גיהינום גדול
גיזֶ'רמו מרטינֶס
מספרדית: מיכל קריסטל
.
הרבה פעמים, כשהמכולת ריקה ורק זמזום הזבובים נשמע בה, אני נזכר בבחור שאף פעם לא ידענו מה שמו ואיש בעיירה לא הזכיר שוב.
משום מה אני מדמיין אותו תמיד כמו בפעם הראשונה שראינו אותו, בבגדים המאובקים, בזקן המגודל, ומעל הכול – ברעמה הארוכה והפרועה שירדה לו כמעט עד העיניים. זו הייתה בדיוק תחילת האביב, ולכן כשהוא נכנס למכולת שיערתי שהוא תרמילאי בדרכו דרומה. הוא קנה קופסאות שימורים וזֶ'רְבָּה, או קפה. כשעשיתי לו את החשבון הוא הסתכל בהשתקפות שלו בזגוגית, הסיט את השיער מהמצח ושאל אותי על מספרה.
שתי מספרות היו אז בפּוּאֶנְטֶה ויֵיחוֹ. אני חושב עכשיו שאילו הוא הלך לזאת של מלצ'ור הזקן, הוא אולי אף פעם לא היה פוגש את הצרפתייה ואף אחד לא היה מרכל. אבל מה לעשות, המספרה של מלצ'ור הייתה בקצה השני של העיירה, ובכל אופן אני לא חושב שהיה אפשר למנוע את מה שקרה.
העניין הוא ששלחתי אותו למספרה של סֶרְבינוֹ, ונראה שבזמן שסרבינו סיפר אותו הופיעה הצרפתייה. והצרפתייה הסתכלה בבחור כמו שהיא הסתכלה בגברים. ומשם התחילה כל הפרשה הארורה, כי הבחור נשאר בעיירה וכולנו חשבנו אותו דבר: שהוא נשאר בגללה.
לא מלאה אז שנה מהיום שסרבינו ואשתו התיישבו בפּוּאֶנטֶה ויֵיחוֹ, וידענו עליהם מעט מאוד. הם לא התחברו עם אף אחד, כמו שנהגו לציין בעיירה בטינה. למעשה, במקרה של סרבינו המסכן זו הייתה אך ורק ביישנות, אבל הצרפתייה אולי באמת הייתה קצת מתנשאת. הם באו מהעיר, הגיעו בקיץ שלפני כן, בתחילת העונה, ואני זוכר שכשסרבינו פתח את המספרה שלו חשבתי שמהר מאוד הוא יהרוס למלצ'ור את העסק, כי לסרבינו היו תעודת סַפָּר ופרס בתחרות בשימוש בתער, והיו לו מכונת תספורת, מייבש שיער וכיסא מסתובב, והוא היה שׂם ללקוחות סרום צמחי בשיער, ואפילו ספריי, אם לא עצרו אותו בזמן. וחוץ מזה, במספרה של סרבינו היה תמיד הגיליון האחרון של "אל גרפיקו" בשידת המגזינים. ומעל הכול, הייתה שם הצרפתייה.
אף פעם לא ממש הבנתי למה קראו לה הצרפתייה, ואף פעם גם לא רציתי לברר: הייתי כנראה נאלץ להתפכח ולגלות למשל שהיא נולדה בבאיה בלנקה, או גרוע מזה – באיזו עיירה כמו שלנו. תהיה אשר תהיה, אני לא הכרתי עד אז שום אישה כמוה. אולי זה היה פשוט כי היא לא לבשה חזייה, ואפילו בחורף אפשר היה לראות שאין לה כלום מתחת לסוודר. אולי זה היה המנהג הזה שלה להופיע באמצע המספרה, בקושי לבושה, ולהתאפר באריכות מול המראה, לפני כולם. אבל לא; היה בה בצרפתייה משהו טורד יותר מהגוף הזה, שתמיד נראה כאילו הבגדים עומדים בדרכו, משהו פרוע יותר מעומק המחשוף שלה. היה משהו במבט שלה. היא הסתכלה למי שמולה ישר בעיניים, קבעה בהן את המבט, עד שהוא נאלץ להשפיל את עיניו. מבט פרובוקטיבי, צופן הבטחה, אבל כזה שבא תמיד עם זיק של לעג, כאילו הצרפתייה בחנה אותנו וידעה מראש שאיש מאיתנו לא יעמוד במבחן, כאילו היא כבר החליטה שאף אחד בעיירה הוא לא גבר למידותיה. ככה, עם העיניים שלה היא גירתה, ועם העיניים שלה – בבוז – היא שמטה. והכול מול סרבינו, שנראָה שלא הבחין בדבר, שעמַל בשתיקה מעל עורפי הלקוחות ומעת לעת הפעיל באוויר את מכונת התספורת שלו.
כן, הצרפתייה הייתה בהתחלה הפרסומת הטובה ביותר לסרבינו, והמספרה שלו הייתה מלאה מאוד בחודשים הראשונים. ועם זאת, אני טעיתי לגבי מלצ'ור. הזקן לא היה טיפש, ולאט־לאט הוא שיקם את הקליינטורה שלו: הוא השיג איכשהו מגזינים פורנוגרפיים, שבאותה התקופה המשטר הצבאי אסר, ואחר כך, כשהתחיל המונדיאל, הוא אסף את כל חסכונותיו וקנה טלוויזיה צבעונית – הראשונה בעיירה. ואז הוא התחיל לומר לכל מי שרצה לשמוע שבפואנטה וייחו יש רק מספרת גברים אחת; זו של סרבינו היא לנקבות.
בכל אופן, אני חושב שאם הרבה לקוחות חזרו למספרה של מלצ'ור, זה היה – גם פה – בגלל הצרפתייה: אין גבר שיסבול לאורך זמן לעג או השפלה מצד אישה.
.
כמו שאמרתי, הבחור נשאר בעיירה. הוא הקים אוהל בשוליה, מאחורי הדיונות, ליד בית המידות של האלמנה של אֶספּינוֹסָה. למכולת הוא בא לעיתים רחוקות; הוא עשה קנייה גדולה בכל פעם, לחמישה־עשר יום או לחודש שלם, ולעומת זאת מדי שבוע הוא הלך למספרה. ומכיוון שהיה קשה מאוד להאמין שהוא הולך לשם רק כדי לקרוא את "אל גרפיקו", אנשים התחילו לרחם על סרבינו. מכיוון שככה זה היה, בהתחלה כולם ריחמו על סרבינו. למען האמת היה די קל לרחם עליו: הייתה בו איזו תמימות של מלאכים והחיוך שלו היה קצר, מהיר, כדרכם של אנשים ביישנים. הוא היה שתקן להדהים ולעיתים נראה כאילו הוא שוקע בעולם סבוך, רחוק: אבד לו המבט והוא בילה רגע ארוך בהשחזת התער או קרקש בלי סוף במספריים, והיה צריך להשתעל כדי להחזיר אותו. פעם אחת הפתעתי אותו דרך המראה כשהוא בהה בצרפתייה בתשוקה אילמת וממוקדת, כאילו הוא עצמו לא האמין שכזאת אישה נעשתה אשתו.
ומנגד, היה קל באותה מידה לגנות את הצרפתייה, בעיקר לנשות העיירה הנשואות והעתידות להינשא, שמאז ומתמיד עשו יד אחת נגד המחשוף המפחיד שלה. אבל גם הרבה גברים נטרו טינה לצרפתייה: בראש ובראשונה אלו שהיה להם שם של גבר־לעניין, כמו למשל היהודי נילסן, גברים שלא היו רגילים ללעג, ובוודאי לא לעוקצנות מצד אישה.
ואולי מכיוון שנגמר המונדיאל ולא היה על מה לדבר, ואולי מכיוון שהורגש בעיירה מחסור בשערוריות, כל השיחות התגלגלו למעשיהם של הבחור והצרפתייה. מאחורי הדלפק שמעתי שוב ושוב את אותם הדברים: מה שראה נילסן בחוף לילה אחד: זה היה לילה קר ובכל זאת השניים התפשטו והם בטח היו מסוממים כי הם עשו משהו שנילסן אפילו בין גברים לא סיפר עד הסוף; מה שאמרה האלמנה של אספינוסה: שדרך החלון שלה היא שמעה תמיד קולות צחוק וגניחות מהאוהל של הבחור, הקולות שאין לטעות בהם של שניים שמתגלגלים על הרצפה יחד; מה שסיפר הבן הבכור של משפחת וידאל: שבמספרה, מולו ומול הפרצוף של סרבינו… בסופו של דבר, מי יודע כמה אמת הייתה בכל הרכילות הזאת.
.
יום אחד שמנו לב שהבחור והצרפתייה נעלמו. כלומר, את הבחור לא ראינו עוד, וגם הצרפתייה לא הופיעה בשום מקום, אפילו לא במספרה או בדרך לחוף, שהיא תמיד עברה שם. הדבר הראשון שחשבנו היה שהם הלכו יחד, ואולי מפני שבבריחות יש תמיד משהו מן הרומנטיקה, ואולי מפני שהסכנה כבר הייתה רחוקה – נראה שהנשים היו מוכנות עכשיו לסלוח לצרפתייה: היה ברור שמשהו חסר בזוגיות הזאת, הן אמרו; סרבינו היה הרבה יותר מדי זקן בשבילה, והבחור לעומת זאת היה יפה כל כך… וביניהן הן העירו, בחיוכים של שותְפוּת לדבר עבירה, שאולי גם הן היו עושות את אותו הדבר.
אבל יום אחד, כששוב דיברו על הסיפור הזה, הייתה במכולת האלמנה של אספינוסה, והאלמנה אמרה בטון של מסתורין שלהבנתה משהו גרוע מזה קרה; הבחור הזה, כמו שכולנו יודעים, הקים אוהל ליד הבית שלה, ואומנם גם היא לא ראתה אותו שוב, אבל האוהל עדיין שם, ונראה לה מוזר מאוד – היא חזרה על זה: מוזר מאוד – שהוא הלך בלי לקחת את האוהל. מישהו אמר שאולי צריך להודיע לקצין המשטרה, ואז הזקנה לחשה שמן הראוי גם לפקוח עין על סרבינו. אני זוכר שזה הכעיס אותי אבל לא ממש ידעתי איך להגיב: יש לי מנהג לא להתווכח עם הלקוחות.
התחלתי לומר חלושות שאי אפשר להאשים מישהו בלי ראיות, שלדעתי אין סיכוי שסרבינו, דווקא סרבינו… אבל כאן האלמנה קטעה אותי: ידוע היטב שהביישנים, המופנמים – כשהם מתעצבנים הם הכי מסוכנים.
עדיין בחשנו בכל זה כשבדלת הופיע סרבינו. השתררה דממה; הוא בוודאי הרגיש שדיברנו עליו כי כולם ניסו להסתכל לכיוון השני. אני יכולתי לראות איך הוא מסמיק, והוא נראה לי יותר מתמיד כמו ילד חסר אונים שלא יָדע לגדול.
כשהוא ניגש לשלם שמתי לב שהוא לוקח מעט מזון, ושלא קנה יוגורט. כששילם האלמנה שאלה אותו פתאום על הצרפתייה.
סרבינו הסמיק שוב, אבל עכשיו לאט, כאילו הוחמא מהדאגה והעניין. הוא אמר שאשתו נסעה לעיר כדי לטפל באביה, שהוא חולה מאוד, אבל היא תחזור בקרוב, אולי בעוד שבוע. כשהוא גמר לדבר הייתה על פני כל הנוכחים הבעה מוזרה, שהתקשיתי להגדיר; זו הייתה אכזבה. בכל אופן, סרבינו בקושי יצא מהחנות וכבר האלמנה חזרה למסלול: אותה, היא אמרה, הנוכל הזה לא יצליח לרמות, לעולם לא נראה שוב את האישה המסכנה. והוסיפה בלחישה שיש רוצח שמסתובב חופשי בפואנטה וייחו וכל אחד יכול להיות הקורבן הבא.
.
חלף שבוע, חלף חודש שלם, והצרפתייה לא חזרה. גם הבחור לא נראה שוב. ילדי העיירה התחילו לשחק באינדיאנים באוהל הנטוש ופואנטה וייחו נחלקה לשתי קבוצות: אלו שהיו משוכנעים שסרבינו הוא פושע, ואלו שעדיין קיוו שהצרפתייה תחזור, ועם הזמן היינו פחות ופחות.
אפשר היה לשמוע אז בעיירה שסרבינו שיסף לבחור את הגרון בתער בזמן שסיפר אותו, ואימהות אסרו על ילדיהן לשחק ברחוב ליד המספרה והתחננו לבעליהן שיחזרו למלצ'ור.
ובכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, סרבינו לא נשאר מחוסר לקוחות: הבחורים בעיירה אתגרו זה את זה להתיישב בכיסא מבשר הרעות של הסַפּר ולבקש תספורת בתער; זה נהיה מבחן גבריות, לצאת משם בשיער מנופח ועם ספריי.
כששאלנו את סרבינו על הצרפתייה הוא חזר על הסיפור של החותן החולה, שכבר לא נשמע אמיתי כל כך. הרבה אנשים הפסיקו להגיד לו שלום, וידענו שהאלמנה של אספינוסה דיברה עם קצין המשטרה כדי שיעצרו אותו. אבל הקצין אמר שכל עוד לא נמצאו הגופות אי אפשר לעשות כזה דבר.
בעיירה נפתחה אז מסכת ניחושים בקשר לגופות: היו שאמרו שסרבינו קבר אותן בחצר שלו, אחרים אמרו שהוא ביתר אותן וזרק לים, וככה סרבינו הלך ונהיה יותר ויותר מפלצתי.
אני במכולת שמעתי את האנשים מדברים כל הזמן על אותו הדבר והתחלתי להרגיש איזה פחד לא רציונלי, איזו תחושה מוקדמת שבדיונים האינסופיים האלה דוגר אסון. האלמנה של אספינוסה, מצידה, יצאה מדעתה. היא הסתובבה וחפרה בורות בכל מקום באיזו כף חפירה מגוחכת מפלסטיק, וצעקה שהיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתמצא את הגופות.
ויום אחד היא מצאה אותן.
.
זה היה אחר־צהריים בתחילת נובמבר. האלמנה נכנסה למכולת ושאלה אותי אם יש לי אֵתים, ואמרה בקול רם מאוד, כדי שכולם ישמעו, שקצין המשטרה שלח אותה לחפש אתים ומתנדבים כדי לחפור בחולות, מאחורי הגשר. היא הניחה למילים לשקוע לאיטן, ואז אמרה שהיא ראתה שם, במו עיניה, כלב טורף יד אדם. הצטמררתי. פתאום הכול היה אמת, ובזמן שחיפשתי במחסן את האתים וסגרתי את החנות עוד המשכתי לשמוע, עדיין בלי שיכולתי להאמין, את השיחה המהוססת, המקרטעת מאימה; כלב, יד, יד אדם.
האלמנה צעדה בראש, גאה בהישג. אני הלכתי אחרון, סוחב את האתים. הסתכלתי על השאר וראיתי את אותן פנים מוכרות, האנשים שקנו במכולת זֶ'רְבָּה ואטריות. הסתכלתי סביב וכלום לא השתנה, שום משב רוח פתאומי, שום שקט חריג. זה היה אחר־צהריים רגיל, כבכל יום, השעה חסרת התוחלת שקמים בה מהסייסטה. למטה הלכו והסתדרו בתי העיירה זה לצד זה, קטנים יותר ויותר, ואפילו הים, במרחק, נראה קטן, מקומי, לא מאיים. לרגע אחד נדמה היה לי שהבנתי מאיפה נבעה תחושת הספק ההיא: דבר כזה לא יכול לקרות, לא בפואנטה וייחו.
.
כשהגענו לדיונות קצין המשטרה עדיין לא מצא כלום. הוא חפר בלי חולצה והאת עלה וירד בלי חשש. הוא סימן לנו בלי פירוט להתפרשׂ מסביב ואני חילקתי את האתים ונעצתי את שלי במקום שנראה לי התמים ביותר. לזמן רב כל מה שנשמע היה תנועת ההלוך־ושוב היבשה של המתכת המנגחת את האדמה. לאט־לאט הפסקתי לחשוש מהאֵת וחשבתי לעצמי שהאלמנה אולי התבלבלה, אולי זה לא היה באמת, ואז שמענו סערת נביחות. זה היה הכלב שהאלמנה ראתה, חיה כחושה מסכנה שהתרוצצה סביבנו אכולת ייאוש וזעם. הקצין ניסה להבריח אותו ביידוי אבנים אבל הכלב חזר וחזר ולרגע היה נדמה שהוא יזנק עליו. ואז הבנו שזה המקום, הקצין חזר לחפור, בכל פעם מהר יותר, הטירוף שלו היה מדבק, האתים צללו כולם יחד ופתאום הקצין צעק שהוא מצא משהו; הוא חפר עוד קצת והתגלתה הגופה הראשונה.
השאר בקושי העיפו בה מבט ומיד חזרו לאתים, כמעט בהתלהבות, לחפש את הצרפתייה, אבל אני התקרבתי והכרחתי את עצמי להסתכל בו בעיון. היה לו חור שחור במצח ואדמה בעיניים. זה לא היה הבחור.
הסתובבתי כדי לומר את זה לקצין – וכאילו נכנסתי לתוך חלום בלהות: כולם מצאו גופות, כאילו הן נבטו מתוך האדמה, מכל מכת אֵת התגלגל ראש או נחשף גו שהושחת. לאן שהסתכלנו – מתים ועוד מתים, ראשים, ראשים.
מרוב אימה התהלכתי לכאן ולכאן; לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי להבין, עד שראיתי גב מנוקב, והלאה משם – ראש עם כיסוי על העיניים. הסתכלתי על הקצין והקצין גם הוא הבין, והוא פקד עלינו להישאר שם, שאף אחד לא יזוז, וחזר לעיירה לבקש הנחיות.
מהזמן שחלף עד שובו אני זוכר רק את הנביחות העיקשות של הכלב, את ריח הגופות ואת מראיה של האלמנה נוברת בכף הקטנה שלה בין הגופות, צועקת לנו שצריך להמשיך, שעוד לא מצאנו את הצרפתייה. כשחזר הקצין הוא צעד זקוף, טקסי, כמו מי שעומד לתת פקודות. הוא התייצב מולנו ושלח אותנו לקבור מחדש את הגוויות, בדיוק כמו שהן היו. כולנו חזרנו אל האתים, איש לא העז לומר דבר. כשהאדמה הלכה וכיסתה את הגופות שאלתי את עצמי אם יכול להיות שגם הבחור שם. הכלב נבח וקפץ, מוכה שיגעון. ואז ראינו את הקצין כורע ברך על הארץ, עם הנשק ביד. הוא ירה פעם אחת בלבד. הכלב נפל מת. הוא עשה שני צעדים, עדיין עם הנשק ביד, ובעט בו קדימה, כדי שנקבור גם אותו.
לפני שחזרנו הוא פקד עלינו שלא נדבר על זה עם אף אחד, ורשם אחד־אחד את כל השמות של מי שהיו שם.
.
הצרפתייה חזרה כמה ימים אחרי זה: אבא שלה החלים לחלוטין. הבחור – אף פעם לא הזכרנו אותו שוב בעיירה. את האוהל גנבו ברגע שהתחילה העונה.
.
Guillermo Martínez
"Infierno grande", INFIERNO GRANDE
© Guillermo Martínez, 1989
מתוך קובץ הסיפורים Infierno grande, שיצא בשנת 1989.
.
גיזֶ'רמו מרטינֶס, יליד 1962, סופר ארגנטינאי עטור פרסים, מחברם של רומנים, מסות וסיפורים קצרים. בעברית ראו אור ספריו "מותה האִטי של לוסיאנה ב'" (תרגם מואיז בן הראש), "רציחות נוסח אוקספורד" (תרגמה עינת טלמון), ולאחרונה – "רציחות נוסח אליס" (תרגמה מיכל שליו), שלושתם בהוצאת עם עובד. הסיפור "גיהינום גדול" לקוח מתוך קובץ סיפורים בשם זה (Infierno grande), שפורסם בארגנטינה בשנת 1989 וזכה שם בפרס הקרן הלאומית לאמנויות. עלילת הסיפור מתרחשת בימי הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה בשנים 1976–1983, ואנשיה השליטו טרור, חטפו, עינו, רצחו והעלימו כ־30,000 אזרחים.
.
מיכל קריסטל, עורכת לשון ותרגום. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובננופואטיקה. לשעבר חברת מערכת המוסך.
.
» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: שני קטעים מתוך "חקיין הקולות" מאת תומס ברנהרד, בתרגום טלי קונס
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
