החיה הפצועה והטֵרה אינקוגניטה
צילה זן־בר צור
.
ספר השירה מגול נע בין שני מרחבים בינאריים, היבשה והים. היבשה היא המרחב היומיומי של הקיום, החולין. במרחב הזה עובדים, מתאהבים, חושקים, מזדיינים ומולידים. מסיעים את הילדים לגן על אופניים. מתגרשים. נשברים. רוקדים עם הילדים בסלון. בשיריו של רון דהן היבשה היא גם מרחב הקיום של החיה הפצועה, מָשָל לאדם המיוסר.
לעומת היומיומיות של היבשה, הים הוא מרחב בלתי מושג, כמעט מיתי. שוכני הים הם ייצוגים תודעתיים שונים. ככל שיורדים למצולות, אור השמש הולך ומתמעט ובמקומו מפציע אור אחר, אור של תובנה במינונים משתנים. בין יצורי הים של דהן שוכן גם הלווייתן, שהוא ארכיטיפ ההורה: האם הגדולה, האב הגדול. שיריו מבטאים געגוע והימשכות מיסטית ליצור האוקייני הזה וכמיהה להיבלע בתוכו, להפוך לחלק מישות גדולה יותר.
אבל בין שני מרחבים טעונים ומנוגדים אלה, ואולי מעבר להם, יש דבר מה נוסף שאכנה ״טֵרה אינקוגניטה״ (terra incognita). המונח הלטיני ״טרה אינקוגניטה״ מתאר שטחי יבשה שעדיין לא מופו או תועדו. מונח זה מוזכר בפעם הראשונה על ידי פתולמאיוס תלמי בשנת 150 לפני הספירה. אצל דהן זהו מרחב תודעתי עלום שבו מתקיימות אפשרויות קיום נוספות – ואותו מבקש המשורר לגלות. מרחב חדש, לא מוכר, פראי ואניגמטי, המגלם בה בעת אפשרויות לריפוי החיה הפצועה והנפש המיוסרת.
במגול המשורר הוא קרטוגרף של העידן הנוכחי התר אחר הטרה אינקוגניטה של התודעה. הוא מנסה למפות את מה שמעבר למרחבי הים והיבשה המוכרים. במסע המיפוי הזה הוא מבקש למצוא משמעות לקיום האישי והקולקטיבי.
.
א. השירה המגולית והחיפוש אחר טרה אינקוגניטה
״מגול״, כמוגדר בפתח הספר, הוא סדרה של גלים הנעים מלב ים ונשברים אל החוף או אל הריף. מקורם בתזוזות קרקע ובמערכות ימיות רחוקות. באופן מטפורי זהו מנעד התשוקות, המשברים ואף הטראומות של האדם.
דהן מתאר תנועה מתודעת היבשה אל תודעת הים: ״עוֹבֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי / נָע מִתּוֹדַעַת הַיַּבָּשָׁה אֶל / תּוֹדַעַת הַיָּם״ (עמ' 51). התנועה הזו נראית בהתחלה כמנוסה הכרחית: "אֵין לָהּ סוֹף, לַמְּנוּסָה, וְאֵין לָהּ מָקוֹם"; כהתאדות אל האין, התנגשות עם תנועת המגול. ומכאן גם הסכנה הכרוכה בתנועה הזו, שסופה להישבר.
מקורם של הגלים בלב ים, מעבר לאופק הראייה, ותנועתם תמיד תהיה לכיוון ההישברות. המשורר משרטט מפה של מנוסה מהיבשה אל הים כשהוא עדיין ניצב על החוף. המפה הזו מקנה לו התבוננות אל מצולות חייו, אל ההבנה:
יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: הַכֹּל מִתְנַקֵּז לַעֲיֵפוּת גְּדוֹלָה,
לִרְגִישׁוּת בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת כִּמְעַט,
הַפְּנִים הוֹפֵךְ יָם וַאֲנִי מְסֻגָּל לְהָבִין שֶׁאֵין כְּלָל נְבוּאָה בַּיַּבָּשָׁה,
שֶׁהַמִּלִּים מְקוֹרָן בַּמְּצוּלָה וְהֵן נֶאֱמָרוֹת מִתּוֹךְ
תְּשִׁישׁוּת וּבְאֵין מֶרְכָּז יַצִּיב.
מַפְחִיד לְהוֹדוֹת בָּזֶה.
(עמ' 43)
מהו האדם? האם גם בו יש תנועה גלית של הישברות? "הָאֹפֶק הוּא תּוֹדָעָה רֵיקָה" (עמ׳ 43), מציין המשורר וממשיך לחפש את הטרה אינקוגניטה.
השירה המגולית, אכנה אותה כך, היא מתודה של התבוננות במהלכי התודעה. יש בה תנועה גלית, יש התנפצות, יש גם שקט צלול. אותה תנועה גלית משתקפת גם על פני היבשה: מקור הרעד היבשתי הוא תנועת הגלים בחיי האדם. הקיום הכפול, הן בים הן ביבשה, נראה תחילה כהיברידיות יציבה, אך בהמשך היא מתערערת: ״הַחַי־יַבָּשָׁה שֶׁאֲנִי וְחַי־יָם שֶׁאֲנִי – מִתְעַרְעֵר״ (עמ׳ 46); והמשורר בוחן את ההיברידיות של הווייתו: אדם־חיה פצועה־יצור מיתי, שההביטוס שלו הוא גם ים וגם יבשה. אך אף אחד מהמרחבים הללו אינו יכול להכיל את ההיברידיות שלו בשלמותה, ועל כן הוא מחפש מרחב תודעתי חדש – אותה טרה אינקוגניטה – בתקווה ששם יימצא מרחב שיאפשר ל״יְצור״ שהוא קיום מאושר.
בין הים והיבשה יש חציצה, קונפליקט. בטרה אינקוגניטה יש אולי התרה של הקונפליקט, יש הרחבת הגבולות של החשיבה. מאותו ״מָקוֹם אַחֵר״ זורמת התודעה: ״לְעֵת עֶרֶב הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל כְּצִפּוֹר / תַּם הַמָּגוֹל וְנוֹלַד חָדָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר״ (עמ׳ 9).
.
ב. החיה הפצועה והתנועה אל עבר הטרה אינקוגניטה
החיה הפצועה היא דמות חוזרת ונשנית במגול. אותה חיה יכולה להעיד על ההתנהלות הפושעת של האדם במרחב האקולוגי, הגורמת מחלות, פציעות ומוות של בעלי חיים בהביטוס המשותף. אך היא מסמלת גם את נפשו המיוסרת של האדם, שמשאלתה למצוא הכרה וריפוי במרחבי תודעה שטרם התגלו. יש בהבנה הזו תפיסה שָמאנית המעגנת ריפוי בתודעה רחבה. האינסטינקטים של החיה, המובילים אותה לחפש את הטרה אינקוגניטה, מתעוררים כדי לשרוד ובהמשך להירפא.
"אַחֲרֵי שְׁלוֹשָׁה חֳדָשִׁים חָזַרְתִּי לְטוֹקְיוֹ בְּרַכֶּבֶת וְנִרְאֵיתִי כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה וּמֻזְנַחַת״ (עמ׳ 40). המרחב היבשתי האורבני הופך את האדם לפצוע ומוזנח, וכל התנהגויותיו נגזרות מכך: ״אָהַבְתִּי כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה / הֶאֱכַלְתִּי עוֹרְבִים מִפֶּה לְפֶה / וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתִי לַלַּהֲקָה״ (עמ׳ 9)
החיה הפצועה מתגלה במרחב היבשתי בהקשר של אהבה והתמסרות. המשורר מאכיל את בעלי הכנף מפה לפה, כמעט מתנשק איתם. ועל אף פי כן הוא נותר דחוי, בודד, מודר מהלהקה. החיה הפצועה שבתוכו זקוקה ללהקה, להיות חלק מהלהקה, לזכות בהגנתה, אך נותרת ללא מענה. הפציעה היא רכיב מכונן בהווייתה מראשיתה: ״כְּבָר יָרַד הָעֶרֶב, פִּיר הָאוֹר מִתְכַּהֶה וְאָז נֶעֱלַם. אֵיךְ מִתְכַּהֶה הַפְּנִים, / אֵיךְ נָסוֹג הָאוֹר מִן הָאֵיבָרִים, אֵיךְ רוֹחֵשׁ אֶרֶס בַּתָּאִים. שָׂפָה אֵין / לִי לְכָל אֵלֶּה עַכְשָׁו, אֲבָל הֶכְרֵחַ יֵשׁ וּכְבָר מְאֻחָר. הִנֵּה כִּי כֵן, / בְּרֵאשִׁית הָיְתָה הַחַיָּה פְּצוּעָה״ (עמ׳ 8). בהמשך למוטיב החיה הפצועה – גם הלוויתן המתקיים כיצור מיתי ונשגב בספר השירה סופו מוות. השיר החותם את הספר הוא "מות הלווייתן":
מֵת הַלִּוְיָתָן, סוֹבֵב סִבּוּב, אֲנִי
חוֹל תַּחַת גְּחוֹנוֹ, אֲנִי
אַהֲבָה בְּקִלּוּחוֹ הַדָּלִיל, הוּא
סוֹבֵב סִיבוּב, שׁוֹאֵל בְּקוֹלוֹ הַפָּשׁוּט
אֵיךְ? לְוִיתָן הַזֶּפֶת מְחֻלָּל,
עֲגוּרִים בִּשְׁמֵי מֵימָיו, אֲנִי
מִצְטַעֵר, סוֹבֵב. אֲנִי
מִצְטַעֵר.
(עמ׳ 58)
ייתכן שמות הלוויתן הוא גם מות המגול, הוא מות הפחד ואף האשליה: "אֵין חֶסֶד גָּדוֹל יוֹתֵר מֵעֲדִינוּת לִפְנֵי הַמָּוֶת" (עמ׳ 33), הכול סובב בכול. לאדם ולחיה המיתית גורל משותף; מוות ולידה מחדש. האדם נבלע בבטן הלווייתן, הלווייתן מקיא את האדם. אין מפגש היברידי גמור כמו שאין מפגש היברידי בין ים ליבשה, אלא אם כן הוא מתקיים בטרה אינגוקניטה של התודעה הרחבה.
.
ג. התגלות הטרה אינקוגניטה באמצעות חומרים פסיכואקטיביים
השיר ״פטריות הזיה – דו"ח טיפול״ פורש סשן טיפולי בהשפעת חומרים פסיכואקטיביים, במקרה זה פטריות הזיה.
המשורר מפרט את ההכנה לקראת המסע השמאני בקליניקה בסדר כרונולוגי: "לְלֹא אַלְכּוֹהוֹל, לְלֹא מָזוֹן מְעֻבָּד, לְלֹא קָפֶה (אֱלֹהִים, אֵיזֶה כְּאֵב רֹאשׁ), לְלֹא שְׁפִיכָה (הַחַרְמָנוּת נוֹזֶלֶת לִי מֵהָאָזְנַיִם), צוֹם (אָכַלְתִּי תָּמָר בְּטָעוּת)" (עמ' 47). בבוקרו של אותו יום הוא חווה פחד מוות. הוא מתאר כמה פחדים במהלך הסשן הטיפולי:
"הַפַּחַד הַגָּדוֹל: לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי בְּעֶצֶם נוֹרְמָלִי" (עמ' 48).
"הַפַּחַד הֶעָצוּם: לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי מָכוּר לְמִין" (עמ' 49).
"הַפַּחַד: אֲנִי אָדָם רַע, פּוֹגְעָנִי, נַרְקִיסִיסְט, שַׁקְרָן, נַצְלָן, אַלִּים" (עמ' 50).
הפחד הוא פחד מגילוי. הגילוי הוא התעוררות התודעה, ובערות הזו יש כאב עמוק, מטלטל ובלתי נתפס. זהו למעשה הגילוי של הטרה אינקוגניטה. כיסוי העיניים שהוא עוטה במהלך הטיפול נדמה לו ״כְּמוֹ מֶדוּזַת חֹרֶף עֲנָקִית״ (עמ' 52); ובשיר אחר המשורר כותב כי המדוזה "זוֹ הַחַיָּה הֲכִי פָּחוֹת אֲהוּבָהּ מִבֵּין חַיּוֹת הַמַּיִם / אֲבָל הִיא מַצְלִיחָה לְהַחְזִיק אֵיזוֹ אֱמֶת פְּנִימִית: / אֶת הַלִּטּוּף הֶחָרִיף שֶׁהוּא הַחַיִּים בַּגּוּף הַזֶּה / בָּעוֹלָם הַזֶּה״ (עמ׳ 46). בגילוי האמת יש כאב, יש ליטוף חריף. המדוזה בשירתו של דהן מחזיקה ניגודים: מן הצד האחד היא מכסה את העיניים – את הראייה החיצונית – ומאפשרת לו כביכול שלא להתעמת עם האמיתות המורכבות של החיים; מן הצד שני היא מחזיקה אמת פנימית. יש כאן רעיון הומאופתי של ״דומה המשפיע על דומה״ – המדוזה היא החיה הכי פחות אהובה מבין חיות המים, כפי שדהן מציין בשירתו, אך בכוחה לעורר את האדם לראות פנימה, להתבונן באמיתות החבויות במכרות הנפש, בפחדים העמוקים.
המשורר מבקש עדינות בתוך המגול, בתוך המסע התודעתי הכואב.
כשצחוק גדול בוקע ממנו, "הַמְּטַפֵּל שׁוֹאֵל: "לָמָּה אַתָּה צוֹחֵק?", והוא עונה: "זוֹ הַפֶּרְסוֹנָה" (עמ' 52). בלטינית פירוש המילה ״פרסונה״ הוא ״מסכה״. מקורה בביטוי per sond – להוליך את הקול. משמעותה התיאטרונית של המסכה הורחבה לרכיב הציבורי באישיותו של האדם. המסכה היא אמצעי, דרכה קולו של האדם מושמע. ומהו הקול? הצחוק הבוקע מהמשורר בסשן הטיפולי יכול להיות מבע בלתי נשלט. הוא בוקע מתוכו כמו תנועה רפלקסיבית, בלתי רצונית, ממקום עמוק. המשורר עונה "זוֹ הַפֶּרְסוֹנָה", כלומר זה לא אני, זו היא, הפרסונה, אין לי שליטה עליה. אך בד בבד הפרסונה היא הקול האמיתי, ואף האמת הפנימית שהוא מבקש לגלות במסע הטיפולי. נראה כי בשירת המגול הקול הבוקע הזה הוא ריבוי של קולות: הוא צחוק ובכי, הוא נשי וגברי, הוא הורה וילד, הוא אהבה ופרידה, הוא חיה ובן אנוש, הוא פראי ואורבני, אנרכי ודתי. הולכת הקול היא הפרסונה. כל הדיכוטומיות המצויות בקול הזה יוצאות בקריאה אל הלווייתן:
"אֲנִי קוֹרֵא לְלִוְיָתָן וְאֵין לִוְיָתָן / יֵשׁ כְּאֵב, אֵין לִוְיָתָן, יֵשׁ כְּאֵב / הוּא מֵגִיחַ מֵהַמַּעֲמַקִּים, לֹא כְּמוֹ לִוְיָתָן / כְּמוֹ כְּאֵב שֶׁמֵּגִיחַ מֵהַמַּעֲמַקִּים" (עמ׳ 52). המשורר מבקש לנוע בתנועת המגול אל תוך המצולות אל עבר הלויתן, אותה חיה מיתית שמייצגת את ארכיטיפ ההורה. תוך כך חווה המשורר התגלות כואבת המאיינת את הלווייתן על כל המטענים שהוא מייצג בעיני המשורר, ובמקומו מגיח מתוך המעמקים הכאב. חוויית ההתגלות הזו מטלטלת ואף טרנספורמטיבית – המיתוס מתרוקן באבחה, והיומיומיות על כל מטעניה מונכחת.
המשורר הוא קרטוגרף הממפה את הטרה אינקוגניטה של התודעה. בתהליך המיפוי במגול יש ביבשה אדם המחפש משמעות ויש בים חיות מיתיות כמו הלווייתן והמדוזות הדבקות בעקרון האמת. המשורר עושה כאן מעשה של תִרבות התודעה כדי שיוכל לקיים את מה שהחברה התוותה לנו מאז ומעולם: ההורות, הזוגיות, הדפוסים החברתיים; ובה בעת הוא מבקש לפרק את כל ההגדרות והזהויות. זה פירוק ששקול למוות, זה תוהו ובוהו, הוא מבקש להיות מולקולה של מים באוקיינוס, זו שמחזיקה את כל הידע המיתי ואף האלכימי. המשורר־הפילוסוף יודע שהריפוי יימצא במרחבים שטרם מופו או נחקרו – נקרא להם טרה אינקוגניטה, נקרא להם משאלת הנפש של המשורר, נקרא להם השאלות הקיומיות שלעולם לא יהיו לנו תשובות עליהן. גם זה המגול האנושי, לא רק תנועת גלים באוקיינוס ובתודעתו של האדם. המגול הוא כל השאלות וכל התשובות, היעדר השאלות והיעדר התשובות, המגול הוא אנרגיית החיים שיש בה הפצע והריפוי, האהבה והבדידות, הפראי והמתורבת. הטרה אינקוגניטה היא מנוע חיפוש למסע שלנו, למסעו של המשורר באלה החיים.
.
צילה זן־בר צור חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. היא מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים ״כותבת במקל של כורכום״ (צבעונים, 2016), ״אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית״ (הוצאה עצמית, 2018), ״כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך״ (אסיה, 2020), ״מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה״ (צבעונים, 2021) ו״שמרי על הקיכלי״ (אסיה, 2022). רשימות פרי עטה התפרסמו בכמה גיליונות של המוסך: גיליון 84, גיליון 94 וגיליון מיום 11 בנובמבר 2022.
.
רון דהן, מגול, הקיבוץ המאוחד, 2022
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: נצר לאו על "בטן אלפא" מאת טינו מושקוביץ
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
