פרנצ׳סקו פטררקה, המשורר שנחשב גם לאבי ההומניזם, חשב שתפקיד הספרות הוא ללמד אותנו יציבות רגשית, אך ליבו יצא אל מי שחווה כאב וסבל. דפנה לוי שוחחה עם פרופסור גור זק, ראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, על המפעל ההומניסטי הגדול של המשורר בן המאה ה-14, לרגל צאתה לאור של אסופה מכתביו בתרגום גור זק, עמינדב דיקמן, אברהם ארואטי ונתן רון.
להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
חיילי גולני יוצרים את שם החטיבה בעצמם. מתוך הספר: "כומתה חומה - סיפורם של לוחמי גולני", ע"מ 122.
כך הכל החל: חקלאים הגנו על אדמתם.
חטיבת גולני הוקמה בפברואר 1948, חודשים מעטים לאחר פרוץ מלחמת העצמאות. היא נקראה על שם ההרים אליהם צפו מקימיה, שהיו אנשי מושבים וקיבוצים מהעמקים שבצפון הארץ. בחודשים הראשונים לקיומה פעלה באופן ספורדי – חייליה היו עוזבים את עבודת יומם לצורך משימה מסוימת שהוטלה על החטיבה וחוזרים בסיומה לעבודה במשק.
בשנות ה-50' השתחררו מגולני רבים מלוחמי תש"ח, ולשורותיה הצטרפו עולים חדשים מערים וממעברות, אנשים שלא הכירו את תנאי הארץ ומנהגיה. העיד על כך מפקד גדוד 'גדעון' (גדוד 13) דאז, רחבעם זאבי (גנדי):
"מצאנו שחיילינו מגיעים מכ-30 מדינות שונות, ומעבר להכנתם לצבא, היה צורך ללמדם עברית – קריאה כתיבה ודיבור". "גולני", כך הוא מספר, "הייתה כור היתוך אמיתי".
גולני, למרות השתייכותה הטבעית לצפון, לא פעלה רק שם. כשסיימה את המוטל עליה בגזרתה במלחמת העצמאות – עברה להילחם בדרום הארץ, ותרמה למבצעים צבאיים חשובים, כולל כיבוש העיר אילת.
את הרוח המיוחדת של גולני אפשר היה להרגיש כבר בסוף שנת 1956, בזמן מבצע קדש. בגדוד 'הבוקעים הראשון' (גדוד 51) היו עולים רבים שעלו ארצה ללא משפחה ולא היה להם לאן לחזור לאחר המלחמה. במסיבת השחרור רבים מהם חלקו את חששותיהם מתוך ידיעה שלחלקם אין בית לחזור אליו, עבודה או משפחה שתתמוך בהם. המג"ד, שלמה אלטון, שמע את דבריהם וקם לשאת דברים:
"אני מודיע לכם, ולא אכפת לי אם זה נוגד את פקודות מטכ"ל, צאו החוצה ונסו לבנות את חייכם. מי שלא יסתדר, פה במחנה יש לכם תמיד בית. גדוד 'הבוקעים הראשון' יקלוט אתכם תמיד".
גם צבע הכומתה של החטיבה, שנקבע ב-1976, ביטא את הקשר של חיילי גולני לאדמת הארץ. החום האדמתי ייצג גם את מקימי החטיבה, את עובדי האדמה שאחזו בטוריה ובנשק כדי לקיים את ישראל הצעירה.
היטיב לתאר את גולני ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, יצחק רבין, בנאום שנשא בטקס הזיכרון וההתייחדות לחללי החטיבה ב-1989:
"עקבות הדם של לוחמי חטיבת גולני נמצאים בכל פינה בארץ הזאת, ממרומי החרמון ועד שערי אילת ומרחבי סיני. הם מאפיינים את דרכה של החטיבה: להיות בכל מקום, שם צריך את לוחמי גולני כדי להכריע במערכה, כדי להביא לניצחון, כדי לתת חיים למדינת ישראל."
כזאת הייתה גולני, מיקרוקוסמוס ציוני של המדינה הצעירה – קיבוץ גלויות שחיבר בין צפון ודרום, בין עובדי אדמה ילידי הארץ לעולים חדשים שנחלצו מהתופת באירופה, בין צברים מהערים ובני עולים מעיירות הפיתוח – כולם הרגישו חלק ממשפחת גולני. מפקדיה של גולני הבינו לאורך כל השנים שרוחה של גולני היא זו שמושכת אליה מתגייסים – הרוח המאחדת, המקרבת, שרואה בחטיבה מעבר למקום המכשיר לוחמים לתפקידם, אלא גם יחידה חברתית מלוכדת המחבקת אליה את כל שכבות החברה.
הרוח הזו יכולה להסביר את המשיכה של בני נוער רבים להתגייס דווקא לגולני, עד היום:
"הגיע אליי חייל לקו בגבול הצפוני, קור כלבים, שלג. אחרי שבועיים בא ואמר שרוצה לעזוב, לא מסוגל לשרת בתנאים האלה." סיפר מי שהיה סגן מפקד החטיבה בשנות ה-80'. "אמרתי לו: 'אתה חשוב לי, אין לך תחליף, תישאר. בגולני כל אחד חשוב'. הוא הלך הביתה. חזר. אמר לי: 'כל החיים אף אחד בשום מקום לא בבית לא בבית ספר לא אמר לי שאני חשוב. תמיד הרגשתי מיותר. ובאתי לפה, לגולני, ואתה, סא"ל, אומר לי שאני חשוב. בגלל זה אני אשאר'. והוא נשאר וגם יצא לקורס מ"כים וחזר חניך מצטיין משם." (מתוך: "גולני – משפחת לוחמים", ע"מ 15).
השירות בחטיבה נחרת כחוויה משמעותית לחיילים רבים ששירתו בגולני. הסופר מאיר שלו אף כתב על כך בעיתון "במחנה", כשהגיע לביקור בבסיס סיירת גולני, 20 שנה אחרי שחרורו. הוא נפצע בתאונת אימונים לקראת סיום שירותו בסיירת גולני. בכתיבתו סיכם, בשנינות ובהומור הייחודיים, לו את מה שנשאר חקוק בליבו מאז:
"ג'יפים מייבשים לי את הגרון. אני לא סובל לאכול שימורים מכל סוג. אני שונא כשיורד עלי גשם. אני מוכן לחנוק כל מפקד שמתעלל בחייליו. אני שונא ציידים כי אני מכיר את הרגשה של לחטוף כדור. אני אוהב לטייל עם מפה טופוגראפית ביד."
ולמרות כל ההסתייגויות הנרגנות הללו, שלו לא שכח את שירותו ביחידה:
"הסיירת היתה עולם מלא. היא היתה חברים טובים, היתה התמודדות ומאמץ, היא היתה גם היכרות אמיתית ראשונה עם כאב ועם מוות. של חברים ושל אויבים. השירות בסיירת, נכון לאותם ימי נעורים, היה הדבר הגדול ביותר שאירע לי."
ההיסטוריה המפוארת של גולני זרועה משימות שנראו בלתי אפשריות אך הסתיימו בניצחון שהיה משמעותי ביותר עבור מדינת ישראל: בקרבות תל מוטילה שמצפון לכנרת בשנת 1951 נתקלה יחידת מילואים של גולני בסורים, כאשר הייתה בעיצומם של אימונים. 40 לוחמים נהרגו בקרבות קשים שארכו ימים, ובסופם נהדף הצבא הסורי. במלחמת ששת הימים תקפו כוחות של גולני את מוצב תל-פאחר המבוצר במרומי הגולן. 34 חיילי גולני נהרגו, וביניהם המג"ד הנערץ משה (מוסא) קליין אבל המוצב נכבש על ידי החטיבה החומה. לקראת סיום מלחמת יום כיפור הסתערו כוחות גולני על פסגות החרמון. בקרב קשה וארוך, ולאחר שנסיון ראשון לכבוש את החרמון כשל, הצליחו חיילי החטיבה להעביר את ההר המושלג שחיילי גולני נתנו לו את הכינוי "העיניים של המדינה", לחזקת ישראל. בכל המקרים הללו, וברבים אחרים, גאוות היחידה ומורשתה של גולני התבססו על האמונה שפיעמה בכל חייל בחטיבה – שהוא מסוגל לכל משימה.
החטיבה וחייליה שילמו מחירים כבדים, אבל שום דבר לא שבר את רוחה של גולני. ההווי המיוחד של החטיבה מחזק את הלוחמים בהתמודדות עם האירועים הקשים.
הלוחמים נעזרו גם בהומור שחור משחור, כדי להתמודד עם הסכנות שלפניהם:
"חלק מהפולקלור שלהם היה לערוך הימורים מי לא יחזור. לפעמים הם היו שרים מעל לראשי 'אל מלא רחמים' ומתכוונים אליי", מספר רביב ניר, מפקד הסיירת. "הבנתי שזו דרך לשחרר פחדים ואפשרתי את זה". (מתוך "טורפי הלילה – סיפורה של סיירת גולני", ע"מ 212).
כ-1450 מלוחמיה של גולני נפלו במהלך שנות קיומה, והם מונצחים באתר הזיכרון בצומת גולני. 71 מהם נהרגו בשבת הנוראית של ה-7 באוקטובר, בזמן שהם נמצאים בחזית הלחימה ועוצרים כמעט לבדם מתקפות רבות. עוד רבים, רבים מדי, נפלו בלחימה העזה הנמשכת מאז ברצועת עזה. אבל רוחם של לוחמיה לא נופלת, וגאוות היחידה של חייליה מלווה אותם באשר ילכו:
"שאל חייל היכן הוא משרת ויאמר לך: בגדוד זה וזה, הפלוגה זו וזו או בחיל זה וזה; שאל חייל של גולני היכן הוא משרת, ותשובתו תהיה אחת ויחידה: – 'אני מגולני'." (מתוך: "גולני – משפחת לוחמים").
לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"
מלחמת לבנון, 1982. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
האזינו לחלקה השני של השיחה עם יואב קוטנר, על השירים שנכתבו בהשראת מלחמות יום כיפור, לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה והמלחמה בעזה.
מגישה ועורכת ראשית: ורד ליון-ירושלמי
אורח: יואב קוטנר, עורך מוזיקה ושדרן רדיו ישראלי, מרצה, מבקר מוזיקה ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות.
הפקה: KeyPod הפקות הסכתים
תצפיתנית בזמן משמרת, לא מורידה לרגע את העיניים מהמסכים. צילום: דובר צה"ל.
לילה, לפנות בוקר, יולי 2020. חמ"ל התצפיות של דרום רמת הגולן שקט יחסית, אבל בעוד כמה רגעים תתחולל כאן דרמה. נועה, תצפיתנית ותיקה בחמ"ל סורקת את הגזרה שלה, היא מכירה אותה בעל פה, גם בשעות החשיכה. היא מכירה את החקלאים שעוברים בה מדי יום, את רועי הצאן, את תושבי הכפרים הסמוכים. אבל הפעם היא מזהה ארבע דמויות חשודות – שפופות, נעות בזהירות. לעין בלתי מאומנת הן נראות כמו חיות בר בחיפוש אחר מזון. נועה מזהה אותן כחשודים הנושאים תיקים חומים וגדולים ומתקדמים לעבר גדר המערכת של ישראל. היא מכריזה נוהל אירוע. תצפיתניות נוספות, סמלת וקצינת החמ"ל מוקפצות, בשטח מתכוננים לוחמי מגלן למארב סמוך לגדר. בינתיים, מבעד למסך רואים את החולייה מתפצלת, שלושה מתקרבים לעבר הגדר ואחד נשאר לאבטח אותם מרחוק. הם מניחים את המטענים וממהרים להתרחק, בטוחים שהצליחו במזימתם, אבל בתוך דקה בדיוק נפתחת לעברם אש כוחות צה"ל. נועה התצפיתנית וחמ"ל דרום רמת הגולן מצליחים למנוע מארבעה מחבלי חיזבאללה להשלים את מזימתם השטנית.
זהו רק אחד מבין אלפי סיפורים על חלקן הקריטי של התצפיתניות בסיכול פעולות טרור, עצירת הברחות נשק וסמים ושמירה על ביטחון הגבולות של ישראל.
תצפיתניות הן חלק מחיל הגנת הגבולות, שבתוכו כלולים גדודי לוחמים לצד לוחמות ולוחמי איסוף מודיעין קרבי. על התצפיתניות מוטלת האחריות לסרוק כל הזמן את שטחי הגזרות שלהן, לאורך כל הגבולות של ישראל. פעמים רבות תצפיתניות יהיו הראשונות לזהות אירועים חשודים ולהפעיל את שיקול הדעת הראשוני האם להקפיץ את הכוח הלוחם לשטח.
תצפיתניות הן תומכות לחימה ומאיישות את חמ"לי התצפיות גם באזורים המסוכנים ביותר. את הראיה העצובה ביותר לכך קיבלנו בשבעה באוקטובר, כאשר עשרות תצפיתניות נהרגו בשעה שניסו להגן על המוצבים והחמ"לים. הן גם היו הראשונות לזהות את הסכנה ולנסות להתריע עליה. הן חלק משמעותי בחיל הגנת הגבולות, יחד עם גדודי חי"ר קל כמו קרקל, ברדלס ואריות הירדן – בכולם נלחמים לוחמים ולוחמות זה לצד זו.
רק משנות ה-90' ואילך החלו באמת לבחון כיצד והאם ניתן לשלב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל. ולמרות שעד היום יש קולות נגד שילוב נשים, המציאות בשטח מוכיחה אחרת. בשנים האחרונות הפך צה"ל לאחד הצבאות המעניינים בעולם בכל הנוגע לנשים כלוחמות וכתומכות לחימה. בעוד שיש עוד צבאות רבים בעולם שבהן נשים משתלבות באופן משמעותי בתפקידי לחימה, הלוחמות ותומכות הלחימה הישראליות לוקחות חלק בלוחמת אמת בהיקפים חסרי תקדים, מה שהופך אותן למקרה מבחן מעניין ומושא למחקרים רבים.
תצפית היא אחת משיטות איסוף המודיעין החשובות והעתיקות. אולי לא מפתיע לגלות, שהראשונים בארץ שהחלו לפתח את תורת המודיעין הישראלית היו אנשי מחתרת ניל"י, משפחת אהרנסון וחבריהם למחתרת הפעילו את רשת הריגול הראשונה בארץ, שהעבירה לבריטים מידע על הצבא העות'מאני שישב בשטח שכונה אז "פלשתינה ארץ ישראל". הגנרל הבריטי אלנבי, שכבש בסופו של דבר את השטח מידי העות'מאנים, סיפר על תרומתו של ניל"י לנצחונו במערכה: "הוא היה בעיקר אחראי על מודיעין השדה שלי, מאחורי הקווים התורכיים. והוא ביצע עבודה זו מול קושי וסכנה, ביעילות גדולה". ב-1917, נתפסו אנשי מחתרת ניל"י, רבים מהם נכלאו, עונו והוצאו להורג. שרה אהרנסון, הידועה כשרה גיבורת ניל"י נתפסה, עונתה קשות ונפטרה מפצעיה שלושה ימים לאחר שהתאבדה בירייה.
במלחמת העצמאות, הוקמו לראשונה חדרי מלחמה (חמ"לים), שהוצבו בצמוד לגבולות הארץ ועסקו באיסוף וניתוח מידע מודיעיני המבוסס על תצפיות שונות, צילומי אוויר ועוד. יחידות המודיעין היו מתלוות לפלוגות הלוחמים והמידע שנאסף שימש את סגל הפיקוד שהתכונן לסבבי הקרבות. בשנים ההם ועד שנות ה-90' לערך, התבססו התצפיות על מגדלי התצפית שהוצבו במוצבים ובגבולות הארץ.
בעשורים האחרונים, הודות למהפכה הטכנולוגית, התפתח גם תחום המודיעין החזותי. היום תצפיתניות בחמ"לי התצפית עובדות עם טכנולוגיה המאפשרת מרחב תנועה, העמקה, ירידה לפרטים וכמובן אפשרות לנטר את השטח כל הזמן ובצורה יסודית ואיכותית.
בראשית שנות ה-2000 ובעיקר סביב הקמת גדר ההפרדה, החל להתפתח בצה"ל תחום התצפיות על בסיס טכנולוגי וויזואלי. התצפיתניות הראשונות החלו לאייש את העמדות בשנים אלה.
אבל למרות שהן בשטח כבר יותר מעשרים שנה, המודעות הציבורית לחשיבות תפקידן עלה לכותרות בעקבות האירועים שקרו בשבת הנוראה. תצפיתניות הן לא רק חלק משמעותי מאלו שהתריעו על תוכניות החמאס, חשדו בפעולותיהם או זיהו את התוכניות הזדוניות של האויבים. כמי שיושבות על גבולות הארץ וצופות אל עבר אזורי הסכנה, הן היו הראשונות שראו אותה מגיעה לפני כולנו.
תצפיתניות מהעבר ומההווה יודעות היום, יותר מתמיד, כמה חשובה עבודתן. סתיו ששירתה כתצפיתנית מספרת: "התצפיתנית מכירה את הגזרה שלה באופן כל כך טוב. אנשים לא יכולים להבין עד כמה זה אינטימי. אנחנו מזהות את האנשים שגרים באזור, מזהות כל עץ, כל אבן. אנחנו יכולות לזהות לפי שפת הגוף אם יש לאנשים כוונות רעות".
בזכות ההתקדמות הטכנולוגית והתועלת הגבוהה שגלומה בתפקיד התצפיתניות, גם תחומי האחריות של היחידה התרחבו והשתנו. מעבר להתראה על פעילות חשודה וסריקה של אזורי הגבול, תצפיתניות מלוות מבצעים ויוזמות צבאיות, ובמובן מסויים מאבטחות את האירוע בעזרת הידע והשליטה שלהן בתוואי השטח.
גל, תצפיתנית המשרתת עכשיו במילואים מוסיפה, "בשבילינו כנשים צעירות בנות 18-19, לקחת חלק בפעולות כאלה רגישות, עם יחידות מיוחדות, להסתכל לאויב בעיניים ולהיות צעד אחד לפניו, זאת תחושת שליחות חזקה". לכל תצפיתנית יש שפע של אירועים מסמרי שיער לספר עליהם, מעטים מגיעים לעמודי החדשות. עדן, תצפיתנית המשרתת עכשיו במילואים מספרת, "באחת הפעולות, שעליה קיבלנו אפילו צל"ש מהמח"ט, הכוונו את הכוחות בתור עיר עויינת בשעת לילה. כ-100 מטר מהכוח זיהיתי מארב שמתכונן לתקוף, כמובן שהודעתי על עצירה מיידית של התקדמות. ובזכות החשיפה שלנו הכוחות השלימו משימה בלי נפגעים וכמובן תוך כדי שתפסנו את מי שניסו לפגוע בנו. באותו רגע, כשאת בחמ"ל ואת יודעת שיש איום כמה מטרים מהכוח, את זאת שמקבלת את ההחלטה שלא מתקדמים והכוח מקשיב לך. החיילים יודעים שאנחנו יכולות ומבקשים שנשמור עליהם".
השבעה באוקטובר הוא תאריך עם היסטוריה מצמררת. ב-7 באוקטובר 2018 רצח מחבל שני אזרחים ישראלים – זיו חג'בי וקים לבנגורנד יחזקאל. השניים עבדו ביחד עם המחבל במפעל "אלון", מפעל שבו עובדים יהודים לצד פלסטינים במה שאמור להיות סמל לדו קיום. לאחר שכפת את קים, ירה למוות בה ובזיו חג'בי שניסה להימלט ופצע עובדים נוספים, נמלט המחבל. במשך חודשיים שלמים התנהל מצוד אחריו וחיילות חמ"ל התצפיות באזור שכם היו חלק בלתי נפרד מהמבצע, "יום אחד זהיתי אותו עם בגדים חדשים למשל, זה הוכיח לנו שיש לו עזרה", מסבירה סתיו. בתום חודשיים של מצוד נתפס המחבל, כמובן תחת מעקב החמ"ל, לשמחתן של התצפיתניות שעבדו כל כך קשה על לכידתו.
מדי יום ביומו שמורים גבולות המדינה הזאת בידי נשים אמיצות, חכמות וחדורות מוטיבציה, הן דואגות שהעיניים שלהן יסרקו את הגבול בחיפוש אחרי סכנה. גם בימים אלה, ואחרי שספגו את הטראומה של ה-7 באוקטובר באופן האישי והכואב ביותר, ממשיכות החיילות המסורות לאייש את חדרי התצפית ולהיות העיניים של המדינה כולה.
אני מודה מקרב לב לתצפיתניות שחלקו איתי את סיפוריהן המרתקים: גילי יובל, טל גראזי, סתיו רף, גל שרעבי ועדן גורביץ'.
בימים אלה מקימות נשים ששירתו כתצפיתניות עמותת זיכרון לתצפיתניות שנפלו בהגנה על מוצבי צה"ל באירועי אוקטובר, יהי זכרן ברוך.
לכל הכתבות בפרויקט "שומר ישראל – סיפורן של יחידות צה"ל"
