מייקי, גיבור סדרת הספרים החדשה של גליה עוז, הוא ילד שגדל בבית לא קל. האלימות לפעמים סמויה, אבל מורגשת באוויר, ואת הפתרון הרגשי (והמעשי) לא מספקים ההורים אלא החברים והחברות. דפנה לוי שוחחה עם עוז על כתיבה לילדים שנוגעת במקומות קשים ומציעה תקווה אחרת
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
.
לפני הכל אני רוצה לתקן טעות שרובנו (גם אני), השרשנו לאורך השנים – השיר לא נקרא "קן לציפור". השיר נקרא פשוט "קן ציפור" ואפילו בלי י' כשמנוקד "קַן צִפּוֹר".
"קן ציפור" מלווה אותנו כבר כמה דורות כאחד משירי הערש האהובים ביותר על פעוטות. מתי כתב אותו ביאליק? את זה קשה לדעת בוודאות. מה שאנחנו כן יודעים שהוא פורסם לראשונה בעיתון "עולם הילדים" הירושלמי בדצמבר 1926.
וכך זה נראה אז:
אבל האמת שמאוד יכול להיות שהשיר נכתב עוד בתקופה הברלינאית של ביאליק בתחילת שנות ה-20. את זה אפשר לשער בעקבות הציור המרהיב הזה של הציירת תום זיידמן פרויד שכיכב בפרוספקט של הוצאת הספרים "אופיר" של ביאליק באותן שנים.
זיידמן פרויד הייתה ציירת מוכשרת ביותר, שאיירה בין היתר שיריו של ביאליק ב"ספר הדברים" שיצא בשנת תרפ"ב. שם השיר קן הציפור, לא הופיע בספר הזה, אבל מצאנו שם שיר ציפורי אחר של ביאליק:
הלחן שכולנו מכירים הוא הלחן שחיבר לשיר המלחין יצחק אדל. והנה הוא בחוברת תווים שלו:
והוא נשמע בערך ככה:
אבל האמת שיש לשיר עוד לחנים רבים, מוכרים פחות. ככה זה כשיש שיר אהוב כל כך, כולם רוצים לכתוב לו לחן. הנה למשל השיר בלחן מקסים של נחום נרדי שאותו שרה נעמה, בתו.
ואם תשאלו ילד או ילדה רכים בשנים מה מסתתר בתוך כל ביצה , רבים יענו לכם שמסתתר שם הַסְפֶּנְתָּעִיר, כי ככה נשמעת להם השורה "הס פן תעיר".
עד כדי כך תפס הַסְפֶּנְתָּעִיר, שלילי גיבורת הספר "מכתב לביאליק" עשתה מאמצים אדירים לבחון את טיבו של היצור המוזר.
ואפילו גילינו להקת עבר שבחרה את השם הזה לשמה. הנה האלבום היחיד שלהם:
וכמובן שאי אפשר שלא לענות על השאלה המעצבנת: האם ביאליק לא ידע מה ההבדל בין אפרוח לגוזל? שהרי ברור שעל הקן יש גוזלים ולא אפרוחים!
אז רק נזכיר: ההבחנה המוכר לנו היום בין "גוזל" ל"אפרוח" לא הייתה קיימת כאשר כתב ביאליק את השיר.
הנה, אפילו במקורות אפשר לראות זאת:
"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים."
דברים כ"ב, ו'
והאמת, זה לא באמת משנה אם מדובר באפרוחים או בכלל בגוזלים, מה שבטוח הוא שמדובר בשיר נפלא!
בתמונה: טיוטת השיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת", מארכיון חיים חפר לצד תמונתו של חפר, 1949. צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בארכיון חיים חפר, התגלתה טיוטה לשיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" שכתב חיים חפר בשנת 1948. גרסה זו שונה מאוד מהגרסה הסופית שהתפרסמה, ומכילה בתים רבים שירדו בעריכה.
בשתי הגרסאות, הבתים הראשונים זהים:
רַבּוֹתַי, הַהִיסְטוֹרְיָה חוֹזֶרֶת
שׁוּם דָּבָר לֹא אָבַד, לֹא נִשְׁכַּח.
עוֹד נִזְכֹּר, תַּחַת גֶּשֶׁם עוֹפֶרֶת
אֵיךְ בְּסוּרְיָה צָעַד הַפַּלְמָ"ח.
אֶל-עַלְמֶיְן, אַף אוֹתָךְ לֹא נִשְׁכָּחָה,
עֵת אֶל שְׂדוֹת הַדָּרוֹם הָרְחָבִים
אֶל הַנֶּגֶב פְּלֻגֹּנֶת נִשְׁלָחָה
עִם מַקְּלוֹת כְּתַחְלִיף לְרוֹבִים.
הבית הראשון והשני עוסקים בפעילויות הפלמ"ח ממש עם הקמתו, וספציפית בשיתופי פעולה של אנשי היישוב עם הבריטים בקרבות בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. שיתופי פעולה אלו הביאו לכמה אירועים מפורסמים שלא מפורטים בשיר כמו הפלגתם של כ"ג יורדי הסירה לפעולה בטריפולי שבלבנון, שעקבותיהם נעלמו, או המערכה לכיבוש סוריה ולבנון בה השתתפו יגאל אלון ומשה דיין, שאיבד שם את עינו.
הבית השני עוסק בתקופה המכונה "מאתיים ימי חרדה" בה התכונן היישוב לפלישה נאצית מדרום. מאביב 1942 עד לנובמבר של אותה שנה שטפו הגרמנים את צפון אפריקה, כשהם מתקדמים כל הזמן מזרחה – לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל. עד שהוכרעו על ידי הבריטים בקרב אל עלמיין, ציפו יהודי ארץ ישראל בחרדה לכניסתם לארץ. חפר מספר בשיר כיצד מפקדי הפלמ"ח תרמו את חלקם למערכה ושלחו אל הנגב לוחמים עם מקלות, כיוון שלא היה כסף לנשק ראוי.
לאחר מכן הגרסאות מתפצלות.
בטיוטה חפר ממשיך לספר על מבצעים נוספים של המחתרות במסגרת "תנועת המרי העברי", כגון הפריצה למחנה עתלית ב-1945 לשחרור המעפילים שהוחזקו שם ע"י הבריטים, או "ליל הגשרים" בו 11 גשרים ברחבי הארץ הופצצו, ובו נהרגו 14 לוחמים. הוא מספר גם על האופי של חברי הפלמ"ח, שנמצאים איפה שצריך בקו הראשון, וגם כשנשלחים ל"רזרבה" (מילואים) הם מוכנים להתייצב ברגע שיצטרכו אותם.
בגרסה הסופית לעומת זאת, יש בית שמתאר את תקופת ה"סזון" ("עונת הצייד" בצרפתית) בה החליטו אנשי הנהגת היישוב להסגיר לבריטים את אנשי האצ"ל והלח"י בתגובה להתנקשות הלח"י בחייו של הלורד מוין בקהיר.
יְרִיּוֹת בְּקָהִיר עֵת נִשְׁמָעוּ
עֵת מִבַּיִת אִיֵּם הָאָסוֹן,
אֶל הָעִיר חֲבֵרֵינוּ נִקְרָאוּ
וְקֹרָא לָהֶם שֵׁם – הַ"סֵּזוֹן".
בעוד הטיוטה משבחת את שיתוף הפעולה שבין המחתרות, בגרסה הסופית מדגיש חפר את המאבק הפנימי בין המחתרות.
הפזמון החוזר בגרסה הסופית מחזק את תחושת הנוסטלגיה, ובו מצטיירת התפיסה הקלאסית של הפלמ"ח ככוח עזר היכן שצריך – בקיבוץ או בקרב. בניגוד לכך, בטיוטה אין פזמון חוזר.
וּמְסַפֶּרֶת הַסָּבְתָא לַנֶּכֶד:
כָּל מָקוֹם שֶׁלִּפְעֹל בּוֹ נָחוּץ,
שָׁם אוֹמְרִים לַפַּלְמַ"חְנִיק לָלֶכֶת,
וְחַיָּיו הֵם כִּפְקָק בַּקִּבּוּץ.
בטיוטה אין דובר מוגדר, אבל הנוכחות שלו נשמעת כמו נאום מלא פאתוס. בגרסה הסופית הדוברת היא סבתא המספרת את סיפורי הגבורה לנכדה. הסיפורים עליהם מסופר בשיר, שלא התרחשו כל כך הרבה לפני פרסומו, הופכים לנוסטלגיה רחוקה. הנימה מלאת הגאווה של הטיוטה הופכת לזיכרון מתוק-מריר בקולה של הסבתא.
הרעיון העומד מאחורי הבית האחרון בשתי הגרסאות דומה, אך הכתיבה שונה לגמרי. השוואה בין שתי הגרסאות יכולה להסביר אולי למה השתנתה הטיוטה הראשונית כל כך עד לפרסום הסופי:
| הטיוטה | הגרסה הסופית |
| שוב הולכים השבאב לרזרבה הפלוגה תשאר אדירה – דור הולך, מעלש (=אין דבר), דור אחר בא, עוד תשובו, אחים, חזרה… | ומסיימת הסבתא לנכד, ויושבת כפופה למולו: כן, הכושי יכול כבר ללכת, כי הכושי עשה את שלו. |
את הבית האחרון בטיוטה כתב חיים גורי, חברו של חפר, כפי שאפשר לראות בראשית הדף.
בטיוטה מכנה גורי את הלוחמים "שבאב", כלומר החבר'ה בסלנג הפלמ"חניקי, שהולכים ל"רזרבה", כלומר למילואים. בגרסה הסופית מכנה חפר את הלוחמים המשוחררים בצורה מאוד לא הולמת מבחינה פוליטית "הכושי עשה את שלו".
שתי הגרסאות עוסקות בשחרור הלוחמים מן השורה, אך הנימה שונה לגמרי. בגרסה של גורי יש תחושה של השלמה עם הסוף הבלתי נמנע של השירות הצבאי, ועם הצורך לפנות את המקום לדור הבא של הלוחמים. ואילו בגרסה הסופית נראה כי הלוחמים לוקחים באופן אישי ובעלבון את העזיבה, כאילו זורקים אותם לאחר שסיימו להשתמש בהם. לכן נראה כי לא מדובר באותו שחרור שאותו מתאר גורי.
אפשר לראות בגרסה הזו ביקורת סמויה על האטימות של מקבלי ההחלטות שהפנו את האחים הלוחמים, אנשי המחתרות, אחד נגד השני בסזון, ואז פוטרים אותם לאחר מכן, בלי לראות כי יש אנשים ממש מאחורי מבצעי הפקודות האלו.
ב-7 בנובמבר 1948, באמצע מלחמת העצמאות, החליט בן גוריון לפרק את הפלמ"ח ואת המחתרות האחרות, ולאחד את כולן לצבא אחד – צה"ל. החלטה זו אולי נכונה במבט על, והיא מתאימה לקו הכללי של בן גוריון ולשיטת "כור ההיתוך" שלו, אבל היא עוררה התנגדות עזה בקרב העם. הפלמ"ח היה הכוח הצבאי המרכזי של מלחמת העצמאות, בעיקר בצפון, בנגב, ובפריצה לירושלים. הם הובילו מבצעים חשובים רבים כמו מבצע נחשון, מבצע יואב, מבצע דני ועוד. פירוקו בעיצומה של המלחמה נתפס כחוסר הכרה והערכה לכל הפעילות שנעשתה על ידו עד כה.
וכך, הגרסה הראשונה היא כולה שיר הלל לפלמ"ח. שיר של גאוות יחידה שמרים לרוח ההתנדבות והתעוזה של הלוחמים, מספר על המבצעים הנועזים שלהם, ועל הרעות והאחווה המיוחדות של חברי הפלמ"ח. גאוות היחידה של הפלמ"ח, שמקבלת ביטוי רב ביצירותיו של חיים חפר, הייתה עוד בזמנו חלק חשוב מהמוראל הלאומי. לאור זאת השורות המסיימות בגרסה הסופית מקבלות משמעות קשה עוד יותר: רוח ההתנדבות הופכת לתחושת ניצול, והפטריוטיות הופכת לכוח ציני בידי מקבלי ההחלטות.
אין לנו יכולת לדעת למה התכוון המשורר בשיר, ולמה הטיוטה עברה כל כך הרבה שינויים עד לגרסה הסופית. אך שתי הגרסאות השונות לשיר מספרות סיפור, שכדאי לשמוע. על תחושת רעות וגאוות יחידה, ועל תחושת תסכול על ניצול ציני של רגש עמוק, סיפור שנשאר רלוונטי תמיד. לבסוף, אנחנו נשארים עם תחושת הנוסטלגיה וגעגוע לימים ההם, והבנה כי המציאות מורכבת. הלוחמים היו גיבורים, ולפעמים נאלצו לפנות נגד אחים לנשק. אנשי ההנהגה לפעמים עשו טעויות ולפעמים עשו החלטות קשות למען טובת הכלל. גם אנשים טובים עושים טעויות, וגם לוחמים נאמנים לפעמים מרגישים כפיות טובה, כי זה טבע הדברים, או במילותיו של חפר – רבותיי, ההיסטוריה חוזרת.
מגפה משתוללת בחוץ ומדינת ישראל נתונה בסגר – מה קורה כשהספרייה הלאומית ריקה? ומי שולח מסר סודי למנקה שנותרה היחידה בבניין? צפו בעלילה פעילה שצולמה בשנת 2020, בעיצומם של ימי הקורונה.
פעילות מיוחדת לילדים ביולי אוגוסט בספרייה הלאומית! פּוּף סִפּוּר: כריות ענק בהשראת סיפורי ילדים. מהרו להירשם!
