פרוזה | השֵּׁד השוכן בקירות הבית

"'אני לא רוצה להיעלם,' אמרה. הוא לא ענה לה. היא לא ידעה אם ראה, הם עמדו בחושך והעיניים שלו היו כמעט עצומות. ואולי היא בכלל לא דיברה, רק נכנסה אחריו אל תוך הבית." האנשים האחרונים, סיפור אימה נדל"ני מאת זוהר בן יאיר

832 629 Blog

יעל יודקוביק, ללא כותרת, הדפסה הזרקת דיו פיגמנטי, 70X90 ס''מ, 2015

האנשים האחרונים

זוהר בן יאיר

.

"מַה־לִי אַהֲבָה? מַה־לִי בְּרִיאָה? מַה־לִי תְּשׁוּקָה? מַה־לִי כֹּכָב?" – כָּכָה יִשְׁאַל הָאָדָם הָאַחֲרוֹן וּבְעֵינָיו יִקְרוֹץ."

פרידריך ניטשה, כה אמר סרתוסטרא

                                        (תרגום: דוד פרישמן, חֵלֵק רִאשׁוֹן, פֵּתַח־דִּבְרֵי סָרַתּוּסְטְרָא, פרק ה, מתוך פרויקט בן־יהודה)

.

בלילה בלעה האדמה אלפי אנשים בטורקיה. כשקמה בבוקר דיווחו על מאתיים הרוגים, אך המספר עלה במהלך היום. גם בתל אביב האדמה רעדה, חלק מהדיירים חשו בכך והתעוררו, ואחד מהם שלח תמונה של הקיר החיצוני בקבוצת הוואטסאפ של הבניין. "מה יש בתמונה?" שאלה דיירת אחרת. "נוצר סדק בקיר," הוא ענה. "זה היה שם גם מקודם אני חושב," כתב דייר נוסף. "בכל מקרה אל תפנה לעירייה, שלא יקדימו לנו את הפינוי־בינוי." 

מחוץ לחלונה התחוללה סערה, שמה של הסערה היה "ברברה". רוח עזה טלטלה את העצים, ושביל הגישה לבניין התכסה עלים, ענפים ומקלות שנסחפו אליו מרחבי העיר. בחדר המדרגות נשמעה הצעקה "תפתחי כבר את המטרייה!" ואישה וילדה יצאו בריצה מהבניין, ממהרות להגיע לאוטו. כל הדיירים יצאו אל הסערה, אך דבי נשארה בבית, ועקבה יחד עם האולפנים אחר מניין ההרוגים. בשעה 8:30 בדיוק היא השתיקה את הקול של הטלוויזיה והתיישבה מול המחשב. על הצג חיכתה לה השורה האחרונה שתמללה אתמול, מפרוטוקול החקירה הנגדית בתיק מספר 43169-16 המדינה נגד ש. גבריאלוב ("כבוד השופטת רצון: אתה מוכן בבקשה לחזור על דבריך?"). דבי הפעילה את ההקלטה. הנאשם גבריאלוב חזר על דבריו, ודבי הקלידה אותם. 

לקראת הצהריים מספר ההרוגים בטורקיה טיפס לאלפיים, וגם המשלוח שהזמינה מהסופר הגיע. השקיות היו רטובות לגמרי וכך גם השליח, שריח הסיגריות הזולות שעלה ממנו חדר אל תוך הבית. היא מיהרה להכניס את השקיות כדי שהשליח יסתלק, ופתחה את התריסים למרות הקור. 

אחר הצהריים הדיירים החלו לחזור לבניין. הילדה גררה את התיק שלה על הבוץ ועל העלים שמילאו את השביל, והאישה גערה בה "נו כבר, נו כבר." מייד אחריהן הגיעה דיירת נוספת, אחת הנשים מדירה 5. גרות שם שתיים בעלות מראה זהה, נמוכות ומוצקות עם שיער שחור מתולתל. אם הן חברות, שותפות, או זוג לסביות – היא לא יודעת. הדייר האחרון חזר לקראת ערב, בחור צעיר במדי קבע שדיבר בטלפון בקולי קולות. היא שמעה "אמרתי לו, אחי, מה נראה לך שאנחנו אונר"א?" ואז דלת נטרקת.

בשעה 19:00 בדיוק דבי הפסיקה את ההקלטה (טיעונים לעונש), וסגרה את המחשב. היא הכינה לעצמה ארוחת ערב: לחם, ביצים וסלט, וישבה לאכול מול מהדורת החדשות. לפני שנרדמה היה מספר ההרוגים שלושת אלפים ושלוש מאות, ובחוץ כל העת נמשכה סערה.

***

ענני חורף כבדים שבאו מהים משכו אחריהם את חשכת הלילה עמוק אל תוך הבוקר, ודבי התעוררה מאוחר מהרגיל, מבולבלת. כשהתיישבה במיטתה כדי לנעול את נעלי הבית שלה היא ראתה דבר מוזר. היא עצמה את עיניה במחשבה שהיא מדמיינת ופקחה אותן מחדש, אך התמונה לא השתנתה: היכן שאתמול היו חמש בהונות היו כעת ארבע.

אבל זה לא אפשרי, חשבה, זה לא משהו שיכול לקרות כך סתם. היא ספרה את בהונותיה לאט, נגעה בכל אחת מהן, ובמקום שבו הייתה אמורה להיות החמישית, העור היה חלק וחתום. דבי הדליקה אור בידיים רועדות וחיפשה מתחת לשמיכה, בין קפלי הסדין ועל הרצפה, אך לא מצאה שום אצבע, שום כתם דם, שום כלום. אוזניה החלו לצלצל. פתאום הייתה בסלון והטלפון הנייד בידה. היא חיפשה בגוגל "האם אצבע יכולה להיעלם?" אך כל התוצאות עסקו בנמקים, קטיעות, דברים שקורים כתוצאה ממחלות או קור, לא בן־לילה. אצבעות לא נעלמות בן־לילה. היא חיפשה שוב: "היעלמות אצבעות", והפעם הופיעו בפניה כתבות על טביעות אצבע והזדהות בכניסה לאפליקציות. הצלצול באוזניה גבר, והיא הרגישה שהיא חייבת להגיע לרצפה, לגעת ברצפה, שכל ביתה מצלצל סביבה. זה אמיתי? היא הוזה? מה תעשה? את מי תשאל? היא חייגה לנילי, אבל כשנילי ענתה, דבי הבינה שהיא לא מסוגלת לומר את המילים "נילי, קמתי בבוקר והאצבע שלי נעלמה," בקול רם. זה נשמע כל כך מצחיק, כל כך משוגע, שלרגע היא חשה ממש הקלה. הרי לא ייתכן שזה באמת קרה.

"…הלו דבי? את שם?… הלו? דבי?… את שם?

זאת דבי? נראה לי שנלחץ לך בטעות… 

דבי? הלו? את שם?"

דבי ניתקה.

.

היום יום רביעי, חשבה. נילי הזמינה אותה אליהם כדרכה, ודבי, כדרכה, שוב התכוונה למסמס: להמציא איזו התחייבות מעורפלת ששכחה ולא להגיע, היא לא רצתה לנסוע לירושלים במזג האוויר הזה. הם אנשים נחמדים, הם תמיד שואלים אותה מה שלומה, שאלות מתעניינות. מה שלומה? נעלמה לה האצבע. או שאולי הפעם לא ישאלו אותה דבר, והיא רק תשב שם ותאזין להם, עד שתוכל ללכת. אנשים תמיד היו מאמץ עבורה, אלו שלא היו מאמץ הלכו והתמעטו. אימה נפטרה; היו לה כמה חברות מהתואר שהיא לא שמרה איתן על קשר, ואת בת דודתה. הן התראו פחות ופחות מאז שנילי עברה לירושלים. היא לא נוסעת לירושלים, בטח לא עכשיו, והיא לא רוצה להסביר לנילי למה. היא זרקה שוב מבט לעבר האצבע, שלא הייתה שם. היה רק עור חתום. אז מה עכשיו? 

דבי התיישבה על הספה. מולה הייתה הטלוויזיה, כבויה ודוממת, והסלון השתקף במרקע כמו תמונה מעולם הפוך, עולם של עלטה. היא ראתה בו את עצמה, אישה בפיג'מה, יושבת ודואגת. ואז הלכה לצחצח שיניים. 

***

"אל תצאי החוצה היום, דבושקה!" אמר אלכסי כשהיא ירדה לאסוף את הדואר, בעודו נאבק לסגור מטרייה מטפטפת כנגד הקיר. 

אלכסי עבר לבניין לפני עשרים שנה, כשאמא שלה עוד גרה שם. היא סיפרה לה שהוא מהנדס תוכנה או היה מהנדס תוכנה, אבל המקצוע הזה מעולם לא נראה לדבי מתאים לאלכסי. הוא היה מבוגר מדבי בשני עשורים לפחות, קשה לומר אם גילו קרוב יותר לחמישים או לשישים, אולי בגלל שהיה שזוף כל השנה, או בגלל סגנון הלבוש שלו, שילוב של שעון יוקרה עם כפכפי קרוקס. הוא גר בקומה מתחתיה, לא כתב ולא קרא אף הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, והיה היחיד שאמר לה יותר מ"שלום" בחדר המדרגות. לפעמים היה שואל מה שלומה, מה שלום אמא, מה שלום העבודה.

"ביום כזה אין מה לחפש בחוץ." הוא סיים לסגור את המטרייה שלו, ונשאר לעמוד שם בזמן שהיא הוציאה את הדואר שלה מהתיבה – חשבון ארנונה ופלייר של מסעדה בוכרית. "דבי," הוא שאל, מושך את ההברה האחרונה של שמה, "מה את מצביעה בפינוי־בינוי?"

דבי זכרה היטב שההצבעה נקבעה ליום שישי הקרוב. אם יגויס רוב מספיק גדול בקרב בעלי הדירות אז התוכנית של היזם תתקבל, והבניין יהיה מיועד להריסה. האיום הזה תמיד ריחף איפשהו במרחק, אך המרחק הזה הלך והצטמצם. 

"מה אתה מצביע?" החזירה אליו את השאלה.

"אני בעד."

"ומה תעשה כשיהרסו את הבניין?"

הוא משך בכתפיו וחייך. חיוך לא יפה.

"אז למה אתה בעד?"

אלכסי המשיך לחייך. "למה את חושבת, דבושקה?" הוא נקש פעמיים על התיבה שלה, צחק ועלה במדרגות. הצחוק שלו הדהד אחריו.

דבי חיכתה לשמוע דלת נסגרת, ואז עלתה גם היא לביתה. היא הכינה לעצמה ארוחת בוקר מאוחרת, הדליקה את המחשב בשעה 8:30 בדיוק, והמשיכה לעבוד על תמלול הטיעונים לעונש של ש. גבריאלוב, כשברקע ריאיון עם שגריר טורקיה בישראל.

בתוך נעל הבית שלה היא עוד הרגישה את הרווח, ומדי פעם שלחה יד למשש אותו, בוחנת אם חל בו שינוי. גם אם זה אמיתי, היא ידעה שהיא יכולה לחיות עם זה, ולרגעים הייתה אפילו משועשעת. אצבע פחות, אצבע יותר, זה משנה למישהו? 

ההספק שלה בעבודה היה טוב, ועד הצהריים הספיקה לשלוח קובץ סופי למעסיק שלה. היא רצתה להתרענן בזמן ארוחת הצהריים, אז צפתה בתוכנית בערוץ ההיסטוריה על משאיות באוסטרליה. נילי שלחה לה תמונה של הכלב שלהם, שחזר מהספר עם בנדנה חדשה. בערב היא שמעה את הדיירים חוזרים, הגשם הפסיק, והכול חזר להיות כרגיל. 

למחרת בבוקר נעלמו כל שאר הבהונות שלה.

***

כשהדליקה את האור הרגליים שלה נראו לה כמו רגלי ברווז. המראה היה מבעית. היא קפצה מהמיטה בבהלה ורצה, בלי לחשוב לאן, דחפה את כפות הרגליים הברווזיות שלה לכפכפי הבית, פתחה את הדלת ונמלטה החוצה, כאילו בקירות הבית שוכן שד שמעלים חלקים מגופה. במדרגה השנייה נעל הבית שלה החליקה מכף רגלה נטולת האצבעות, והיא איבדה איזון ונפלה את כל היתר עד לקומת הביניים, שם התרסקה בחבטה מהדהדת. 

הטלפון הנייד היה ביד שלה, היא לא זכרה אפילו שלקחה אותו. בעודה שרועה על הרצפה ובוכה חשבה להתקשר שוב לנילי, והפעם לספר לה הכול. היא חייבת עזרה ממישהו, ונילי היא בכל זאת קרובת משפחה…

בינתיים הודעות החלו להישלח בקבוצת הוואטסאפ של הבניין.

"שמעתם את הבום הזה?" שאלה דיירת אחת. "כן, מה זה היה?" כתב דייר אחר.

האור בחדר המדרגות נדלק, ודבי שמעה דלת נפתחת ונסגרת. 

"דבושקה? זו את?" נשמע קולו של אלכסי.

"כן! נפלתי במדרגות!" היא קראה. 

הראש שלו הופיע במורד המדרגות. "זה היה את, הבום? את בסדר? מה זה, את בוכה?"

אלכסי טיפס את שאר המדרגות, התכופף בגמישות מפתיעה ביחס לגילו, ועזר לה לקום. דבי נעמדה ומייד הרגישה כאב חד בידה. "היד שלי!" היא הביטה בו בבהלה.

"אוי ואבוי," הוא אמר. "אז ניסע למיון." 

"למיון?"

"חכי פה, אני מביא מעיל."

דבי נעלה את נעל הבית שלה ביד אחת, וחיכתה. היד כאבה, היא לא ידעה אם זה שבר או לא. כשיצאה מביתה לא חשבה לאן היא רצה, אולי באמת רצה למיון? ועוד חשבה, גם אני צריכה מעיל! היא רצתה שמישהו אמין, מומחה, יֵדע מה קורה לה. רופא. האור בחדר המדרגות כבה, והיא החלה לחשוש שאלכסי לא יחזור, אבל אז הוא הופיע שוב. הוא לבש כעת מעיל עור שחור וכפכפי קרוקס, וריח שמרים נדף ממנו, כאילו שתה ויסקי על הבוקר. הוא נופף לה והיא ירדה אחריו במדרגות, הליכתה מגושמת בגלל האצבעות החסרות, אבל הוא כנראה ייחס את זה לנפילה שלה ולא הגיב על כך. למעשה לא דיבר כלל. גם דבי שתקה. 

היה מוזר ללכת בחוץ, באוויר הקר, אחרי חמישה ימים שלא יצאה מהבית. זרם של מי גשמים, עלים ומקלות קטנים קלח בתעלת הניקוז, והשביל היה מרוצף קונכיות מרוסקות וחלזונות מעוכים. היא חשבה לספר לאלכסי על האצבעות שנעלמו מרגליה, אבל פחדה שיבקש לראות. ועוד חשבה, מה אם זה מידבק, אולי היא מסכנת אותו? ואז, איך תגיע למיון? היא התביישה ברגליים שהיא מסתירה וגם בכך שנפלה במדרגות, התביישה בעליבותה ובכך שהיא לבושה בפיג'מה בת שבוע.

אלכסי הוביל אותה לאוטו שלו, ג'יפ גדול ושחור עם חלונות כהים שתו נכה הודבק על השמשה הקדמית שלו. הוא נכה? אין מצב. דבי נזכרה איך התכופף ועזר לה לקום. בעצם, מה היא יודעת עליו בכלל, חוץ מרכילות של אימה המתה? היא הציצה בפניו וראתה שהוא מחזיר לה מבט. היו לו עיניים בהירות מאוד. חודרות. על מה את חושבת? היא נזפה בעצמה. הוא כזה זקן…

"אתה יודע מה, אני חושבת שאני בעצם בסדר," היא הזיזה את היד ועיוותה את פניה בכאב. "לא נראה לי שזה שבר."

הוא צחקק ועזר לה לטפס למושב הנוסע, ואז הקיף את הרכב, נכנס למושב הנהג והתניע. היא הרגישה שכל הנסיעה הזאת למיון גדולה עליה, שהיא רק רוצה לחזור הביתה, אבל מאחר שכבר החלה, אין לה ברירה אלא לתת לה להסתיים. הם נסעו לכיוון מרכז העיר. הנהיגה שלו הייתה מזעזעת, הוא האיץ ובלם ברגע האחרון, ועבר בין נתיבים בלי לאותת. 

"את בסדר שם?" הוא שאל.

"כן. תודה." הוא כל כך בסדר איתה, כזה נחמד, למה היא לא יותר נחמדה? למה היא קשה? היא חשה צורך להתוודות בפניו. "אם כבר אנחנו מדברים, רציתי לומר לך שאני מצביעה נגד הפינוי־בינוי."

אלכסי הפסיק לחייך. "למה נגד, דבושקה?"

"כי איפה אני אגור כשיהרסו את הבניין?"

"נו, בדירה. היזם נותן כסף לדירה." הוא פנה ימינה וכמעט דרס רוכב אופניים. 

"טוב לי כאן." 

"יהיה לך טוב גם במקום חדש."

"אני לא רוצה." דמעות החלו לצרוב את עיניה. "זה הבית של אמא שלי."

"נו, אז תחשבי על הכסף. דירה חמישה חדרים בבניין חדש, עם ממ"ד וחנייה – שווה הרבה כסף!" 

"אבל אני לא צריכה חמישה חדרים." 

"לא בשבילך!"

"מה, להשכיר?"

"למכור, דבינקה. אנחנו האנשים האחרונים, ואנחנו כבר לא צעירים. נכון? אני מוכר ליזם, לוקח את הכסף ונוסע לתאילנד, לבית אבות של מיליונרים."

הוא נכנס לחניון של איכילוב.

***

אחר הצהריים דבי שכבה על הספה וצפתה באולפן החדשות. משלחת ישראלית הקימה בית חולים שדה בטורקיה; ריאיון עם איש מבוגר שבנו ונכדתו עדיין לכודים מתחת להריסות; מומחים אומרים שזה רק עניין של זמן: האם ישראל מוכנה לרעידת אדמה? 

אלכסי היה כזה נחמד, הוא חיכה איתה בחדר ההמתנה ואחר כך גם הסיע אותה חזרה הביתה. היא הרגישה רע שהוא מפסיד בגללה יום עבודה, אבל בעצם, היא לא ידעה אם הוא עובד בכלל. 

הרופא במיון היה פחות נחמד ממנו. אחרי שחזרה מצילומי רנטגן של היד הכואבת, הוא הביט בצילומים ואמר שזה לא שבר אלא "סתם נקע", והיא יכולה ללכת הביתה. הוא הנחה אותה לא לאמץ את היד בינתיים, לא להרים דברים כבדים, ואם היא צריכה עזרה, למשל במקלחת, אז שתבקש מבעלה שיעזור לה. דבי התחלחלה למחשבה שהוא מתכוון לאלכסי, שחיכה לה מחוץ לחדר. את כל זה הרופא אמר מבלי להביט בה, עיניו דבוקות למסך. תוך כדי שהוא הקליד את מכתב השחרור דבי אזרה אומץ ושאלה אותו, בהיסוס, אם תוכל להתייעץ איתו לגבי דבר נוסף.

"כאן זה מיון, רק דברים דחופים. דברים אחרים – דרך הקופה שלך," ענה הרופא, ובזמן שהתלבטה אם בהונות שנעלמו הן עניין דחוף או לא, הוא נתן לה מרשם למשככי כאבים ויצא.

איזו טיפשה, נזפה בעצמה כעת על הספה, איך ייתכן שלא לקחת בחשבון שדברים כאלו יכולים לקרות? הטלפון הנייד היה על השולחן לידה, אפשרות. היא חשבה להתקשר לנילי, לומר שהתבטלו לה התוכניות, שהיא תשמח לבוא לירושלים מחר, שהיא תשמח לעבור לגור אצלה, ואז נילי ומעיין והכלב יוכלו לעזור לה במקלחת. היא מיליונרית לעתיד, אולי היא יכולה לקנות את הבית שנילי שוכרת בירושלים, ואז היא תהיה בעלת הבית שלהם. בינתיים, עד שהיא תעבור לגור עם נילי, היא תפרסם מודעה בפייסבוק כדי להשכיר את החדר שהיה של אמא שלה, החדר שעכשיו פנוי, לאיזו סטודנטית. אנשים עושים דברים כאלה, משכירים חדר בבית שלהם, זה מקובל. בכל פעם סטודנטית אחרת תגור איתה, אם דבי תיפול הסטודנטית תשמע ותבוא, ואם תהיה רעידת אדמה, הן ייקברו כאן יחד.

או שתיסע לתאילנד? 

היא דמיינה את עצמה שוחה בים עם רגלי הברווז שלה. 

הבזק אור נראה מבעד לחלון, ולאחר מכן נשמע רעם. היא ידעה שבקרוב תירדם. לפני שנרדמה הספיקה לחשוב שאולי הייתה צריכה לעשות ילד. אז מה אם היא לא אוהבת אותם כל כך, אולי את שלה כן הייתה אוהבת? אבל מה יש לה לתת לילד? צורת אדם, ודירה בתל אביב? יכול להיות שזה מספיק. זה מה שהיא קיבלה. הנה היא נרדמת ושמה את היום המוזר הזה מאחור. 

בחלום היא מרימה את המיטה כדי להגיע לתא האחסון שמתחתיה. היא שולפת משם גוף ישן שלה, גוף צעיר שהשתמשה בו פעם. היא יודעת שלגדול זה בעצם להחליף גוף אחד בגוף אחר, אבל בעולם של החלום זה לא קורה בהדרגה אלא בבת אחת. היא רואה אותו תחת זכוכית מגדלת: את כל הנקבוביות שבעור, את החורים שמהם יוצאות השערות, נקודות החן הן גבעות בשרניות. כל האצבעות במקומן. היא מחזיקה את גופה הישן קרוב אליה.

***

בשלוש לפנות בוקר דבי דפקה על דלתו של אלכסי. לאחר דקות ארוכות פתח לה, מבולבל וחצי ישן. 

היא כנראה נרדמה על הספה וישנה שינה עמוקה, מרופדת במשככי כאבים, עד שרעם חזק במיוחד העיר אותה. מתוך הרגל שלחה יד לגשש אחר הטלפון הנייד שלה. גיששה והרגישה שהיא לא נוגעת בדבר, עד שפקחה עיניים וראתה: ידה הימנית נעלמה מתחת למרפק. 

זה קורה, היא הבינה, זה נגמר.

היא נופפה בגדם מול פניו הישנוניות של אלכסי. ביקשה עזרה. ביקשה שיראה. בבקשה שלא מאוחר.

גם מתוך שינה הוא חייך.

"הכול בסדר, הכול בסדר, מאמא'לה," הוא אמר ונסוג אחורנית, מזמין אותה פנימה. 

"אני לא רוצה להיעלם," אמרה. הוא לא ענה לה. היא לא ידעה אם ראה, הם עמדו בחושך והעיניים שלו היו כמעט עצומות. ואולי היא בכלל לא דיברה, רק נכנסה אחריו אל תוך הבית. בבוקר הוא יֵדע מה צריך לעשות, הוא יודע לעשות דברים, לפתור בעיות, להיות נחמד. היא תעשה מה שהוא יגיד. היה חשוך והיא הייתה יכולה לראות רק צורות כלליות של דברים כמו ספה, כיסא, דלתות וחלונות. הריח בפנים היה זר וחנוק, עם רמז לסיגריות. היא עקבה אחריו דרך הצללים אל תוך חדר השינה, אל המיטה, תוהה מה הלאה, אבל הוא התכסה בשמיכה ונרדם מייד. 

"אולי ניסע לתאילנד?" היא לחשה, אוחזת את הגדם של היד הנעלמת צמוד לגופה, ואז ניסתה להירדם בעקבותיו, מקווה בליבה ששינה לצד אדם אחר תעגן אותה לעולם. 

בלילה הוא נע והתפתל, היא לא ידעה אם מאימה או מעונג. 

***

כשקמה בבוקר היא הייתה רק ראש. 

אלכסי ראה אותה מונחת על הכרית שלו. "מה זה, דבושקה, את רק ראש," הוא צחק, ואז תהה בקול רם: "מה נעשה איתך?" 

הוא נעלם משדה הראייה שלה, ואז חזר כשבידו שקית כחולה וגדולה של איקאה. הוא שם בתוכה את דבי הבוכייה.

היא שמעה מים זורמים והבינה שהוא במקלחת. היא חיכתה. לאחר מכן נפסק זרם המים ונשמעו עוד רחשים, דלת חורקת של ארון, הצעדים שלו בבית. היא הרגישה שהיא נישאת, מיטלטלת בשקית בקצב צעדיו. "לאן?" היא שאלה. "למיון?"

"להצבעה," הוא ענה, ואז השקית הונחה על משטח רך. דבי הריחה ריח מוכר, העור המאובק של מושבי המכונית שלו, ושמעה את המנוע מתחיל לרעום. "לא לדאוג," אמר לה בדרך. "נמכור את הדירות ליזם וניסע לבית אבות של מיליונרים."

היא התגלגלה בשקית עם כל פנייה או עצירה פתאומית. לשיער שלה, שנכנס לאפה, היה ריח קל של סיגריות. אני צריכה לבקש ממנו לחפוף לי, היא חשבה, וניסתה להרגיע את עצמה. אולי זה הבניין שעושה לה את זה, אולי כשתתרחק ממנו יצמחו האיברים מחדש. אולי תבקש שיביא אותה לנילי בינתיים, היא תגיד לו אחר כך, עד הטיסה לתאילנד היא יכולה להיות שם.

לאחר זמן־מה המנוע דמם, והיא נישאה שוב, במישור ואז במעלה מדרגות. היא יכלה לראות דרך פתח השקית את היד שלו ואת שולי המעיל שלבש, לפעמים גם אוזן וסנטר, ורצף של מנורות פלורסנט ופתחי אוורור. לצליל הצעדים שלו הצטרף רחש של אנשים נוספים, ברכות שלום, חיכוך של בד, גרירת כיסאות, ושאלות כמו "איזה שכונה?" או "חנייה וחצי לדירה?"

אלכסי הניח אותה במקום אחד, ואז מישהו שאל אם יושבים שם, והוא אמר שלא, והזיז אותה שוב.

היא לחשה לו, "אלכסי?" – אבל לפני שהוא הספיק לענות הרחשים סביבם פסקו והיזם החל לדבר על הפינוי־בינוי. מבעד לפתח של השקית של איקאה היא ראתה רק את התקרה האפורה של המתנ"ס השכונתי, את הפלורסנטים הבוהקים, אבל היא האזינה: צפי לתחילת ההריסות, היתרים מהעירייה, מחיר הוספת מרפסת. אחרי שהיזם סיים בעלי הדירות שאלו שאלות, ואז החלה הצבעה שמית. אלכסי הצביע בעד, וגם עוד כמה דיירים שזיהתה את קולם, כמו השכן במדי הקבע, והאמא של הילדה שגוררת את התיק. כשקראו בשמה דבי צעקה "בעד!" מתוך השקית. שיבואו הבולדוזרים וימוטטו את הבניין, היא חשבה, את הזמן שעוד נשאר לה היא תבלה בנעימים על החוף, תחת שמש חמימה, ואולי אלכסי יגיש לה משקה עם קשית. לאחר ההצבעה ספרו את הקולות, והפרויקט התקבל ברוב דחוק. קול של אישה סיכם את לוח הזמנים להמשך. היו עוד דיבורים ברקע, ואז היא שמעה אנשים קמים ושוב קולות גרירה של כיסאות. "הולכים?" היא שאלה, אבל אלכסי לא ענה לה. גרירת הכיסאות נמשכה, וגם קולה של הדלת נסגרת ונפתחת. "אלכסי?" היא קראה שוב ושוב. מסביבה כבר נעשה שקט, ואז צליל נעילה של דלת הדהד בחלל. "אלכסי" היא אמרה. בבת אחת המזגן דמם, האור כבה, ואחר כך היא לא שמעה יותר כלום.

.

זוהר בן יאיר עוסקת בלקטורה, עריכה והפקה של ספרים, גרה בתל אביב בבניין שבו נולדה, וכבר שנים ממתינה לפינוי־בינוי. זהו פרסומה הראשון.

.

>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חופשי ומאושר" סיפור קצר מאת דורי פינטו

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה מתורגמת | הפסנתר של מדמואזל לינה

"כשמדמואזל לינה התחילה לנגן, החדר היה מלא שמש. הפרחים על הכר נדמו חיים ומסעד הקש של הכורסאות הכפריות היה זהב טהור. אבל לפינה שבה עמד הפסנתר לא חדרה השמש, ומדמואזל לינה ישבה בצל." סיפור מאת הסופרת השווייצרית אליס ריבז (מצרפתית: עדי רז)

832 629 Blog

אתי צ'כובר, בשדה, אקריליק על קנבס, 40X30 ס''מ, 2005

הפסנתר של מדמואזל לינה 

אליס ריבז

מצרפתית: עדי רז

.

מדמואזל לינה חשבה שכאשר לא תצטרך עוד ללכת למשרד תוכל לאחר לקום בבקרים. אבל גם כשיצאה לפנסיה המשיכה לקום בכל בוקר באותה השעה, כאילו כוח גדול דוחף אותה בעל כורחה אל מחוץ למיטה.

ראשית גרבה גרביים כשהיא יושבת על קצה המזרן. רגליה הרועדות, עטופות בכותנה החומה, נדמו רזות עוד יותר משנראו רגע לפני כן, כאשר נתלו עירומות, לבנות לגמרי, וורידיהן הזעירים מצוירים בכחול על העור. רגליים שככל הנראה לא ידעו מה בדיוק קרה למדמואזל לינה, ועדיין האמינו שתכף ירוצו ויעלו על קו 10 של הרכבת הקלה, כפי שהיו רגילות לעשות, ואז יישארו לאורך כל היום נטועות במקומן על מחצלת קטנה, בין רגליו של שולחן גדול. הקרסול שלה הפך רזה כל כך עד שכבר לא הצליחה למתוח עליו את גרביה. היא הביטה בהן ארוכות, ואז, בעמידה, ניסתה למשוך אותן עד שהתפר נראה ישר לאורך הרגל. ממש כאילו הכינה את עצמה למבטים היומיומיים של עמיתיה לעבודה. מובן שהרגליים שלה שוחות כך בתוך הגרביים, מפני שהיא גורבת גרביים זולות. ועתה, עם קצבת הזקנה הזעירה שלה, אין ביכולתה לקנות גרביים יקרות יותר.

לאחר מכן סיימה מדמואזל לינה להתלבש, ואז נעלה נעליים. גם בהן כף הרגל שלה שחתה. אולי אלה הנעליים שגדלו? ״לא, לא… אח!״ חשבה, ״הגיע הזמן לנוח, סוף סוף חיי יהיו שלי…״ ובזמן שחשבה שהחיים שלה השתנו, שמכאן והלאה תחיה בכל יום את החיים שקיוותה שיהיו רק שלה ולא של אף אחד מלבדה, חשה מדמואזל לינה סחרחורת קלה ועצמה את עיניה. היא עשתה זאת כדי להיטיב לראות מה מצפה לה. מה שראתה היה יפה מאוד: זה התחיל בניקיונות גדולים, סידור של הדירה הקטנה והמוזנחת שלה; ונגמר מול הפסנתר שלה, שפעם אהבה כל כך, אבל כבר שנים שלא נגעה בו.

אחרי שעצמה את עיניה, שבה ופקחה אותן ונדמה היה לה שהיא רואה את הרהיטים שלה בפעם הראשונה. היה לה חשק לדבר אליהם באהבה, כמו אל אנשים חיים: בכל יום בחיי, השארתי אתכם לבדכם בחדר החשוך, בתריסים מוגפים. אבל מעתה לא אעזוב אתכם יותר…

נדמה היה שהרהיטים הבינו אותה, ובעיקר שתי הכורסאות הכפריות, הכר הגדול עם רקמת הפרחים ליד השידה בסגנון לואי ה-16, והפסנתר השחור שעמד בפינה מתחת לחלון. האם זה עדיין פסנתר, אחרי ששתק במשך זמן רב כל כך? פסנתר אמיתי, שבתוכו מיתרים ופטישים קטנים מעץ המוכנים לזינוק? ולידו, בתוך ארונית, כל המחברות הסגורות האלה, וה"יצירות" שיָשנו שם, תחת השמיכות הירוקות, כמו בקבר תחת תלולית אדמה, ולא חיכו אלא לסימן: יד אחת – בעצם שתיים – כדי לברוח שוב מהדפים? פסנתר שאולי זוכר עדיין את הידיים האמיתיות של מדמואזל לינה. לא אלה שבמשך שלושים וחמש שנים החזיקו עטים, קלסרים וספוגיות דיו, כי אם אלה שהיו שלה בזמנים אחרים, כשהלכה לבית הספר התיכון ולמדה לנגן על פסנתר, והמורה שלה אמר לה: "את צריכה להיות מורה לפסנתר, לינה מרסייר!"

"הו! לא בא בחשבון. הוריי לעולם לא ירשו זאת… הלימודים יקרים מדי… וצריך גם לשלם על התעודה…"

.

במשך שנים הפסנתר נראה יותר כמו מטע של תמונות. האם שמתם לב כמה יפה תמונות צומחות על פסנתרים ישרים, בין צמחים ירוקים וכלי חרס? אה! היא הייתה שמחה להיפטר מכל זה עכשיו, משהיא יכולה להתחיל שוב לנגן…

כל זה… היא עשתה תנועה קטנה בפרק כף היד, פרק כף יד שהיה דקיק, דקיק יותר מקרסוליה. וגרונה היה גם הוא דק מאוד. וגם הוא נראה כמו קרסול, או אפילו כמו פרק כף יד. ומכוסה קמטים שנכרכו סביבו כמו חוטים. הרי אי אפשר לקבל קצבת זקנה ללא קמטים, וכשאנחנו זכאים לקצבה, הקמטים כבר שם, מונחים במקומם, על הפנים, כמו הורידים הכחולים, הנפוחים, שעל הידיים. זה אלוהים שנותן את הקמטים, חשבה פתאום, ואת הקצבה, המדינה היא שנותנת… אילו רעיונות מגוחכים עלו בראשה. עדיף שפשוט תתחיל לנקות.

וזה מה שהיא עשתה. היא התחילה לרוקן את המלתחה, וסקרה את ארון השמלות שלה. עד מהרה היו לה שתי חבילות מוכנות למשלוח, אחת לצדקה, והשנייה לסמרטוטר. לאחר מכן קרעה את הניירות, ערמות של עיתונים ישנים ועלונים שהצהיבו עם הזמן. היא סידרה את עליית הגג שלה. אחר כך כתבה לחבריה לעבודה והודתה להם על המתנה שהעניקו לה במסיבת הפרידה ממנה: ״עמיתיי היקרים, מאוד התרגשתי מטס הכסף שנתתם לי בנדיבותכם הרבה כמזכרת לזמן שבילינו יחד במשרד…״ לאחר מכן הבריקה מדמואזל לינה את רצפת הפרקט, ניערה את המצעים ורקחה כמה ריבות.

האם היא סוף סוף סיימה? לא לגמרי, מכיוון שהיא גילתה שעליה להשלים עוד כמה משימות קטנות אך חיוניות בעיני נשים. אבל היא לא שכחה את הפסנתר שלה, ההפך הוא הנכון, ובכל יום התמלאה בעוד קצת שמחה, כיוון שבקרוב תסיים עם הסידורים והניקיונות שלה ותתחיל להתאמן בנגינה בו.

לבסוף שלט הסדר בכל פינה. הדירה הדיפה ריחות של טבליות קמפור, של סבון שחור ושל חומר הברקה, של לבנדר במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים של טרפנטין. וגם של ריבות. הכול הבריק עד כדי כך, שכמעט כבר לא הייתה זאת דירה: כי אם חלל תערוכה. עכשיו, חשבה, אני הולכת ליהנות סוף סוף מהפנסיה; החל מהיום אני מתחילה לנגן שוב בפסנתר שלי.

לפני שהתיישבה מול הקלידים, דאגה להסיר את כל התמונות שניצבו על הלכה השחורה, כדי למנוע מהן לרטוט. או־אז הוציאה את התיקייה עם מחברות התווים, דפדפה כמה עמודים ללא מחשבה, ולפתע נתקלה שם בכותרת:

ט ר א ו מ ר י י

היא הביטה בכותרת במשך זמן רב. טראומריי… האם הייתה זו באמת היצירה הזו? אלוהים, אילו נשכחות הזכירה לה… נשכחות רחוקות כל כך עד שקמה, ניגבה את עיניה, קינחה את אפה והביאה מהמטבח כוס מים גדולה. אבל האושר שמילא אותה היה עז עד כדי כך שהיה לה קשה לבלוע, מפני שהאושר, ממש כמו העצבות, מתמקם בגרון. לפעמים הם אפילו מתמקמים שם ביחד. כמו שקרה באותו רגע למדמואזל לינה. מה היא הרגישה, אושר או עצבות? לא ידעה. כל שידעה הוא שעליה למהר להתיישב מול הפסנתר שלה ולהתחיל לנגן את טראומריי.

יצירה כה יפה! כה יפה שבתקופה אחרת היא ניגנה אותה כמה פעמים בכל יום. היא הייתה בת שבע־עשרה, לבושה בשמלת פשתן כחולה עם צווארון מעומלן, והיא עדיין לא ידעה אם תהיה יפה או מכוערת. היא קיוותה להיות יפה… ואולי אפילו מעוררת השתאות… ושיאהבו אותה… מי? גבר… אלה דברים שאינם בידינו. ובימים ההם היא קיוותה כל כך להיות מורה לפסנתר! וטראומריי סיפרה לה הכול, ובזמן שניגנה אותה, כאילו ניחשה מראש שלא תהיה יפה, ושלא יהיה שום גבר בשבילה – על אף שהיו כל כך הרבה גברים – ושאין כל טעם שתִלמד פסנתר. ובזמן שהזהירה אותה, טראומריי גם ניחמה אותה. האם יש עוד הרבה יצירות לפסנתר כמו זו? שמנחמת אותך אחרי שהעציבה אותך?

.

כשמדמואזל לינה התחילה לנגן, החדר היה מלא שמש. הפרחים על הכר נדמו חיים ומסעד הקש של הכורסאות הכפריות היה זהב טהור. אבל לפינה שבה עמד הפסנתר לא חדרה השמש, ומדמואזל לינה ישבה בצל. היא לבשה שמלה שחורה שירדה לאורך גרביה עד הדוושות. אצבעותיה הרזות רעדו מעט מעל הקלידים.

אלוהים, ליבה הלם כשראתה את התווים שנערמו על הקווים. כמעט שלא היה רווח לבן בין החַמְשׁות, עד כדי כך היו צפופות. האקורדים דמו למגדלים, והמגדלים התמוטטו והפכו לתחרה. פעמים אחרות, כך היה נדמה לה, התווים לא היו צמודים אלה לאלה, כמו סנוניות על קווי טלפון. ככל שהביטה כך פחדה לטעות – קשה כל כך זה נראה לה – אבל היא גם שמחה.

תחילה בקושי העזה לגעת בקלידים. אבל כיוון שלא שמעה דבר, היא לחצה קצת יותר חזק; גם הפעם לא הפיקה שום צליל. את טראומריי צריך לנגן פיאנו־פיאנו לכל האורך; יש רק מצו־פורטה אחד קטן בשורה הרביעית, כאילו המנגינה מתחילה לכעוס, אבל נרגעת מייד. זה לא אומר שלא אמורים לשמוע כלום. ומכיוון שמדמואזל לינה השתוקקה עכשיו עד מאוד לנגן את טראומריי ופחדה פחות, היא לחצה חזק יותר על הקלידים… בינג!

בינג… המרפק שלה השמיע צליל חריקה קצר והיא קפאה במקומה. אפשר היה לחשוב שזה פסנתר מכני, ושמישהו בלתי נראה משתעשע ומשלשל מטבעות לתוך חריץ שאינו קיים. היא ניסתה מחדש. בינג… הפעם היה נדמה לה שכל המחבתות ברחו מארון המטבח והתחבאו בתוך הפסנתר. כמובן! פסנתר זקן כל כך! איזה צליל נורא מצאה בו! מה היה אומר המורה שלה לו שמע? אבל הוא כבר לא ישמע, הוא מת מזמן. מדמואזל לינה לא מכירה עוד את הפסנתר שלה.

עכשיו כבר לא העזה ללחוץ על הקלידים. אבל הנה, באמצע השורה השלישית יש פָה מורם מעל החמשה, כל כך גבוה שהניחו כמה קווים תחתיו כדי לתמוך בו. היא מסתכלת על הפָה שבדף, ועל הפָה שעל הפסנתר: זה קליד לבן ויפה משנהב. מדמואזל לינה מותחת את הזרוע הימנית כדי להגיע אליו, ומטה אוזן. אבל זה כנראה קליד חולה, כי הוא משמיע חריקה קטנה ושוקע בקושי, וכבר אין לו כוח להתרומם בעצמו; מדמואזל לינה צריכה למשוך אותו כדי להחזיר אותו למקומו; אבל כשהיא לוחצת שוב, נראה כאילו היא גורמת לו לשקוע לנצח. יש גם סי במול שחורק באותו אופן, ומושפע מאותה מחלה. ואז סול דיאז.

ככל שמדמואזל לינה ממשיכה לנסות לנגן, היא מגלה עוד קלידים שלא רוצים לשוב ולהתרומם אחרי שהניחה עליהם את אצבעה.

כעבור רגע המקלדת נדמית למערכת שיניים תותבות שחסרות בה שיניים, ומדמואזל לינה מוותרת על הנגינה.

.

המכוון שהגיע לבחון את הכלי מיהר לפרק אותו. ממש כמו אוטופסיה. אפשר היה לראות את הבטן הפתוחה של הפסנתר, ואת הפטישים הקטנים שבתוכו, כמו עצמות עירומות. המיתרים הגדולים דמו לאלה של נבל.

האיש הוציא את הפטישים. ניער אותם, והביט בהם בתשומת לב, כמו שען שבוחן גלגל שעון. הוא לא אמר מילה ועטה ארשת חשיבות. אחרי כן החזיר הכול למקום. ורק אז דיבר: "בן כמה הוא?"

מדמואזל לינה לא הייתה צריכה לשאול ״מי?״. היא חישבה. אם להודות על האמת, היא לא ידעה, ההורים שלה קנו אותו משומש עוד לפני שמלאו לה שתים־עשרה. "אולי אפשר לעשות משהו," אמר האיש בנימה זהירה. אבל הוא לא נראה בטוח. "אולי אפשר להחליף את מפרקי הפטישים, להחליף את כיסויי הלבד… יש כמה מיתרים קרועים… צריך יהיה לשלוח ליצרן…" אם לוקחים בחשבון את הכול, הוא שואל את עצמו אם זה באמת שווה את המאמץ. "פסנתר כל כך זקן…" הוא תופף באצבעותיו על הקלידים. "פסנתר כל כך זקן…" הוא תופף שוב באצבע אחת, וכל תיפוף נשמע כאילו חתול קטן מיילל, או כאילו מחבת שברחה מארון המטבח התחילה לרקוד בפנים. "להשקיע כל כך הרבה כסף בפסנתר כל כך זקן, שלא תצליחי למכור אפילו ב-200 פרנקים."

״כמה יעלה לי התיקון?״ היא שאלה וידעה מראש שהשאלה מיותרת כיוון שלא הייתה לה אגורה שחוקה. הקצבה הצנועה שלה הספיקה בדיוק למחייתה ולא מעבר לכך.

האיש הרהר. ״משהו כמו 300 פרנקים, אולי 340. את מבינה, בערך…״

״אני מבינה,״ אמרה. הקול שלה דמה לצלילי הפסנתר. היא אמרה שהיא תחשוב על זה.

כשהאיש עזב מדמואזל לינה החזירה את התמונות למקומן על הפסנתר. וכשהיא ראתה שם שוב את מטע המסגרות היא מדדה את האכזבה שלה. היא הייתה ודאי עצומה, שכן שבמהלך הלילה שלאחר מכן היא לא הצליחה לישון אפילו דקה, וכשהיום עלה, היא בכתה.

היא לא רצתה עוד לקום.

בכל זאת ניסתה להתגבר, ומכיוון שידעה שלעולם לא תוכל עוד לנגן בפסנתר, היא התחילה לסרוג. לאחר מכן נרשמה לספרייה. באחד מימי ראשון הלכה להקשיב לדרשה בכנסייה. סיפורה של האישה הנואפת. מה לה ולסיפור הזה? ״לכי ואל תחטאי שוב…״ הנשים שהיה להם יותר מגבר אחד, והיא שלא היה לה אפילו אחד! האם זה צודק? לאחר מכן היא תפרה מעט והתחילה מחדש בניקיונות שלה. אבל השעמום היה עדיין חזק ממנה. הוא דמה לסלע ששוכב בחלל בטנה. איך אפשר לאכול כשסלע תופס את כל המקום?

היא התחילה לחשוב על המשרד שלה, והצטערה על כך שהיא כבר לא שם. ומכיוון שלא יכלה עוד להניח את אצבעותיה הזקנות על הקלידים, נראה היה לה שהייתה מאוד רוצה לאחוז שוב בעפרונות ובקלסרים גדולים, המונחים זה לצד זה, מאחורי חלונותיו של הבניין הממשלתי היפה. לפחות שם לא תהיה לבד. ומכיוון שהשעמום שלה הלך וגבר, ניסתה למצוא עבודה.

.

שבת אחת פרסמה בעיתון הערב מודעה בזו הלשון: "פנסיונרית, מומחית בעבודות תיוק, מחפשת משרה קטנה. תסתפק בעמלות מופחתות." המודעה הופיעה חמש פעמים והיא חיכתה להצעות, אבל אף הצעה לא הגיעה. השעמום התחזק עוד, והסלע שבבטנה נעשה כבד יותר. ובערבים, במיטתה, אפילו כפות רגליה היו עצובות כששכבו זו לצד זו מתחת לסדינים. עד שהזרועות שלה, שכאבו בתוך שרוולי הבד של כותונת הלילה, ועד שהפה שלה, כה עייף מן המלמול הבלתי פוסק של אותן מילים לתוך הכרית: "כבר אין לי מה לעשות כאן למטה…"

היא הייתה רוצה לשלוח יד בנפשה.

.

אולי האלוהים הטוב ריחם עליה באותו רגע; בעצם לא, הוא לא ריחם עליה כלל. זאת הייתה פשוט שעתה של מדמואזל לינה, שהייתה מגיעה גם אילו ישבה מול פסנתר יפה וחדש. ״לינה מרסייר, קומי!״ אבל צריך קודם לשכב. היא הרגישה רע כל כך, עד שהזמינה רופא.

בהמשך הייתה בתוך אמבולנס, ואז בבית החולים, אבל זה לא נמשך זמן רב.

בדמדומי הכרתה דיברה הרבה על פסנתר. היא ראתה אותו, כה יפה, חדש לגמרי – אבל זאת הייתה רק אשליה – והאיש דאג שישלחו אותו לשם בשבילה. ״נגני לי את טראומריי, מדמואזל לינה.״ איך ידע את שמה, האיש הזה? ״לא, לא,״ היא לא תנגן. רק צבעו השחור יפה. מבפנים הוא שבור. כל הפטישים נמצאים בתוך ראשה. היא לעולם לא תוכל להוציא אותם. כל כך כאב לה, בגלל הפטישים, עד שרצתה לצעוק. ״נסי, מדמואזל לינה, נסי, כי בקרוב כבר לא תוכלי.״

האם זה נכון שהיא לא תוכל?

כן, זה נכון. יומיים לאחר מכן הכינו את גופתה לקבורה. גופה קלה כל כך, שלא שקלה אפילו שלושים וחמישה קילוגרמים.

הייתה זו בת דודתה – שנחפזה להגיע מן הכפר – שמכרה את הרהיטים, מלבד הפסנתר, שאותו איש לא רצה לקנות.

.

Titre original: « Le piano de Mademoiselle Lina », extrait de Sans alcool, © éditions Zoé, 1998, 2020

.

אליס ריבז (נולדה בשם אליס גולֵה, 1901–1998) הייתה סופרת שווייצרית, פסנתרנית, אמנית, עיתונאית ופקידה בארגון העבודה הבינלאומי בז׳נבה, שם התגוררה רוב חייה. כתבה סיפורים קצרים, רומנים, טקסטים אוטוביוגרפיים ומסות. הסיפור ״הפסנתר של מדמואזל לינה״ יצא לאור ב-־1961, ונכלל בתוך אוסף סיפורים קצרים, והוא היצירה הראשונה פרי עטה של ריבז המתפרסמת בעברית.

.

עדי רז, כותבת, מתרגמת ומורה לעברית, בעלת תואר ראשון בספרות וסטודנטית לתואר שני בבלשנות באוניברסיטת תל אביב. סיפור קצר פרי עטה פורסם באתר "עברית".

.

>> במדור פרוזה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: "איציק מלונדון" מאת זלדה בילר בתרגומה של שירי שפירא

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | אתיקה ופואטיקה של הדמיון היהודי 

"דווקא המרחק הפואטי מן הממשות של המקום הקדוש הגדיר את האתיקה היהודית כאתיקה המושתתת על חרדת קודש ולא על בעלות בלעדית." חוה שורץ על "לדמות את ירושלים" מאת סדרה דיקובן אזרחי

832 629 Blog

טלי אסא, ללא כותרת (מחווה לוואן אייק), סנגווין על נייר, 50X62 ס''מ, 2018

מנבואת זעם לנבואת נחמה

חוה שורץ 

.

נבואות זעם רבות מתגשמות בימי החורבן הללו. מעטות מהן איתרו את זרע הפורענות עמוק באדמה, ומעטות עוד יותר  טומנות בחובן גרעין אמיתי של נחמה. כזה הוא הספר הנדיר של סדרה דיקובן אזרחי, לדמות את ירושלים (Figuring Jerusalem). הספר, שמתבונן בספרות יהודית שמן המקרא ועד לשלהי המאה העשרים, מבקש לחזור אל "הידע שמסתתר בנקיקיו העמוקים של הדמיון העברי" (עמ' 26), ומאתר בתוכו את הפוטנציאל הקנאי, אך ברובד עמוק יותר הוא חושף את "הכוחות המשחררים, האינקולוסיביים, החתרניים […] של שירה ושל סיפור כטריז כנגד טענות רצחניות, אקסקלוסיביות, ליטרליות של בעלות על נוכחות אלוהית והבטחה אלוהית" (עמ' 26). מהם הכוחות המשחררים שטמונים בדמיון העברי, ואיך השירה והסיפור יכולים להיות טריז כנגד טענות רצחניות? 

המענה על שאלה זו נפרש לאורך הספר ולמעשה לאורך עשרות שנות כתיבה ומחקר של  דיקובן אזרחי על גלות ושיבה אל ירושלים בספרות היהודית והעברית. הספר הנוכחי, שכותרת המשנה שלו היא "פוליטיקה ופואטיקה במרכז הקדוש" (Politics and Poetics in the Sacred Center), צולל אל תוך הספרות היהודית דרך השיג והשיח שלה עם המרכז הקדוש – ירושלים. דחף כפול מתגלה במסורת הספרותית: מצד אחד תשוקה ומשיכה אל המקום הקדוש, ומצד שני יראה וזהירות מפני הסכנות שבבעלות ובבלעדיות על הקודש. המודעות הכפולה הזו טמונה בשורשן של מסורות יהודיות שביקשו להציע "אלטרנטיבות לקרבה הפיזית אל הקודש, ומתוך כך גם מַפתחות לאתיקה ולפואטיקה של הישרדות יהודית" (עמ' 2). 

הפואטיקה מתגלה בספר כתנאי לאתיקה. ברגע הישרדותי כמו זה שאנו נתונים בו, ההקשבה למהלך האתי העולה מתוך המסורת היהודית חיונית מתמיד. הספר אינו מתחיל במסורות מאוחרות, אלא בתשתיתן המקראית – בקריאה מחדש של סיפור עקדת יצחק, שימשיך להדהד לאורכו. מתחת לגלגולי הפרשנות שדיקובן אזרחי דנה בהם, נחשף בספר מכנה משותף לקריאות המסורתיות והמודרניות כאחד: כולן ראו לנגד עיניהן באפרו של יצחק אפר קורבן שנעקד ונשרף, אב־טיפוס טרגי של קורבן מקודש. לפי מסורת זו, צאצאי אברהם "נוֹלָדִים וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם", כדברי המשורר חיים גורי ("ירושה", מתוך שושנת רוחות, הקיבוץ המאוחד, 1960, עמ' 28). 

דיקובן אזרחי מזכירה אמת פשוטה וכמעט נשכחת: שלא כמו בטרגדיה היוונית שבסופה הגיבור מת, ובניגוד לפרשנות הנוצרית של העקדה כפרה־פיגורציה לקורבנו של ישו, ואף בניגוד לקריאות המודרניות מתוך השכול שראו ביצחק אב־טיפוס לחלל מלחמה, יצחק המקראי לא מת כקורבן, אלא שרד. נראה שאלוהים המקראי העדיף את הגרסה הקומית של ההיסטוריה האנושית על פני זו הטרגית. בעקבות זאת דיקובן אזרחי מציעה שלא לקרוא את הסיפור המכונן הזה כטרגדיה, אלא כקומדיה שבסופה הגיבור נותר בחיים. הממד הקומי של הסיפור נוכח לא רק בהקלה שבהצלת יצחק מהמאכלת של אביו על ידי המלאך. הוא נוכח גם בשורש צח"ק, החוזר בסיפורם של אברהם ושרה, וכמובן בשמו של הגיבור, יצחק, שבו, אולי, טמון סוד קיומו. בסיפור העקדה מתגלה העיקרון המנחה של ההומור היהודי – מושא מחקר קודם של דיקובן אזרחי – עיקרון שיתמיד במרוצת הדורות של הספרות היהודית, מבראשית ועד לפיליפ רות: חשד בסיסי באשר לאפשרות של התערבות על־טבעית. בקומדיה המקראית הזו האיל תופס את מקומו של יצחק, והחיה נעשית תחליף לנער. רעיון התחליף מצטייר כיסוד בתרבות היהודית שלאחר החורבן: בית הכנסת יהיה תחליף למקדש האחד והיחיד; תפילה ולימוד תורה יחליפו את הקורבנות; המילה, הדימוי, מחוות הגוף, ימלאו את מקומו של המקודש המרוחק. הדמיון וההשהיה המתמדת (״ואף על פי שיתמהמה…״), ומעל לכך – דחיית קרבן האדם לטובת עקרון החמלה, ייעשו מתוך הגרעין הקדום הזה ולאורך הגלות לעיקרון יסוד של אתיקה ופואטיקה יהודיות. 

בניגוד לסיפור המקראי, במסורת הפרשנית הטרגית של סיפור העקדה, הממשות של העל־טבעי עומדת במרכז הסיפור, והעמימות באשר למקום העקדה  – "עַל אַחַד הֶהָרִים" (בראשית כב, ב) – מתכנסת אל מקום מסוים, "הַר הַמּוֹרִיָּה", שזוהה כהר הבית (דברי הימים ב', ג,א). החזרה של התרבות היהודית והישראלית שוב ושוב אל  סיפור העקדה, נעשתה גם לחזרה אל מקום העקדה – אל הר הבית. 

כל עוד הר הבית היה מקום מרוחק עבור יהודים בגלות – וגם לאחר השיבה אל הארץ וקום המדינה, כאשר הר הבית נותר מחוץ להישג היד ולריבונות הישראלית – מקום העקדה המקודש והמרוחק נותר פתוח לדמיון. לאחר מלחמת ששת הימים, עם כיבוש מזרח ירושלים וסיפוחה והמעבר של המקומות הקדושים לשליטה ישראלית, נעשה החיבור בין המקום לבין הסיפור ממשי מאוד, המרחק הפתוח לדמיון נסגר, והכוחות העזים והמסוכנים ביותר בדמות החיבור הקנאי למקום עצמו – הר הבית – השתחררו. החזרה והשליטה הביאו לקריאה לממש במקום את ברית הדמים והקורבן בהפיכת בית המקדש מדימוי לממשות.

הפטליזם הישן והחדש נוסדו על זיהוי של סיפור העקדה כטרגדיה, ועל זיהוי הטרגדיה עם המקום. ככל שהיטשטשו הגבולות בין המקום המדומיין למקום הממשי, וככל שנגוז המרחק האתי בין יהודים למרכזם הקדוש עם שיבת ציון המודרנית, כך – לטענת דיקובן אזרחי – אבד אותו הומור יהודי לטובת המיתוס הקנאי, נטול הצחוק והחמלה. אלמלא אובדן זה, אולי לא היה מתרחש רצח של יצחק אחר ב־1995. כדי לצאת מן המעגל הפטליסטי, מציעה דיקובן אזרחי, עלינו לכרות ברית לא עם המזבח ועם הנעקד, אלא עם יצחק החי, השורד, גיבור הקומדיה. 

המיתוס הקנאי של המקום כרוך מטבעו בהפניית עורף לקולות האנושיים של הצחוק והאהבה שנשמעים במקרא. בשיר השירים גוף האהובה או האהוב משול לגינת אגוז, לכרם, למגדלות; השפה של שיר השירים "מציבה את הארוס האנושי במרכז הבמה, היקום משמש מאגר עצום של נושאים לייצוגו הפואטי" (עמ' 83), אך מן היקום של שיר השירים, הרווי בצמחייה ובחיות של ירושלים, נעדר דווקא המקדש שבנה שלמה המלך, המשורר המוצהר של שיר השירים. הארוטיקה של הטקסט והיעדרו של בית המקדש ושל כל אזכור לנוכחות אלוהית אתגרו את חז"ל ויצרו את מה שדיקובן אזרחי מכנה "אקרובטיקה פרשנית" (עמ' 5); אקרובטיקה שהפכה את מילות האהבה האנושית של שיר השירים למשל על אודות יחסי האהבה שבין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ודרשה את שיר השירים כקודש הקודשים. בית המקדש הנעדר משיר השירים הונכח בדרך זו מחדש על דרך המשל בימי הפוסט־חורבן על ידי חז"ל. כמשל וכדימוי המשיך בית המקדש להתקיים בזיכרון היהודי וביצירה היהודית ממרחק הזמן והמקום מירושלים. כמו במקרה של עקדת יצחק, האתגר האולטימטיבי לקריאה המטפורית הוא הרגע שבו המקומות המוזכרים או הנרמזים בספר כבר אינם רק דימויים פואטיים. "ואז", לדברי דיקובן אזרחי, "'הר המור' ו'גבעת הלבונה' נעשים בקלות רבה מדי לגבעות במאבק – תחילה על גבי מפה פרשנית ואז על גבי מפה פוליטית" (עמ' 83). המקומות בשיר השירים שאליהם הביט המשורר המקראי כדי לתאר את אהבתו, הופכים אפוא לנקודות ציון לניכוס על מפה פוליטית; הדמיון הפתוח נסגר לטובת ליטרליות המתורגמת לבעלות צרה ומיידית על "סלע קיומנו" הממשי ולא המטפורי. 

הצבת הדימוי במקום הדבר עצמו התרחשה כאשר ההרים והגבעות של העקדה ושל שיר השירים היו מקומות עמומים ומרוחקים שאי אפשר לנכס. המרחק מן המקום הקדוש נעשה בתרבות היהודית לדורותיה לא רק לכורח, אלא למה שדיקובן אזרחי מתארת כאסטרטגיה יצירתית לקיום המרוחק מן הקודש, ולמרכיב מובחן והכרחי של הדמיון היהודי. המתחים בין ההתמסרות לעבודת הקודש לבין האהבה האנושית, בין הציפייה להגעה אל המקום הקדוש לבין מימושה, ובין הממשות של ירושלים הקדושה לבין הדמיון, מתגלים במלוא עוצמתם הפואטית בימינו בסיפוריו של ש"י עגנון. דיקובן אזרחי מציעה מפתח לקריאה בשני סיפורים של עגנון, "אגדת הסופר" ו"עגונות" (אלו ואלו, ש"י עגנון, שוקן, תשל"ד), תוך התבוננות בתמה חוזרת: בשני הסיפורים הדבקות באובייקט הקדוש – ספר התורה וארון הקודש – באה על חשבון הדבקות הבראשיתית של איש באשתו או באהובתו. ב"אגדת הסופר" רפאל, הסופר הצדיק, מתבודד ומסתגף; מפנה את כל מעייניו אל ספרי התורה שהוא כותב לזכרן של נשים עקרות, ומסב את גבו אל אשתו העקרה. ב"עגונות" האמן בן אורי בונה ארון קודש ו"משנתעסק בן אורי במלאכתו יותר נתדבק במלאכתו, עד שהיו עיניו ולבו נתונים לארון הקודש, לית אתר פנוי מיניה. ולא זכר בן אורי את דינה [אהובתו] וישכחה" ("עגונות", עמ' ת"ז). 

לעומת דבקותם הטוטלית של גיבורי הסיפורים האלה באמונתם, גיבור תמול שלשום (ש"י עגנון, שוקן, תש"ך) יצחק קומר הוא אנטי־גיבור; יצחק, ש"לא היה ניכר רישומו על הבריות" (עמ' 223), אינו אמן גדול כמו האמן בלויקוף ידידו, או כמו בוריס שץ שדמותו מרחפת ברקע, אלא בעל מלאכה, ו"בעל חלומות". בהיותו כזה, יצחק של עגנון אינו מבקש להתקרב אל הממשות של הקדושה, אלא חי בתוך דמיונו: "מהרהר יצחק בלבו, אבי ואחי ואחיותי שרויים בגולה ואני דר בירושלים. מציץ יצחק ומביט, כלום באמת אני בירושלים אני? באים לפניו קהל חזיונות ראשונים שחזה בזמן שהיה בגולה. ושתי אהבות אהבת ירושלים שבחזון ואהבת ירושלים זו שבמציאות באות ומזדווגות ויולדות אהבה חדשה, שיש בה משל זו ומשל זו" (עמ' 527). הנוכחות במקום הנחלם, יעד הכמיהה, לא מחסלת את הדמיון; יצחק מצליח גם להיות נוכח בירושלים וגם לחלום. דווקא בעל החלומות ולא האמן הגדול, שאומנם מת בסוף הסיפור מוות אכזרי, יוצא מן המפגש עם הקודש – לאחר שצבע את פנים המסגד שבהר הבית – ללא פגע. הדמיון והאהבה בסיפוריו של עגנון, המהדהדים את שיר השירים, הם מה שמצוי ברווח שבין העצמי לבין הקודש. הדמיון המחזיק את האיזון בין הציפייה והתשוקה לבין המציאות בעולם, נעשה ל"סכר העוצר את מי הליטרליזם" (עמ' 159). 

ייתכן שההכרה בסכנות הטמונות בהצטלבות שבין קרבה ובעלות לבין דחפים משיחיים, והחיבור בין יראת קודש לבין אמביוולנטיות באשר לקרבה אל הקודש, הם שעמדו ברקע ההימנעות של עגנון, כפי שמתאר דן לאור, מלגשת אל אבני הכותל אחרי מלחמת ששת הימים (דן לאור, חיי עגנון: ביוגרפיה, שוקן, 1998, עמ' 611). לדברי הלל כהן (תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, כתר, 2013), עגנון לא ראה באמונתו בדבר שייכותה של ארץ ישראל ליהודים צו פוליטי שימומש בכוח, אלא דבר הנתון בידי שמיים. לאחר מאורעות תרפ"ט העיד על עצמו עגנון שכאשר החלה המתיחות סביב הכותל "חפצתי לצעוק [לראשי המתלהמים] הניחו ידיכם מזה, אלא שמטבעי אני נחבא אל הכלים וכל הימים הייתי מצטער שלא עמדתי בפרץ" (ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 414). לטענת הלל כהן, "התחושה שמא היה בידו לבלום את ההתלהמות ולמנוע את שפיכות הדמים לא משה ממנו" (עמ' 339-338).

העמידה הזו בפרץ ובתווך, היא המקום שבו מתקיימת שירתו של יהודה עמיחי: 

"אֲנִי מַחֲזִיק בַּמַּקָּף הַזֶּה בְּכָל מְאֹדִי, / כְּמוֹ בְּקֶרֶשׁ הַצָּלָה, אֲנִי חַי עָלָיו, / וְנֶדֶר לֹא לִהְיוֹת לְבַד עַל שְׂפָתַי, / קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה וְקוֹל / מִצְהֲלוֹת יְלָדִים בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם / וּבְעָרֵי יְהוּדָה."  ("חתונה מאוחרת", שירי יהודה עמיחי, כרך 4, שוקן, 2002, עמ' 202). בשונה ממשוררים ישראלים שהעדיפו את הכנרת, את הקיבוץ או המושב, את תל אביב או את הנגב על פני ירושלים, עמיחי "מביט הישר אל תוך הגרעין הרדיואקטיבי", וגם כשהוא, כקודמיו, חוזר אל העקדה ואל שיר השירים, הוא מכניס "משב רוח מרענן אל תוך המרכז הדחוס והמחניק של ירושלים" (עמ' 179). יהודה עמיחי, ש"חי על המקף" כדברי החוקרת חנה קרונפלד, אינו נכנע לפיתוי שבסגירת קצוות שנותרו פתוחים לדמיון ואינו נכנע ל"פואטיקה של השלם" (עמ' 191) שבבסיס החשיבה הפוליטית המשיחית והאפוקליפטית. שירתו לנוכח הגרעין הרדיואקטיבי ובקרבתו היא אנושית ודיאלוגית, מסרבת להילכד במעגל היסטורי סגור. בניגוד חריף לרטוריקת הניצחון שרווחה לאחר מלחמת ששת הימים, בירושלים של עמיחי מגובבים יחד האישי, הציבורי וההיסטוריה היהודית "בערימה בלתי מובחנת, לרוב, של שיירים ושל חורבן" (עמ' 191). תשומת הלב של המשורר לפרטים מאמנת את העין לראות את הכאן ועכשיו בתוך העיר הנצחית, להכניס את הקודש בחול ואת החול בקודש, ולשמר את הזיכרון "בְּתוֹךְ הַשִּׁכְחָה שֶׁאַף זְכִירָה אַחַת / לֹא תּוּכַל לְעוֹלָם לַחְדֹּר לְתוֹכָהּ וּלְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַנֶּצַח שֶׁל הַזִּכָּרוֹן" ("פתוח סגור פתוח", עמ' 177). וכך, דווקא בירושלים שאחרי 1967, כשעמיחי סמוך פיזית למרכז הקדוש ולמטעני הזיכרון הנלווים אליו, אותו שריר קומי שהתפתח בגלות ונקבר באקסטזת השיבה והבעלות על המקום, משתחרר. 

מנקודת מבט זו, עמיחי הוא לא משורר מרדן, אלא פייטן מסורתי. בספרה שלושה פייטנים: פאול צלאן, דן פגיס, יהודה עמיחי (מוסד ביאליק, 2020), כותבת דיקובן אזרחי: "המשוררים העברים שלמדו במשך אלפי שנות גלות ליצור, להמריא על כנפי דימויים חופשיים מכוח הגרביטציה, לצחוק ולשחק במקומות הזמניים, ה'לא חשובים' שהוקצו להם אל מול אופק הגאולה הרחוק, לימדו את יהודה עמיחי את הערך הפואטי והמוסרי של עמידה במרחק־מתווך מן הקודש" (עמ' 113). 

*

הגרעין הרדיואקטיבי של הארץ רוחש היום יותר מתמיד מתחת לירושלים, שהיא, אמנם, שקטה באופן יחסי, אך בשמה נמשכות ללא אופק המלחמה וההפקרה. אנשי הקנאות המשיחית, בתוכניותיהם ליישב את עזה ואת דרום לבנון ולבנות כאן ועכשיו את בית המקדש על הר הבית, מבקשים בעלות מלאה על המקום ועל הזמן. על פי ראייתם, הפלסטינים הם עמלק שיש למחות את זכרו; חללי המלחמה מקדשים את האדמה שעליה נלחמו ומתחתיה יוקרבו החטופים; גלי החורבן וההרס הם סימנים לנס במלחמת קודש של אל נקמות העומד על משמר הכבוד הלאומי עד ל"ניצחון המוחלט". אלא שמבט אל תוך נקיקי הזיכרון העברי מזכיר שהשאיפה אל המוחלט היא תמיד הפניית עורף לחיים וזרע פורענות שסופו אסון. 

בדיונה בקנאות דתית דיקובן אזרחי איננה מסתפקת בדקונסטרוקציה של מיתוסים. הפיתוי של טוטליות דתית אינו מוצג כשיגעון או כאיוולת, אלא נבחן מתוך הכרה עמוקה בכוח המשיכה שלו. דיקובן אזרחי משיבה לקנאות היהודית מתוך המקורות שהזינו אותה, ומצביעה הן על הכשל העמוק בהבנתם הן על האלטרנטיבה החיונית שטמונה בהם. 

בקריאה מתוך התהום מזכיר הספר את היתדות ששמרו על יהודים במשך הדורות לנוכח גלי משיחיות שקר קודמים. לפואטיקה היה תפקיד מרכזי בהגדרת תודעתו של מיעוט המרוחק ממרכז הקדושה וממוקדי הכוח, וביצירת מקורות חיים עבורו; דווקא המרחק הפואטי מן הממשות של המקום הקדוש הגדיר את האתיקה היהודית כאתיקה שמושתתת על חרדת קודש ולא על בעלות בלעדית. "משב רוח מרענן" זה נושב ביצירה העברית האנטי־קנאית ומצמיח מתוכו את כנפי הדמיון. 

הספר מאפשר לנו להרים, לרגע, את הראש אל אופק קולקטיבי אחר, לא רק עבור היהודים, אלא עבור בני הדתות המונותאיסטיות, שנעשו לבני ערובה של הזרמים הפונדמנטליסטיים המבקשים להטיל את כולנו אל תוך האש. במילותיה של דיקובן אזרחי, "אם היו אלה השירה והאימפולס המימטי שהצילו את העברים הקדמונים בירושלים ואת היהודים לאורך ההיסטוריה, אולי תהיה זו השירה שתציל את העברים המודרניים ואת שכניהם בעידן של שיבת ציון של ימינו" (עמ' 3).

.

*כל הציטוטים מהספר וכן שמו תורגמו לעברית בידי מחברת המאמר.

.

ד"ר חוה שורץ היא מורה וחוקרת תולדות האמנות ותרבות חזותית ומורת דרך. מחקריה עוסקים בדימויים חזותיים בסמוך למקומות קדושים בירושלים ובגליל. תלמידתה של פרופ' סדרה דיקובן אזרחי – להתבוננות, לכתיבה ולתקווה.

Sidra DeKoven Ezrahi, Figuring Jerusalem: Politics and Poetics in the Sacred Center, University of Chicago Press, 2022

מסה עטיפה (1)

.

>> במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: מיכל בן נפתלי על "הכוח האחר" מאת יהודית הנדל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | אנטומיה של פרנויה

"כך, באיטיות ולעיתים רק בדיעבד, נרקמת ההכרה כי אנו לכודים יחד עם נט בתוכו של תעתוע, ונפרשת בפנינו בעדינות ובתחכום אנטומיה של פרנויה; מצב נפשי שמתאפיין בהיעדר יכולת להכריע ולו באופן הבסיסי ביותר אם מה שעומד מולנו הוא טוב או רע." דנה לובינסקי על "אהבה אחת" מאת שרה מסה

832 629 Blog

מירה צדר, שומרי הגן, לכה ועיפרון על נייר, 22X29 ס''מ, 1989

כשההר חדל להיות זדוני: על "אהבה אחת" מאת שרה מסה

דנה לובינסקי

.

הנובלה אהבה אחת, פרי עטה של שרה מסה (לוקוס, מספרדית: משה רון, 2023), היא יצירה שראשיתה ואחריתה ביחסים עם הר. לא סתם הר, אלא הר שגיבורת הספר, אישה צעירה בשם נט, מאבחנת כבר מן המפגש הראשון כ"הר זדוני" (עמ' 18). הזדון הזה – שצילו נופל על כל אחת מן הפרשנויות שהיא נותנת להתנהגויות בני הכפר הנידח שבו היא עוברת להתגורר בעקבות משבר שחוותה, הוא השדרה המרכזית שסביבה נטווית העלילה והדרמה העומדת בבסיסה. 

קורותיה של נט מסופרות אומנם בגוף שלישי, אולם המספרת נצמדת אל תודעתה במבע משולב, המאפשר לקוראת להתוודע בהדרגה אל המצב הנפשי שבו היא נתונה. כך, באיטיות ולעיתים רק בדיעבד, נרקמת ההכרה כי אנו לכודים יחד עם נט בליבו של תעתוע, ונפרשת בפנינו בעדינות ובתחכום אנטומיה של פרנויה; מצב נפשי שבבסיסו כשל מייסר ביכולת להכריע אם מה שעומד מולנו הוא טוב או רע. זהו המצע למצוקותיה של נט, שעם המעבר לכפר מתנסה בהסבת מקצועה לתרגום, ונתקלת שוב ושוב במחסום לא רק במשימת התרגום הספרותי, אלא גם ובעיקר במשימת התרגום שהיא נחלת הכלל – תרגום כוונות הזולת והכרעה באשר לטיבן.  

.

זה הר זדוני. חושבת נט, אך מייד מנסה לגרש את המחשבה. למה זדוני? יש לו שם מכוער בלי ספק; היא מסיקה שמקורו בצבעו החיוור והמדולדל. המילה "גלאוקו" (שם ההר – הערה שלי) ירוק עכור, מזכירה לה עין חולה בדלקת הלחמית, או את אותן עיניים אופייניות לזקנים, זגוגיות ומאודמות, עיניים עמומות. היא מבינה בעצמה שהיא מניחה למחשבתה להידבק במשמעות של 'גלאוקומה'. רוצה המקרה והמילה 'גלאוקו' מופיעה בספר שהיא מנסה לתרגם, מיוחסת לדמות הראשית, האב האימתני שבשלב מסוים משלח קללה מכאיבה מאוד באחד מבניו, ועושה זאת כשהוא נועץ בו מבט שמאופיין כ'גלאוקו'. נט חשבה תחילה שמדובר במחלת עיניים, אבל אחר כך הבינה שמבט המאופיין בתכונה זו הוא פשוט מבט ריק, נטול מבע, שבו האישון נותר כבוי, כמעט אטום (עמ' 18). 

.

דווקא אל מול המבע האטום והריק, בטבע הניטרלי במהותו, שיכול היה אולי לאפשר לנט לנוח מחיבוטיה באשר לכוונות הזולת, טמון הסיוט שלה. זאת מאחר שלנוכח הריקות היא נפגשת במישרין לא רק עם עוצמת השלכותיה, אלא עם ההיפוך המייסר שבלב הפרנויה שלה; היפוך שהוא המפתח לכל בחירותיה הגרועות, שממדיהן הולכים ומתרחבים לאורך הספר. ומהו אותו היפוך? שהטוב מייסר פעמים רבות יותר מהרע; שהמבע האטום הריק הוא לעיתים קרובות פתח ללולאות מחשבתיות אינסופיות, בעוד שדווקא הרע עשוי לשמש נקודת אחיזה ממשית, ודאות חד ערכית שבתוכה אפשר לעגון. 

רק כך אפשר להבין את הטרגיות החוזרת בהכרעותיה של נט: בחירתה לגור בבית רעוע ומט לנפול עם בעל בית מצמית ומתעלל באזור שאינה מוצאת בו יופי; כניסתה למערכת יחסים מינית עם אנדראס ה"גרמני" – טיפוס מפוקפק שמציע לה לשכב עמו בתמורה לתיקון הגג הדולף שבעל הבית שלה אינו מתקן (אם כי יכלה להיעזר בפיטר השכן הנחמד); וכמובן גנבת חפץ יקר ערך ממקום עבודתה הקודם ללא כל סיבה, תוך סירוב לקבל את הצעתו הנדיבה של הבוס להשיב את החפץ בלי שהגנבה תירשם לחובתה.

הגנבה הזאת – והסירוב להשתחרר ממנה בקלות בשל החשש כי בעתיד תצטרך לשלם באופן כלשהו על המחילה שקיבלה – מוצגת כאניגמה שמלווה את נט עם המעבר לכפר בתחילת הספר, ונפתרת רק בסופו. רק כאשר נט מבינה את הנסיבות אשר הובילו אותה למשבר חייה הנוכחי – הגנבה, ההתפטרות מהעבודה והמעבר אל הכפר – "היא מגיעה לצורה מסוימת של שלווה, לגילוי. ואז פתאום מעשה הגניבה שלה מן העבר מקבל לפתע את כל משמעותו. עכשיו היא יודעת לפענח אותו […] היא רואה בבירור שהכול הוביל לרגע הזה. לרבות מה שלכאורה לא הוביל לשום מקום" (עמ' 155). רק כאשר היא מצליחה לרקום יחסים חדשים עם ההר – לשאת את הניטרליות שלו, לשבת עליו בשלווה, לשאת את היותו גירוי עמום, כר להשלכותיה הפנימיות – היא משכילה להבין שאי יכולתה לשאת את הטוב כפשוטו נבעה מכך  שחוותה אותו כמופע כזבים מתעתע, מלכודת מפתה. 

הנסיבות הביוגרפיות לחשדנות הזאת אשר טבועה בנט, שבהן הטוב מתעתע בעוד הרע מרגיע ומוכר, אינן מתפענחות דרך הקריאה, ונותרות עמומות לקוראת כפי שהן עמומות לה עצמה. מסופר לנו כבדרך אגב, בדיווח יבש ותמציתי, על פגיעה מינית שעברה מצד שכן, חבר של הוריה שהיה מושיב אותה על ברכיו ומתחכך בה, ומלבד זאת לא מסופר כמעט דבר על עברה. נט עצמה אינה יודעת איזה משקל לייחס למקרה הזה, ועד כמה הוא עיצב את נפשה ואת מיניותה. בתוך מסדרונות התודעה הצרים והחנוקים שלה, שבהם מובילה אותנו המחברת מסה במיומנות רבה, נראה כי דרך המלך להבנתה את עצמה, וכן להבנת הקוראים אותה, שוכנת בעלילות הכלב שהיא בוחרת לאמץ מבעל ביתה. הכלב הסרבן, שנט מכנה "סייסו" (מיטונימיה ברורה לסרבנות שלה עצמה), עבר גם הוא – כך מסופר, שוב ללא פירוט – התעללות מצד בעליו הקודמים, ונט, על אף האמירה הנחרצת של פיטר השכן כי הכלב "הרוס" ללא תקנה, נאבקת לשקם את אמונו בבני אדם ואת אופיו דרך הטיפול המסור בו. 

השאלה המכרעת אם ניתן לשקם את האמון לאחר התעללות ואם טוב עשוי לצמוח מרע – היא שאלה קיומית המשותפת לנט ולסייסו, החוט האמיץ המקשר ביניהם, הנתלש בסופו של דבר ומוביל לקצוות מנוגדים של גורל. כך סייסו, שנט שוכחת לקשור או מעדיפה שלא לקשור בשל האמונה כי הצליחה לביית אותו, תוקף יום אחד תקיפה מסכנת חיים את בת השכנים, ומובל מייד למיתתו, על אף התנגדותה הנחרצת של נט, שממשיכה להאמין ביכולתו לתקון. לעומתו נט, כך עולה מהסצנה הסוגרת את הספר, מגיעה אט אט להתרה נפשית המאפשרת לה להיפרד מן הקשר עם אנדראס ולהבין את הנסיבות הפנימיות שהובילו אותה אליו.

הטרנספורמציה הזאת כמובן אינה קורית בקלות. נט בוחרת להתחכך עם הרוע ראש בראש, ונמשכת בעבותות דווקא אל האיש שמציע לה עסקה חד־משמעית, עסקה זנותית, שאינה מצריכה כל פרשנות. אפילו שם, במחוז החד־משמעי ביותר, האובססיה שלה לפענוח אינה יודעת מנוח, והקושי שלה לעגון במסמנים הגלויים ולראות את האיש שעומד מולה וחושף את מגבלותיו בגלוי, הופכת לאובססיה מינית, שהיא אינה מצליחה להשתחרר ממנה עד אשר אנדראס עצמו בוחר לסיים את הקשר. 

גדולתו של הספר מצויה במלאכת המחשבת שבה הוא מוביל אותנו אל תוך הלולאות המחשבתיות של נט, אך בד בבד מקפיד על מרחק סיפורי שמשמר את המתח שבין חוויית העמימות של הקוראים לבין חוויית התמצאותם במתרחש. גדולתו הנוספת ניכרת בכך שהדמויות, אפילו דרך תודעתה רוויית ההשלכות של נט, אינן מצטיירות בשום שלב כדמויות חד־ערכיות – רעות או טובות באופן מוחלט – ומנגד גם הרוע אינו מוצג רק כפרי מוחה המיוסר של נט, אלא כממשות מבעיתה שבוקעת לפרקים מתוך המציאות עצמה באופן מפתיע ומאיים. כך, למשל, החרדה של נט שאנדראס ישליך אותה מההר בזמן טיול רומנטי, שמצטיירת בקריאה ראשונה כחרדה מופרכת, מקבלת לפתע אישוש חלקי במציאות, כאשר היא מתוודעת לכך שאנדראס הטביע בגיגית ביתו בלי להניד עפעף את הגורים שהמליטה החתולה שלו. דווקא משום כך, מתוך הדיאלקטיקה הזאת, שבה המציאות היא תמיד תערובת בלתי מובחנת של עובדות ממשיות ושל השלכותינו הפנימיות, מרתק כל כך להתחקות אחר המאבק הפנימי של נט, לנסות להבחין  בין מה שנמצא, לבין מה שאנו מוצאים., גם כאשר כל העת אנו, בדיוק כמותה, עומדים בתוך תודעתנו, ואף פעם לא מחוצה לה. 

.

דנה לובינסקי היא פסיכולוגית קלינית ומשוררת. ספר שיריה הראשון "בלי ברית, בלי מילה" ראה אור בעם עובד וזכה בפרס משרד התרבות למשוררים בתחילת דרכם. ספר שיריה השני "פעם בערת" ראה אור השנה בהוצאת לוקוס. כותבת על הממשק בין פסיכואנליזה, מגדר וספרות. אם לשלושה. 

.

שרה מסה, אהבה אחת, לוקוס, 2023

ביקורת פרוזה עטיפה (2)

.

>> במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יובל אונגר על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן ודפנה לוי על "מותו של המחבר" מאת רות לורנד

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן