עונג שמכונות לא יספקו לנו לעולם: קריאה ב"משאבי אנוש" לשחר קמיניץ

אורית נוימאיר פוטשניק

.

"בעידן שבו המידה הטובה היא העושר, חייב אדם מתוקן שיהיה לו חזון פיננסי." כך פותח שחר קמיניץ את ספר הביכורים שלו, משאבי אנוש. מכאן ואילך הוא משתעשע במיומנות, בחן רב ובהומור, בין ענפי האילן הגבוה שנתלה בו, ומשליך משם אבנים קטנות ומושחזות היטב על תעשיית ההיי־טק הישראלית ובכלל. הוא צוחק על הקלישאות הנבובות של תרבות העבודה העכשווית שבה נהוג לכנות את מקום העבודה "משפחה", לועג לתחושת המשבר התמידית שבעטיה נדרשים העובדים "לתת מאתיים אחוז" ולהזניח את משפחתם האמיתית, מציג לראווה את הצביעות ברשימת "ערכי החברה" שכל עובד היי־טק מכיר ואת הכשלים המוסריים העמוקים, הציניות, החדירה לפרטיות ותאוות הבצע שהתעשייה נשענת עליהם. אך את הפגמים של גיבוריו – אנוכיות גסה, תחרותיות ילדותית והעקרות הרגשית הנלווית אליהן – הוא מתאר באופן מכמיר לב, המפעפע מבעד לסגנון השנון והקליל.

גיבור הרומן הוא לא פחות מברנר – יזם ההיי־טק דרור ברנר, גבר תלוש, עם יחסי אנוש בעייתיים, שמקים סטארט אפ שאפתני המתיימר לחדור לנפש האנושית של כל אחד ואחת מאתנו – היוזרים – ולספק לנו ניתוח מדוקדק של צפונות ליבנו. כל פרק משמונת פרקי הרומן מוקדש לדמות אחרת ממגוון הדמויות המאכלסות את מגדל ההיי־טק הזכוכיתי בהרצליה פיתוח שבו שוכנים משרדי "אינסטמיינד", החברה שהקים ברנר. בתיה, עובדת הנקיון המוחלשת והשקטה, יודעת כמובן על "בני הבית" הרבה יותר משהם משערים. היא מבינה אותם היטב, ועוקבת בדריכות ובחדות אבחנה אחר מצב החברה בעודה תרה אחר אפיק קריירה עבור בִּתה. יותם, המתכנת הגיק, שמוצא את עצמו בעמדה בכירה מדי, אף שהוא נעדר כישורי ניהול ויכולת הבנה של בני אדם. ערן, סמנכ"ל הכספים הבורגני שהשינויים החברתיים והטכנולוגיים מרעידים את הקרקע תחת רגליו. הדס, המתכנתת החד־ הורית השאפתנית והמצטיינת, הממלאה את החלל בחייה בצרכנות נבובה. נעמה, בת זוגו המתוסכלת של ברנר, עובדת בכירה ב"מחלקת שטנה" באחת החברות השכנות, מתפרנסת מניטור מפיצי גזענות ואלימות קשה ברשתות החברתיות כמו גם ממעקב אחרי ההכנסות שאלו מניבים כיצרני תוכן. יערה, הדוקטורנטית לספרות שעברה להתפרנס ב"אינסטמיינד" ולעזור למכונה לפענח את הרגשות בטקסטים ספרותיים. תרצה, אימו המתוסכלת של ברנר, החותרת שוב ושוב לקרבת בנה המתנכר. וגם רוב, ברון ההיי־טק מעמק הסיליקון, בן דמותו של צוקרברג, שברנר מנסה למכור לו את מרכולתו.

האנשים האלה, השאפתניים, האנוכיים, הבודדים כל כך, אינם שונים כמובן משאר ה"יוזרים" של התוכנה וגם הם מנסים להשתמש בה כדי להקל על מכאובי נפשם, אף על פי שהם חשופים באופן אינטימי לקרביה. התוכנה מבוססת האינטיליגנציה המלאכותית של "אינסטמיינד" מציעה ליוזרים שלה ולאנושות כולה שחרור מאשליית הסיבתיות שמעניקות לנו תיאוריות פסיכואנליטיות, ובמקומה מזמינה אותם להתמסר לקורלציות סטטיסטיות שמכונות חישוב אימתניות יכולות לחלץ מתוך כמויות עצומות של מידע המוזנות לתוכן. "פרויד ואחרים עשו עבודה יפה, אני לא אומר, אבל בסך הכול האירו בפנס על גלגל שיניים אחד בתוך מכונת הצפנה עצומה. השיטות של הפסיכולוגים מתבססות על כל כך מעט דאטה שאי אפשר לייחס להן שום תוקף מדעי, ובטח לא להפעיל אותן ביעילות ובהיקף גדול על מיליוני אנשים." כך קובע דרור ברנר, ואף מצהיר באירוניה ספק מודעת: "אין מוקדם ומאוחר בסטארט־אפ."

הרומן נכנס לדיון בנושא הרותח של האינטליגנציה המלאכותית והיכולת שלה להחליף, לחקות או אף להיעשות אנושית. היזם, דרור ברנר, מגיע למסקנה שכדי שהתוכנה תוכל לאבחן את היוזרים שלה, כלומר לבצע את הקורלציות באופן מדויק ויעיל, עליו ללמד אותה על שלל הרגשות האנושיים הדקים מן הדק. ואיך אפשר לעשות זאת אם לא באמצעות הזנה שלה במיטב יצירות הספרות? המתכנתים של "אינסטמיינד" עושים לילות כימים (ונותנים מאתיים אחוז) כדי לפתור את הבאגים שיוצרים בתוכנה טקסטים המכילים אירוניה ומטפורות המוזנים לתוכה (שהרי מדובר במיטב הספרות). מטפורות ואירוניה שבות ומכשילות את האלגוריתם. התוכנה פשוט לא מבינה אותן. האינטליגנציה המלאכותית יודעת רק לפתות את היוזר לחשוף את נפשו בפניה (כלומר לספק על עצמו מידע במספיק מילים שיאפשרו לבצע את הקורלציה) באמצעות מחמאות קלישאיות ואמפתיה נוסחתית, ובסופו של דבר מציגה בפניו ניתוח שגם הוא קלישאי ולעוס, כך לפחות בתחילת הרומן.

קמיניץ, למרות עברו המפואר כיזם היי־טק ואיש טכנולוגיה, ממקם את עצמו בצד מאוד מובהק בוויכוח על בינה מלאכותית. לא נראה שהוא רוחש אמון רב ליכולותיה של המכונה, ולאפשרות שלה לפתח מנגנונים רגשיים אנושיים או ללמוד את השפה לאשורה. התחבולה העלילתית שלו נותנת לו את ההזדמנות להפגין את אהבתו הגדולה לספרות באמצעות שלל רפרנסים שנונים וציטוטים (ואף רשימה ביבליוגרפית בסוף הספר), ואת המחויבות שלו לשושלת של קריאה והשפעה. הוא מביע זלזול מופגן באלגוריתם ושר שיר הלל לאהבת הספרות ולהיותה המייצגת, המסבירה והמשקפת הטובה ביותר של הנפש האנושית. "בכל מקום שאליו אני הולך אני מגלה שמשורר כבר היה שם לפני," שולף ברנר ציטוט של פרויד.

ובכל זאת קמיניץ פותח פתח לתוכנה שלו להערים גם עליו, או שמא אינו עומד בפיתוי. הוא נותן לניסוחים שלה ולניתוחי המקרה שלה להשתכלל יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת, ובסופו של דבר אף מאפשר לה ללמוד להשתמש במטפורות: "נדמה לך, הדס, שהיית ילדה שלא עלתה יפה … או שמשהו בך התקמט מבלי משים. הטלת צל על עולמם המואר של בני כיתתך". בד בבד הוא מצייר תמונה קודרת של ההידלדלות האנושית: "במשך עשורים רבים קבעו מדעני משב כי המבחן העילאי לבינה מלאכותית יהיה המידה שבה תצליח להתחזות לבן שיח אנושי. מחשבה נאצלת אך מוטעית לחלוטין", מהרהר רוב, ברון הטכנולוגיה, על מבחן טיורינג, "הוא רצה תוכנות שנראות בדיוק כמו תוכנות מחשב ויודעות הרבה יותר מכל אדם. המלאכותיות היא סוד כוחן, לא חולשתן."

בסופו של דבר קמיניץ לא מכריע בשאלות האלה. משאבי אנוש הוא רומן מעורר מחשבה אבל אינו פילוסופי, או עתידני. הוא רומן עכשווי מאוד, שנון וקולח, אך גם מורכב וחד אבחנה ובעיקר מעורר עונג צרוף אצל קוראיו, עונג שמכונות לא יספקו לנו לעולם – ולא כי הן לא יוכלו לכתוב כמו אוסטין, אלא כי פעולה כזו היא פשוט לא רווחית מספיק.

.

אורית נוימאיר פוטשניק היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בין היתר בכתבי העת הו!, מאזניים והליקון. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", (פרדס, 2019) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. עורכת "אַתְּ כל הרצון: מבחר שירה לסבית עברית עכשווית". לאחרונה ראה אור ספרה השני "הים נסוג עוד קצת" בהוצאת אפיק. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך.

.

שחר קמיניץ, משאבי אנוש, כנרת, זמורה דביר, 2023

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: מאיה מיכאלי על מרגריט דיראס וספרה "אמילי ל'"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קוּמִי

רָמִי לֵאוֹן יוּלְזָרִי

.

א.
כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ וַאֲנִי יוֹשֵׁב
לְצַד גַּבָּהּ, אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעֵת
וּבְעוֹנָה אַחַת אֶת מַחֲצִית צַוָּארָהּ וְאֶת
מַחֲצִית גְּרוֹנָהּ, אָחוֹרָה וְקָדִימָה,
מִסּוֹף הַלֵּדָה וְעַד תְּחִלַּת הַמָּוֶת.
בֵּינֵיהֶם, מַעְגָּלִים שֶׁל קִפְלֵי עוֹר
צְפוּפִים, חֲרוּצִים עָמֹק פְּנִימָה. כָּל
אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לְסַמֵּן חֶבֶל שֶׁנִּכְרַךְ.
קוּמִי, אֲנִי אוֹמֵר, פִּקְּחִי אֶת עֵינַיִךְ.
קוּמִי.

ב.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ,
הִיא אוֹסֶפֶת אֶת רַגְלֶיהָ אֶל הֶחָזֶה
וְאֶת מִצְחָהּ אֶל בִּרְכֶּיהָ. הִיא נוֹשֶׁמֶת
מִתּוֹכָהּ אֶל תּוֹכָהּ. הִיא מְכַסָּה אֶת
עֵינֶיהָ בְּכַף יָדָהּ וְעָלֶיהָ מֻקְרָן אוֹתוֹ
זִכְרוֹן יַלְדוּת שׁוּב וָשׁוּב: הִיא
מַשְׁכִּיבָה אֶת עַצְמָהּ לִישֹׁן.

ג.
הִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ וְעֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת.
הִיא יְשֵׁנָה. פִּיהָ פָּעוּר וּמִמֶּנּוּ נוֹטֵף
לְאִטּוֹ רֹק אֶל יָדִי הַתּוֹמֶכֶת בְּרֹאשָׁהּ.
הַשְּׂעָרוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁעַל גַּב כַּף יָדִי
מְקַבְּלוֹת עֲלֵיהֶן אֶת כֹּבֶד הַנּוֹזֵל
הַסָּמִיךְ, נִדְבָּקוֹת אֶל הָעוֹר. מַבָּטִי
נוֹדֵד אֶל עֹמֶק הַבְּאֵר מִמֶּנָּה נוֹבְעִים
הַמַּיִם הַיּוֹצְאִים מִתּוֹכָהּ עַד לַמָּקוֹם
אֵלָיו אוֹר לֹא מַגִּיעַ.

ד.
הֶבֶל נְשִׁימָתָהּ, חַם וְלַח, מְעַרְפֵּל אֶת
אַמַּת יָדִי, מְצַיֵּר בְּצִבְעֵי מַיִם רַכִּים עַל
עוֹרִי הֶחָשׂוּף.

ה.
מִבַּעַד לְעֵינַי הָעֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה, אֲנִי
רוֹאֶה אֶת תָּוֵי פָּנַיִךְ מְרַצְּדִים. הִבְהוּב
גַּחְלִילִית לְמַרְגְּלוֹת גֶּדֶר אֶבֶן בְּסִמְטָה
צָרָה. צֵל עוֹבֵר. שִׁמְרִי.

ו.
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מְקוֹמָם שֶׁל
הַפַּרְפָּרִים, כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם אֶחָד.
מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה מְקוֹמָן שֶׁל
הָרִמּוֹת, יְמֵי חַיֵּיהֶן מִי יִמְנֶה.

ז.
אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ הָרֶגֶשׁ מִתְגַּלֵּם בַּבָּשָׂר
הַגֹּלֶם בְּפַרְפַּר הַפַּרְפַּר בְּרִמָּה הָרִמָּה
בַּבָּשָׂר הַבָּשָׂר נִבְקַע אֵיךְ בִּקַּעְתְּ אֶת
הַבָּשָׂר מִתּוֹכוֹ יוֹצְאִים נוֹזְלִים פְּעִימוֹת
אֵדִים חַמִּים מָה יִהְיֶה

ח.
הִגִּיעַ הַזְּמַן לָלֶכֶת מֵרָחוֹק הֵדֵי שִׁיר
לֶכֶת לֹא צָמֵא לֹא רָעֵב כְּמוֹ גָּמָל עִם
דַּבֶּשֶׁת לֹא קַר לֹא חַם לֹא מֵרֻחָם לֹא
מְנֻחָם בַּשָּׁמַיִם אֵין קֶשֶׁת וּבַתִּקְרָה אֵין
עָנָן

ט.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל צִדָּהּ,
הִיא מַצְמִידָה אֶת גַּבָּהּ אֵלַי. אֲנִי
מִתְעַגֵּל לִהְיוֹת הַתַּבְנִית אֵלֶיהָ גַּבָּהּ
נוֹצָק, כַּפּוֹת יָדַי הֵן הַשְּׂמִיכָה אֶל
תּוֹכָהּ הִיא מִתְכַּרְבֶּלֶת. אֲנִי רוֹאֶה
נָחָשׁ מַחְלִיק לְיַד צְפַרְדֵּעַ וְלֹא טוֹרֵף
אוֹתָהּ. סִבּוּב הַגַּלְגַּל הִגִּיעַ אֶל קִצּוֹ.
אֹם.

.

רמי לאון יולזרי מטפל בשיאצו ומורה לצ'י קונג. זהו לו פרסום ביכורים.

.

» במדור ארוכים בגיליון קודם של המוסך: ״כעת, כפסע – (מי יבוא)״, פואמה מאת טליה סיידל כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נח ונעה

דנה שמחיוף שחף

.

קבענו להיפגש בפומפידו בחמש וחצי. רציתי לספר למישהו שקבעתי עם אנשים בפומפידו בחמש וחצי, סתם כדי לשמוע את עצמי אומרת דבר כזה. ניסיתי לשמור על קור רוח. עמדתי לפגוש איש ואישה מאוד נכונים, מאוד ברוח הזמן. הוא במאי נחשב שנבחר לביים הצגה באופרה בסטיליה, והיא רקדנית בלהקה ידועה.

הבמאי המפורסם היה מז'אנר היפה־לא־יפה. הפה שלו היה גלי ועייף, כמו בלון שנגרר על הרצפה בסוף מסיבה, והיה לו שיער חום כהה מבולגן. הרקדנית הייתה מסותתת עם עצמות לחיים של מישל פייפר ושפתיים עבות אך לא משורבבות, אדומות כאילו הזריקו להן דיו.

עוד בארץ נפגשנו בדירה היפה שלהם במרכז תל אביב. היא הייתה נחמדה אליי, ואמרה שהם ממש שמחים שיש להם בייביסיטר מסודרת לפריז. "נכון, נח? אתה תשחק עם נעה?" הילד הקטן ישב על הספה הקטיפתית הירוקה ולא הזיז את עיניו מהאייפד. פיו הזעוף דמה לזה של אביו, והוא נראה כמו איש מבוגר מכווץ ממדים. היא רכנה אליו, "נח חמוד, אתה יודע שנעה מאוד רוצה לבלות איתך קצת? תראה, אפילו יש לכם אפילו שם דומה, וגם נעה היא בלי ו'."

.לנח בן השלוש זה לא הזיז, והוא השליך את האייפד על הספה, קם והכניס את כל ידו לקנקן המים שהיה מונח על השולחן.

"נחצ'ה," היא אמרה ברכות, "מספיק. מה אמרנו?"

שמחתי. היא הבטיחה לי שהם יהיו המשפחה שלי בפריז ונעשה יחד ארוחות שישי. הנחתי שהבמאי לא בבית עד שפתאום הופיע בפתח הסלון, מלמל איזה משהו לעברי וגירד בעורפו. הוא לבש בוקסר עם פסים כמעט בלתי נראים וגופייה לבנה ומקומטת. הייתי נבוכה, מודעת לתנוחה שבה ישבתי, והיה לי חם. המזגן בדירה שלהם לא פעל והזעתי מתחת לשמלה הפרחונית הווינטג'ית העבה שלבשתי במיוחד לפגישה.

לא חשבתי שהם באמת יהיו המשפחה שלי בפריז אבל נהניתי להאמין לזה. ולמרות שהחום בדירה נדבק לי לידיים ולקרסוליים ואפילו לכפות הרגליים, הקרירות נדפה מכל עבר, גם ממנה, שחייכה כל הזמן והתאמצה להיות חביבה. היה נחמד לדעת שאכיר אנשים בפריז, ועוד כאלה שוודאי יערכו מסיבות בדירה שלהם ליד כיכר הבסטיליה ואולי גם יזמינו אותי. בייביסיטר על נח זו לא בדיוק עבודת חלומות, ועדיין משימה די פשוטה ובעיקר משתלמת.

ברכבת התחתית בדרך לפומפידו התחלתי לחשוד. אם הם גרים ברובע האחד־עשר, כפי שהרקדנית אמרה לי, למה לא קבענו שם? אנחנו נסתובב יחד ואז, איך אגיע איתו לבית שלהם? חשבתי לשלוח הודעה אבל לא עשיתי כלום. משהו היה מוזר, כן, אבל בחרתי להתעלם. אולי הריטלין שלקחתי באותו בוקר כדי ללמוד עזר בהדחקה הזאת. פחדתי גם שהם יחשבו שאני לא זורמת. עוד לפני שהכרתי אותם, רציתי לרַצות אותם.

כשהגעתי ראיתי את הבמאי עומד שפוף מעט ליד העגלה שבתוכה היה מקופל נח.

"היי," אמרתי, מקווה שהקול שלי לא רועד.

"היי," אמר בקול נמוך, אף תו לא זע בפניו.

"מה קורה?" שאלתי, תוהה איפה אשתו, "היי נח חמוד."

הילד הזעוף התפתל בתוך העגלה והסתיר את פניו בידו שאחזה בובת קוף מרופטת.

"הנה, היא מגיעה, היא הלכה לחפש אותך," אמר הבמאי והביט מעבר לראש שלי. היה ניכר שגם הוא חרד מלהיות איתי לבד.

"מה נשמע?" אמרתי כשהרקדנית חזרה, ואימצתי את החיוך הכי מתוק.

"בסדר, בסדר," היא אמרה ולרגע היה נדמה שסיגלה לעצמה מבטא לא ברור, כאילו ריככה את ה־ר'. "אוקיי נעה, אז אנחנו הולכים לסרט ונפגוש אתכם פה במטרו," היא דקלמה כמו מפקדת חדשה בצבא, ואז הסתכלה על בעלה, "רגע מאמי, זה מטרו פה או מקדונלד׳ס?"

הוא הסתכל על ה־M האימתנית והצהובה. "זה מטרו," מלמל כמעט בלי לרווח את שפתיו.

"מעולה, אז נפגוש אתכם פה ברבע לתשע, תשע כזה?" היא חייכה חיוך שחשף כמאה שיניים.

"אה… בסדר, אין בעיה," אמרתי והבטתי בנח באימה.

"יופי, יש לו פה בתיק כריך ומים וכל מה שצריך, קצת מכוניות, את רואה?" היא פשפשה בתחתית העגלה והראתה לי כמה צעצועי פלסטיק. הנהנתי למראה הצעצועים.

"אז כזה פשוט להסתובב איתו?" וידאתי, מנסה לא להישמע מופתעת, כאילו כל משימה שיטילו עליי אקבל על עצמי כחברת כת. השעה הייתה רבע לשש, יש לי שלוש שעות להיות עם הילד הרגזן הזה. מעולם לא הייתי עם ילד כזה קטן לבד.

"כן, את יודעת, הכי בצ'יל, תעשו מה שבא לכם. הוא ממש ישמח לשחק איתך תופסת. נכון, נח? את יכולה לקחת אותו פה לאיזו גינה, לקנות לו מיץ תפוזים, נחזיר לך כמובן."

שתקתי. הסתכלתי על הבמאי שהסתכל בנייד שלו.

"את גם יכולה להסתובב איתו בחנות צעצועים ורק להסתכל, הוא אוהב ככה."

"אוקיי.״

"אה," נזכרה, "רק אל תקני לו משהו עם ביצים, הוא אלרגי," ליטפה את שיערו החום והגלי של נח. "אז תיהנו, ביי חמודים, ביי נחצ'ה," היא אמרה והדביקה לו נשיקה על הלחי. הבמאי נופף לו לשלום מרחוק והתחיל ללכת, והיא נשרכה אחריו.

נח ואני נותרנו שם המומים, הוא מסתכל עליי מהעגלה ואני מסתכלת עליו מלמעלה. אין סיכוי שהוא זוכר אותי מהמפגש בתל אביב.

"נח, איזה כיף הולך להיות לנו!" אמרתי, והוא שב והתקפל. הרמתי את המבט מעל העגלה, מעבר לה, והמבנה הסבוך של מוזיאון הפומפידו איים עליי בגודלו ובצינורותיו השקופים. הכעס התחיל לתסוס בתוכי. איך הם מעיזים להשאיר אותי ככה ברחוב בעיר שאני נמצאת בה יומיים עם ילד שאני לא מכירה? מה בדיוק אעשה איתו עכשיו שלוש שעות? לשחק תופסת עאלק. אנחנו במקום הכי הומה בעיר. ואם הוא יברח לי ויחטפו אותו?

עמדתי שם מול הרחבה הגדולה כשהצרפתית מתפתלת ומסתעפת סביבי. היו שם נערים שחיכו בתורים ארוכים כדי להיכנס למוזיאון, משפחות שטיילו לאורך השדרה מאחוריי ואכלו גלידה. גברים יפים עם משקפי שמש זהובי מסגרת שתו אפרול שפריץ. הבחנתי בשתי נשים במעילי טרנץ' בהירים ושמלות מבריקות מתקדמות לעברי, שיערן החלק־גלי־בוהק מתבדר ברוח כמו בפרסומת. הרגשתי שעוד רגע הן יגידו לי, "שרי, אבריסינג וויל בי אולרייט. קאם וויז אס," ואז נרחף יחד לאחד מבתי הקפה ונשאיר את נח מאחור.

אבל כולם חלפו על פנינו כאילו היינו בלתי נראים. כולם היו בתנועה ורק אני ונח היינו קפואים, אני נעוצה בתוך נעלי בובה לוחצות והוא כפות בתוך העגלה. לקחתי נשימה עמוקה. עליי להתעשת. הפיות במעילי הטרנץ' לא באות להציל אותי.

"היי נח," רכנתי אל העגלה והושטתי יד ללטף את פיתולי שערו הבתולי. הוא זעף והמהם, אז משכתי אותה מייד. שוב סרקתי את האזור, לאן אקח אותו? לא רציתי להתרחק מהרחבה הבטוחה. המחשבה על הסגת גבול והליכה ברחבי העיר הרועשת והענקית הפחידה אותי.

"רוצה שנלך לטייל?" גייסתי טון של מנחה בתוכנית ילדים והוא הסתובב לעברי והתמתח.

"כן!" הוא צעק.

נסתובב רק באזור הפומפידו, החלטתי. הרחבה שמול המוזיאון, המדרחוב שממשיך ממנה, והקניון הצמוד. כיתרתי אותנו בראשי, קבעתי גבולות גזרה וזה הרגיע אותי מעט. לא נצא מפה. לא נתקרב לכביש, לא נחפש גינה. רק שלא יבקש לשחק תופסת ויהיה בסדר.

התחלתי לדחוף את העגלה, היא הייתה כבדה באופן מחשיד, כאילו מתחבא עוד תינוק בתיק שתלוי מאחור. פתחתי את הרוכסן הכסוף של התיק המסוגנן. היו שם רק צעצועים, מוצץ ומגבונים. לפחות אני לא צריכה להחליף לו חיתול. אבל מה יהיה באמת כשהוא יצטרך להשתין?

"נח, אתה צריך פיפי?"

"לא־לא־לא־לא," הוא שר.

"כשתצטרך תגיד לי לפני, נכון?"

"כן־כן־כן־כן."

לא סמכתי על כובד העגלה וכל רגע הצצתי מעבר לחיפוי הראש כדי לראות שהוא עוד שם. פחדתי שייפול או ייעלם. פחדתי פחד אימים לילד הקטן הזה. מפעם לפעם שאלתי אותו בקול רם מדי, "אתה בסדר שם?" והוא רק היה מנענע את רגלו או מוציא את ידו מגבולות העגלה ומראה לי את בובת הקוף העצובה שלו.

הסתובבנו בערך עשרים פעם סביב רחבת הפומפידו, וכשעצרתי להציץ בשעון נחרדתי לראות שהשעה רק שש ורבע. אחרי שפענחתי איך לבלום את העגלה שלא תידרדר, סובבתי אותה אליי והתיישבתי על מדרגה לצד כניסה לחנות נעליים ענקית במדרחוב.

ישבנו לנו ככה, כשריחות הצ'יפס והבאגט מהביסטרו שמולנו מתמזגים בריח הגומי של נעלי הספורט. נח הסתכל לי לתוך האישונים ואז בחן את כולי בעיניו החומות הגדולות. לא ידעתי מה לומר לו. ריחמתי עליו קצת, הוא נראה לי עצוב. לחייו היו תפוחות, סביב שפתיו האדומות היו שאריות של שוקולד או משהו.

"אתה רוצה את הכריך שלך? אתה רעב?"

הוא לא ענה.

"אתה רעב, חמוד?" ניסיתי שוב.

הוא הנהן ואני שמחתי כמו שסבתא שלי שמחה בכל פעם שהייתה מכינה לי משהו לאכול. הוצאתי את הכריך החיוור מתחתית העגלה. הוא היה אכול והנייר הלח נדבק אליו.

נח חטף אותו ממני והחל ללעוס, לא מנתק ממני קשר עין.

"פטטה על הראש," הוא אמר פתאום בפה מלא.

"פ־ט־ט־ה על הראש," הוא שחרר קרקור של צחוק.

חייכתי אליו. "מה, יש לי פטטה על הראש?" אמרתי, והצחוק שלו התגבר והוא כמעט נחנק מהכריך. נלחצתי ומיהרתי לתת לו את בקבוק המים המקושקש שלו והוא שתה בהנאה.

המשכנו להסתובב וכשעברנו ליד חנות צעצועים מהודרת עם רצפה אדומה הוא רצה להיכנס, אז נכנסנו, וקיוויתי שהוא יישאר לשבת בעגלה. כל עוד הוא חגור שם לא יקרה לו כלום. הצצתי בשעון – שש וחצי. לא האמנתי. כאילו חוקי הזמן השתנו. הבטתי בשעון הגדול הבנוי מלגו צבעוני וגם הוא הורה על אותה השעה.

טיילנו קצת בחנות. הוא שלח את ידו הקטנה והשמנמנה מחוץ לעגלה והעביר אותה על הצעצועים ומשחקי הקופסה שנחו על המדפים הנמוכים. אולי הוא מסכן, חשבתי, אולי כדאי להוציא אותו קצת, שיהיה כמו כל הילדים בחנות.

"נח, אתה רוצה לצאת מהעגלה ולהסתכל על הצעצועים?" השתוחחתי מעל העגלה. הוא הניד בראשו כאחוז טירוף. "לא! לא רוצה," הוא אמר ושילב את ידיו. "אוקיי, אוקיי," אמרתי ויצאנו משם.

דחפתי את העגלה והרגשתי כמו סיזיפוס. בשלב מסוים רציתי לנוח אז הצעתי לו מיץ תפוזים. הוא הסכים באדישות והתיישבנו בבית קפה. שחררתי אותו מהעגלה וכשעמד נראה ילד של ממש ולא תינוק מגודל. הוא לקח כמה מכוניות פלסטיק מתחתית העגלה והתיישב מולי. אחר כך שתה מהמיץ בהנאה והשמיע "אהה" אחרי כל לגימה, ונקש עם המכוניות על השולחן. הוא התחיל להרגיש בנוח איתי והשמיע קולות של מנוע, "וורררם וורררם," ועכשיו כבר ממש הטיח את מכוניות הפלסטיק בשולחן וזו בזו. התביישתי קצת כי לכל המשפחות סביבנו היו ילדים שקטים וזקופים שאכלו בסכין ומזלג.

"נח," אמרתי וניסיתי לרסן את ידיו שהניעו את המכוניות ללא הרף, "נח, אתה יודע בכלל איך קוראים לי?"

"אהה…" הוא חייך חיוך ממזרי, "לא."

"מה אתה אומר." הצצתי בטלפון, השעה הייתה שבע. רק עוד שעה וארבעים־וחמש דקות.

"נו, אז איך קוראים לך?" הוא צחקק.

"נעה. קצת דומה לשם שלך, לא?"

"למה קוראים לך ככה?"

"כי זה השם שההורים שלי בחרו לי."

"אבל למה?"

"לא יודעת. תמיד כשאני שואלת אותם הם לא יודעים להגיד לי."

"לי קוראים נח, כמו סבא נח."

"חשבתי שההורים שלך סתם היפסטרים," אמרתי בשקט בזמן שהוא המשיך לדפוק את המכוניות על השולחן ולהשמיע קולות משונים. פתאום לא הייתה לי סבלנות אליו. קודם, בחנות הצעצועים, הוא כבר התחיל להיכנס לי ללב, אבל עכשיו לא היה זכר לכך. התחלתי להרגיש שאני צריכה להשתין, ונוכחותו של נח העיקה עליי. איך אנשים עושים את זה? משאירים אותו קשור בעגלה מחוץ לתא? ביקשתי חשבון והלכנו משם כשנח שר לעצמו "סמי הכבאי" וכולם מסתכלים עלינו.

הוא רצה ללכת קצת ליד העגלה ונתתי לו, בתנאי שיחזיק בה כל הזמן ולא יברח, "נח, תישבע לי. תגיד אני נשבע שאני לא עוזב את היד מהעגלה." הוא לא ענה, רק קפץ במקום והנהן, ואז הניח את הקוף שלו בתוך העגלה וחגר אותו. זה היה מתוק כמו קרמל שיצא הרגע מהמחבת. איך להורים שלו לא אכפת ממנו יותר? איך הדאגה לא מכלה את זמנם? לרגע התחשק לי לקחת אותו איתי ולא להחזיר אותו להוריו ולתת לו חיים טובים. חיים טובים, איזה מונח משונה. בכל מקרה, לתת לו מלא אהבה ולרפא לו את האלרגיה לביצים עם הרבה חביתות נוטפות חמאה.

דחפנו את העגלה יחד ושאלתי אותו לאן הוא רוצה להמשיך, ימינה או שמאלה (גם אם זה היה חסר משמעות ממילא. מעניין אם הוא בכלל שם לב שאנחנו מסתובבים סביב עצמנו כבר יותר משעה). הוא הבחין בכמה סקייטרים שעשו פעלולים והצביע עליהם, "לשם!" אמר, אז הלכנו לשם וצפינו בהם קופצים ונוחתים במגוון טכניקות. החזקתי לו את היד, היא הייתה עדינה וחמה.

משם המשכנו לספסל שהיה מוקף צמחייה וסתם דיברנו. אחרי זמן מה הוא אמר שהוא צריך פיפי. "אוקיי," נדרכתי מייד. עד אותו רגע כאילו שכחתי את הפיפי שלי עצמי, את הצורך שהתעורר כבר לפני זמן מה וכעת התעורר מחדש, חד ומכאיב לי בבטן התחתונה. התעלמתי ממנו.

"פי־פי," הוא הטעים.

"כן, כן, פיפי. מה אתה עושה בדרך כלל כשאתה בגינה עם אמא נגיד ואתה צריך פיפי?"

"אני משקה את הצמחים," הוא אמר ונקרע מצחוק.

"אז יאללה," אמרתי. לא ידעתי אם הוא מוריד את המכנסיים לבד או לא, לא ידעתי כמעט כלום על ילדים ומה הם עושים בכל גיל.

"תורידי לי," הוא אמר, אז סובבתי אותו ועזרתי לו. הוא השתין בהנאה והזיז את גופו מצד לצד ופתאום הוא שוב דמה לאבא שלו. קיוויתי שאף אחד לא יראה אותנו כי לא ידעתי מה נהוג פה, אצל הצרפתים. כשסיים התיישב לידי על הספסל ויחד תצפתנו על הציפורים השקטות ועל השיחים הגזוזים בסימטריה מענגת.

הוא הניח את ראשו על זרועי ואמר, "אני עייף." אמרתי לו שאני מבינה. התחיל להיות קריר אז כרכתי זרוע סביב כתפיו. הצצתי בשעון. השעה הייתה שמונה וחמישה. קיבלתי הודעה מאמא שלו, "איך אתם? הכול בסדר? אל תהססי להוציא אותי מהסרט, לכל דבר." שקרנית, חשבתי וליטפתי את ראשו של נח. לא עניתי לה בינתיים. שתדאג קצת. הפקירה את הילד שלה אצל בן אדם שהוא לא מכיר, שהיא לא מכירה. רעה.

"אז נח, מה בא לך לעשות? רוצה לנמנם קצת בעגלה?"

"מה זה למנמן?"

"זה לישון, אבל קצת כזה."

"אני רוצה עלייך," הוא אמר, וסימנתי לו שהוא יכול לשים ראש על הירכיים שלי. המגע הרך שלו פיזר איזו חמימות עמומה. מעניין אם אמא שלי הייתה שמחה או נעצבת למראה ההתרחשות הזאת. היא בטח הייתה אומרת לי, את רואה? את דווקא מצוינת עם ילדים. בטח הייתה שואלת בטון מתקתק, נו, זה לא עושה לך חשק?

"בוא נח, יש לנו עוד קצת זמן, בוא ננצל אותו," שמעתי את עצמי אומרת לו, מנסה להלהיב אותו. מה גם שרציתי לקום ולזוז כדי להרגיש קצת פחות את הפיפי הארור שחזר להציק. הוא התרומם ושתק לרגע ואז קרא "כן!" והניף את אגרופיו באוויר. זה קרה לו לא מעט, שהוא חשב כמה שניות לפני שהגיב.

הוא התיישב בעגלה, מכורבל עם הקוף שלו. שאלתי אותו איך קוראים לקוף והוא צחק כאילו אמרתי משהו מטופש וענה שאין לו שם. החלטתי לחרוג קצת מהמתחם, מהפארק, מהמדרחוב, ואחרי כמה דקות הגענו לכיכר גדולה שבמרכזה ניצבה קרוסלת סוסים מפוארת שפלטה מוזיקה מלאכותית וחורקנית. נעצרתי מולה, דרכתי על מעצור העגלה במיומנות, ובדיוק אז נדלקו על הקרוסלה כמה זרקורי ענק כי כבר התחיל להחשיך. ניגשתי אל נח וכרעתי לפניו. הוא היה שבוי במראה הקרוסלה המסתחררת וכמעט יכולתי לראות את השתקפותה בעיניו החומות. אצבעותיו ליטפו את הקוף בתנועות קצובות.

"עולים?" שאלתי.

הוא לא ענה.

"מה, אתה מפחד?" אמרתי בטון משתטה, מתחנף כמעט.

"לא," הוא פסק.

"אז רק מסתכלים?" שאלתי אותו והרגשתי שאני הילדה הקטנה עכשיו.

"כן."

אחרי כמה דקות התיישבתי לצד העגלה על כמה עלים יבשים ופציחים והתפניתי גם אני להתרכז בקרוסלה. הסוסים היו מבריקים וצבעוניים וכמעט יכולתי להריח את הלכה שכיסתה אותם. הילדים צחקו בפחד כי הסוסים נעו לא רק בסיבובים אלא גם מעלה מטה במהירות שעושה בחילה. לרגעים חשבתי שאני שומעת את ההקלטה הזו של הצחוק הילדי שפעם היו משתמשים בה בסרטים. בכל פעם שהקרוסלה עצרה ניצבו מולנו אותם סוסים קפואים עם עיניים מתות, עמודים מוזהבים נעוצים בגבם. הם המשיכו בדהרתם על הקרוסלה המסתובבת, וידעתי שעוד מעט נצטרך ללכת.

.

דנה שמחיוף שחף היא עורכת פרוזה בהוצאת "קתרזיס" ובוגרת תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. עבודת התזה שלה עסקה בפילוסופיה פמיניסטית ובקשר שלה לספרות דרך קריאה בספרה של מגי נלסון ״The Argonauts״. בימים אלה עמלה על ספרה הראשון.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשייה", סיפור קצר מאת עמנואל יצחק לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בית גידול: מתוך ספר בכתובים

ג׳ודי עדיני

.

מעלה ישועתי: בית מרפא לחשוכות המרפא ולשומעות הקולות וללא מתפקדות ולעייפות מהחיים שצריכות בית מחבואים שיכסה אותן או יקפיד בשבילן על תרופות וישגיח שלא יתייאשו, שלא יתלו את עצמן במקלחת. הבית בירושלים נפתח לראשונה לפני שבע שנים. שנה קודם לכן הוקם בתור בית מעורב, אבל תכף נסגר כי דיירת נכנסה להיריון ושיפדה את האוזן של הדייר האחראי. אני אישית מאמינה שבטח נשכה אותו באזור התנוך, אמרה לי בשיחת חפיפה נעמה המלווה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומשפטים, והוסיפה שלא מבינה איך אלכס בכלל חשבה שתוכל לטפל בגברים. נכנסות לכאן לא יותר מעשר נשים בבת אחת, לא כולל מלוות, בין הגילים שמונה עשרה עד מאה. בעקבות המגפה אי אפשר לפגוש אנשים מחוץ לירושלים, ומדי חודש סוגרים את הרחובות ומורים להישאר בבתים. היציאה מותרת למטרים ספורים בלבד, ומי שרוצה לטייל ברחבי העיר צריכה אישור של חולה. אנחנו סגורות היטב אחת עם השנייה. במהלך היום אנחנו מדברות, מבשלות, שרות במעגל, מתרגלות נשימות, מחפשות מכסים חדים של קופסאות טונה ריקות, או תירס או חמוצים, חותכות איתן ורידים, משזפות קריסטלים בשמש, מרביצות לשק איגרוף, מכשפות חתולים, קולעות חלות, תולשות שערות, כותבות ביומן ויזואלי, צורחות לאלוהים בממ"ד, מציירות במים, מבריחות את השכנים, פותחות בקלפים שהכנו בעצמנו, מתפללות לירח, מזמינות אמבולנסים ואחים, רוקחות צמחי מרפא, דופקות את הראש בחפצים קשים, תולות שאלות גדולות על הקיר כמו, מה אם לא הייתי נולדת והאם אצליח לאהוב את הילדים שלי, וקולעות סלים מקש. בלילות מפחידות את החושך ואוכלות כדורים.

–

משמרת יום ראשונה, נעמה חופפת אותי, היא המלווה הכי ותיקה. מראה לי את קלסר הדיווחים, לוחשת בשקט איך לבקש מכל דיירת ליטול תרופה, באיזה טון. אחר כך ארוחת בוקר, אחר כך מישהי צועקת, אחר כך מישהי הופכת את הספה, אחר כך מישהי דופקת את הראש בקיר, אחר כך שעת סיפור בסלון, אחר כך מישהי יוצאת לחצר, צורחת על נעמה. אני שומעת אותן, מגיעה, המישהי אומרת שסוף סוף הגיעה לכאן מישהי נורמלית, מסתכלת עליי, מה את חושבת, את תתני לי לצאת מכאן, את דווקא נראית לי אחלה, לא חולירע כמו זאתי. אני שותקת. אחר כך צלצול בשער, החבר שלה מגיע. נעמה מסבירה לה שהיא לא יכולה לצאת לפגוש אותו בלי ליווי. המישהי מסתכלת עליי, אני מתאפקת לא לחייך. אנחנו יוצאות מהשער, הוא חונה באלכסון, היא נדחפת למושב שלו, אני מתיישבת בכיסא עור מאחור. היא בוכה, הוא צוחק, אני פוזלת מטה ורואה בקצה הדלת אקדח. אין לי טלפון ואני רוצה שנסיים. המישהי מדברת עליי, מדברת על נעמה, קוראת לנו פוסטמות, מתחננת שיציל אותה מהבית הזה. אחר כך קורצת לי, אומרת לי, תירגעי מתוקה, צוחקים פה. הוא צובט אותה בסנטר, זז לעברה, האקדח קורץ לי. אנחנו חוזרות הביתה, נעמה עסוקה.

–

משמרת לילה שנייה, לפנות בוקר. סנדרה לא נרדמת, לבד קשה. את השם שלה אני כבר זוכרת. היא יוצאת לחצר ואני מבקשת להצטרף. היא מתיישבת במרחק בטוח ממני ומישירה אליי מבט משתהה. יש בה משהו שרואה ויודע, ואני מקווה שהמדורות שהיא דיברה עליהן יחכו לפחות עד שנצא מפה. אני מחממת תה מהצמחים היבשים שנותרו פזורים על השיש ומצטרפת אליה החוצה לספה. היא רועדת וגופה הדק נע כמו בתפילה, תוך כדי שהיא מגלגלת סיגריות ברצף. אני רוצה להניח עליה יד נוכחת, על הכתף שקרובה אליי או על הירך המכוסה בשמלה שחורה, אבל מתאפקת כי אסור לגעת. במקום זה אני מסתכלת לשמיים ומחפשת את הירח. אנחנו מתנשמות ומודות על הקור ועל ירושלים. גבה של סנדרה מתקמר ומתיישר, היא מעוותת את הפנים ותכף מגלגלת את הכתפיים חזק ולאחור, כמו מבטלת לעצמה מחשבות רעות. היא זקנה, מקומטת, ובכל זאת גבה גמיש וקומתה ארוכה. בקרוב תחגוג שבעים. משום תנועת כפות הידיים, או טלטול ראשה, או מנגינת המילים שיוצאות מפיה, אני מנחשת שמדובר בגוף שפעם רקד. איך זזת לפני כן? אני שואלת. פשוט רקדתי, היא עונה, הייתי מקשיבה לעצים ולרוח והם היו לוקחים אותי איתם. לרגע נדמה לי שאני מזהה פוטנציאל לנושא משותף. אחר כך מתבהר לי – אין צורך בהתאמצות מאולצת. אנחנו מכירות כבר דרך שפות משותפות אחרות, ואני מאמינה לה, למה שאחרים הגדירו בתור פסיכוזה. אנחנו מדברות על מורים ועל קולות שנשארים. היא מזהירה אותי והעיניים שלה הופכות שונות. עולה בי פחד מהסוג שעולה לי כשאני מעושנת ורואה מחשבה רעה, או כשאני חולמת את אותו החלום ולא מצליחה להתעורר – פחד משיגעון ומנֶצח. אמת מתגלה לשבריר שנייה שאולי לא יחלוף אף פעם. מה שדרוש זו הארקה, היא אומרת לי, אחרי שסיפרתי לה קצר ועמוק מה שלומי בתוך הבית הזה. בשנה הראשונה לבית הזה, היא הייתה אחת המלוות פה – ועכשיו, כעבור חמש שנים, חזרה לכאן בתפקיד משוגעת. מה זאת אומרת, אני מבקשת הסבר, מנסה להסתיר את הפחד שעולה בי. היא מניחה את הסיגריה על שפת המאפרה, מקרבת את אצבעותיה ומדמה תנועה של דחיסה מטה. המפרקים רוטטים והאצבעות מותירות שובל מסולסל באוויר. ואז מוסיפה: ממך אל האדמה. ממך והלאה. כל מה שאת רואה, שומעת, מרגישה – לנקות ולתת לזה ללכת. להתבונן ולשחרר לשלום. רק ככה.

–

סלבסיון: תשע שבע חמש – קוד מגירת סכינים, ארבע שבע תשע – קוד מגירת תרופות, אפס אפס אפס – קוד מלאי תרופות תחתון, שמונה אחת שתיים – קוד מלאי תרופות עליון, חמש שש תשע – קוד ארכיון חולות, תשע תשע תשע – קוד ארון חומרי ניקוי, אחת אפס אחת – קוד ארון פחיות שימורים, שלוש חמש שבע – קוד ארון חשמל, שלוש שש תשע – קוד תיקיית סיכומים, ארבע חמש שש – קוד תיקיית תוכניות טיפול, עשר עשר עשר עשר עשר עשר – קוד מחשב של אלכס, שתיים חמש שתיים תשע – קוד טלפון מאיה, חמש שתיים ארבע שש – קוד מגירת בלנדר מוט ונינג'ה מזויפת.

אביגיל פנים ורודות, עמנואל קרחת ונינה עיניים של אימא שלי, חדר אחרון ליד השירותים. סנדרה מכשפה רוקדת נכנסה במקום אישה עם אקדח, ואהובה בטן גדולה, חדר צמוד לדלת הכניסה. תמר גמדה וים דמעות, חדר מאחורי הסלון. מיטות ריקות כי מישהי מתה בחדר שמאחורי הספרייה. אלכס מנהלת גדולה פנים מלוכסנות, מאיה אם בית פנים עייפות, נעמה מלווה פנים רעבות, מיכל מלווה פנים יפות, מלווה זכר פנים טובות.

–

ישיבת צוות ראשונה, מלוות בית ישועה. אחת לשבוע מתקיים מפגש בגינת השעשועים שמחוץ לבית. עד המגפה נערך בקומה התחתונה, כשמתנדבת אחת הייתה נשארת עם הבנות בסלון ומפעילה אותן בקול, שלא ישמעו אותנו מדווחות עליהן. עכשיו זמן מגפה ועל אף שכולנו מחליפות חיידקים באותו הבית – החוק היבש דורש ריחוק ומקדמי הגנה. אלכס מצייתת לו יופי. אנחנו נפגשות באוויר הפתוח, רחוקות במידה בטוחה אחת מהשנייה, חנוקות מאחורי המסכות. משוחחות בקול מתחנחן ובנימה אופטימית נמרחת, מעלות שאלות ושיטות שמצאנו: להניח קרח על המצח כשמישהי בהתקף. להחביא את הסיגריות במגירת הכדורים. כדורי אס או אס מוכפלים. לא לתת לישון לבד. לשיר בזמן שהן מתקלחות. להציע להן לקרצף באקונומיקה את השירותים. להכין קינוח להקלת הסיוטים. יושבים איתנו מתאמי הטיפול, עובדת סוציאלית, מטפלת באמנות, אחות שאחראית על החלפת הכדורים, מלווה זכר שאני עוד לא מכירה בשמו ופסיכיאטר תורן על כיסא אורתופדי שסחב מהבית. כדי שלא לומר בקול רם את שמות הדיירות בפרהסיית פאתי קטמון, אנחנו מציינות את האות הראשונה של שמן וממשיכות בשלנו. סמ"ך ואז אל"ף ואז אל"ף השנייה. סנדרה, אהובה, אביגיל.

מתאמת הטיפול של אביגיל מדברת עליה ומאיה מסתכלת עליי. היא מספרת שאביגיל הגיעה לכאן אחרי שניסתה להרוג את עצמה ושזה לא מובן מאליו שהיא כאן איתנו, משתפת פעולה ולוקחת חלק בהתנהלות השוטפת. ושלצד הפחד מפגיעה – היא סומכת עלינו. עוד היא אומרת שאביגיל חזרה לשתוק, ושאם היא לא עונה לנו שלא ניקח את זה באופן אישי. אפשר להציע לה צבעי מים או לשבת לידה בזמן שהיא חולמת. מלווה אחרת מציינת שזיהתה חתכים, מלווה אחרת מעידה שמדובר בכאלו יבשים. המלווה הזכר, מבוגר מכולנו, אומר שיש לה טעם משובח בסרטים ושזה כיוון אפשרי לשיחה או לפעולה. ומאיה מבקשת שנמהר כי נשארו דקות אחרונות וצריך לחזור הביתה. את אביגיל אני פוגשת בתום הישיבה, לוקח לה רגע לזהות אותי מבעד למסכה הוורודה. כשאני מסירה אותה אני זוכה ממנה לחיוך. היא אפילו עונה לי, לא זוכרת על מה. הפנים שלה לבנות וקולה שקט. כל הזמן נדמה שהיא עומדת להיעלם.

אלכס שוב אמרה לנו בישיבה שאין ספר הוראות. היא חוזרת על זה הרבה. יש מלווה חדשה, הגיעה שבועיים אחריי, שמעלה בכל פעם שאלות באורך הגלות ורוצה לדעת הכול ורוצה לקבל תשובות כאן ועכשיו ומייד, איך עושות ומה עונות ומה נכון ומה אסור בשום פנים, וכמה כדורים לתת כשאין פסיכיאטר תורן ואיך לבקש מבלי לדרוש מהן ללכת לישון ואיך אפשר לתת למישהי במצב כזה להתקלח לבד ולמה אין לנו מפתחות לשום מקום ואיך זה שהמזווה מלא בכל כך הרבה קופסאות שימורים ושצריך להיות ממש מפגרת כדי לא להצליח להרוג את עצמך כאן. היא מתמרמרת על הטון המהרהר־המתנצל, החוזר והנשנה והנמאס שכולן מדברות פה, ואומרת שהיא לא מבינה איך אנחנו מועילות פה למישהי חוץ מלמרוח לה את הזמן.

אני דווקא רואה בבלבול הזה מעין כרית רכה, או בעצם מנוע או כלי רכב, שמזמין לעלות עליו ולרכוב ולקחת איתי את מי שצריכה לאן שצריכה. יש מספיק דלק ואין חוקים, אין סגרים, אין בידודים, אין בתי חולים. יש כביש ארוך במדבר, אין מכות שמש, אין חושך ותהום ויש מספיק אוכל ומוזיקה. ואלכס, שבטוחה בדרכה, אומרת לי, יאללה מרים קחי מפתחות, תסיעי אותן לאן שצריך, אל תמהרי לחזור, אני סומכת עלייך. עשרים ותשע נקודה משהו משהו לשעה, אחרי שתים עשרה שעות נשלם לך תוספת שכר, תבואי בשבתות ותכפילי את הפנסיה ורק תקפידי שאף אחת לא תצליח להרוג את עצמה במשמרת שלך.

–

אני לא נדרשת לקלח אתכן. אסור לי להיכנס אליכן בלי אישור. אתן יכולות לנעול את עצמכן במקלחת, ולהיכנס לבית עם חפצים משלכן. אנחנו לא נבדוק לכן את התיקים, לא נוריד את הבגדים, לא נחפש לכן בטלפון, לא ניקח לכן את הסמים (נסדר אותם בקופסאות כחולות לנוחיות השימוש). מערכת היחסים שלנו מבוססת על אמון. אם תרצו לפגוע בעצמכן תעופו מכאן בבקשה. אם תרצו לשתף, לקחת חלק, ליזום אירועים, קריוקי, ערבי שירה, מאכלי עדות, אנחנו נשמח ונעזור לזה לקרות. אין ספר הוראות, אנחנו מנסות להיות אנושיות. להקשיב לכן, לאהוב אתכן, לרקום איתכן קשר בטוח, לחלום עליכן בלילה. לא ללכת לישון. נספק לכן רופאים, פסיכיאטרים, אחיות רחמניות, שער נעול ממתכת שאם ממש תרצו לקפוץ מעליו תוכלו. אל תקפצו, בבקשה, אל תברחו, תישארו. אנחנו מנסות לבנות כאן קהילה, מְכל, תנאי סביבה טובים. שמענו ששבט יכול לעזור. שמענו את הצרחות שלכן מרחוק. שמענו שבמקומות אחרים עשו לכן רע. קשרו אתכן, הפשיטו, נעלו אתכן בחדר, הכריחו אתכן לספר מה קרה, גנבו לכן תכשיטים. אנחנו מנסות לעשות אחרת. אנחנו לא נבודד, לא נפריע, לא נגנוב, לא ניכנס, נחבק אתכן (מרחוק). אימצנו לכאן את מיטב הנשים, קיבצנו צוות של אמניות, נשות מקצוע, אימהות לעתיד, סטודנטיות חריפות, אחת אחת, הן יבינו אתכן, יתערבבו איתכן, יקחו אתכן הביתה, לא יקלחו אתכן בלי אישור, אולי אפשר לוותר על המקלחת.

–

שלושה חדרי מים, מקלחות, שירותים, כיור, מאה שמונים מעלות של כיווני אוויר, מרתף שיכול לשמש לספרייה עירונית, חצר עם בור לדגים או סירות נייר וברושים ארוכים שנוגעים בירח. פעם גרה פה משפחה של עשר נפשות, שני הורים ושמונה. לפני כן בטח ערבים, אבל זה היה מזמן. קראו לו "הבית של מלך", על שם הסבא שקנה את הבית. אחרי שלושים שנה הילדים גדלו, ההורים התגרשו, אף אחד לא נשאר בבית, והסבא החליט לפצל באופן לא חוקי את הבית לשתי דירות קרקע. אם המשפחה של הבן שלי לא תגור בארמון הזה, אף משפחת מלוכה אחרת לא תחיה כאן – הכריז ברבים ושינה את התוואי. ואכן הגיעו שתי משפחות אחרות, רחוקות ממלכות. אחת אנונימית, ארבע או חמש נפשות, בנתה באופן שנוי במחלוקת קומת גג ובדיל טוב עם מלך הצליחה לשכן בה זוג דובר אנגלית. השנייה זכתה לפרסום תקשורתי בזכות הבת הגדולה, שבשעת לילה לקחה את אקדח המשטרה של אבא שלה וירתה בהורים ובאחיה הגדול. המשפחה הראשונה ברחה, השנייה מתה, הילדה הורשעה בהריגה בלבד והווילה של מלך נותרה מפוצלת וריקה. קומת הגג נשארה ועד היום מתחלפים שם אמריקאים.

אלכס, ששמעה על הבית התחתון, חשבה שהגיע הזמן להחיות אותו מחדש. היא הכירה אותו קודם לכן, כשחלפה על פניו בסיבובים עם הכלב, וחשבה שזה פשע להשאיר נכס נדל"ן כזה עומד לבד. כשהיא גילתה את הסיפור ההוא משנות השמונים היא לא התרגשה וחשבה שזה יופי למלא אותו בחיים. אולי ממש תיקון. ושאיזה מזל שכך קרה – המחיר שלו ממש אפשרי. היא פנתה לעמותות, גייסה כספים, הצליחה לשכור את כל הגודל שלו, לשבור את המחיצות ולהחזיר אותו להיות בית שלם אחד. המבואות המפורדות חזרו להיות סלון רחב, נפלה החומה שבין החצרות. מעל לדלת הכניסה שופצו האריחים הכחולים, וכשהשמש עוברת דרכם, פס כחול וזוהר דוקר את הכורסה והעין המתרפקת עליה. שני המטבחים הקטנים חוסלו, הוקם מטבח רחב. שני כיורים ומקום לכל הכלים שאלכס אספה מהחוץ. מרחב־מוגן־דירתי צר וארוך, שהיה במקור חדר אחסון של מי יודעת מה, הוסב לחדר מלוות. שמו בו מיטת יחיד ומנורה חמה, ככה שבזמן לילה מלווה אחת תוכל לנוח, אולי תצליח לגנוב ארבע שעות שינה. במהלך היום אפשר לצרוח שם לאלוהים יופי, אף אחד לא ישמע. כשאחת השכנות גילתה שהבית הנטוש יהפוך לבית משוגעות, היא פנתה לעירייה ודרשה שיעצרו את זה. אבל תוך כדי ההליך היא חלתה ומתה.

–

דברים שמתאפשרים לי כרגע: לרכוב בין חומות ירושלים, לחכות שיצא ממני דם. לרכוב ולשכוח שיש מלחמה. לזכור שזו לא מלחמה. להיזכר בכוחות שלי: מתחילים בירכיים ונמשכים למעלה, נדמה לי שעד המצח. פעם חשבתי שיש לי כוח שמשון בשיער, אבל מאז גזרתי ובכיתי גיליתי שאלה בכלל העיניים, כשהן בוכות. פעם פגשתי אדם שנסע מלא הרים עם האופניים, כי חישב שכדי להספיק הכול מוטב להחליף את המדיום המודרני, הממונע – אז במקום מטוסים או ספינות או מכוניות הוא השיג לעצמו גלגלים מהסוג הישן ויצא לדרך, בכוח הרגליים. ועד הקיץ אולי יכול היה להספיק הכול, אבל עכשיו חוסמים לו את הדרך, כלומר חוסמים לכולנו, כלומר זה בשבילנו ויש לי הבנה שיש כאן משהו גדול יותר.

אני רואה רק אותי. ואת ההודעות מאבא שלי שלא רוצה שאשאר לבד וקורא לי לבוא הביתה, זאת אומרת לבית שלהם, ואני מנסה להסביר לו שיש לי בית ושאני לא לבד ואפילו כתבתי לו במילים האלה ככה ממש בלי בושה: "אני כבר לא ילדה תעזוב אותי". וזה מפחיד כי אולי לאור הימים, אנשים ממש יאבדו את זה ואבא שלי, שתמיד הוא אבא שלי, יפסיק להחזיק ויתחיל להאמין למה שאני כותבת.

–

דיכאון קל, דיכאון כבד, פוסט טראומה מורכבת, הפרעת אישיות גבולית, פיצול, מאניה דיפרסיה, שקרנות פתולוגית, או סי די של קשר, חרדה חברתית, חרדת פרידה, הפרעה בי־פולארית, סכיזופרניה, סכיזו־אפקטיבית, או סי די אחר, טריכוטילומניה, שזה אומר תלישת שיער, גם כן מהראש, קרחות, מחלות חיסון עצמי, הגוף תוקף את עצמו. אנחנו לא מאבחנות כאן, אסור לנו, לא מתפקידנו לגלות מי עשה לך, ממי ירשת את זה, למה זה קרה לך, את מי צריך להכניס לכלא, מתי זה יעבור, אתן לא תופעה ביולוגית, אתן נשמות. כל אחת והסיפור שלה. יש כאלו שהלך להן הסיפור לאיבוד. יש כאלה שממציאות אותו כמוני. קראנו לכן לכאן כדי לקדם את הטיפול באמצעים חברתיים, קהילתיים. למצוא דרך חדשה. לא נתלבש אחרת מכן, לא נתנהג אחרת. נישאר סגורות בתוך הבית, נהיה הורות טובות: נקשיב לכן, ננסה למצוא תשובה, נאכל לכן את הסודות.

–

לא לנטוש את השם יתברך: נינה – ברוך השם אלוהים ימצא תרופה שתעזור לי. בחסדי השם יתברך עוד יהיה בי אור שהוא מעבר לכלים. כשיהודיה באה באמירה ברורה ולא מתלבטת ולא מפחדת ולא מגמגמת, אף אחד לא מעז לחדור לה לנשמה – אהובה – יש עליי שמירה מלמעלה, אני יודעת את זה. יש תקופות שאני לא יוצאת מהמיטה, אבל ברוך השם אני מצליחה לתפקד אחר כך על מאתיים – נינה – התבלבלתי. שכחתי מה זה אומר להיות חיילת של השם יתברך, שום דבר אינו שלם בעולם בלי החיבור לריבונו, ועכשיו אני משלמת את המחיר – סנדרה – אני מכירה את הגלגול הזה. תכף הוא נגמר, אבל לפני כן יש לי כמה תיקונים לעשות. להציל את הבית, להזרים לכן מים מהחורים, המדורות בדרך אלינו – נינה – האש היא בתוכי – עמנואל – חלמתי שאני נרדמת עם כולכן ובאמצע הלילה אנחנו קמות ולכולנו יש תפרים בכוס, כאילו ילדנו וזה הלך רע. ועכשיו אנחנו מחליפות מוצצים ותינוקות – סנדרה – החתול צורח כי אנחנו לא מכניסות אותו, אנחנו שוכחות שהוא השכינה, ואנחנו נועלות אותו בחוץ לקפוא מקור, כמו פוסטמות. אני אעקור לכן את העיניים, שתהיו עיוורות כמוה (מצביעה על עמנואל), ככה תלמדו לא לנטוש את אלוהים כשקר.

.

ג'ודי עדיני, אמנית רב־תחומית, חיה בירושלים. עוסקת בכוריאוגרפיה, כתיבה, הפקה והנחיית סדנאות. בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי. ספרה הראשון, ״בית גידול״, עוסק בקהילה מטריארכלית שנוצרת בבית מאזן למתמודדות נפש ומעלה שאלות על פגיעה וטיפול, נשים והידבקות והסיכוי המיוחל לרפא ולהירפא. את הספר ערכה המשוררת שי שניידר־אילת, והוא עתיד לראות אור בשנת 2024 בהוצאת תשע נשמות.

.

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: יומני M: ״גאיה״, מתוך ספר בכתובים מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן