פרק מתוך "נודדות ציפורים", רומן בכתובים
צחי פרבר
.
.
העבודה בגינת בית הספר / מעשה בזיקית אומללה / כאן תקום "חורשת הנופלים" / הצריף של המורה לחקלאות / עוד מעט סתיו / "נחליאלי הובלות"
.
מתוך אותם ערפילי סוף קיץ רחוק שלפני המלחמה, הוא עדיין רואה היה את עדיא־סעדיה, הרי הוא ערקבי המורה לחקלאות, עומד וניצב, בסיסו רחב וקודקודו צר, נטוע באדמת גינת בית הספר ומגרף את הערוגות. אדים עלו מהאדמה החמה והוא רואה שם בגינה גם את עצמו, כילד הרוכן סמוך, ותוהה על קומתו הקטנה, על משקפיו העבים, ועל בלוריתו הסמיכה והמקורזלת. מדי פעם בפעם מזדקף אותו הילד מבעד לדוק האפור, מוציא באת החפירה מעט רגבי עפר מהערמה במריצה שנשא, זורה, מפזר על הערוגה, וסעדיה מצידו מסדר ומחליק הכול במגרפה. הדבר יתבטא ישירות, כך ידע הילד, במה שיירשם בתעודה, ואכן בסיום אותו שליש ראשון וארור, שליש שתחילתו במלחמה, הוא קיבל את הציון "כמעט טוב מאוד" בחקלאות.
סעדיה המשיך לעבוד. הוא תיחח שורות ישרות של ערוגות ואז עצר, ליטף את דופן הערוגה האחרונה ותקע בה שלט קטן ולבן, שעליו יירשם שמו של מה שייטמן שם. אחר כך נאנח, ניגב את הזיעה ממצחו הכהה והגבוה ונשא את מבטו לכיוון מזרח. גם הילד הביט. ממול, מעבר לכביש המהביל, ניצב בניין רכבת בן שלוש קומות, ואולי אימא של שאולי, שעבדה כאחות קופת חולים, הביטה מהחלון ואולי היא לא הביטה, ואולי בבניין שברחוב הסמוך עמד אדון מֵלצֶר במרפסת לבוש בתחתונים גדולים ובגופיית "אתא" לבנה והתכונן לימים הנוראים, ואולי הוא לא התכונן, את זאת הילד לא זכר או ידע. בכל אופן, מצד שמאל, ואת זאת הוא ידע בוודאות, עמד דומם בניין בית הספר.
סעדיה היה כבד, בעל דיבור חורק ואיטי, ונעול בזוג נעליים שטוחות וגדולות. הילד זכר כיצד פעם, באמצע שיעור חקלאות, כשסעדיה עמד בגינה ונאם בפני תלמידי הכיתה שעמדה מולו בחצי עיגול, הוא דרך בטעות על זיקית. האומללה פערה אט־אט את פיה, זועקת זעקה אילמת. הכיתה כולה הגיבה בצווחות, וסעדיה השפיל את ראשו במתינות, הפנה את מבטו לעבר נעליו המגושמות וזז מעט הצידה, כאילו לא דרך זה הרגע על יצור חי ונושם, אלא רק במלפפון גינה שצמח בסמוך מדובר.
הילד אהב את שיעורי החקלאות שנערכו בגינה. "חורשת הנופלים", על שם החללים מבוגרי בית הספר, היא נקראת היום, ורובה ככולה נטועה עצים לזכר אותם בוגרים שעלו, באו ונפלו. אבל אז, ימים בודדים לפני המלחמה, מלחמת אוקטובר, היא המלחמה הגדולה, היה בשטחה רק מחסן כלים, קטן אפלולי ורעוע, דחוס באוויר מחניק ומלא בכלי עבודה. היו נטועים בה גם מעט עצים ושיחים התחומים בגדר היקפית חסונה, וסביבה נהגו לרוץ בשיעורי ההתעמלות. היה בה ברז דולף שאליו היה מחובר צינור גומי קרוע, והיו בה גם רגבי אדמה שהתלמידים היו מיידים אלה באלה חליפות בשיעורי החקלאות, בעודם מצחקקים ומסתתרים בינות לערוגות.
סעדיה נאנח. הוא הביט מיוזע צפונה, לכיוון בית הספר. מעבר לכביש, מאחורי המבנה החדש של אולם ההתעמלות, נסתר מעינם של העובדים בגינה, היה מגרש המסדרים. שם נהגו התלמידים לעמוד במסדרי הבוקר והחג, משועממים וישנוניים, אך בה בעת נזהרים מרעם קולה הזועם של המנהלת. אחרי המגרש היה מבנה הכיתות הישן, הגדול והמוארך, וצמוד אליו, בפינה הצפון־מערבית של מתחם בית הספר, היה צריפו החום. שוב הוא ניגב את מצחו והביט בילד, תוהה על סבלנותו, על אורך רוחו ועל השתדלותו.
אולי כאן המקום לציין כי כל מהותו של סעדיה התרכזה במורד גופו. כלומר מי שנתן בו מבט ממושך והשפיל אט־אט את עיניו, גילה כי נהפך הוא מדק וצר ונהייה עבה ורחב. לראשו הזעיר, קצוץ השיער, שהתנוסס בפסגת מבנה החרוט שהתווה את גופו, נהג סעדיה לחבוש כובע מרופט, דהוי וחסר צבע, אשר שוליו מורמים. חולצתו הרחבה ושרווליה המקופלים בקפידה חשפו זרועות כהות, חזקות ושעירות. מכנסי העבודה שלו היו רפויים, ולמטה, יוצאות מפתחיהם, בצבצו הנעליים הישנות שהונחו על כפות רגליו האדירות.
אותו צריף נסתר מן העין במתחם בית הספר שלימד בו סעדיה עשוי היה עץ, וצבעו החום אטום וכהה. שכנו שם בתוך הצריף פוחלצים נושנים, תפלצתיים, ספונים בארונות זכוכית ישנים, סדוקים וצמודים לקירות, כך שייתכן כי הצריף שימש גם ללימודי הטבע, זאת אין לדעת, והילד אינו זוכר זאת כעת. גם לא ניתן היה לדעת אם הפוחלצים המפחידים הללו, הכלואים בכלובי הארונות המגודרים זכוכית, ינצלו את הסדקים כדי לשבור, לנתץ, להיחלץ ולברוח. אך למרות כל זאת ואולי בגלל אותם הדברים המבעיתים ומזרי האימה הללו, נקרא המבנה הקודר בשם הרך "הצריף של עדי", כמעט כמו "הצריף של תמרי", תוכנית הטלוויזיה ששידורה יחל בקיץ בתום אותה שנה.
הילד נהג לשבת בזמן השיעורים עם חבריו לספסל הלימודים בתוך הצריף האפל אל מול סעדיה, שמצידו הביט בהם כצוק רם ונישא, קודר וקפוץ שפתיים. חלונות הצריף היו מוגפים תמיד, אבל הילד לא חש בחום כבד או במחנק, אלא רק בקור הקורא להתכרבלות במעילים. מן הסתם למדו שם תמיד בחורף, בעונת הגשמים, ובקיץ, כשהתבהר אך מעט, הם יצאו לגינה. לפעמים סעדיה דיבר ולעיתים שתק. כשדיבר כחכח בגרונו, נאם בקצרה, חרק בקול גבישי ומקוטע, על ענייני חקלאות, על גידולי השדה, על תזונה, על סדר החשיבות של המאכלים בארוחה. "אתם חוזרים מבית הספר ואוכלים ארוחת צהריים…" הוא אמר, "אתם אוכלים מרק ורוצים לאכול גם לחם, אבל אימא אומרת שצריך להשאיר מקום גם לבשר." כשהגה את הרי"ש בצירוף המילים "בית ספר", השתמש בנוסח הגייה קצר, אבל כשהשתמש באותה האות עצמה במילה "צהריים" או במילה "בשר", גרר ומשך אותה בקול צורמני, ואז גם הגביה את ראשו הצר, סובב אותו על צירו, מבטו בחן את יושבי הצריף כפנס של מגדלור, וחיוך מאולץ, מלאכותי וקפוא הופיע על שפתיו החתומות. הילד תמה לאיזה בשר התכוון סעדיה, ויותר מכך, איזה סוג של תבשיל כהה, סיבי וקודר נוהג המורה לחקלאות לאכול בארוחות הצהריים שלו.
סעדיה שב ונאנח, הוא הניח את המגרפה מידו. הילד ניעור מהרהוריו ונשא אליו את עיניו. אחר הוריד אותן לעבר הערוגות המסודרות, ושב ונשא. תמה העבודה בגינה. סעדיה נפנה אל הילד, אחז במוטות המריצה, הגביה אותה לעברו וניער קלות פעם אחת, כמצפה. הילד רכן והניח את את החפירה על העפר הנותר במריצה, סמוך למגרפה. או אז הסתובב סעדיה ופסע משם ללא אומר, מוליך את המריצה לפניו. הילד הביט בו. נדמה היה סעדיה בעיניו לגוש מגודל וסלעי שצימח זוג רגליים כבירות.
הילד הלך במורד הרחוב. בית הספר מאחוריו, ביתו לפניו, ומעליו מערבולת. עננים אפורים באו, זרמו מכל עבר, נבחשו לעיסה כהה וסמיכה וכיסו לאיטם את השמיים הבהירים. רוח קרירה החלה נושבת, מפיגה את החום. עוד מעט סתיו, הוא חשב וצינה קלה עברה בצווארו. הוא הצטמרר והחיש את צעדיו. כשחלף על פני הבתים הנמוכים שבמורד רחוב כצנלסון עלה בנחיריו ריח של מנדרינות מבשילות. כבר? חשב. לרגע קט עצר, מנסה לבלוש בעיניו אחר הפרי, אחר כך גם איתר אותו, אבל היה זה פרי הנמצא מעבר לגדר שבאחת החצרות, גבוה מדי ומרוחק. דפים מצהיבים מעיתון ישן התעופפו ברוח ונצמדו בחוזקה לגדרות. אחד מהם ממש בסמוך לילד. הילד הביט בדף. היה כתוב בו: "לסופר 'מעריב' נמסר הבוקר כי אין כל מתיחות בצד הישראלי של תעלת סואץ, ולא הייתה שום תזוזה של כוחות צה"ל באזור." הילד המשיך ללכת. הרוח נחלשה מעט. לאורך הגדר התייצבה, מתוחה אל על, שורה של חצבים. הוא הגיע כמעט לקצה הרחוב ועמד לפנות ימינה, אל רחוב התקווה, סמוך לגבעה הגדולה שאכלו הדחפורים. יללות הרוח פסקו ודממה השתררה. הילד הביט בגבעה המכורסמת. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת ומהחלון הפתוח של הבית הפינתי שגר בו המורה להיסטוריה נשמע קול שיעול רם. הילד קפא, ואז חלפה המשאית.
תחילה לא ראה אותה כלל. דומה הייתה לכתם אפור ובהיר, החולף במרחק. הוא חשב שרק נדמה לו, אבל אחרי כמה דקות, כשהגיע לקרבת ביתו, כבר ראה אותה בבירור חונה מעבר לפינת הרחוב. על דופן המשאית היה כתוב "נחליאלי", ומתחת: "הובלות".
לרגע אחד נעצרה נשימתו. מאחורי המשאית עמדה מכונית פולקסווגן חיפושית צהובה, וסמוך למכונית ניצבה משפחה. תחילה הוא לא שם את ליבו לאב ולאם. הם עמדו בגבם אליו ושוחחו עם אדם אחר, אולי נהג המשאית. אבל מעט בצד, על גבול המדרכה, היו שני ילדים, ואליהם נצמד מבטו (היה גם ילד שלישי, פעוט, שנשאה האם). הם רכנו על שפת המדרכה, ונראה היה כי הם מביטים אל הכביש ומנסים לבחון בו דבר־מה מוזר. כמו משיטים עליו, כעל נהר, סירות נייר קטנות.
.
צחי פרבר הוא מאייר, סופר, אמן קומיקס ומרצה בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. ב־2018 פרסם את הטרילוגיה הגרפית "המחברות של אייזיק". "אבנים", רומן הביכורים פרי עטו, ראה אור ב־2021 בהוצאת כנרת זמורה־ביתן דביר, היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר לספרות וזכה בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית העברית.
.
» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: "בית גידול", קטע מתוך ספר בכתובים מאת ג'ודי עדיני