כשהוקמו הקיבוצים הראשונים, עשרות שנים לפני הקמת המדינה, הייתה הארוחה בחדר האוכל המשותף תוצאה של עבודה קשה של כל החברים, בעיקר החברות. המנות שהכינו היו פשוטות – מרקים, דייסות, לחם שאפו בעצמם, ולעתים רחוקות ביצים ועוף מתוצרת הלול והמשק של הקיבוץ.

עם ההתפתחות והגידול במספר החברים בקיבוצים בשנות ה-50, והצורך להיענות להכנת ארוחות בהיקף של מאות מנות ביום, הקימו התנועות הקיבוציות מחלקות מטבחים תנועתיות. אלו פעלו כמוסד-על המתכלל את מטבחי הקיבוצים ואספקת המזון שהגיעה אליהם. המטרה הייתה לארגן את ניהול חדר האוכל הקיבוצי והמטבח הצמוד אליו, לפי אמות מידה תזונתיות ובריאותיות, וגם כלכליות. תפקיד המחלקה היה לפיכך להציע תפריטים, להנחות וללמד את צוות עובדי המטבחים שיטות הכנה יעילות, ולעדכן בחידושי המזון העולמיים. כך, למשל, הופצה בשנת 1959 הזמנה לימי עיון בהכנת מנות צמחוניות.

בתקופה זו, מטבחי הקיבוצים כבר השתכללו ולא הסתמכו עוד רק על המזון שהכינו בעצמם מתוצרת המשק וחומרי גלם בסיסיים. הנהלות המטבחים גם קנו פריטי מזון מן המוכן ששולבו במנות הארוחות שהוגשו בחדרי האוכל.

ביחסי הגומלין הכלכליים בין קיבוצים, שנוהלו ביד רמה בידי הנהגת תנועות הקיבוצים, כל קיבוץ שנפל בחלקו להתמחות בתחום מסוים – היה כוכב על במת התוצרת. כשקיבוץ אחד התמחה בייצור נעליים, כל שאר חברי הקיבוצים, על טפם וזקניהם, צעדו רק בנעליים שלו. קיבוץ אחר תפר מעילים? כולם התעטפו בחורף ביצירה המקומית שהייתה זהה ואחידה כמיטב דרישות השוויון המוחלט. כך היה בכל תחום, גם מוצרי בנייה ואלקטרוניקה, ציוד עזר של חקלאות ואפילו בתחום המזון שהוגש לחברים בחדרי האוכל. אותה שיטה: מאפייה של קיבוץ אחד מספקת את הלחם לכל יתר הקיבוצים, וכן הלאה.

המציאות הזו יצרה תקריות שממרחק הזמן נראות כמו קומדיה של טעויות. כך למשל, באביב 1959, רק שבועיים אחרי חג הפועלים ב-1 במאי המייצג את הערבות ההדדית בין פועלי כל העולם ובכלל חברי קיבוצים בשומר הצעיר, שיגרה מחלקת המטבחים של תנועת הקיבוץ הארצי (המאחדת את קיבוצי השומר הצעיר), חוזר להנהלות המטבחים בכל קיבוצי התנועה, ובו הזמינה בגאווה להשתתף ב"יום לימוד לכיבוש מלפפונים".

שיגור המכתב להנהלת המטבח של קיבוץ יד מרדכי היה אירוניה במקרה הטוב, ועלבון צורב במקרה הרע. ולמה? כי ביד מרדכי של אותן השנים פעל במלוא המרץ מפעל שמר – שימורים, מיצים וריבות – גאוות המשק.

שמר נוסד בראשית שנות ה-40, כמהלך חירום. יד מרדכי, אז קיבוץ צעיר מאוד, נקלע לסכנה של עודף יבול. השקעה ביותר מ-100 דונם מלפפונים שנזרעו, הייתה עלולה לירד לטמיון לאחר שהקונה שהבטיח לקנות את הסחורה השופעת פשט את הרגל. אז נולד הרעיון לכבוש את המלפפונים ולמכור אותם כתוצרת משומרת, ולשם כך הובהלה לקיבוץ מדענית מתחנת הניסיונות ברחובות (היום מכון וולקני) שתלמד את החברים את הכימיה הנדרשת להחמצה ואחסון של הכמויות העצומות של המלפפונים. במקביל, נשלחו שליחים לבית חרושת שכן שהסכים להשאיל לקיבוץ הצעיר חביות גדולות של 200 ליטר לשלב השימור הראשון. חברים אחרים מיהרו לסוחר פח בתל אביב וקנו ממנו יריעות שישמשו לייצור מארזים לשיווק הסחורה. בשנה הראשונה נעשתה העבודה תחת כיפת השמיים בצל עצים.

ההצלחה לא אחרה לבוא, וכשהובן שזו לא גחמה חד פעמית הוחלט ליסד מפעל. הוקם צריף ייעודי ונבחר שם: "שמר". גם ראשי תיבות שרומזות על התוצרת, וגם צליל דומה ל"שמן", בית חרושת למזון שהיה אז שם דבר. אחרי הקמת המדינה, המפעל המשיך לשגשג ולפרוח. ייצר שימורים מפרות וירקות רבים: כל סוגי ההדרים שעובדו למיצים ולפתנים, ירקות כמו כרוב, שעועית במיץ עגבניות, מלפפונים, אפונה, ריבות ממגוון פירות ועוד ועוד. וכמיטב המסורת, הוא שיווק את תוצרתו ללקוחותיו הנאמנים – קיבוצי הקיבוץ הארצי, קרובים כרחוקים – חבריו לתנועה, לדרך ולרעיון הסוציאליסטי עם ערבות הדדית לטיפוח כלכלה עצמאית ומשותפת.

התגובה לאיום בתחרות שהקימה מחלקת המטבחים התנועתית לתוצרת "שמר". לא אחרה לבוא. החוזר המזמין ללמוד להכין "חמוצים" מתוצרת בית עבר בין חברי קיבוץ יד מרדכי. "לא נשתתף", כתב אחד בכתב יד נחרץ על המכתב החצוף, הפוגע בכבודם של חברי הקיבוץ כולם. ובתוך ימים אחדים נשלחה תשובה נחרצת, שנכתבה ככל הנראה בחופזה ואולי אף בזעם, עד כדי כך שבהדפסתה נפלו שגיאות, אחת מהן פרוידאנית ממש. בכותרת המכתב על "יום הלימוד" הקולינרי, המילה "כיבוש" (מלפפונים) הוחלפה במילה "כבוד". איננו רוצים להשתתף, כתב הקיבוץ במכתב, אותו חתם ב״ברכת חברים״ המקובלת. ואם אתם לא מבינים רמזים, ובכן מסבירים חברי הקיבוץ הנעלבים עד עמקי נשמתם: ״מלפפונים כבושים מספק לנו בית החרושת 'שמר'".

אירוניה כפולה היא שבשנת 1966, מכר יד מרדכי את בית החרושת לשלושה יזמים פרטיים. הסיבה: לא נמצאו חברים שהסכימו לעבוד במפעל, והקיבוץ נאלץ לייבא עובדים מהעיר אשקלון השכנה. בקיבוץ הסוציאליסטי רצו להימנע מהעסקה של פועלים כבעלי בית, הסותרת את העקרונות הקומוניסטיים. החברים העדיפו להיפרד מהמפעל, לסמוך מבחינה כלכלית ולהתמסר לענפים בהם היו רק ידיים עובדות של חברי הקיבוץ.

הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון קיבוץ יד מרדכי בקיבוץ יד מרדכי, וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.