הפסנתר של מדמואזל לינה 

אליס ריבז

מצרפתית: עדי רז

.

מדמואזל לינה חשבה שכאשר לא תצטרך עוד ללכת למשרד תוכל לאחר לקום בבקרים. אבל גם כשיצאה לפנסיה המשיכה לקום בכל בוקר באותה השעה, כאילו כוח גדול דוחף אותה בעל כורחה אל מחוץ למיטה.

ראשית גרבה גרביים כשהיא יושבת על קצה המזרן. רגליה הרועדות, עטופות בכותנה החומה, נדמו רזות עוד יותר משנראו רגע לפני כן, כאשר נתלו עירומות, לבנות לגמרי, וורידיהן הזעירים מצוירים בכחול על העור. רגליים שככל הנראה לא ידעו מה בדיוק קרה למדמואזל לינה, ועדיין האמינו שתכף ירוצו ויעלו על קו 10 של הרכבת הקלה, כפי שהיו רגילות לעשות, ואז יישארו לאורך כל היום נטועות במקומן על מחצלת קטנה, בין רגליו של שולחן גדול. הקרסול שלה הפך רזה כל כך עד שכבר לא הצליחה למתוח עליו את גרביה. היא הביטה בהן ארוכות, ואז, בעמידה, ניסתה למשוך אותן עד שהתפר נראה ישר לאורך הרגל. ממש כאילו הכינה את עצמה למבטים היומיומיים של עמיתיה לעבודה. מובן שהרגליים שלה שוחות כך בתוך הגרביים, מפני שהיא גורבת גרביים זולות. ועתה, עם קצבת הזקנה הזעירה שלה, אין ביכולתה לקנות גרביים יקרות יותר.

לאחר מכן סיימה מדמואזל לינה להתלבש, ואז נעלה נעליים. גם בהן כף הרגל שלה שחתה. אולי אלה הנעליים שגדלו? ״לא, לא… אח!״ חשבה, ״הגיע הזמן לנוח, סוף סוף חיי יהיו שלי…״ ובזמן שחשבה שהחיים שלה השתנו, שמכאן והלאה תחיה בכל יום את החיים שקיוותה שיהיו רק שלה ולא של אף אחד מלבדה, חשה מדמואזל לינה סחרחורת קלה ועצמה את עיניה. היא עשתה זאת כדי להיטיב לראות מה מצפה לה. מה שראתה היה יפה מאוד: זה התחיל בניקיונות גדולים, סידור של הדירה הקטנה והמוזנחת שלה; ונגמר מול הפסנתר שלה, שפעם אהבה כל כך, אבל כבר שנים שלא נגעה בו.

אחרי שעצמה את עיניה, שבה ופקחה אותן ונדמה היה לה שהיא רואה את הרהיטים שלה בפעם הראשונה. היה לה חשק לדבר אליהם באהבה, כמו אל אנשים חיים: בכל יום בחיי, השארתי אתכם לבדכם בחדר החשוך, בתריסים מוגפים. אבל מעתה לא אעזוב אתכם יותר…

נדמה היה שהרהיטים הבינו אותה, ובעיקר שתי הכורסאות הכפריות, הכר הגדול עם רקמת הפרחים ליד השידה בסגנון לואי ה-16, והפסנתר השחור שעמד בפינה מתחת לחלון. האם זה עדיין פסנתר, אחרי ששתק במשך זמן רב כל כך? פסנתר אמיתי, שבתוכו מיתרים ופטישים קטנים מעץ המוכנים לזינוק? ולידו, בתוך ארונית, כל המחברות הסגורות האלה, וה"יצירות" שיָשנו שם, תחת השמיכות הירוקות, כמו בקבר תחת תלולית אדמה, ולא חיכו אלא לסימן: יד אחת – בעצם שתיים – כדי לברוח שוב מהדפים? פסנתר שאולי זוכר עדיין את הידיים האמיתיות של מדמואזל לינה. לא אלה שבמשך שלושים וחמש שנים החזיקו עטים, קלסרים וספוגיות דיו, כי אם אלה שהיו שלה בזמנים אחרים, כשהלכה לבית הספר התיכון ולמדה לנגן על פסנתר, והמורה שלה אמר לה: "את צריכה להיות מורה לפסנתר, לינה מרסייר!"

"הו! לא בא בחשבון. הוריי לעולם לא ירשו זאת… הלימודים יקרים מדי… וצריך גם לשלם על התעודה…"

.

במשך שנים הפסנתר נראה יותר כמו מטע של תמונות. האם שמתם לב כמה יפה תמונות צומחות על פסנתרים ישרים, בין צמחים ירוקים וכלי חרס? אה! היא הייתה שמחה להיפטר מכל זה עכשיו, משהיא יכולה להתחיל שוב לנגן…

כל זה… היא עשתה תנועה קטנה בפרק כף היד, פרק כף יד שהיה דקיק, דקיק יותר מקרסוליה. וגרונה היה גם הוא דק מאוד. וגם הוא נראה כמו קרסול, או אפילו כמו פרק כף יד. ומכוסה קמטים שנכרכו סביבו כמו חוטים. הרי אי אפשר לקבל קצבת זקנה ללא קמטים, וכשאנחנו זכאים לקצבה, הקמטים כבר שם, מונחים במקומם, על הפנים, כמו הורידים הכחולים, הנפוחים, שעל הידיים. זה אלוהים שנותן את הקמטים, חשבה פתאום, ואת הקצבה, המדינה היא שנותנת… אילו רעיונות מגוחכים עלו בראשה. עדיף שפשוט תתחיל לנקות.

וזה מה שהיא עשתה. היא התחילה לרוקן את המלתחה, וסקרה את ארון השמלות שלה. עד מהרה היו לה שתי חבילות מוכנות למשלוח, אחת לצדקה, והשנייה לסמרטוטר. לאחר מכן קרעה את הניירות, ערמות של עיתונים ישנים ועלונים שהצהיבו עם הזמן. היא סידרה את עליית הגג שלה. אחר כך כתבה לחבריה לעבודה והודתה להם על המתנה שהעניקו לה במסיבת הפרידה ממנה: ״עמיתיי היקרים, מאוד התרגשתי מטס הכסף שנתתם לי בנדיבותכם הרבה כמזכרת לזמן שבילינו יחד במשרד…״ לאחר מכן הבריקה מדמואזל לינה את רצפת הפרקט, ניערה את המצעים ורקחה כמה ריבות.

האם היא סוף סוף סיימה? לא לגמרי, מכיוון שהיא גילתה שעליה להשלים עוד כמה משימות קטנות אך חיוניות בעיני נשים. אבל היא לא שכחה את הפסנתר שלה, ההפך הוא הנכון, ובכל יום התמלאה בעוד קצת שמחה, כיוון שבקרוב תסיים עם הסידורים והניקיונות שלה ותתחיל להתאמן בנגינה בו.

לבסוף שלט הסדר בכל פינה. הדירה הדיפה ריחות של טבליות קמפור, של סבון שחור ושל חומר הברקה, של לבנדר במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים של טרפנטין. וגם של ריבות. הכול הבריק עד כדי כך, שכמעט כבר לא הייתה זאת דירה: כי אם חלל תערוכה. עכשיו, חשבה, אני הולכת ליהנות סוף סוף מהפנסיה; החל מהיום אני מתחילה לנגן שוב בפסנתר שלי.

לפני שהתיישבה מול הקלידים, דאגה להסיר את כל התמונות שניצבו על הלכה השחורה, כדי למנוע מהן לרטוט. או־אז הוציאה את התיקייה עם מחברות התווים, דפדפה כמה עמודים ללא מחשבה, ולפתע נתקלה שם בכותרת:

ט ר א ו מ ר י י

היא הביטה בכותרת במשך זמן רב. טראומריי… האם הייתה זו באמת היצירה הזו? אלוהים, אילו נשכחות הזכירה לה… נשכחות רחוקות כל כך עד שקמה, ניגבה את עיניה, קינחה את אפה והביאה מהמטבח כוס מים גדולה. אבל האושר שמילא אותה היה עז עד כדי כך שהיה לה קשה לבלוע, מפני שהאושר, ממש כמו העצבות, מתמקם בגרון. לפעמים הם אפילו מתמקמים שם ביחד. כמו שקרה באותו רגע למדמואזל לינה. מה היא הרגישה, אושר או עצבות? לא ידעה. כל שידעה הוא שעליה למהר להתיישב מול הפסנתר שלה ולהתחיל לנגן את טראומריי.

יצירה כה יפה! כה יפה שבתקופה אחרת היא ניגנה אותה כמה פעמים בכל יום. היא הייתה בת שבע־עשרה, לבושה בשמלת פשתן כחולה עם צווארון מעומלן, והיא עדיין לא ידעה אם תהיה יפה או מכוערת. היא קיוותה להיות יפה… ואולי אפילו מעוררת השתאות… ושיאהבו אותה… מי? גבר… אלה דברים שאינם בידינו. ובימים ההם היא קיוותה כל כך להיות מורה לפסנתר! וטראומריי סיפרה לה הכול, ובזמן שניגנה אותה, כאילו ניחשה מראש שלא תהיה יפה, ושלא יהיה שום גבר בשבילה – על אף שהיו כל כך הרבה גברים – ושאין כל טעם שתִלמד פסנתר. ובזמן שהזהירה אותה, טראומריי גם ניחמה אותה. האם יש עוד הרבה יצירות לפסנתר כמו זו? שמנחמת אותך אחרי שהעציבה אותך?

.

כשמדמואזל לינה התחילה לנגן, החדר היה מלא שמש. הפרחים על הכר נדמו חיים ומסעד הקש של הכורסאות הכפריות היה זהב טהור. אבל לפינה שבה עמד הפסנתר לא חדרה השמש, ומדמואזל לינה ישבה בצל. היא לבשה שמלה שחורה שירדה לאורך גרביה עד הדוושות. אצבעותיה הרזות רעדו מעט מעל הקלידים.

אלוהים, ליבה הלם כשראתה את התווים שנערמו על הקווים. כמעט שלא היה רווח לבן בין החַמְשׁות, עד כדי כך היו צפופות. האקורדים דמו למגדלים, והמגדלים התמוטטו והפכו לתחרה. פעמים אחרות, כך היה נדמה לה, התווים לא היו צמודים אלה לאלה, כמו סנוניות על קווי טלפון. ככל שהביטה כך פחדה לטעות – קשה כל כך זה נראה לה – אבל היא גם שמחה.

תחילה בקושי העזה לגעת בקלידים. אבל כיוון שלא שמעה דבר, היא לחצה קצת יותר חזק; גם הפעם לא הפיקה שום צליל. את טראומריי צריך לנגן פיאנו־פיאנו לכל האורך; יש רק מצו־פורטה אחד קטן בשורה הרביעית, כאילו המנגינה מתחילה לכעוס, אבל נרגעת מייד. זה לא אומר שלא אמורים לשמוע כלום. ומכיוון שמדמואזל לינה השתוקקה עכשיו עד מאוד לנגן את טראומריי ופחדה פחות, היא לחצה חזק יותר על הקלידים… בינג!

בינג… המרפק שלה השמיע צליל חריקה קצר והיא קפאה במקומה. אפשר היה לחשוב שזה פסנתר מכני, ושמישהו בלתי נראה משתעשע ומשלשל מטבעות לתוך חריץ שאינו קיים. היא ניסתה מחדש. בינג… הפעם היה נדמה לה שכל המחבתות ברחו מארון המטבח והתחבאו בתוך הפסנתר. כמובן! פסנתר זקן כל כך! איזה צליל נורא מצאה בו! מה היה אומר המורה שלה לו שמע? אבל הוא כבר לא ישמע, הוא מת מזמן. מדמואזל לינה לא מכירה עוד את הפסנתר שלה.

עכשיו כבר לא העזה ללחוץ על הקלידים. אבל הנה, באמצע השורה השלישית יש פָה מורם מעל החמשה, כל כך גבוה שהניחו כמה קווים תחתיו כדי לתמוך בו. היא מסתכלת על הפָה שבדף, ועל הפָה שעל הפסנתר: זה קליד לבן ויפה משנהב. מדמואזל לינה מותחת את הזרוע הימנית כדי להגיע אליו, ומטה אוזן. אבל זה כנראה קליד חולה, כי הוא משמיע חריקה קטנה ושוקע בקושי, וכבר אין לו כוח להתרומם בעצמו; מדמואזל לינה צריכה למשוך אותו כדי להחזיר אותו למקומו; אבל כשהיא לוחצת שוב, נראה כאילו היא גורמת לו לשקוע לנצח. יש גם סי במול שחורק באותו אופן, ומושפע מאותה מחלה. ואז סול דיאז.

ככל שמדמואזל לינה ממשיכה לנסות לנגן, היא מגלה עוד קלידים שלא רוצים לשוב ולהתרומם אחרי שהניחה עליהם את אצבעה.

כעבור רגע המקלדת נדמית למערכת שיניים תותבות שחסרות בה שיניים, ומדמואזל לינה מוותרת על הנגינה.

.

המכוון שהגיע לבחון את הכלי מיהר לפרק אותו. ממש כמו אוטופסיה. אפשר היה לראות את הבטן הפתוחה של הפסנתר, ואת הפטישים הקטנים שבתוכו, כמו עצמות עירומות. המיתרים הגדולים דמו לאלה של נבל.

האיש הוציא את הפטישים. ניער אותם, והביט בהם בתשומת לב, כמו שען שבוחן גלגל שעון. הוא לא אמר מילה ועטה ארשת חשיבות. אחרי כן החזיר הכול למקום. ורק אז דיבר: "בן כמה הוא?"

מדמואזל לינה לא הייתה צריכה לשאול ״מי?״. היא חישבה. אם להודות על האמת, היא לא ידעה, ההורים שלה קנו אותו משומש עוד לפני שמלאו לה שתים־עשרה. "אולי אפשר לעשות משהו," אמר האיש בנימה זהירה. אבל הוא לא נראה בטוח. "אולי אפשר להחליף את מפרקי הפטישים, להחליף את כיסויי הלבד… יש כמה מיתרים קרועים… צריך יהיה לשלוח ליצרן…" אם לוקחים בחשבון את הכול, הוא שואל את עצמו אם זה באמת שווה את המאמץ. "פסנתר כל כך זקן…" הוא תופף באצבעותיו על הקלידים. "פסנתר כל כך זקן…" הוא תופף שוב באצבע אחת, וכל תיפוף נשמע כאילו חתול קטן מיילל, או כאילו מחבת שברחה מארון המטבח התחילה לרקוד בפנים. "להשקיע כל כך הרבה כסף בפסנתר כל כך זקן, שלא תצליחי למכור אפילו ב-200 פרנקים."

״כמה יעלה לי התיקון?״ היא שאלה וידעה מראש שהשאלה מיותרת כיוון שלא הייתה לה אגורה שחוקה. הקצבה הצנועה שלה הספיקה בדיוק למחייתה ולא מעבר לכך.

האיש הרהר. ״משהו כמו 300 פרנקים, אולי 340. את מבינה, בערך…״

״אני מבינה,״ אמרה. הקול שלה דמה לצלילי הפסנתר. היא אמרה שהיא תחשוב על זה.

כשהאיש עזב מדמואזל לינה החזירה את התמונות למקומן על הפסנתר. וכשהיא ראתה שם שוב את מטע המסגרות היא מדדה את האכזבה שלה. היא הייתה ודאי עצומה, שכן שבמהלך הלילה שלאחר מכן היא לא הצליחה לישון אפילו דקה, וכשהיום עלה, היא בכתה.

היא לא רצתה עוד לקום.

בכל זאת ניסתה להתגבר, ומכיוון שידעה שלעולם לא תוכל עוד לנגן בפסנתר, היא התחילה לסרוג. לאחר מכן נרשמה לספרייה. באחד מימי ראשון הלכה להקשיב לדרשה בכנסייה. סיפורה של האישה הנואפת. מה לה ולסיפור הזה? ״לכי ואל תחטאי שוב…״ הנשים שהיה להם יותר מגבר אחד, והיא שלא היה לה אפילו אחד! האם זה צודק? לאחר מכן היא תפרה מעט והתחילה מחדש בניקיונות שלה. אבל השעמום היה עדיין חזק ממנה. הוא דמה לסלע ששוכב בחלל בטנה. איך אפשר לאכול כשסלע תופס את כל המקום?

היא התחילה לחשוב על המשרד שלה, והצטערה על כך שהיא כבר לא שם. ומכיוון שלא יכלה עוד להניח את אצבעותיה הזקנות על הקלידים, נראה היה לה שהייתה מאוד רוצה לאחוז שוב בעפרונות ובקלסרים גדולים, המונחים זה לצד זה, מאחורי חלונותיו של הבניין הממשלתי היפה. לפחות שם לא תהיה לבד. ומכיוון שהשעמום שלה הלך וגבר, ניסתה למצוא עבודה.

.

שבת אחת פרסמה בעיתון הערב מודעה בזו הלשון: "פנסיונרית, מומחית בעבודות תיוק, מחפשת משרה קטנה. תסתפק בעמלות מופחתות." המודעה הופיעה חמש פעמים והיא חיכתה להצעות, אבל אף הצעה לא הגיעה. השעמום התחזק עוד, והסלע שבבטנה נעשה כבד יותר. ובערבים, במיטתה, אפילו כפות רגליה היו עצובות כששכבו זו לצד זו מתחת לסדינים. עד שהזרועות שלה, שכאבו בתוך שרוולי הבד של כותונת הלילה, ועד שהפה שלה, כה עייף מן המלמול הבלתי פוסק של אותן מילים לתוך הכרית: "כבר אין לי מה לעשות כאן למטה…"

היא הייתה רוצה לשלוח יד בנפשה.

.

אולי האלוהים הטוב ריחם עליה באותו רגע; בעצם לא, הוא לא ריחם עליה כלל. זאת הייתה פשוט שעתה של מדמואזל לינה, שהייתה מגיעה גם אילו ישבה מול פסנתר יפה וחדש. ״לינה מרסייר, קומי!״ אבל צריך קודם לשכב. היא הרגישה רע כל כך, עד שהזמינה רופא.

בהמשך הייתה בתוך אמבולנס, ואז בבית החולים, אבל זה לא נמשך זמן רב.

בדמדומי הכרתה דיברה הרבה על פסנתר. היא ראתה אותו, כה יפה, חדש לגמרי – אבל זאת הייתה רק אשליה – והאיש דאג שישלחו אותו לשם בשבילה. ״נגני לי את טראומריי, מדמואזל לינה.״ איך ידע את שמה, האיש הזה? ״לא, לא,״ היא לא תנגן. רק צבעו השחור יפה. מבפנים הוא שבור. כל הפטישים נמצאים בתוך ראשה. היא לעולם לא תוכל להוציא אותם. כל כך כאב לה, בגלל הפטישים, עד שרצתה לצעוק. ״נסי, מדמואזל לינה, נסי, כי בקרוב כבר לא תוכלי.״

האם זה נכון שהיא לא תוכל?

כן, זה נכון. יומיים לאחר מכן הכינו את גופתה לקבורה. גופה קלה כל כך, שלא שקלה אפילו שלושים וחמישה קילוגרמים.

הייתה זו בת דודתה – שנחפזה להגיע מן הכפר – שמכרה את הרהיטים, מלבד הפסנתר, שאותו איש לא רצה לקנות.

.

Titre original: « Le piano de Mademoiselle Lina », extrait de Sans alcool, © éditions Zoé, 1998, 2020

.

אליס ריבז (נולדה בשם אליס גולֵה, 1901–1998) הייתה סופרת שווייצרית, פסנתרנית, אמנית, עיתונאית ופקידה בארגון העבודה הבינלאומי בז׳נבה, שם התגוררה רוב חייה. כתבה סיפורים קצרים, רומנים, טקסטים אוטוביוגרפיים ומסות. הסיפור ״הפסנתר של מדמואזל לינה״ יצא לאור ב-־1961, ונכלל בתוך אוסף סיפורים קצרים, והוא היצירה הראשונה פרי עטה של ריבז המתפרסמת בעברית.

.

עדי רז, כותבת, מתרגמת ומורה לעברית, בעלת תואר ראשון בספרות וסטודנטית לתואר שני בבלשנות באוניברסיטת תל אביב. סיפור קצר פרי עטה פורסם באתר "עברית".

.

>> במדור פרוזה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: "איציק מלונדון" מאת זלדה בילר בתרגומה של שירי שפירא

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

כשההר חדל להיות זדוני: על "אהבה אחת" מאת שרה מסה

דנה לובינסקי

.

הנובלה אהבה אחת, פרי עטה של שרה מסה (לוקוס, מספרדית: משה רון, 2023), היא יצירה שראשיתה ואחריתה ביחסים עם הר. לא סתם הר, אלא הר שגיבורת הספר, אישה צעירה בשם נט, מאבחנת כבר מן המפגש הראשון כ"הר זדוני" (עמ' 18). הזדון הזה – שצילו נופל על כל אחת מן הפרשנויות שהיא נותנת להתנהגויות בני הכפר הנידח שבו היא עוברת להתגורר בעקבות משבר שחוותה, הוא השדרה המרכזית שסביבה נטווית העלילה והדרמה העומדת בבסיסה. 

קורותיה של נט מסופרות אומנם בגוף שלישי, אולם המספרת נצמדת אל תודעתה במבע משולב, המאפשר לקוראת להתוודע בהדרגה אל המצב הנפשי שבו היא נתונה. כך, באיטיות ולעיתים רק בדיעבד, נרקמת ההכרה כי אנו לכודים יחד עם נט בליבו של תעתוע, ונפרשת בפנינו בעדינות ובתחכום אנטומיה של פרנויה; מצב נפשי שבבסיסו כשל מייסר ביכולת להכריע אם מה שעומד מולנו הוא טוב או רע. זהו המצע למצוקותיה של נט, שעם המעבר לכפר מתנסה בהסבת מקצועה לתרגום, ונתקלת שוב ושוב במחסום לא רק במשימת התרגום הספרותי, אלא גם ובעיקר במשימת התרגום שהיא נחלת הכלל – תרגום כוונות הזולת והכרעה באשר לטיבן.  

.

זה הר זדוני. חושבת נט, אך מייד מנסה לגרש את המחשבה. למה זדוני? יש לו שם מכוער בלי ספק; היא מסיקה שמקורו בצבעו החיוור והמדולדל. המילה "גלאוקו" (שם ההר – הערה שלי) ירוק עכור, מזכירה לה עין חולה בדלקת הלחמית, או את אותן עיניים אופייניות לזקנים, זגוגיות ומאודמות, עיניים עמומות. היא מבינה בעצמה שהיא מניחה למחשבתה להידבק במשמעות של 'גלאוקומה'. רוצה המקרה והמילה 'גלאוקו' מופיעה בספר שהיא מנסה לתרגם, מיוחסת לדמות הראשית, האב האימתני שבשלב מסוים משלח קללה מכאיבה מאוד באחד מבניו, ועושה זאת כשהוא נועץ בו מבט שמאופיין כ'גלאוקו'. נט חשבה תחילה שמדובר במחלת עיניים, אבל אחר כך הבינה שמבט המאופיין בתכונה זו הוא פשוט מבט ריק, נטול מבע, שבו האישון נותר כבוי, כמעט אטום (עמ' 18). 

.

דווקא אל מול המבע האטום והריק, בטבע הניטרלי במהותו, שיכול היה אולי לאפשר לנט לנוח מחיבוטיה באשר לכוונות הזולת, טמון הסיוט שלה. זאת מאחר שלנוכח הריקות היא נפגשת במישרין לא רק עם עוצמת השלכותיה, אלא עם ההיפוך המייסר שבלב הפרנויה שלה; היפוך שהוא המפתח לכל בחירותיה הגרועות, שממדיהן הולכים ומתרחבים לאורך הספר. ומהו אותו היפוך? שהטוב מייסר פעמים רבות יותר מהרע; שהמבע האטום הריק הוא לעיתים קרובות פתח ללולאות מחשבתיות אינסופיות, בעוד שדווקא הרע עשוי לשמש נקודת אחיזה ממשית, ודאות חד ערכית שבתוכה אפשר לעגון. 

רק כך אפשר להבין את הטרגיות החוזרת בהכרעותיה של נט: בחירתה לגור בבית רעוע ומט לנפול עם בעל בית מצמית ומתעלל באזור שאינה מוצאת בו יופי; כניסתה למערכת יחסים מינית עם אנדראס ה"גרמני" – טיפוס מפוקפק שמציע לה לשכב עמו בתמורה לתיקון הגג הדולף שבעל הבית שלה אינו מתקן (אם כי יכלה להיעזר בפיטר השכן הנחמד); וכמובן גנבת חפץ יקר ערך ממקום עבודתה הקודם ללא כל סיבה, תוך סירוב לקבל את הצעתו הנדיבה של הבוס להשיב את החפץ בלי שהגנבה תירשם לחובתה.

הגנבה הזאת – והסירוב להשתחרר ממנה בקלות בשל החשש כי בעתיד תצטרך לשלם באופן כלשהו על המחילה שקיבלה – מוצגת כאניגמה שמלווה את נט עם המעבר לכפר בתחילת הספר, ונפתרת רק בסופו. רק כאשר נט מבינה את הנסיבות אשר הובילו אותה למשבר חייה הנוכחי – הגנבה, ההתפטרות מהעבודה והמעבר אל הכפר – "היא מגיעה לצורה מסוימת של שלווה, לגילוי. ואז פתאום מעשה הגניבה שלה מן העבר מקבל לפתע את כל משמעותו. עכשיו היא יודעת לפענח אותו […] היא רואה בבירור שהכול הוביל לרגע הזה. לרבות מה שלכאורה לא הוביל לשום מקום" (עמ' 155). רק כאשר היא מצליחה לרקום יחסים חדשים עם ההר – לשאת את הניטרליות שלו, לשבת עליו בשלווה, לשאת את היותו גירוי עמום, כר להשלכותיה הפנימיות – היא משכילה להבין שאי יכולתה לשאת את הטוב כפשוטו נבעה מכך  שחוותה אותו כמופע כזבים מתעתע, מלכודת מפתה. 

הנסיבות הביוגרפיות לחשדנות הזאת אשר טבועה בנט, שבהן הטוב מתעתע בעוד הרע מרגיע ומוכר, אינן מתפענחות דרך הקריאה, ונותרות עמומות לקוראת כפי שהן עמומות לה עצמה. מסופר לנו כבדרך אגב, בדיווח יבש ותמציתי, על פגיעה מינית שעברה מצד שכן, חבר של הוריה שהיה מושיב אותה על ברכיו ומתחכך בה, ומלבד זאת לא מסופר כמעט דבר על עברה. נט עצמה אינה יודעת איזה משקל לייחס למקרה הזה, ועד כמה הוא עיצב את נפשה ואת מיניותה. בתוך מסדרונות התודעה הצרים והחנוקים שלה, שבהם מובילה אותנו המחברת מסה במיומנות רבה, נראה כי דרך המלך להבנתה את עצמה, וכן להבנת הקוראים אותה, שוכנת בעלילות הכלב שהיא בוחרת לאמץ מבעל ביתה. הכלב הסרבן, שנט מכנה "סייסו" (מיטונימיה ברורה לסרבנות שלה עצמה), עבר גם הוא – כך מסופר, שוב ללא פירוט – התעללות מצד בעליו הקודמים, ונט, על אף האמירה הנחרצת של פיטר השכן כי הכלב "הרוס" ללא תקנה, נאבקת לשקם את אמונו בבני אדם ואת אופיו דרך הטיפול המסור בו. 

השאלה המכרעת אם ניתן לשקם את האמון לאחר התעללות ואם טוב עשוי לצמוח מרע – היא שאלה קיומית המשותפת לנט ולסייסו, החוט האמיץ המקשר ביניהם, הנתלש בסופו של דבר ומוביל לקצוות מנוגדים של גורל. כך סייסו, שנט שוכחת לקשור או מעדיפה שלא לקשור בשל האמונה כי הצליחה לביית אותו, תוקף יום אחד תקיפה מסכנת חיים את בת השכנים, ומובל מייד למיתתו, על אף התנגדותה הנחרצת של נט, שממשיכה להאמין ביכולתו לתקון. לעומתו נט, כך עולה מהסצנה הסוגרת את הספר, מגיעה אט אט להתרה נפשית המאפשרת לה להיפרד מן הקשר עם אנדראס ולהבין את הנסיבות הפנימיות שהובילו אותה אליו.

הטרנספורמציה הזאת כמובן אינה קורית בקלות. נט בוחרת להתחכך עם הרוע ראש בראש, ונמשכת בעבותות דווקא אל האיש שמציע לה עסקה חד־משמעית, עסקה זנותית, שאינה מצריכה כל פרשנות. אפילו שם, במחוז החד־משמעי ביותר, האובססיה שלה לפענוח אינה יודעת מנוח, והקושי שלה לעגון במסמנים הגלויים ולראות את האיש שעומד מולה וחושף את מגבלותיו בגלוי, הופכת לאובססיה מינית, שהיא אינה מצליחה להשתחרר ממנה עד אשר אנדראס עצמו בוחר לסיים את הקשר. 

גדולתו של הספר מצויה במלאכת המחשבת שבה הוא מוביל אותנו אל תוך הלולאות המחשבתיות של נט, אך בד בבד מקפיד על מרחק סיפורי שמשמר את המתח שבין חוויית העמימות של הקוראים לבין חוויית התמצאותם במתרחש. גדולתו הנוספת ניכרת בכך שהדמויות, אפילו דרך תודעתה רוויית ההשלכות של נט, אינן מצטיירות בשום שלב כדמויות חד־ערכיות – רעות או טובות באופן מוחלט – ומנגד גם הרוע אינו מוצג רק כפרי מוחה המיוסר של נט, אלא כממשות מבעיתה שבוקעת לפרקים מתוך המציאות עצמה באופן מפתיע ומאיים. כך, למשל, החרדה של נט שאנדראס ישליך אותה מההר בזמן טיול רומנטי, שמצטיירת בקריאה ראשונה כחרדה מופרכת, מקבלת לפתע אישוש חלקי במציאות, כאשר היא מתוודעת לכך שאנדראס הטביע בגיגית ביתו בלי להניד עפעף את הגורים שהמליטה החתולה שלו. דווקא משום כך, מתוך הדיאלקטיקה הזאת, שבה המציאות היא תמיד תערובת בלתי מובחנת של עובדות ממשיות ושל השלכותינו הפנימיות, מרתק כל כך להתחקות אחר המאבק הפנימי של נט, לנסות להבחין  בין מה שנמצא, לבין מה שאנו מוצאים., גם כאשר כל העת אנו, בדיוק כמותה, עומדים בתוך תודעתנו, ואף פעם לא מחוצה לה. 

.

דנה לובינסקי היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת. ספר שיריה הראשון "בלי ברית, בלי מילה" ראה אור בעם עובד וזכה בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. ספר שיריה השני "פעם בערת" ראה אור השנה בהוצאת לוקוס. כותבת על הממשק בין פסיכואנליזה, מגדר וספרות. אם לשלושה. 

.

שרה מסה, אהבה אחת, לוקוס, 2023

.

>> במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יובל אונגר על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן ודפנה לוי על "מותו של המחבר" מאת רות לורנד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"שאתה תוף זעיר": קריאה בספר "שהעולם פתאומי" מאת גיא סער רוסו

מאיה ויינברג

.

שהעולם פתאומי (עם עובד, 2023) הוא ספר החף מכל הגדרה ברורה, שאינו דומה לשום סוגה פואטית או דגם טקסטואלי בשדה הספרותי העברי. בכל עמוד נתונות שורות ספורות, אחדות, ללא כותרת, ללא ציון כלשהו, ללא מִספור. במינימליזם הזה הן מובילות לעמוד הבא, שם תופיע שורה אחת בעמוד או כמה שורות נוספות וכך הלאה, מתחילתו ועד סופו של הספר. כל שורה או אמירה או אמיתה שכזו מתחילה בשֶׁ. וכך, באופן המעודן הזה, מתהווה והולך טקסט מתמשך, ספר הביכורים הבשל והצלול של גיא סער. כבר בכותרת עצמה, שהעולם פתאומי, נפתח הספר מתוך תנועה, תנופה, או רצף כאשר הוא נפתח בש' הזיקה, אוחז בידו עבר סמוי אל תוך העתיד לבוא. כותרת הספר היא משפט לא שלם, משפט שהגרעין שלו חסר, שנשארה ממנו רק הפסוקית. אבל גם בטקסט הפותח את הספר אין התחלה של ממש, אלא כניסה לתוך רצף שהתקיים טרם הקריאה, ובוודאי יתמשך גם אחריה. בתוך הרצף המתמשך, המתגלגל, קורה דבר מה המהלך לאט ועמוק, שנדמה כי אין לו ראשית או אחרית. כך, לאורך הספר מתרחשים דברים גדולים וקטנים, ובפתאומיות, שהרי העולם פתאומי. 

נראה שהנכון ביותר, המדויק ביותר, הנאמן ביותר לפואטי בספר הזה, יהיה לצטט מתוכו שורות שיריות בשלמותן. למרבה הצער, אי אפשר לבקר ספר שירה רק בציטוט השירה שבו, ולכן נכפה על הקוראים וגם על כותבי הביקורת להתרחק מעט מהטקסט ולבחון אותו מן הצד. בספר של סער רוסו כל שורה עומדת בפני עצמה כעולם במלואו. היא אמירה, אקסיומה, או טיעון שעל על הקורא להמשיך ולגלגל את המשפט בתוכו. מכיוון שכל משפט הוא קצר יחסית, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, מוטל עליו להלך אצל הקורא כברת דרך, להיפתח לאורכה במלואו ולהתפענח. נדמה שכל משפט מתחיל בקריאה במוחו של הקורא, ממשיך משם אל ליבו, נמדד גם בגופו המגיב, עובר אל מרכז שיקול הדעת ובו גם המצפון או החלק המוסרי המודד את משקלה של האמרה. כעת ממשיך המשפט אל מרכזים העוסקים ביופי ובאסתטיקה, וכך ישלים את מסעו המדומיין, ועם זאת הממשי מאוד, אצל הקורא. התנועה עשויה להתממש בסדר שונה, במהירות ההולכה העצבית, אבל גם התודעתית־מנטלית, כל אמיתה נטעמת, חולפת בין התחנות השונות ופועלת על החושים. מטבע הדברים קריאה שכזו מצריכה שהות, וההדהוד המתואר כאן הוא לטעמי מרכז העשייה הפואטית של הספר. הוא המעשה שהטקסט עושה בקורא (ובמה שקורה), באופן טבעי וגם ערמומי. טבעי – כי יש להשתהות בשעת קריאה של טקסט עשיר ומזין; וערמומי – מכיוון שהשורות נוטות לתעתע, להתרחב, להתפרש ולהיפתח אל דבר אחר. בין השורות הספורות, המובאות בכל עמוד, קיים מכנה משותף דק, עדין ונרמז. השורות נוגעות זו בזו, משוחחות זו עם זו, אולם השיח מופשט, נמסר רק במשורה, נותר פתוח לפרשנות. עמום. 

שֶׁהַשַּׁלֶּכֶת מַפְשִׁיטָה וּמְגַלָּה

שֶׁהֶעָלִים מְכַסִּים אֶת הָאָרֶץ כִּשְׂמִיכַת צִפּוֹרִים

שֶׁהָעֵינַיִם מְקִיצוֹת שְׁתוּיוֹת מֵהַלַּיְלָה

שֶׁעָטִינוּ שִׁרְיוֹן מִלִּים

(עמ' 15)

.

אם אנסה לפרש או לפענח את האמיתות הללו בקול, או באופן מילולי, ודאי איכשל בלשוני. המשפט השירי מתמצת את עיקרו מתוך עצמו באופן מדויק, מושלם, מתוך הצמצום. אנסה בכל זאת לתאר את ההתפענחות ההדרגתית המתקיימת במוחי עם הקריאה.

השלכת מפשיטה עלים ומגלה ענפים תחתם, אולם השלכת מגלה גם את מבנה העץ ואת צורת היסוד שלו. שלכת רגשית או מילולית מגלה את נפש האדם, ללא שריון המילים שהוא עוטה על עצמו עם בוקר. ללא העלווה, הרעש הירוק, התנועה, הפרחים והפירות, הקישוטים והצבע, הסחות הדעת והחושים – מתגלה הדבר היציב ביותר, העמוק, הבסיסי. כך גם בנפש, בשלד הגוף, בעץ. העלים שהעץ עטה על עצמו ובנה מתוכם מקלט לציפורים עצמם, לקן, לגוזלים, היו לשמיכה של האדמה עם בוא השלכת, ובכל זאת נותרה בהם החיוּת הקודמת, האורגנית, מתוך שכנות הגוף והגורל לציפורים שידעו, והנה הם עצמם נעשו לשמיכת ציפורים. גם בנשירת העלים, במותם הגלוי, נותרת מהות, המשך הדרך לגוף אחר, לחומר אחר, צבעוני וחי לא פחות. מתוך שמיכת הציפורים מתעורר הגוף, בעיניים שתויות מהלילה. מִלַּחוּת הטל של הלילה על העלים, מתוך החלימה, מתוך הדמעות, ההפרשות, התנקות העין במחזור הערות והשינה המזכיר את מחזור הערות והשינה של העץ. 

הקריאה בספר נדמית במידה רבה כהזמנה לטיול במרחבי המזרח הרחוק: ראשית, מבחינה פילוסופית תפיסתית התכנים הקצרים, המתבוננים, ההווים, המדויקים מטבע היותם קצרים, הם בעלי מוטיבים מובהקים של שירת הייקו: כתיבה מדודה המשתמשת בארגז הכלים של הטבע או של האנושי, המביאה רגע יחיד בזמן, לרוב בציון מפורש של הרגע, המספרת על דבר רחב יותר מזה המובא בטקסט; שנית, התכנים מאזכרים היטב תפיסת עולם זן בודהיסטית. כזו המיטיבה להביט, ללא שיפוט, ומביאה את הדברים במלוא יופיים וכאבם. שני ההיבטים הללו בפואטיקה של הספר מתיישבים יפה עם טביעת האצבע של עורך הספר וסדרת השירה דרור בורשטיין, המזוהה, בין היתר, עם המחוזות הללו. נדמה שמצא, וטוב שמצא, זה את מינו של זה; שלישית, חוויית הקריאה בספר דומה לאכילת מזון חדש מהמזרח הרחוק. אינך יודעת מה את מכניסה לפיך. זה מתחיל מתוק ונעשה מלוח, או להפך, או חסר טעם ברור, ואולי טעם חדש ושמו אומאמי. באופן דומה מאוד השורה מתחילה כדבר אחד וממשיכה להתפתח ולהיעשות לדבר אחר. מהדהדת באופן נרחב ומתמשך, כמעין מעשה אדוות.

יש משפטים אחדים, העומדים בפני עצמם לבדם על עמוד שלם, שמצליחים על נקלה להחזיק רעיון שלם.

למשל המשפט: "שֶׁמִּתּוֹךְ הַקֶּרַע אָנוּ מַבִּיטִים" (עמ' 8)

בפשט אנחנו יכולים להביט רק מתוך מה שנגלה לנו, נקרע מעל עינינו, נחשף למול עינינו, המעט שהתרחש מולנו. בדרש אנחנו נוטים להביט בדברים מתוך הקרע שלנו, כלומר מתוך הפצע, מתוך המקום הקרוע, המסוכסך, שאינו שלם ואינו שלֵו. מהמקום הזה אנחנו פועלים, מחפשים מזור, דיאלוג, לשם דעתנו פונה. למשל המשפט "שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲנוֹת בִּשְׁתִיקָה" (עמ' 16).

עצם הרעיון ששתיקה היא אפשרות בשיחה, דרך לענות, הוא חדש ומרגש מרגע שנותנים עליו את הדעת. למעשה זו אפשרות מצוינת; המקיימת הקשבה, הבנה, הזדהות ותמיכה; ולפעמים עולה בכוחה על מלל רב. בה במידה אפשר לענות בשתיקה כדי להעביר את ההפך הגמור: לא להסכים, לא לאשר, לא לתמוך. אבל גם אפשרות נוספת קיימת, והיא לשתוק כדי להבליג, לעקוף ויכוח או עלבון, להשאיר אפשרות להמשך הידברות בעתיד. זוהי תזכורת חשובה לקוראת.

למשל המשפט הסתום משהו "שֶׁיֵּשׁ לֶאֱהֹב אֶת הַדְּבוֹרָה" (עמ' 30).

האם יש לאהוב אותה מכיוון שהיא חרוצה, חברתית ויצרנית, ואלו תכונות שיש להוקיר? ואולי משום שהיא רחוקה מאיתנו מרחק ביולוגי וטקסונומי רב, ותיקה מאוד על פני כדור הארץ, ולכן יש לאהוב אותה מתוך רחשי כבוד? ואולי הדבורה קטנה ובת חלוף, וגורלה האקראי בשעת מפגש נתון לשרירות ליבנו – האם להמית או לחוס – ועלינו לאהוב את הדבורה מתוך חמלה? ואולי יש לאהוב את הדבורה כפי שאוהבים דבר טוב או מועיל שעלול גם להכאיב, ולקבל אותו פשוט כפי שהוא, סמל להפכפכות החיים עצמם? אולי אם נאהב דבר מורכב כדבורה נוכל לאהוב גם מורכבויות אחרות באחרים? בעצמנו?

הסיטואציות שהמשורר מעלה, במשפטים השונים, לקוחות מחד גיסא מתוך חוויה אישית מאוד, הניכרת בדייקנות או בקירוב של נקודת המבט. מאידך גיסא כל סיטואציה נושאת אמת כללית, אפילו מופשטת, אמת אוורירית, פילוסופית, נקייה במובן של התעלות נקודת מבט מגובה רב. למרבה הפלא לפעמים שני הדברים מתקיימים במידה דומה באותו המשפט עצמו.

שֶׁיֵּשׁ חִפּוּשׂ תְּמִידִי אַחַר הָעֵינַיִם

שֶׁלִּרְקֹד נִתָּן גַּם כְּשֶׁלֹּא זָזִים

שֶׁאָנוּ מְקֻשָּׁטִים בְּעוֹר

שֶׁאֶפְשָׁר לָחוּשׁ אֶת שֶׁלֹּא נִתָּן אַף לְדַמְיֵן (עמ' 69)

סער רוסו מקיף בשירתו את סביבתו; את איברי הגוף, מאצבעות הרגליים ועד קמטי זוויות העיניים; את תמונת הנוף סביבו, מעץ האורן ועד האוקיינוס; את גרמי השמיים ואת תנועתם. הוא נוגע ברחוק ושב אל הקרוב ולהפך. להבנתו הדברים חד הם, משתקפים זה בזה ללא הפרדה.

מעניינת תנועתו האמיצה פנימה, אל נבכי הנפש באשר היא מסתתרת, ובמגוון האופנים הרחב, האינסופי אולי, המקובל והמקובל פחות, שבהם היא מוצאת ביטוי. נקודות השקה חשובות ומסקרנות חוזרות ומוזכרות לאורכו של הספר, והן דורשות מפגש בין הגוף לנפש, בין הגוף לגופים אחרים, בין הנפשות השונות, אבל גם בין הנפש לעצמה ולצורך שלה בַּשקט ובחֵירות לחפש ולהגדיר את עצמה. 

שֶׁגּוּף הָאָדָם נִרְאֶה כְּבֶן אַרְבָּעָה עָשָׂר מִילְיַארְד שָׁנָה

שֶׁהַגּוּף מַחֲזִיק דְּבַר מָה נוֹסָף מִלְּבַד עַצְמוֹ  

שֶׁבְּבִטְנֵנוּ מִבְצָר

שֶׁהַדַּעַת מְנַסָּה לְהִסְתַּדֵּר בְּתוֹךְ הַגּוּף

.

שֶׁהַמּוֹחַ הוּא הַמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם

שֶׁמִּתְעַיְּפִים בַּלַּיְלָה לִהְיוֹת בְּנֵי אָדָם

…

שֶׁמִּתְקַיֶּמֶת בְּתוֹכְךָ שִׂיחָה גּוֹרָלִית 

(עמ' 27)

פעמים רבות ניכרת התבוננות פלסטית, ויזואלית, אימאג'ית הטמונה בבסיסם של המשפטים, תפיסה מובנית של האסתטיקה של החומר, הטבועה במשורר אולי בהשפעת היותו פסל העוסק בחומר במובן הפיזי, המרחבי, בחדר הגשמי.

.

שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ נוֹטֶה כְּלַפֶּיךָ כְּשֶׁאַתָּה מִתְכּוֹפֵף

…

.

שֶׁלֹּא נִתָּן לִרְאוֹת אֶת הַדָּבָר עַצְמוֹ 

שֶׁהַצּוּרָה בְּנוּיָה מִלִּבְנֵי צוּרוֹת   

שֶׁיֵּשׁ אֵיבָרִים נַפְשִׁיִּים

שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁקֹל פִּי שְׁנַיִם

(עמ' 32)

נדמה שלאסופת המשפטים המובאת בספר אין ראשית ואין אחרית. הן נקודות התבוננות שונות, אמיתות או תובנות, הנובעות כל אחת בזמנה. כל משפט עומד בפני עצמו, מזמין לשהות, על אף שכנותו הפיזית למשפטים סמוכים. לעיתים משפטים סמוכים מצטברים תודעתית ליצירת היגד משותף, לעיתים להבעת ניגוד דווקא. כך או כך הזמן אינו עוצר. שום נקודה אינה חותמת משפט, וכך המשפט הבא נפתח מתוך המשך ברור, טבעי. עם זאת אין תחושה של הכבדה או הצפה בשעת הקריאה, להפך. יציאה למסע, להרהור, להתבוננות ראשונית, תמימה, קשובה. נדמה שכל שעה יפה לפתוח ולקרוא בספר המיוחד הזה, בסוגה שהוא מעמיד. גם אם רק משפט אחד בלבד נקרא, גם הוא מיטיב ומספיק. אין קו עלילה תמטי להיצמד אליו, אין גיבור וגיבורי משנה, אין אפילו דובר לשיר. יש אולי מעין מורה דרך שבעצמו שרוי בתהייה מתמדת, המצביע במילותיו ואומר ראו. ציר הזמן הוא ציר ימי חיינו. הדובר בשיר הוא הקורא. 

.

אני נאחזת בגדות הספר, כפויה מטעם עצמי לחלץ את גבולות הגזרה של הטקסט. 

הספר נפתח במשפט "שֶׁכִּמְעַט הַכֹּל מַזְמִין לָגַעַת", שולח יד ומזמין לצאת לחוויית קריאה שאין שנייה לה בעולם השירה העכשווי, וסוגר במשפט "שֶׁאַתָּה תֹּף זָעִיר".

אותו תוף זעיר המרצד על מסך המוניטור בבדיקת ההדמיה הראשונה בהיריון, שבה מחפשים דופק, אות חיים. אותו תוף ההולם מאז באוזנינו, הוא קולנו שלנו, המחריש אותנו להאזין, לצעוד, לפעול, על פי רוב לקול מקצבו. אותה ההכרה רחבת המבט, העמוקה, המתמדת. אכן תוף, אבל זעיר.

.

מאיה ויינברג היא משוררת, רופאה וטרינרית וחוקרת עטלפים. רשימותיה ראו אור במוסך בגיליונות אוגוסט 2022 ואוגוסט 2023. ספר שיריה הרביעי, "אבן על אבן", רואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס. 

.

גיא סער רוסו, שהעולם פתאומי, עם עובד, 2024

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עשהאל פלד על "התמנון השבע" מאת שני פוקר וטליה סיידל כהן על ספר השירה של נעמי חשמונאי "בסוד חשמל"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קטע מהרומן כחיות הנוהמות ביער מאת אהוד פירר, מתוך הפרק "תורת ארץ ישראל"

.

נו, איך היה?

גידי, הבחור החדש, ישב לבדו בבית המדרש, הגמרא פתוחה לפניו וסביבו ערֵמה של ספרים. כשחלפתי לידו הוא הרים את ראשו מהספרים והסתכל אליי. נדמה לי שהיה שמץ של לגלוג במבטו. 

סליחה? 

שאלתי איך היה. חזרת עכשיו מהשיחה של התת־אלוף הזה, לא? נו, היה מעניין?

הסתכלתי בו בפנים חתומות. היה מרתק, אמרתי והבטתי היישר בעיניו. מדהים, דברים שלא שמעתָם אוזן. אני בטוח שהדברים ששמעתי הערב מתת־אלוף ארז ברגמן ישנו את חיי, בדיוק כמו שהם שינו את חייהם של כל שאר האנשים שהיו שם.

חיוך הסתמן בזוויות פיו. טוב, הוא אמר. זה רק מתבקש שיהיה לו משהו מעניין להגיד. הוא הרי הרג המון אנשים, לא?

גם אני חייכתי. ככה לפחות היה כתוב בטיימס. 

אחר כך התפתחה בינינו שיחה. דיברנו קצת על הגיוס המתקרב, על הישיבה, על הדרך הנכונה ללמוד. גידי אמר לי שהוא לומד כרגע את מסכת יבמות, בעיון. כבר מזמן הגיע למסקנה שיוכל באמת להתפתח בלימוד רק אם ילמד בכוחות עצמו. בלי שיעורים, בלי רבנים ובלי חברותות. הרבנים בישיבות, כך אמר, הם בעיקר אנשי חינוך. למדנות היא פחות העניין שלהם. קשה היה להחמיץ את הבוז בקולו. הוא לא האמין שיש לכל הרבנים הללו באמת מה ללמד אותו. ואת התלמידים העריך אפילו פחות. משום כך בשנים האחרונות הוא נודד בין ישיבות. מפלס את דרכו בים התלמוד לגמרי לבדו. מנסה למצוא לעצמו דרך חדשה בעולם התורה. דרך שלא הלך בה עוד איש מעולם. 

אבל זה לא קשה ללמוד ככה, לגמרי לבד, בלי אף אחד לדבר איתו?

זה חלק מהעניין, הוא אמר בקול נמוך, מדגיש את המילים. זה קשה, זה צריך להיות קשה. ככל שמשהו הוא יותר קשה ככה אתה יודע שהוא יותר אמיתי.

מבחוץ נשמעו קולות שירה. יחד, יחד, כולם קדושה, לך ישלשו! ארבע מאות בחורים צעירים ונלהבים רקדו שם. אוחזים זה בכתפו של זה, נעים בצפיפות, צועקים בגרון ניחר. בפנים הקשבתי לבחור רזה וקודר שדיבר על מסע, על חיפוש דרך, על הצורך למצוא משהו שהוא מעבר לכל זה. מאז שהיה נער, כך סיפר, הוא עוסק בחיפוש. בערך בגיל שש־עשרה כבר הבין שכל הרבנים וכל המחנכים לא יוכלו ללמד אותו שום דבר חדש. בערך בגיל שבע־עשרה הפסיק לשמור מצוות. בין לבין הוא קרא כל מה שהצליח לשים עליו את ידו — ספרי פילוסופיה, מדע, הגות יהודית. אבל אז, כך אמר, אז הוא הבין שדווקא יש דרך לחיות חיים בעלי משמעות בתוך העולם הזה, והדרך הזו היא להקדיש את חייך לתורה. לא תורה ועבודה, לא תורה עם דרך ארץ. רק תורה. מסירות מוחלטת, חסרת פשרות. לתת הכול כדי לקבל הכול. מאז הוא מקדיש כל רגע ורגע כדי להפוך את עצמו לגדול בתורה. חי בבדידות מוחלטת, עמל ביום ובלילה, במטרה להיעשות למשהו שהוא קצת יותר מאדם.

בזמן שדיבר התבוננתי בעיניו האפורות, בתווי פניו החדים, בתנועה העצבנית של כפות ידיו. מעולם לפני כן לא פגשתי מישהו שמדבר כך. ברצינות שכזאת, בלהט שכזה, בבוז עמוק כל כך כלפי העולם וכלפי כל מי שמאכלס אותו. בוז שמלוּוה גם באמונה בלתי מעורערת בעצמו ובייעודו. לרגע אחד תהיתי אם מאחורי כל המשפטים המנוסחים בקפידה שלו לא מסתתר סתם בחור מוזר שקצת איבד קשר עם המציאות. לחלופין, תהיתי שמא זכיתי באותו ליל שבת לפגוש צדיק בהתהוות, גדול הדור הבא. ואולי ההבדל בין השניים איננו גדול כל כך. 

היי, יואש! מישהו קרא לעברי. מה ברחת באמצע? קצת קשה אז נשברים?

חבורה של בחורים פרצה אל תוך בית המדרש. כולם סמוקי פנים, ספוגים זיעה, מדברים בקולי קולות בעת ובעונה אחת. גידי חזר אל הגמרא שלו, מסמן לי בכך שהשיחה שלנו הסתיימה. התיישבתי ליד השולחן שלי, מנסה גם אני לשקוע בגמרא. רק מדי פעם הייתי מגניב מבט אחורה, לעבר המקום שבו הוא ישב, שקוע לחלוטין בלימוד. היה באדם הזה משהו שתפס אותי, בכך אין ספק. אבל עם זאת היה גם קול בתוכי שיעץ לי לשמור מרחק. אחרי הכול, לא סביר שכל הרבנים, כל המחנכים, כל האלופים במיל, שכולם טועים, ורק האיש הצעיר והמוזר הזה הוא היחיד שבידו התשובה.

.

3.

באביב, כאשר רוחות של שלום נשבו במזרח התיכון וכוחות צה"ל החלו להיערך ליציאה מן העיר עזה, הגענו בועז ועמיחי ואני, עם עוד קרוב לעשרים חבר'ה מן הישיבה, אל בסיס הטירונים של גולני בבזק. למחלקה שתיים בפלוגה גימ"ל, מחלקת הביני"שים. כל התקופה ההיא זכורה לי במעורפל, כמין חלום. אני זוכר בעיקר את החום, האבק, הצעקות. הריצה המייגעת על כביש האספלט שהקיף את הבסיס. הכובד המעיק של רצועות האפוד. הגוונים האחידים של חום וצהוב וירוק דהוי ששלטו בכל מקום. העייפות, הבהילות, הייאוש. הימים הוקדשו בעיקר למטווחים. קולות הירי, הצעקות של דדי המ"מ, חיילי האויב העשויים קרטון ירוק, שאותם כמעט תמיד החטאתי. מצב שכיבה ומצב כריעה וירי לאחר מאמץ ונשק בשישים מעלות. הלילות הוקדשו לטרטורים. דקות ארוכות של עמידה על האגרופים, כשהגוף רועד כולו מחמת המאמץ. זחילה עצבנית במעלה הגבעה, בתוך סבך של קוצים, בניסיון חסר סיכוי להגיע אל נקודת האור ההולכת ומתרחקת. ריצה מבוהלת, היסטרית, בתוך החושך, כשהנשק חובט בברכיים, הזיעה ניגרת במפלים ומכל עבר נשמעים קולות התנשפות ואנקות. מחלקה שתיים, אתם נראים כמו חבורה של כוּסיות! הסמל היה צורח אלינו מתוך החושך במין עליצות משונה. ואז הכול היה מתחיל מהתחלה, שוב ושוב. 

שנים אחר כך, כשאספר למישהי על הטירונות, היא תשאל אם חלפה במוחי אי־פעם מחשבה על התאבדות. אז התשובה היא שלא, בכל הטירונות מעולם לא חשבתי על התאבדות. למעשה, בתקופת הטירונות כמעט לא חשבתי על שום דבר. הייתי עסוק מדי. עסוק בלהגיע בזמן למסדר בוקר, לשמור על העיניים פקוחות, לשמור על הנשק נקי. לשמור על שמץ של שפיות. מאותן סיבות גם לא קראתי כלום בטירונות. לא את הלכות צבא וגם לא את מלכוד 22. עד כמה שזכור לי, אף אחד אצלנו לא קרא (בועז הביא בשבוע הראשון את הקרב האחרון של יוני, אך מעולם לא פתח אותו. עמיחי ניסה לפעמים בערב ללמוד משניות, אבל בדרך כלל נרדם באמצע). הקיום שלנו בחודשים ההם היה קיום ללא דיבורים, ללא מחשבות, ללא חלומות. קיום שיש בו רק זיעה ואבק ופקודות שנצעקות לאוויר וקולות ירי וייאוש. 

אם היה בכל זאת נושא שכולם אצלנו אהבו לדבר עליו, זה לבנון. לבנון היתה הדבר האמיתי, מחוז החפץ, המקום שאליו הובילו כל הדרכים שבהן צעדנו. אם עזה היתה המלחמה הרעה וחסרת הפשר, אז לבנון היתה המלחמה הטובה, המלחמה הנכונה, המלחמה הצודקת. בלבנון — כך לפחות הבטיחו לנו המפקדים — אין שום מתנחלים, שום פעילי שמאל, שום ילדים רזים עם עיניים גדולות ועצובות שיכולים להיהרג מכדורי פלסטיק. לא, בלבנון יש רק לחימה. שם יש מארבים, ומבצעים חוצי קו אדום, והיתקלויות מטווח קצר עם לוחמי החיזבאללה האכזריים והמיומנים. ומעשי גבורה שבעקבותיהם אתה עשוי להגיע לעמוד הראשון בעיתון ולעלות לדרגת סמ"ר. משום כך איש לא רצה להגיע לעזה. כולם רצו להגיע ללבנון. 

מורגנשטרן, קום, ספר למחלקה מה עשית.

קמתי על רגליי, אצבעותיי המיוזעות מתהדקות על קנה ה־M16. התקשיתי להיזכר מה עשיתי. אבל זה כנראה היה משהו רע. העברתי מבט על שורת הפרצופים אדומי העיניים, החרוכים מן השמש, של חבריי למחלקה. הם ישבו לבושים במדי אל"ף, אוחזים את הנשק בין ברכיהם, מסודרים בחי"ת לאורך קירות צריף האזבסט. האוויר היה רווי בגרגירי חול ועמד בו ריח חזק של סולר מהנשקים המשומנים. השפלתי את עיניי לעבר נעליי הלא מצוחצחות בעליל. דדי המ"מ נעשה חסר סבלנות.

מורגנשטרן, אנחנו מחכים.

אֶה, אני לא עמדתי בזמנים, המ"מ?

מורגנשטרן, אתה מנחש לי? קולו התרומם בצעקה. לאחר מכן פנה לכל המחלקה. יואש מורגנשטרן חושב, שהוא יכול להמשיך לזרוק זין…

המ"מ, התערב עמיחי. אם אפשר לא להשתמש במילים כאלו…

עמיחי, תסתום את הפה! יש לך שעתיים ביציאה! עכשיו, דדי המ"מ יישר את הכיפה הקטנה על ראשו המכוסה זיפים וניסה להחזיר לקולו את הנימה הסמכותית־משועממת של מפקד מנוסה. יואש מורגנשטרן שלנו חושב שהוא יכול להמשיך לזרוק, הוא חושב שאם הוא יֵשב בשקט ולא ידבר, המפקדים שלו לא ישימו לב אליו ולכל הפאקים שהוא עושה. מורגנשטרן, אתה חושב שאתה יכול לעבוד עלינו? אתה חושב שאנחנו לא רואים אותך?

לא עניתי. הזיעה נטפה על פניי. מבעד לנעליים הכבדות יכולתי להרגיש את אצבעות רגליי מזיעות בתוך גרבי הצמר הצבאיות. יכולתי להרגיש את השלפוחיות שעל כפות הרגליים. כל כך השתוקקתי להסתלק מן המקום הזה.

מורגנשטרן! קולו של דדי המ"מ שוב התרומם. אתה חולם לי?!

לא, המ"מ.

מורגנשטרן, הוא נאנח בתיאטרליות. תסתכל על עצמך. אתה לא חייל, אתה צ'יקמוק. אתה ביזיון למחלקה. אתה חושב שאני יכול לצרף אותך ככה למשפחת גולני המפוארת? אתה חושב שאני יכול לקחת אותך ככה איתנו ללבנון? מורגנשטרן, אתה רוצה בכלל לעלות איתנו ללבנון?

כן, המ"מ.

לא שמעתי אותך.

כן, המ"מ! צרחתי בשארית כוחותיי אל חלל הצריף המאובק.

טוב מאוד. אז בגלל שסגרת כאן כבר עשרים ושמונה יום, השבת אתה יוצא הביתה, אפילו שלא מגיע לך לצאת. אבל בעוד שבועיים, אם אני לא רואה שאתה החייל הכי מצטיין במחלקה, אתה אוטומטית מקבל שבת, ברור? אז, מורגנשטרן, נכון לעכשיו יש לך שבת על תנאי, שב. בועז, הוא התבונן בדף המקופל שבידו וחיוך אכזרי הסתמן על פניו. סוף־סוף הגענו אליך. קום וספר למחלקה מה עשית.

.

4.

האוטובוס נעצר בחריקת בלמים עייפה וכולנו נשפכנו אל החוץ התל־אביבי המהביל. תערובת של אוויר לוהט ומעופש, ספוג ריחות של אספלט ושל דלק, הכתה בפניי. מסביבי נדחקו עשרות חיילים, מנסים לפלס לעצמם דרך אל תוך בניין התחנה המרכזית החדשה, מפלצת ענקית של פלדה ובטון ופלסטיק צבוע בצבעים עליזים, שנפתחה לא מזמן ואשר על פי הפרסומים אמורה לשקף את העתיד הטכנולוגי והתוסס של מדינת ישראל. אחזתי בידי את ה־M16 הארוך בעודי נאבק בצ'ימידן הענקי, שמשך אותי בכוח לעבר הרצפה. שנאתי את התיק הארור הזה כמעט כמו ששנאתי את הנשק. כמעט כמו ששנאתי את הנעליים. סליחה, התנצלתי בפני מישהו שקְנה הנשק שלי נתפס ברצועת התיק שלו. נעתי בתוך הגוש הירקרק והעייף, מתקדם במשהו שהיה בין הידוס לצליעה. השלפוחיות בכפות רגליי שילחו בי דקירות של כאב עם כל צעד. הייתי חייל קרבי, לוחם בגולני. אחד מבניה הנבחרים של האומה הישראלית. בו בזמן הייתי גם בחור ישיבה המגשים בגופו את תורת ארץ ישראל ומחבר את השמיים והארץ ואת יוני נתניהו עם הגאון מווילנה. המשכתי לצלוע בינות להמוני החיילים המותשים שרבצו על רצפת התחנה. יותר מכל דבר אחר רציתי לישון. 

בתחתית המדרגות הנעות זיהיתי פרצוף מוכר. אהלן, מה קורה? לגידי היה רובה גליל ארוך עם קת מקופלת, ועל כתפו התנוססה הכומתה הירוקה כהה של חיל המודיעין. בירכנו זה את זה לשלום ולחצתי ברפיון את ידו. הבחנתי שהבלורית שלו קוצצה ושפניו היו שזופות יותר, אבל מעבר לכך הוא לא השתנה מאוד. החלפנו כמה מילים, והוא אמר שיש לו עוד חצי שעה בערך עד שהאוטובוס שלו יוצא. בינתיים הזמין אותי להצטרף אליו לקפה ובורקס בקומה ארבע.

ומה נשמע אצלך?

אתה יודע, משכתי בכתפיי. טירונות וזה.

ברקע התנגן להיט טורקי כלשהו שזכה לא מזמן לגרסה עברית. כל מה שקדם, שקדם. כל מה שקדם בן אדם. הייתי עייף עד מוות. בקושי הצלחתי להחזיק את הכוס ביציבות. לעומת זאת נראה שגידי, אולי באופן קצת מפתיע, דווקא השתוקק לדבר. הוא סיפר לי שהוא משרת כתצפיתן באיזה בסיס בצפון, אבל חוץ משמירות הוא לא עושה שם הרבה. יש איזה בית כנסת קטן בבסיס, אמר. בדרך כלל הוא עומד ריק. ככה שרוב הזמן הוא שם. משתדל ללמוד מתי שרק אפשר. לפני שבוע התחיל את בבא בתרא, בעיון. השאיפה שלו היתה לסיים את המסכת עד סוף השירות. איחלתי לו בהצלחה.

שתי בחורות בחולצות בטן חלפו על פנינו, מדברות זו אל זו בקולות רמים. משהו שקשור למכנסיים בגזרה נמוכה. צעיר גברתן בגופייה צעק דבר מה ברוסית ומיד פרץ בצחוק מתגלגל. מעבר לשולחן גידי המשיך לדבר. עוד ועוד, ללא הפסקה. רק אתמול הבנתי משהו לגבי סוגיית היזק ראייה, אמר. יש לך סבלנות לשמוע? יאללה, נעסוק קצת בדברי תורה. אז ככה, יש שלוש דרכים עקרוניות להבין את שורש החיוב בנזק. לאחר מכן דיבר על השותפים שרצו לעשות מחיצה. על כתלים עשויים גוויל, גזית, לבנים. חומות שהלכו וגבהו. אני מקווה שברור לך שהמשנה לא באה ללמד אותנו הנדסת בניין, כן? אנחנו מדברים פה על מושגים מופשטים. התאמצתי להקשיב, אבל הרגשתי כיצד המילים שלו מתפזרות סביבי. קשות, יבשות, חסרות מובן. מילים שהתגבשו לרגע למשפטים, אך מיד אחר כך שבו והתפרקו. אז מה בעצם ההגדרה של היזק ראייה? הוא המשיך. איך מתרחש הנזק? על הקיר מאחורי גבו של גידי נערה כמעט עירומה בגובה שלושה מטרים חייכה אליי, מושיטה בקבוק של משקה זרחני. לידה ניצב צעיר בחליפה ושיער משוח בג'ל. אני רוצה להצליח, איזה בנק יוכל לעזור לי? גידי נותר אדיש לשניהם. אדיש לכל אותו עולם רועש ומהביל שהקיף אותנו מכל עבר. עולם מלא מודעות פרסומת ענקיות, אנשים נחפזים, צעקות, קולות צחוק. עולם של חיילים עייפים ולהיטים שמנוניים בטורקית ובורקסים יבשים, מחוממים למחצה. עסוק באופן מוחלט בבניית היקום החלופי שלו. יקום שמורכב אך ורק מקושיות חדות ומתירוצים מבריקים. שקוע בבניית מערך עצום, אין־סופי, של מושגים מופשטים, נטולי פגם. חומות כבירות של שיש מבהיק. מתנשאות אל על, מעל העננים, הרחק מעבר לקצה גבול הראייה…

יואש?

שפשפתי את עיניי. אה, סליחה. נראה לי שניקרתי לרגע…

אם גידי נעלב מהעובדה שנרדמתי באמצע ההרצאה שלו, הוא לא הראה את זה. החלפנו עוד כמה מילים ולאחר מכן כל אחד פנה לדרכו.

.

במאמץ רב העליתי את הצ'ימידן העצום על כתפי. שנאתי את הדבר הזה בכל הלהט שיכולתי להפיק מגופי העייף. בידי השנייה אחזתי את הנשק שנחבט ברגליי. מקהלת גברים בעלי קול עמוק פקדו עליי ללכת מערבה. בסדר, בהזדמנות. חלפתי על פני חנות דיסקים ענקית שנשאה את שמו של אבי האלים. קדימה, עודדתי את עצמי בלי קול. עוד מעט נגיע. אז הרב עמוס רוצה לחבר את הקודש והחול ואת תלמידי הישיבה עם הקיבוצניקים. שיהיה לו בהצלחה. בינתיים יש לנו מכנסיים בגזרה נמוכה, ובחורות עירומות שרוצות למכור לי משקאות מגעילים, ובחורים משוחים בג'ל שרק רוצים להצליח. שיהיה גם להם בהצלחה. היתה גם איזו נקודה שהסתתרה מאחורי כל זה, אבל בשלב זה הייתי עייף מכדי לנסח אותה. וכמובן, היה גם את גידי. הוא בכלל היה שקוע בסיפור משלו. עסוק בבניית ארמון של קרח. חי בעולם של מושגים טהורים, של מבנים מחשבתיים יפהפיים ומושלמים. יכול להיות שהוא עלה פה על משהו. כך או כך, מבחינתי זה לא היה באמת משנה. עשיתי את דרכי במורד המדרגות הנעות, שבשעה זו כבר פסקו מלנוע. מסביב בעלי החנויות החלו להוריד את התריסים. 

.

5.

הקפה היה פושר, לגמרי פושר. יכולתי אפילו להבחין בגושים של מלבין שלא נמס צפים בתוכו. ניסיתי לטעום ממנו בכל זאת, אבל זה היה פשוט מגעיל. איך הם מצפים שאלמד אם אין לי אפילו קפה נורמלי. מסביב, המולת בית המדרש היתה חזקה מאי־פעם. עשרות זוגות של תלמידים התנדנדו אל מול הגמרות הפתוחות. קוראים שוב ושוב את השורות הקצרות בניגון למדני. מתעמקים במהדורות מדעיות של ספרי ראשונים. מתאמצים לפענח את דפי המקורות. מאות בחורים מילאו את אולם בית המדרש באותו הבוקר. מתווכחים בלהט, קוטעים זה את זה בצעקות רמות, שקועים בדיון שנמשך כבר מאות שנים. על שור ועל בור, על שיטת רש"י אל מול שיטת התוספות. איזה קשקוש! קולו של נחמיה נשמע גבוה מעל כל יתר הקולות. הרמב"ם בחיים לא היה אומר דבר כזה! רגע, רגע, התערב קולו הדק של עמיחי. בוא ננסה לקרוא את הקטע מהתחלה. אוי אומרת הברייתא, נשמעה מאי־שם נעימה מתרפקת. הקדרים והזגגים שהיו מהלכים בזה אחר זה… אבל שנייה, קולו של עמיחי שוב נשמע בתוך בליל הקולות. לפני שאנחנו נכנסים לעומק הסוגיה, אנחנו צריכים להבין: מה זה בעצם נזק? מהי מהות החיוב בנזק? ואגב, הכנתם את כל המקורות לשיעור? כי אנחנו מה זה נתקענו עם רֶבּ חיים הזה. 

ניסיתי להתעלם מהרעש ולהתרכז בגמרא שהיתה פתוחה לפניי. בבא קמא דף למ"ד אל"ף, עמוד אל"ף. שלושה קדרים שהיו מהלכים בזה אחר זה. הראשון נתקל ונפל, השני נתקל בראשון והשלישי בשני. עצמתי את עיניי ודמיינתי את הקדרים המסכנים מהלכים להם ברחובות פומבדיתא ונופלים בזה אחר זה כמו קוביות דומינו. היה בזה משהו קומי. קצת כמו הסרטים של לורל והרדי שהיו מקרינים פעם בטלוויזיה. השמן והרזה. לא משנה, צריך לחזור אל הגמרא. פקחתי את עיניי. חבורה של תלמידים הצטופפה ליד לוח המודעות שניצב בכניסה לבית המדרש. כרזה גדולה בגווני כחול ולבן, מזכרת מן ההפגנה שהתקיימה בשבוע שעבר, עדיין נותרה תלויה שם. כולנו כולנו נצא לכיכר לזעוק כנגד מסירת חבלי ארץ ישראל לידי כנופיות המרצחים. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. די, אמרתי לעצמי. אתה חייב לחזור אל הגמרא. זה מה שחשוב.

אולי הבעיה היתה בכך שניסיתי ללמוד לבד. בועז, שהיה החברותא שלי, גם הבוקר לא הגיע. משהו שקשור לאיזה סמינריון הדרכה שהוא היה צריך להעביר. תאמין לי, אחי, הוא תפס אותי ביציאה מארוחת הבוקר. הייתי מת ללמוד איתך. אפילו אמרתי לבנדה שאנחנו מתחילים היום סוגיה חדשה והחברותא שלי בונה עליי, אבל הוא אמר לי, שום דבר, אתה מגיע לכאן במיָדי, אחרת כל העסק הולך פארש. אמרתי לו שאני מבין. ממילא כשהיה מגיע היינו בעיקר מעלים זיכרונות מהצבא ובקושי לומדים. העפתי מבט מעבר לכתפי. גידי ישב שם במקומו הקבוע, בלא כל תנועה. מבטו אינו מתרומם לשנייה מעל הגמרא ושפתיו אינן פוסקות מלרחוש. כמו יוגי השקוע במדיטציה, בריכוז מוחלט, באמצע רחוב סואן בבומביי. אי של דממה בתוך כל הרעש והגעש שמסביב. באותו רגע הייתי מוכן לתת הרבה כדי להיות מסוגל ללמוד ככה. שנינו חזרנו מהצבא רק שלושה חודשים קודם לכן, אבל הוא, כך זה נראה, צלל היישר לתוך הלימוד. בלי שום קשיים, בלי שום תקופת הסתגלות. כאילו זה היה מקומו הטבעי. לאחרונה גם החל מתעורר סביבו רחש מסוים. תלמידים החלו לגשת אליו, להתייעץ איתו בלימוד, לשאול על תוספות לא מובן. אפילו כמה מהרבנים התעניינו במה שיש לו להגיד. אז אולי צדקתי בהערכה הראשונית שלי ואכן מדובר בתלמיד חכם בהתהוות. גדול הדור הבא. 

מה העניינים, יואש? הרגשתי את היד הכבדה על כתפי עוד לפני שהבחנתי בדמות המחייכת שצצה פתאום סמוך אליי. הרב עמוס משך לעצמו כיסא והניח עליו את גופו הגדול. אפשר להפריע לך רגע, או שאתה באמצע משהו?

אמרתי שאפשר. דיברנו קצת. הוא אמר שהוא רק רצה לשאול מה שלומי. לדעת שהכול בסדר. כבר כמה זמן שאני מתצפת עליך, אמר. ואתה נראה לי קצת שפוף. קצת לא בפוקוס בכל מה שקשור ללימוד. יכול להיות שאני צודק?

משכתי בכתפיי. לאחר מכן הרב עמוס דיבר על זה שצריך להמשיך קדימה, גם כשיש קשיים. גם כשלא רואים את היעד. צריך פשוט הרבה סבלנות. הרבה אמונה. והכי חשוב, הרבה דבקות במטרה. אני צריך להסביר את זה לך? הוא צחק. אתה הרי גולנצ'יק, אתה יודע מה זו דבקות במטרה. כל מה שאתה צריך זה רק לקחת את אותה מוטיבציה ואת אותה רוח לחימה שאיתה הסתערת לפני שנה על הג'בלאות, ולהשתמש בזה בשביל להסתער על הגמרא. אני יודע שיש לך את זה, יואש. אתה רק צריך להמשיך לנסות, לא להתייאש.

השעון על הקיר הראה שתים־עשרה וחצי. עוד חצי שעה לארוחת הצהריים. על לוח המודעות התנוססה כעת כרזה חדשה. דמות רעולת פנים בכאפייה מניפה קלצ'ניקוב, ומתחת כתובת באדום בוהק המזהירה לא לתת להם רובים. חשבתי על ההפגנה בשבוע שעבר, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. טורים ארוכים, אין־סופיים, של אוטובוסים. יער של שלטי ענק ושל דגלי ישראל. חולצות תנועה של בני עקיבא וחולצות סוף מסלול ופנים סמוקות ותיקי ענק של בנות שירות לאומי. עשרות אלפי אנשים מצטופפים על משטח האבן, בזמן שברמקולים מתנגן בעוצמה מרדכי בן־דוד. ומדי פעם גם כאן נולדתי, של הדצים. אני זוכר שעמדתי שם, דחוק בין המוני האנשים ליד אנדרטת הברזל של תומרקין, וחשבתי על הכוח שיש בנחשול האדם הזה. הוא נראה לי אז כביר, בלתי ניתן לעצירה. נהר אנושי שלא ניתן לעמוד בפניו, לא ניתן להביס אותו. והוא נושא איתו את זרימת ההיסטוריה. באותו הרגע הייתי משוכנע שבסוף אנחנו ננצח. שבסוף נצליח לעצור את תהליכי הנסיגה וההתפוררות ולסלק את כל אויבי ישראל בחזרה למקום שממנו באו. לפי ההערכות של המשטרה יש כאן לפחות מאתיים אלף, אמר עמיחי, שעמד סמוך אליי והחזיק ליד אוזנו טרנזיסטור קטן. אולי אפילו מאתיים חמישים. אחר כך, באוטובוס שהסיע אותנו בחזרה לישיבה, כולנו האזנו לרדיו בציפייה. מחכים לשמוע כיצד ידווחו שם על הפגנת הענק שזה עתה שבנו ממנה. אבל בסוף כמעט שלא הזכירו אותה. רק זרקו איזה משפט בסיום המהדורה, על אלפי פעילי ימין שהתפרעו במרכז תל אביב בעודם משמיעים קריאות כנגד תהליך השלום וכנגד ראש הממשלה.

ומה דעתך על כל זה? הרב עמוס קלט את מבטי. זיק של חיוך האיר את עיניו הכחולות, המוקפות באלפי קמטים וחריצים זעירים.

מה דעתי על מה?

על כל מה שקורה עכשיו, הוא החווה במבטו לעבר לוח המודעות. על כל מה שקורה עם הממשלה, כל מה שקורה עם עַם ישראל.

אמרתי לו שאני לא יודע. אבל כרגע זה לא נראה כל כך טוב. הוא צחק.

מה שקורה לעם ישראל בשנים האחרונות, הנמיך את קולו, זה מאוד דומה למה שקורה איתך. ממש כמוך, גם עם ישראל קצת שפוף בזמן האחרון. גם הוא קצת איבד את רוח הלחימה שלו. גם הוא מתחיל לחשוב שאולי הוא קצת התברבר בדרך. שאולי באיזשהו שלב הוא טעה בניווט ומאז הוא רק הולך ומתרחק מהנתיב הנכון.

וזה לא המצב? 

מה פתאום, הוא צחק שוב וטפח על עורפי בידו הכבדה. בדיוק להפך. אנחנו כל הזמן מתקדמים לעבר היעד. כל הזמן מתקדמים לעבר הגאולה. גם כשזה לא נראה ככה. אל תשכח, העם הזה הוא קדוש, המדינה הזאת היא קדושה ואפילו הממשלה שלנו, אפילו היא קדושה. האנשים שמובילים אותה יודעים את הדרך. גם אם לא בשכל, הם יודעים אותה בחוש. לא סתם הם הגיעו למקום שאליו הם הגיעו. יש להם כנראה איזה חיבור עמוק לכלל ישראל, איזה חיבור לקדושה. ותהיה בטוח שברגע האמת, כשהיעד יהיה בטווח ראייה, הם יתאפסו על עצמם וישברו בחזרה לכיוון הנכון.

אותו דבר זה גם לגביך, יואש. אתה צריך רק להאמין בעצמך. להאמין שהנשמה שלך יודעת את הדרך ושהיא כבר תמשוך אותך לכיוון הנכון. אל תוך הלימוד, אל תוך התורה. אז בקיצור, הוא שב ואחז את כתפי באצבעות הברזל שלו. תזכור שאתה כל הזמן מתקדם. כל הזמן נע לעבר המטרה. צריך רק להתמיד, לתת לזמן לעבור. יש מבין?

.

והזמן אכן עבר. תחילה לאט ואחר כך בקצב הולך וגובר. יום אחרי יום. שבוע אחרי שבוע. עד שהבוקר היה מסתיים כבר היה יורד הלילה. עד שיום ראשון היה חולף כבר היה מגיע יום חמישי. והימים בישיבה תמיד היו זהים זה לזה. הם תמיד נפתחו בשש וחצי, בתפילת שחרית: העייפות, רצועות העור הקרות והנוקשות של התפילין, המאמץ להכניס שמץ של כוונה לתוך המילים הסרבניות. ואחר כך סדר בוקר: חמש שעות של ישיבה אל מול הגמרא הפתוחה, בתוך בית המדרש הגועש, בעודי מנסה להתרכז בשורות הצפופות. ולאחר מכן ארוחת צהריים: כלי פלסטיק, אוכל ספוג בשמן, דיבורים על צבא, על פוליטיקה, על מה שאמרו בחדשות. ואחר כך תפילת מנחה, וסדר צהריים, וארוחת ערב, ותפילת ערבית, וסדר ערב. עוד דיבורים על צבא ועל פוליטיקה. עוד מאמץ להכניס כוונה במילים הסרבניות. עוד שעות ארוכות של ישיבה אל מול הגמרא הפתוחה. וכך בכל יום, עד עשר וחצי בלילה. ולמחרת הכול היה מתחיל מהתחלה. ידעתי שאני חייב להתקדם. חייב לשבור את המעגל הזה. בכל בוקר הייתי מתיישב אל מול הגמרא בהחלטה נחושה שהיום אני מצליח. היום אני עוסק בתורה, היום אני מזנק פנימה. בכל בוקר הייתי מוצא עצמי כעבור זמן קצר בוהה בשעון שעל הקיר. מספיק עם השטויות, בועז היה אומר לי בנחרצות בתחילת השבוע. מספיק התבטלנו. השבוע אנחנו מתחילים ללמוד ברצינות. מספיק עם השטויות, הייתי אומר לעצמי לאחר שבועז היה מסתלק לענייניו. השבוע אני סוף כל סוף נכנס לעניינים. אבל העניינים המשיכו להתנהל במסלולם, ואני אף פעם לא הצלחתי להיכנס אליהם. לפעמים הייתי חושב שהבעיה נעוצה בזמן. שהוא פשוט זורם מהר מדי. בכל פעם שניסיתי לאחוז בו הרגשתי שהוא בורח מפניי, חומק ממני, נוזל מבין אצבעותיי. נזכרתי במשהו שאחד הרבנים אמר לנו פעם, על כך שהשנים בישיבה הן השנים החשובות בחיינו. שאלו השנים שבהן אנחנו צריכים לבנות את קומתנו הרוחנית. אני דווקא רציתי לבנות לעצמי קומה רוחנית, אבל משום מה זה אף פעם לא הצליח. בכל פעם שהתחלתי לבנות הרגשתי שהכול מתפרק לי בין הידיים. שהכול נוזל, מתפורר, מתמוסס. וחוץ מזה, איך אפשר לבנות משהו כשהימים עוברים מהר כל כך.

.

אהוד פירר, כחיות הנוהמות ביער, שתיים, 2024

.

>> במדור מודל 2024 בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מתוך "מעכשיו אלווה אותךְ עד הבית: סיפורים קצרים 2015-1953" מאת שֵל אַסְקילדסן, בתרגומה של דנה כספי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן