שירה | צל ההר הגדול חוצה את סיפנוּ

שירים חדשים מאת שני סמאי־מוסקוביץ', רעיה ג'קסון זלקינד וג'ודי עדיני

832 629 Blog

דרורה וייצמן, ביקור במוזיאון פיקסו, קולאז' עט ואקוורל על נייר קטלוג, 2015

שני סמאי־מוסקוביץ'

גאות

בֵּין הַרְרֵי "אָפְנַת הָאַמְבּוּלַנְס"

שׂוֹחֲקִים שׂוֹחֲקִים הַיְּלָדִים

וְאִלּוּ יָדְךָ מוּשֶׁטֶת

מֵאֵלֶיהָ

לְעֵבֶר חֲרוּז זְכוּכִית שָׂרוּט, עָכוּר

רִגְשָׁה אוֹחֶזֶת בְּךָ

מָה לְךָ

.

הָעֲכִירוּת מַבְרִיקָה בְּעֵינֶיךָ

.

מַחְרוֹזוֹת מַחְרוֹזוֹת תַּחְרֹז

שֶׁלֹּא תֶּחְסַרְנָה חָלִילָה,

וְהֵן עוֹלוֹת עַל גְּדוֹתֵיהֶן

גּוֹאוֹת

.

לִבְּךָ אֶל מוּל הַיָּרֵחַ

.

אטופי

לוּ יָדַעְתִּי כֵּיצַד

לְהָשִׁיב אֶת הָרֹךְ לְעוֹרְךָ

הַמְּבַעְבֵּעַ

נוֹשֶׁפֶת הָיִיתִי הָרִים וְיַמּוֹת וְשֶׁלֶג הָיָה

מְכַסֶּה אֶת עֵירֻמִּי וְאַתָּה בְּחֵיקִי. רוֹעֲדִים

בְּיַחַד, סִיבֵינוּ הַצְּפוּפִים מְחֻבָּרִים זֶה לְזוֹ בְּנִימִים

שְׁקוּפִים כְּמַיִם טְהוֹרִים הַמַּשְׁקִים אֶת שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה

הַלְּבָנִים. עוֹדֵנוּ צוֹעֲדִים.

.

סְבִיבֵנוּ נִטְווֹת הַכֻּתֳּנוֹת.

.

שני סמאי־מוסקוביץ' היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, בעלת תואר דוקטור מטעם המסלול הבינתחומי בפסיכואנליזה, אוניברסיטת חיפה. מלמדת בתוכנית מוסמך לדרמה תרפיה במכללה האקדמית תל־חי. מאמריה פורסמו בכתבי עת שונים. זהו לה פרסום ביכורים בשירה.

.

רעיה ג'קסון זלקינד

אנחנו שולחים זה לזה תמונות ילדותנו

בַּת אַרְבַּע, יָפָה וַעֲגֻלָּה, 

סַכָּנָה מִתְגַּבֶּשֶׁת סְבִיבִי בַּאֲדִישׁוּת

אֲנִי לֹא צְרִיכָה לְהִזָּהֵר.

יַלְדָּה מֻקֶּפֶת אַדְמַת טְרוֹם דֶּשֶׁא חוּמָה,

צֵל הָהָר הַגָּדוֹל חוֹצֶה אֶת סִפֵּנוּ.

.

בַּת עֶשְׂרִים,

שָׁרְשֵׁי הַדֶּשֶׁא יָבְשׁוּ וְהוּא הִצְהִיב.

אֲנָשִׁים אֲחֵרִים מְעוּטֵי זִכְרוֹנוֹת 

שָׁתְלוּ שָׁם דֶּשֶׁא סִינְתֵּטִי.

נִמְלַטְתִּי אֶל הַמִּישׁוֹר.

.

הִנֵּה עַכְשָׁו נוֹכַחְתִּי,

הַשְּׁאֵלָה הַסּוֹדִית לֹא חֲשׁוּבָה

בַּסּוֹף שְׁנֵיהֶם מֵתוּ

לַמְרוֹת שֶׁהָיְתָה לִי תְּשׁוּבָה.

אֵינִי יוֹדַעַת לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ הַמָּלֵא שֶׁל הָהָר.

.

אִלּוּ לֹא הוֹרַדְתִּי אֶת הָעֵינַיִם

מִכְּחֹל עֶגְלַת הַבֻּבּוֹת

מֵאֹדֶם חֲלוּדַת הָאוֹפַנַּיִם.

.

רעיה ג'קסון זלקינד, סופרת ומשוררת. ספרה הראשון "ימים של חול" יצא לאור השנה בהוצאת שתים. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה ראו אור בכתבי עת שונים.

.

ג'ודי עדיני

אור

כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה הַגַּנָּנוֹת הָיוּ קוֹרְאוֹת לִי סׇאנְשָׁיין, סׇאנְשָׁיין / אֲנִי הָלַכְתִּי לִישֹׁן מָתַי שֶׁהִתְחַשֵּׁק לִי / וּבַבֹּקֶר אָכַלְתִּי קְעָרָה עִם דְּגָנִים בְּצוּרַת כּוֹכָבִים / יוֹם אֶחָד גָּדַלְתִּי / הָיָה לִי יֶלֶד בַּבֶּטֶן / הָיָה לוֹ לֵב גָּדוֹל יוֹתֵר מֵהַמֵּעַיִם / הַשֵׂעָרוֹת שֶׁלּוֹ הָיוּ צְפוּפוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים / יוֹם אֶחָד הוּא גָּדַל עַד שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם / אָז הוּא יָצָא מִתּוֹכִי / גָּדַל עַד שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם יוֹתֵר בָּעוֹלָם / נָפַל עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ אֲדָמָה / עָף עַד שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֲוִיר / נִשְׁבָּר עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ לוֹ עֲצָמוֹת / הִתְפַּלֵּל עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ אֱלֹהִים

.

*

מִי הָיְתָה כָּאן קֹדֶם, הַתִּינֹקֶת אוֹ הָאִשָּׁה, הַכְּאֵב אוֹ הַדְרָקוֹנָה, מִשְׁאֶלֶת הַלֵּב אוֹ הַפַּחַד, הַחֲלוֹם לְהִתְנַשֵּׁק עִם הָעוֹלָם אוֹ הָרָצוֹן לִקְפֹּץ מִמְּכוֹנִית, הַיֹּפִי הַמִּתְפָּרֵץ אוֹ הָאֲדָמָה הַלּוֹהֵטֵת, מַגָּע בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם אוֹ מַכָּה לְתוֹךְ הַפַּרְצוּף, הַסּוּסִים שֶׁאָהַבְתִּי בַּגִּיל הָרַךְ אוֹ הַפַּרְסוֹת הַדּוֹהֲרוֹת אֵלַי, דּוֹחֲפוֹת אוֹתִי מִתַּחַת לַשְׂמִיכָה, הַלְוַאי שֶׁאֵחָנֵק הַלַּיְלָה, הָיִיתִי שָׁרָה לְעַצְמִי מִתּוֹךְ שֵׁיְנָה. הַחֲלוֹם הַנּוֹגֵעַ בְּצֶבַע אוֹ אוֹתוֹ חֲלוֹם חוֹזֵר: אֲנַחְנוּ מִתְחַבְּאִים מִתַּחַת לְמִטָּה צְמוּדִים לַבָּלָטוֹת וְקַר. אַתָּה הוֹפֵךְ אוֹתִי לַכַּלָּה שֶׁלְּךָ וְחַי אִתִּי כָּל הַחַיִּים. בְּמַהֲלַךְ הַיּוֹם צוֹעֵק עָלַי קְלָלוֹת שֶׁאֲנִי לֹא מַצְלִיחָה לוֹמַר, גּוֹזֵר לִי אֶת הַשֵּׂעָרוֹת מִתּוֹךְ שֵׁיְנָה, וְאַף אַחֵד לֹא שׁוֹמְעִים.

.

ג'ודי עדיני, אמנית רב־תחומית, חיה בירושלים. למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי. פרסמה שירה בכתבי עת שונים ויצרה למחול ולתיאטרון. ספרה הראשון (פרוזה) "בית גידול" יוצא לאור בימים אלה בהוצאת תשע נשמות.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים חדשים מאת לאה קליבנוף־רון וענת חנה לזרע

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארוכים | ליתרת חיינו שנינו

פואמה מאת דר פיקרסקי

832 629 Blog

יוסי וקסמן, בכחוס, אקריליק על בד, 120X120 ס"מ, פרט, 2019

בארץ היישׂוּמון 

דר פיקרסקי

.

מִתּוֹךְ הָאַשְׁפָּה הָאַבְנִית ? בֶּן אָדָם, 
לֹא תָּבִין, אַף לֹא תּוּכַל שַׁעֵר, כִּי יוֹדֵעַ אַתָּה 
רַק צִבּוּר תְּמוּנוֹת שְׁבוּרוֹת, שָׁם הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה, 
וְהָעֵץ הַמֵּת אֵינוֹ מַעֲנִיק עוֹד מַחֲסֶה, הַצְּרָצַר - רְוָחָה, 
הָאֶבֶן הַיְּבֵשָׁה - צִלְצוּל שֶׁל מַיִם.

מתוך "ארץ הישימון"; מאת ת.ס. אליוט, בתרגום מנחם בראון 
(אל"ף הוצאת ספרים, תשכ"ח).
.

נתח ראשון: צֵיד אדם

יָצָאתִי בִּקְרִיאָה גְּדוֹלָה: בּוֹאוּ עָלַי כָּל אַנְשֵׁי סְדוֹם.  

כְּאִישׁ אֶחָד תִּפְסוּ בִּי, אִישׁ־אִישׁ בְּתוֹרוֹ, אִישׁ־אִישׁ בְּדַרְכּוֹ. 

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר חָפֵץ בִּי? אַל תָּסוּר מֵרָע,

אַל תִּפְנֶה מִמֶּנִּי – עֲשֵׂה בִּי מַעֲשֶׂה. 

עֲשֵׂה־עֲשֵׂה, עֲשֵׂה־עֲשֵׂה־עֲשֵׂה. 

וּבִדְמָמָה צִיּוֹן עוֹמֶדֶת – אֵינֶנָּה מְשִׁיבָה. 

וְדָמְמוּ הַלּוֹחֲמִים. 

לֹא סִפַּקְתִּי לָהֶם לְפֻרְקָן. 

.

מְסָרִים קְצַרְצָרִים מִהֲרוּ אֵל תְּנוּדוֹת הָרוּחַ: 

מְחַפֵּשׂ? מְצָרֵף? מְמֻקָּם? נַיָּד? דִּיסְקְרֵטִי?

זִיק שֶׁל בְּרִיאָה – הִגַּעְתָּ, נוֹטֵף זֵעַת לֹא-לִי, 

בִּקַּשְׁתָּ לְהָנִיף בִּי יַבְּשׁוֹת הַגּוּף, 

שָׁאַפְתְּ לְגַלּוֹת בִּי גֵּאָיוֹת וּמְצוּקִים – 

כְּמוֹ חוֹקֵר, בִּקַּשְׁתָּ לָטַעַת בִּי דֶּגֶל, 

לְהַכְרִיז: שֶׁלִּי וּבִי.

זְכוּתִי מִן הַטֶּבַע, בְּאוֹצָר שֶׁל זָהָב –  

בּוֹא אֵלַי לָבוּשׁ חֹל וַחֲגוֹר, 

וְאֶהְיֶה לְךָ לְאֶרֶץ עוֹטָה חַג.

שֶׁלִּי וּבִי!

.

נתח שני: מחול צְלמים

הַלַּיְלָה הָיִיתָ אַקְטִיבִי וַאֲנִי נְסִיכָה. הָיָה וַאלְס. 

תְּנוּעוֹת עַפְעַפֶּיךָ בֵּין רִצְפַּת הַגַּבּוֹת לְגִבְעוֹת הַלְּחָיַיִם: 

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ. חַת־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ… 

רָקַדְנוּ בִּכְלָל בִּתְנוּעָה סְפָרַדִּית, חָשַׁבְתִּי לְרֶגַע: 

חֶמְדַּת הָאָבוֹת, גָּלוּת הַתְּשׁוּקָה, 

וְלִרְגָעִים – מַתָּ לִי מַמָּשׁ בַּיָּדַיִם, וַאֲנִי 

הִמְשַׁכְתִּי לִמְחוֹל־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ…

לַהֲלֹם־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ 

בַּלְּבָבוֹת הַקְּפוּאִים, בְּיָדַיִם 

קָרוֹת, לְזַמֵּן אֶת אֱלֹהַי, 

וְאַתָּה, קָרָאתָ אֶת אֱלֹהֶיךָ, 

וּשְׁנֵיהֶם נַעֲנוּ-שְׁתַּיִם-שָׁלשׁ… 

נַעֲנוּ־שְׁתַּיִם־שָׁלשׁ…

.

רִחַפְנוּ בִּיקוּמִים שֶׁאֵינָם נִרְקָמִים בֶּאֱמֶת. 

טָבַלְנוּ בַּסֶּלַע וְלֹא הָיוּ מַיִם, טָבַלְנוּ בְּהַקְבָּלוֹת שֶׁל מִפְגָּשׁ: 

אַתָּה הָיִיתָ אַתָּה וַאֲנִי הָיִיתִי אֲנִי – 

וַאֲנִיאַתָּה וְאַתָּהאֲנִי, וְהָרֶגֶל שֶׁלְּךָ (הַנָּאָה!) 

בְּקֶצֶב אַגָּן אֲחוֹרִי וְקִדְמִי, 

הַנִּפְתָּח וְנִסְגָּר, הַנִּפְלָח וְנִפְעָר, 

בְּקֶצֶב הַנְּשִׁימוֹת. וְהַפֶּה שֶׁלִּי 

הִתְיַבֵּשׁ, אַךְ שׁוּב נִמְלַח בִּלְשׁוֹנְךָ, 

וְהָיִינוּ לְבָשָׂראֶחָד, 

וְדָבַקְנוּ לְיַחַדבָּשָׂר – 

מֵיצָג מְפֹאָר 

שֶׁל קִיּוּם מְעֻקָּר.

.

לֹא עָצַרְנוּ לִבְרֹר עֲצָמִים שֶׁצָּפִים, 

אֲפִלּוּ הָרֵיחַ הַמַּר לֹא עָצַר בַּעֲדֵנוּ בִּכְלָל. 

הָיִיתִי שֶׁלְּךָ וְיָדַעְתָּ; הָיִיתִי כְּנִיעָה נִמּוֹחָה, 

הָיִיתִי לְדֶגֶל לָבָן, הָיִיתִי לְכָל שֶׁרָצִיתָ, 

לְכָל שֶׁדִּמְיַנְתָּ מִזְּמַן. בְּמַבָּטְךָ 

רָאִיתִי אַחֵר, בְּמַבָּטִי רָאִיתָ אַחֵר: 

וּשְׁנֵיהֶם רִחֲפוּ שָׁם מֵעַל עַנְנֵי הֶעָבָר,

בְּבָתִּים רְדוּפִים – רְדוּפֵי כְּמִיהוֹתיַחַד. 

נִכְנַסְתָּ אֶל חַיַּי וְשׁוּב נַחַתִּי כָּאן, 

זֶה אַתָּה וַאֲנִי, וְיָצָאתָ –  

וְשׁוּב חֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱמֶת, שֶׁל מַגָּע,

וְשׁוּב נִכְנַסְתָּ – 

נַחֲלָאוֹת אֵינָהּ כֹּה שְׁקֵטָה הַלַּיְלָה – 

אָז יָצָאתָ – 

"זֶה מַרְגִּישׁ לִי נָכוֹן…" זֶה זֶה

זֶה נָכוֹן 

זוֹ אֱמֶת 

זֶה הַיַּחַד –  

נִכְנַסְתָּ – לֹא הֶחֱלַפְנוּ שֵׁמוֹת, רַק 

סְטִיּוֹת בַּלָּהוֹת, רַק מַגָּע,

כִּמְעַט לֹא נִשַּׁקְתָּ בִּכְלָל, 

וְיָצָאתָ – וְהַפַּעַם סוֹף סוֹף, 

הַפַּעַם 

סוֹף כָּל סוֹף,   

גַּם גָּמַרְתָּ –

.

נתח שלישי: בר תמותה

הִתְלַבַּשְׁתָּ אַתָּה, אֲנִי נוֹתַרְתִּי בִּפְשׁוּטִי, 

מְלַקֵּט אֶת נִשְׁלִי מִבֵּין קִרְעֵי שְׁאֵרִיּוֹת, 

אֲבָל תְּנוּעַת הַהִתְפַּשְּׁטוּת 

הִיא חַד־פַּעֲמִית. הַסְּעָרָה שֶׁבֵּינֵינוּ – 

לֹא תָּשׁוּב עוֹד לִנְשֹׁב. 

צָחַקְתִּי: זוֹכֵר אֵיךְ רָקַדְנוּ?

לֹא זָכַרְתָּ. לֹא…

לָחַשְׁתִּי: מָצָאתָ, וַאֲנִי אִישׁ חַיִל. 

קָרַעְתִּי אֶת עוֹרִי מֵעָלַי, וְאָבַלְתִּי –  

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בִּשְׁתִיקָה;

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּמִפְגָּשׁ אִלֵּם; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּזֶרַע; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בְּגוּףפּוֹגֵשׁגּוּף; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ בִּתְפִלָּה שֶׁאוּלַי; 

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי אֲנִי בִּתְחִנָּה; 

בִּכְמִיהָה; בְּתִקְוָה עֲלוּבָה. 

אֶת מַה שֶּׁגָּלוּי לְעֵינַי – כְּבָר אָמַרְתִּי, 

כְּבָר הִפְצַרְתִּי בְּךָ: לֹא בִּסְקִילָה; 

לֹא בִּשְׂרֵפָה; לֹא בְּהֶרֶג; לֹא בְּחֶנֶק. 

וְאַתָּה הֵגַבְתָּ – בְּדֶלֶת מוּטַחַת. 

.

נתח רביעי: מֶתֶק ביוב

הָזִיתִי קֻרְטוֹב אַהֲבָה בְּאֶרֶץ נֵכָר. 

הִצְמַדְתִּי פָּנַי לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם – הֵד לֹא נִשְׁמַע. 

קָרָאתִי שׁוּב: בֶּן אָדָם! אֲבָל הֵד לֹא נִשְׁמַע. 

לְךָ אֵל תְּשׁוּקָתִי; בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי;

לְךָ אֲנִי וְשָׁדַי; לְךָ פְּלָחַי וּשְׂפָתַי;

לְךָ עַצְמִי וְעוֹרִי וְזַרְעִי;

לְךָ עֵינַי וּמַבָּטִי; וּמִבְטַחִי; וְתִקְוָתִי;

לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי; כַּשֶּׂה אַקְרִיב לְאֵין אוֹנִי;

לְךָ מַלְכוּת, לְךָ – כָּל תַּאֲוַת בְּשָׂרַי;

אֲבָל הָרֵיחַ הַמַּר חָזַר, חָזַר אֵלַי.

.

מִתּוֹךְ הָאַשְׁפָּה הָאַבְנִית ? חִתּוּלִים נְטוּשִׁים וְדָגִים 

שֶׁחָזְרוּ אֶל הַיָּם, כּוֹסוֹת יַיִן שְׁתוּיוֹת 

בַּנֵּרוֹת הַכְּבוּיִים, רַק צִבּוּר תְּמוּנוֹת שְׁבוּרוֹת

הַעֲלוּ בִּי צְרוֹר מֶתֶק –  

סוֹבְבוּנִי בִּדְרִישָׁה.

.

נתח חמישי: בסער הדם 

וְשׁוּב אֶצְבְּעוֹתַי נָקְשׁוּ: 

מְחַפֵּשׂ קֶשֶׁר, אֲבָל לֹא פּוֹסֵל גַּם סְתָם לֵהָנוֹת 

פָּס' מְחַפֵּשׂ אַק' 

מְמֻקָּם בְּנַיָּד 

שְׁלַח תְּמוּנָה, שְׁלַח תְּמוּנָה 

מָה אוֹהֵב? 

לֹא שְׁמֵנִים, רַק גַּבְרִיִּים 

שְׁלַח תְּמוּנָה…

לֹא מְעֻרְבָּב, לֹא מִתְעַרְבֵּב 

עֶבֶד כָּנוּעַ מְחַפֵּשׂ שׁוֹלְטָן 

הַדֶּלֶת פְּתוּחָה 

אֲחַכֶּה לְךָ עַל אַרְבַּע, תִּכָּנֵס וְתִכָּנֵס

רַק תִּירַק, לֹא צָרִיךְ חֹמֶר סִיכָה

.

נתח שישי: ואני לא כָּלֶה 

הִבַּטְתִּי בַּכָּחֹל־הַכָּחֹל הַמְרַצֵּד. וְעֵינַי נִשְׂרְפוּ. 

הִמְשַׁכְתִּי לִבְהוֹת בַּכָּחֹל, וַאֲנִי לֹא כָּלֶה. 

אֵין פֹּה קֹדֶשׁ, לָחַשְׁתִּי. 

רָצִיתִי לוֹמַר לְךָ: הַנָּהָר נָע – לֹא עוֹמֵד.

הַתְּרִיס לֹא חָלוּד – הוּא רַק סָגוּר. 

וּבָרוּחַ עוֹד יֵשׁ מַשָּׁבִים. 

אֶפְשָׁר לְלַקֵּט מִשְּׁיָרֵי הַחַיִּים 

לִכְדֵי סְעוּדָה אַחֲרוֹנָה, אוֹ 

מַפְסֶקֶת – אֶפְשָׁר גַּם מַסְפֶּקֶת 

לְיִתְרַת חַיֵּינוּ שְׁנֵינוּ.

פָּרַסְתִּי מָנוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אֱמֶת 

עַל הַמַּפָּה הַלְּבָנָה, 

סִדַּרְתִּי נֵרוֹת וְלָחַשְׁתִּי: 

הוֹשַׁעְנָא. הוֹשַׁעְנָא.

.

אֲבָל מַבָּטְךָ כְּבָר נִשָּׂא 

אֶל אֵינְסוֹף הַבְּקָרִים, 

וַאֲנִי יָדַעְתִּי – אֵינִי בְּחֶלְקָתְךָ. 

וּבָאוּ אֲחֵרִים, וְשָׁטְפוּ בִּי. 

בָּאוּ אֲחֵרִים וְהִכּוּ בְּרֹךְ אֶצְבָּעוֹת. 

דּוֹמֶה הָיָה הַמִּפְגָּשׁ לְנִיצוֹץ. 

דּוֹמֶה הָיָה הַלֵּב לְמִתְפַּשֵּׁר. 

דָּמְתָה לִי קִרְבָתָם 

כִּמְעַט 

לְחִבּוּק.

.

נתח שביעי: צא, צא מציון 

לֹא. הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה. 

לֹא סַעַר אֵשָּׁמַיִם, 

לֹא דִּמְמַת הַהֱיוֹת, 

.

רַק שְׁתִיקַת הַצִּיָּה, 

רַק שְׁמַע-עוֹלָם בְּמַסְלוּלוֹ 

הַנּוֹהֵג –  

גַּם מָחָר יָנוּעַ, 

גַּם מָחָר יָנוּעַ,

גַּם מָחָר

.

דר פיקרסקי, בן 29, סטודנט שנה א' לתואר ראשון בבימוי תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. בוגר בית הספר לאמנויות המילה מבית "מקום לשירה" בירושלים. חי עם בן זוגו בגבעתיים.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: "מטר" – מחזור שירים מאת אילניה קור

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | הים של מאדים

"ושוב גואה הים והבית מתנודד והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. כשיבואו האנשים עם המשאית דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה שחמק כבר יהיה הרחק משם." סיפור קצר מאת דינה עזריאל

832 629 Blog

מיכל ביבר, מצופים, טכניקה מעורבת על נייר, 30X23 ס"מ, 2017

הים של מאדים

דינה עזריאל

.

ניקי הביאה תרמוס ופינתה קצת מקום בגינה, ואחרי רבע שעה הגיע גם עידו עם אשתו וארבעה כיסאות מתקפלים, והם אמרו לבתיה, בואי אימא, יותר נעים בחוץ, חיברו את ההורים שלה בזום מאיזו עיירת חוף צרפתית ועשו לה אינטרבנשן.

ניקי ועידו אמרו דברים ביחד, וההורים של בתיה הנהנו מתוך המסך. סכנת נפשות, אמרו ניקי ועידו, ואז ניקי הניחה יד על שלה ואמרה: השכנה מלמעלה התקשרה אליי, היא אמרה שאי אפשר ככה, ועידו אמר, מילא הערמות שמגיעות עד הרחוב, אבל הג'וקים והעכברים, וניקי אמרה, והריח, ושניהם אמרו, חייבים לעשות משהו, ויתר הדברים שאמרו נבלעו בשקשוק הכלים ובצחוקים שהגיעו מהמרפסת של השכנים מלמעלה. 

היה יום בהיר של ראשית אביב, ופרחי בר בצבצו בין הערמות, ועץ התות לבלב, וכלב נבח מעבר לגדר בדילוגים. אשתו של השכן ממול נפטרה כמה ימים קודם לכן, מודעת אבל נתלתה על השער הפונה לרחוב, וכל הזמן חרקו הצירים ואנשים באו והלכו והיו הרבה דיבורים. המיה שקטה. וניקי ועידו אמרו, אחרת הם יגישו תלונה בעירייה, והיא בעיקר רצתה שילכו והיא תוכל לחזור הביתה. 

מאז היא לא פותחת, לא להם ולא לאף אחד, ועכשיו היא רואה מהחלון את הפקח מהעירייה, ואז שומעת אותו דופק בדלת ומחכה שהוא ילך. 

*

הדפיקות בדלת הבהילו עכבר, והוא שלף את ראשו מתוך החַמְגָּשִׁית. הפקח הדביק על השער דף  שפס אדום חצה אותו באלכסון, ויצא. העכבר רחרח מעט באוויר, נרגע וחזר לאכול. מזווית עינו ראה אותה קרבה; תחילה בצבץ ראשה מעל גבעות הקרטון והפלסטיק, הכלים והעיתונים, ואז נגלתה עוד ועוד עד שרכנה אליו וחסמה את האור שבקע מהחלון. היא הסירה את המכסה לגמרי, כדי לעזור לו להגיע לשאריות שבעומק החמגשית, אחר כך סקרה את הכוסות המלוכלכות, את קופסאות האוכל המוכן, את בקבוקי המים הריקים, עד שמצאה כוס שכפית בוססה במשקע הקפה שבתחתיתה. היא הדפה מעט את ערמות הכלים בניסיון להגיע לכיור, אבל זה דרש אקרובטיקה מסוכנת, והיא נמלכה בדעתה, ניגבה את הכוס ואת הכפית בטישו מקומט ששלפה מכיסה. מכיסה השני שלפה שקית קפה שחור שלקחה מהעבודה, שפכה את תכולתה לתוך הכוס ומזגה מים מהקומקום. הדרך אל המקרר נחסמה מזמן, כך שהתרגלה לשתות בלי חלב. נמלים רחשו על השיש סביב גופת תיקן גדול ובתוך קופסת הסוכר, אז היא ויתרה גם עליו. 

היה לי חלום, אמרה שעה לאחר מכן אצל אלה. הייתי מישהו או מישהי, המגדר לא היה ברור, שהוטל בו מום: להיות תמיד נחמד. 

נשמע נורא, אמרה אלה, להיות ערמה מחויכת של רגשות כלואים. מחוץ לחלון, בחצר האבן, נעו ברוח ברוש וזית – כל אחד על פי דרכו. את חושבת שנחמדות היא מום? המשיכה אלה, והשאלה חגה סביב הזית, קפצה אל ראש הברוש, ולהקת עורבים פיזרה אותה במעופה. זאת שעת העורבים, אמרה בתיה אחרי שתיקה, הם מתכנסים וצווחים ומתווכחים. פעם ראיתי עורב שכל הלהקה תקפה אותו, זה היה מראה נורא. הוא עבר על איזה חוק, או שאולי הוא פשוט היה הילד כאפות שמרביצים לו בהפסקה. 

אולי הוא לא היה מספיק נחמד, אמרה אלה.

או נחמד מדי, אמרה בתיה, לא נשארתי לראות אם הרגו אותו בסוף.

השעה הייתה כמעט עשר כשהגיעה לגן, זה לא היה יוצא דופן. כל הילדים כבר ישבו במעגל, ותמיד כשנכנסה נפרע הסדר, וכולם צעקו לה, והיא התכווצה וחייכה בדרך למטבחון. היא חתכה כמה מלפפונים ומרחה פרוסות בחומוס ובשוקולד לילדים, ואכלה את מה שהשאירו. בצוהריים הביאו כמו תמיד חמגשיות ובהן תפוחי אדמה ושניצל, פתיתים וקציצות, קוסקוס וירקות. לכל האוכל אותו טעם ואותו ריח. היא תמיד אכלה ממה שהילדים השאירו ואת היתר ארזה ולקחה הביתה. אבל את תפוחי האדמה סיימה עוד בגן. היא פינתה, ניקתה, שטפה וניגבה – עד שהמטבחון הבריק. ורק מאחור, בחשכת המזווה, החביאה שקית ובה תפוחי אדמה רכים, שהיו קרים וחסרי טעם. ובכל זאת היא לא יכלה להתרכז בשום דבר אחר כל עוד לחשו לה מן המזווה. 

*

כשהכינה לעצמה קפה הביטה בתאומות החדשות: האחת, תלתלי זהב רכים, פה פשוק תמיד, מבט חסר מיקוד וכולה סימן שאלה רפוי; השנייה, חלקת שיער, מרצדת, זוויתית, ממהרת לבכות ולצחוק, לבעוט ולנשוך. פראית כסייחה. בינה לבינה קראה להן סימן שאלה וסימן קריאה. כל כך שונות זו מזו, אמרה הגננת בכל הזדמנות, לא להאמין שהן תאומות, אבל בתיה ראתה את האחת מרצדת בתנועותיה המהוססות של השנייה. הן התנועעו בתואם מוזר, שקשה היה להבחין בו תחילה, אלא שבהדרגה התבהרה לעיניה תבנית: כאשר סימן שאלה נעה לעבר פינת הבובות, ריצדה סימן קריאה לרגע, חטפה בובה ומיהרה להתמקם בפינת המשחק הקבועה שלהן, על השטיח ליד הספה הקטנה, הרבה לפני שאחותה הצטרפה אליה. 

בתיה נשבתה בסוד הריקוד שרקדו זו עם זו על פי חוקיות שברורה רק לשתיהן. הן הזכירו לה את אחיה ואותה בילדותם: אז היו בלתי נפרדים, דיברו ביחד ושיחקו ביחד. הוא ביקש פרוסה בשוקולד גם בשבילה והחזיר דחיפה או נשיכה בשמה, אבל רק היא יכלה להרגיע אותו כשנזרק על הרצפה בהתקף זעם. עכשיו הוא פסיכיאטר והיא פסיכית, היא מתחבאת מהעולם והוא כובש פסגות. אפילו לאינטרבנשן ההוא שעשו לה לא טרח להגיע; שנים ניסה לשכנע אותה לקבל עזרה ממשית, כמו שקרא לזה, עד שיום אחד התייאש ואמר, אי אפשר לעזור למישהי שלא עוזרת לעצמה. 

לכל זוג תאומים ריקוד משלו. 

בדרך הביתה קנתה בקבוק יין. בתיבת הדואר חיכה עוד מכתב מהעירייה במעטפה עם פס אדום אלכסוני, כמו בדף שהיה דבוק על הדלת, ועל השער לרחוב, ועכשיו היא רואה שגם על הגדר בכמה מקומות. היא נכנסה הביתה והניחה את המעטפה הסגורה על אחת הערמות במבואה, שהיו בה בעיקר ספרים שהזמינה באינטרנט וניירת; מכתבים ועיתונים וחוברות קופונים ופתקים ומודעות ופרסומות שהגיעו לתיבה שלה, ויום אחד היא תפתח ותעבור על הכול ואז תוכל להחליט גם מה לזרוק.

*

כשמחשיך היא לא מדליקה אור, כדי לא לחשוף את קרביו של הבית לעיני סקרנים. מעל ביתו של השכן ממול שט חצי ירח שקוף קצת, כמו פרוסת לימון. היא מחכה שיידלק אצלו האור, והיא תוכל לצפות לתוך חדריו. השכנים מלמעלה גוררים רהיטים, טורקים דלת, מדיחים אסלה. אוושת המים במקלחת, קולות עמומים בוקעים מן הטלוויזיה. אבל לקראת חצות משתרר שקט. העולם דומם. רק השכן והיא עדיין ערים. הוא מתיישב אל המחשב וקם, ניגש לפתוח את המקרר, מתהלך בחדרים. ביתו מסודר ומעוצב בטעם, נדמה לה שהוא אדריכל. עברה כמעט שנה מאז התאלמן; זה היה באביב, קצת לפני פסח, היא זוכרת, כי זאת הייתה הפעם האחרונה שהילדים באו לבקר. עכשיו הוא מכבה את האור ובתיה מפליגה לאור הירח; בין ערמות החפצים שקווי המתאר שלהן נעים באור החלבי. הבית מיטלטל קלות, גָאֹה גָּאָה הים, היא נזכרת בשורה היפה מתוך מובי דיק, וכל הספרים שנבלעו בערמות מתחילים לצוף לעברה, קוראים לה. עץ התות הגדול נע ברוח, והים מוסיף וגואה, והערמות הולכות ומתגבהות, ונעות בצללי העלווה כמו גלים. לפרקים נדלק האור בחוץ והקסם פג. היא מציצה מהחלון, הבן של השכנים עולה במדרגות החיצוניות לקומה העליונה של הבית הדו־קומתי. האור כבה, והיא מפליגה הלאה. ושוב גואה הים והבית מתנודד, והיא נישאת עימו ועם ערמותיו, מפליגה משם לארץ אחרת, אולי לכוכב אחר. קולות של שיחות או של מכונית חולפת מגיעים כמו תחת מים. הכול איטי והצליל נמוך יותר, מעומעם. כשיבואו האנשים עם המשאית, הבית שלה לא יהיה שם; דירת השכנים תעמוד מרחפת באוויר, מעל חור פעור, וביתה, שחמק כבר, יהיה הרחק משם, מחוץ להישג ידם. 

דגים שוחים בסלון שלה, בין הערמות, והיא מפנה לעצמה קצה כורסה וגולשת בטלפון, מזמינה דברים יפים מהאינטרנט, שמלות ונעליים, ספרים ותמונות. עם כל לגימה מבקבוק היין משימת סידור הבית הולכת ומתבהרת, נעשית פשוטה וקלה. מחר, מחר היא תקום ותתחיל, וכבר אפשר לראות את הבית מסודר ויפה, ובו מרחבים שדורשים להתמלא. לעזאזל, היא חושבת, הרי אפשר לעשות סקי בסלון הזה, והיא מזמינה ריהוט בקווים נקיים, רק את המינימום הנדרש כדי לרהט את החלל העירום של פוסט־פינוי. ספה, שולחן סלון, מנורת רגל ועציץ, העיקר שתהיה הרבה רצפה חשופה.

אחר כך היא מפלסת אל חדר השינה שדלתו פעורה; בגדים שיצאו ממכונת הכביסה – כמה שבועות קודם לכן עוד הצליחה להגיע אליה ולהפעיל אותה – מגובבים על המיטה, והארון מקיא את תכולתו מנגד עד שהם מתאחדים למן יצור כלאיים, ארונמיטכיסשידולחן, חיה קדומה, רב־דבשתית. היא חופרת לעצמה גומחה בערמת המיטה ומתפרקדת מול הטלוויזיה.

אתמול צלצלה אימהּ. הם חזרו מהקרוז סביב חופי אלסקה. ראינו כלבי ים, סיפרה בהתלהבות. אימא שלה אוהבת בעלי חיים ואזוטריה. שנים אחדות קודם לכן עברו לדיון מוגן, השכירו את הבית, ומאז הם מטיילים בעולם. השארנו הכול מאחור ולקחנו איתנו מזוודה וכמה ספרים, ותאמיני לי שלא חסר לנו כלום, שבה אימהּ ואמרה לה בכל שיחה. בין קרוז לקרוז הם חוזרים לשבועיים־שלושה, מזמינים אותה לקפה, נוזפים בה ומראים לה תמונות של נופי ים ושקיעות, של בעלי חיים אקזוטיים. בעוד שבועיים ייסעו לפרו. אימא שלה מפנטזת על נסקה כבר שנים, ועכשיו גילו שם גאוגליף חדש בצורת חתול. 

בתיה מזפזפת בשלט, מתלבטת בין מראה שחורה לסדרת טבע על סוף העולם. למה את רואה דברים אפלים כאלה? שואלת אימהּ, כאילו את נהנית להגביר את הדיכאון, ובתיה מסבירה שזה בדיוק ההפך, זאת התרופה שלה. שטויות, עונה האם. זאת שיחה קבועה.

חיריץ. חיריץ. חיריץ. זה מה שהיא שומעת. 

תיקנים רצים על השיש באמבטיה. לפעמים אחד מהם חוצה את חלקת זרועה או ירכה בריצה בהולה. טפיפות על הקרטון, חרסינה משתקשקת, ציוץ. כרסום. הבית מלא חיים, רוחש. בלילות היא שומעת איך העכברים מכרסמים אריזה של כלי פונדו, אריזת סכו"ם, מצעים, מארז סודה סטרים, סט קפה מפורצלן. 

חיריץ. אחר כך זה מתפוגג.

את קבורה חיים בבית הזה, אמרה אלה לקראת סוף הפגישה שלהן, שהגיע כרגיל מוקדם מדי. רוב הזמן הלך כי בתיה איחרה, והיתר התבזבז בעיקר בניסיונות של אלה לשכנע אותה לקבל טיפול תרופתי או לפנות למסגרות תומכות, והזמן נגמר בדיוק כשהתחילה לספר לאלה על הספר האחרון שהזמינה באינטרנט, ומייד פתחה וטרפה נתחים מתוכו, בעמידה, ואז הניחה אותו, והוא נבלע באחת הערמות. בספר, אושן וונג כותב על עצמו ועל עגלי חלב, ואיך מגדלים אותם בכלוב שהוא קופסה, כמו בקבר. אבל גם כשהיא יושבת מול אלה ורוצה מאוד לדבר, היא בכל זאת רוצה יותר לחזור הביתה. ככה זה כששרירים הופכים לחמאה. אלה נופפה במניפה כדי לצנן את גלי החום, ובתיה תהתה אם העגל מספיק להגיע לשלב שבו הוא כבר לא רוצה לצאת מהבית או שהורגים אותו לפני כן.

*

היא הגיעה לגן באיחור, ושנייה אחריה נכנסו התאומות, ואימן, צנומה ומצונפת שכבות גם בימים חמים, התנצלה ומיהרה להסתלק, ובתיה ראתה כמה קשה לה לנוכח העיניים הננעצות. בצוהריים הסתודדו הגננת וגלית־ריתמיקה במטבחון. היא בדיוק הייתה בדרך למזווה כדי להגניב עוד איזה תפוח אדמה או שניים, וכשהן ראו אותה הן השתתקו בבת אחת וגלית־ריתמיקה אמרה, מה נשמע, מותק? ובתיה, אפילו שהייתה רגילה, כי גם השכנים שלה משתתקים ככה כשהיא מתקרבת, ניסתה לומר שבסדר ולא יכלה, כי נזכרה שמוקדם בבוקר השכנים דפקו כמה פעמים בדלת, והיא לא פתחה, אבל מהחלון ראתה שהגינה מלאה אנשים בסרבלים וקסקטים, ושמעה את נהמת המשאית הגדולה וראתה את תא המטען הריק, האפל. גלית־ריתמיקה אמרה, שבי מותק, את חיוורת, קרה משהו? ובתיה אמרה שהכול טוב וחייכה. היא חשבה על הלוע הפעור של המשאית שטרטרה ליד השער, ועל ניקי ועידו, שהופיעו פתאום יחד ודפקו וצעקו לה, והיא פתחה רק כשהאנשים התחילו לפנות את הערמות מהגינה והעמיסו אותן על המשאית בלי למיין בכלל. השכנים מלמעלה צעקו מהמדרגות, זהירות על העציצים, וניקי ועידו אמרו ביחד, יותר טוב שלא תהיי כאן, ועידו אמר, את יכולה להיות אצלנו, וניקי אמרה, או אצלנו, ובתיה אמרה, תודה, אבל אני מאחרת לגן, והדבר הבא שזכרה הוא שעידו הוריד אותה כאן. 

היא שתתה כוס מים שהגישו לה וקמה והלכה לסדר את פינת הבובות, ומזווית העין ראתה שהנשים ממשיכות להסתודד במטבחון עוד שעה ארוכה. אחר כך, גלית־ריתמיקה לקחה את האקורדיון והלכה, וההורים התחילו לטפטף פנימה. בסוף נשארו רק התאומות, והגננת אמרה, בתיהל'ה, תעשי לי טובה, תנעלי את היום, טוב? הזאתי עודפּם מאחרת, ואני חייבת לטוס. ובתיה אמרה, אין בעיה, אני לא ממהרת. ובאמת לא מיהרה, כי הבית שלה כבר הפליג הרחק משם.

התאומות ישבו וחיכו זו לצד זו שתגמור לשטוף. אחת בהתה בה, אצבעה נעוצה בפיה, והשנייה התנדנדה על מושבה וליוותה במבטה את תנועות המגב בחדר. מן החלון המערבי הסתננו קרניים ארוכות, והאור השתנה וזרח על השידה עם הבובות. היא שפכה עוד מים, וקשתות קטנות ריצדו לרגע על הקיר. סימן קריאה הזדקפה ולחשה משהו באוזני אחותה, שהרימה מבט ושתיהן צחקקו קצת, ואז בבת אחת הרצינו. כשסיימה לשטוף והכול היה מסודר במקומו, התיישבה על השטיח הקטן ששבה ופרשה בפינת הבובות, וקראה להן לבוא לשבת לידה. סימן קריאה דהרה אליה, וסימן שאלה באה לאיטה אחריה. בתיה שלפה מכיסה מנסרת זכוכית והראתה להן איך מרקידים קשתות על הקיר. אחר כך באה רוח והתענן והקשתות נעלמו. כשקמה להביא ספר נשמע רחש ליד הדלת, ואימן נכנסה. סליחה בתיה, אמרה, הפקקים. ובתיה אמרה, זה בסדר, והתכוונה לזה. ואחרי שהלכו, נעלה את הגן ורצתה לענות להודעות של ניקי ועידו, ששאלו מתי היא מסיימת, וכל אחד מהם הציע לה לגור אצלו כמה ימים עד שיגמרו לפנות אצלה, אבל השרירים שלה היו עשויים מחמאה, והיא לא יכלה לזוז, ובטח שלא להחליט דברים. היא התיישבה על הספה הקטנה, בפינת הבובות ושיחקה קאנדי־קראש. אחר כך הלכה למזווה, גמרה את כל תפוחי האדמה שנשארו, ואז חזרה והצטנפה על הספה. 

אחר כך בא הלילה, והיא ואחיה חבשו מצנפות אדומות, קפצו בחלל ונחתו ישר על מאדים, שהיה בגודל של כדור משחק אבל כשנחתו גדל מאוד והיה אדמה שלמה, ומישהי אמרה שבונים עיר חדשה ונפלאה מעבר לים והצביעה על כתם כחול, בוהק, ועל קו האופק שמעבר לו, שם הצטייר רישום עדין של בתים דו־קומתיים. יש ים על המאדים? שאלה בתיה בפליאה. רק אחד? ענתה לה מקהלה צוהלת, יש המון!

.

דינה עזריאל היא מתרגמת ועורכת ירושלמית וחברת מערכת המוסך. ספר הביכורים שלה, "השעה החלשה", יראה אור בסתיו הקרוב בהוצאת ידיעות ספרים.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "נשף", סיפור קצר מאת ציפי קריזלמן 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | תורת יחסות שירית 

"בתוך הוויית התנועה וההשתנות, המערערת על התחום הברור של ה"אני", צומחת מבין שירי הקובץ אפשרות נוספת, אוטוביוגרפית וסובייקטיבית באופייה." מעין הראל על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

832 629 Blog

גלעד אפרת, ללא כותרת (פרט), שמן על בד, 150X185 ס"מ, 2017

תורת היחסוּת של השירה: על קובץ השירים "האָמנים" מאת דליה הרץ

מעין הראל 

.

אולי כדאי להתחיל דווקא מן הכותרת של קובץ השירים הזה, האָמנים (הקיבוץ המאוחד, 2023): כותרת לא אופיינית לספרי שירה, ודאי לא מן העת האחרונה; כותרת שמעלה על הדעת מחזה או רומן ריאליסטי נושן, שבו ייפרשו לפנינו דיוקנאות של דמויות שונות, כפי הנראה של מי שעוסקים באמנות או של בעלי מלאכה. הכותרת ייחודית גם בריבוי שהיא מחזיקה בתוכה, ריבוי של גוף שלישי, שמתרחק מן ה"אני" ומן הזהות של העצמי האחד. ואכן, כבר מראשיתו האמנים הוא קובץ של ריבוי: של בעלי המלאכה העומדים "מִחוּץ לַחֲנֻיוֹת הַקְּטַנּוֹת" עמוסות המדפים (עמ' 5); של העצים הפרושים ברחוב; של בני הזוג, השחקנים המובטלים, שישראל זרה להם והם נגלים דרך מבטם בחלון הראווה הגדוש "סלילי חוטים. לבנים וצבעוניים" (עמ' 27) ולאחר מכן דרך סבך של "חוטים ברקיע" (עמ' 28).  כאלה הם גם הזקנים אשר "עַל שְׂפַת הַנָּהָר" (עמ' 40), והחפצים המתוארים בריבוים: כדים, וילונות, תמונות. כמו כן יש בקובץ ריבוי ז'אנרי ומעברים בין שירים לבין כמה קטעי פרוזה המשובצים ביניהם. 

בה בעת, בשירים הללו ובאחרים, קשה לזהות דמות של דוברת. הסובייקט המדבר בהם נסתר מהעין, ונגלה רק באופן שהוא קולט לתוכו את הרשמים ואת המראות, או באופן שבו הוא נשקף מתוכם: "הַצְּמָחִים […]/ יָצְרוּ פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה צָרָה, רֵנֵסַנְסִית,/ מִּמֶּנָּה נִשְׁקְפָה גַּם דְּמוּתִי הָרִגְעִית,/ מֵאָחוֹר" (עמ' 44). שאלות של זהות העסיקו תמיד את הדוברות בשירת הרץ. אך בשיריה האחרונים, בקובץ שלפנינו, שראה אור יותר משלושים שנה לאחר צאת קובץ שיריה הקודם, אין זו עוד השאיפה ל"זהות חקיינית" כבשירה הידוע "מרגוט" מ-1961 ("יֵשׁ בִּי רָצוֹן לְהִדָּמוֹת. מַרְגּוֹט", הצהירה בו הדוברת (מתוך: מרגוט, ירושלים: עכשיו, 1961, עמ' 6), אלא התרחקות מובהקת מקווי מתאר ברורים של "אני" בעל גוף או מהות נפשית מובחנת, חשופה. מן הבחינה הזאת קשה לזהות כיום את הדמיון שמצאו רבים בין שירתה לבין זו של וולך, למשל. ה"אני" שקווי המתאר שלו אינם ברורים, שמתואר באמצעות האוקסימורון של "מִקְסַם שָׁוְא אֲמִתִּי" (עמ' 36), מצליח לחוות את העולם שסביב מתוך עמדה מפולשת, חושית מאוד: "שִׂיחִים מַנְעִימִים אֶת לֶכְתִּי בִּלְחִישׁוֹת,/ סָמִיךְ הַלַּיְלָה כִּדְבַשׁ הָאֲדָמָה, וְהָרְחוֹב" (עמ' 7). התיאורים הללו מתאפיינים גם בדינמיות שלהם, ובתנועתם התמידית בתוך זמן-מרחב. הרץ יוצרת מעין תורת יחסות שירית, המעלה על הדעת גם את הבחנותיו של מיכאל בכטין באשר לכרונוטופ הספרותי שבו "תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן […] מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים […] תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, תרגום: דינה מרקון, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007, עמ' 13–14). 

לפיכך זהו ספר גדוש בתנועה, המומחשת הן בשפה הן במוזיקליות הייחודית של הרץ, שעליה היא מצהירה בגלוי: "מַנְגִּינַת הַדִּבּוּר/ הִיא שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לְהָבִין/ אֶת שֶׁנֶּאֱמַר/ לֹא פָּחוֹת מִן הַמִּלִּים עַצְמָן./ וְכָךְ גַּם הַתְּנוּעָה" (עמ' 14). התנועה עולה גם מהצהרות ארס-פואטיות באופיין הנוגעות ליצירה: "זֶה יִזְרֹם לַמְרוֹת נִגּוּדִים,/ זֶה יִזְרֹם תּוֹךְ כְּדֵי סְתִירוֹת" (עמ' 11), אך בעיקר – מן התיאורים הרבים של אפשרויותיה: מים ניתזים; עצים ה"פְּרוּשִׁים כְּמִפְרָשִׂיּוֹת" (עמ' 7); פרישתה של "אֶבְרַת כָּנָף" (עמ' 35); תנועותיה של סירה בין המציאות לבין הרישום בכתב: וְהַסִּירָה, וַדַּאי מִנְּיָר הִיא./ כְּמוֹ דַּף./ מַשֶּׁהוּ כָּל כָּךְ מַמָּשִׁי" (עמ' 9). הדוברת המרומזת נוסעת, מהלכת, צופה, ועושה זאת בעיקר במרחב העירוני התל-אביבי, שרבים משירי הספר מוקדשים לו ומתרחשים בתוכו. תל אביב מצטיירת כישות חיה: "עִיר חַמָּה, עִיר חַיָּה, מִתְנַשֶּׁמֶת בְּמַעֲלֵה הַיָּמִים/ כָּל עוֹד רוּחַ בָּהּ" (עמ' 9), במקרים אחרים תיאוריה מהדהדים את אלה של "עיר בלי קונספציה" אצל ויזלטיר: "יָד נִשְׁלַחַת. אוֹטוֹבּוּס נֶעֱצַר. כּוֹרֵעַ מַטָּה יוֹם הָאֶתְמוֹל" (עמ' 12)

אפשר לטעון כי קובץ השירים של הרץ מציג עמדה פילוסופית וארס-פואטית מרוחקת, הממוקדת בתהליכי היצירה, ובעיקר במקומו של האָמָּן בעולם, ומציגה את עולמותיהם של אמנים שונים, בין שהם סנדלרים, פסנתרנים, שחקנים, סופרים או מתקני מכונות כתיבה, ואת חוויית המפגש הטוטלית שלהם עם העולם: "הֱיֵה אַתָּה הַנֵּבֶל/ הַפְּסַנְתֵּר/ הַגִּיטָר/ מָה שֶׁתִּבְחַר./ נַגֵּן עָלָיו/ מוּל הָעוֹלָם". זוהי חוויית יצירה המטשטשת תדיר גם היא את הגבולות בין ה"אני" לבין המציאות שסביבו. כך, למשל, בשיר "זמן עירוני" – ה"סָגֹל הַחִוֵּר" של הצמחים בראשיתו של השיר נהפך ל"סָגֹל הַמְּהַמֵּם שֶׁל נַפְשִׁי" מתוך ההתבוננות המרוכזת (עמ' 45-44)

אך בתוך אלה, בתוך הוויית התנועה וההשתנות, המערערת על התחום הברור של ה"אני", צומחת מבין שירי הקובץ אפשרות נוספת, אוטוביוגרפית וסובייקטיבית באופייה. אפשר לטעון כי זהו הקובץ האוטוביוגרפי ביותר מבין ספרי השירה של הרץ, ילידת 1942. את הנגיעה בעבר ובזיכרון, שבולטת בעיקר בשירים המרוכזים בחלקו הראשון של הקובץ, מאפשרות בראש ובראשונה המוזיקליות ומלאכת האמנות. למשל בשיר "סבתי" (עמ' 15):

.

הַמִּכְתָּב שֶׁכָּתְבָה נֶעֱלַם. 

אוֹ כְּמוֹ לְשֵׁם הֶחָרוּז, אַגִּיד: אָבַד. 

מָה יִתְּנוּ לִי: יָד, מַרְבָד, נֶאֱבַד. 

אַךְ חָרַזְתִּי זֹאת בִּשְׁבִילָהּ. 

שֶׁתִּהְיֶה מוּסִיקָה נְעִימָה בְּקוֹלָהּ.

.

החריזה, המעלה על הדעת ריתמוס של שירי ילדים, מפצה כאן על האובדן: השפה השירית ממלאת את מקומו של המכתב שנעלם, ואולי מכוננת מחדש את הזיכרון. מבין הקווים הדקים הנאספים מן השירים, מצטיירת ילדותה של הדוברת, בת המהגרים, שגדלה בתל אביב הישנה וכמו נולדה ממנה ומן הים: "זֶה הַיָּם שֶׁבּוֹ רָחַצְתִּי כְּתִינֹקֶת, וְהִשְׁאִיר מֶלַח מָתוֹק בְּתוֹךְ עוֹרִי" (עמ' 37). בשיר אחר נזכר סבה ש"לֹא חִפֵּשׂ אֶת הַגְּדֻלָּה" (עמ' 8), ובקטע הפרוזה "הביקור" (עמ' 20) מתוארת ההגעה הקבועה לסבתה, המצפה בקביעות לבואה, במעין עמידה נצחית על המרפסת. חוויית הילדות אינה של זרות, אלא של השתייכות ושל קשר גולמי אל העולם. בהקשר זה אביא כאן במלואו את השיר "הים" (עמ' 6): 

.

הים 

(זיכרונות ילדות) 

זֶהוּ אֹפִי שֶׁל בֶּן אָדָם, הֵם אָמְרוּ. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת. 

הַיָּם גָּאָה, גַּעַשׁ, בְּצִבְעֵי הַגּוּאָשׁ הָאֲדֻמִּים שֶׁלּוֹ. 

דִּמִּיתִי אוֹתוֹ לָאֹפִי הָאֱנוֹשִׁי עַצְמוֹ, 

שׁוֹתֵק, חַיְּכָן, אוֹהֵב מִסְתּוֹרִין, 

חֲסַר מִסְתּוֹרִין בְּעַצְמוֹ. 

הַמַּיִם שֶׁנִּתְּזוּ, לֹא מִשָּׁם הִגִּיעוּ. 

הַנַּחְשׁוֹלִים הָעֲצוּמִים הָיוּ בַּדִּמְיוֹן. 

הַיָּם הָיָה מְקוֹם מִשְׂחָק. 

מָה שֶׁהִתְגַּלָּה שָׁם אָסוּר הָיָה לִרְאוֹת. 

הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ, כְּאִלּוּ הָיְתָה רַק מִלָּה זוֹ בָּעוֹלָם. 

זֶהוּ אֹפִי שֶׁל בֶּן אָדָם, הֵם אָמְרוּ. זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת. 

בְּתֵל אָבִיב הַקְּטַנָּה שֶׁאֵינָהּ מִתְיַשֶּׁנֶת לְעוֹלָם 

הֵן קִלְּפוּ תַּפּוּזִים לַיְּלָדוֹת, וְדָאֲגוּ שֶׁנַּחֲבֹשׁ כּוֹבָעִים. 

אֵירוֹפָּה רְחוֹקָה כָּל כָּךְ 

אֵירוֹפָּה הִיא לֹא הַמִּלָּה לְבוֹר שֶׁחוֹפְרִים בְּחֹל, 

תַּחְתָּיו יוֹצְאִים מַיִם מְתוּקִים, כִּבְיָכוֹל, 

לְבוֹר אַחֵר, לֹא נֶחְפַּר, פִּתְאוֹמִי. 

נִתַּן לְשַׁנּוֹת.

.

בשיר זה נקודת המבט הילדית, החושית, גדושת הדמיון, שיש בה אימה מפני האיסור ומפני עוצמתה המאגית של השמש, מתחלפת בבית השני בהתבוננות מבוגרת יותר, המנכיחה גם את הפער בין "תֵל אָבִיב הַקְּטַנָּה" לבין אירופה הרחוקה, אירופה שנוכחת רק בעקיפין בתוך חוויית הלידה מן הים, ואולי גם מתוך המחשבה על בורות אפלים ומאיימים יותר, המוכרים לנו מן הזיכרון הקולקטיבי. תנועת ההיזכרות מדומה לתנועת החפירה בחול, שמאפשרת נביעה של מים מתוקים ושל שינוי, למרות הנחת היסוד בדבר אופי ש"אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת". היכולת להבחין ב"צִבְעֵי הַגּוּאָשׁ" של הים מתגלגלת גם אל הבגרות ואל הכתיבה, שהיא מלאכה של בריאה.

.

ד"ר מעין הראל מלמדת וחוקרת ספרות. ספרה "מבוא לשירה" ראה אור ב־2022 בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 

.

דליה הרץ, האָמנים, הקיבוץ המאוחד, 2024.

Omanim660


» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: טפת הכהן־ביק ומיכל בן־נפתלי בשתי רשימות על הספר "פיתום" מאת לי ממן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן