העשור השני של המאה העשרים היה העשור האחרון לקיומה של הקהילה היהודית בעזה.

הקהילה, שבימים עברו חיו ופעלו בה דמויות ידועות כגון נתן העזתי, תלמידו של שבתי צבי, ור' ישראל נג'ארה, מחבר הפיוט יה ריבון עלם, הלכה והצטמצמה.

במכתב משנת 1926, אשר התגלה בארכיונו של חוקר יהדות המזרח משה דוד גאון, מחבר היצירה המונומנטלית "יהודי המזרח בארץ ישראל", האצור בספרייה הלאומית, פנה מר דרומי, מזכיר ועד הקהילה העברית בעזה אל גאון ומסר לו פרטים על מצבה של הקהילה. דרומי סיפר כי לקהילה יש ועד נבחר והיא מונה 51 נפשות, אשכנזים וספרדים, וזאת בניגוד לתקופה שקדמה למלחמה, אז שהו בעזה קרוב למאה יהודים.

בפרעות תרפ"ט יהודי עזה נאלצו לברוח מהעיר, וזה היה סופה הרשמי של הקהילה, אך האם פירושו של דבר שהנוכחות היהודית בעזה תמה?

קהילת עזה ידעה במרוצת הדורות עליות ומורדות, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 פסקה מלהתקיים, ככל הנראה עקב הפלישה ממצרים של מוחמד עלי. במחצית השנייה של המאה ה-19 חודש הישוב היהודי בעיר ביוזמתם של קלונימוס זאב ויסוצקי, מייסד חברת התה ויסוצקי, וחכם ניסים אלקיים, תלמיד חכם וסוחר יליד מרוקו. יהודי העיר היו ברובם בני היישוב הספרדי שהכירו את השפה והתרבות הערבית.

הם הגיעו אליה ממקומות מגוונים, בעיקר מיפו, אך גם מחלב, חברון ואף מאירופה. רובם הגדול עסק במסחר, בייחוד בשעורה וחנדל, אבטיח מר בעל סגולות רפואיות, הגדל בסביבות עזה וידוע גם בשמות אבטיח הפקועה וגפן השדה. בשל קשרי המסחר הענפים שלהם עם השבטים הבדואיים המקומיים, התגוררו חלק מיהודי העיר במשך מספר חודשים בשנה בסמוך לשבטים, מחוץ לעיר, ואף אמצו מהם גינונים שונים. לדוגמא, הגברים היהודים נהגו לרכב על סוסים ולחגור אבנט עם פיגיון ואקדח. יהודי עזה עסקו גם בבנקאות, ובעיר נחנך סניף של בנק אפ"ק. מנהלו, אברהם אלמליח, סיפר בזיכרונותיו כיצד ביום הפתיחה נסעה הנהלת הבנק ברכבת מיפו לעזה , ולאורך הדרך ליוו אותם איכרי המושבות היהודיות, ויהודי עזה, בשירים וברכות. הבנק זכה לכבוד גדול בעיר, ואלמליח, מנהל הבנק, נהג להסתובב תמיד מלווה בשני קוואסים, שומרי ראש של כבוד.

עקב בידודה מקהילות אחרות, קהילת עזה הייתה בדרך-כלל מלוכדת ומגובשת. בני העיר סיפרו בזיכרונותיהם כי משפחות שונות מהקהילה נהגו לחגוג יחדיו את סוכות ופסח. המשפחות היהודיות נהגו להתגורר במתחמים משותפים למספר משפחות, כאשר בכל מתחם הוקצה חדר לאירוח יהודים שנאלצו ללון בעיר במהלך מסע מקהיר לארץ-ישראל.

בארכיון משה דוד גאון קיימות עדויות לערבות ההדדית בין חברי הקהילה. בין השאר, שמורים בו מכתבים מראשי הקהילה לראשון לציון, הרב משה פרנקו, עם בקשות לתמיכה בבני הקהילה, לקראת חג הפסח.

גם חיי הדת היו מפותחים בעיר, ופעלו בה רב, שהיה גם מלמד, שוחטים יהודים, מקווה ובית קברות. למרות שזו לא הייתה קהילה גדולה, פעלו בעיר שלושה בתי כנסת, אחד לכל משפחה. ביוזמת אחד מנכבדי הקהילה, ניסים אלקיים, שהושפע מאליעזר בן יהודה, הוקם בעיר בראשית המאה ה-20 בית ספר עברי, בו לימדו שני מורים אשר נשלחו מירושלים. כרב הקהילה שימש בחלק מהזמן הרב ניסים אוחנה, לימים רב בניו יורק, מצרים, מלטה וחיפה. בעת שהותו בעזה כתב הרב אוחנה ספר, בשיתוף עם המופתי של עזה, השייח' עבדאללה אלעלאמי, שכותרתו: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס: תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו". מטרת הספר הייתה לתת ליהודים ולערבים תשובות כנגד אנשי המיסיון, אשר הפעילו באותה עת בית חולים בעיר.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות ביישוב היהודי בעיר. מרבית יהודי העיר היו בעלי נתינויות זרות ועקב כך גורשו על ידי השלטון העות'מאני מהארץ. משפחות בודדות היו אמנם בעלי נתינות מקומית ויכלו להישאר בעיר, אך נדרשו בחובת גיוס לצבא העות'מאני או, לחילופין, בתשלום כופר גבוה. כתוצאה מכך, פסק למשך מספר שנים היישוב היהודי בעיר, עד לסיום המלחמה. לאחר תום המלחמה וכיבוש הארץ על ידי הצבא הבריטי (אשר הקים בעיר בית קברות צבאי ובו מספר מצבות של חללים יהודים), החלו היהודים אט-אט לשוב לעיר, אך ההתעוררות הלאומית הערבית פגעה ביחסי השכנות הקרובים בין יהודים וערבים. בין השאר, ערבים רבים נמנעו להשכיר בתים ליהודים, ומאחר שחלק מעזה חרב במהלך הקרבות, היהודים התקשו להשיג דירה בעיר. הקהילה היהודית בעיר סבלה גם מהעדר תמיכה מצד המוסדות הלאומיים, אשר כבר לא ראו ערך בהתיישבות יהודית בלב ערים ערביות, והעדיפו להתמקד בפיתוח יישובים חקלאיים חדשים.

בחודש אב שנת תרפ"ט הגיעו הדברים לנקודת רתיחה. כחלק מהמאורעות ברחבי הארץ, גם בעזה נעשה ניסיון לפגוע באנשי הקהילה. על פי דיווחי העיתונות היהודית באותה תקופה, יהודים שהיו בעיר התבצרו בבית המלון היהודי הסמוך לבניין המשטרה. המון ערבי שתקף אותם נאלץ לסגת לאחר שאחד היהודים ירה באקדח שהיה ברשותו, ויהודים אחרים שפכו חומצה גופרית על אחד הפורצים הערבים (ראה למשל בגליון הארץ מתאריך 1/9/1929, או בזכרונותיה של תושבת העיר שרה יפה, כפי שהובאו בגליון מעריב, 9/12/1956). בסיוע כמה ערבים נכבדים מהעיר שהיו בקשרי ידידות עם אנשי הקהילה, ובעזרת אנשי המשטרה הבריטית, הצליחו היהודים לעלות על משאיות שלקחו אותם לתחנת הרכבת בעיר, שם הם נאלצו לחכות לבואה של הרכבת מאלכסנדריה ללוד, תוך כדי שההמון מנסה להשיג אותם. זה היה סופה של הקהילה היהודית בעזה.

אמנם הקהילה בעזה חדלה מלהתקיים לאחר מאורעות תרפ"ט, אך עזה לא נשתכחה מליבם של היהודים. קבוצות יהודיות, בין היתר בהדרכת חוקר הארץ יוסף ברסלבי, ו"אגודת המשוטטים בארץ ישראל", המשיכו לבקר בעיר. בחוזר של "אגודת המשוטטים", שמשה דוד גאון היה פעיל במסגרתה, פורסמה בשנת 1934 מודעה על טיול של האגודה לדרום הארץ, באר שבע, אשקלון ועזה. המטיילים התבקשו להביא עמם אוכל ליום וחצי, צפחת מים, ספר תנ"ך ומפת האזור. בין השאר, הטיול כלל ביקור במסגד העתיק של עזה, בו נמצא עמוד ועליו מנורה בת שבעה קנים.

מסמכים שנמצאו בארכיונו של היזם בן הישוב הישן, שמואל צבי הולצמן, שאף הוא אצור בספרייה הלאומית, מעידים כי גם לאחר פירוק הקהילה בעזה, עדיין גרו יהודים בעיר וחלמו להקים את קהילתם מחדש. במכתב משנת 1933, פנה להולצמן אגרונום יהודי תושב עזה בשם אליהו קפסוטו, שהיה ממונה מטעם עיריית עזה על הצומח בעיר, וביקש ממנו לשלוח לו זרעי דשא.

הולצמן עצמו תכנן לחדש את ההתיישבות יהודית בעזה. בטיוטת תזכיר אשר נמצאה בארכיונו האישי, מופיעה תכנית מפורטת להקמת חברת מניות, "חברה ארץ ישראלית לנטיעה ובנין בע"מ", שמטרתה הקמת מושבה יהודית סמוך לעזה. התוכנית לא יצאה לפועל ולא ידוע לנו עליה פרטים נוספים. ייתכן כי הולצמן נטש את תוכניתו, כדי להתמקד בהקמת גוש עציון, אותו הקים באותה תקופה.

ארכיון משה דוד גאון נמצא בתהליך רישום והנגשה בספרייה הלאומית, הודות לתרומתה האדיבה של קרן סאמיס, סיאטל, וושינגטון, המוקדשת לזכרו של שמואל ישראל. אריק קיציס הוא הארכיונאי האחראי על הטיפול בארכיון משה דוד גאון.