אחרי המחמאות הרבות שקצר ספרה הראשון "צערו העתיק של הירח", נעמה דעי ממשיכה לחקור את משמעות החיים בקהילה, במשפחה, בסביבה לוחצת, שמקרקעת או עוקרת את גיבוריה. בשיחה עם דפנה לוי היא מספרת על אוזנהּ הכרויה תמיד לשמוע ״עִבריתות״ נכונות לכל דמות ומצב, על מרידה במוסכמות ועל היכולת לשלב טקסטים מן המקורות עם אופרות סבון בטורקית.
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
.
דוד בן-גוריון ביום הזיכרון, 1971. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. ברקע ספריית ספרי הנופלים שנשלחו לבן גוריון, באדיבות מוזיאון בית בן-גוריון
״זכר הגיבורים אשר נפלו על גאולת עמם ומולדתם יחקק ויישמר לא ביער־עצים אשר ניטע ולא במצבת־אבנים אשר נבנה״, הכריז דוד בן-גוריון כמעט בהתרסה בנאום שנשא בטקס נטיעת יער זיכרון לחללי מלחמת השיחרור בפברואר 1949.
חוקר ההנצחה הפרופ׳ מעוז עזריהו מסביר את הציטוט וטוען שבן-גוריון רצה לפרוץ את גבולות ההנצחה הסטנדרטית. ״הדרך השכיחה להנצחה היא באמצעות חקיקה של שמות באנדרטה דוממת״, אומר עזריהו. ״לדידו של בן-גוריון, האומה היהודית המתחדשת בארצה אינה צריכה להסתפק במודל המקובל בעולם המעלה על נס את הקורבן ומנציח את שמו בלבד״. עזריהו, מחבר הספר ״פולחני המדינה״ המשרטט את המהלכים והמדיניות של ראש הממשלה הראשון בעיצוב טקסי הזיכרון, מסביר את העמדה העקרונית של בן-גוריון: ״עצים ואבנים נשארים במקומם. ספרים, לעומת זאת, הם כמו יהלומים – אפשר לקחת איתך לכל מקום. לכן לדידו של ב״ג על עם הספר להנציח את גיבוריו בספר. הוא לא רצה שנסיבות המוות יהיו חזות הכל, וביקש לטעון את הזיכרון בקווים לתיאור דמות הנופל, קשריו החברתיים, יצירתו, הגיגיו ושאיפות שהיו לו בחייו. ובכך להשיג עוד מטרה חשובה: פרק באתוס הלאומי, צו המורה לציבור אזרחי ישראל להידמות לגיבוריו שנפלו״, מסכם עזריהו את עמדתו העקרונית של בן-גוריון.
ברוח זו הוקדש לבן-גוריון ספר הזיכרון לאחים דן ודוד חטיבה, בני כפר ויתקין. ״החלטנו להגיש לך ספר זה לא מתוך כוונה לשתף אותך בצערנו, גם לא בשביל עשיית פרסום לאסוננו, אלא שנראה לנו לנכון שהעומד בראש… יכיר את דרך גידולם והגיגיהם של אלה המכונים – טובים״, כתבו ההורים שאיבדו את בניהם בקרבות על ההגנה על המדינה.
ספר זה הוא פריט אחד באוסף של מאות חוברות וספרים לזכר חללי מלחמות שהצטרפו לספרייתו העצומה של בן-גוריון בביתו העירוני, ואשר יצרו מקבץ הנצחה מיוחד במינו לחללי מערכות ישראל. האוסף מוצג כיום במוזיאון בית בן-גוריון בתל אביב, בחדר עבודתו האישי, ומשחזר את פרטי התהוות המקבץ הנדיר הזה.
נראה כי בן-גוריון ציפה לחוברות וספרי הזיכרון, אולי אף סבר שעליהם להגיע אליו מיד כשהם רואים אור, כדי שלא יכחד מקומם באוסף שהלך והצטבר בנאמנות בספרייתו. כך רומזת הקדשה בחוברת להנצחת חלל קרב לטרון, קלמן טרווינסקי: ״אין מוקדם ומאוחר בתורה, אך אין בפסוק זה לפטור ולשחרר אותנו מן הצער הכן על איחור כה רב בשליחת חוברת זו״, כותבים מלכה ועזאי, אימו ואחיו של טרווינסקי. ״באמונה ולא במזיד היה הדבר. קבל את החוברת, צרפנה למדף בניך-גבוריך שנפלו למען קוממיות ישראל. ובסליחתך [על שהחוברת לא נשלחה עד כה] נטהר״.
בראשית הגיעו לבית ראש הממשלה הספרים לזכר חללי מלחמת העצמאות. בשלהי קיץ 1950 משגרת אנדה עמיר חבילה ואליה נלווה מכתב לקוני: ״הרינו ממציאים את הספרים לזכר הבנים שנפלו ואשר קיבלנו בשבילך״. עמיר, לימים סופרת ילדים עטורת פרסים, עוסקת אז בפעילות כמעט התנדבותית במשרד הביטחון, כשהיא מציבה את היסודות למדור ההנצחה החללים שיזם בן-גוריון.
השנים חולפות, המלחמות על הארץ גובות את מחירן הכבד והספרים המנציחים ממשיכים לראות אור, וכמסורת שהתקבעהֿ הם ממשיכים להגיע לבית בן-גוריון שנים לאחר שפרש מתפקידיו הרשמיים. גם כשפרש מן החיים הציבוריים, הורי חללים רצו שהוא יקבל באופן אישי את הספרים שהוציאו לבניהם. ספר הזיכרון לחלל יעקב פת למשל, נושא את ההקדשה שכתבה האם, ציפורה. פתק שמצורף לספר מגלה שהגיע לבן-גוריון עם שליח מיוחד באוגוסט 1958: ״.. לא מצאתיך. [אך] אני משאיר לך את הספר שיצא לזכרו… בוודאי תמצא בו עניין״. לעתים הספרים ניתנו לו במפגש באירועים, כפי שניכר מההקדשה המציינת ״הועידה השביעית של מפלגת פועלי ארץ ישראל״.
ב-1968 מקדישים רנה ושמואל ברקאי את הספר לזכר בנם יצחק ל״בן-גוריון העומס את כאב השכול על הבנים״ ועד הספר האחרון שהגיע לספרייה בחורף 1972, כשנה לפני שבן-גוריון הלך לעולמו, מהאם השכולה רבקה גובר הכותבת: ״לבן-גוריון, השותף לחיינו״.
בן-גוריון לא רק אסף את פרסומי השכול, כי גם קרא את תכני ההנצחה בעיון קפדני וריכוז, כפי שמגלים עקבות גלויים שנותרו בספרים ובחוברות. כך למשל בהספד פיוטי שכתב חברו של החלל רועי בן יוסף, המזדהה בשם העט ״פלס״: ״כשחיבקני, היתה לי הרגשה של התבלטות בפני כוחו, שהיה ביטוי להרגשת החיים שקיננה בו״. מתחת למילה ״התבלטות״ מציין בן-גוריון בעט בכתב ידו: לא התבלטות צריך להיות כתוב כאן, כי אם ״התבטלות״.
הכרך הראשון של ״גווילי אש״, מקבץ הזיכרון הרשמי לחללים בהוצאת משרד הביטחון שיזם בן-גוריון, מוגש לו עם הקדשה ממצה: ״בדחילו ורחימו״. חתום: ראובן אבי-נעםֿ, הוא ראובן גרוסמן, ששינה את שם משפחתו לאחר נפילת בנו נעם גרוסמן כלוחם במחתרת ההגנה. בשנים הבאות העותק המיוחד של מפעל ״גווילי אש״ המיועד לבן-גוריון מגיע עם המלים: ״מי כמוך יודע לזכור״.
״הוא היה מושקע נפשית בזיכרון הנופלים בקרבות״, אומר מיכאל בר זוהר מחבר הביוגרפיה המקיפה של בן-גוריון. ״ביומנו ובכתביו נמצאת הטענה שיש טעם למוות, שהקורבן לא היה לחינם, אך בד בבד מיוצגת תחושת אחריות אישית כבדה שהטרידה את בן-גוריון. אובדן החיים הצעירים לא נתן לו מנוח, כי חש שהוא זה ששלח אותם למות. עבדתי כחוקר וסופר עם משה דיין, עם לוי אשכול, עם גולדה מאיר ועם שמעון פרס. בן-גוריון היה יוצא דופן מבחינת תשומת הלב שהשקיע בחללי הקרבות. לא מפתיע שאסף את חוברות וספרי הזיכרון בקפדנות כזו״.
התוצאה היא ספריית זיכרון שמציירת את מפת תרבות ההנצחה של ראשית ימי המדינה, כפי שנאספה אצל ראש הממשלה הראשון: חוברות וספרים שנערכו בהוצאות מוכרות כמו עם עובד וספרית הפועלים ונדפסו ב״דפוסים קואופרטיביים״ עבור קיבוצים. לפעמים משלבים בספרים את תולדות הקרב, לפעמים הספדים ברוח ״חברים מספרים על״, ולפעמים ציורים ושירים שחיברו הנופלים בחייהם, יומנים והתכתבויות עם אוהביהם ואהוביהם. אלה ספרים מהודרים, אלבומיים, בכריכה קשה שהוקדשו לבן משק או למספר בני קיבוץ שנהרגו באותה מערכה וניתן להשיגם בספריות ציבוריות.
לצדם ומנגד, האוסף כולל מאות פרסומים צנועים שראו אור בהוצאה עצמית וחד פעמית. למשל ספר שהדפיס מפעל ״שמן״ לזכר עובדי ייצור ומעלה על נס את חריצות הנופלים כפועלים, פרסומים בעותקים ספורים שהפיקו ועדי שכונות, משפחות עירוניות במימון וביוזמה עצמית ״בהוצאת ההורים ומכריו״ – תוכן שהגישה אליו קיימת רק באוסף זה, כמו גם עלוני קיבוצים, אשר ברגיל יוצאים כפרסום שגרתי על חדשות המשק, וקיבוץ החליט להקדיש לבן שנהרג בקרב.
פריט נדיר במיוחד הוא ספק ספר ספק חוברת שהפיק זוג תושבי מאה שערים לזכר בנם שהיה תלמיד חכם, בנם יחידם ולו שבע אחיות. הוא התגייס לצה״ל בעודו תלמיד ישיבה גבוהה, ונהרג במבצע הקרבה הירואי בקרבות ירושלים. לפי נוהג המסורת בעולם החרדי בהדפסת פרסומים שאינם העתק כתבי קודש, יש לפתוח ספר חדש בכתב ״הסכמה״ של חכמי הדור המתירים את קריאתו. כך קרה שבמפעל הנצחת הלוחם בצבא הגנה לישראל השתלב המשפט המפתיע: ״מגילת ספר זה אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא אסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא להציב יד לחוטר שנגדע בראשית לבלובו״.
ההקדשות כתובות בספרים ובפתקים נלווים שנשמרו לצדם. לעתים פונים לבן-גוריון בפשטות, ״לחבר בן-גוריון, בהערצה״, אך לרוב הפנייה נמלצת ומעידה על מעמדו הנערץ: ״אבי מדינת ישראל וקברניטה הדגול״, ״ראש הממשלה עז הרוח ובר הלבב״, ״מנהיגנו גדל המעש ונגיד העם״, ״איש ירושלים, האומר ועושה״, ״מעצב המדינה אשר נצח-חיים נטע בתוכנו״, ״ראש דור הגאולה וההגשמה״:
מעבר להלל ולשבח ולתארים המפארים, עולה ומתחזקת הפנייה לשותף: ״הדואב את מותם של טובי הבנים״, כלשון הקדשות רבות. בן-גוריון מתייחס לנופלים כאל ילדיו שלוֿ: ״לזכר אחד מבניך – חייליך״. הורי החיילת בת שבע שנפלה בעת מילוי תפקידה כותבים: ״הנצחון והקוממיות הלאומית עם הקמת המדינה שאתה בראשה, לעתים מסיחים את דעתנו מהאסון הפרטי… התעניינותך במפעל הנצחת יקירינו מעודדת אותנו״. הורי מרדכי גליקסון כותבים: ״[אתה] אב רוחני לנוער, אליו השתייך בננו-יחידנו״, ואמו של אורי הפלרין-פרלמוטר מסכמת ״ראש מדינת ישראל הדואב את מותם של טובי בניה, אליהם השתייך בני״.
לחוברת ״אחרי מות גיבורים״ שראתה אור בשנת תשי״ב והיא ״מוקדשת ליצחק זמיר ביום הזיכרון השלישי בעלותו על מזבח המולדת״ הוצמד פתק ״רצוי שכב׳ יאשר את קבלת הקובץ בתום קריאתו״, בקשה שמופיעה בחוברות וספרים נוספים.
בן-גוריון לא איכזב. האוסף במוזיאון שהיה ביתו, משחזר את נאמנותו ותשומת ליבו לבקשות ההורים בגזירים שנותרו בספרים ובהם כתובת השולח מהמעטפות שבהן נארזו הספרים, ופתקים שכותרתם ״כתובת חוזרת״ בכתב יד, אחרי בירור מען למכתב תודה לספר שהגיע בלי ציון השולח: ״בנימין ויהודית לובלסקי רחוב אורים 9, קרית יובל, ירושלים״, ״הסתדרות הפועלים החקלאיים – תנועת המושבים, רחוב הרצל 61 תל אביב״, ״קיבוץ עין חרוד״, ״קיבוץ משמר הים״ וכן הלאה. המילה ״אושר״, בכתב יד באותיות זעירות בעפרון בשולי הכריכה הפנימית מופיעה כמעט בכל הספרים והחוברות. כמעין אסמכתא: לבעלי הספר שוגר מכתב תודה.
שלוש שנים אחרי מות בן-גוריון הוציא משרד הביטחון ספרון זעיר שאיגד לקט מדבריו להורים שכולים, בהם מבחר ממכתבי התודה על ספרי זיכרון. ״קבלי נא תודתי הנרגשת על ספר בנך – אביר הטייסים בישראל…״, כותב בן-גוריון ל נעמי מלמן-קליבנסקי, אמו של מודי אלון, מפקד טייסת הקרב הראשונה בצה״ל שנהרג ב-1948. ״דברים שיוצאים מלב אם שכולה יקרים בעיני שבעתיים… אשריך שזכית לבן כזה, תפארת לחיל האוויר ומופת לכל הנוער. מות הגיבורים שלו אבידה שאין לה תשלומין לאמו. אך האמיני שאין בדברי הפרזה אם אומר שמותו מכה קשה ואבדה שאינה חוזרת, לחיל האוויר עצמו״.
שיתוף פעולה עם מכללת רימון למקצועות המוזיקה מקים לתחיה את האוסף מדי שנה: סטודנטים מהמכללה מלחינים תכנים מתוך החוברות והספרים הישנים. בערב יום הזיכרון לחללי צה״ל מבצעים את השירים החדשים שנוצרו מקטעי מכתבים, יומנים ושורות שירים שכתבו הנופלים באירוע מוזיקלי שנערך בחצר המוזיאון בהשתתפות המשפחות.
כל התצלומים בכתבה הם באדיבות מוזיאון בית בן-גוריון. קטלוג בית בן-גוריון בתל-אביב זמין לעיון במסגרת שיתוף פעולה בין בית בן-גוריון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
הפריטים המופיעים בכתבה שמורים בבית בן גוריון וזמינים במסגרת מיזם רשת ארכיוני ישראל (רא"י): שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד המורשת והספרייה הלאומית של ישראל.
הלן בר. באדיבות יד ושם, מתוך דף העד להנצחת הלן בר ז"ל, בהיכל השמות ביד ושם.
נערה פריזאית יפה צועדת בשדרות ויקטור הוגו תחת שמש אביבית. בטנה מתהפכת מהתרגשות, היא לא יודעת עדיין שזמנה קצוב. שלא נותרו לה יותר משנתיים לחיות. היא בדרכה לאסוף ספר חתום ממשורר שהיא מעריצה. האם הוא קיבל את בקשתה כפשוטה ומחכה לה מעטפה אצל השוערת, או שמא הוא ראה בכך חוצפה (כמו שאמה הפחידה אותה הבוקר)?
החודש הוא אפריל, השנה – 1942. הלן בר היא דוקטורנטית בפקולטה לספרות אנגלית בסורבון. היא צעירה והחיים יפים. יש לה מעגל חברים רחב, בן זוג שכותב לה מרחוק ובחור נוסף שמחזר אחריה בחריצות. היא מוקפת באהבת המשפחה, וספרות ומוזיקה ממלאות את ימיה בעונג.
באותו יום, כשהיא אכן מקבלת את ההקדשה שרצתה בה כל כך מהמשורר פול ואלרי, היא כותבת ביומנה:
"…שמחה הציפה אותי, שמחה שאוששה את בטחוני העצמי, שהשתלבה באור השמש העליז ובשמיים הכחולים הרחוצים מעל העננים הצמריריים. חזרתי ברגל, בתחושת ניצחון קטנה למחשבה מה יגידו ההורים, ובהרגשה שבסופו של דבר המופלא הוא המציאותי". (יומן, הלן בר)
אבל המציאות, שכבר הגיחו מעליה ענני הסערה, עמדה להשתנות באופן הגרוע ביותר שאפשר היה לדמיין. פחות משנתיים אחר כך, הלן תסיים את הכתיבה היומית ביומנה במילים: "זוועה! זוועה! זוועה!".
אלה ישארו, לנצח, המילים האחרונות שהיא כתבה בו.
בשנתיים שהפרידו בין "המופלא הוא מציאותי" של תחילת היומן לבין ה"זוועה!" שמסיימת אותו – היא, ויהדות צרפת כולה – עברו מסע של התפכחות מלאת אימה, דם וכאב.
הגרמנים הכניעו את צרפת בקיץ 1940. מהסכם הכניעה הזה נולדת צרפת חדשה, שסועה ומפולגת: החלק הצפוני תחת כיבוש מלא של הגרמנים, ובחלק הדרומי שולטת ממשלת בובות הכפופה לגרמנים. בתחילה נראה שחייהם של היהודים הצרפתיים ממשיכים כמעט כרגיל. הלן ממשיכה ללכת להרצאות בסורבון ולקונצרטים עם חבריה. הגרמנים ומשטר וישי מתנהגים באכזריות כלפי יהודים שלא מחזיקים באזרחות צרפתית, אבל עבור משפחות צרפתיות שורשיות כמו משפחת בר, ההפרעה היא מינורית, בינתיים.
כמו חלק גדול מיהודי צרפת שהתברגו בשכבות החברתיות הגבוהות עם הכרזת האמנציפציה, גם משפחת בר רואה את עצמה כצרפתייה לפני הכל. המסורת היהודית לא היוותה חלק משמעותי בחיי חמשת הילדים שנולדו לרמון ולאנטואנט בר, הוריה של הלן. הם גדלו באווירה שהייתה ספוגה בתחושת שייכות עמוקה לצרפת. עכשיו יהדותם עומדת למבחן.
ב-1 ביוני 1942 התפרסם הצו השמיני מטעם הגרמנים הכובשים שדרש מכל יהודי מעל גיל שש לענוד טלאי צהוב. הם מסומנים. הם מתויגים כאחרים, כלא שייכים. וזה שובר את ליבם.
הלן, שרואה בענידת הטלאי השפלה נוראית וחרפה של כניעה לגרמנים, מחליטה למרות הכל לענוד אותו – ובגאווה. לא לענוד אותו – היא כותבת במספר הזדמנויות ביומנה – זו פחדנות. פחדנות ובגידה בכל האחרים. היא תופרת אותו ברגשות מעורבים לדש מעילה. לצידו, במן אקט מחאתי שהיו לא מעט נשים ששילמו עליו במעצר, היא מהדקת סיכה בצבעי הדגל הצרפתי.
למרות שרוב האנשים בסביבתה הקרובה מגיבים באהדה לטלאי ולסיכה, היא מתקשה לשאת את זה:
"אלוהים, לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך. הייתי מאד אמיצה כל היום, הלכתי בראש מורם והסתכלתי לאנשים בעיניים עד שהם הסבו את מבטם. אבל זה קשה…" (יומן, הלן בר)
לא חולפים ימים ספורים ולטלאי הצהוב מתחילה להתלוות משמעות מעשית: היהודים מורשים לעלות רק על הקרון האחרון במטרו. בהמשך, נסגרים בפניהם שעריהם של אולמות הקונצרטים, המסעדות, בתי הקפה והתיאטרון. אפילו השאנז אליזה "מתנקה" מנוכחות יהודית.
בצילם של האירועים הללו, הלן שעולה מתוך דפי היומן היא צעירה אוהבת אדם, מוכשרת ורגישה, אולי טיפ-טיפה מפונקת. שפתה עשירה והיא מלאת הבחנות דקות בכל הנוגע ליופי – טבעי או מעשה אדם. תיאורי הטבע שמתפרצים מפעם לפעם בין הדיווחים היומיומיים נשמעים כלקוחים מתוך הרומנים הקלאסיים הגדולים, אותם היא מצטטת לא מעט.
היא מלאת חיים, ולרגע נראה כאילו מה שקורה ליהודי צרפת נדחק הצידה. היא עסוקה בכתיבת עבודת הדוקטורט שלה, במערכות היחסים עם חבריה ובנגינה. המוזיקה תופסת מקום נכבד בחייה. מכתביו של בן זוגה, ז'ראר, מטרידים את מנוחתה מאחר והיא כבר לא כל כך בטוחה שהיא אוהבת אותו, והיא נקרעת מרגשות אשמה על הגבר האחר שמתחיל לתפוס את תשומת ליבה.
אלא שהאמת על אומץ ליבה ובחירותיה האנושיות נמצאת מחוץ לדפי היומן. הלן כנראה חששה שהיומן ייתפס. לכן, גם כאשר היא שופכת בו את ליבה בפתיחות רבה, ישנם אירועים עליהם היא לא מספרת. מעשים שהיא עושה, שגילויים יסכן אותה, את משפחתה ואנשים נוספים שעבדו איתה יחד.
אחייניתה, מרייט ז'וב, מספרת באחרית דבר שכתבה לגירסה המודפסת של יומנה של הלן, כי כבר מ-1941, כשנה לפני היום הראשון המתועד ביומן, הלן פועלת בשורות ה Entraide temporaire – ארגון מחתרתי להצלת ילדים יהודים שהקימו דניז ופרד מיו. היא לא לבד שם – אמה מסייעת בצד הכספי של הארגון ואחותה ודודניתה עובדות איתה יחד. הן מעבירות ילדים לבתי אומנה ברחבי צרפת, ומסכנות בכך את חייהן.
כל זה לא מוזכר ביומן כלל. אבל בין תיאורים מפורטים מאד של משמרות עבודה בספרייה או פיקניק בגני לוקסמבורג עם ידידים, אפשר למצוא משפטים כמו "האירוע של אתמול הטיל צל כבד על היום הזה", או "עוד לא התאוששתי ממה שקרה ביום שני". אזכורים, כמעט כלאחר יד, של משהו גדול שקורה בחייה, מחוץ לכריכת המחברת בה כתבה.
הלן הייתה צרפתייה בכל נימי נפשה. היא לא חיבבה, בלשון המעטה, את התנועה הציונית שבפעילותה ראתה סיוע למטרתם של הגרמנים, כפי שהיא ראתה אותה אז, לפני הזוועות הגדולות. היא התנגדה להחרגת היהודים, סימונם ואז העברתם למקומות אחרים, שאינם אירופה או צרפת. אבל כשהיא מבינה שבני עמה נתונים תחת מתקפה, היא קמה על שתי רגליה. סדרי עולם השתנו. היא עכשיו יהודייה – צרפתייה, בסדר הזה. היא לא מוכנה לנטוש את המערכה, לברוח או להחביא את זהותה.
היא כעסה על כל מי (ויש רבים כאלה) שהציע לה לברוח.
"הלכנו, דניז ניקול ואני, לרחוב טהרן כדי להצטרף לארגון הסיוע הזה [הכוונה לאוז'יף – "האיחוד הכללי של יהודי צרפת" – ארגון שהחליף את כל הארגונים היהודיים בצרפת והיה אחראי, בין השאר, על הסיוע שהותר להעביר לעצורים ועל בתי המחסה לילדים – מ.ז], שלושתנו נתקפנו צחוק מטורף, אבל נדמה לי שזו הייתה מין תחושת התעלות. מר כץ אמר לנו: "אין לכן מה לחפש פה! יש לי עצה אחת לתת לכן – סעו מכאן!" על כך עניתי עוד לפני שסיים את דבריו: "אנחנו לא רוצות לנסוע מכאן." אז הוא אמר: "אם כך, חייבים למצוא לכן תעסוקה"". (יומן, הלן בר)
כך הפכה הלן בר, רשמית, לעובדת סוציאלית בחסות האוזי'ף. היא עבדה במשרד ובבתי המחסה לילדים, כשהיא מנצלת את תפקידה לטובת פעילותה השנייה, הסודית. מכאן והלאה היא תספר מידי פעם כי לקחה קבוצות קטנות של ילדים "לטיול".
בינתיים, עולמם של יהודי פריז הלך והתפורר. סיפורי הזוועה השתלטו על דיווחיה היומיים של הלן: ילדים ותינוקות שהועברו למחנות הריכוז; חברים שנרצחו בדם קר ביריות חיילי אס.אס או מתו ממחלות, רעב ומכות במחנות הריכוז. היו מי שקידמו את פני הרעה והתאבדו בעצמם, לא מוכנים להתמסר לסבל שיגיע מידיים אכזריות הרבה יותר.
ב-23 ביוני 1942 נעצר רמון, אביה של הלן, והועבר למחנה דראנסי, שלאט לאט הלך והתמלא באנשים, נשים וילדים שהלן מכירה אישית. פחות מחודש אחר כך רוכזו למעלה מ-13 אלף גברים, נשים וילדים ב"איצטדיון החורף" בפריז בתנאים מחרידים, משם הם נשלחו למחנות הריכוז. רובם גורשו למזרח שם הם ימצאו את מותם. ב-30 ביולי 1943 גם תעודות האוז'יף כבר לא הועילו. כל חברותיה לעבודה נעצרו במשרדי הארגון. הלן, שלא הגיעה למשרד באותו יום במקרה, היא היחידה שניצלה.
ככל שעובר הזמן ומתגברת הזוועה, הרהוריה של הלן עוסקים פחות ופחות בשמש ובפריחת העצים, ויותר באימה ממה שעתיד להיות, ובשאלות כמו מה לעזאזל המשמעות של כל הרוע הזה. היא לא יודעת איך היא תעמוד ברעה, לכשתבוא, אבל היא מנסה להכין את עצמה.
בינתיים, עד שתגיע הרעה – לא הכל שחור. כמו פרפר חופשי ומנותק, מרופד היומן גם בסיפור האהבה של הלן עצמה. שכן באביב 1942 היא פוגשת בחור נאה בספרייה בה היא מתנדבת, והוא משנה את האופן שבו היא חווה את תקופת חייה האחרונה.
"בספרייה שוב ראיתי את הבחור אפור העיניים. להפתעתי הרבה הוא הזמין אותי לבוא ביום חמישי להאזין לתקליטים. דיברנו זמן מה על מוזיקה. כשפרנסין בקרי, שקראה את עבודת הגמר שלי, באה לומר לי את חוות דעתה, עדיין דיברנו. אני יודעת מה שמו. קוראים לו ז'אן מורבייצקי. עוד לפני שידעתי זאת, חשבתי שהוא בעל מראה סלאווי, מראה של נסיך סלאווי." (יומן, הלן בר)
בתחילה נאמנותה של הלן לבן הזוג הרחוק שלה, ז'ראר, איתו היא מחליפה גלויות מעת לעת, מונעת ממנה להתמסר לז'אן. אבל בסופו של דבר, נכתבת גלוית הפרידה ממי שהיא מבינה שאינה אוהבת יותר, ובתוך חלום הבלהות שאופף אותם, ז'אן והלן מצאו נחמה ושקט זו בזרועותיו של זה.
הם בילו שעות בהאזנה למוזיקה, בטיולים בטבע מחוץ לפריז, בשיחות ובשתיקות משותפות. אבל בדיוק כמו הלן, ז'אן לא מוכן לנטוש את בני עמו. לקראת סוף 1942 הוא התגייס לכוחות צרפת החופשית ועזב את פריז כדי להצטרף למלחמה בצפון אפריקה.
האם הרגישו בני הזוג בסתר ליבם כי הפרידה הזו, שתוכננה להיות זמנית, תהפוך לפרידה נצחית?
"בתוכי פנימה הכל נראה קודר", כתבה הלן אחרי עזיבתו של ז'אן, "ואיני רואה מולי אלא חרדה. לא מרפה ממני המחשבה שנסיון קשה עוד מצפה לי. נדמה לי שמנהרה אפלה, ארוכה לאין קץ, מפרידה ביני ובין הרגע שבו אשוב ואראה את האור, שבו ז'אן יחזור. כי שובו של ז'אן יהיה, נוסף על שובי שלי לחיים, הסמל לתחייתו של האושר". (יומן, הלן בר)
לאחר חודשים במחנה הריכוז דראנסי, רמון, אביה, שוחרר תמורת כופר עתק ששילמה חברת קולמן, בה כיהן כמנכ"ל וסגן נשיא. המשפחה אמנם התאחדה, אבל השחרור הזה לא הבטיח כלום בנוגע לעתידם. כמו כל יהודי פריז, סכנת המעצר והשילוח למזרח הייתה תלויה תמיד מעל לראשם.
"עכשיו הטראגי קיבל גוון אחיד של קדרות, והמתח הנפשי קבוע ומתמיד. הכל אפרורי, והדאגה בלתי פוסקת, חדגונית להבעית, כי זוהי חדגוניותה של החרדה". (יומן, הלן בר)
אחיה ואחיותיה של הלן ברחו ל"אזור החופשי". היא נשארה בפריז לבדה עם הוריה, והם נדדו בתקופה הזו בין בתי חברים, על מנת להתחמק ממעצר. את דפי היומן הפקידה הלן בידיה של אנדרה, הטבחית הצרפתייה של המשפחה. אם לא נשוב, היא ביקשה, יש להעביר את דפי היומן לז'אן, בתקווה שהוא בעצמו ישוב מהמלחמה.
ב- 7 במרץ, 1944 חזרו רמון, אנטואנט והלן ביתם, ללילה אחד. שם הם נעצרו, בבוקרו של ה-8 לחודש. הם הועברו לדראנסי וגורשו למזרח ב-27 במרץ, יום הולדתה ה-23 של הלן.
היומן מסתיים כמה ימים קודם לכן, במקבץ סיפורים מחרידים שמספר לה אסיר לשעבר שהגיע לבקר אותה. היא חתמה את דבריו:
"מזכיר את סיפורו של הבחור שעבד בבית החולים לילדים. זוועה! זוועה! זוועה!". (יומן, הלן בר)
וזהו.
הוריה הובלו לתאי הגזים. אמה מיד כשהגיעו לאושוויץ, אביה לאחר כמה חודשים במחנה. היא עצמה שרדה יותר משנה באושוויץ, ואז את צעדת המוות לברגן בלזן. רק בתחילת אפריל 1945, ימים ספורים לפני השחרור, מחלת הטיפוס הכריעה אותה.
כשנודע לאחיה ואחיותיה בבירור על דבר מותה, הם חיפשו את ז'אן, והפקידו בידיו את המזכרת היחידה שנשארה מאחותם – היומן היקר שלה (לפני כן, הם הדפיסו עותק שנשאר בידי המשפחה).
"אנשים כמו הלן", כתב אז ז'אן שבור הלב לאחותה דניז, "- ואינני בטוח שישנם עוד אנשים כמוה – אינם יפים וחזקים רק בגבולות עצמם. הם מפיצים את חוש היופי ונותנים כוח למי שיודעים להבין אותם. עבורי, הלן הייתה סמל הכוח – הכוח הקורן שהוא מגנטיות, יופי, הרמוניה, שכנוע, ביטחון ונאמנות. כל זה אבד. יחד עימה נעלמה האישה שאהבתי, ועוד יותר מכך – אותה נפש שהיתה כה קרובה לנפשי (קריאת היומן מוכיחה לי זאת באופן נוקב מאין כמוהו). כל מה שנתתי לה, ביטחון, אהבה, מעוף – היא לקחה איתה – איני יכול אפילו לומר: לקבר. זה הלא מחריד. היא לקחה איתה גם את מעין הכוח המופלא, שידעתי שיוכל לנבוע ממנה בעתיד, שממנו כבר לקחתי לי מעט – אבל מה הם שישה חודשים? כן, די היה בשישה חודשים כדי לקשור את קיומה וקיומי בקשר שרק המוות היה יכול להתירו, שרק המוות התיר. למרות הפרידה, הלן תפסה בליבי מקום שרק הולך וגדל! הכל נאצר ונשמר עבורה. איך יכולתי לעזוב אותה בלי לדעת שהיא בטוחה מרע!" (חיים שהופקעו, אחרית דבר ליומנה של הלן בר מאת מרייט ז'וב)
למזלנו, מעין הכוח המופלא שלה מצא את דרכו גם לשאר העולם, ואלינו.
ב-1992, 47 שנה לאחר מותה, נפגשה אחיינתה, מרייט, עם ז'אן. המפגש האחד הפך לסדרת מפגשים שבסופה הוא הפקיד בידיה את היומן המקורי ששמר אצלו כל אותן שנים.
תעבורנה עוד יותר מעשר שנים עד שמו"ל צרפתי שנכח בערב הקראת קטעים מהיומן ישכנע את המשפחה להוציא אותו לאור. רק אז, היומן, שמתורגם לעשרות שפות, יהפוך לרב מכר, בעיקר בצרפת, שם גם מודפסת גרסה לנוער עם סיכום פדגוגי לטובת לימודי שואה בבתי הספר הציבוריים.
אחייניתה מרייט ז'וב, זו שגדלה לצד זכרה של דודתה המופלאה וזו שהעבירה בסופו של דבר את היומן לנחלת הכלל, סיימה את סיפורה של הלן במילים אלה:
"מעבר לימי התופת ההם, לאכזריות הבלתי נסבלת של העובדות, מזדהרת נוכחותה החזקה של הלן, לנצח. מי ייתן והיומן הזה, מעשה של הישרדות, יעבור מדור לדור ויחייה את זיכרונם של אלה אשר מילותיהם הוכחדו". (חיים שהופקעו, אחרית דבר ליומנה של הלן בר מאת מרייט ז'וב)
יהי זכרם ברוך.
הרב אלי בלוך, מתוך ספרו של פול לוי, שחקר את תולדות חייו. ברקע מכתב שכתבה לרב אלי בלוך ב-1942 אסתר גולדברג הרצוג, אחות סבו של נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג בצרפתית משולבת עם עברית, בבקשת עזרה לבתה שנעצרה על ידי השלטונות הנאציים.
"בכל יום שעבדתי על הארכיון הזה, הייתי בוכה" מספרת בהתרגשות מהולה בעצב ד"ר מרים קלויאנו מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. אסופת מכתבים מצהיבים בצרפתית, מרכיבים את הארכיון המדובר. הכותבים של המכתבים הללו רבים ומגוונים אך הנמען הוא אחד – הרב אלי (לאופולד) בלוך. במכתבים פונים לרב בלוך בני קהילתו בבקשות עזרה שונות, הנובעות מהמצוקה האיומה של החיים תחת השלטון הנאצי. את תשובותיו לאותם מכתבים, שלא נמצאות בתיק הארכיון, ניתן רק לנחש.
המכתבים כה מצערים לא רק בגלל המצוקה הגדולה המשתקפת בהם, בין אם היא רגעית ויומיומית ונוגעת לקבלת חבילה, הסדרת עלייה לתורה וכיוצא באלה ובין אם מדובר בדיני נפשות כמו שחרור ממעצר. ד"ר קלויאנו בדקה שם אחר שם מכותבי המכתבים וגילתה לחרדתה שרובם המכריע של הכותבים, ביניהם ילדים ונערים צעירים, נרצחו באכזריות בחודשים ובשנים שלאחר מכן, בידי הנאצים ועוזריהם.
כבן לאב שהיה רב קהילה ידוע, הפתיע אלי בלוך את כל מי שהכיר אותו כשבחר לא ללכת בדרכו של אביו אלא ללמוד בית ספר לטווייה. בגיל 19, כשהוא אוחז בידו תעודה של "מומחה לאריגה" השיג אלי בלוך עבודה במפעל טקסטיל. אך המפעל לא סיפק לו כל אתגר אינטלקטואלי. לאחר זמן קצר התפטר מהמפעל ופנה, לשמחת משפחתו, להכשרה לרבנות בפריז.
בלוך הוכשר לרבנות בשנות ה-30' של המאה העשרים, בצל שגשוג שלטון הרייך השלישי בשכנתו, גרמניה. רוחות המלחמה הקרבה נשפו בעורפו כשהפך לעוזר של רב קהילה בעיר מץ והאחראי על הנוער, בשנת 1935. הוא נשא אישה צעירה מבנות הקהילה ב-1939 ונולדה להם בת, שנקראה מרים, אך כשכבשו הגרמנים את צרפת ב-1940, העתיד לא בישר טובות.
עם כינון משטר וישי הפרו-גרמני, חולקה צרפת לשני חלקים: הצפוני בשליטה גרמנית והדרומי חופשי "יחסית". בכל מקרה, היה הבדל משמעותי ביחס ליהודים אזרחי צרפת, לעומת פליטים יהודים שברחו ממזרח אירופה. מאות אלפי יהודים היגרו לדרום צרפת כדי להימלט מאימת השלטון הנאצי, והרב אלי בלוך ומשפחתו התפנו לעיר פואטייה שבדרום מערב המדינה (אך כן באיזור הכיבוש הגרמני) שם הוא מונה על ידי הרב הראשי של צרפת לראש קהילת היהודים המפונים באזור.
דרך המכתבים הללו, ששלחו חברי קהילתו המאולתרת של הרב בלוך, נחשפה ד"ר קלויאנו אל המשמעות הרחבה והעמוקה שהעניק בלוך לתפקיד רב קהילה. הנתינה העמוקה והמסירות האינסופית שלו היו הרבה מעבר למתן מענה דתי הלכתי. הם עסקו בכל תחומי החיים – החל בארגון חבילות מזון לרעבים במחנות מעצר, המשך בעזרה בעלייה לתורה של נער שחוגג בר מצווה וכלה בנסיון להציל את מי שנידונו לשילוח ברכבות למזרח, אל מותם הצפוי.
המכתבים כולם בצרפתית, מספרת לי ד"ר קלויאנו, אבל היא נתקלה גם במכתב נואש אחד שמשלב בתוכו מילים בעברית. מילים שמפלחות את הלב. כותבת המכתב היא אסתר גולדברג הרצוג, אחות סבו של נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג. היא כותבת לרב ב-12 באוגוסט 1942 בבקשה עזרה לבתה אנה הלן גולדברג, בת ה-22 שהשלטונות עצרו זה מכבר. ומסבירה כי האב קיבל אזרחות צרפתית כבר ב-1925 לכן על פי החוקים בתה לא אמורה להיות במעצר:
"הילדה עכשיו במחנה פואטייה, אמורה לעזוב ביום שני. היא סטודנטית צעירה לרוקחות, נערה עדינה וטובה.
אני מתחננת אליך לעשות כל דבר שצריך כדי לא לאבד אותה חלילה, [ההדגשה אינה במקור, זו המילה היחידה במשפט הכתוב צרפתית, המופיעה בעברית – י.א.] שלא יהיה מאוחר מידי."
היא מוסיפה את הציטוט בעברית:
"שָׁלִיחַ טוֹב פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אָיִן!"
וחותמת את מכתבה בציון קשריה המשפחתיים:
"אסתר גולדברג הרצוג. הבת של הרב המנוח יואל לייב הרצוג והאחות של דר' יצחק הרצוג, הרב הראשי של ארץ ישראל."
מאוחר יותר גם אנה הלן עצמה כותבת לרב בלוך בבקשה כי ינסה להוציאה מהמחנה, במכתב השמור בארכיונו, אך ללא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם נרצחה.
במכתב אחר מאוקטובר 1942 מבקש סלומון פרידמן נעליים וגרביים עבורו ועבור אביו. הוא מפרט את המידות הנדרשות – מידה 40 עבורו ו-42 עבור האב. הפשטות שבבקשה והדאגה לאביו ממיסות את הלב. לא ברור מה עלה בגורלם.
מכתב מהמפקד הגרמני של המשטרה המקומית מעיד על עומק הקשרים שהיו לרב בלוך עם הגורמים הרשמיים באזור, ועל ניסיונותיו הנרחבים להציל חיים, במיוחד של ילדים יהודיים בצרפת. המכתב נותן סמכות לרב בלוך לפנות 19 ילדים צרפתיים ממחנה המעצר פואטייה. שמותיהם של הילדים לא מופיעים במכתב ולכן לא ניתן לדעת מה עלה בגורלם. עצם האפשרות כי אולי מי מהם ניצל נותנת תקווה ושופכת מעט אור על מאמציו הכבירים להציל חיים באותה תקופה חשוכה.
הרב אלי בלוך מעולם לא פעל לבדו, ונעזר ברשת קשרים ענפה שסייעה לו בפעולותיו המגוונות. אחד מהם היה ארגון "קולוני סקולייר" ארגון צדקה יהודי, שקיים גם בימינו, וסייע ליתומים. הארגון היה אחראי להחבאתם של עשרות ילדים במקומות שונים בצרפת ועל שמירה על קשר עימם. אחד מהמכתבים המרגשים שנמצאו בארכיונו נוגע לפעילות הזו.
מכתב נוסף, מכמיר לב במיוחד עוסק במוריס דימה (Dyment) שהיה ילד צעיר בן 7 בלבד כשהועבר לידי ארגון הסיוע ליתומים יחד עם שתי אחיותיו הצעירות. המכתב נשלח על ידי נער בן 18 שמציין שהוא ואחותו הם היחידים בעולם שנותרו לטפל במוריס ואחיותיו כי ההורים נשלחו למחנות שבוע קודם לכן.
לאותם ילדים רכים לא היה אף אחד אחר בעולם. במכתב לרב מספר הנער מה שלום הילדים הצעירים, היכן הם, ומהווה עדות חשובה לצינור החיים היחיד בין הילדים לעולם החיצוני. מבדיקה של ד"ר קלויאנו עולה כי אף אחד מהאחים והאחיות לבית דימה לא שרד. כולם נשלחו לאושוויץ בטרנספורט האחרון שיצא אל מחנה ההשמדה ב-31 ליולי 1944, שם נרצחו מיד עם הגיעם.
הרב אלי בלוך לא סירב לאף יהודי שפנה אליו. בין הפונים הרבים היו גם מספר פליטים יהודים מגרמניה, שהיו על סיפונה של האונייה מ.ס. סנט לואיס. האונייה המפורסמת הפליגה ב-1939 כשעל סיפונה יותר מ-900 פליטים יהודים שהצליחו בשן ועין לברוח מגרמניה. הם הגיעו עד לקובה אך שם סירבו לקבלם. גם ארה"ב וקנדה סירבו להציל את הפליטים היהודים מגורל מר והם נאלצו לחזור על עקבותיהם לאירופה, שם התפזרו בין ארצות שונות.
הרב בלוך סייע גם לאחד הפליטים מספינת סנט לואיס שהצליח לשרוד את השואה. במרץ 1940 כתב הנער פרדריק רייף לרב בלוך מכתב בו הוא מבקש סיוע במציאת סט של טלית ותפילין לחגיגת בר המצווה שלו. ב-1941 זכתה משפחת רייף בויזה הנכספת לארה"ב וחייהם ניצלו. הנער פרדריק הפך לפרופסור מוערך לפיזיקה וחי בקליפורניה עד שיבה טובה.
חוסר הידיעה של אותם יהודים על גורל אותם טרנספורטים שיצאו מצרפת הופך אותם לקורעי לב במיוחד. כמו למשל מכתבה של מדאם בוקסבאום, שככל הנראה הכירה את הרב בלוך ונעזרה בו בעבר. היא כותבת לרב ב-13 לספטמבר 1942 ומעדכנת אותו על שקורה איתה:
"מחר אנחנו נעזוב ליעד בלתי ידוע…"
הרב בלוך עצמו חשב שהוא מוגן מאותו גורל שאיים על קהילתו המאולתרת. אולי כי הניח שבגלל שהוא אזרח צרפתי לא יאונה לו כל רע, אך ב-1942 המצב בצרפת השתנה לרעה אף יותר. הרשויות הגרמניות והצרפתיות החלו בהעברת יהודים למחנות ההשמדה בלי קשר למוצאם ואזרחותם. בינואר 1943 נעצרה אשתו של הרב בלוך, וחודש לאחר מכן גם הוא וביתו הקטנה מרים נעצרו ונשלחו למחנה דרנסי. גם במחנה הוא המשיך לחלק עצות, לבקר חולים, לתת שיעורי תורה ולחלוק את החבילות שקיבל עם מי שלא היה לו דבר.
ב-17 בדצמבר 1943 גורשו הרב בלוך ומשפחתו לאושוויץ, שם נרצחו עם הגעתם. חברו ושותפו לפעולות ההצלה מהכנסיה הקתולית, האב פלרי, ומזכירתו של הרב בלוך רז'ין בריידיק, הצליחו להסתיר את המסמכים והמכתבים של הרב אלי בלוך ולמסור אותם לאחר המלחמה לאביו, רבי יוסף בלוך מהאגנאו, ששרד את המלחמה. בשלב מסוים המכתבים הללו נמסרו לידיים הנאמנות של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על ידי אחייניתו של הרב בלוך, ליז שוורצפוקס.
לא ידוע לנו על אנשים ספציפיים שאת חייהם הציל הרב אלי בלוך במהלך כהונתו כרב של קהילות המפונים בדרום צרפת אך מה שברור הוא שעבור אלפים היה הרב בלוך כתובת לסעד נפשי ופיזי, ושהוא הצליח לסייע לרבים מהם.
יחד עם העצב הנורא המתלווה לגורלם המר של חלק מכותבי המכתבים ושל הרב בלוך עצמו ומשפחתו, אפשר לשאוב כוח מפועלו הרב, כפי שהוא מתגלה במכתבים הללו ומכך שמעולם לא איבד תקווה והמשיך לעשות כמיטב יכולתו לעזור לאחרים עד רגעיו האחרונים.
