לי ממן

לשון נופל

הַחַיִּים הַכְּפוּלִים שֶׁל מִי שֶׁנָּע עַל גַּבֵּי שְׁנֵי הַצִּירִים הֵם מְנַת חֶלְקִי עַכְשָׁו.

אִם הַדַּקּוֹת מַתִּירוֹת לִי לִרְכֹּב עַל גַּבָּן, אֲנִי רוֹכֶבֶת.

בִּשְׁאַר הַזְּמַן אֲנִי מְחַכָּה. אֵין לָזֶה קָצֶה. סִימַן הַשְּׁאֵלָה בְּסוֹף הַמִּשְׁפָּט יִשָּׁאֵר תָּלוּי וְעוֹמֵד, דָּבָר לֹא יֵאָמֵר. 

כְּמוֹ שֵׁן מִתְנַדְנֶדֶת שֶׁמְּסָרֶבֶת לִנְשֹׁר, הַלָּשׁוֹן שׁוּב וָשׁוּב נִמְשֶׁכֶת לָגַעַת שָׁם, עֵדָה יְחִידָה מֵאֲחוֹרֵי הַשְּׂפָתַיִם הַחֲתוּמוֹת.

רַק בַּחֲלוֹמוֹת בָּא הַשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ, מֵגִיחַ כְּמוֹ זְרוֹעַ נִשְׁלַחַת מִתּוֹךְ שֵׁנָה לְמַשֵּׁשׁ בִּבְהִילוּת אֶת צִדָּם הָעֵר שֶׁל הַדְּבָרִים. 

כֵּן, זֶה עֲדַיִן שָׁם. כָּל מָה שֶׁאֵין לוֹ גּוּף אֲבָל פּוֹעֵם כְּמוֹ גּוּף, נוֹכֵחַ בַּכֹּל כְּמוֹ אֲוִיר. 

וְאָז הַיְּקִיצָה. וְהַלָּשׁוֹן.

עֲדַיִן שָׁם.

.

מסגרת ריקה

שׁוּב הִתְהַפַּכְתִּי עַל יְצוּעִי כָּל הַלַּיְלָה.

הַשֵּׁנָה כַּד חֶרֶס גְּדוּשׁ מַטְבְּעוֹת –

שְׁבִירָה וּכְבֵדָה וְקָשָׁה.

מִי בָּעֵבֶר הַשֵּׁנִי?

.

אֲנִי מְקִיצָה מִנְּשִׁימַת הַמְּצוּלוֹת

הַיְשֵׁר אֶל הֲמֻלַּת הָאוֹר.

אִישׁ אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִבְחֹר

בֵּין הֲזָיַת הַלֵּב לְנֶדֶר הַיֵּשׁ,

אֲבָל הַתָּוֶךְ הוּא עִנּוּי.

.

לְצַד הַמִּטָּה תְּלוּיָה רֵיקָה 

מִסְגֶּרֶת הַחַלּוֹן.

אֲנִי מְמַלֵּאת אוֹתָהּ בְּפָנַי.

מַהוּ עֵץ נוֹפֵל בַּיַּעַר 

אִם לֹא תְּמוּנָה עַל קִיר חִיצוֹנִי

עֵירֹם מִמַּבַּט

.

מיאון

מָה נַעֲשֶׂה בָּהּ, בָּאַהֲבָה 

שֶׁמֵּעֵבֶר לַמִּדָּה, מָה נִתֵּן לָהּ 

שֶׁיַּשְׂבִּיעַ אֶת רַעֲבוֹנָהּ, 

מָה נָשִׂים בְּפִיהָ עַל מְנַת שֶׁתִּשְׁקֹט 

וְתֵלֵךְ, תָּנִיחַ אֶת הַבֹּקֶר לַבֹּקֶר,

אֶת הַלַּיְלָה לִגְבוּלוֹתָיו,

אֵיךְ נְדַבֵּר אֶל לִבֵּנוּ שֶׁיַּתִּיר 

לְשַׁלֵּחַ מִפָּנֵינוּ מִבְּלִי אֶת עַצְמֵנוּ

וְאֵיךְ נִפָּרֵד מֵעָלֶיהָ

בְּשָׁעָה שֶׁכָּל הַמְּתִיקוּת הַזּוֹ, 

הָעִנּוּיִים, כַּמַּיִם הַפָּנִים 

לַפָּנִים

.

לי ממן היא עורכת ומשוררת. זוכת פרס הליקון לשירה ופרס שרת התרבות למשוררים. ספרה האחרון, "פיתום", ראה אור בסדרת ריתמוס של הקיבוץ המאוחד. חברת המערכת המייסדת של המוסך. שירים פרי עטה פורסמו במוסך בגיליון 19, בגיליון מיום 13.10.22 ובגיליון יולי 2023.

.

איריס רילוב

צל גופי 

"בֵּינְתַיִם אֲנִי רוֹאָה מֵעֵבֶר 

לַבְּרוֹשִׁים אֶת הַזֹּהַר"

(יונה וולך, מתוך המחזור "כמה עניינים")

כַּמָּה עִנְיָנִים עוֹד יֵשׁ 

לְבָרֵר; שְׁאֵלַת הַזֹּהַר

הִיא אוּלַי הַדְּחוּפָה בְּיוֹתֵר,

כְּלוֹמַר, אִם לְדַיֵּק, מָה יִשָּׁאֵר

אַחֲרֵי שֶׁנְּוַתֵּר, 

וּמַהוּ שֶׁמְּקַנֵּן 

בְּמַעֲבֵה הַבְּרוֹשׁ בְּלֵיל יָרֵחַ, כְּשֶׁצֵּל גּוּפִי מֻקְרָן

עַל פָּנָיו, מָעֳצָם, כִּבְיָכוֹל נוֹתַר 

מִסְתּוֹרִין בָּעוֹלָם, 

חֹרִים שְׁחֹרִים, עַרְפִלִּיּוֹת, 

מְצוּלוֹת. 

דּוֹחֲקוֹת הַשָּׁעוֹת, וְיֵשׁ לְמַהֵר,

שֶׁהֲרֵי עִם שַׁחַר 

קוֹל גְּרִירַת פַּחֵי אַשְׁפָּה, חֲרִיקָה, חֲבָטָה 

וְנַהֲמַת אוֹטוֹבּוּס רִאשׁוֹן.

.

תיירי קץ העולם

מֵרָחוֹק, הַכָּתֹם הַלּוֹהֵט שֶׁל חֲלִיפוֹת הַהַצָּלָה עָלוּל לְהַטְעוֹת; אֵין זוֹ סְפִינַת קְבוּרָה וִיקִינָגִית עוֹלָה בְּלֶהָבוֹת. גַּם הַסַּפָּן אֵינֶנּוּ כַארוֹן הַמֵּשִׁיט אֶת הַמֵּתִים. צָעִיר כָּחוּשׁ מְנַוֵּט אֶת הַסִּירָה בָּאֲגַם הָאָפֹר כְּטִין, מַחֲלִיק בִּמְיֻמָּנוּת בֵּין שִׁבְרֵי הַקַּרְחוֹן, מִדֵּי פַּעַם עוֹצֵר וּמַמְתִּין. הַתַּיָּרִים מְמַלְּאִים אֶת תַּפְקִידָם, שׁוֹלְפִים טֶלֶפוֹנִים, מִצְטַלְּמִים. מוּל פִּסּוֹת הַקֶּרַח, עֲצוּמוֹת וּשְׁקֵטוֹת, נִפְלֶטֶת קְרִיאָה מִשְׁתָּאָה: זוֹ נִדְמֵית לְבַרְבּוּר זְכוּכִית, זוֹ – לִסְפִינָה טְבוּעָה. כְּאַבְנֵי קְרִיסְטָל מְלֻטָּשׁ בַּחֲנוּת תַּכְשִׁיטִים בִּנְיוּ יוֹרְק אוֹ פָּרִיז, הֵן צָפוֹת תַּחַת אוֹר חֲלָבִי, בּוֹהֲקוֹת בְּלָבָן, אָפֹר וְטוּרְקִיז. מִלְּפָנִים, חוֹמָה אַדִּירָה וּבְקוּעָה, מִתְנַשֵּׂא הַקַּרְחוֹן הַפָּצוּעַ. הוּא נָמֵס בְּקֶצֶב הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר, הָאֲגַם מִתְרַחֵב כָּל שָׁבוּעַ – מֵעִיר הַמַּדְרִיךְ-הַסַּפָּן, וְתַיֶּרֶת תּוֹהָה: יֵשׁ חַיִּים כָּאן, בִּכְלָל? הוּא מֵנִיד אֶת רֹאשׁוֹ לִשְׁלִילָה וּמֵשִׁיט אוֹתָם הָלְאָה; זְמַנָּם כְּבָר אָזַל. רַק אַחֲרֵי שֶׁטִּרְטוּר הַמָּנוֹעַ נָדַם, עוֹלָה בַּת הַקּוֹל: מִתְּהוֹם תַּחְתִּיּוֹת נְהָמָה רְצוּצָה, עֲמֻקָּה כִּשְׁאוֹל.

.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מתרגמת ספרי עיון בתחום הפסיכולוגיה ומנחת סדנאות כתיבה. ספריה: "על ציר האפשר" (שירה, פרדס, 2019), "אל תשבי סתם ככה" (סיפורים, פרדס, 2020). בקרוב יצאו לאור שני ספרים חדשים פרי עטה: ספר השירה "שיישרפו העניינים הבוערים" (פרדס), שמתוכו לקוחים השירים שלעיל, ו"חשמל באוויר" (רומן, שתיים). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 47, 73 וגיליון מיום 26.05.2022 של המוסך. 

.

אדוה קמחי חן

מכל הטבלה המחזורית להיות נחושת

אֲצִילָה לְמֶחֱצָה, לֹא יְקָרָה מִדַּי 

לִהְיוֹת נוֹחָה לְרִדּוּד, אֶפְשָׁרִית לִמְתִיחָה

לְהוֹלִיךְ חֹם, לְהוֹלִיךְ חַשְׁמַל. לִשְׁמֹר

עַל פְּעִילוּת כִימִית נְמוּכָה. לַעֲנוֹת 

כְּשֶׁצָּרִיךְ גַּם לַשֵּׁם נְחוּשָׁה.

.

לִהְיוֹת עֲמִידָה בִּפְנֵי הַשְׁפָּעוֹת 

הָאַטְמוֹסְפֶרָה, לְהִתְעַטֵּף בְּשִׁכְבָה 

מְגִנָּה אַחֲרֵי חֲשִׂיפָה אֲרֻכָּה 

בַּאֲוִיר רָטֹב, בַּאֲוִיר טוֹב. בְּמִקְרִים 

נְדִירִים לִהְיוֹת טְהוֹרָה.

.

אַל תַּעֲשֶׂה מִמֶּנִּי מִזְבֵּחַ, לֹא דֶּלֶת 

לֹא כִּיּוֹר, לֹא חֶלְקֵי רִהוּט

כַּאֲבִיזְרֵי קִשּׁוּט. הַנָּח לִי לִהְיוֹת 

חֹמֶר גֶּלֶם לִכְלִי נְשִׁיפָה. הַנָּח 

לָאֲוִיר לַעֲבֹר דַּרְכִּי. 

.

שבירה

כַּמָּה אָהַבְתִּי לְשַׁבְּלֵל אֶת גּוּפִי, לְהִתְכַּנֵּס לַגֻּמְחוֹת בְּתִחוּם מֻשְׁלָם – אַרְגַּז מַצָּעִים, אֲרוֹן סִירִים, כִּסּוּי פְּלַסְטִיק חוּם שֶׁל פָּטֶפוֹן, סָפֵק אֲטוּם־סָפֵק שָׁקוּף. עֲטוּפָה וּנְחוּשָׁה לָצֵאת דֶּרֶךְ רַמְקוֹלִים גְּדוֹלִים שְׁחֹרִים מִשְּׁתֵּי פִּנּוֹת הַכּוֹנָנִית לַטִּיּוּל בְּאֶרֶץ הַתָּוִים ("כִּי שָׁם מִתְנַגְּנוֹת כָּל הַמַּנְגִּינוֹת"), אוֹ לְהִבָּלַע בְּקוֹל קְטִיפַת הַבָּס שֶׁל יוֹסִי בַּנַּאי מְסַפֵּר עַל אָנוֹנִימוּס בֶּלְפִי הַגָּדוֹל ("מָה אֲנִי אוֹמֵר גָּדוֹל? גָּדוֹל זֶה לֹא מִלָּה"). לְעַמְעֵם קוֹלוֹת שְׁגָרוֹת שֶׁל בַּיִת. כַּמָּה אָהַבְתִּי לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּחַט שׁוּב וָשׁוּב לִתְחִלַּת הַתַּקְלִיט, לְהִתְמַסֵּר לִתְנוּעַת הַסִּיבוּב. פְּעֻלּוֹת חוֹזְרוֹת וְנִשְׁנוֹת תָּמִיד נָתְנוּ בִּי שֶׁקֶט, דִּקְלוּמִים – יְדִיעָה בְּטוּחָה.

.

וּפַעַם אַחַת, נִדְמֶה לִי הִתְנַגֵּן אָז "קַרְנָבַל הַחַיּוֹת", נִבְהַלְתִּי. בְּחַיֵּי סֶן־סַנְס, כַּמָּה נִבְהַלְתִּי. בֵּית הַפְּלַסְטִיק שֶׁלִּי, קוֹנְכִיָּה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁתַּחְזִיק נֶצַח, נִסְדַּק, וַאֲנִי בְּתוֹכוֹ.

.

אדוה קמחי חן, משוררת ועורכת תוכן ולשון. ספר שיריה הראשון, "כיסי אוויר", ראה אור בספטמבר השנה בעריכת מיה טבת דיין ובהוצאת פרדס. שיריה התפרסמו בשורת כתבי עת, ובהם מאזניים, משיב הרוח, ננופואטיקה, אררט, הליקון, סלון הדחויים, בין סגול ובין תכלת ועוד.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת ענת חנה לזרע ואפרת בלום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שיר מזמור על משב הרוח | ברטולט ברכט

(Liturgie vom Hauch)

מגרמנית: שמעון זנדבנק

.

פַּעַם הִגִּיעָה זְקֵנָה רְעֵבָה –

שֶׁהֲרֵי בְּלִי פַּת־לֶחֶם רֵיקָה הַקֵּבָה

כִּי טָרְפוּ הַלֶּחֶם אַנְשֵׁי הַצָּבָא –

וְאָז הִיא נָפְלָה לַבִּיב, שָׁם קַר.

וְשׁוּב לֹא הָיְתָה רְעֵבָה.

            וְאָז שָׁתְקוּ הַצִּפֳּרִים בַּיַּעַר

            רוֹגְעִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            חָדַל מַשַּׁב־רוּחַ.

.

הִגִּיעַ לְשָׁם רוֹפֵא הַמֵּתִים

וְאָמַר: הַזְּקֵנָה דּוֹרֶשֶׁת אִשּׁוּר.

אָז קָבְרוּ אוֹתָהּ בַּבִּיב הַפָּעוּר

וְעַכְשָׁו הַזְּקֵנָה לֹא אָמְרָה עוֹד מִלָּה.

וְרַק הָרוֹפֵא צָחַק לַזְּקֵנָה.

            וְגַם הַצִּפֳּרִים שָׁתְקוּ בַּיַּעַר

            רוֹגְעִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            חָדַל מַשַּׁב־רוּחַ.

.

וְאָז הִגִּיעַ אָדָם יְחִידִי

וַחֲסַר חוּשׁ סֵדֶר הָיָה אוֹתוֹ הָאִישׁ,

כָּאן יֵשׁ נְקֻדַּת־תֻּרְפָּה, הוּא הִרְגִּישׁ,

הוּא הָיָה לַזְּקֵנָה מִין יָדִיד וְחָבֵר.

הוּא אָמַר: הִיא צְרִיכָה לֶאֱכֹל, מִצְטַעֵר.

            וְאָז שָׁתְקוּ הַצִּפֳּרִים בַּיַּעַר

            רוֹגְעִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            חָדַל מַשַּׁב־רוּחַ.

.

אָז הִגִּיעַ לְשָׁם קוֹמִיסָר וְאִתּוֹ

אַלָּה שֶׁל גּוּמִי וְהִצְלִיף בְּעָרְפּוֹ

שֶׁל הָאִישׁ וּמָעַךְ לְדַיְסָה אֶת מוֹחוֹ.

וְאָז הָאִישׁ לֹא אָמַר עוֹד מִלָּה.

אַךְ קוֹל הַקָּצִין נִשְׁמָע בְּרָמָה:

            לוּ יִשְׁתְּקוּ צִפֳּרִים בַּיַּעַר.

            רוֹגְעִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            חָדַל מַשַּׁב־רוּחַ.

.

אָז שְׁלוֹשָׁה בַּעֲלֵי־זָקָן הִגִּיעוּ

וְאָמְרוּ: לֹא עֵסֶק לְאִישׁ יְחִידִי הוּא.

וְחָזְרוּ וְאָמְרוּ עַד שֶׁאֵשׁ נִפְתְּחָה

וְזָחֲלָה תּוֹלֵעָה בִּבְשָׂרָם, וּשְׁלוֹשָׁה

בַּעֲלֵי־הַזָּקָן לֹא אָמְרוּ עוֹד מִלָּה.

            וְאָז שָׁתְקוּ צִפֳּרִים בַּיַּעַר

            רוֹגְעִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            חָדַל מַשַּׁב־רוּחַ.

.

אָז הִגִּיעוּ הֲמוֹן אֲנָשִׁים אֲדֻמִּים

הֵם בִּקְּשׁוּ לְדַבֵּר עִם אַנְשֵׁי הַצָּבָא

אֲבָל אֵלֶּה דִּבְּרוּ בִּמְכוֹנוֹת־יְרִיָּה

וְאוֹתָם אֲדֻמִּים לֹא אָמְרוּ עוֹד מִלָּה

אֲבָל בְּמִצְחָם עוֹד קֶמֶט נִגְלָה.

            וְאָז שָׁתְקוּ צִפֳּרִים בַּיַּעַר

            רוֹגְעִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            חָדַל מַשַּׁב־רוּחַ.

.

אָז דֹּב הִגִּיעַ, גָּדוֹל וְאָדֹם,

מֵרָחוֹק וּבְלִי דַּעַת אֶת אָרְחוֹת הַמָּקוֹם

וְטָרַף אֶת הַצִּפֳּרִים שֶׁבַּיַּעַר.

            וְהֵן לֹא שָׁתְקוּ, רַק הִשְׁמִיעוּ מִלָּה,

            נִסְעָרִים אֲמִירִים

            עַל רִכְסֵי הֶהָרִים

            נוֹשֵׁב מַשַּׁב־רוּחַ.

.

הערת המתרגם: השיר הוא פרודיה פוליטית על שירו המפורסם והרומנטי מאד של גתה, ״שיר לילה של הנודד״. הפזמון החוזר בשירו של ברכט נוטל משירו של גתה את הדממה על ראש הפסגות ואת היעדרו של כל משב רוח.

.

התרגום מפורסם באישור הוצאת Suhrkamp. 

.

שמעון זנדבנק, מתרגם שירה וחוקר ספרות. חתן פרס ישראל לתרגום 1996.

.

» במדור שירה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: מחזור שירים מאת יארקו טונטי, בתרגום גלית חזן־רוקם

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"פתאום האהבה שחיכיתי לה באה" – חיפוש אהבה ומציאתה בשירתה של חיה לוי

יעל סטטמן

.

"פִּתְאוֹם הָאַהֲבָה שֶׁחִכִּיתִי לָהּ

שֶׁכָּפַרְתִּי בְּקִיּוּמָהּ מִפְּנֵי שֶׁהַחַיִּים 

לֹא הָיוּ מְתוּקִים וְרַכִּים

פִּתְאוֹם הָאַהֲבָה שֶׁחִכִּיתִי לָהּ בָּאָה"

(מתוך: "פתאום", המצאת האהבה, הוצאת ספרי עתון 77, 2023, עמ' 9)

.

מהעוקבים אחרי שירתה של חיה לוי, שבספרה הראשון עוד נשאה את שם המשפחה סדן, המילים הללו הפותחות את ספרה החדש, הרביעי במספר, משחררות אנחת רווחה. בספר הראשון אנחנו קוראים על עייפות ועל ייאוש: "אֲנִי רַק מְבַקֶּשֶׁת / שֶׁיִּהְיֶה כָּאן שֶׁקֶט/מִסָּבִיב / כְּשֶׁאֲנִי מֵתָה" (מתוך "שקט כשאני מתה", אכלתי פרחים, הוצאת ספרי עתון 77, 2014, עמ' 16), ועל איזושהי התכנסות ואפילו התפלשות בתוך הכאב האינסופי לנוכח בגידת האחר המשמעותי, שנחווית כבגידת העולם: "הָעוֹלָם אָמַר לִי דָּבָר רַע / עָיְפָה נַפְשִׁי מִלְּהָשִׁיב / בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי אֲנִי אוֹתָהּ אִשָּׁה רָעָה / אֵינִי רוֹצָה לְהֵיטִיב" (מתוך: "אבל לא", אכלתי פרחים, עמ' 17). התנועה המתחילה בספר השלישי, תנועה המאפשרת למשוררת לנוח מהחיפוש וגם להיות רחומה יותר כלפי עצמה, נשלמת בספר האחרון. אומנם מציאת האהבה עדיין נתפסת כעניין של מזל שזכתה בו, אבל היא יודעת לרגעים להכיר בכך שבן זוגה אוהב אותה, בדיוק אותה, בזכות מי שהיא ובדיוק כפי שהיא. 

זהו עניין מכריע בשירתה של לוי, שמתרכזת לבסוף כמו מפל אל הספר החדש: החיפוש אחר זולת שיהווה, כלשון הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, זולתעצמי (כיצד מרפאת האנליזה?, עם עובד, 2005). כלומר שנוכחותו בחייה של המשוררת תביא להתפתחות זהותה העצמית דרך שלושה סוגי חוויות: שיקוף – הזולת רואה אותה בעיניים טובות ומשתף אותה בכך; אידיאליזציה – היא רואה את אותו זולת באופן אידיאלי; ותאומוּת – מתוך שתי החוויות הקודמות, השיקוף של המשוררת כטובה בעיניו והאדרתו בעיניה, כעת היא מסוגלת לראות עצמה כמי שדומה לו, כלומר כמי שראויה לאהבתו, ולאהבה בכלל. 

בשלבי החיפוש אחר אהבה בספרה השני כותבת לוי: "אֵיךְ אַתָּה לֹא בָּא וְלֹא שׁוֹמֵעַ / אֶת הָרַחַשׁ הַקַּל מְאוֹד שֶׁל גּוּפִי הַבּוֹעֵר" (מתוך: "יונתן אחר", אחת חיה, פרדס, 2018, עמ' 34). הסתירה המטפורית, היפיפייה מרוב הזרה, שבה לוי משדכת בין "רחש קל" ל"גוף בוער", מכריחה אותנו להשתהות על השורה הזאת, האחרונה בשיר, ולשאול: מהו הרחש הקל הזה? כל כך הגוף רוצה, עד בערה, אך מי שמתבונן מבחוץ יצטרך להתאמץ ולזהות "רחש קל". איך יתגלה הפנים? לוי מתאמצת בשלושת ספריה הראשונים לפרק את הפנים הזה. להביא החוצה לקוראים, אבל בראש ובראשונה לעצמה, את ה"גוף הבוער", לשוות לו צורה, מילים, לצייר אותו, את הרעב, את הקנאה, את התשוקה. הרחש הקל, יש לציין, אינו רק החלקים ה"ילדותיים" או הנגטיביים בפנימיותה, אלא גם התשוקה להאכיל, לחמול, לדאוג למישהו, לשוחח עם זולת שיכיר גם בחלקים הבריאים והמתפקדים וייתן להם תוקף. כך בשיר "קציצות כרובית": "לְמִי אֲסַפֵּר שֶׁהֵכַנְתִּי קְצִיצוֹת כְּרוּבִית? / … אֵין לְמִי לְסַפֵּר" (אכלתי פרחים, הוצאת ספרי עתון 77, עמ' 29), או בשיר "בואי בואי": "..תִּהְיִי הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי / … אַאֲכִיל אוֹתָךְ פֵּרוֹת וִירָקוֹת רַכִּים … / נוּמִי נוּמִי" (שם, עמוד 25). 

ברבים מהשירים השיח על אודות הנמען דחוף כמעט כמו כתיבת השירים עצמם. החיפוש אחר אדם נוסף, חיצוני, שישמע את הרחש הקל ולא יברח מהבערה, מזכיר חיפוש אחר מפתח לתיבת אוצר, מפתח שאין שני לו, ורק הוא יוכל לפתוח את התיבה. בשיר "המצאת האהבה", אשר נתן לספר הרביעי את שמו, לוי עצמה מדמה את מציאת האהבה לאוצר: 

"אֲנִי רוֹצָה עַכְשָׁו לְהִתְחַמֵּם / כְּמוֹ לְיַד תַּנּוּר קָטָן כְּמוֹ בְּאֵיזֶה סִפּוּר / עַל אִישׁ עָנִי וְאִשָּׁה עֲנִיָּה שֶׁזָּכוּ בְּאוֹצָר" (עמ' 10). 

בפרפרזה על המילים שכתב ריימונד קארבר על אושר ("אושר. הוא מגיע / בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת, / לכל שיחת בוקר אודותיו", מתוך "אושר", שירים, מודן, 1997. מאנגלית: עוזי וייל, עמ' 67), לוי מספרת לנו שאהבה כזאת היא מעבר לכל שירה על אודותיה. גם ההמתנה לאהבה שתבוא: "שׁוֹכֶבֶת בַּמִּטָּה וּמְחַכָּה לְאַהֲבָתִי/ בְּלִי שׁוּם כּוֹחַ פּוֹאֵטִי" (מתוך: "בלי שום כוח פואטי", אחת חיה, עמ' 35), וגם מציאתה של האהבה: "לַשִּׁיר יֵשׁ סוֹף / וְלָכֵן הוּא עָלוּל לְהָמִיט סוֹף / עַל הָאַהֲבָה"  (מתוך: "אין לי אומץ לכתוב", המצאת האהבה, עמ' 38), הן דבר שמצד אחד אי אפשר שלא לכתוב עליו, ומצד שני בַּציפייה יש משהו ארצי ואינפנטילי כל כך, ובאהבה שמגיעה משהו נשגב וניסי כל כך, עד שאיך אפשר בכלל לתפוס את המהות של אחד מהקצוות הללו בשיר? המתח הקיים תמיד בין כתיבה על אודות אהבה לבין מעשה האהבה עצמו, הוא שדה חשמלי טעון בשיריה של לוי. איך לדחוס את הרגשות המתפרצים, החיים והבלתי ניתנים לכימות, בנרתיק המילים? "מָה הַשִּׁיר כְּבָר יָכוֹל / לְתָאֵר?" (מתוך: "אין לי אומץ לכתוב", המצאת האהבה, עמ' 38)

בספר השלישי מופיעות שורות כמו "לִפְעָמִים נִדְמֶה שֶׁלֶּאֱהֹב רַק אֲנִי רוֹצָה" ("מאושרת ועצובה", מאושרת ועצובה, ספרי עיתון 77, עמ' 80), ובאמת, השירים נכתבים בתנועה אינטימית כל כך עד שהתחושה בקריאת הספרים כולם היא שהאהבה המסוימת הזאת, שלוי מייחלת לה, היא אכן ספציפית מאוד, וצריכה להתאים במדויק למי שהיא. וזה כנראה נכון, כלומר הכוח של קשר זוגי מיטיב הוא בכך שהאחר רואה בנשימה אחת גם את חוזקותינו וגם את חולשותינו, ולא רק שאינו נרתע, אלא אף מתקרב אלינו ככל שהוא מכיר אותנו יותר. לוי למדה על בשרה את ההשלכות של קשר שאינו כזה, ובקריאת הספרים יש תחושה חזקה של מאבק שנועד להוכיח לעצמה ולעולם שלמרות ניסיון העבר שלה, עוד קיים קשר כזה, והיא תמצא אותו: "חַיָּה לֵוִי/אַתְּ בְּהֶחְלֵט רְאוּיָה לְאַהֲבָה"  (מתוך: "לו", אחת חיה, עמ' 73). 

אדגים את הרעיון הזה דרך קריאה בשיר מתוך אחת חיה (עמ' 60):

.

*

אַתָּה אוֹמֵר לֹא

אֲנִי שׁוֹמַעַת בּוֹאִי

אֲנִי לֹא מְבִינָה מַה שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר אִתִּי

הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הַכֹּל הַכֹּל מָלֵא 

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כָּכָה?

אֲבָל אִם תַּגִּיד בּוֹאִי 

בֶּאֱמֶת תַּגִּיד לִי בּוֹאִי

אֲנִי אֶשְׁמַע בְּדִיּוּק

הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הַלֵּב שֶׁלִּי הַכֹּל יִהְיֶה פָּתוּחַ

מה צריך לקרות בשביל שתתאפשר הרמוניה בין המשוררת לנמען? לוי מתארת בשיר הזה גם את החידה וגם את הפתרון. בתחילה היא חושבת בטעות שהזולת קורא לה לבוא, כשבעצם הוא מסרב לה ומרחיק אותה. מייד היא מכירה בכך שלא הבינה: "אֲנִי לֹא מְבִינָה מַה שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר אִתִּי". למה אינה מצליחה לשמוע? מדוע אינה מתאפשרת תקשורת דו־כיוונית בינה לבין האחר? היא מסבירה: "הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הַכֹּל הַכֹּל מָלֵא". במה? מה ממלא את הדוברת עד כדי חוסר יכולת להפנות קשב החוצה ממנה? 

בעיתות חרדה מתרחש תהליך שהפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון  כינה "מתקפה על החיבורים" (במחשבה שניה, תולעת ספרים, 2003), כלומר מתקפה על החשיבה, שהיא המחברת בין החלקים השונים בנפש. במצבים אלה החשיבה אינה מאורגנת, יש תחושה של הצפה: "הַכֹּל הַכֹּל מָלֵא", "אֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כָּכָה?". בקשר שאינו מיטיב, יש פעמים רבות יסוד של מתקפה כזו, קשה לחשוב בבהירות, אומרים "כן" מתוך החרדה, ללא בחינת המציאות והתאמתה.

בבית הבא אנחנו מגלים מתי יתפוגג הערפל והדוברת תצליח לשמוע: "אִם תַּגִּיד בּוֹא / בֶּאֱמֶת תַּגִּיד לִי בּוֹאִי". כלומר כאשר הקריאה אליה תהיה אינטימית, ספציפית, "אמיתית", מכוונת אליה "בדיוק". האמת מהצד האחד (של הקורא לה) מביאה להקשבה מדויקת בצד השני (של המאזינה). החרדה פוחתת, והמשוררת נמצאת בתוך מרחב בטוח, שבו היא יכולה גם להקשיב לאחר וגם לפתוח את עצמה בפניו. "הָאָזְנַיִם שֶׁלִּי הָעֵינַיִם שֶׁלִּי הַלֵּב שֶׁלִּי הַכֹּל יִהְיֶה פָּתוּחַ". 

בשלושת ספריה הראשונים (ובעיקר באכלתי פרחים ובאחת חיה) פורשת המשוררת את מעלותיה ואת מגרעותיה, דיוקן נפלא, הומוריסטי וטרגי ובעיקר אנושי מאוד. מעניין שהספציפיות הזאת אינה מרחיקה את הקורא, אלא מזמינה אותו לרפלקציה. איך הייתי אני משרטטת את הדיוקן שלי? אילו תכונות בי הקוראת הן ספציפיות ומייחדות אותי? קריאה בארבעת הספרים מסתיימת באופטימיות זהירה: הנה, המשוררת מצאה את שביקשה נפשה "לְהַרְגִּישׁ אֶת יָדְךָ הַחַמָּה מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי" (מתוך: "מילים הן כמו ערפל", המצאת האהבה, עמ' 21), אבל כוחם של הספרים הוא מעבר לכך – בתחושה שנשארת עם הקורא שאהבה טובה דורשת קודם כול היכרות מעמיקה, כנה וגלויה עם שלל תכונותינו. לפני שאנחנו פונים החוצה, עלינו להכיר ברחשים הקטנים של עולמנו הפנימי. כך יופנה גופנו הבוער כלפיד של אור לזולת, ולא יכלה אותנו בבדידות, בבושה ובהסתרה. רק כך נוכל להיראות באמת, להתגלות על ידי האחר, ולקיים קשר בין־אישי אינטימי, פתוח ומגדל.

.

יעל סטטמן היא פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית, ומשוררת. פרסמה שני ספרי שירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, "בעניין הבערה" (2020) ו"בחוץ שקט" (2023). שירים פרי עטה ראו אור במוספי ספרות, באנתולוגיות, בכתבי עת וכן בגיליונות קודמים של המוסך. 

.

חיה לוי, המצאת האהבה, הוצאת ספרי עתון 77, 2023

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: במלאת עשרים שנה לפרסום קובץ הסיפורים "בריחה", מפסגות יצירתה של אליס מונרו, שגב עמוסי חוזר אל השחרור המפוקפק של דמויותיו הנמלטות

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מפגשים מהסוג השלישי 

יוסי מנדלוביץ

.

המפגש עם בעל החיים הוא רגע מוכר היטב, מסיפורי המקרא והמיתולוגיה ועד כיפה אדומה והזאב. סטיבן גרינבלט מציין כי בתרבות המערבית המפגש עם הנחש שמביא את אדם וחווה לאכול את פרי עץ הדעת הוא הרגע שבו נפרדה האנושות מהטבע ויצרה את התרבות. הרגע הזה מתואר גם בשני טקסטים קצרים שפורסמו לאחרונה בבמות שונות של ספרות עכשווית: הסיפור הקצר "גוזלה" מאת יעל לאוקומוביץ, שפורסם בבמה זו (בגיליון ינואר 2024), והמסה "נפילת לווייתן" מאת רבּקה גיגס, שראתה אור בגיליון "חיים אילמים" של כתב העת גרנטה מהסתיו האחרון (בתרגום מאנגלית של נגה רש). שני הטקסטים מתארים מפגש של דמות אנושית עם בעל חיים, גוזל צוצלת בסיפור ולווייתן צעיר במסה. נראה שארבעת הדמויות דומות זו לזו – נדמה שכולן צעירות, בשלבים הראשונים, המהוססים, של חייהן. כולן גם נואשות וחסרות ישע. ארבע דמויות אומללות, כל אחת מסיבותיה שלה, כל אחת בדרכה. 

בסיפור "גוזלה" המסגרת הכללית מטושטשת כמו פניהם של האנשים המדממים המצולמים על שער העיתון. יש מלחמה. יש מסתור בדירות נטושות. יש שיחות טלפון רפאיות מבתי כלא וישנם "הם" כלשהם, שמשחררים ציפורים למטרות ריגול ומעקב. אבל ישנם גם שליחת מכתבים ודוורים וכתובות וספרי אמנות של פאול קלה בתיבות דואר. העולם לא הסתיים כמו שקורה בהדרך של קורמאק מקארתי (מודן, 2009. מאנגלית: אמיר צוקרמן), או חזר למעין קדמות בראשיתית שלאחר חורבן כמו בהדוב של אסף שור (הקיבוץ המאוחד, 2023), אלא השתבש, התפורר והתקלף כמו עורה היבש של הגיבורה נוּר, וכל שנותר הוא לשרוט בו שריטות קטנות, צורבות. גם בעולם שמתארת רבקה גיגס במסתה משהו השתבש. זהו העולם שלנו, המוכר לנו היטב, אך אי־שם לווייתן צעיר עלה על החוף. החפת לווייתנים היא תופעה מוכרת אך מסתורית. רוב ההשערות תולות את הסיבות לכך בפעילות בני האדם; מרעשי סונאר שמשבשים את מערכת הניווט הטבעית של הלווייתנים ועד זיהומים ומחלות בשל זיהום סביבתי. גיגס מתארת את שלושת הימים שבהם גסס הלווייתן, אך מבחינה עלילתית המסה מתחילה ומסתיימת בשורה הראשונה: "לפני כמה שנים עזרתי לדחוף לווייתן גדול־סנפיר שנסחף אל החוף בחזרה אל הים, רק כדי לראות אותו חוזר ופוקע תחת משקלו על החול". כמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש אנחנו יודעים מלכתחילה כיצד הסיפור מסתיים. השאלה אינה אם יצליחו להציל את הלווייתן. הסוף ידוע. וכמו בכרוניקה של מוות ידוע מראש, יותר מאשר על הקורבן היחיד, הסיפור הוא על הכפר כולו.

בעבור התושבים הלווייתן הוא חריגה מהיום־יום: "הלווייתן עורר השתאות, התרחבות של הרגיל." גם הגוזלים של נור מרחיבים את הרגיל. הם מושכים אותה אל החלון, אל מחוץ לגבולות הדירה, בניסיון להבין מה מתרחש בקן הצוצלות: "הקן היה קטן, נראה לא מושקע, הצוצלות ודאי התעצלו כשבנו אותו. אולי בנו אותו בחיפזון, קשה להעביר ביקורת." ההתעכבות על בניית הקן מצביעה על משקע נוסף: הפער בין דור ההורים לדור הילדים משקף פער בציפיות בנוגע לבית, אכזבה וביקורת על דור ההורים, אבל גם הימנעות מטפילת אשמה, בבחינת אנחנו לא היינו עושים אחרת, טוב יותר. ייתכן שהקשר ההורי הזיק גם ללווייתן אצל גיגס: "אולי הוא חולה, אולי אימו לא האכילה אותו כמו שצריך כשהיה גור."

בעיני נור הקן המרושל מבשר רעות לסיכויי ההישרדות של הגוזלים: "הקן נראה כה קטן ועלוב, ההורים ודאי התרשלו בבנייתו. ואם התרשלו בבנייתו, אולי כך הם מתרשלים בגידול ובהאכלה של הצאצאים? היא לא ראתה אותם זמן רב." בשביל נור הישרדות היא מרכיב זהותי. עבורה, השמות החד־הברתיים של אחיה ושלה אינם מרכז של זהות, של אישיות, אלא לחצן מצוקה ואמצעי הישרדות: "כנראה חשבו ההורים שלהם איך יהיה קל להעיר אותם באמצע הלילה כדי לברוח מהבערה." הצוצלות הבוגרות התרשלו בבניית הקן, ההורים התרשלו בבניית העולם. ואילו גיגס כותבת: "הטבע, כמו שאומרים, יעשה את שלו. זה היה ביטוי שהאמנו בו. חזרנו עליו." האמונה שהטבע עושה את שלו עומדת בבסיסם של רעיונות אקולוגיים רבים של שימור, גם של לווייתנים: "יש טענה, טענה שקשורה בשימור, לא להחזיר לים לווייתן שנוכש ממנו." אך מה עושים כאשר הטבע מתרשל? כאשר הוא לא עושה את מה שמצופה ממנו, "את שלו", בתהליך איטי ומתמשך, לא נותר ברקע, ממתין כמו העץ הנדיב, כשנרצה לאכול ממנו, להשתמש בו או לנוח עליו. הוא מתרשל, עולה על החוף, עובר את הגבול, ואי אפשר להחזיר אותו.

החיות בסיפורים עוברות גבולות רבים: "כשדיברנו על לווייתנים, סיפרנו בעיקר כיצד למדנו להשאיר אותם בים, להפסיק לקחת אותם מהטבע. זה היה סיפור מניח את הדעת לספר באוסטרליה, סיפור על יכולתנו האנושית לנדיבות וליראת כבוד, ובה בעת על חוסנם של מינים אחרים." זהו סיפור על הגבול בין האדם לטבע. בין הפנים לחוץ. אבל הגבולות נפרצו בתוך הלווייתן: "בבוקר חלק מהלווייתן שלא אמור היה להיות מחוצה לו היה מחוצה לו." אחיה של נור שולח לה מכתב ומספר על עכברי שדה משונים שמצאו מקלט במכוניתו, וניזונו מחלקי הפלסטיק והמתכת: "העכברים ביצעו מעשים אלימים בכל מערכת הכבלים. בין החפצים הלעוסים שלהם נמצאו כפפה, אוזניות, מסכות פנים."

בעיניה של נור גם הצוצלות הן יצורים משונים, מין ציפור־יונק, ציפורים ששותות חלב: "גוזלי צוצלת שותים תחילה מין חלב יונה. זה היה נשמע לה מגעיל. איזה מין עופות הם אם הם שותים חלב." גם לווייתנים הם דגים משונים: יונקים. לווייתנים גם שותים חלב, ו"אימהות הלווייתנים מניקות את גוריהן", עובדה שמפתיעה את הנוכחים בחוף. הלווייתן גם הוא יצור חייזרי, הפוך מאיתנו: כשבני אדם מדמיינים מוות הם מדמיינים את חום הגוף נעלם, "אובדן הדרגתי של אש". ככל שהלווייתן מתקרב למותו, החום הפנימי שלו הולך וגובר "אף על פי שהתברר שקשה לדמיין זאת". 

גם נור מדמיינת את העכברים כיצורים משונים – שעברו שינוי – מוטנטים: "[נור] הסתכלה בציור של קלה וחשבה על העכברונים. היא דמיינה את המתכת בתוך הגוף שלהם, אוכלים כבלים, חוטים וסוללות. היא דמיינה את כל העכברים מכרסמים את המצבר ואת החוטים, גדלים ומגדלים גורים שגם בגופם החומר המתכתי הזה, נותנים להם חלב של יונים. הדם שלהם משנה את צבעו, והעיניים נעשות אטומות, שחורות או ירוקות." בגופם של העכברים הדמיוניים עוברת הפסולת בתורשה. גם בגופם של הלווייתנים הממשיים נאצרת פסולת – המבנה האנטומי שלהם גורם להם לספוג רעלנים ומתכות כבדות בגופם: "גוף הלווייתן הוא זכוכית מגדלת לכימיקלים האגרוכימיים הערמומיים האלו, כי לווייתנאים חיים זמן רב וצוברים משא רעיל מהטרף שלהם. הכמויות מצטברות במשך עונות רבות, והופכות בעלי חיים מסוימים לרעילים הרבה יותר מהסביבה שלהם … עם זאת, ההשפעה על אנשים שאכלו לווייתנים קטלנית הרבה יותר." 

גם נור חושבת על מתכות, גופים וגבולות: "[נור] חשבה על מתכת מסתובבת בתוך הגוף. היא חשבה על המתכת של קופסת השימורים. התירס סופח את המתכת ובני האדם סופחים את התירס. היא שוב שפשפה את פניה, העיניים היבשות שרפו." המתכת בתירס, התירס באדם. הגבולות הפיזיים, הביולוגיים, האנטומיים שהרגיעו אותנו, שבטחנו בהם, התערערו. הגבולות שהאמנו בהם פרוצים כלא היו. אולי אין זה מפתיע שתנועות פוליטיות פופוליסטיות מבטיחות לבוחריהן חומות וגדרות, גבולות נצחיים ובלתי חדירים בעולם נקבובי ומתפורר. אנחנו רגילים למצוא נחמה וביטחון בעולם של גבולות ומעברים, של פנים וחוץ. אבל, כמו שכותבת מרגרט אטווד, "הפיצול לכאורה בין האדם לטבע אינו אמיתי: פנים הגוף שלנו מחובר לעולם החיצוני, גם לגוף יש אקולוגיה, ומה שנכנס לתוכו – דרך הפה, האף או העור – משפיע עליו עמוקות" (שאלות בוערות, כנרת זמורה דביר, 2023. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. עמ' 190).  המצב כנראה חמור יותר: מה אם אין עוד טבע שאפשר לשים גבול בינו לבינינו, פשוט משום שלא נותר עוד מקום שאין בו טביעת רגל אנושית? גיגס מנסחת זאת כך: "מה אם אנחנו עוקרים את הטבע מהלווייתן? אם עמוק בתוך הלווייתן אפשר למצוא טביעה אנושית שאי־אפשר למחות, כיצד נוכל להמשיך לגולל את האגדה על האחרות יוצאת הדופן שלהם, של העולם החייתי המוזר, הפלאי והרחב שלהם?" אם האדם נמצא בכל מקום, בבחינת לית אתר פנוי מניה, היכן עובר הגבול בינו לבין הטבע?

ייתכן שהגבול שהכי מוכר לנו, ולכן אנחנו לא ממהרים להבחין בו, הוא הדבר שעליו אנחנו עומדים, הקרקע היציבה שמתחת לרגלינו. זו הסיבה שכאשר מתרחש אירוע דרמטי מאוד אנחנו מכנים זאת "רעידת אדמה", או אומרים ש"הקרקע נשמטה מתחת לרגלינו". ההיסטוריון דיפש צ'קרברטי טוען כי "כל מחשבותינו היומיומיות" נובעות מההנחה שאנו עומדים על קרקע יציבה ובלתי מעורערת. אולי זו הסיבה שנור נזכרת בשלב זה בחידה על "איש אחד [ש]נמצא בדרך לשדה". היחס בין המתכת, שבמקום להיות מחוץ לגוף נמצאת בתוך הגוף, כמו הפסולת שנאגרת בגוף הלווייתן, מעוררת תחושה של דיסאוריינטציה ובלבול: מה שצריך להיות בחוץ נמצא בפנים. מה שצריך להיות בפנים נמצא בחוץ. המחשבה על אדם שנמצא בדרך לשדה היא מחשבה יציבה ונינוחה: כל מרכיבי הסיפור מוכרים (כרונוטופים): אדם, דרך, שדה. אבל זו כרוניקה של מוות ידוע מראש – כאשר האדם יגיע לשדה, הוא ימות. פתרון החידה טמון בשינוי תפיסת היחסים בין הגוף לקרקע. לכן, עם פתרון החידה, אנו מוצאים את עצמנו נופלים עם האיש הצולל אל מותו בדרך לשדה. אם נרחיב מעט את הדימוי בעזרת תורת היחסות הכללית, ניזכר שהאיש, משוחרר מכובד משקלו, חש שהוא מרחף באוויר כציפור, ושהאדמה היא שמאיצה לעברו. זוהי נפילת הלווייתן, שנופל אל האדמה בכובד משקלו העצום. גם תחת הלווייתן נשמטת הקרקע, אף שנראה כאילו גם הלווייתן וגם האדמה אינם זזים כלל. לכן נדמה שרגע המפגש שנמצא במוקד שני הטקסטים הוא רגע של הכרה, אך זו הכרה בדיסאוריינטציה. לא ורטיגו, אלא התובנה שאני חווה ורטיגו. הרושם שנוצר הוא פרדוקסלי: הכרה צלולה וחדה שאנחנו נמצאים במצב עכור חושים ומבלבל. תחושת נפילה בעוד שעומדים על קרקע מוצקה, והתחושה נעשית ממשית יותר, מוצקה יותר, מהקרקע. 

הסיפור הקצר מסתיים ברגע של מגע בין נור לגוזל: "נור קיבלה החלטה. היא הניחה את רגליה על מושב האסלה ונעמדה, מוציאה את פלג גופה העליון מהחלון ושולחת יד. היא אחזה בגוזל שבקן, הוא לא השמיע אף קול. הגוזל היה בידה, היא תפסה את שימורי התירס והביאה את גוזלה לסלון." רבקה גיגס מספרת על רגע דומה: "הנחתי יד אחת על עורו של הלווייתן לזמן קצר והרגשתי פעימת לב רחוקה". בכרוניקה של נפילה ידועה מראש, ייתכן שאין זה אלא אותו ניסיון נואש לתפוס ולהיתפס, להיאחז במשהו כשנופלים, בזמן שאנחנו מנסים להבין מדוע אנחנו נופלים, מי התרשל, מה השתבש, כיצד נוכל לתקן; האם נוכל לתקן לפני שנפגע בקרקע, בזמן שזו רק הולכת ונשמטת.

.

יוסי מנדלוביץ הוא תלמיד לתואר שלישי בתוכנית לדוקטורנטים מצטיינים בביה"ס מנדל באוניברסיטה העברית. מחקרו עוסק בספרות ספקולטיבית עכשווית.

.

» במדור ותקרא בגיליון קודם של המוסך: טליה סיידל כהן על "רקוויאם קטן" מאת רון בן אשר

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן