לאה קליבנוף־רון

.

הלך השטן אצל שרה, ונזדמן לה כדמות יצחק, כיון שראה אותו, אמרה לו: בני, מה עשה לך אביך? אמר לה: נטלני אבי והעלני הרים והורידני בקעות והעלני לראש הר אחד ובנה מזבח וסדר המערכה והעריך את העצים ועקד אותי על גבי המזבח ולקח את הסכין לשחטני ואילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תשלח ידך אל הנער, כבר הייתי נשחט. לא הספיק לגמור את הדבר, עד שיצאה נשמתה. 

– מדרש תנחומא, וירא, אות כג

.

עקדת

בְּנִי עָקוּד עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ וְנֶאֱבָק בַּמַּאֲכֶלֶת.

מְלוֹא הָעַיִן סָבִיב הַסְּבָכִים

מְלוֹא הָעַיִן סָבִיב מִזְבְּחוֹת אֲחֵרִים

מַאֲכָלוֹת

וִילָדִים עֲקוּדִים.

.

בְּנִי,

בְּנִי,

בְּנִי

.

בְּנִי עָקוּד עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ וְנֶאֱבָק בַּמַּאֲכֶלֶת.

הוּא רַק יָצָא לָשׂוּחַ לְכַמָּה דַּקּוֹת,

לִשְׁאֹל עוֹבְרִים וְשָׁבִים אִם רָאוּ אֶת אִמּוֹ

וַהֲלֹא קְרֵבָה כְּבָר הַשָּׁעָה לִינֹק.

בַּמַּאֲכֶלֶת פָּגַשׁ בְּמִקְרֶה, גַּם שְׁעָתָהּ לִינֹק קָרְבָה.

הוּא שָׁאַל בְּנִימוּס, הוּא לֹא יָדַע

שֶׁהִיא מַמְתִּינָה לוֹ שָׁם מֵאָז לֵדָתוֹ,

שֶׁהִיא הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁלּוֹ, רַק שֶׁלּוֹ,

וְהִיא כְּבָר רְעֵבָה מְאוֹד.

.

הַמַּאֲכֶלֶת קְרֵבָה 

וְהוֹלֶכֶת.

מְלוֹא הָעַיִן

אִמָּהוֹת אַיִן

וּמִי יַצִּיל.

שִׁנֵּי בַּרְזֶל מְשֻׁנָּנוֹת,

עַל גַּב הַמִּזְבֵּחַ טִפּוֹת דָּם

רִאשׁוֹנוֹת.

.

בְּנִי וְהַמַּאֲכֶלֶת בְּמֶרְחָק שֶׁל כְּלוּם.

בְּנִי בּוֹכֶה.

.

אָבִיו שֶׁל בְּנִי שָׁכַח וְהָלַךְ

אָבִיו שֶׁל הָאַיִל רָאָה

וּבָרַח

מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא רִחֲפָה כְּנַף מַלְאָךְ,

זֶה הָיָה רַק גּוּר אֵילִים שֶׁיָּצָא מֵהַסְּבַךְ.

אַיִל רַךְ

רַךְ

הוּא הוֹשִׁיט אֶת הַקֶּרֶן וּבִתֵּק אֶת הַחֶבֶל.

בְּנִי נִצַּל.

.

בְּנִי,

בְּנִי,

בְּנִי,

.

בְּנִי יָצָא אֶל הַדֶּרֶךְ 

לוֹמַר לְאִמּוֹ

שֶׁהוּא רַק יָצָא לָשׂוּחַ לְכַמָּה דַּקּוֹת וְהִנֵּה הוּא

מְמַהֵר כְּבָר הַבַּיְתָה, לִינֹק,

לוֹמַר לְאִמּוֹ שֶׁהוּא נִצַּל, נִצַּל, אֲבָל

מְלוֹא הָעַיִן

אִמָּהוֹת אַיִן

בְּנִי וְהָאַיִל מַבִּיטִים 

כֹּה וָכֹה,

וּמִי יַצִּיל.

מְאֻחָר מִדַּי, מְאֻחָר מִדַּי לְהַצִּיל

אֶת אִמּוֹ שֶׁל הָאַיִל

וְאֶת אִמּוֹ שֶׁל

בְּנִי

.

אֲבָל 

בְּנִי

.

בשר ורוחות

בַּיָּמִים הַבַּיִת מֻכָּר וַחֲדָרָיו יְדוּעִים

בַּלֵּילוֹת הוּא מִתְאָרֵךְ וּמִתְפַּתֵּל לְאֵין שִׁעוּר וָשׁוּב

בַּיָּמִים בְּרוּרִים הַחֹמֶר וְהַצּוּרָה וְהָאוֹר 

וְרַק מַשַּׁק כַּנְפֵי הַנְּשָׁמוֹת הַמִּתְרוֹצְצוֹת בַּעֲלִיַּת הַגַּג רָצוֹא וָשׁוֹב

גּוּפֵיהֶן שׁוֹכְבִים בַּמַּרְתֵּף הוֹלְמִים לְהֵחָלֵץ 

אֲבָל הַמַּדְרֵגוֹת לַעֲלִיַּת הַגַּג אֵינָן וַעֲלִיַּת הַגַּג אֵינֶנָּה 

וְהַמַּרְתֵּף אֵינֶנּוּ

וְרַק הָעַיִט חָג מֵעַל 

לְסַמֵּן

.

בַּיָּמִים הַבַּיִת וַחֲדָרָיו מֻכָּרִים, אַתָּה מֻכָּר וְהַיֶּלֶד מֻכָּר וּמֻכֶּרֶת הָאִשָּׁה הַהִיא, הַלּוֹבֶשֶׁת אֶת בְּגָדַי וְיוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב, וְעַד שֶׁנֵּלֵךְ לִישֹׁן הַבַּיִת וְחַיִּים וְכַף הַיָּד הַנּוֹגַעַת וְאַתָּה וַאֲנִי וְהַיֶּלֶד אֲבָל מִשָּׁם וְעַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר שׁוּב נֵעוֹרִים מִסְדְּרוֹנוֹת הַבַּיִת מֵחֲלוֹמָם לְדַבֵּר 

הַנְּשָׁמוֹת בַּעֲלִיַּת הַגַּג פּוֹרְשׂוֹת כְּנָפַיִם 

גּוּפֵיהֶן מִתְעוֹרְרִים בְּמַרְתְּפֵי הַבַּיִת 

נוֹשְׂאִים תִּינוֹקוֹת שׁוֹתְקִים

הַמּוּצָק נִגָּר נוֹטֵף אֶל 

הָרִצְפָּה 

אֶת כָּל הַגּוּף  

כְּתָמִים. 

וְהַתִּינוֹקוֹת

.

חֶדֶר אַחַר חֶדֶר אַחַר חֶדֶר אַחַר חֶדֶר אַחַר חֶדֶר 

דְּמוּיוֹת בְּלִי קוֹל 

קוֹלוֹת בְּלִי דְּמוּת

יַלְדָּה קְטַנָּה מְחַפֶּשֶׂת אֶת הוֹרֶיהָ בְּמִסְדְּרוֹנוֹת הַבַּיִת בַּלֵּילוֹת

יַלְדָּה גְּדוֹלָה נוֹתֶנֶת אֶת יָדָהּ בְּיָדִי

יַלְדָּה קְטַנָּה מוֹשִׁיטָה אֶת שְׁתֵּי יָדֶיהָ

אֶל מִי

.

בְּכָל חֶדֶר אֲנָשִׁים בְּכָל חֶדֶר אֲנָשִׁים אֵינָם זָזִים אֵינָם רוֹאִים אֵינָם שׁוֹמְעִים 

הַאִם הֵם רוֹאִים הַאִם הֵם שׁוֹמְעִים 

הַאִם הֵם זוֹכְרִים

.

כַּף יָדִי נִשְׁלַחַת אֲלֵיהֶם לָגַעַת מְפַסֶּלֶת בָּאֲוִיר 

אֶת מִתְאַר קַוֵּי הַגּוּף. 

"הַאִם אַתָּה אָדָם?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת, "הַאִם אַתָּה מָה שֶׁנִּקְרָא אָדָם חַי? הַאִם אַתָּה נוֹשֵׁם?" 

"הַאִם אַתָּה אָדָם?" הֵם מְשִׁיבִים, "הַאִם אַתָּה אָדָם. אָדָם. אָדָם?" 

אָדָם אָדָם דָּם דָּם גִּידִים וְרִידִים עוֹרְקִים עוֹר עוֹר עוֹר

נִקְלָף מֵהַגּוּף מְגַלֶּה תַּחְתָּיו 

זִכָּרוֹן מְגַלֶּה תַּחְתָּיו 

זִכָּרוֹן. מְגַלֶּה תַּחְתָּיו 

זִכָּרוֹן. 

הַאִם אַתֶּם אָדָם? הַאִם תִּרְצוּ לִרְקֹד?

עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר, 

מִי בָּכֶם יוֹסִיף לִהְיוֹת 

אָדָם?

.

וְהָעַיִט חוֹדֵר אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר מִבַּעַד לַחַלּוֹן לִפְרֹשׂ אֶת כְּנָפָיו הַגְּדוֹלוֹת

וְכָל הָאָדָם נֶאֱסָף וְהַדּוֹרוֹת 

כֻּלָּם נֶהֱפָכִים עָלֵינוּ 

לִשְׁאֹל

.

כַּף יָדִי נִשְׁלַחַת לָגַעַת בַּקִּירוֹת.

וְהֵם חֲלָקִים וְקָרִים

.

כַּף יָדִי נִשְׁלַחַת לָגַעַת בָּרִצְפָּה, בַּתִּקְרָה.

וְהֵן חֲלָקוֹת וְקָרוֹת

.

כַּף יָדִי נִשְׁלַחַת לְהַחְזִיק בְּכַף יָדְךָ.

וְהִיא חַמָּה וְאֵשׁ וַאֲדָמָה. כַּף יָדְךָ אָדָם. בָּשָׂר וָדָם

.

כַּף יָדִי נִשְׁלַחַת לְהַחְזִיק בְּכַף יָדִי.

בָּשָׂר וְרוּחוֹת

.

לאה קליבנוף־רון היא משוררת ועורכת. חברת המערכת המייסדת של המוסך. השירים לקוחים מתוך ספרה, "בשר ורוחות", העתיד לראות אור בסדרת "טקסטורה" של הוצאת פרדס בחודש הבא. שיריה פורסמו, בין השאר, בגיליונות 21, 77, ו־100 של המוסך, ובגיליון מחודש אוקטובר 2023.

.

ענת חנה לזרע

ירח העלים הנושרים

כִּי גָּזוּל הַקּוֹל 

עַד דַּק

וְרוּחַ אֲסוּרָה מִנַּשֵּׁף מַבָּט

.

בְּפִיר אָנָקוֹנְדָּה נִשְׁחָת יְרֵחַ הֶעָלִים הַנּוֹשְׁרִים 

לֵב הַחֹרֶף יוֹצֵא אֶל הַסְּתָו

.

בַּחֹשֶׁךְ הַסָּר בִּמְעִי אֲדָמָה 

בֶּטֶן פָּעוֹט הוֹמָה. שְׁמַע אֵיךְ נִקְרָשׁ חֲלֵב אֵם לְאֶבֶן

.

אֵין נֶהֱזֶה, יְצוּרֵי אֹפֶל מַבְלִיחִים מִבֵּין אֶצְבָּעוֹת, 

שְׁחוּחִים, רְאֵה, כֹּה חֲמוּרִים בַּקָּצֶה

.

מְשׁוּחוֹת בְּדָם עַל דֹּפֶן צַר שְׁוָעוֹת 

לַצּוּרָה הָעֲגֻלָּה שֶׁל הַצְּלִילִים, 

לְצֶלֶם הַמָּאוֹר, 

לְמִנְהַג הַפָּנִים

.

הִנֵּה עוֹלִים נִיחוֹחוֹת יָם וְנִצַּן הַפֶּרַח הַסָּגוּר*,

קָנֶה מַתְרֶה וּמְחַבֵּל,

מָנוֹחַ אַיִן וְתַעְתּוּעַ הֶבֶל

.

נִלְטֶפֶת פַּרְוַת הַטַּחַב כְּמוֹ גּוּר.

.

קְרֹב נָא, הַתֵּר אֶת הַקּוֹל מִן הַכְּבָלִים, 

מִרְעֵה הַנֶּפֶשׁ מֵעֹל הָרְבָב, 

אֶת הַיָּרֹק מֵחִלּוּלוֹ בִּידֵי צְלָלִים

.

שְׁלוֹשָׁה זְמַנִּים נֶאֱחִים לְאֶחָד

עַכְשָׁו.                                                                                                                                     

                                                            (*ניצן הפרח הסגור הוא תבלין הציפורן) 

.

*

לזכרה של מפל אדם 

נרצחה ב־7.10.2023 בפסטיבל נובה

הוֹד חַיַּיִךְ נִשָּׂא, אָחוֹת קְטַנָּה, אֶל רוּמוֹ שֶׁל הַר

וּבָאוּ חֻרְבָּן וּפֶגַע רָע, נִתְחַלְחֲלָה

עוֹפֶרֶת טְמֵאָה בַּנָּהָר

.

בֵּין חִשּׁוּקֵי הַגְּזֵרָה, נֶחְבָּאִים הַמַּיִם מֵאֵשׁ חַבָּלָה,

חֲרִישִׁיִּים בַּקְּרִיאָה לְמוֹלִידָם

.

בְּאַשְׁדוֹת הָרַעַד זָבוֹת דַּקּוֹת נְפִילִיּוֹת,

דַּקּוּת הַשֶּׁמֶשׁ, אֵימָתַי תָּסוּר אֶל סְבָרַיִךְ,

אֲנִי רוֹאָה אֶת עֵין הַדָּם,

רַב הַצַּעַר, בְּהֶרֶף עֲבוֹת

.

כָּל נְעוּרַיִךְ צוֹבְאִים שָׁמַיִךְ, מִמַּעַל סַהַר

מִזְדַּהֵר כְּמוֹ נֶמֶשׁ.

מִתַּחַת לִשְׁמֵי הוֹרַי אֲנִי בְּסָמוּךְ אֶל הַמַּפָּל,

צִפֳּרִים עָפוֹת לְאָחוֹר אֶל אַרְצוֹת הַצֹּהַר,

רוּחוֹת טוֹבוֹת שׁוֹכְנוֹת בָּעֲרָבָה

.

כּוֹכָבִים נִתָּקִים מִשָּׁמַיִם, לְבָנִים, צְהֻבִּים

כְּמוֹ פִּרְחֵי צֶאֳלָה,

הֲתִשְׁמְעִי, רְחוֹקָה קְרוֹבָה, קוֹלָם

נֶאֱרָג לְכַפְתּוֹר בְּמִקְלַעַת שִׂמְלָה,

מֻחְלָט לֹא

לְהִפָּרֵף.

.

ענת חנה לזרע היא משוררת. ספרה הראשון,  "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת עיתון 77 בשנת 2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2017. ספרה השלישי, "בידי מלאכי המים", ראה אור בהוצאת עתון 77 בשנת 2023. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות 30, 82, ו-101 של המוסך, ובגיליון מחודש אפריל 2024.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת לי ממן, איריס רילוב ואדוה קמחי חן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

גיהינום גדול 

גיזֶ'רמו מרטינֶס

מספרדית: מיכל קריסטל

.

הרבה פעמים, כשהמכולת ריקה ורק זמזום הזבובים נשמע בה, אני נזכר בבחור שאף פעם לא ידענו מה שמו ואיש בעיירה לא הזכיר שוב.

משום מה אני מדמיין אותו תמיד כמו בפעם הראשונה שראינו אותו, בבגדים המאובקים, בזקן המגודל, ומעל הכול – ברעמה הארוכה והפרועה שירדה לו כמעט עד העיניים. זו הייתה בדיוק תחילת האביב, ולכן כשהוא נכנס למכולת שיערתי שהוא תרמילאי בדרכו דרומה. הוא קנה קופסאות שימורים וזֶ'רְבָּה, או קפה. כשעשיתי לו את החשבון הוא הסתכל בהשתקפות שלו בזגוגית, הסיט את השיער מהמצח ושאל אותי על מספרה. 

שתי מספרות היו אז בפּוּאֶנְטֶה ויֵיחוֹ. אני חושב עכשיו שאילו הוא הלך לזאת של מלצ'ור הזקן, הוא אולי אף פעם לא היה פוגש את הצרפתייה ואף אחד לא היה מרכל. אבל מה לעשות, המספרה של מלצ'ור הייתה בקצה השני של העיירה, ובכל אופן אני לא חושב שהיה אפשר למנוע את מה שקרה.

העניין הוא ששלחתי אותו למספרה של סֶרְבינוֹ, ונראה שבזמן שסרבינו סיפר אותו הופיעה הצרפתייה. והצרפתייה הסתכלה בבחור כמו שהיא הסתכלה בגברים. ומשם התחילה כל הפרשה הארורה, כי הבחור נשאר בעיירה וכולנו חשבנו אותו דבר: שהוא נשאר בגללה.

לא מלאה אז שנה מהיום שסרבינו ואשתו התיישבו בפּוּאֶנטֶה ויֵיחוֹ, וידענו עליהם מעט מאוד. הם לא התחברו עם אף אחד, כמו שנהגו לציין בעיירה בטינה. למעשה, במקרה של סרבינו המסכן זו הייתה אך ורק ביישנות, אבל הצרפתייה אולי באמת הייתה קצת מתנשאת. הם באו מהעיר, הגיעו בקיץ שלפני כן, בתחילת העונה, ואני זוכר שכשסרבינו פתח את המספרה שלו חשבתי שמהר מאוד הוא יהרוס למלצ'ור את העסק, כי לסרבינו היו תעודת סַפָּר ופרס בתחרות בשימוש בתער, והיו לו מכונת תספורת, מייבש שיער וכיסא מסתובב, והוא היה שׂם ללקוחות סרום צמחי בשיער, ואפילו ספריי, אם לא עצרו אותו בזמן. וחוץ מזה, במספרה של סרבינו היה תמיד הגיליון האחרון של "אל גרפיקו" בשידת המגזינים. ומעל הכול, הייתה שם הצרפתייה.

אף פעם לא ממש הבנתי למה קראו לה הצרפתייה, ואף פעם גם לא רציתי לברר: הייתי כנראה נאלץ להתפכח ולגלות למשל שהיא נולדה בבאיה בלנקה, או גרוע מזה – באיזו עיירה כמו שלנו. תהיה אשר תהיה, אני לא הכרתי עד אז שום אישה כמוה. אולי זה היה פשוט כי היא לא לבשה חזייה, ואפילו בחורף אפשר היה לראות שאין לה כלום מתחת לסוודר. אולי זה היה המנהג הזה שלה להופיע באמצע המספרה, בקושי לבושה, ולהתאפר באריכות מול המראה, לפני כולם. אבל לא; היה בה בצרפתייה משהו טורד יותר מהגוף הזה, שתמיד נראה כאילו הבגדים עומדים בדרכו, משהו פרוע יותר מעומק המחשוף שלה. היה משהו במבט שלה. היא הסתכלה למי שמולה ישר בעיניים, קבעה בהן את המבט, עד שהוא נאלץ להשפיל את עיניו. מבט פרובוקטיבי, צופן הבטחה, אבל כזה שבא תמיד עם זיק של לעג, כאילו הצרפתייה בחנה אותנו וידעה מראש שאיש מאיתנו לא יעמוד במבחן, כאילו היא כבר החליטה שאף אחד בעיירה הוא לא גבר למידותיה. ככה, עם העיניים שלה היא גירתה, ועם העיניים שלה – בבוז – היא שמטה. והכול מול סרבינו, שנראָה שלא הבחין בדבר, שעמַל בשתיקה מעל עורפי הלקוחות ומעת לעת הפעיל באוויר את מכונת התספורת שלו.

כן, הצרפתייה הייתה בהתחלה הפרסומת הטובה ביותר לסרבינו, והמספרה שלו הייתה מלאה מאוד בחודשים הראשונים. ועם זאת, אני טעיתי לגבי מלצ'ור. הזקן לא היה טיפש, ולאט־לאט הוא שיקם את הקליינטורה שלו: הוא השיג איכשהו מגזינים פורנוגרפיים, שבאותה התקופה המשטר הצבאי אסר, ואחר כך, כשהתחיל המונדיאל, הוא אסף את כל חסכונותיו וקנה טלוויזיה צבעונית – הראשונה בעיירה. ואז הוא התחיל לומר לכל מי שרצה לשמוע שבפואנטה וייחו יש רק מספרת גברים אחת; זו של סרבינו היא לנקבות.

בכל אופן, אני חושב שאם הרבה לקוחות חזרו למספרה של מלצ'ור, זה היה – גם פה – בגלל הצרפתייה: אין גבר שיסבול לאורך זמן לעג או השפלה מצד אישה.

.

כמו שאמרתי, הבחור נשאר בעיירה. הוא הקים אוהל בשוליה, מאחורי הדיונות, ליד בית המידות של האלמנה של אֶספּינוֹסָה. למכולת הוא בא לעיתים רחוקות; הוא עשה קנייה גדולה בכל פעם, לחמישה־עשר יום או לחודש שלם, ולעומת זאת מדי שבוע הוא הלך למספרה. ומכיוון שהיה קשה מאוד להאמין שהוא הולך לשם רק כדי לקרוא את "אל גרפיקו", אנשים התחילו לרחם על סרבינו. מכיוון שככה זה היה, בהתחלה כולם ריחמו על סרבינו. למען האמת היה די קל לרחם עליו: הייתה בו איזו תמימות של מלאכים והחיוך שלו היה קצר, מהיר, כדרכם של אנשים ביישנים. הוא היה שתקן להדהים ולעיתים נראה כאילו הוא שוקע בעולם סבוך, רחוק: אבד לו המבט והוא בילה רגע ארוך בהשחזת התער או קרקש בלי סוף במספריים, והיה צריך להשתעל כדי להחזיר אותו. פעם אחת הפתעתי אותו דרך המראה כשהוא בהה בצרפתייה בתשוקה אילמת וממוקדת, כאילו הוא עצמו לא האמין שכזאת אישה נעשתה אשתו.

ומנגד, היה קל באותה מידה לגנות את הצרפתייה, בעיקר לנשות העיירה הנשואות והעתידות להינשא, שמאז ומתמיד עשו יד אחת נגד המחשוף המפחיד שלה. אבל גם הרבה גברים נטרו טינה לצרפתייה: בראש ובראשונה אלו שהיה להם שם של גבר־לעניין, כמו למשל היהודי נילסן, גברים שלא היו רגילים ללעג, ובוודאי לא לעוקצנות מצד אישה.

ואולי מכיוון שנגמר המונדיאל ולא היה על מה לדבר, ואולי מכיוון שהורגש בעיירה מחסור בשערוריות, כל השיחות התגלגלו למעשיהם של הבחור והצרפתייה. מאחורי הדלפק שמעתי שוב ושוב את אותם הדברים: מה שראה נילסן בחוף לילה אחד: זה היה לילה קר ובכל זאת השניים התפשטו והם בטח היו מסוממים כי הם עשו משהו שנילסן אפילו בין גברים לא סיפר עד הסוף; מה שאמרה האלמנה של אספינוסה: שדרך החלון שלה היא שמעה תמיד קולות צחוק וגניחות מהאוהל של הבחור, הקולות שאין לטעות בהם של שניים שמתגלגלים על הרצפה יחד; מה שסיפר הבן הבכור של משפחת וידאל: שבמספרה, מולו ומול הפרצוף של סרבינו… בסופו של דבר, מי יודע כמה אמת הייתה בכל הרכילות הזאת.

.

יום אחד שמנו לב שהבחור והצרפתייה נעלמו. כלומר, את הבחור לא ראינו עוד, וגם הצרפתייה לא הופיעה בשום מקום, אפילו לא במספרה או בדרך לחוף, שהיא תמיד עברה שם. הדבר הראשון שחשבנו היה שהם הלכו יחד, ואולי מפני שבבריחות יש תמיד משהו מן הרומנטיקה, ואולי מפני שהסכנה כבר הייתה רחוקה – נראה שהנשים היו מוכנות עכשיו לסלוח לצרפתייה: היה ברור שמשהו חסר בזוגיות הזאת, הן אמרו; סרבינו היה הרבה יותר מדי זקן בשבילה, והבחור לעומת זאת היה יפה כל כך… וביניהן הן העירו, בחיוכים של שותְפוּת לדבר עבירה, שאולי גם הן היו עושות את אותו הדבר.

אבל יום אחד, כששוב דיברו על הסיפור הזה, הייתה במכולת האלמנה של אספינוסה, והאלמנה אמרה בטון של מסתורין שלהבנתה משהו גרוע מזה קרה; הבחור הזה, כמו שכולנו יודעים, הקים אוהל ליד הבית שלה, ואומנם גם היא לא ראתה אותו שוב, אבל האוהל עדיין שם, ונראה לה מוזר מאוד – היא חזרה על זה: מוזר מאוד – שהוא הלך בלי לקחת את האוהל. מישהו אמר שאולי צריך להודיע לקצין המשטרה, ואז הזקנה לחשה שמן הראוי גם לפקוח עין על סרבינו. אני זוכר שזה הכעיס אותי אבל לא ממש ידעתי איך להגיב: יש לי מנהג לא להתווכח עם הלקוחות.

התחלתי לומר חלושות שאי אפשר להאשים מישהו בלי ראיות, שלדעתי אין סיכוי שסרבינו, דווקא סרבינו… אבל כאן האלמנה קטעה אותי: ידוע היטב שהביישנים, המופנמים – כשהם מתעצבנים הם הכי מסוכנים.

עדיין בחשנו בכל זה כשבדלת הופיע סרבינו. השתררה דממה; הוא בוודאי הרגיש שדיברנו עליו כי כולם ניסו להסתכל לכיוון השני. אני יכולתי לראות איך הוא מסמיק, והוא נראה לי יותר מתמיד כמו ילד חסר אונים שלא יָדע לגדול.

כשהוא ניגש לשלם שמתי לב שהוא לוקח מעט מזון, ושלא קנה יוגורט. כששילם האלמנה שאלה אותו פתאום על הצרפתייה.

סרבינו הסמיק שוב, אבל עכשיו לאט, כאילו הוחמא מהדאגה והעניין. הוא אמר שאשתו נסעה לעיר כדי לטפל באביה, שהוא חולה מאוד, אבל היא תחזור בקרוב, אולי בעוד שבוע. כשהוא גמר לדבר הייתה על פני כל הנוכחים הבעה מוזרה, שהתקשיתי להגדיר; זו הייתה אכזבה. בכל אופן, סרבינו בקושי יצא מהחנות וכבר האלמנה חזרה למסלול: אותה, היא אמרה, הנוכל הזה לא יצליח לרמות, לעולם לא נראה שוב את האישה המסכנה. והוסיפה בלחישה שיש רוצח שמסתובב חופשי בפואנטה וייחו וכל אחד יכול להיות הקורבן הבא.

.

חלף שבוע, חלף חודש שלם, והצרפתייה לא חזרה. גם הבחור לא נראה שוב. ילדי העיירה התחילו לשחק באינדיאנים באוהל הנטוש ופואנטה וייחו נחלקה לשתי קבוצות: אלו שהיו משוכנעים שסרבינו הוא פושע, ואלו שעדיין קיוו שהצרפתייה תחזור, ועם הזמן היינו פחות ופחות.

אפשר היה לשמוע אז בעיירה שסרבינו שיסף לבחור את הגרון בתער בזמן שסיפר אותו, ואימהות אסרו על ילדיהן לשחק ברחוב ליד המספרה והתחננו לבעליהן שיחזרו למלצ'ור.

ובכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, סרבינו לא נשאר מחוסר לקוחות: הבחורים בעיירה אתגרו זה את זה להתיישב בכיסא מבשר הרעות של הסַפּר ולבקש תספורת בתער; זה נהיה מבחן גבריות, לצאת משם בשיער מנופח ועם ספריי.

כששאלנו את סרבינו על הצרפתייה הוא חזר על הסיפור של החותן החולה, שכבר לא נשמע אמיתי כל כך. הרבה אנשים הפסיקו להגיד לו שלום, וידענו שהאלמנה של אספינוסה דיברה עם קצין המשטרה כדי שיעצרו אותו. אבל הקצין אמר שכל עוד לא נמצאו הגופות אי אפשר לעשות כזה דבר.

בעיירה נפתחה אז מסכת ניחושים בקשר לגופות: היו שאמרו שסרבינו קבר אותן בחצר שלו, אחרים אמרו שהוא ביתר אותן וזרק לים, וככה סרבינו הלך ונהיה יותר ויותר מפלצתי.

אני במכולת שמעתי את האנשים מדברים כל הזמן על אותו הדבר והתחלתי להרגיש איזה פחד לא רציונלי, איזו תחושה מוקדמת שבדיונים האינסופיים האלה דוגר אסון. האלמנה של אספינוסה, מצידה, יצאה מדעתה. היא הסתובבה וחפרה בורות בכל מקום באיזו כף חפירה מגוחכת מפלסטיק, וצעקה שהיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתמצא את הגופות.

ויום אחד היא מצאה אותן.

.

זה היה אחר־צהריים בתחילת נובמבר. האלמנה נכנסה למכולת ושאלה אותי אם יש לי אֵתים, ואמרה בקול רם מאוד, כדי שכולם ישמעו, שקצין המשטרה שלח אותה לחפש אתים ומתנדבים כדי לחפור בחולות, מאחורי הגשר. היא הניחה למילים לשקוע לאיטן, ואז אמרה שהיא ראתה שם, במו עיניה, כלב טורף יד אדם. הצטמררתי. פתאום הכול היה אמת, ובזמן שחיפשתי במחסן את האתים וסגרתי את החנות עוד המשכתי לשמוע, עדיין בלי שיכולתי להאמין, את השיחה המהוססת, המקרטעת מאימה; כלב, יד, יד אדם.

האלמנה צעדה בראש, גאה בהישג. אני הלכתי אחרון, סוחב את האתים. הסתכלתי על השאר וראיתי את אותן פנים מוכרות, האנשים שקנו במכולת זֶ'רְבָּה ואטריות. הסתכלתי סביב וכלום לא השתנה, שום משב רוח פתאומי, שום שקט חריג. זה היה אחר־צהריים רגיל, כבכל יום, השעה חסרת התוחלת שקמים בה מהסייסטה. למטה הלכו והסתדרו בתי העיירה זה לצד זה, קטנים יותר ויותר, ואפילו הים, במרחק, נראה קטן, מקומי, לא מאיים. לרגע אחד נדמה היה לי שהבנתי מאיפה נבעה תחושת הספק ההיא: דבר כזה לא יכול לקרות, לא בפואנטה וייחו.

.

כשהגענו לדיונות קצין המשטרה עדיין לא מצא כלום. הוא חפר בלי חולצה והאת עלה וירד בלי חשש. הוא סימן לנו בלי פירוט להתפרשׂ מסביב ואני חילקתי את האתים ונעצתי את שלי במקום שנראה לי התמים ביותר. לזמן רב כל מה שנשמע היה תנועת ההלוך־ושוב היבשה של המתכת המנגחת את האדמה. לאט־לאט הפסקתי לחשוש מהאֵת וחשבתי לעצמי שהאלמנה אולי התבלבלה, אולי זה לא היה באמת, ואז שמענו סערת נביחות. זה היה הכלב שהאלמנה ראתה, חיה כחושה מסכנה שהתרוצצה סביבנו אכולת ייאוש וזעם. הקצין ניסה להבריח אותו ביידוי אבנים אבל הכלב חזר וחזר ולרגע היה נדמה שהוא יזנק עליו. ואז הבנו שזה המקום, הקצין חזר לחפור, בכל פעם מהר יותר, הטירוף שלו היה מדבק, האתים צללו כולם יחד ופתאום הקצין צעק שהוא מצא משהו; הוא חפר עוד קצת והתגלתה הגופה הראשונה.

השאר בקושי העיפו בה מבט ומיד חזרו לאתים, כמעט בהתלהבות, לחפש את הצרפתייה, אבל אני התקרבתי והכרחתי את עצמי להסתכל בו בעיון. היה לו חור שחור במצח ואדמה בעיניים. זה לא היה הבחור.

הסתובבתי כדי לומר את זה לקצין – וכאילו נכנסתי לתוך חלום בלהות: כולם מצאו גופות, כאילו הן נבטו מתוך האדמה, מכל מכת אֵת התגלגל ראש או נחשף גו שהושחת. לאן שהסתכלנו – מתים ועוד מתים, ראשים, ראשים.

מרוב אימה התהלכתי לכאן ולכאן; לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי להבין, עד שראיתי גב מנוקב, והלאה משם – ראש עם כיסוי על העיניים. הסתכלתי על הקצין והקצין גם הוא הבין, והוא פקד עלינו להישאר שם, שאף אחד לא יזוז, וחזר לעיירה לבקש הנחיות.

מהזמן שחלף עד שובו אני זוכר רק את הנביחות העיקשות של הכלב, את ריח הגופות ואת מראיה של האלמנה נוברת בכף הקטנה שלה בין הגופות, צועקת לנו שצריך להמשיך, שעוד לא מצאנו את הצרפתייה. כשחזר הקצין הוא צעד זקוף, טקסי, כמו מי שעומד לתת פקודות. הוא התייצב מולנו ושלח אותנו לקבור מחדש את הגוויות, בדיוק כמו שהן היו. כולנו חזרנו אל האתים, איש לא העז לומר דבר. כשהאדמה הלכה וכיסתה את הגופות שאלתי את עצמי אם יכול להיות שגם הבחור שם. הכלב נבח וקפץ, מוכה שיגעון. ואז ראינו את הקצין כורע ברך על הארץ, עם הנשק ביד. הוא ירה פעם אחת בלבד. הכלב נפל מת. הוא עשה שני צעדים, עדיין עם הנשק ביד, ובעט בו קדימה, כדי שנקבור גם אותו.

לפני שחזרנו הוא פקד עלינו שלא נדבר על זה עם אף אחד, ורשם אחד־אחד את כל השמות של מי שהיו שם.

.

הצרפתייה חזרה כמה ימים אחרי זה: אבא שלה החלים לחלוטין. הבחור – אף פעם לא הזכרנו אותו שוב בעיירה. את האוהל גנבו ברגע שהתחילה העונה.                  

.

Guillermo Martínez

"Infierno grande", INFIERNO GRANDE

© Guillermo Martínez, 1989

מתוך קובץ הסיפורים Infierno grande, שיצא בשנת 1989.

.

גיזֶ'רמו מרטינֶס, יליד 1962, סופר ארגנטינאי עטור פרסים, מחברם של רומנים, מסות וסיפורים קצרים. בעברית ראו אור ספריו "מותה האִטי של לוסיאנה ב'" (תרגם מואיז בן הראש), "רציחות נוסח אוקספורד" (תרגמה עינת טלמון), ולאחרונה – "רציחות נוסח אליס" (תרגמה מיכל שליו), שלושתם בהוצאת עם עובד. הסיפור "גיהינום גדול" לקוח מתוך קובץ סיפורים בשם זה (Infierno grande), שפורסם בארגנטינה בשנת 1989 וזכה שם בפרס הקרן הלאומית לאמנויות. עלילת הסיפור מתרחשת בימי הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה בשנים 1976–1983, ואנשיה השליטו טרור, חטפו, עינו, רצחו והעלימו כ־30,000 אזרחים.

.

מיכל קריסטל, עורכת לשון ותרגום. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובננופואטיקה. לשעבר חברת מערכת המוסך.

.

» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: שני קטעים מתוך "חקיין הקולות" מאת תומס ברנהרד, בתרגום טלי קונס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מטר

אילניה קור

.

1.

גֶּשֶׁם.

.

הָגִיתִי אֶת שִׁמְךָ.

לֹא רִפְרַפְתִּי מֵעָלֶיךָ בְּאַדְווֹת הַכָּרָתִי הָרְחוּצָה.

הֵנַחְתִּי לְךָ לִהְיוֹת לִי לְמָטָר וּרְבִיב

לִהְיוֹת לִי לְמִשְׁקָעִים וּלְסוּפָה

לִהְיוֹת לִנְטִיפֵי יַהֲלוֹם הַמַּצְלִילִים אֶת לִבִּי.

.

מָחָר יִהְיֶה הַשָּׂדֶה הַנִּשְׁקָף מִמִּרְפַּסְתִּי

לִירֹק עַד

וְרֵיחַ שֶׁל בֹּשֶׂם יַעֲלֶה בְּאַפִּי

גַּם הוּא נָתַן אֶת עַצְמוֹ

וְנִגַּע.

.

2.

חוֹנִי הַמְּעַגֵּל רָץ בְּמַעְגָּל וְהוֹרִיד גֶּשֶׁם

וְאַתְּ רָצָה בְּמַעְגָּל וּמַעֲלָה עָשָׁן 

מְנַקֶּדֶת פַּתָּח

   רֶגַע לִפְנֵי עֲקֵדָה.

.

3.

רוּחַ חַמָּה מְרַפְרֶפֶת בֵּין חֶפְצֵי הַבַּיִת

מְכַסָּה בְּמַבָּע אָדִישׁ 

טִפַּת דִּמְעָה אַחַת כּוֹפָה בְּהִירוּת 

יֵשׁ מָוֶת שֶׁמֻּקְרָם בְּאוֹר

וְהוּא מְלַמְּדֵנִי הַכְנָעָה.

.

4.

מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

מִתְמוֹגֶגֶת הַשֶּׁמֶשׁ מֵחֻלְשָׁתָהּ הַפִּתְאוֹמִית

וְאַתְּ בְּחֻלְשָׁתֵךְ, מִתְפּוֹגֶגֶת

הֲלוּמַת צֵל 

מְמוֹלֶלֶת עַל לְשׁוֹנֵךְ הַטָּיוֹת סְתָרִים: נִצֵּל, נֻצַּל, הִצִּיל, הִתְנַצֵּל

פְּשָׁט, רֶמֶז, דְּרָשׁ, סוֹד

.

מִי בָּאֵשׁ וּמִי בַּמַּיִם?

מִי בְּזִקָּה וּמִי בִּבְגִידָה? 

לַנֶּפֶשׁ־בְּנֶפֶשׁ אֵין תַּאֲרִיךְ גְּאֻלָּה.

.

5.

דִּמְעַת הַזָּהָב שֶׁנָּשְׁרָה עַל פָּנֶיךָ

מְשַׂרְטֶטֶת קַו אֶמְצַע עָדִין.

בַּצַּד הָאֶחָד –

אַתָּה חוֹצֶה יַבָּשָׁה – בַּיָּם,

חוֹזֶה בְּמוֹפְתִים עַתִּיקִים.

בַּצַּד הַשֵּׁנִי –

שׁוֹקַעַת הַנֶּפֶשׁ,

הוֹדֶפֶת אוֹתוֹת רְחוֹקִים.

וּבָאִי

הַמֵּאִיר יָם

עוֹלָה שִׁירָתָהּ שֶׁל מִרְיָם

עַל גְּדוֹתֶיהָ.

.

אילניה קור היא משוררת. בעלת תואר M.A. בפילוסופיה. חוקרת את הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר, מפתחת גישת הטיפול "דעת־לב" המבוססת על מחקר זה. מטפלת בקליניקה פרטית בזוגות וביחידים, מלמדת דעת-לב במרכז גוף נפש ברמת השרון. 

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "אפריקה, זיכרונות" – מחזור שירים מאת שי שניידר-אֵילַת

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כיצד לקרוא את מה שנכתב לפני הספירה? על "פּיתום" מאת לי ממן

טפת הכהן־ביק

.

איך ניגשים לספרים שנכתבו לפני הספירה, כשהקשיים עוד היו קשיים של אנשים רגילים, והכאבים היו בעצימות של חיים מערביים? כאבי האימהוּת, שבהם עוסקים שירי הספר פיתום (לי ממן, הקיבוץ המאוחד, 2023), ממשיכים באופנים רבים את כאבי עקרת הבית שעליהם הצביעה בעבר בטי פרידן ("הבעיה שאין לה שם", בתוך: ללמוד פמיניזם : מקראה, תרגמה: דקלה תדמור, הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 61-48), אבל בעת הזו הדברים שונים. 

אספר על בתי בת השמונה, בתי שאוכלת דייסה בבוקר ומפזרת סוכר על כל הרצפה, וכיצד בימים שבשגרה הייתי כועסת עליה, מה יהיה? יגיעו נמלים, ולמה את לא יכולה להוריד מהשולחן בסוף האוכל. וכיצד מאז 7 באוקטובר אני רואה בפירורים שאריות קדושות, והסוכר נראה זוהר, ואני מנקה את השולחן ומודה בקול לאלוהים שהיא פה, שהיא אוכלת, וכשהיא צועקת אני משתחווה ומודה ואומרת, העיקר שאת איתי, אלוהים, העיקר שהן פה, שיצעקו, שיריבו, שיצרחו. רק שיהיו. גם מעמדה של הכביסה השתנה, וגם זה של הכתמים על הרצפה. אלו החיים של ישראלים כרגע. הודיה על הכביסה. הודיה בכל פעם שהילדים רבים וצועקים. 

אז איך בכל זאת חוזרים לקרוא? ואיך אפשר לקרוא שירים על אימהוּת, כשהאימהוּת כה שינתה את פניה? תהליך הקריאה חייב אותי לחזור ולהיזכר בסובייקט אחר שהייתי, שהכרתי. 

ועל אף זאת – חשבתי אחרי שיחה עם אחותי, שהייתה לבדה יותר ממאה ימים, בהיריון ועם שלושה ילדים –  אולי זה לא נכון. שהרי אולי הספר הזה רלוונטי מתמיד בזמן הזה, שבו נשים רבות נשאו ונושאות את נטל הבית לבדן, כמעט ללא הפוגות. האם טמון אוצר פואטי בעבודות הבית ובמרוץ ההישרדות הכמעט בלתי אפשרי שמונח כרגע לפתחן של נשים כה רבות בישראל? 

לכאורה ממן פונה לנושא מוכר – לעיסוק בעבודות הבית ולשאלה אם הן שקופות או לא  (וראו את מאמרה המעולה של רונה ברייר־גארב "עבודות שקופות", מפתח 15, 2020). אך דיונה אינו כלכלי וחומרי, ונראה כי השאלה שממן שואלת היא: האם אפשר להפוך את העבודה האפורה והלא מתגמלת לחומר פואטי? האם אפשר להשיג רווח פואטי מעבודת האימהות הסיזיפית, המשעממת, היומיומית? בשונה משירי אימהות שמבקשים להשגיב את המעשה היומיומי ולהפוך את הקש לזהב, לי ממן עוסקת בשיריה, ביושר מפעים, בחוסר הסיכוי, בפער שאי אפשר לגשר עליו בין היומיום ובין השירה. זה כמעט ספר על כישלון לכתוב שירה, זוהי אַ-שירה. האין של השירה והגעגוע אליה הם הבור המלנכולי העומד בלב העולם של הדוברת – האם המשוררת. המשוררת המכירה את מלאכת השירה יודעת היטב מתי זו שירה ומתי לא, וכאשר היא מתבוננת בבתה, בנשימותיה ובעפעפיה השקופים, היא קובעת: "גַּם אִם אֶטֹּל וַאֲנַעֵר עַד זָרָא – / שִׁירָה / לֹא תֵּצֵא מִזֶּה.// אֵלֶּה דְּבָרִים אֲחֵרִים.(עמ' 47). לא בקלות קובעת הדוברת שהשירה נכשלה. היא עושה זאת רק אחרי שהיא מנסה, ניסיון נואש נוסף, להתכתב עם לאה גולדברג ועם הבטחתה הפואטית לימי שגרה יפים: "שְׁקוּפִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים" (שם), אך היא אינה מצליחה למלא את הבטחתה של האם הפואטית. שירה לא תצא מזה.

כדי להבין את המהלך הפואטי הזה חשוב למקם את הספר של ממן לצד שני שירים של שלומית נעים נאור. בשיר "הוראות כביסה" של נעים נאור הוראות הכביסה מתפקעות ממשמעות מטפורית, וכל מילה טכנית וריקה לכאורה מתגלית כגדושה במשמעות: "טַפְּלִי בַּכֶּתֶם מִיָּד / אַל תַּפְעִילִי לַחַץ רַב מִדַּי. / כְּתָמִים מְנַקִּים בִּתְנוּעָה מַעְגָּלִית, אַתְּ זוֹכֶרֶת? / אֶת הַכֻּרְכּוּם יָסִיר הַחֹמֶץ / אֶת הַדְּיוֹ חָלָב / מַסְטִיק? חֹם הַמַּגְהֵץ / דָּם? מַיִם קָרִים, סוֹדָה לִשְׁתִיָּה / וּדְמָעוֹת" (מתוך: הדברים שאנחנו לא מדברים עליהם, פרדס, 2020, עמ' 70). בשיר "סיכת ביטחון" נעים נאור מתכתבת ישירות במוטו של השיר עם "בגידת הדימויים", יצירתו של הצייר רנה מגריט המציגה ציור של מקטרת המלוּוה בכיתוב "זוהי אינה מקטרת". האם תיאור המציאות נטען אוטומטית במשמעות נוספת כאשר הוא הופך ליצירה? האם ניתן לחמוק מן הפרשנות העודפת? כך כותבת נעים נאור: 

זֹאת לֹא עֲרֵמַת כְּבִיסָה, אֵלּוּ בְּגָדִים נְקִיִּים שֶׁיָּצְאוּ מִמְּכוֹנַת הַכְּבִיסָה אֶל מְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה אֵלּוּ בַּדִּים הָעוֹטְפִים אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת, אֶת הַגֶּבֶר לוֹ חִכִּית וְהֵקַמְתְּ עִמּוֹ בַּיִת, זוֹ הַחֻלְצָה הָעוֹטֶפֶת אֶת רַכּוּתוֹ וּמַקְנָה לוֹ בַּיִת בְּצֵאתוֹ אֶל הַחוּץ. אֵלּוּ הַבַּדִּים הָעוֹטְפִים אֶת בְּנוֹתַיִךְ יְחִידוֹתַיִךְ בְּצֵאתָן אֶל הַחוּץ הַפָּגִיעַ. נִשְׁמִי אֶת רֵיחָן הַיַּלְדוּתִי, אַל תִּתְּנִי לָהֶן לְעָזְבֵךְ, הַגִּיל הַזֶּה לֹא יָשׁוּב. קַפְּלִי אֶת חֲלוֹמוֹתֵיהֶן לְתוֹךְ שְׂדֵרַת הַטַּיְצִים וּרְחוֹבוֹת הַמִּכְנָסַיִם.

אַהֲבָתֵךְ הִיא סִכַּת בִּטָּחוֹן בְּלִבָּן. 

(עמ' 76)

ממן בוחרת בדרך פואטית אחרת לחלוטין. אחזור לרגע לקש ולזהב. עוץ לי גוץ לי, הגמד המרושע, פונה אל בת הטוחן כשהיא לבדה, ועוזר לה להפוך את הקש לזהב. הבדידות הרבה וחוסר האונים גורמים לה לבוא איתו בקשרי העסקים המאגיים הללו. כך בדידותה של בת הטוחן מעניקה לגמד את שליטתו. גם הדוברת של ממן בשיר "משירת הבית 1" בודדה מאוד: "לֹא רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ בְּרִיָּה בּוֹדֵדָה כְּאִשָּׂה / שָׁעָה שֶׁהִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת בֵּיתָהּ. / מְקַפֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים וְעוֹרֶמֶת, / מַנִּיחָה כָּל דָּבָר בִּמְקוֹמוֹ וְאֶת דַּעֲתָהּ אֵינָהּ מְנִיחָה." (עמ' 15). פתיחת השיר מרפררת ביחס הופכי למשנה המתארת את שמחת בית השואבה (ולאמירות בתבנית זו בבבלי סוכה, נא ב, למשל "מי שלא ראה … לא ראה שמחה מימיו"). אולם לשיר אין נקודת תפנית, והדוברת בו אינה זוכה להצלה; הגמד אינו מופיע לגאול, וגם לא פֵיה שתהפוך את לכלוכית לנסיכה. זו דוברת שאינה מוצאת מוצא, ובצר לה עבודות הבית הופכות לאקט של אלימות: "הִנֵּה הִיא יוֹצֵאת אֶל הַמִּרְפֶּסֶת, גֹּורֶרֶת שָׁטִיחַ כָּבֵד ,/ מְטִיחָה שׁוּב וָשׁוּב אֶל הַמַּעֲקֶה בְּרַעַשׁ גָּדוֹל. / כָּל הַצִּפֳּרִים נָסוֹת עַל נַפְשָׁן." (עמ' 15). האישה הבודדה "מְנִיסָה מִפָּנֶיהָ מַיִם עֲכוּרִים" ו"מַבְרִיחָה כְּתָמִים וְאָבָק", ואפילו הציפורים בורחות ממנה. הבדידות מוחלטת, ועבודות הבית אינן אלא אקט של גירוש שדים, אקט המהדק את החבל על הצוואר הבודד. לא רק היעדר זמן הוא המונע את כתיבת השירה – אלא דיסאוריינטציה כבדה התוקפת את הדוברת, שרצונה נשכח במעין אמנזיה כללית: "מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ שָׁב הָאָבָק לְכַסֹּות עַל זִכְרוֹנוֹתֶיהָ / עַד שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת עוֹד מָה רָצְתָה. מַה פֵּרוּשׁ אֵשׁ / שֶׁאֵינָהּ נִמְחֶצֶת תַּחַת כָּבְדֹּו שֶׁל תַּבְשִׁיל." (שם).

השיר "לא שירה" הוא אולי הגילום המוחלט של המצב הזה. החומרים היומיומיים, החלב והאקונומיקה, אינם הופכים בתהליך אלכימי לזהב: "בֵּין חָלָב לְחָלָב / נִג_ָּּרוֹת / הַמַּחְשָׁבוֹת //  אֶמְצַע הַלַּיְלָה וַאֲנִי מְחַכָּה לָךְ / שֶׁתָּקִיצִי, בִּשְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת תַּחְרִישִׁי / אֶת הַסֶּכֶר הַמִּתְפַּקֵּעַ הַזֶּה הַגֹּודֵשׁ / אֶת בֵּית הֶחָזֶה" (עמ' 48). בשיר אין חריזה ייחודית, וגם לא דימויים יוצאים דופן (דימויים כאלו מפציעים מדי פעם בספר, אך אינם הקו הדומיננטי בו). ובכל זאת ההכרזה "לא שירה", כמו ההכרזה "זוהי אינה מקטרת", יש בה משום התגרות. מה יש אפוא בשיר הזה? "בֵּין חָלָב לְחָלָב / נִגָּּרוֹת / הַמַּחְשָׁבוֹת". המחשבות נשפכות כחלב, ולכן אין ויש לבכות עליהן. הן אינן מצטברות ואינן נאגרות לכדי משהו שניתן לפדותו (בניגוד לאפשרות העולה מדיונה המרתק של חמוטל צמיר בַּדמעה הנאגרת ומשמשת מנגנון של תשוקה בשירת ביאליק, ביאליק בעל גוף, הקיבוץ המאוחד, 2019). הדבר היחיד שאפשר לצקת בשיר הזה הוא "מִלִּים מְתוּקוֹת" "בְּסִדְקֵי הַדְבָרִים הַקָּשִׁים". הרבה לא נאמר בו, אך המחשבות הניגרות כחלב ואינן נאספות, הן הדרמה שבלב השיר. הדוברת מחכה שבתה תקיץ לינוק ותגאל אותה מ"הַסֶּכֶר הַמִּתְפַּקֵּעַ הַזֶּה הַגֹּודֵשׁ / אֶת בֵּית הֶחָזֶה". לעומת המחשבות שאינן נאספות, החלב הממשי – אך גם זה המטפורי – דווקא נאגר יתר על המידה, ומכאיב. והמצלול המחבר בין "שֶׁתָּקִיצִי" לבין "לָצֶקֶת מִלִּים" משמיע מצוקה. 

האם זו לא שירה? 

בשירה של נעים נאור הקש הופך לזהב דרך השגבת המעשה היומיומי, ואילו הדוברת בספר פיתום מנכיחה את כישלון מציאת הזהב ברגע הנוכחי. בשיר "איך לחיות עם חרטה" הדוברת מפרטת את הוראותיה, ומבהירה ש"הָרֶגַע אֵינוֹ / צוֹפֵן דָּבָר" (עמ' 55):

כְּמוֹ שֶׁמְּכִינִים פַּאי לִימוֹן:

קֹדֶם יֵשׁ לֶאֱפוֹת אֶת הַבָּסִיס,

רָצוּי בִּשְׁעַת לַיְלָה, בְּטֶמְפֶּרָטוּרַת הַגּוּף.

מַדְרִיכֵי יוֹגָה אוֹנְלַיְן יוֹרוּ לָךְ: "הִתְרַכְּזִי בַּהוֹוֶה,

גּוּרִי בְּתוֹךְ הָרֶגַע". אַל תִּתְפַּתִּי. הָרֶגַע אֵינוֹ

צוֹפֵן דָּבָר.

.

בֵּינְתַיִם הָכִינִי אֶת צִפּוּי הַמָּרֶנְג:

חֶלְמוֹן נָא כְּזִכָּרוֹן שֶׁלֹּ א הִבְשִׁיל לִכְדֵי הוֹוֶה

יַקְצִיף בִּקְצוֹת שְׂפָתַיִךְ כָּל אֵימַת שֶׁנְּטִיַּת הַמִּלִּים

תִּרְכֹּן כְּלַפֵּי הֶעָבָר.

לְבַסֹּוף, דַּקֹּות וִיבֵשׁות,

יְרַפְרְפוּ כַּנְפֵי הַפֶּרְגָמֶנְט,

יִמְחוּ הַכֹּל.

.

הַחֲמִיצוּת כְּבָר תַּגִּיעַ מֵעַצְמָהּ.

.

כָּעֵת שׁוּבִי לַמִּטְבָּח, לִדְחִיסוּת הָאֲרוֹנות.

אֵינֵךְּ צְרִיכָה אֲפִלּוּ לִנְעֹץ קֵיסָם בָּאֶמְצַע,

לִבְדֹּק אִם הַתֹּוךְ הָרַךְ

כְּבָר נִקְרַשׁ בָּךְ

הוּא לֹא.

גם בשיר היפה "שורה של אי הבנות" הדוברת עורכת רשימה של הידע האימהי, המדויק והגדוש להפליא, רשימה של ידע וירטואוזי שאין בו טעם מחוץ ליקום הביתי ואי אפשר להפיק ממנו הון חומרי ("הַמִּנּונִים /  שֶׁבָּהֶם הַכַּעַס עֲדַיִן יָעִיל", "הַמִּדָּה שֶׁבָּה יֵשׁ / לְהַצְמִיד אֶת הַחִתּוּל" (עמ' 52). מהו אפוא ספר שירה ששמו פיתום? הפונקציה הפואטית, טען רומן יאקובסון (בלשנות ופואטיקה, מתוך:סמיוטיקה, בלשנות, פואטיקה, תרגם: מולי מלצר, הקיבוץ המאוחד, 1986, עמ' 145) "משליכה את עקרון שוויון-הערך מציר הברירה על ציר הצרוף", כלומר מפיקה משמעות מן האופן שבו המילים מצטברות ומונחות זו לצד זו. ממן קוראת לאחד מן החלקים בספר "אקונומיקה וחלב", ומאותתת בכך לצירופים שממנה עשויה "שירת הבית", חומרים מתוקים לצד קטלניים; טבעיים לצד תעשייתיים. האימהוּת אינה ארץ זבת חלב ודבש, אלא חלב הסמוך לחומרים מלבינים ורבי עוצמה הצורבים את העור. כאבי האימהות בספר פיתום כרוכים גם במשבר גיל הארבעים, בהבנה שמכאן הזמן הולך לאחור: "הַנְּעוּרִים בְּרַעַשׁ גָּדוֹל / בְּכָל פִּנַּת רְחוֹב, מְהַדְהֲדִים / אֶת הַזְּמַן לְאָחוֹר: / מַה שֶּׁהָיִית / כְּבָר לֹא תִּהְיִי" (עמ' 11). הדלתות המסתובבות של החיים, הבחירות וההכרעות, ההחמצות והפרידה מן השלבים הקודמים – כל אלו הן התמונות המרכיבות את ספר השירה הזה. 

בשיר "אמא כותבת שירה" ממן משתמשת בהגדרה המילונית שעל פיה פיתום הוא קוסם המדבר בלי להבליט את תנועת שפתיו, כך שנראה כאילו המדבר הוא מישהו אחר. במוטו של הספר ממן מצטטת את השורה היפיפייה של נורית זרחי: "מַהִי, אַמִּיצָה, טִפְּשָׁה, מְשֻׁגַּעַת / לְהַשְׁמִיעַ קוֹל?" 

מי משמיע קול בספר? ומה יש לשמוע? 

נראה לי כי תשובה מסוימת על שאלות אלו נמצאת בשורות היפות "בַּלֵּילוֹת, שֶׁהֵם שְׁעָתָם הַיָּפָה / שֶׁל הַמִּגְדַּלֹּורִים, עַיִן גְּדוֹלָה /ֹ כְּמוֹ לָשׁוֹן שֶׁל אוֹר תַּעֲבֹר אֶת פָּנֵינוּ, / תְּלַקֵּק אֶת מִתְאָרָם הַקָּּפוּא, הַסּומָא, / תִּגְרֹף אֵלֶיהָ כִּנְשִׁיקָה קְעוּרָה, כְּתַשְׁלִיל / צוּרַת הַגַּעֲגוּעִים, מִגְרַעַת אוֹר, / שָׂפָה יְחִידָה לְרַפְרֵף בָּה עַל מִצְחָהּ / שֶׁל הַמַּחֲצִית הַחֲשׁוּכָה" (עמ' 32). נראה כי ספר השירה הזה מאיר, אך יותר משהוא מאיר הוא מצביע על מגרעת אור, על תשליל, על מה שעדיין אינו, והקול הוא גם קולה של החיה הפצועה, המבקשת להינצל, שהרי "בְּכָל אִמָּא יֵשׁ חַיָּה / בְּסַכָּנַת הַכְחָדָה" (עמ' 45). 

.

*מוקדש באהבה לשלוש האחיות הגיבורות שלי, שהביאו חיים לעולם בשנה הקשה הזו ונשאו בעול הבית לבדן.

.

טפת הכהן־ביק היא חוקרת אורחת באוניברסיטת NYU ו־CUNY. חוקרת ספרות עברית העוסקת בעיקר בנושאים של דת וחילון וכן במשבר האקלים בספרות העברית. פרסמה רשימות, שירים ופרוזה בבמות שונות. רשימות פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך מתאריכים 02.02.23 ו־21.07.22.

.

לי ממן, פיתום, סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2023.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה ויינברג על ״אה_ה: סופרפוזיציות״ מאת אלה נובק

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן