בין מצולות המוות לנהרות החיים
טליה סיידל כהן
.
שלושה ענפים דקים כרוכים זה בזה, קשורים בסלילים, ובקצותיהם מניפות נייר המקופל ככנפיים. דימוי עדין זה, אשר מופיע על כריכת הספר השירה המופלא בידֵי מלאכי המים מאת ענת חנה לזרע, לוכד בתוכו הד לשפעה השירית אשר הספר נוצֵר בין דפיו. הספר מוקדש
לזכר אחי בנימין
לזכר אבא
לזכר אמא
שלושת הענפים הדקים, הכרוכים זה בזה, כמו מייצגים את שלושת אהוביה המתים של המשוררת. המניפות המקופלות מהדהדות את כנפי מלאכיה, כשם שבספר מקופלת השירה האורגת אותם זה אל זה, ואל תוכה. השירה הכתובה נהפכת לאופנות מבע, דרכה עולמות חיים נטווים אל שדות מוות. בשפת השירה ענת חנה לזרע מוסיפה לדבר אל הוריה ואחיה, לחיות את העדרם ואת אהבתה אליהם. כך היא כותבת בהקדשתה: "שִׁמְעוּ, בְּנֵי שִׁבְטִי הַמֵּתִים, / הַמַּיִם אֶחָד וִיחִידִים, אֲהַבְתִּים בְּכָל לְבָבִי". המים נוכחים בספר כחומר בראשיתי, אשר בהקדשה זו נדמה כי אוצר בתוכו את מהות אהוביה לאחר שגופם הגשמי נפרד מן החיים.
תוך כדי הקריאה בספר שב ועלה בי המונח סזורה, אשר לפי הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, מתייחס לחתך המפריד בין אירועים שנדמים מופרדים בהפרדה מוחלטת, אך בפועל נמצאים על רצף המשכי. בספרו סזורה (תולעת ספרים, 2012) ציטט את פרויד, שכתב: "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר ישנה המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין".
ברצוני להתחקות אחר המהלך הנפרש בספר, אשר מהותו התמרת הקרע המפריד בין מוות לחיים לכדי סזורה שירית. במרחב סזוריאלי זה מתאפשר מגע פועם בין המשוררת החיה ובין אהוביה האבודים, ומותם.
בספר שישה שערים, ולהם קודם שיר יחיד שמהותו: ציווי חציית הים, אל העבר האבוד: "חֲצִי אֶת הַיָּם, / חֲצִי אֶת הַיָּם, / זֶה יֵיטִיב, זֶה יִצְלַח, / זֶה יָקִים לָךְ עָבָר, / הֶעָבָר הַזֶּה יִהְיֶה שֶׁלָּךְ, / עֲבָרֵךְ הַנֶּאֱמָן". הקריאה העזה אל העבר לשוב היא קריאה הנובעת ממעמקי הכמיהה, ממעמקי האובדן והחסר. המשוררת קוראת לעבר להיות נוכח כסובייקט, לחדור אליה בכל עוזו. לצקת בגופה ובנפשה את יסודותיו: "הוּא יִתְעָרֶה לָךְ בַּיֵּצֶר, בַּהַכָּרָה, / יִתְחַלְחֵל לָךְ בַּשֵּׂעָר, / יִשְׁתַּקֵּעַ כְּמוֹ עֹקֶץ מֶלַח בִּקְנֵי סֻכָּר, / יָשִׁית פְּלָדָה בְּקַצְווֹת חֲבָלַיִךְ, / דְּרוֹרִים רְתוּקִים עַל סַף דַּלְתֵּךְ, / לְקָחָיו יָמֵסּוּ לִבֵּךְ לֶחָלָב." אל אבודיה היא כמהה, אל הינמסות לכדי החלב האימהי והראשיתי. אך אותה שיבה אל העבר היא גם לופתת, יוצקת פלדה, מרתקת דרורים אל סף דלתה תוך שלילת מרחבם למעוף.
ההיאחזות העזה מונעת מתוך החסר הנורא אשר נפער בה, כמו גם מתוך משאלה להגן על אהוביה, להצמידם אליה, לקדש את זכרם. אך איכות ההיאחזות הזו היא של חומרים דוממים וכובלים – נשיקות זכוכית, ביצורים, חומות ופלדה – "הֶעָבָר הַזֶּה, / עֲבָרֵךְ הַנֶּאֱמָן, / יָחִישׁ בָּךְ לְבַצֵּר חֲלָלַיִךְ, / לְהַפְרִיחַ נְשִׁיקוֹת זְכוּכִית מְכֻתָּרוֹת נְזָרִים, … מָה חָשַׁבְתְּ לְעַצְמֵךְ / לְהָסֵב רֹאשֵׁךְ אָחוֹר / בְּעוֹדוֹ כָּאן / שָׁקוּעַ בָּךְ כְּמוֹ צַוָּאר." המבט המאבן לאחור, מעשה אשת לוט, פוגש את מלוא העוצמה שבה עברה לפות בה, כחלק מגופה המוחשי. והוא נוכח בה כמשקע שאין בו תנועה וחיים.
הצו לחצות את הים מהדהד את חווית המוות כחתך חד, אשר מפריד לבלי שוב בין עולמות המוות והחיים. בכדי להשיב את שנותק על המשוררת לחצות מחדש את הדרך אל העבר השני של החתך. לבדה, כמו אורפאוס, החוצה את דרכו מעולם החיים אל עולם השאול בבקשו להשיב אליו את אורידיקה, אהובתו המתה. בהינתן חוויית החתך והנתק הנפש חשה כי רק בחציית הים – תנועה ישירה, חותכת מים – יוכל העבר האבוד לשוב ולחיות בה.
אבקש להציע כי שיר זה עצמו, על צו חציית החתך המופקד בו, הוא כשלעצמו ראשית ההתמרה של החתך המפריד בין חיים למוות לכדי תנועה שירית סזוריאלית. הוא מעיד על ראשית המסע של הנפש המבקשת להשיב אליה את אהוביה אשר נלקחו ממנה.
בששת שערי הספר יסוד המים נהפך מִיָּם אשר יש לחצותו אל נביעות מים מתמשכות המייצגות את מצולות המוות, את תנועת החיים ואת המרחב הנפקח ביניהם, המאפשר מגע והמשכיות. במי הרחם מנצים ומתהווים החיים. כשם שהלידה מתרחשת בעת ירידת המים העוטפים ומסככים את התינוק במעברו מחיי הרחם אל אוויר העולם, כך מעשה השירה של ענת חנה לזרע שזור בנביעות מים ובאהבה מסורה, שדרכם היא מלווה את מהלך מותם ואת אחריתם.
מה מאפשר את הפיכת החתך העז לכדי הרצף ההמשכי של הסזורה? הפסיכואנליטיקאים חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין כותבים במבוא לספרה של אלכסנדרה פיונטלי מעובר לילד (מודן, 2001): "הסזורה עצמה היא תהליך. … מעין 'מרחב ביניים' שיש לו איכות פרדוקסלית, והוא נמצא בין פנים לחוץ, הפסקה והמשכיות, סגירה ופתיחה. למרות עוצמתו של החתך, ההמשכיות קיימת".
כך גם התהליך השירי בספרה של לזרע מחבר בין עולמות נפרדים עד שאינם נחווים עוד כחתוכים וכרותים זה מזה, כי אם כנשזרים לכדי המשכיות ומגע. השער הראשון, "לא זלף מים, לא הפצרה", אוצר בתוכו את שירתה לאחיה בנימין, לאחר מותו: "בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט, עִם רֶדֶת רוּחוֹת, / אֲנִי שׁוּב חוֹלֶמֶת אוֹתְךָ, / רַפְסוֹדָה חוֹלֶפֶת מִזֶּה הָעוֹלָם, / בּוֹאָהּ קַל מִמַּיִם. … הִנֵּה אַתָּה חַי אֵלַי, הִנֵּה מַתִּי עָדֶיךָ." במרחב הדמדומים, אשר נברא בתדר החלימה והכתיבה, חוט רפסודה הנעה על מים עלומים נמתח בין עולמות החיים והמתים: שם האחות מתה עדי האח האהוב, שם הוא חי אליה. הם נפגשים בסזורה הפקוחה, הנבראת בחלימתה ובכתיבתה של המשוררת, מתוך אהבתה והתמסרותה, מתוך חיבורה אל מהלך מותו.
מחשבת הסזורה הנפקחת בין עולם החי אל מרחבי המוות, כסזורת תהליך הלידה של התינוק מן הרחם אל אוויר העולם, מהדהדת את השיר "לומינל" מאת דן פגיס. בשיר זה נפרש מרחב חומל מאין כמותו, ובו המשורר מלווה את עצמו אל שעת מותו: "עוֹד מְעַט נִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת, אֲבָל אֵין מַה לַּחֲשֹׁשׁ. בֶּאֱמֶת לֹא … // אֶת הַגּוּף שֶׁתַּשְׁאִיר יַקְפִּיאוּ לְיוֹם אוֹ יוֹמַיִם, אַחַר כָּךְ, אָמְנָם בִּמְחִיר מֻפְקָע, יִרְחֲצוּ, יְחַתְּלוּ, יַעֲשׂוּ תִּינוֹק גָּדוֹל. אַחַר כָּךְ יִקְרְאוּ לַבֵּן שֶׁיְּזַהֶה אֶת אַבָּא בֵּין כָּל הַתִּינוֹקוֹת הַמְּחַכִּים לַחֲזֹר אֶל הַבֶּטֶן שֶׁל אִמָּא. אַתָּה צוֹחֵק! זֶה פָּסוּק, הַפָּסוּק הַמֻּפְלָא מֵאִיּוֹב: עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (כל השירים, 1991). קול מופנם ומלא חסד עולה מתוך נפשו של המשורר ועוטף אותו בבואו אל שעת המוות, כאם המדברת אל תינוקה, שוזר בין ראשית החיים הרחמיים אל האחרית שלאחר המוות.
נדמה כי הדוברת בספר, הבת והאחות, היא שנקראת לשמש מלווה לתהליך מותם של אהוביה, לדבר אליהם בשפת אני־אתה בעודם נמוגים ממנה, חוצים אל העבר השני. כך היא רוכנת אל אביה ומביטה במצולות המים שאליהן הוא נופל ממנה: "בְּחֶדֶר אֶחָד / בְּבֵית הַחוֹלִים אֲנִי / רוֹכֶנֶת אֶל דּוּגִית / נֶאֱחֶזֶת בַּמַּיִם / אַ בָּ א. … בְּחֶדֶר נִפְחָד / בְּבֵית הַחוֹלִים נַהֲמַת / מְצוּלָה מִתְעַמֶּקֶת / מַטָּה / מַטָּה // מַטָּה.". הבת משמשת גם עדה נוכחת בעבור האם, אשר העדר הכרתה פושט בה על סף אחריתה: "הַכָּרָתֵךְ עוֹטָה עַתָּה גְּלִימַת חֶרֶס. / אֲנַסֶּה לְסַפֵּר לָךְ // עַל הַמִּשְׁמָר בְּעָמְדִי, שׁוֹחֶרֶת שְׁלוֹמֵךְ, / יָמַי עֹז וְתוֹעֲפוֹת קִרְבָה". הכרתה של הבת ערה, וחווה את התופת גם בעבור אימה. קולה ושירתה מעידים למען שתיהן – "אֲנִי שָׁרָה־מְיַלֶּלֶת בְּכַמָּה קוֹלוֹת" – ובוראות להן מרחב מחיה משותף – "מַתְוָה נַחֲלַת שְׁתֵּינוּ."
הוריה ואחיה של המשוררת מוסיפים לחיות בה דרך התמסרותה אליהם. גם לאחר מותם היא מוסיפה לראותם, לזהותם, כמו נברא בתוכה רחם שירי שאליו הם נאספים לאחר מותם. בשיר "גשם, בוא" היא מתארת: "וּבְכֵן, מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחַר כָּךְ, / עוֹדִי מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. // לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשִׁי, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר, / בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה־מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת. … קִמּוּר בִּרְכַּי – מַחֲבוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת, / אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת. // חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל מַצַּע מְחָטִים וְשִׂיאִים / סוֹאֲנִים מֵאֵשׁ, מִגֶּשֶׁם, / מְרַחֵף אָחִי הַמֵּת, נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם, / לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם שׁוֹפְעִים. // הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן / מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן // לֹא מְחָרֵף, / קָרוּא." שמירתה המסורה את זכרם, העדין כרקפות, מאפשרת בשיר זה את המשכיות הוויית האח. קריאתה אליו היא המאפשרת את משמע קולו גם לאחר מותו, וקולו קול מים חיים. כך גם בשיר "יום השנה הרביעי, / הורַי נמים יחד" היא פונה אל הוריה המתים כמו משוררת להם שיר ערש. חומרים חיים נקווים בתוכה, והיא מבקשת להרעיפם עליהם: "נְשֹׁם יָרֹק, אַבָּא, גַּע בֶּעָלִים / כַּרְכֻּבִּים מַצְמִיחִים כָּאן פִּרְחֵי זָהָב … פָּנֶיךָ אַל יִבְּלוּ / יְרֵחַ בֵּית הֶעָלְמִין קַל, קֵרֵחַ מֵאוֹר." כך היא קוראת ליקרים לה לחוות את החי גם בשעת מותם.
בשערי הספר הבאים כמו נאספת שארית חיי המשוררת, זו המתקיימת לאחר האובדנים. אהוביה שזורים בתוכה בשעה שהיא מוסיפה לחוות בחושיה את העולם המוחשי, את מגעו החי: "עַל בְּשָׂרֵנוּ / פּוֹשֶׁטֶת הַתְּשׁוּקָה וְלוֹבֶשֶׁת צוּרָה. / אוֹמְרִים עֲמֻקָּה הִיא כְּנִבְכֵי יָם, / חֲמַקְמַקָּה כְּאֵדֵי מִקְלַחַת". בשערים אלו שירים רבים נכתבים בגוף ראשון רבים. עיתים נדמה כי היא ואהוב חי דוברים יחד, עיתים נדמה כי אלו היא ויקיריה שאבדו לה, ומוסיפים לחיות בתוכה. כמו בשיר "זִיו עיניךָ", שבו המגע עם החבר היקר, החי, "חולה ALS המוגדר, גם רפואית, / כנס" מאפשר חיבור לתדר מלאכי, כמו מלאכי המים של המשוררת, והחברות העמוקה עימו מעניקה מרפא: "נִדְמֶה פַּעֲמוֹנִים מְדַנְדְּנִים בְּהֹלֶם מַלְאָכִי … מְדַבְּרִים עַל הֶעָבָר, עַל הָעוֹבֵר, אַתָּה מַשְׁמִיעַ לָנוּ אֶת הָאֲבָנִים הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת, "אֲנִי רַק מְחַכֶּה לְחָבֵר". // עָנְיְךָ בִּשְׁרִירִים? עָשְׁרְךָ רַב מִמַּיִם, / אַתָּה מַרְפֵּא לִנְפָשׁוֹת.".
המשוררת מספרת על חיי ההווה שלה, שבהם "בְּצִפָּרְנֵי יָדַי מִצְטַנְּעִים צִיּוּרֵי / תִּקְרוֹת וְקִירוֹת מְעָרוֹת", המוטבעים בה כמו עדויות מעולם קדמוני. ובהם " אַרְכָאִית הַפִּירָמִידָה שֶׁלִּי, / לְמוּדַת אֶשְׁתָּקַדִים, … יֵשׁ לָהּ פִּנּוֹת אֲחָדוֹת, אַחַת / מַגְבִּיהָה שַׁעַר מוֹרָא, מֵעֵבֶר לוֹ / אָחִי בִּנְיָמִין, הֲפָכוֹ הַמָּוֶת צָעִיר מִמֶּנִּי, / בְּהוֹרַי חֲרוּשֵׁי הַפָּנִים נָתַן כָּל הַגִּילִים. / אֲחֵרוֹת צוֹפִיּוֹת / אֶל הַזְּמַן הַזֶּה: // שֶׁמֶשׁ מְנַצַּחַת בְּשַׁרְבִיטֶיהָ, / מַמְטֵרוֹת מְקַשְּׁתוֹת מַיִם". פינות הפירמידה, מבנה הקבורה הנושא בתוכו את אחיה והוריה, מורגשות כעיניים הצופות הן פנימה ומטה אל העבר ואל אהוביה, והן הלאה – אל החוץ ואל ההווה, על הטבע המוחשי החי בו. בצד המוות מוסיפים המים לנוע.
נדמה כי השיר החותם את הספר, "אם לא אחצה את הים", מספק מענה, מן העבר השני, אל השיר הפותח. העבר מוקם כעת שלא מתוך קריאה בהולה לחצות ים דרך חתך נורא המבתק בין מוות לחיים, כי אם מתוך פקיחה הנדמית טבעית, כפתיחת חלון. העבר אינו מקפיא את התנועה ומרתק אותה, כי אם מתיר ומאפשר אותה: "יוּקַם עֲבָרִי בְּאֵין צַו, / נַתִּיר יַחְדָּו חִידָה אֶל אוֹר, / נִטַּע קֻלְמוֹס נוֹצָה, / לְוַאי תִּצְמַח צִפּוֹר." מלאכת הכתיבה ניטעת, ומתוך היותה חיים צומחים ונבראים. שיר זה נכתב אף הוא בגוף ראשון רבים. מיהם הנוטעים, מתירי החידה? אבקש לנחש: המשוררת ואהוביה המתים, כמו גם אוהביה החיים על פני האדמה. היא אינה נדרשת עוד למאמץ נורא לבדה, אלא בתוך קרבה ושייכות.
חיים צומחים ונבראים מתוך נטיעת מלאכת הכתיבה. המים נוכחים בספר כיסוד שזרימתו מלווה את התהוות המרחב המעברי בין גדת המוות לגדת החיים. שירתה של ענת חנה לזרע מנביעה סזורת נחלים, ואלה קושרים בין מצולות המוות לבין נהרות החיים במעשה של בריאה ואיחוי, מגע ואהבה מסורה לאין קץ.
טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת בקליניקה פרטית וחברת מכון "טריאסט שריג" לפסיכותרפיה. בוגרת תואר ראשון בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב. תלמידת התכנית המתקדמת לפסיכותרפיה פסיכואנליטית ויניקוטיאנית במרכז ויניקוט. פואמה פרי עטה פורסמה בגיליון המוסך מיום 22.09.22.
.
ענת חנה לזרע, בידֵי מלאכי המים, ספרי עתון 77, 2023.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מרב מדינה קרניאל על "בעומק מישור העשב" מאת תומר־דבורה קהת
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
