רדיד השכחה של האהבה: על "הענק הקבור" מאת קאזואו אישיגורו
שלמה וגנר
.
"חובתי היא, כדברייך, לחקור את כל מי שרוצים לשוט אל האי. אם אלה בני זוג מהסוג שציינת, שטוענים לקשר כה חזק, חובתי לבקש מהם לשטוח בפני את זיכרונותיהם היקרים ביותר. אני מבקש מהם לעשות זאת כל אחד בנפרד, וכך מתגלה עד מהרה אופיו האמיתי של הקשר ביניהם" (עמ' 49).
במילים אלה מתאר הסיראי, בן דמותו של משיט המתים המיתולוגי כארון, את תפקידו, בפני ביאטריס ואקסל, גיבורי ספרו של קאזואו אישיגורו הענק הקבור. בני הזוג הזקנים, הקשורים ביניהם בעבותות אהבה עזה, עזבו את כפרם העלוב ויצאו למסע שתכליתו למצוא את בנם, שעבר לגור בכפר אחר. בתחנתם הראשונה במסע זה, וילה רומית חרבה, הם פוגשים, בסצנה שכאילו נלקחה מתוך החותם השביעי של ברגמן, שתי דמויות – סיראי ואישה זקנה האוחזת בארנבון מבוהל. בקריאה אלגורית, מסמל הסיראי את המוות, והאישה הזקנה, שהארנבון המפרפר בידיה דומה ללב האנושי, מסמלת את האהבה. אלא ששתי הדמויות אינן חיות בשלווה זו עם זו – הן מסוכסכות, ומבקשות מבני הזוג לשפוט מי מהן היא הצודקת. הזקנה מוקיעה באוזניהם את הסיראי, על כי לא אפשר לה ולבן זוגה לשוט בסירתו יחדיו אל אי המתים ובכך הפריד ביניהם למרות אהבתם. הסיראי, לעומתה, מסביר להם כיצד משמש אותו הזיכרון כדי לנתח את טיבו האמיתי של קשר האהבה שבין בני זוג ולגלות אם אכן הוא חזק דיו להצדיק את השטתם אל אי המתים ביחד, או שמא ייגזר עליהם להגיע אליו אחד אחד, מה שיפריד ביניהם לעד. כך מציג לפנינו אישיגורו כבר בראשית העלילה את המתח שבבסיס הסיפור כולו – המתח שבין הזיכרון, המשמש בסיפור את המוות, והשכחה, המשרתת את האהבה.
הזיכרון הוא מצרך יקר ערך ונדיר בעולמם של זוג האוהבים הזקן, שכן הם חיים בתקופה הנשלטת בידי השכחה. אישיגורו ממקם את סיפורו באנגליה הבתר־רומית, במאה השישית, בתקופה שבין שני מלכיה האגדיים הגדולים – ארתור הבריטוני ואדווין הסקסוני. הארץ הקרה, הקשה והערפילית מוצפת באדי נשימתה העשנה של הדרקונית מפילת האימה קווריג, בהם נסך הקוסם מרלין כישוף המעמעם את הזיכרון. אי לכך, בני הזוג מתקשים לזכור את עברם ובעיקר מתי, מדוע ולהיכן עזב אותם בנם, שגם את שמו אינם זוכרים. אלא שבספריו של אישיגורו הסיפור הפרטי הוא תמיד גם סיפורה של החברה. עד מהרה אנו מגלים שהשכחה שולטת בכול, וגם שאר תושבי הארץ מתקשים לזכור דברים רבים, ובעיקר את מלחמות העבר האיומות שהתחוללו בין שני העמים, הבריטונים והסקסונים, החיים זה לצד זה בשלום ובדו־קיום. במציאות שמתאר הסיפור, ההווה השתלט על התודעה האנושית והעבר נשכח.
מסעם של בני הזוג, אם כן, הוא בעצם מסע אל הזיכרון ואל העבר. באין להם על מה להסתמך מלבד אהבתם בהווה, הם בטוחים בעוצמת הקשר שביניהם ורוצים להשיב לעצמם את הזיכרונות המאושרים של חייהם המשותפים ושל גידול פרי בטנם. למעשה, עם הצטרפותם של כמה בני לוויה אל בני הזוג, הולך והופך מסעם למסע ציד, שמטרתו לקטול את קווריג ולהחזיר את הזיכרון אל הארץ כולה. בני לווייתם, הגם שהם דמויות מלאות וריאליות לחלוטין, גם הם אלגוריים: הלוחם העילאי ויסטאן חונך במהלך המסע את הנער אדווין אל ייעודו המלכותי ומסמל את הכוח הסקסוני העולה. לעומתו, האביר הקשיש גאווין, שעליו מסופר כי המלך ארתור המנוח ייעד אותו בשעתו לקטול את הדרקונית, מסמל את הבריטונים השולטים, אך נמצאים במגמת ירידה. ביד אומן משרטט אישיגורו פנטזיה ימי־ביניימית מלאת דימיון ורגש, שיש בה נזירים חורשי רעה, קוסמים אפלים, דרקונים ומפלצים, קרבות אבירים, מלכודות קטלניות ומנהרות סודיות, המשולבים יחדיו בתעלומה בלשית רבת תהפוכות. הספר המעולה הזה היה מסעיר דיו כדי לגרום לי לנטוש לזמן מה את עיסוקי בחקר המוח ולכתוב לראשונה בחיי סקירה ספרותית.
אישיגורו הוא אומן פיזור המידע ואומנותו זו משתלבת באופן מופתי עם הסיפור עצמו. לאט לאט, פיסה אחרי פיסה, חוזרים הזיכרונות אל בני הזוג והם מגלים את האמת על עצמם, על בנם ועל בני הלוויה שלהם. תחנה אחר תחנה לאורך מסעם הם חושפים גם את האמת ההיסטורית המרה, על הסכם השלום ששרר בשעתו בין העמים, ואשר הופר בטבח אכזרי שערכו הבריטונים בהנהגת ארתור בסקסונים. מתברר כי רק כוחה הקסום של נשימת הדרקונית משכיח משני העמים את הטבח ומאפשר להם להתקיים זה בצד זה. בד בבד הולכים ונזכרים אקסל וביאטריס בתפקיד שהם עצמם שיחקו בחצרו של המלך ארתור ובהסכם השלום שהופר, כמו גם בבגידות, בקנטרנות ובנקמנות שחוו ביניהם בעבר. את האמת הקשה מכול מגלה לנו המספר במערכה האחרונה במסעם. רק אז, עם כלות השכחה שהושתה על הארץ מכוח נשימת הדרקונית, אנו מתוודעים אל הסוף הבלתי נמנע הנגזר על כל מערכות היחסים הלאומיות והאישיות עקב שובו של הזיכרון. כעת מתברר לנו כי המוות תמיד מנצח את האהבה והמחשבה שהיא תוכל לשרוד היא רק אשליה.
אשליית האהבה השורדת, או לפחות דוחה את המוות, היא תמה חוזרת אצל אישיגורו. גם בספרו לעולם אל תיתן לי ללכת חיה הגיבורה תקופה ארוכה תחת האשליה שאהבתה תציל אותה ואת בן זוגה, שתפקידם בחיים הוא לתרום את אבריהם, מסכין המנתחים. גם שם, התנפצות האשליה אל סלעי המציאות גורמת לה ולבן זוגה להיפרד לקראת סוף חייו, כשהוא מתכונן לקראת תרומת האברים האחרונה שלו. עם זאת, בהענק הקבור עורך אישיגורו תרגיל מעניין ביחס לאהבה ומנסה להעמיד אותה ללא רכיב הזיכרון. המספר מתאר את אהבתם של אקסל וביאטריס כמין מסירות אמפתית, המתקיימת על בסיס תרגול יומיומי ומתמיד של קריאת שמות חיבה, דאגה רחומה ועזרה הדדית. לעומת זאת, הזיכרונות של חייהם המשותפים ההולכים ושבים אליהם חושפים את הפערים ביניהם ופוגמים באהבתם. בקריאה ראשונה התרגיל של אישיגורו מצליח ותיאור אהבתם של ביאטריס ואקסל מפעים את הקורא, אבל בקריאה שנייה העמדה זו של האהבה היא מטרידה: האם אהבתם של בני זוג אינה מבוססת גם על זיכרון עמוק המוטבע בתודעתם ומסוגל לשרוד תקופות ארוכות של פרידה ושבר? אהבתם של אקסל וביאטריס היא בעצם תשליל אהבתם של פלורנטינו אריסה ופרמינה דאסה, גיבורי אהבה בימי כולרה של גבריאל גרסיה מרקס, השבים זה לזרועותיה של זו דווקא לקראת סוף ימיהם, לאחר פרידה בת יותר מיובל. מסופקני אם ההבדל בין הסיפורים נובע רק מן ההבדל בין אהבה לטינית לאהבה אנגלית. להבנתי, הנושא העיקרי של הענק הקבור אינו האהבה אלא הזיכרון, ואישיגורו משתמש באהבה בעיקר כאבן בוחן לתפקידו של הזיכרון בקביעת הזהות האנושית. האם אנו סך החוויות שאספנו וממילא הזיכרון הוא שמגדיר אותנו, או שמא הזיכרון הוא מטען מעיק ומסוכן ההולך ומעוות את אישיותו של האדם שעל גבו הוא מצטבר? האם דווקא השכחה היא המשחררת אותנו מכבלי העבר המוחזקים על ידי זיכרונותינו, ומאפשרת לנו לגלות את פנינו האמיתיות ולחוות את מערכות היחסים שלנו כפי שהן באמת, ולא כפי שהן משתקפות בפריזמה של הזיכרון? בתור חוקר של זיכרון וההשלכות הקשות שלו על חרדה חברתית, קשה לי שלא להזדהות עם הרעיון הזה. הכרתי פעם אדם שסיפר לי על אימו, אשר הפכה בעיניו לעת זקנתה מדמות אימתנית ומדכאת לבריה מתוקה ואוהבת, אך ורק מתוך השכחה שניחתה עליה עקב מחלת האלצהיימר. הספר, אם כן, מנסה להאיר מחדש ובאופן שונה את המתח בין זיכרון לשכחה, מתח ההופך טעון יותר ויותר בעולם המערבי המזדקן.
מעבר להרהורים על טיבם של הזיכרון והאהבה, לא יכולתי לקרוא את הענק הקבור בלי לחשוב על מדינת ישראל, אשר תחושות הלכידות והערבות ההדדית של אזרחיה הלכו והתפוררו בשנה האחרונה בקצב מהיר, ממש כמו התפוגגות השפעתה הקסומה של נשימת הדרקונית, וחשפו את הפערים שבין המגזרים השונים ואת משקעי העבר הקשים שביניהם. הטבח הנורא שאירע לאחרונה ביישובי עוטף עזה הופך את הסיפור למטריד עוד יותר. מצאתי את עצמי חושש שמא יתגשמו דבריו הנבואיים של ויסטאן על הבריטונים והסקסונים כאן ועכשיו – "הענק, שפעם היה קבור היטב, מתחיל להתעורר. עוד מעט, כשיקום, דבר שבלי ספק יקרה, יתברר שקשרי הידידות בינינו הם כמו הקשרים שילדות עושות עם גבעולים של פרחים קטנים. גברים ישרפו את בתי שכניהם בלילות. יתלו ילדים על עצים עם שחר… אתם תברחו או תחוסלו. ומחוז אחר מחוז תקום כאן ארץ חדשה, ארץ סקסונית, בלי שריד לתקופת עמכם כאן" (עמ' 311-310).
.
פרופסור שלמה וגנר הוא חוקר מוח, המכהן כיום כראש החוג לנוירוביולוגיה באוניברסיטת חיפה. מחקריו מתמקדים במנגנונים עצביים המתווכים התנהגות וזיכרון חברתיים ובגורמים להפרעות על קשת האוטיזם. חובב ספרות פנטזיה בכלל ופנטזיה יהודית בפרט.
.
קאזואו אישיגורו, ״הענק הקבור״, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 2020. מאנגלית: אלינוער ברגר
» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
