האם אינטליגנציה מלאכותית מסוגלת לפענח את מכונת ההצפנה העצומה שהיא נפש האדם? והאם הספרות יכולה לסייע לה או עלולה להכשיל אותה במשימה? אורית נוימאיר פוטשניק על "משאבי אנוש", רומן הביכורים של שחר קמיניץ
.
"בעידן שבו המידה הטובה היא העושר, חייב אדם מתוקן שיהיה לו חזון פיננסי." כך פותח שחר קמיניץ את ספר הביכורים שלו, משאבי אנוש. מכאן ואילך הוא משתעשע במיומנות, בחן רב ובהומור, בין ענפי האילן הגבוה שנתלה בו, ומשליך משם אבנים קטנות ומושחזות היטב על תעשיית ההיי־טק הישראלית ובכלל. הוא צוחק על הקלישאות הנבובות של תרבות העבודה העכשווית שבה נהוג לכנות את מקום העבודה "משפחה", לועג לתחושת המשבר התמידית שבעטיה נדרשים העובדים "לתת מאתיים אחוז" ולהזניח את משפחתם האמיתית, מציג לראווה את הצביעות ברשימת "ערכי החברה" שכל עובד היי־טק מכיר ואת הכשלים המוסריים העמוקים, הציניות, החדירה לפרטיות ותאוות הבצע שהתעשייה נשענת עליהם. אך את הפגמים של גיבוריו – אנוכיות גסה, תחרותיות ילדותית והעקרות הרגשית הנלווית אליהן – הוא מתאר באופן מכמיר לב, המפעפע מבעד לסגנון השנון והקליל.
גיבור הרומן הוא לא פחות מברנר – יזם ההיי־טק דרור ברנר, גבר תלוש, עם יחסי אנוש בעייתיים, שמקים סטארט אפ שאפתני המתיימר לחדור לנפש האנושית של כל אחד ואחת מאתנו – היוזרים – ולספק לנו ניתוח מדוקדק של צפונות ליבנו. כל פרק משמונת פרקי הרומן מוקדש לדמות אחרת ממגוון הדמויות המאכלסות את מגדל ההיי־טק הזכוכיתי בהרצליה פיתוח שבו שוכנים משרדי "אינסטמיינד", החברה שהקים ברנר. בתיה, עובדת הנקיון המוחלשת והשקטה, יודעת כמובן על "בני הבית" הרבה יותר משהם משערים. היא מבינה אותם היטב, ועוקבת בדריכות ובחדות אבחנה אחר מצב החברה בעודה תרה אחר אפיק קריירה עבור בִּתה. יותם, המתכנת הגיק, שמוצא את עצמו בעמדה בכירה מדי, אף שהוא נעדר כישורי ניהול ויכולת הבנה של בני אדם. ערן, סמנכ"ל הכספים הבורגני שהשינויים החברתיים והטכנולוגיים מרעידים את הקרקע תחת רגליו. הדס, המתכנתת החד־ הורית השאפתנית והמצטיינת, הממלאה את החלל בחייה בצרכנות נבובה. נעמה, בת זוגו המתוסכלת של ברנר, עובדת בכירה ב"מחלקת שטנה" באחת החברות השכנות, מתפרנסת מניטור מפיצי גזענות ואלימות קשה ברשתות החברתיות כמו גם ממעקב אחרי ההכנסות שאלו מניבים כיצרני תוכן. יערה, הדוקטורנטית לספרות שעברה להתפרנס ב"אינסטמיינד" ולעזור למכונה לפענח את הרגשות בטקסטים ספרותיים. תרצה, אימו המתוסכלת של ברנר, החותרת שוב ושוב לקרבת בנה המתנכר. וגם רוב, ברון ההיי־טק מעמק הסיליקון, בן דמותו של צוקרברג, שברנר מנסה למכור לו את מרכולתו.
האנשים האלה, השאפתניים, האנוכיים, הבודדים כל כך, אינם שונים כמובן משאר ה"יוזרים" של התוכנה וגם הם מנסים להשתמש בה כדי להקל על מכאובי נפשם, אף על פי שהם חשופים באופן אינטימי לקרביה. התוכנה מבוססת האינטיליגנציה המלאכותית של "אינסטמיינד" מציעה ליוזרים שלה ולאנושות כולה שחרור מאשליית הסיבתיות שמעניקות לנו תיאוריות פסיכואנליטיות, ובמקומה מזמינה אותם להתמסר לקורלציות סטטיסטיות שמכונות חישוב אימתניות יכולות לחלץ מתוך כמויות עצומות של מידע המוזנות לתוכן. "פרויד ואחרים עשו עבודה יפה, אני לא אומר, אבל בסך הכול האירו בפנס על גלגל שיניים אחד בתוך מכונת הצפנה עצומה. השיטות של הפסיכולוגים מתבססות על כל כך מעט דאטה שאי אפשר לייחס להן שום תוקף מדעי, ובטח לא להפעיל אותן ביעילות ובהיקף גדול על מיליוני אנשים." כך קובע דרור ברנר, ואף מצהיר באירוניה ספק מודעת: "אין מוקדם ומאוחר בסטארט־אפ."
הרומן נכנס לדיון בנושא הרותח של האינטליגנציה המלאכותית והיכולת שלה להחליף, לחקות או אף להיעשות אנושית. היזם, דרור ברנר, מגיע למסקנה שכדי שהתוכנה תוכל לאבחן את היוזרים שלה, כלומר לבצע את הקורלציות באופן מדויק ויעיל, עליו ללמד אותה על שלל הרגשות האנושיים הדקים מן הדק. ואיך אפשר לעשות זאת אם לא באמצעות הזנה שלה במיטב יצירות הספרות? המתכנתים של "אינסטמיינד" עושים לילות כימים (ונותנים מאתיים אחוז) כדי לפתור את הבאגים שיוצרים בתוכנה טקסטים המכילים אירוניה ומטפורות המוזנים לתוכה (שהרי מדובר במיטב הספרות). מטפורות ואירוניה שבות ומכשילות את האלגוריתם. התוכנה פשוט לא מבינה אותן. האינטליגנציה המלאכותית יודעת רק לפתות את היוזר לחשוף את נפשו בפניה (כלומר לספק על עצמו מידע במספיק מילים שיאפשרו לבצע את הקורלציה) באמצעות מחמאות קלישאיות ואמפתיה נוסחתית, ובסופו של דבר מציגה בפניו ניתוח שגם הוא קלישאי ולעוס, כך לפחות בתחילת הרומן.
קמיניץ, למרות עברו המפואר כיזם היי־טק ואיש טכנולוגיה, ממקם את עצמו בצד מאוד מובהק בוויכוח על בינה מלאכותית. לא נראה שהוא רוחש אמון רב ליכולותיה של המכונה, ולאפשרות שלה לפתח מנגנונים רגשיים אנושיים או ללמוד את השפה לאשורה. התחבולה העלילתית שלו נותנת לו את ההזדמנות להפגין את אהבתו הגדולה לספרות באמצעות שלל רפרנסים שנונים וציטוטים (ואף רשימה ביבליוגרפית בסוף הספר), ואת המחויבות שלו לשושלת של קריאה והשפעה. הוא מביע זלזול מופגן באלגוריתם ושר שיר הלל לאהבת הספרות ולהיותה המייצגת, המסבירה והמשקפת הטובה ביותר של הנפש האנושית. "בכל מקום שאליו אני הולך אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפני," שולף ברנר ציטוט של פרויד.
ובכל זאת קמיניץ פותח פתח לתוכנה שלו להערים גם עליו, או שמא אינו עומד בפיתוי. הוא נותן לניסוחים שלה ולניתוחי המקרה שלה להשתכלל יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת, ובסופו של דבר אף מאפשר לה ללמוד להשתמש במטפורות: "נדמה לך, הדס, שהיית ילדה שלא עלתה יפה … או שמשהו בך התקמט מבלי משים. הטלת צל על עולמם המואר של בני כיתתך". בד בבד הוא מצייר תמונה קודרת של ההידלדלות האנושית: "במשך עשורים רבים קבעו מדעני משב כי המבחן העילאי לבינה מלאכותית יהיה המידה שבה תצליח להתחזות לבן שיח אנושי. מחשבה נאצלת אך מוטעית לחלוטין", מהרהר רוב, ברון הטכנולוגיה, על מבחן טיורינג, "הוא רצה תוכנות שנראות בדיוק כמו תוכנות מחשב ויודעות הרבה יותר מכל אדם. המלאכותיות היא סוד כוחן, לא חולשתן."
בסופו של דבר קמיניץ לא מכריע בשאלות האלה. משאבי אנוש הוא רומן מעורר מחשבה אבל אינו פילוסופי, או עתידני. הוא רומן עכשווי מאוד, שנון וקולח, אך גם מורכב וחד אבחנה ובעיקר מעורר עונג צרוף אצל קוראיו, עונג שמכונות לא יספקו לנו לעולם – ולא כי הן לא יוכלו לכתוב כמו אוסטין, אלא כי פעולה כזו היא פשוט לא רווחית מספיק.
.
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: מאיה מיכאלי על מרגריט דיראס וספרה "אמילי ל'"
תגובות על כתבה זו