְ אֲנִי תָּמִיד סָמוּךְ לְבִטְנוֹ הָרַכָּה וְהַקָּרָה שֶׁל כֹּתֶל הָאֲבָנִים, 

מוֹשִׁיט אֶצְבַּע אֶל זִיזֵי פִּטְמוֹתָיו הַחוֹתְכִים.

.

בְּעוֹדִי נִגָּף בַּמַּהֲמוֹרוֹת וּבָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים,

בּשדי אֹרַח מְשַׁחֲרִים,  

מוֹלִיךְ אֲנִי

אֶת בְּרִית הַגֹּדֶשׁ הַזְּקוּרָה אֶל הַקִּיר, 

כְּסֵיסְמוֹגְרָף נִמּוֹל, פָּצוּעַ וּמְצוּץ דָּם, 

כְּחֶרֶט עַל זִיזֵי הַסְּלָעִים הַמְּחֻדָּדִים,

בֵּינוֹת לְתִלֵּי הַבַּרְזֶל הַחֲלוּדִים, הַדּוֹקְרָנִיִּים,   

רוֹכֵן אֲנִי עַל סוֹרְגֵי הַגֶּפֶן הַנָּכְרִיָּה וְנוֹטַת הַחֶסֶד, 

מְרַחְרֵחַ אֶת זְמַן הַמֵּתִים הַמְּתַקְתַּק הַנִּגָּר מֵהַסְּנְדוּק דְל-עְזַ'אב*,  

שׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת קִבְרֵי הַתַּאֲוָה הַמְּרַצְּדִים בּוֹ,

הָלוֹךְ וְלָקוֹק אֶת הַזֶּפֶת וְאֶת הַדְּבַשׁ

אֶת הֶחָלָב וְאֶת הַדָּם,

אָח! כֵּן כֵּן, יִמְחַל לִי אֱלֹהִים 

שׁוֹקֵק לְהִתְרַפֵּק עַל קְרִירוּת דְּוָדֶיהָ שֶׁל הַחוֹמָה

לְהֵרָדֵם לְרַגְלֶיהָ וְלַחְלֹם אֶת חֲלוֹם הַקֶּרִי הָרָטֹב

לְהָזִיעַ אֶת זֵעַת הַהִיסְטוֹרְיָה הָעֲקָרָה, הָעֲרִירִית,

כְּמוֹ דְּבוֹרָה מְסוּרָה בְּלֹא מַלְכָּה.

.

וְזוֹ, הַחוֹמָה הָאֲטוּמָה, 

מִתְעוֹרֶרֶת שׁוּב וָשׁוּב אֶל בַּלָּהַת הָאַל־מָוֶת,

הַכֹּתֶל, כָּרִית לְרֹאשָׁהּ, הִיא מְמַלְמֶלֶת, הֲזוּיָה, 

אֲנִי מַעֲדִיפָה שֶׁלֹּא, אֲנִי מַעֲדִיפָה שֶׁלֹּא,

הוֹ! לֹא, לֹא,

הוֹ, לֹא?! אֲנִי דַּוְקָא מַעֲדִיף שֶׁכֵּן 

וְעוֹד אֵיךְ אֲנִי מַעֲדִיף שֶׁכֵּן

הוֹ! כֵּן, אֲנִי אוֹמֵר, 

שְׁפֹךְ זַרְעֲךָ לְבַטָּלָה לְפָנָיו, אֲנִי אוֹמֵר, 

מְשַׁח אוֹתוֹ בְּמֵימֵי אַשְׁמַנֶּיךָ הַחֲרִיפִים,

יְרַק יְרִיקָה עֲסִיסִית עַל תִּלּוֹ,

עַל קִבְרוֹ,

וְעוֹד יְרִיקָה 

וְעוֹד יְרִיקָה,

מְדֹד אֶת הַזְּמַן שֶׁלּוֹ בַּעֲשַׁן טַבָּק מִמִּזְרַן אֲסִירִים

טְעַם אֶת זִיבָתוֹ, אֲזוֹבוֹ, חֲזִיזִיתוֹ הַמַּחְלִיאִים 

הַאֲבֵס עַצְמְךָ בְּמַטְעַמֵּי מֵעָיו הַשְּׁפוּכִים

אלם אֶת הָאֵלֶם הָעַתִּיק שֶׁל חָרְבוֹתָיו

הַחְדֵּר אֶצְבַּע בִּנְקָבָיו 

תֵּן פִיסְטִינְג בַּאֲחוֹרָיו, 

וְטַפֵּס, כִּמְטַפֵּס הָרִים נוֹאָשׁ, 

בִּנְשִׁיפָה,

בַּחֵמָה הַשְּׁפוּכָה שֶׁל הַטּוֹרְפִים, 

כְּסוּמָא, 

כִּצְבָת מַצְמִית צַוָּאר,

וְהִתְרַסֵּק שׁוּב וָשׁוּב תַּחְתָּיו

וּשְׁכַב לָנוּחַ, שְׁכַב לָנוּחַ,

אַל תִּדְאַג

יֵשׁ עוֹד דֶּרֶךְ

אֲנִי אוֹמֵר,

לַקֵּק אֶת הַפְּצָעִים בֵּינְתַיִם,

וְהִתְאַבֵּל בְּעֹנֶג,

הוֹ, רַבּוֹתַי הַנִּכְבָּדוֹת, מָה טוֹב וּמָה נָעִים,

לְהִשְׂתָּרֵעַ תַּחַת קִיקְיוֹן יוֹנָה –

הַאֵין זֹאת? 

לְהִתְגָּרֵד בְּחֶרֶס אִיּוֹב,

לַהֲגוֹת, לְהַרְהֵר, לַחְשֹׁב, 

לִתְקֹעַ שׁוֹפָר מֵעֵת לְעֵת בְּלֵב הַמּוּאַזִּין,

וּבְעִקָּר, לַהֲזוֹת…

תִּרְאוּ אֵיזֶה יֹפִי צָמַח מִכֹּתֶל! 

.

*בערבית מוגרבית, 'טלוויזיה' – שמשמעו המילולי הוא "קופסת השעשועים" או "ארגז התענוגים". 

.

אלברט סוִיסה, סופר ומבקר תרבות  ואמנות. חתן פרס ברנשטיין לסופר צעיר 1991, על ספרו "עקוד" שיצא ב־1991 בסדרת "הספריה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה. פרסם מאות מאמרים בתחום אמנות פלסטית, תרבות כללית, והגות בעיתונות ובכתבי עת שונים. 

.

>> במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: מחזור שירים מאת תמרה חלוצי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פואטיקה דמנטית של היעדר מגבלות: על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין

שחר קמיניץ

.

בשנים האחרונות נהפכה הדמנציה לנושא נפוץ בספרות העברית, וספרי מקור רבים העמידו במרכזם את ההתמודדות עם המחלה. בתוך הסוגה המתהווה כתיבה מנקודות מבט שונות יצרה סיפורים בעלי אופי שונה. הרומן בפרגמנטים האיש הזקן: פרידה מאת נגה אלבלך, לדוגמה, וכן הרומנים חמש ארוחות ביום מאת מיכל זמיר ומשהו קורה לבלה מאת אוריין צ'פלין, כתובים מנקודת המבט של בני ובנות משפחה המטפלים בהורה מבוגר ומתארים את תודעתו המתערפלת של יקירם. הטיפול בהורה הדועך מוביל לזיכרונות מהאדם שהיה לפני שחלה ולתהליכי בירור פנימיים. ספרים אחרים מנסים לתאר את חוויית הדמנציה עצמה – הבלבול, אובדן הזיכרון ודעיכתה של השפה. כך הרומן נמצאת מאת דן זמל מתאר בגוף ראשון את ההתפוררות, ועל הקוראת בו לפענח את המציאות דרך חוויותיה השבורות של אישה דמנטית. ברומן המנהרה מאת א"ב יהושע התיאור של חוויית המחלה נעשה מבחוץ, בגוף שלישי, והדמנציה היא תופעה רפואית וחוויה אנושית, אך בעיקר אלגוריה לאובדן הזהות של הציבור הישראלי ולשכחה שתקפה אותו באשר לקיומו של עם פלסטיני בתוכו ולצידו. היצירות שונות זו מזו בטון הכתיבה, אבל בין שהן אלגיות (אלבלך, זמל) ובין שסגנון אירוני ומשועשע (יהושע, זמיר), מכולן עולה תמונה של הצטמצמות, מצוקה ואובדן, והמנעד הרגשי העומד בבסיסן נע במרחב שבין עצב להשלמה מפוכחת.

הנטייה הרגשית הזו מובנת, כמובן. קשה לצייר באור מלהיב ירידה בתפקודים הקוגניטיביים. גם השפה אינה נרתמת לכך: מקורה של המילה "דמנציה" בלטינית, ופירושה "יציאה מהדעת". גם בעברית שם המחלה תורגם בעבר ל"שיטיון", ורק בשנים האחרונות שונה מטעמי נימוס ל"קיהיון".

חלום עולם הפוך, ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, עוסק גם הוא בדמנציה, אך טווה סביבה סיפור שונה לחלוטין. במקום צמצום ופיכחון אכזרי, המחלה המתוארת בו מביאה איתה שחרור והתרחבות, הסרת מגבלות והרפתקה. במהלך ספרותי מעורר השתאות נשאבים הקוראים אל תוך עולם שבו אין מקום לחרדות או למרירות, עולם שמציע אינספור אפשרויות. לתוך עולם זה מובילות אותם תודעתה ולשונה המשוחררות של המספרת, אישה כבת שמונים, סופרת הכותבת תזכורות ומשימות על פתקים ולעולם אינה מבצעת אותן. בן זוגה, פרופסור אמריטוס להיסטוריה, נמצא בשלב מתקדם עוד יותר של התפוגגות הזיכרון, ומבלה את זמנו בהתעמקות בירח ובחיפוש מידע על אודותיו. התעמקות זו היא דוגמה אחת מני רבות להסרת הגבולות ולהתרחבות התודעה ברומן: במקום להצטמצם להווה, לסביבה הביתית ולצרכים המיידים, מרחיק הבעל אל החלל, ומבטו מקיף טווחי זמן של מיליארדי שנים.

העלילה מלווה את מסעם של השניים מישראל לדנמרק, לביקור אצל בתם העומדת ללדת. המסע, שבני הזוג עושים במכוניתם, מתרחש במרחב ספק־ממשי, שחלקו קונקרטי ומוכר וחלקו חלומי. עם בני הזוג נוסע כלבם המדבר קוואסיר, המפיק אמירות פסקניות, פניני חוכמה לצד קלישאות איומות, ואחראי לרבים מרגעי ההומור הפזורים ברומן. "מי שמחפש את הרוע, ימצא אותו, אמר קוואסיר, מצטט פתגם עממי של עם שאני לא זוכרת" (עמ' 86). לעיתים, כמו במקרה זה, נדמה שאפשר להרגיש את הנאתה של הסופרת בכותבה את המילים. 

הפואטיקה הייחודית של הדמנציה נבנית ברומן דרך רבדים שונים של הטקסט. אצל המספרת ואצל בן זוגה הווה ועבר נבללים, וכך גם מציאות, מילים ובדיון. דרך עיניהם לכל הדברים – קטנים כגדולים – חשיבות דומה; דאגות מתפוגגות כעשן, צרכים מסופקים מייד או נשכחים, המאבטחת בקניון ואלים מהמיתולוגיה הנורדית ממשיים באותה המידה. דבר הנקרה בדרכם אינו מפתיע, ולכל תופעה יש הסבר מניח את הדעת. כך, לדוגמה, כשהם פוגשים את רטטוסק, סנאי אדמוני עצום הרץ כבר שנים ונושא בפיו מסרים מעליבים בין שורשי עץ ובין צמרתו, מבאר בן הזוג כי "גם סנאים מתעייפים עם השנים […] אבל לאיש לא אכפת. העלו את גיל הפרישה" (עמ' 125).

לשון הסיפור נעה בחדווה בין הפיוטי למעשי, בין הנשגב לארצי. תובנות עמוקות ורעיונות מופשטים נקטעים באיבם כדי למצוא בדחיפות שירותים או קרואסון שקדים. זו שפה של היעדר אחיזה, אך היעדר האחיזה מאפשר זינוקים מרהיבים: "בעלי אמר שכבר רואים את הסוף. אני חשבתי שרואים את ההתחלה. שני המשפטים היו נכונים. השאלה שעמדה על הפרק היתה – מי הולך לקנות סיגריות" (עמ' 37).

מסורת הרומן הריאליסטי, השולטת ביד רמה מאז המאה ה-19 (בייחוד בספרות העברית), מחייבת את הסופר לשכנע את הקורא כי האירועים המתוארים הם אירועים מציאותיים, או כאלה שיכולים היו להתקיים במציאות. בטקסט, הכתוב מבחינות רבות כרומן ריאליסטי, ברנשטיין מבצעת במפגיע מהלך הפוך: היא מכשילה כל ניסיון להבחין בין מציאות להזיה, ועושה זאת באפקטיביות רבה כל כך עד שהקורא תוהה מדוע בכלל טרח בעבר להתעכב על עניין שולי שכזה. 

הקורא נחשף בהדרגה לעברם של בני הזוג, אבל גם אליו דרך אותו ערפל המטשטש את ההבדל בין אמת לבדיה. ראשית יחסיהם מתוארת כרצופת משברים ובגידות, בהווה שוררת ביניהם אהבה גדולה, אך השנים שבתווך עמומות. סיפור אהבתם של השניים בערוב ימיהם מורכב, מלא רגש וחף מהצטעצעות: "התעוררתי בחיים. הייתי הכי חיה שאני יכולה להיות. שום דבר לא הכביד. לא כאב. לא הטריד. מי אמר למי שהאהבה היא כוכב הבוקר, זה הייתי אני? שאל בעלי. ידעתי שאני מאוהבת" (עמ' 140). הדמנציה גם היא תרמה לכך, כשהסירה כל אפשרות של טינה, חשד, חשבונאות קטנונית: "אפילו השאלה המאוסה שבשאלות – את עוד אוהבת אותי? – אינה מטרידה כמו בעבר. שאלה שכל מטרתה היתה השקטת המצפון […] נידפת עכשיו מפניו הקורנות של בעלי" (עמ' 63).

יש להבהיר כי הספר רחוק מלהיות אגדה מתקתקה. אילנה ברנשטיין אינה נמנעת מלכתוב על הזִקנה כהווייתה, היא עשתה זאת בכנות גם ברומן קודם שלה, שנכתב מנקודת מבטה של בת המטפלת באם חולת סרטן (בקשתה האחרונה, כתר, 2011). גם בספרה החדש בני הזוג מדברים בישירות על גופם הקמל, על המורא שמטילים עליהם בתי החולים, ועל המבטים שנותנים בהם הסובבים אותם: "כשאתה זקן, חשבתי, אף אחד כבר לא מכיר אותך. אתה הולך ברחוב ורואים איש זקן. איש שהוא קליפה של איש. בלי המקודם שלו […] איש בלי עתיד, אמר קוואסיר" (עמ' 98).

אלא שלצד המודעות המפוכחת למצבם, התנועה המתמדת של תודעתם אינה מאפשרת התבוססות ברחמים עצמיים. גם אם תהייה עגומה עולה בראשם, מייד צף איזה קרע זיכרון, צץ משחק מילים, מופיעה עובדה אסטרונומית מעניינת וטורפת את הקלפים. כך מתגלה עוד אחד ממופעיו המפתיעים של השחרור: השכחה כמגן מפני דכדוך. 

על גבי הצורה החדשנית שדרכה נמסרת החוויה הדמנטית, יוצרת ברנשטיין הקבלה בין הדמנציה לספרות. האישה, סופרת בעצמה, פרסמה בעבר רומן בשם "רחם שיתופי", שתיאר התפתחות בדיונית בתחום טכנולוגיית הילודה. בזכות התפתחות זו נשים משוחררות מהצורך להרות וללדת, וזוגות מאמצים תינוק בשל כשירותם וקשריהם. חלקים מהרומן מוזכרים במהלך מסעם של בני הזוג לדנמרק, ובעזרת התודעה הדמנטית הוא מתמזג עם סיפור עברם וסיפור הולדת בתם. כך בזיכרונה של האישה מיטשטשת לא רק ההבחנה בין אמת לבדיה, אלא גם זו שבין מאורעות אמיתיים מחייה ובין טקסטים שכתבה. היא נחושה לכתוב מחדש את הרומן, לתקן ולעבות אותו, ובעצם לכתוב מחדש את זיכרונותיה. 

ככל שמתקדמים בקריאה, מתברר כי שלושת הסיפורים – הממשי, המדומיין והכתוב – נעים ומשתרגים זה בזה, וכשהשניים מתקרבים ליעדם – העיר אודנסה שבדנמרק – האישה חושבת: "חששתי שיתייאש בפרק האחרון, כמה עמודים לפני הפגישה עם תיאה. אין עוד תקווה, הוסיף ואמר. רק עוד עשרה עמודים, זה הכל" (עמ' 228). המילים הכתובות והממשיות מתלכדות עד שאי אפשר להפריד ביניהן. הבלבול והערבוב בין הסיפורים מתגבר, עד שבסופו עוצר הנשימה מוביל הרומן את התודעה שלנו, הקוראים, לאותם היעדר מגבלות, שחרור והתרחבות שהוא מתאר. כך הספרות והדמנציה מתמזגות – הספרות מחייבת יציאה מהדעת, ואנחנו יוצאים מדעתנו בהנאה שלמה. 

זהו ספרה הארבעה־עשר של אילנה ברנשטיין. ברבים מהרומנים שכתבה ניסתה ברנשטיין לעסוק במה שבדרך כלל אין לו ביטוי במילים – אם בשל נטיית החברה להותיר אותו באפלה (נטישת ילד, רצח בן זוג מתעלל) ואם בשל האלם שמטילים האירועים על האדם (תקיפה מינית, דיכאון אימהי) – ועשתה זאת מתוך שימת דגש על דרך מסירת הסיפור ועל השפה. חלום עולם הפוך משתלב במהלך הרחב הזה, והוא אולי הרך שבספריה.

.

שחר קמיניץ הוא סופר, מהנדס תוכנה ויזם בתחום ההייטק. ספרו "משאבי אנוש" (כנרת זמורה דביר, 2023), העוסק בבינה מלאכותית ובנפש האדם, נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר ביכורים וזכה לשבחי הביקורת. סיפורים קצרים שלו פורסמו בבמות שונות, ובהן גיליון המוסך מתאריך 6.1.2021. חוקר את השימוש בבינה מלאכותית (מודלים גדולים של שפה) כקוראת ופרשנית של טקסטים ספרותיים.

.

אילנה ברנשטיין, חלום עולם הפוך, כנרת זמורה דביר, 2024..

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: בני מר על "מי שסוכתו נופלת" מאת צבי בן מאיר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

התגלמות של אלימות: על הספר "בשעה הכי רחוקה מאלוהים" מאת קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה

מרב פּיטוּן

.

ספר שיריה הראשון של קרוֹלִין פוֹרְשֶׁה, Gathering the Tribes, זיכה אותה בשנת 1976, בהיותה בת 26 בלבד, ב"מלגת גוגנהיים", המעניקה שהייה של שנה להתמסרות לכתיבה בארץ אחרת. בעקבות פנייה של פעיל זכויות אדם מקומי בחרה פורשה דווקא באל סלבדור – מדינה מרכז אמריקאית רווית סכסוכים עקובים מדם שעמדה על סיפה של מלחמת אזרחים אכזרית – להיות ליעד השהייה שלה. בכך החלה שליחותה ארוכת השנים של פורשה כ"עדה ספרותית" – משוררת, מתרגמת, וגם עורכת אנתולוגיות שבהן ביקשה לשתף ולחשוף, לחקור ולתהות על תפקידה של הכתיבה לנוכח טראומות היסטוריות, פוליטיות וחברתיות. אל מול מלחמות, עינויים, רציחות והפרות של זכויות אדם, מבקשת שירתה של פורשה להישיר מבט אל הירושימה וצ'רנוביל, אל שואת אירופה וטבח באפריקה, אל הנעלמים בדרום אמריקה ואל פליטי אפגניסטן. 

ייחודה של כתיבתה של פורשה טמון בכך שהיא אינה מבקשת לייצג את הקולות הללו או לתבוע בעלות עליהם, היא אינה מגויסת להטפת מוסר ואף לא משמשת שופר אידאולוגי, אלא מציעה את עצמה ככלי קיבול ואת תיבות השיר כתֵיבות תהודה. לבחירה זו, שבעצמה כמובן אינה ניטרלית או פסיבית, יש משמעות בקריאה, כיוון שהיא מזמינה את הקוראות והקוראים, ולעיתים אף תובעת מהם להפוך בעצמם לעדים, להדהד את השירים, את אדוות נוכחותם, בחלל המחשבה, הרגש, המציאות, להתמקם לעומתם. 

האפקט של "השאלת קול" של המשוררת למושאי השירים מתבטא במגוון דרכים: באחדים מהשירים יש מיזוג של סלנג וכינויים בעלי אופי מקומי ספציפי ("קמפסינו" ו"צ'אמפאס", "דושה" ו"פיסקטה"); באחרים יש רמזים למוטיבים רליגיוזיים נוצריים ולכותבים קאנונים מן המערב (הבשורה על פי יוחנן, ברודסקי ואחמטובה) או לחלופין לרעיונות ולמושגים מן המזרח (מנַאזים חִכְּמת דרך פסלי בודהא ועד למוגה מוצ'ו הסיני). לעיתים נמסרת "העדות השירית" באמצעות שילוב של ציטוטים ממשיים, המשובצים בשיר ומשמשים פיגומים לבנייתו. כך, למשל, בשיר "אלגיה" (עמ' 24), המצטט קטעים מדבריהם של ניצולים מסוביבור ומחלמנו אשר רואיינו בסרט "שואה" בבימויו של קלוד לנצמן (דבר המתברר רק מקריאת הערות השוליים לשירים, המצויות בסוף הספר):

.

אלגיה

הַדַּף נִפְתַּח בְּשֶׁלֶג עַל פְּנֵי שָׂדֶה: חֹדֶשׁ מְחֹרָר סֻלְיוֹת מַגָּפַיִם, שָׁעָה שְׁחֹרָה

הַבַּקְבּוּק שֶׁבַּמְּעִיל שֶׁלְּךָ חֶצְיוֹ ווֹדְקָה וְחֶצְיוֹ אוֹר חָרְפִּי. 

לְמָה וּלְמִי אוֹמְרִים כֵּן?

אִלּוּ אֱלֹהִים הָיָה חֹסֶר וַדָּאוּת, הַאִם הָיִיתָ רוֹאֶה בּוֹ מִשְׁעָן?

.

תַּחַת קַעֲקוּעַ כּוֹכָבִים נִפְתַּח הַשַּׁעַר, כָּל כָּךְ שָׁקֵט כָּל כָּךְ כְּמוֹ קֶבֶר. 

זוֹ הָעִיר שֶׁאָהַבְתָּ יוֹתֵר מִכָּל, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת נָטוּשׁ

שָׁם הַגֶּשֶׁם הַבָּא עוֹלֶה בְּאֵין רוֹאִים מִן הַסֵּן.

.

בָּדָד, בִּמְעִיל פָּתוּחַ, אַתָּה הוֹלֵךְ

בְּצַעַד בָּטוּחַ כְּאִלּוּ הַמַּעֲקוֹת נִמְצָאִים שָׁם וְיָדֶיךָ אֵינָן עוֹבְרוֹת בֵּינֵיהֶם.

.

"כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה מוּכָן, הֵם שָׁפְכוּ דֶּלֶק וְהִצִּיתוּ אֵשׁ

הֵם חִכּוּ לְרוּחַ חֲזָקָה. זֶה הָיָה עָדִין מְאוֹד, הָעֲצָמוֹת הַמִּתְפּוֹרְרוֹת.

הַכֹּל נֶאֱסַף בְּשַׂקִּים, וּכְשֶׁהָיוּ מַסְפִּיק שַׂקִּים הָלַכְנוּ לַגֶּשֶׁר שֶׁמֵּעַל נְהַר נָרֵב."

.

וַאֲפִלּוּ בִּטּוּיִים פָּחוֹת מְפֹרָשִׁים שָׂרְדוּ:

"לְהָכִין פֶּחָמִים.

לְמַגְהֲצֵי הַכְּבִיסָה."

וְכָכָה אֲנַחְנוּ מִתְמָרְדִים נֶגֶד הַשְּׁתִיקָה בְּעֶזְרַת מִלִּים מוּעָטוֹת.

הַדַּף הוּא שָׂדֶה חָרוּךְ שֶׁעָלָיו הַמֵּתִים הָיוּ כּוֹתְבִים 

הִמְשַׁכְנוּ הָלְאָה. וְהַכֹּל הָיָה כְּמוֹ לִשְׂרֹד וְלַחֲווֹת שׁוּב מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחֲווֹת שׁוּב.

.

הַנְּשָׁמָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיךָ לֹא שׁוֹכֶנֶת בְּךָ עוֹד: הַבַּיִת הֶחָשׁוּךְ

עַל חַלּוֹנוֹתָיו הַמִּתְנַשְּׁפִים וַאֲרֻבַּת הַכְּנָפַיִם הַחֲרֵבוֹת

שָׁם הָרוּחַ נִהְיֵית אַרְיָה, הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ, קוֹלוֹת הַנִּשְׁמָעִים בְּשָׂדֶה,

וְאַתָּה, עָשָׁן, דִּיסוֹנַנְס, מִזְמוֹר, גֶּרֶם מַדְרֵגוֹת.

.

המבחר בשעה הכי רחוקה מאלוהים (תרגמה: רעות בן יעקב, טנג'יר, 2024) כולל שירים מתוך חמשת ספריה של פורשה, אשר דומה כי גם הליריים ביותר ביניהם – אלה שנמסכים בהם רוך ונוסטלגיה, דאגה וחמלה – ספוגים וניזונים, חיים ומוּנָעים בידי אלימות. אלימות, כנושא וכמושא, עוברת כחוט השני בין תקופות ומקומות שונים ומשמשת חומר גלם האופף את השירים כמו ערפל, דבק בהם בתערובת של חיוּת ומוות, של אפר וצבע. האלימות זמינה, יומיומית, מעורבת בכול, ואין ממנה מפלט. היא נחה, כבדרך אגב, בסל הקניות – "הַנָּשִׁים שֶׁלָּכֶם מְהַלְּכוֹת בֵּין צַ'מְפָּאס/ נוֹשְׂאוֹת סַלְסִלּוֹת עִם תַּרְנְגוֹלוֹת חַיּוֹת, רִמּוֹנֵי יָד וּפֵרוֹת" ("הודעה", עמ' 12); נעוצה כקוץ בליבם התמים של ילדים – "הָעֹצֶר הָיָה אָרֹךְ כְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת […] הַיֶּלֶד שָׁאַל אִם הָעֲצָמוֹת שֶׁבַּחוֹמָה/ שַׁיָּכוֹת לָאוֹרוֹת שֶׁבַּמִּנְהָרָה/ כֵּן, אָמַרְתִּי, וְהַכּוֹכָבִים סָתְמוּ אֶת הַגּוֹלֵל עַל גַּן הָעֵדֶן שֶׁלּוֹ" ("עוצר", עמ' 32). יש שירים שטמונים בהם, כמו מוקשים, מפגני כוח תת־קרקעיים, סמויים מן העין; שעימותים מרים מתחוללים בהם בלחישה, מותירים עקבות קלושות בשלג או הופכים אנשים לעשן. באחרים האלימות גלויה לעין כול, נשפכת בתהלוכה ראוותנית, מסלידה, שאי אפשר להתיק ממנה את המבט:

הופעתם החוזרת ונשנית של אכזריות, כוח שרירותי, אימה וייסורים אינה מאפשרת הקהיה, התרגלות, הכלה – אין זו שירה שיש בה הקלה. הקוראים נקראים להשתתף במעשה העדות, לצרוך את מרכיבי האלימות הללו, השוכנים בין העצים שעליהם תלויים פני אדם, מפוזרים ברחובות ובין רהיטי הבתים – ללא יכולת לפתור אותם או לפייסם. במובן זה יש התאמה מצמיתה בין צורה ותוכן בשירתה של פורשה – חוויית הקריאה בספר אינה של השתקעות, התרווחות, נחמה; היא ממסמרת אותנו אל לב המאפליה, תובעת מאיתנו לשאת את מחיריה, מזכירה לנו את חובתנו לעמוד ולהביט, "לעמוד בזה". 

הצרימה בין מסמנים למסומנים, בין האסתטיקה הלשונית לתוכן המצמרר הנמסר באמצעותה, הולכת ומצטברת לאורך הספר. הציפייה לצעוד בין תלמי השיר בלי למעוד מתבררת כמשימה תובענית, טורדת מנוחה, הופכת קרביים: "מִשֵּׁנָה לְשֵׁנָה לְמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשִׁים שְׁנוֹת לַיְלָה,/ הִיא בְּעַצְמָהּ יַלְדָּה עִם יַלְדָּה, וְחִפַּשְׂנוּ אַחֲרֶיהָ// פֹּה וָשָׁם, בֵּינוֹת/ עֲצָמוֹת שֶׁעֲדַיִן מְכֻסּוֹת בְּשַׁרְווּלִים אוֹ מִכְנָסַיִם,/ עַמּוּד שִׁדְרָה שֶׁנֻּקָּה לְמִשְׁעִי, פַּחִית צֶבַע,/ גֻּלְגֹּלֶת עִם שֵׂעָר" (מתוך המחזור "רוח הרפאים של גן העדן", עמ' 42). 

שיריה של פורשה נעים על ציר שבין שפה פלסטית מפורשת, נערמת, ברזולוציה של עודף וגודש בתיאור הטראומה, כמו בשיר לעיל, לבין קוטב אחר, שבו מיוצגות דרך הלשון תחושות של חסר, התפוררות, שחיקה של קיום, עד כי נדמה כי הדיבור, השיר, השפה עצמה – נמחקים ונעלמים במהלך הקריאה: "בִּמְגוּרֵי הַחַיָּלִים, אֵלֶּה שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת עַצְמָם בְּפֶחָם וְעָשָׁן נִהְיוּ פֶּחָם וְעָשָׁן.// וְהַחַיִּים נוֹתְרוּ, מְחַבְּרִים דְּבָרִים בִּלְתִּי יְדוּעִים לִידוּעִים: מִשְׁקָע, נוֹצַת שִׁכְמָה, גַּפְרוּר, שֵׁם עַל לָשׁוֹן.// וְאָז, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה, הַמִּלְחָמָה שָׁקְעָה בְּשֵׁנָה, וְגֶשֶׁם מִלֵּא אֶת בּוֹרוֹת הַמַּיִם בִּשְׁתִיקָה.// הַחַלּוֹן שֶׁלָּנוּ פָּנָה מִזְרָחָה, וּבָעֲרָבִים שֶׁל חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט, הַשָּׁמַיִם הָיוּ תְּכֵלֶת שֶׁכְּבָר לֹא דֻּבְּרָה" ("כתיבה שנותרה חבויה", עמ' 27, ביירות 1983).

שתיקה, השתקה, התפרקות של הלשון אינן האפשרות המוצעת כאן, במבחר הזה, בשירים האלה, אלא דווקא הצבעה על כוחה של השירה ביצירת מחויבות למבט, בתביעתה מאיתנו להשתתף, לנקוט עמדה. גם מעשה התרגום וההוצאה לאור של מבחר השירים הזה יש בו ממד של אקטיביזם ספרותי, שאינו מתרפק על ייבוא של מחוזות רחוקים והנגשתם לשם הבנה שפתית, אלא קורא למעורבות נחושה, ערה, בנעשה סביבנו, בתוכנו, כשאנחנו עדים לאלימות יומיומית. כשפורשה ממחישה אי־היגיון לשוני באמצעות הלשון עצמה, כשהיא מסגירה את ההסכמה המתמשכת, האגבית, לעסקאות של כוח ושררה – היא מתווה גם נתיב של היחלצות מן הדיסוציאציה המשתקת הזו. 

בחירתה של פורשה לתת קול למושתק, לבזוי, להשיב חיים לעצמות יבשות, להטיל ספק בַּהערצה לַמשיגים מעמד באמצעות כוח, יש בה מעשה של התרעה, של הרתעה, של התנגדות. ההצבעה החוזרת ונשנית של קרולין פורשה על סתמיותה של האלימות, על כך שאין בה כל תמורה, כל תכלית, היא בגדר נקיטת עמדה מוסרית של סירוב למנגנונים המטמינים אלימות זו בלב התרבות, קריאה לסולידריות, למחויבות אנושית הדדית, שמסוגלת לחצות אפילו את הגבול שבין חיים ומוות: 

.

אַתֶּם תִּלָּחֲמוּ

וּבַמִּלְחָמָה, אַתֶּם תָּמוּתוּ. אֲנִי אֶחְיֶה

וּבְעוֹדִי בַּחַיִּים אֶזְעַק עַד יִמּוֹג קוֹלִי

אֶל נְקִיקֵי הָאָרֶץ, שָׁם אֲנַחְנוּ בְּמוֹ

יָדֵינוּ וְהַחַיִּים שֶׁבָּהֶם בָּחַרְנוּ

עוֹד נַחְפֹּר אֶל מַעֲמַקֵּי מוֹתֵנוּ.

עָשִׂיתִי כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת.

שַׁלְּבוּ יָדַיִם אִתִּי, נְשַׁלֵּב אֶת זְרוֹעוֹתֵינוּ

בַּחַיִּים הַבָּאִים עַד נֵצַח נְצָחִים,

שָׁם לֹא נַכִּיר אֶחָד אֶת הַשְּׁנִיָּה

אוֹ אֶת עַצְמֵנוּ […]

בְּמֶרְחָבָיו שֶׁל הַזְּמַן שָׁם נָבַטְנוּ

אֵלֶּה בְּקֶרֶב אֵלֶּה, שָׁם חָיִינוּ

בַּשָּׁעָה הֲכִי רְחוֹקָה מֵאֱלוֹהִים. 

.

מרב פּיטוּן, משוררת, עורכת ומתרגמת. שירים, תרגומים ומאמרי ביקורת פרי עטה פורסמו באנתולוגיות לשירה ובכתבי עת שונים. "הנחיות למניעת ייאוש", מבחר משירתה של אדה לימון בתרגומה, יצא אשתקד בהוצאת קשב לשירה. רשימותיה פורסמו במוסך בגיליונות מתאריכים 25.05.22 ו־26.10.22.

.

קרולין פורשה, "בשעה הכי רחוקה מאלוהים," טנג'יר, 2023. מאנגלית: רעות בן יעקב

.

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ולרי ולדמן על התקווה לגשר בין האישי לפוליטי ב"אנחנו, חסרי המולדת" מאת סיון בסקין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן