האנשים האחרונים
זוהר בן יאיר
.
"מַה־לִי אַהֲבָה? מַה־לִי בְּרִיאָה? מַה־לִי תְּשׁוּקָה? מַה־לִי כֹּכָב?" – כָּכָה יִשְׁאַל הָאָדָם הָאַחֲרוֹן וּבְעֵינָיו יִקְרוֹץ."
פרידריך ניטשה, כה אמר סרתוסטרא
(תרגום: דוד פרישמן, חֵלֵק רִאשׁוֹן, פֵּתַח־דִּבְרֵי סָרַתּוּסְטְרָא, פרק ה, מתוך פרויקט בן־יהודה)
.
בלילה בלעה האדמה אלפי אנשים בטורקיה. כשקמה בבוקר דיווחו על מאתיים הרוגים, אך המספר עלה במהלך היום. גם בתל אביב האדמה רעדה, חלק מהדיירים חשו בכך והתעוררו, ואחד מהם שלח תמונה של הקיר החיצוני בקבוצת הוואטסאפ של הבניין. "מה יש בתמונה?" שאלה דיירת אחרת. "נוצר סדק בקיר," הוא ענה. "זה היה שם גם מקודם אני חושב," כתב דייר נוסף. "בכל מקרה אל תפנה לעירייה, שלא יקדימו לנו את הפינוי־בינוי."
מחוץ לחלונה התחוללה סערה, שמה של הסערה היה "ברברה". רוח עזה טלטלה את העצים, ושביל הגישה לבניין התכסה עלים, ענפים ומקלות שנסחפו אליו מרחבי העיר. בחדר המדרגות נשמעה הצעקה "תפתחי כבר את המטרייה!" ואישה וילדה יצאו בריצה מהבניין, ממהרות להגיע לאוטו. כל הדיירים יצאו אל הסערה, אך דבי נשארה בבית, ועקבה יחד עם האולפנים אחר מניין ההרוגים. בשעה 8:30 בדיוק היא השתיקה את הקול של הטלוויזיה והתיישבה מול המחשב. על הצג חיכתה לה השורה האחרונה שתמללה אתמול, מפרוטוקול החקירה הנגדית בתיק מספר 43169-16 המדינה נגד ש. גבריאלוב ("כבוד השופטת רצון: אתה מוכן בבקשה לחזור על דבריך?"). דבי הפעילה את ההקלטה. הנאשם גבריאלוב חזר על דבריו, ודבי הקלידה אותם.
לקראת הצהריים מספר ההרוגים בטורקיה טיפס לאלפיים, וגם המשלוח שהזמינה מהסופר הגיע. השקיות היו רטובות לגמרי וכך גם השליח, שריח הסיגריות הזולות שעלה ממנו חדר אל תוך הבית. היא מיהרה להכניס את השקיות כדי שהשליח יסתלק, ופתחה את התריסים למרות הקור.
אחר הצהריים הדיירים החלו לחזור לבניין. הילדה גררה את התיק שלה על הבוץ ועל העלים שמילאו את השביל, והאישה גערה בה "נו כבר, נו כבר." מייד אחריהן הגיעה דיירת נוספת, אחת הנשים מדירה 5. גרות שם שתיים בעלות מראה זהה, נמוכות ומוצקות עם שיער שחור מתולתל. אם הן חברות, שותפות, או זוג לסביות – היא לא יודעת. הדייר האחרון חזר לקראת ערב, בחור צעיר במדי קבע שדיבר בטלפון בקולי קולות. היא שמעה "אמרתי לו, אחי, מה נראה לך שאנחנו אונר"א?" ואז דלת נטרקת.
בשעה 19:00 בדיוק דבי הפסיקה את ההקלטה (טיעונים לעונש), וסגרה את המחשב. היא הכינה לעצמה ארוחת ערב: לחם, ביצים וסלט, וישבה לאכול מול מהדורת החדשות. לפני שנרדמה היה מספר ההרוגים שלושת אלפים ושלוש מאות, ובחוץ כל העת נמשכה סערה.
***
ענני חורף כבדים שבאו מהים משכו אחריהם את חשכת הלילה עמוק אל תוך הבוקר, ודבי התעוררה מאוחר מהרגיל, מבולבלת. כשהתיישבה במיטתה כדי לנעול את נעלי הבית שלה היא ראתה דבר מוזר. היא עצמה את עיניה במחשבה שהיא מדמיינת ופקחה אותן מחדש, אך התמונה לא השתנתה: היכן שאתמול היו חמש בהונות היו כעת ארבע.
אבל זה לא אפשרי, חשבה, זה לא משהו שיכול לקרות כך סתם. היא ספרה את בהונותיה לאט, נגעה בכל אחת מהן, ובמקום שבו הייתה אמורה להיות החמישית, העור היה חלק וחתום. דבי הדליקה אור בידיים רועדות וחיפשה מתחת לשמיכה, בין קפלי הסדין ועל הרצפה, אך לא מצאה שום אצבע, שום כתם דם, שום כלום. אוזניה החלו לצלצל. פתאום הייתה בסלון והטלפון הנייד בידה. היא חיפשה בגוגל "האם אצבע יכולה להיעלם?" אך כל התוצאות עסקו בנמקים, קטיעות, דברים שקורים כתוצאה ממחלות או קור, לא בן־לילה. אצבעות לא נעלמות בן־לילה. היא חיפשה שוב: "היעלמות אצבעות", והפעם הופיעו בפניה כתבות על טביעות אצבע והזדהות בכניסה לאפליקציות. הצלצול באוזניה גבר, והיא הרגישה שהיא חייבת להגיע לרצפה, לגעת ברצפה, שכל ביתה מצלצל סביבה. זה אמיתי? היא הוזה? מה תעשה? את מי תשאל? היא חייגה לנילי, אבל כשנילי ענתה, דבי הבינה שהיא לא מסוגלת לומר את המילים "נילי, קמתי בבוקר והאצבע שלי נעלמה," בקול רם. זה נשמע כל כך מצחיק, כל כך משוגע, שלרגע היא חשה ממש הקלה. הרי לא ייתכן שזה באמת קרה.
"…הלו דבי? את שם?… הלו? דבי?… את שם?
זאת דבי? נראה לי שנלחץ לך בטעות…
דבי? הלו? את שם?"
דבי ניתקה.
.
היום יום רביעי, חשבה. נילי הזמינה אותה אליהם כדרכה, ודבי, כדרכה, שוב התכוונה למסמס: להמציא איזו התחייבות מעורפלת ששכחה ולא להגיע, היא לא רצתה לנסוע לירושלים במזג האוויר הזה. הם אנשים נחמדים, הם תמיד שואלים אותה מה שלומה, שאלות מתעניינות. מה שלומה? נעלמה לה האצבע. או שאולי הפעם לא ישאלו אותה דבר, והיא רק תשב שם ותאזין להם, עד שתוכל ללכת. אנשים תמיד היו מאמץ עבורה, אלו שלא היו מאמץ הלכו והתמעטו. אימה נפטרה; היו לה כמה חברות מהתואר שהיא לא שמרה איתן על קשר, ואת בת דודתה. הן התראו פחות ופחות מאז שנילי עברה לירושלים. היא לא נוסעת לירושלים, בטח לא עכשיו, והיא לא רוצה להסביר לנילי למה. היא זרקה שוב מבט לעבר האצבע, שלא הייתה שם. היה רק עור חתום. אז מה עכשיו?
דבי התיישבה על הספה. מולה הייתה הטלוויזיה, כבויה ודוממת, והסלון השתקף במרקע כמו תמונה מעולם הפוך, עולם של עלטה. היא ראתה בו את עצמה, אישה בפיג'מה, יושבת ודואגת. ואז הלכה לצחצח שיניים.
***
"אל תצאי החוצה היום, דבושקה!" אמר אלכסי כשהיא ירדה לאסוף את הדואר, בעודו נאבק לסגור מטרייה מטפטפת כנגד הקיר.
אלכסי עבר לבניין לפני עשרים שנה, כשאמא שלה עוד גרה שם. היא סיפרה לה שהוא מהנדס תוכנה או היה מהנדס תוכנה, אבל המקצוע הזה מעולם לא נראה לדבי מתאים לאלכסי. הוא היה מבוגר מדבי בשני עשורים לפחות, קשה לומר אם גילו קרוב יותר לחמישים או לשישים, אולי בגלל שהיה שזוף כל השנה, או בגלל סגנון הלבוש שלו, שילוב של שעון יוקרה עם כפכפי קרוקס. הוא גר בקומה מתחתיה, לא כתב ולא קרא אף הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הבניין, והיה היחיד שאמר לה יותר מ"שלום" בחדר המדרגות. לפעמים היה שואל מה שלומה, מה שלום אמא, מה שלום העבודה.
"ביום כזה אין מה לחפש בחוץ." הוא סיים לסגור את המטרייה שלו, ונשאר לעמוד שם בזמן שהיא הוציאה את הדואר שלה מהתיבה – חשבון ארנונה ופלייר של מסעדה בוכרית. "דבי," הוא שאל, מושך את ההברה האחרונה של שמה, "מה את מצביעה בפינוי־בינוי?"
דבי זכרה היטב שההצבעה נקבעה ליום שישי הקרוב. אם יגויס רוב מספיק גדול בקרב בעלי הדירות אז התוכנית של היזם תתקבל, והבניין יהיה מיועד להריסה. האיום הזה תמיד ריחף איפשהו במרחק, אך המרחק הזה הלך והצטמצם.
"מה אתה מצביע?" החזירה אליו את השאלה.
"אני בעד."
"ומה תעשה כשיהרסו את הבניין?"
הוא משך בכתפיו וחייך. חיוך לא יפה.
"אז למה אתה בעד?"
אלכסי המשיך לחייך. "למה את חושבת, דבושקה?" הוא נקש פעמיים על התיבה שלה, צחק ועלה במדרגות. הצחוק שלו הדהד אחריו.
דבי חיכתה לשמוע דלת נסגרת, ואז עלתה גם היא לביתה. היא הכינה לעצמה ארוחת בוקר מאוחרת, הדליקה את המחשב בשעה 8:30 בדיוק, והמשיכה לעבוד על תמלול הטיעונים לעונש של ש. גבריאלוב, כשברקע ריאיון עם שגריר טורקיה בישראל.
בתוך נעל הבית שלה היא עוד הרגישה את הרווח, ומדי פעם שלחה יד למשש אותו, בוחנת אם חל בו שינוי. גם אם זה אמיתי, היא ידעה שהיא יכולה לחיות עם זה, ולרגעים הייתה אפילו משועשעת. אצבע פחות, אצבע יותר, זה משנה למישהו?
ההספק שלה בעבודה היה טוב, ועד הצהריים הספיקה לשלוח קובץ סופי למעסיק שלה. היא רצתה להתרענן בזמן ארוחת הצהריים, אז צפתה בתוכנית בערוץ ההיסטוריה על משאיות באוסטרליה. נילי שלחה לה תמונה של הכלב שלהם, שחזר מהספר עם בנדנה חדשה. בערב היא שמעה את הדיירים חוזרים, הגשם הפסיק, והכול חזר להיות כרגיל.
למחרת בבוקר נעלמו כל שאר הבהונות שלה.
***
כשהדליקה את האור הרגליים שלה נראו לה כמו רגלי ברווז. המראה היה מבעית. היא קפצה מהמיטה בבהלה ורצה, בלי לחשוב לאן, דחפה את כפות הרגליים הברווזיות שלה לכפכפי הבית, פתחה את הדלת ונמלטה החוצה, כאילו בקירות הבית שוכן שד שמעלים חלקים מגופה. במדרגה השנייה נעל הבית שלה החליקה מכף רגלה נטולת האצבעות, והיא איבדה איזון ונפלה את כל היתר עד לקומת הביניים, שם התרסקה בחבטה מהדהדת.
הטלפון הנייד היה ביד שלה, היא לא זכרה אפילו שלקחה אותו. בעודה שרועה על הרצפה ובוכה חשבה להתקשר שוב לנילי, והפעם לספר לה הכול. היא חייבת עזרה ממישהו, ונילי היא בכל זאת קרובת משפחה…
בינתיים הודעות החלו להישלח בקבוצת הוואטסאפ של הבניין.
"שמעתם את הבום הזה?" שאלה דיירת אחת. "כן, מה זה היה?" כתב דייר אחר.
האור בחדר המדרגות נדלק, ודבי שמעה דלת נפתחת ונסגרת.
"דבושקה? זו את?" נשמע קולו של אלכסי.
"כן! נפלתי במדרגות!" היא קראה.
הראש שלו הופיע במורד המדרגות. "זה היה את, הבום? את בסדר? מה זה, את בוכה?"
אלכסי טיפס את שאר המדרגות, התכופף בגמישות מפתיעה ביחס לגילו, ועזר לה לקום. דבי נעמדה ומייד הרגישה כאב חד בידה. "היד שלי!" היא הביטה בו בבהלה.
"אוי ואבוי," הוא אמר. "אז ניסע למיון."
"למיון?"
"חכי פה, אני מביא מעיל."
דבי נעלה את נעל הבית שלה ביד אחת, וחיכתה. היד כאבה, היא לא ידעה אם זה שבר או לא. כשיצאה מביתה לא חשבה לאן היא רצה, אולי באמת רצה למיון? ועוד חשבה, גם אני צריכה מעיל! היא רצתה שמישהו אמין, מומחה, יֵדע מה קורה לה. רופא. האור בחדר המדרגות כבה, והיא החלה לחשוש שאלכסי לא יחזור, אבל אז הוא הופיע שוב. הוא לבש כעת מעיל עור שחור וכפכפי קרוקס, וריח שמרים נדף ממנו, כאילו שתה ויסקי על הבוקר. הוא נופף לה והיא ירדה אחריו במדרגות, הליכתה מגושמת בגלל האצבעות החסרות, אבל הוא כנראה ייחס את זה לנפילה שלה ולא הגיב על כך. למעשה לא דיבר כלל. גם דבי שתקה.
היה מוזר ללכת בחוץ, באוויר הקר, אחרי חמישה ימים שלא יצאה מהבית. זרם של מי גשמים, עלים ומקלות קטנים קלח בתעלת הניקוז, והשביל היה מרוצף קונכיות מרוסקות וחלזונות מעוכים. היא חשבה לספר לאלכסי על האצבעות שנעלמו מרגליה, אבל פחדה שיבקש לראות. ועוד חשבה, מה אם זה מידבק, אולי היא מסכנת אותו? ואז, איך תגיע למיון? היא התביישה ברגליים שהיא מסתירה וגם בכך שנפלה במדרגות, התביישה בעליבותה ובכך שהיא לבושה בפיג'מה בת שבוע.
אלכסי הוביל אותה לאוטו שלו, ג'יפ גדול ושחור עם חלונות כהים שתו נכה הודבק על השמשה הקדמית שלו. הוא נכה? אין מצב. דבי נזכרה איך התכופף ועזר לה לקום. בעצם, מה היא יודעת עליו בכלל, חוץ מרכילות של אימה המתה? היא הציצה בפניו וראתה שהוא מחזיר לה מבט. היו לו עיניים בהירות מאוד. חודרות. על מה את חושבת? היא נזפה בעצמה. הוא כזה זקן…
"אתה יודע מה, אני חושבת שאני בעצם בסדר," היא הזיזה את היד ועיוותה את פניה בכאב. "לא נראה לי שזה שבר."
הוא צחקק ועזר לה לטפס למושב הנוסע, ואז הקיף את הרכב, נכנס למושב הנהג והתניע. היא הרגישה שכל הנסיעה הזאת למיון גדולה עליה, שהיא רק רוצה לחזור הביתה, אבל מאחר שכבר החלה, אין לה ברירה אלא לתת לה להסתיים. הם נסעו לכיוון מרכז העיר. הנהיגה שלו הייתה מזעזעת, הוא האיץ ובלם ברגע האחרון, ועבר בין נתיבים בלי לאותת.
"את בסדר שם?" הוא שאל.
"כן. תודה." הוא כל כך בסדר איתה, כזה נחמד, למה היא לא יותר נחמדה? למה היא קשה? היא חשה צורך להתוודות בפניו. "אם כבר אנחנו מדברים, רציתי לומר לך שאני מצביעה נגד הפינוי־בינוי."
אלכסי הפסיק לחייך. "למה נגד, דבושקה?"
"כי איפה אני אגור כשיהרסו את הבניין?"
"נו, בדירה. היזם נותן כסף לדירה." הוא פנה ימינה וכמעט דרס רוכב אופניים.
"טוב לי כאן."
"יהיה לך טוב גם במקום חדש."
"אני לא רוצה." דמעות החלו לצרוב את עיניה. "זה הבית של אמא שלי."
"נו, אז תחשבי על הכסף. דירה חמישה חדרים בבניין חדש, עם ממ"ד וחנייה – שווה הרבה כסף!"
"אבל אני לא צריכה חמישה חדרים."
"לא בשבילך!"
"מה, להשכיר?"
"למכור, דבינקה. אנחנו האנשים האחרונים, ואנחנו כבר לא צעירים. נכון? אני מוכר ליזם, לוקח את הכסף ונוסע לתאילנד, לבית אבות של מיליונרים."
הוא נכנס לחניון של איכילוב.
***
אחר הצהריים דבי שכבה על הספה וצפתה באולפן החדשות. משלחת ישראלית הקימה בית חולים שדה בטורקיה; ריאיון עם איש מבוגר שבנו ונכדתו עדיין לכודים מתחת להריסות; מומחים אומרים שזה רק עניין של זמן: האם ישראל מוכנה לרעידת אדמה?
אלכסי היה כזה נחמד, הוא חיכה איתה בחדר ההמתנה ואחר כך גם הסיע אותה חזרה הביתה. היא הרגישה רע שהוא מפסיד בגללה יום עבודה, אבל בעצם, היא לא ידעה אם הוא עובד בכלל.
הרופא במיון היה פחות נחמד ממנו. אחרי שחזרה מצילומי רנטגן של היד הכואבת, הוא הביט בצילומים ואמר שזה לא שבר אלא "סתם נקע", והיא יכולה ללכת הביתה. הוא הנחה אותה לא לאמץ את היד בינתיים, לא להרים דברים כבדים, ואם היא צריכה עזרה, למשל במקלחת, אז שתבקש מבעלה שיעזור לה. דבי התחלחלה למחשבה שהוא מתכוון לאלכסי, שחיכה לה מחוץ לחדר. את כל זה הרופא אמר מבלי להביט בה, עיניו דבוקות למסך. תוך כדי שהוא הקליד את מכתב השחרור דבי אזרה אומץ ושאלה אותו, בהיסוס, אם תוכל להתייעץ איתו לגבי דבר נוסף.
"כאן זה מיון, רק דברים דחופים. דברים אחרים – דרך הקופה שלך," ענה הרופא, ובזמן שהתלבטה אם בהונות שנעלמו הן עניין דחוף או לא, הוא נתן לה מרשם למשככי כאבים ויצא.
איזו טיפשה, נזפה בעצמה כעת על הספה, איך ייתכן שלא לקחת בחשבון שדברים כאלו יכולים לקרות? הטלפון הנייד היה על השולחן לידה, אפשרות. היא חשבה להתקשר לנילי, לומר שהתבטלו לה התוכניות, שהיא תשמח לבוא לירושלים מחר, שהיא תשמח לעבור לגור אצלה, ואז נילי ומעיין והכלב יוכלו לעזור לה במקלחת. היא מיליונרית לעתיד, אולי היא יכולה לקנות את הבית שנילי שוכרת בירושלים, ואז היא תהיה בעלת הבית שלהם. בינתיים, עד שהיא תעבור לגור עם נילי, היא תפרסם מודעה בפייסבוק כדי להשכיר את החדר שהיה של אמא שלה, החדר שעכשיו פנוי, לאיזו סטודנטית. אנשים עושים דברים כאלה, משכירים חדר בבית שלהם, זה מקובל. בכל פעם סטודנטית אחרת תגור איתה, אם דבי תיפול הסטודנטית תשמע ותבוא, ואם תהיה רעידת אדמה, הן ייקברו כאן יחד.
או שתיסע לתאילנד?
היא דמיינה את עצמה שוחה בים עם רגלי הברווז שלה.
הבזק אור נראה מבעד לחלון, ולאחר מכן נשמע רעם. היא ידעה שבקרוב תירדם. לפני שנרדמה הספיקה לחשוב שאולי הייתה צריכה לעשות ילד. אז מה אם היא לא אוהבת אותם כל כך, אולי את שלה כן הייתה אוהבת? אבל מה יש לה לתת לילד? צורת אדם, ודירה בתל אביב? יכול להיות שזה מספיק. זה מה שהיא קיבלה. הנה היא נרדמת ושמה את היום המוזר הזה מאחור.
בחלום היא מרימה את המיטה כדי להגיע לתא האחסון שמתחתיה. היא שולפת משם גוף ישן שלה, גוף צעיר שהשתמשה בו פעם. היא יודעת שלגדול זה בעצם להחליף גוף אחד בגוף אחר, אבל בעולם של החלום זה לא קורה בהדרגה אלא בבת אחת. היא רואה אותו תחת זכוכית מגדלת: את כל הנקבוביות שבעור, את החורים שמהם יוצאות השערות, נקודות החן הן גבעות בשרניות. כל האצבעות במקומן. היא מחזיקה את גופה הישן קרוב אליה.
***
בשלוש לפנות בוקר דבי דפקה על דלתו של אלכסי. לאחר דקות ארוכות פתח לה, מבולבל וחצי ישן.
היא כנראה נרדמה על הספה וישנה שינה עמוקה, מרופדת במשככי כאבים, עד שרעם חזק במיוחד העיר אותה. מתוך הרגל שלחה יד לגשש אחר הטלפון הנייד שלה. גיששה והרגישה שהיא לא נוגעת בדבר, עד שפקחה עיניים וראתה: ידה הימנית נעלמה מתחת למרפק.
זה קורה, היא הבינה, זה נגמר.
היא נופפה בגדם מול פניו הישנוניות של אלכסי. ביקשה עזרה. ביקשה שיראה. בבקשה שלא מאוחר.
גם מתוך שינה הוא חייך.
"הכול בסדר, הכול בסדר, מאמא'לה," הוא אמר ונסוג אחורנית, מזמין אותה פנימה.
"אני לא רוצה להיעלם," אמרה. הוא לא ענה לה. היא לא ידעה אם ראה, הם עמדו בחושך והעיניים שלו היו כמעט עצומות. ואולי היא בכלל לא דיברה, רק נכנסה אחריו אל תוך הבית. בבוקר הוא יֵדע מה צריך לעשות, הוא יודע לעשות דברים, לפתור בעיות, להיות נחמד. היא תעשה מה שהוא יגיד. היה חשוך והיא הייתה יכולה לראות רק צורות כלליות של דברים כמו ספה, כיסא, דלתות וחלונות. הריח בפנים היה זר וחנוק, עם רמז לסיגריות. היא עקבה אחריו דרך הצללים אל תוך חדר השינה, אל המיטה, תוהה מה הלאה, אבל הוא התכסה בשמיכה ונרדם מייד.
"אולי ניסע לתאילנד?" היא לחשה, אוחזת את הגדם של היד הנעלמת צמוד לגופה, ואז ניסתה להירדם בעקבותיו, מקווה בליבה ששינה לצד אדם אחר תעגן אותה לעולם.
בלילה הוא נע והתפתל, היא לא ידעה אם מאימה או מעונג.
***
כשקמה בבוקר היא הייתה רק ראש.
אלכסי ראה אותה מונחת על הכרית שלו. "מה זה, דבושקה, את רק ראש," הוא צחק, ואז תהה בקול רם: "מה נעשה איתך?"
הוא נעלם משדה הראייה שלה, ואז חזר כשבידו שקית כחולה וגדולה של איקאה. הוא שם בתוכה את דבי הבוכייה.
היא שמעה מים זורמים והבינה שהוא במקלחת. היא חיכתה. לאחר מכן נפסק זרם המים ונשמעו עוד רחשים, דלת חורקת של ארון, הצעדים שלו בבית. היא הרגישה שהיא נישאת, מיטלטלת בשקית בקצב צעדיו. "לאן?" היא שאלה. "למיון?"
"להצבעה," הוא ענה, ואז השקית הונחה על משטח רך. דבי הריחה ריח מוכר, העור המאובק של מושבי המכונית שלו, ושמעה את המנוע מתחיל לרעום. "לא לדאוג," אמר לה בדרך. "נמכור את הדירות ליזם וניסע לבית אבות של מיליונרים."
היא התגלגלה בשקית עם כל פנייה או עצירה פתאומית. לשיער שלה, שנכנס לאפה, היה ריח קל של סיגריות. אני צריכה לבקש ממנו לחפוף לי, היא חשבה, וניסתה להרגיע את עצמה. אולי זה הבניין שעושה לה את זה, אולי כשתתרחק ממנו יצמחו האיברים מחדש. אולי תבקש שיביא אותה לנילי בינתיים, היא תגיד לו אחר כך, עד הטיסה לתאילנד היא יכולה להיות שם.
לאחר זמן־מה המנוע דמם, והיא נישאה שוב, במישור ואז במעלה מדרגות. היא יכלה לראות דרך פתח השקית את היד שלו ואת שולי המעיל שלבש, לפעמים גם אוזן וסנטר, ורצף של מנורות פלורסנט ופתחי אוורור. לצליל הצעדים שלו הצטרף רחש של אנשים נוספים, ברכות שלום, חיכוך של בד, גרירת כיסאות, ושאלות כמו "איזה שכונה?" או "חנייה וחצי לדירה?"
אלכסי הניח אותה במקום אחד, ואז מישהו שאל אם יושבים שם, והוא אמר שלא, והזיז אותה שוב.
היא לחשה לו, "אלכסי?" – אבל לפני שהוא הספיק לענות הרחשים סביבם פסקו והיזם החל לדבר על הפינוי־בינוי. מבעד לפתח של השקית של איקאה היא ראתה רק את התקרה האפורה של המתנ"ס השכונתי, את הפלורסנטים הבוהקים, אבל היא האזינה: צפי לתחילת ההריסות, היתרים מהעירייה, מחיר הוספת מרפסת. אחרי שהיזם סיים בעלי הדירות שאלו שאלות, ואז החלה הצבעה שמית. אלכסי הצביע בעד, וגם עוד כמה דיירים שזיהתה את קולם, כמו השכן במדי הקבע, והאמא של הילדה שגוררת את התיק. כשקראו בשמה דבי צעקה "בעד!" מתוך השקית. שיבואו הבולדוזרים וימוטטו את הבניין, היא חשבה, את הזמן שעוד נשאר לה היא תבלה בנעימים על החוף, תחת שמש חמימה, ואולי אלכסי יגיש לה משקה עם קשית. לאחר ההצבעה ספרו את הקולות, והפרויקט התקבל ברוב דחוק. קול של אישה סיכם את לוח הזמנים להמשך. היו עוד דיבורים ברקע, ואז היא שמעה אנשים קמים ושוב קולות גרירה של כיסאות. "הולכים?" היא שאלה, אבל אלכסי לא ענה לה. גרירת הכיסאות נמשכה, וגם קולה של הדלת נסגרת ונפתחת. "אלכסי?" היא קראה שוב ושוב. מסביבה כבר נעשה שקט, ואז צליל נעילה של דלת הדהד בחלל. "אלכסי" היא אמרה. בבת אחת המזגן דמם, האור כבה, ואחר כך היא לא שמעה יותר כלום.
.
זוהר בן יאיר עוסקת בלקטורה, עריכה והפקה של ספרים, גרה בתל אביב בבניין שבו נולדה, וכבר שנים ממתינה לפינוי־בינוי. זהו פרסומה הראשון.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חופשי ומאושר" סיפור קצר מאת דורי פינטו
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
