יפו העתיקה בגשם

אברהם סוצקבר

.

מיידיש: יעד בירן

.

הקדמה

הַהִיסְטוֹרְיוֹן הָרוֹמִי פְּלִינִיּוּס דִּבְרֵי אֱמֶת כָּתַב:

הָעִיר עוֹד טֶרֶם הַמַּבּוּל נוֹסְדָה,

וּבְשָׁמֶיהָ כְּכִנּוֹר תָּלָה לָרִאשׁוֹנָה הָאֵל בְּעָב

אֶת שְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת: זֹאת עֻבְדָּה.

.

אֶת הַשּׁוּרוֹת עַל דְּבַר הַקֶּשֶׁת הַתְּלוּיָה הוֹסַפְתִּי בְּעַצְמִי,

הָרוֹמָאִי כְּלָל לֹא הִבְחִין בְּקִיּוּמָהּ.

הָעִיר הָעַתִּיקָה הוֹשִׁיטָה יָד מִתּוֹךְ הָאֶבֶן הַנִּימִית,

בְּעֹמֶק חֹמֶר אֶת הַמַּתָּנָה גִּלְּמָה. 

.

אֶת לְשׁוֹנִי צוֹרֵב עוֹד מֶלַח הַמַּבּוּל. מַדּוּעַ?

לְיָפוֹ בָּאתִי כְּשֶׁהוּא כְּבָר נִגְמַר.

וְעוֹד בּוֹכֶה לִבִּי כְּמוֹ מַלָּח שֶׁכָּל צִוְתּוֹ בַּיָּם טָבוּעַ, 

בַּיָּם שֶׁלְּמוּלוֹ, שָׁכֵן רוֹגֵז וּמַר.

.

לְחַיִּים, יָם, לְחַיִּים, אֳנִיָּה טְבוּעָה, קְבַרְנִיט,

מֵאָז וְעַד הַיּוֹם לִכְבוֹד גַּלֵּי הַמַּיִם.

מֻכֶּה בְּשׁוֹט מִלִּים אָז אֶת עַצְמִי שׁוֹתֶה אֲנִי, 

עִם הַמָּטָר מַשִּׁיק כּוֹסִית: לְחַיִּים!

.

 

המגדלור

וּלְעֵת לַיְלָה שָׁם, בְּאוֹר הַמִּגְדַּלּוֹר הָעֵרָנִי, הָרַךְ,

אַתָּה יָכוֹל לִמְנוֹת בַּאֲלֻמָּה,

טִפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם הַנּוֹשְׁרוֹת כְּמוֹ פְּסוּקִים מֵהַתָּנָ"ךְ,

וְלֶאֱגֹר מֵהֶן מִלִּים שֶׁל נֶחָמָה.

.

הַדַּיָּגִים יוֹצְאִים לַיָּם, הֵם מַפְלִיגִים מִכָּל פִּנָּה, 

מֵהָרְחוֹב, מִמַּזָּלוֹת, מִכָּאן, 

בִּירִיעוֹת זַרְחָנִיּוֹת וִירֻקּוֹת. וּמַבָּטָהּ שֶׁל אֵם עִם בְּנָהּ 

עוֹקֵב אַחֲרֵיהֶם מִמְּרוֹמֵי בִּנְיָן. 

.

לְיַד הַסֶּלַע שֶׁאֵלָיו אָז אַנְדְרוֹמֵדָה נִכְבְּלָה, 

(פֶּרְסֵאוּס הַגִּבּוֹר שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ,)

גַּם שָׁם עוֹד מְלַוֶּה אוֹתָם מַבָּט מְלֵא חֶמְלָה, 

שֶׁל אֵם וּבְנָהּ וְזֵר פִּרְחֵי אַרְצֵנוּ.

.

וּמְלַוָּה אוֹתָם גַּם בִּרְכָתִי עַד קְצֵה הָאֹפֶק, בְּסוּפָה

בָּרָק מַבְרִיק, סִירוֹת פּוֹרְשׂוֹת קוּרִים שֶׁל אוֹר.

וְהַסּוּפָה עוֹד מְכַשְׁכֶּשֶׁת בִּזְנָבָהּ בַּמְּעַרְבֹּלֶת הַכְּסוּפָה,

כִּמְצַוָּה – תַּרְשִׁישׁ וְגַם נִינְוֵה לִזְכֹּר.

 

.

כתרים לראש גלים

אַלְמֻגֵּי אַלְמֻגִּים וְדוֹר עַל דּוֹר וְסוֹף עַל סוֹף,

מוּל הַחוֹמוֹת הַמְּיֻחָסוֹת בִּשְׁקִיעָתָן,

נוֹשְׁרִים כְּתָרִים מֵרֹאשׁ גַּלִּים מִסְתַּעֲרִים וּמִתְנַפְּצִים עַל חוֹף,

כְּמוֹ בִּירִיחוֹ עִם חוֹמוֹתֶיהָ בִּשְׁעָתָן.

.

בַּמַּעֲלֶה בּוֹנֶה הַגֶּשֶׁם קֵן לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ, וּמֵעֵבֶר

הִנֵּה הוּא שָׁם עוֹמֵד נָכוֹן,

בַּמַּגָּפַיִם הַנֻּקְשִׁים, בֵּין חַיָּלָיו מֻכֵּי הַדֶּבֶר,

זֶה הַגַּמָּד הָאַגָּדִי, זֶה נַפּוֹלְיוֹן.

.

כְּמוֹ דָּגִים בַּיַּבָּשָׁה הֵם מַשְׁלִיכִים עַצְמָם בִּטְרַנְס

מַרְשׁ נִצָּחוֹן אֶת בִּינָתָם עוֹשֵׁק

בְּיָד בְּלִי אֶצְבָּעוֹת חַיָּל מַצְדִּיעַ: וִיו לָה פְרַנְס!

אַחֵר בְּפֶה חוֹלֶה אֶת הַמַּגָּף נוֹשֵׁק.

.

וְהוּא נִרְתָּע עִם מַגָּפוֹ מִפְּנֵי הַכֶּתֶם הָאָדֹם

הַמָּוֶת – לַחְדֹּר מִבַּעַד עוֹר יָכוֹל.

אוֹיֵב כָּזֶה הֵן לֹא רוֹאִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב כָּל יוֹם

וְנַפּוֹלְיוֹן הֲרֵי רָאָה יוֹתֵר מִכֹּל.

 

.

האוצרות שבשוק

יֵשׁ חֶרֶב מִבּוֹמְבֵּי וַחֲגוֹרַת צְנִיעוּת מִמֶּרְחַקֵּי בַּגְדַאד,

וְכָאן סַלַאח אַ־דִין רוֹכֵב לוֹ בְּאוֹפוֹרְיָה.

רֹאשָׁהּ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֶה מִתְבּוֹנֵן בִּי בַּחֲשָׁד.

כֻּלָּם צַעֲצוּעִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה.

.

צִילִינְדֶּר עִם בִּטְנַת סָטֵן, רְאֵה בְּבַקָּשָׁה, 

יָשֵׁן בְּתוֹכְךָ כָּעֵת חָתוּל שְׁחַרְחַר.

זוּג עֲגִילִים, אַתֶּם כְּמוֹ דִּמְעוֹת אִשָּׁה. וְהָאִשָּׁה – 

הֵיכָן? הֵיכָן, הוֹ אֱלֹהִים, הוּא הַמָּחָר?

.

צִיּוּר בְּלִי שֵׁם מִשְּׂדוֹת הַכְּפָר הַפְלֵמִי.

בְּנֹסַח רוֹקוֹקוֹ – שֻׁלְחָן, כִּסֵּא, מַדָּף פֹּה.

גֻּלְגֹּלֶת הַשּׁוֹאֶלֶת אֶת הַשְּׁאֵלָה שֶׁל הַנָּסִיךְ הַדֵּנִי,

הָאֲרוּגָה בִּבְכִי הַיָּם שֶׁל יָפוֹ.

.

חֲמוֹר דְּמוּי בּוּדְהָה שֶׁעֵינָיו הַצּוֹחֲקוֹת וְרֻדּוֹת

נִגְלָה עִם עֲגָלָה בַּשּׁוּק. מָה יֵשׁ לוֹמַר? וּלְמִי?

נִיחוֹחַ עֵשֶׂב יְרַקְרַק עוֹלֶה בָּאַף שֶׁל "כָּל תּוֹלָדוֹת"

וְהַהִיסְטוֹרְיָה מִתְעַנֶּגֶת עַל הָרֵיחַ הַשְּׁמֵימִי.

 

.

שקט וסערה

חָרָךְ מוּאָר בְּגֹדֶל בְּלוֹק בִּשְׁעַת חֲצוֹת. אֲנִי עוֹלֶה

(בִּמְקוֹם מִבְּכִי הַיָּם לְהִשְׁתַּגֵּעַ)

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת צִיּוּרָיו שֶׁל הָאָמָּן אֲשֶׁר בְּמִבְצָרוֹ גּוֹלֶה,

בַּהֲרִיסוֹת גָּרִים כְּמוֹתוֹ עוֹד מֵאָה. 

.

"חָבֵר יָקָר, 'גָּשׁוּם בַּלֵּב' – כָּךְ שָׁר וֶרְלֶן. אוּלַי נַזְהִיב

אֶת הַמָּטָר בַּלֵּב, לְיַד הָאֵשׁ בִּשְׁנַיִם." 

וְאָז אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁעַל הַקַּנְבָס מְצַיֵּר צִיּוּר מַרְהִיב

צַיָּר עִוֵּר עִם גֶּחָלִים בִּמְקוֹם עֵינַיִם. 

.

"לַשָּׁוְא חָבֵר שְׁאֵלָתְךָ אֲשֶׁר עַל קְצֵה לָשׁוֹן.

בְּלֹא מָאוֹר אֵינִי יָכוֹל בַּחֹשֶׁךְ לְצַיֵּר.

גַּם הַצְּבָעִים צְרִיכִים לִרְאוֹת עַצְמָם אֶל הַנָּכוֹן,

בְּלִי צֵל וְאוֹר אֶהְיֶה מְאוֹד עִוֵּר.

.

זֶה כְּמוֹ עַל קַרְקָעִית הַיָּם, שָׁם שֶׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת,

אַךְ יְצוּרִים מְשַׂגְשְׂגִים בִּזְכוּת אוֹרָהּ.

וּכְשֶׁהִיא בָּאָה בַּחֲלוֹם – שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְנַחַת:

זוֹ חֲתֻנַּת הַשֶּׁקֶט עִם הַסְּעָרָה."

 

.

הבדחן

"אִם רַק מֵתִים עוֹד מְדַבְּרִים בְּיִידִישׁ כָּאן, וְהַחַיִּים כְּבָר לֹא,

אָז לָמָּה שֶׁאֶחְרֹז פֹּה בַּדְחָנוּת, לְמִי?

אִם יְלָדִים לֹא מְבִינִים לְשׁוֹן אָבוֹת שֶׁמֵּתוּ, לֹא,

אֵיךְ לֹא יְהֵא לִבִּי דּוֹמֵם וְעַגְמוּמִי?"

.

בְּפָּאבּ "יוֹרְדֵי הַיָּם" כָּךְ הִשְׁתַּפֵּךְ מִלֵּב הָרוּס

בַּדְחָן בָּא בַּיָּמִים מִלּוֹדְז'. וּבַשֵּׁכָר

צָרַב אֶת לְשׁוֹנוֹ וְאֶת לֹעוֹ וְאָז קִנֵּחַ בְּחָרוּז:

"שֵׁכָר יָקָר טוֹב לְגָרוֹן נִחָר!"

.

וְעוֹד הוֹסִיף: "תַּגִּיד, זֶה לֹא עַל הַפָּנִים?

לֹא נֵס! מְחוֹל שֵׁדִים שֶׁמִּתְגַּבֵּר,

שֶׁהַחַיִּים בְּמוּזֵאוֹן בֵּיתִי אֵינָם נוֹתְנִים

לִיהוּדִים מֵתִים בְּיִידִישׁ לְדַבֵּר."

.

וּמִתִּיקוֹ שָׁלַף סִפְרוֹן קָדוֹשׁ וּכְבָר הֵחֵל לוֹמַר

"מִזְמוֹר שִׁיר לְדָוִד" וְאֶת בִּכְיוֹ הֶחְנִיק.

"תַּגִּיד," אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַתְּזָזִית שֶׁל זֶמֶר וְעָפָר

"אַתָּה בַּדְחָן אוֹ מֵת אוֹ לָמֶד־וָוְנִיק?"

 

.

הצורף מסלוניקי

אֶל הַצּוֹרֵף מִסָּלוֹנִיקִי שֶׁעֵינַיִם לוֹ שָׁלוֹשׁ,

(זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת עַל מִצְחוֹ שׁוֹכֶנֶת)

נִכְנַסְתִּי בִּבְגָדִים סְפוּגִים, אָשֵׁם הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ:

חֻפַּת מַלְכוּת סְגֻלָּה וּמְסֻגְנֶנֶת.

.

"אוֹהֵב הָאוֹצָרוֹת, אֲנִי הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וָשׁוֹב

וְרַק לַחֲנוּתְךָ עוֹד לֹא נִכְנַסְתִּי.

גַּלֵּה נָא לִי אֶת הַצְּפוּנוֹת, הַרְאֵה לִי דְּבַר מָה טוֹב

לַאֲהוּבַת לִבִּי אֲשֶׁר אֵרַסְתִּי." 

.

שׁוֹלֵף קוּפְסֹנֶת תַּכְשִׁיטִים, וּכְבָר בְּכַף יָדוֹ

בּוֹרְקוֹת אַבְנֵי סַפִּיר, וְצַעֲרָן – כָּחֹל:

"טוֹבוֹת מֵאֵלֶּה אֵין לִי אֲבָנִים־טוֹבוֹת, כְּבוֹדוֹ,

הֵן מְחַפּוֹת גַּם עַל הַפְּגָם שֶׁבַּמִּכְלוֹל. 

.

אַךְ אִם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת, אָז לָאִשָּׁה אֲשֶׁר תֹּאהַב

וְשֶׁיָּדֶיהָ מַצְמִיחוֹת לְךָ כְּנָפַיִם – 

הוֹלֵם מַתָּת שֶׁל גֶּשֶׁם בְּחִנָּם (טוֹב מִזָּהָב):

חֲרֹז לָהּ מַחֲרֹזֶת מִטִּפּוֹת הַמַּיִם."

 

.

ריח נעורים

הוֹוֶה כְּמוֹ לֶחֶם וְסַכִּין – הַפַנְטוֹם, לִכְאוֹרָה,

חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים מוּחָשׁ אוֹתִי אוֹפֵף.

נִדְמֶה שֶׁדָּג גָּדוֹל אוֹתִי פָּלַט מִתְּהוֹם שְׁחֹרָה

לִשְׁמֹעַ אֶת רַכּוּת הַגֶּשֶׁם הַמְּטַפְטֵף.

.

שׁוֹמֵעַ. שׁוּב בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. מָחוֹג סָמוּי

הַנָּע בִּמְסִלָּתוֹ אֶל נְעוּרַי שׁוּב שָׁב.

גּוֹרַל הַזְּמַן בַּחֲזָרָה נִצְחִית אֶל הֶעָבָר תָּלוּי:

בַּגֶּשֶׁם אָז, שְׁנֵינוּ, אוֹמֶרֶת: לֹא עַכְשָׁו. 

.

כְּמַשְׁבִּיעָה אֶת הַמַּבּוּל עִם מִטְרִיָּה בַּיָּד אֶל עָל

הַמִּטְרִיָּה – תַּמָּה, אֲדַמְדַּמָּה וּמִתְלַבֶּטֶת.

אֲנִי שִׁכּוֹר מֵרֵיחַ מִסְתּוֹרִי הַמְּמַלֵּא אֶת הֶחָלָל:

רֵיחוֹ שֶׁל גֶּשֶׁם, גּוּף אוֹ אַהֲבָה לוֹהֶטֶת?

.

הוֹ, נַעֲרָה עִם מִטְרִיָּה מֵעַל, אֲנִי מַחְזִיק טוֹבָה

שֶׁאַתְּ לִי שֶׁמֶשׁ גַּם בַּגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד כָּעֵת,

כִּי רַק מִמַּיִם שָׁם גּוֹנַנְתְּ עָלַי, גְּלוּיָה וַחֲטוּבָה,

וְלֹא הִצְלַחְנוּ מֵהָאֵשׁ לְהִמָּלֵט.

 

.

יורדי ים

יוֹרְדֵי הַיָּם אֲשֶׁר טָבְעוּ מִבְּרֵאשִׁית וְעַד אֶתְמוֹל

קְבוּרִים מוּל רוֹמִי שָׁם מִתַּחַת לַגַּלִּים –

וְהַנִּצּוֹל עוֹדוֹ תּוֹעֶה בֵּינוֹת הַיָּם לַחוֹל,

וּמְחַפֵּשׂ דְּמוּת וּפָנִים בֵּין נַחְשׁוֹלִים.

.

הַנְּעוּרִים הֵם לַשָּׁנָה כְּעֵין עוֹנָה מִסְפַּר חָמֵשׁ,

וְהֵם שִׂמְחַת שְׁרִירִים וְצִפָּרְנַיִם – 

אֵיכָה יִמְצָא אֶת הַנְּעָרִים בַּתְּהוֹם, מָשִׁיחַ מִתְבּוֹשֵׁשׁ

כְּשֶׁיֵּרֵד בְּבוֹא הָעֵת מִן הַשָּׁמַיִם?

.

הוֹ, מַלָּחֵי הַשִּׁכּוֹרִים מִן הַמַּשְׁקֶה הַנֶּאֱנָח

הֱיִיתֶם לִפְנִינִים בְּעֹמֶק תְּהוֹם –  

דְּמוּת דְּיוֹקַנְכֶם הוֹלֶכֶת וְנִצְרֶבֶת בְּעוֹרִי הָרַךְ

מִתּוֹךְ בַּקְבּוּק מְלֵא דְּרִישׁוֹת שָׁלוֹם.

.

לָכֶם נָמֵל בַּיָּם הוּא קַרְקָעִית שָׁמַיִם – זֶה פָּשׁוּט.

וְרַק עַל זֹאת אֲנִי חוֹשֵׁב לְמוּל הַיָּם:

אֶל הַנָּמֵל הַזֶּה כֵּיצַד נִתָּן עֲלֵי דִּמְעָה לָשׁוּט?

הַגֶּשֶׁם – הוּא יוֹלִיךְ אוֹתִי לְשָׁם.

 

.

גלגול

שׁוֹכֵן חַדְרִי בֵּין הַקִּירוֹת הַמְּבֻצָּרִים. הַחֲטָטִים – 

חִסּוּן מִפְּנֵי עַצְמוֹ שֶׁל דּוֹקְטוֹר זְמַן. 

וְיֵשׁ סוֹרָג עַל הַחַלּוֹן שֶׁהָאוֹרוֹת בּוֹ רוֹטְטִים

בְּהִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל פַּחַד דְּהוּי גָּוָן.

.

מִלִּים מְטֻיָּטוֹת מִכְּתַב יָד עֲרָבִי יָשָׁן – 

כּוֹתְבִים עָלָיו הַמַּיִם הַנּוֹזְלִים.

עַל נֶשֶׁף מַסֵּכוֹת מֵעִיד סוֹרָג: רָקְדוּ כְּבָר כָּאן

פִּירָטִים, פִּירוֹמָנִים וְאֵלִים. 

.

לוֹטֵשׁ עֵינַיִם שֶׁאֶרְאֶה מִי גָּר כָּאן בַּתְּחִלָּה, 

אֵי אָז בֵּין אֲבָנָיו שֶׁל הַמִּבְצָר.

וּמְשׂוֹחֵחַ עִם פָּנִים שֶׁל דַּרְדָּרִים כְּחֻלֵּי הִלָּה

שֶׁשִּׁגְעוֹנָם יָדוּעַ וּמֻכָּר.

.

זוֹקֵף אֶת הָאָזְנַיִם כָּךְ, זוֹקֵף אֶת כָּל חוּשַׁי:

הִנֵּה תּוֹלְדוֹת הַמָּוֶת וְהִנֵּה עֲרִיסָתִי.

נוֹלַדְתִּי פֹּה. וּמַתִּי גַּם. מִכָּל כִּוּוּן סוֹגְרִים עָלַי 

סוֹדוֹת וַאֲבָנִים, הוֹ יָפוֹ יָפָתִי.

.

1967

.

אחרית דבר מאת המתרגם

נעוריו של המשורר אברהם סוצקבר עברו עליו בווילנה, היום בירת ליטא ואז חלק מפולין, עיר שכונתה באותן שנים גם "בירת ייִדישלאַנד". בעיר זו הופיע בשנות השלושים כמטאור בעולמה של ספרות יידיש התוססת שבין מלחמות העולם, ושם גם חווה על בשרו את חורבנה. לאחר ייסורים ותלאות הגיע לארץ ישראל בשנת 1947 וקבע את ביתו בתל אביב. סוצקבר חי בעיר העברית הראשונה במשך שישים ושלוש השנים הבאות והיה למשורר ישראלי המגלם בעצם קיומו את הפרדוקס המקומי, את השיבה לעבר הרחוק על חשבון העבר הקרוב, את המחיקה והשכחה המכוונת של מה שהמשיך לחיות למרות הכול על סף המודע של החברה הישראלית הצעירה. בעשורים הראשונים של המדינה יפו העתיקה הייתה גם היא מקום גדוש הדחקות – עיר מחוקה, שבין הריסותיה מצאו פליטים וניצולים מקלט מן המבול האירופי, עיר שסיפורה עתיק כמו ההיסטוריה היהודית, ובכל זאת נדחקה אל שולי העיר העברית הראשונה, מעין נספח מטריד ללבנות של תל אביב, ושבשטח הגדול שלה הסתובבו שיכורים ואנשי העולם התחתון. 

סוצקבר מצא מקלט ביפו מפני השאון התל אביבי והתביעות שתבעו ממנו החיים בעיר הגדולה. כמו יונה הנביא ירד גם הוא ליפו כדי להפליג ממנה לתרשיש וגילה שאינו יכול לברוח. את מחזור השירים "אַלט יפֿו אין רעגן" (יפו העתיקה בגשם) חיבר סוצקבר בשנת 1967, והוא ראה אור בספרו "פֿירקאַנטיקע אותיות און מופֿתים" (אותיות מרובעות ומופתים) בשנה שלאחר מכן. מחזור השירים על יפו העתיקה מפגיש את משורר היידיש הישראלי עם יפו הנשכחת, עם העיר שהיא חורבן וחיים חדשים גם יחד. העיר היושבת על החוף מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם הים שהוא מקור פרנסתה אך גם תזכורת תמידית לאימת הטביעה בו, וגם המשורר חווה את הסיפיות של העיר על שני פניה – מקלט מן המבול כמו גם מבט הנפקח אל עבר הספינות הטבועות שמעבר לים. סוצקבר מפגין בקיאות בהיסטוריה היפואית, ובמחזור השירים נגלים לעינינו כבקלידוסקופ דמויות ומראות מן העבר ומן ההווה היפואי, כולם מלוטשים כיהלום בשירה השקולה, החרוזה, העשירה והמדויקת של סוצקבר שניסיתי לצקת אל העברית כמיטב יכולתי.

.

יעד בירן הוא סופר, מתרגם וחוקר תרבות יידיש. ספרו "לצחוק עם לטאות" ראה אור ב־2017 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מבחר מערכונים שכתב עבור אסתּרס קאַבאַרעט זמינים לצפייה בערוץ היוטיוב של בית שלום עליכם. תרגומיו לסיפורי יידיש ישראליים ראו אור באסופה "שמים נושקים לים" בהוצאת מאגנס (2023, עורך: שחר פינסקר). בקרוב יראה אור ספרו "מסכת כזבים" בהוצאת פרדס. רשימותיו פורסמו בגליונות המוסך. 

.

>> במדור שירה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת פדריקו גרסייה לורקה בתרגומה של טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"אֲנִי אֶחְיֶה בְּקֶלַע אוֹר" – על ספרה של נעמי חשמונאי "בסוד החשמל"

טליה סיידל כהן

.

כניצוצות, כיסודות של מציאות ורוח, כחומר עז, חי ונובע נגלים שיריה של נעמי חשמונאי (בסוד החשמל, פרדס, 2023). בקריאה בהם נדמה כי הם בוקעים מתוך קרקע עלומה, כמו מחצב, וממריאים אל מחוזות רחוקים. 

בבואי לכתוב על אודות הספר, עלתה בי תחושה כי כתיבה "על אודות" השירה הזו תחטא למהות עמוקה שבליבתה. מהות בעלת תדר ייחודי, שמשתקף בשם הספר, בסוד החשמל.

חוויה זו העלתה בי מחשבה על אודות שני מונחים עיקריים בתאוריה הפסיכואנליטית של וילפרד ביון, אשר הבחין בין פונקציית K, שמסמלת ידע (knowledge), לבין O, שהוא, לדברי הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן, "אזור של גילוי שאין לנו שום הגדרות עבורו. זה משהו שאנחנו בקשר איתו ואיננו יודעים מהו, והדרך היחידה לברר היא להישאר בקשר איתו ולראות מה קורה למגע שלנו … O הוא כמו הסמל של ה־Enso בזן בודהיזם" (מתוך ריאיון עם מייקל אייגן אשר פורסם במגזין חיים אחרים, גיליון ספטמבר–אוקטובר, 2008).

אם אשאל מונחים אלו, תחושתי היא כי הקריאה בספרה של חשמונאי נחוותה עבורי כסחף של O, וכי המשגות כתובות אשר יתיימרו להציע K – ידע על אודותיו – עלולות לחטוא למהותו החידתית. 

לצד זאת רציתי מאוד להוסיף ולצלול אל תוך הספר, לקרוא אותו ולנסות מתוך כך לענות לו בשפתו. אפשרות זו עשויה להיות מוגדרת באמצעות מונח אחר של ביון: "חלימה בעת ערות"; "ביון מציע המשגה מחודשת של תפקיד החלימה בחיי אנוש. חלימה מתרחשת ללא הפסק יומם ולילה […]. בעיני ביון חלימה, אם היא ראויה לשמה, חייבת לכלול עבודה פסיכולוגית לא מודעת, המושגת באמצעות חיבור רכיבי חוויה ביצירתה של מחשבת חלום" (על אי־היכולת לחלום, תומס ה' אוגדן, הוצאת עם עובד, 2014, עמ' 217–218). בספר לגלות מחדש את הפסיכואנליזה (תולעת ספרים, 2013) אוגדן מרחיב את השימוש במונח "חלימה בעת ערות" וממשיג "דיבור שהוא חלימה" אשר "נוטה לכלול בתוכו לא מעט תהליכי חשיבה ראשוניים, ואת מה שנראה כחוסר רצף" (עמ' 23); "אלה הם סוגי הצלילים שכה קשה ללכוד במילים" (עמ' 52). בדיעבד אני חושבת שהדיאלוג שלי עם הספר התהווה לכדי וריאציה על דיבור שהוא חלימה בשעת ערות.

לאורך הספר נוכחים גלגולי הנפש במרחב ביניים ייחודי שהוא פעור, מסוכן ומועד לנפילה, בד בבד עם היותו פתח למעוף, לשירי, לחיים בתוך "קֶלַע אוֹר": 

.

לֹא אֲנִי,

שֶׁהָיִיתִי נֶפֶשׁ בַּמִּרְוָח

בֵּין הַמַּיִם לַסִּירָה

בֶּחָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה, יָדַעְתִּי:

אֲנִי אֶחְיֶה

בְּקֶלַע אוֹר,

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי צִפּוֹר

בֵּין שָׂדֶה לְיָרֵחַ.

(עמ' 7)

.

מתוך המילים, מתוך רווחי הדממה שביניהן, מתוך המתח שבין נפש נופלת לנפש עפה, נצרפים יסודות שיריים רבי עוצמה. והם נחווים – כשם הספר – כסודות צפונים, המתגלים באבחתם, כתמונות המוקרנות בעין פנימית, שבה הפנטזמטי והמציאותי מותכים זה אל זה, ומציפים את הנפש בסחרור מתחלף, מתעתע, רווי סכנה ויופי:

.

רָאִיתִי מֵעַלַי יֵשׁ אִיש רוֹדֵף, אֲבָל אוּלַי

בִּכְלָל רָאִיתִי כֶּלֶב

וּפְרָחִים חוֹרְצֵי לָשׁוֹן    אֲנִי

נִסְדַּקְתִּי אָז בַּיֹּפִי         אֲנִי

דָּפַקְתִּי אָז בַּיֹפִי          אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר דְּלוּקָה

אַחֲרֵי הַיֹפִי, בְּעִוָּרוֹן 

(עמ' 8)

.

המראות מסתחררים. העיניים והנפש מעידות על אודותיהם מבעד לסחרחרת, בהתמסרות עזה אלי היופי – מבעד חבטות ועיוורון, עד סדיקת הגוף, עד סף קריסה וסכנה. בתוך תדר חד נכתבת השירה, והיא נבראת באותו "חָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה" (עמוד 7), המצוי בחיץ בין עולמות – כמעבר בין הרחם לעולם במעשה הלידה:

.

תֶּכֶף אֲנִי בָּעוֹלָם

לִפְנֵי הַיְּצִיאָה

בַּשְׁעוֹנִים 

אֲנִי 

לִפְנוֹת הַבֹּקֶר.

שׂוֹחָה בָאֳפָלִים,

מֻחְלֶטֶת כְּמוֹ שְׁקִיעָה,

כְּמוֹ אֶחָד, אֲנִי דּוֹחֶפֶת אֶצְבַּע רְטוּבָה אֶל שֶׁקַע –

גַּם אִמִּי

תִּירַק אֶת שְׁמִי מְהֶחָלָל    אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר,

תַּרְאֶה לִי דֶּלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת בִּתְנוּפָה

כְּמוֹ מַגֵּפָה, אֲנִי שׁוֹרֶקֶת בָּעוֹלָם

חַשְׁמַל

נוֹפֵל

.

       כּמוֹ יְלָדִים בַּלַּיְלָה

(עמ' 8)

.

לידת הגוף, כמו בריאת השירה, נחווית בתנופה עזה, לופתת – זהו מתח חשמלי אשר טומן בחובו כוח חיים פלאי לצד איום קטלני מהתנגשות היסודות. להיוולד, לברוא שירה – פעולות אלה מדומות לאצבע רטובה אשר נדחפת אל תוך שקע. ובהתמסרות אל אותו זרם עז טמון איום בנפילה אל תוך חושך אין־סופי, שאין ממנו דרך חזרה.

ואולי השירה נולדת מעצם הנפילה הזו, המתרחשת שוב ושוב בתוך הנפש, עזה כסגירת מעגלים חשמליים – בוראת אור ומחשמלת כאחת. ומתוך התדר נגלה צופן, נמסרים שברי תמונות, שפה פנימית ייחודית, חדת חישה, פתוחה וקולטת כול. כך השיר "עברית יודעת עצם" נקרא כעדות לנפש המשוררת, הפעורה אל העולם:

.

אַתְּ לֹא יְכוֹלָה. 

הוֹלֶכֶת פְּקוּחָה מִדַּי בָּעוֹלָם

לִתְפֹּס דָּבָר בְּאִישׁוֹן 

(עמ' 56)

.

לאורך הספר נשזרים בשירתה של חשמונאי מופעים שונים של אור, שפרושים על פני מנעד רחב, כל אור ייחודי בסוגו.

בשיר "שלעולם אינו טבע" היא כותבת לבנה: 

.

כָּךְ בָּא אֵלַי הָאוֹר הַמִקְרִי, אוֹרְךָ

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ טִבְִעי, אֵינוֹ נִסְתָּם

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מֵנִיחָ דַּעַת

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אוּכַל לְהִתְרַגֵּל 

(עמ' 22)

.

המשגת אורו של בנה כלא טבעי היא ייחודית ביחס להמשגה המסורתית של לידה ויחסי אם־בן כמהלך גופני־טבעי. חשמונאי מבטאת דרך חוויית האימהות איכות של אור שהיא אף מעבר לטבע, שיסודה עלום וסודי, כסוד החשמל. האור והחשכה נוכחים בשירי הספר כתדרים של נוכחות נפשית של המשוררת וזולתה; בפרט בשירים שעוסקים בשיבה ובהיזכרות בבני המשפחה הגרעינית, הראשיתית, שאליה נולדה. כך בשיר "אחות שאישוניה" היא כותבת: "פִּתְאוֹם לְהִזָּכֵר/ בַּאֲחוֹתִי הַפְלוֹרֵסֶנְטִית,/ מְהַבְהֶבֶת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ / / לְהִזָּכֵר פִּתְאוֹם בַּחִיצוֹן/ לִרְאוֹת אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת/ הַמְּאֻשָּׁרוֹת בַּטֵּלֶסְקוֹפִּים" (עמ' 30). הדימוי הייחודי, של האחות שאורה פלורסנטי, שב ונשזר בשירי הספר, ובכל פעם חושף רובד נוסף של אותה נוכחות אורית־נפשית מהבהבת ופגיעה: "וְהָיְתָה גַּם אֲחוֹתִי הַפְלוֹרֵסֶנְטִית/ בָּאוֹר שֶׁלָּהּ בָּהִיר/ בָּאוֹר שֶׁלּּהּ נָגוּעַ/ זְרִיחַת־יָדָהּ רָפָה" (עמ' 32). 

בשיר, אשר נקרא כקינה על לקיחת היסוד המאיר, הביתי והיציב מדמות אביה, יש איכויות של אפלה וערפל, נפילה לחשכה: "אָבִי נִתְחַשֵּׁךְ/ עֵינוֹ – אֳדָמִים וּפֶחָם. / / רָאִיתִי בַּיִת, בֵּיתוֹ / שֶׁנִסְתַּם / / אָבִי עַל הַגַּג, עַרְפִלִּי,/ יָחִיד עִם שָׁמָיו. / / גַּם רָאִיתִי כּוֹכָב/ חוֹרֵג מִמְּסִילוֹת אָבִי/ נוֹפֵל עַל פָּנָיו" (עמ' 34). 

לאורכו של הספר נחשף איום מתמשך על תנועת הנפש החופשייה, שנובע מהחשכה הסוגרת עליה. בשיר "בבני־כוכב" היא שואלת: 

.

כַּמָּה אִישׁוֹנִים צָרִיךְ

כְּדֵי לַצֵאת מֵחֶדֶר חָשׁוּךְ

אֲנִי רוֹצָה

וְלֹא יוֹדַעַת אֵיךְ.

ובהמשכו היא מבקשת:

אֲנִי רוֹצָה לְבַקֵּר בְּאֶרֶץ שֶׁמֶשׁ,

לַעֲמֹד עַל רֶגֶל אַחַת, 

לְאֱחֹז בְּכַף הַיָּד

שֶׁל בְּנִי כּוֹכָב 

(עמ' 23)

.

כנגד האפלה השמש נוכחת כיסוד שהוא מעבר למילים. המשוררת כמהה להיעטף במרחביה ולהיגאל בכך מהחשכה. היא, הבוראת עולמות במילים, זקוקה לאור אשר מצוי מעבר לה, ב"אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ". כך את השיר "אבל אני נתתי" היא חותמת בשורה: "מִלָּה לֹא יְכוֹלָה לָשִׁיר כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ" (עמ' 11). השמש, אשר מילה אינה יכולה לשיר כמותה, כמו מחזיקה אותה איכות של ה־O הביוניאני: "הדבר בפני עצמו […] מציאות לא ידועה משום שאיננה ניתנת לידיעה" (החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, מאת ג'ואן ונוויל סימינגטון, תולעת ספרים, 2000, עמ' 22–24). ויתר על כן: "אינה ניתנת לידיעה ואינה ניתנת לביטוי" (לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, תומס ה' אוגדן, תולעת ספרים, 2013, עמ' 123).

שני השירים החותמים את הספר אוספים בריכוז דחוס ואינטנסיבי את המעשה השירי אשר נפרש במהלכו. 

השיר "איפה לשים את ההרהור הרע?" ממחיש את תנועת חייה של המשוררת; הוא ספוג בהבהקי תמונות מתחלפות, הרודפות זו את זו, בנשימה דרוכה: "בְּזֶרֶם הָעֲרָפֶל/ לְאַפֵּק אֳדָמִים/ לִסְטוֹת/ שְׁפוּיָה/ הֶעָשָׁן הָעוֹלֶה מֵ/ הַבַּיִת/ הַתּוֹרִים הַמִּזְדַּחֲלִים עַד קְצֵה עִיר/ הָרַכֶּבֶת/ הַטֵלֵוִיזְיוֹת הַשׁוֹרְקוֹת/ אָבִיךְ טָס בִּרְקִיעָיו/ אֲחוֹתֵךְ הַפְלוֹרֵסֶנְטִית/ אִמֵּךְ הַמְּבַעְבַּעַת/ בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל/ הַבְּכִי/ הַבְּכִי/ הַבְּכִי" (עמ' 58). השיר נמסר ממעוף נפש המשוררת, הנודדת בעולם, רואה וחווה מחדש את נגזרות ילדותה וחייה: "מוֹצָאֵי שַׁבָּת נַפְשֵׁךְ חוֹמֵק אֶל בּוֹרוֹת/ אֶל אַרְגְּזֵי הַחוֹל/ חָרָא שֶׁל יוֹנִים זֶה מַחֲלוֹת/ גַּן הַיְּלָדִים" (עמ' 59). קרעי חוויה שמכים בנפש ברשמים חושיים מציפים, ספוגים בכאב, בניכור ובכמיהה עמוקה: "יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶמְצָא/ יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶמְצָא" (עמוד 60). 

השיר האחרון, "רץ האור", מתאר היבלעות אל סף שבין מוות לחיים: "הַגּוּף שֶׁלִּי כַּרְטִיס שֶׁנִבְלַע בַּמְּכוֹנָה/ כְּלוֹמַר הוּא לֹא אוֹמֵר דָּבָר / / כְּלוֹמַר הוּא מֵת כְּמוֹ שֶׁמֵּתִים יוֹדעִים" (עמ' 61). מבעד לחוויית הגוף הנאלם, נוכחת העדות הפואטית, הנמסרת במעשה השירה. הגוף נבלע בפעולה קונקרטית, מכנית ושגרתית, אשר בכוחה להעלים את האיכויות החיות של הגוף והנפש. בהיבלעות הבנאלית, המאיינת, במקום שבו אובד הביתי, נותרת הנפש, עולה על גדותיה, ללא כתלים אשר יתחמו אותה, ללא גוף אשר יתחום: "לוֹמַר לִי נָעֳמִי/ לוֹמַר הַמַּיִם עוֹמְדִים לִי/ הַנֶּפֶשׁ/ עוֹלָה/ עַל גְּדוֹתֵיהָ קוֹרֵא הַצִּפּוֹר" (עמ' 61). תחת גאות זו הנפש קוראת לעצמה, דוברת לעצמה, נותנת לעצמה שם: "קוֹרֵא יָם. נָעֳמִי. שֵׁם שֶׁנָּתַתְּ לְעַצְמֵךְ./ הָלַךְ הַבַּיִת. רָץ הָאוֹר" (עמ' 61). 

חוויית הנפשיוּת המזוקקת מתאפשרת דרך אובדן התיחומים כולם, דרך ההיבלעות אל הבלתי ידוע, בעת נפילת החשמל. כך, בד בבד עם מות הגוף, ניצת אור, גומא נצח מרחקים בשבריר שנייה. מתוך הנפשיות המזוקקת, חסרת הגבולות, מן ה"חָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה" (עמוד 7), במגע עם סף המוות, בסגירת המעגלים החשמליים ועל סף הסכנה, נבראת השירה. והיא תלויה בין שמיים וארץ, על סף נפילה, אותו "קֶלַע אוֹר" (עמוד 7) הנישא באוויר, מאיר וחד.

בתוך רגעי סגירת המעגלים החשמליים נוצרת שירה. אוצרת בתוכה את העדות. לוכדת את הנפילה. והופכת אותה למעוף.

האור הוא הלוכד. הרץ. ההיולי. המרצד. המאיים והנובע. ונדמה כי אל קלע אור זה נצרפת גם נפש הקוראת בסחף הקריאה.

יונה וולך כתבה "תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ" ("תן למילים", תת הכרה נפתחת כמו מניפה, יונה וולך, הספריה החדשה לשירה, 1992, עמ' 171). שירתה של חשמונאי עושה בנפש הקוראת מעשי כשפים, בלוכדה בקלע אור את סיפו של הפלאי, הלא ידוע, את קצה הנפשיות ואת סף הסכנה, בניצוצות חשמל בוער.

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "צריף", "משיב הרוח" ובמוסך. רשימותיה פורסמו בגליונות המוסך בתאריכים 02.08.24 ו־05.07.23.

.

נעמי חשמונאי, בסוד החשמל, פרדס, 2023

.

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "עם בוא הבוקר | שמות העצים" מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ליאת והמלחמה

שולי ספיר

.

אותנו, אותי ואת ליאת, המלחמה תפסה מוכנות. תמיד ידענו שהיא תבוא, ידענו שהכול עומד להתמוטט, כולם ידעו. לכן לא היה שום דבר מפתיע בהחלטה של ליאת, שהבשילה בה עוד קודם, במה שנקרא עכשיו אצלנו עיתות שלום, לאמץ מיד במקרה כזה חתולה, ואפילו שחורה, בעיקר אם האסון ממש גדול. נוכל להסתכל עליה כמו שאנשים מסתכלים בדג באקווריום ושואלים את עצמם מי נמצא באקווריום, כי מרגיע אותם לחשוב שזה בעצם הם. השלכנו הרבה על החתולה הזאת, ואמנם היא הצליחה להאפיל לפעמים על המצב ולהסיח את דעתנו כשבאה להתחכך בנו או לשבת על ליאת או לידה על הספה. ובכל זאת התפלאנו עד כמה המלחמה שינתה אותנו, בזמן כה קצר. התקפי החרדה של ליאת, שקודם נראו כמו סימפטום של בעיה נפשית, נעשו התגובה הנורמלית למצב, ועכשיו העובדה שהם הפסיקו נראתה לי מדאיגה. חתולה נוספה לנו למשק בית, חתולה שהיא עולם ומלואו של צרכים רגשיים מדומיינים שעוד נשאר לנו לחקור אותו כשיהיה לנו חשק. וגם שחר, שבשבועות ובחודשים שלפני המלחמה מיעט לבוא אלינו, כי נמאסנו עליו מאוד, והעדיף להתבודד בערבים בביתו כמו שהתבודד כל היום בגן שלו, התחיל לבוא כמעט כל ערב כדי להימלט מאשתו ההיסטרית ומבנו המופרע. ישבנו שלושתנו בסלון החשוך מרירים ומיואשים, ליאת ואני בגלל המלחמה אבל שחר בגלל שהוא תמיד כזה והיה כזה גם לפניה. למרות שהיה גבר וגם קצין קרבי בעברו, שחר לא העלה בדעתו להצטרף ללחימה. אני זקן מדי בשביל זה, אמר, למרות שלא היה בן יותר מ־35. נפשו קצה בצבא שלנו כבר מזמן בגלל כל מיני אי־סדירויות ומעשים לא חייליים שהיה עד להם בזמן שירותו הצבאי. שחר לא שקל להתנדב, כי הוא לא היה אדם נדיב. גם אנחנו, ליאת ואני, לא יכולנו להתנדב ולקחת חלק במאמץ המלחמתי. למרות תחושה מעומעמת ומביכה של חובה שהתגנבה לליבנו לא הייתה לנו היכולת המינימלית הדרושה להתנדבות למאמץ המלחמתי, ולמעשה היינו חסרות תועלת לחלוטין מהבחינה הזאת.

ישבנו בסלון שלנו עם שחר וניסינו להעביר את הזמן, כמו שתמיד אנחנו משתדלות לעשות. בגלל שאני הייתי עסוקה לרוב בעבודה רוחנית, ליאת הייתה היחידה בבית שעקבה אחרי החדשות. כשהייתה רעבה היא הייתה נוטשת לזמן קצר את העמדה הנצחית שלה על הספה ועוברת למטבח, מכרסמת שם מעל השיש פיתה ישנה עם טחינה מאתמול, בוהה ולועסת כמו עגלה באחו. לא היה סיכוי שתתפוס אותי מתפעלת מדמותה המרושלת בשיער הקצר השחור מתחת לנברשת הזכוכית שהאירה את המטבח. היא רכנה מעל השיש כדי שהטחינה לא תנזל על הרצפה. ליאת שלי! נאנחתי. רציתי רק שתהיה מרוצה והייתי מוכנה ללכת דרך ארוכה כדי לגרום לזה לקרות. אם ליאת לא הייתה שמחה הרגשתי שנכשלתי, ובגלל שלא הייתה שמחה מטבעה היא העניקה לי את הזכות לחיות בתחושת כישלון מוצדקת. נכשלתי, חשבתי לעצמי בייאוש כשראיתי עד כמה ליאת אומללה, עד כמה כל המאמצים הכבירים שלי לעודד אותה עולים בתוהו, ונתתי לעצמי להתמסר כל כולי לתחושת הכישלון. אין דבר מתוק מההצלחה, אמר תאלס החכם באדם, אבל הכישלון מתוק ממנה, והוא נמשך יותר.

ככל שהתארכה המלחמה ליאת נעשתה מרירה ורגזנית יותר. היא הייתה מלאת שנאה. היא שנאה את כולם, לא הייתה בליבה שום אהבה, שום תחושה נעימה של ביחד. מדי פעם היינו מעירות זו לזו כמה הכול מכוער, כמה מוזנח הכול ונורא. ליאת קוננה על התרבות, על מצבה העלוב של האמנות שהרימה ידיים והפסיקה לתפקד. היופי עצמו כאילו נבהל וברח ממה שקורה, משאיר אותנו בלי אוויר. היו עוד דברים שהפסיקו לתפקד. חיינו בעולם דיסטופי ורק החתולה שלנו סמירמיס המשיכה כרגיל בעולם החתולים שלה, היא ושחר. ליאת ואני היינו מתלהטות בשיחה נואלת על המצב, לא היה לנו שום דבר מעניין או מקורי לומר על המצב הזה, הסתפקנו בהתמרמרות בהמית ובתלונות מרגיזות. בגלל זה שחר נראה לנו עוד יותר מרשים, שותק לו מלכותי ורב הוד בכורסה, מלטף את הספינקס השחורה באדישות נשגבת.

למרות שנמנעתי בעיקרון במשך שנים מלהיכנס למטבח, שהיה נתון לשליטתה הבלעדית של אנאבל, המשרתת שלנו, כשעלתה הקריאה לאפות עוגות לחיילים לא יכולתי לעמוד בתשוקה באמת לעשות את זה. אני הולכת לאפות עוגה לחיילים, אמרתי לליאת בארוחת ערב.

איזה עוגה? שאלה ליאת.

איזה עוגה? חזרתי, לא מבינה.

איזה עוגה תכיני, אמרה ליאת בסבלנות נאורה.

אני לא יודעת, אמרתי. איזה עוגות יש?

ליאת אמרה שיש עוגות מכל הסוגים. יש בחושות, יש קרות, יש עוגות שוקולד, עוגות גבינה, עוגות שמרים ומבצק עלים, יש עוגות תפוחים ויש…

טוב! אמרתי. הבנתי. אני אכין עוגה שקל להכין אותה. לא משהו מסובך, כי אין לי הרבה ניסיון באפיית עוגות.

היא חייכה והמשיכה לעבוד על החביתה שלה. את החביתות היא תמיד אכלה עד הסוף. הסתכלתי על ליאת והבנתי פתאום שזה החיוך הראשון שמעקם את שפתיה הדקות והיבשות מזה ימים רבים. גם אני חייכתי, שמחה שהצלחתי לשעשע אותה, והתפלאתי כמה צודקים אלה שאומרים שמי שתורם לאחרים בעצם תורם לעצמו, ושהנדיבות היא דבר משתלם.

סיפרתי לאנאבל על כוונתי האצילית לאפות עוגה לכוחות הלוחמים. אנחנו צריכים לפנק אותם, אמרתי, וחוץ מהמטרה הבסיסית, לספק להם מזון כדי שיוכלו להגן עלינו בגופם, העוגה לחיילים גם מעלה את המורל ותורמת לתחושת הסולידריות הכללית. אנאבל אהבה את כל החיילים. הם כולם היו בעיניה ישו קטנים, כי היא הייתה קתולית. היא הייתה שמנמנה ולבשה שמלת מיני פרחונית שומטת לסתות, ולמרות שדיברה לפעמים היה רושם שהיא שומרת את המחשבות שלה לעצמה, מה עוד שהיא חשבה אותן מן הסתם בפיליפינית. איזה עוגה את רוצה לעשות? היא שאלה, מגהקת. שמתי לב שהיא קצת שתויה.

עוד פעם השאלה הזאת! מאיפה לי איזה עוגה להכין? אמרתי ואיפרתי בכיור. אני לא מבינה בזה כלום. בגלל זה קראתי לך, אנאבל.

אנאבל עמדה מולי שותקת. לא היה לה חשק במיוחד לעזור לי, ואפשר היה להבין שהיא מעוניינת לחזור להנאות הפשוטות שחיכו לה בכוך שלה.

תכיני עוגת שוקולד בחושה, נשמעה קריאה מהסלון.

עוגת שוקולד בחושה? אמרתי, מבולבלת. מה זה?

ומעל זה אפשר לפזר אבקת סוכר, המשיכה ליאת, ואולי גם קצת קוקוס.

קוקוס? אמרתי. אנאבל, יש לנו קוקוס?

יש! אמרה אנאבל.

היא נאנחה והפעילה את התנור אפייה. תנור אפייה תמיד הזכיר לי רק דבר אחד. את יודעת שסילביה פלאת התאבדה עם תנור אפייה? אמרתי לאנאבל. היא דחפה לשם את הראש ומתה משאיפת גז, כששני הילדים הקטנים שלה ישנים למעלה. זה כנראה היה תנור גז, אמרתי. והתנור שלנו הוא תנור חשמלי. אנאבל לא ידעה מי הייתה סילביה פלאת, אבל אם לה היה תנור משלה היא בטוח לא הייתה מתאבדת איתו. היא הוציאה מהמקרר ביצים. היא שמה על השיש קמח. גופה השופע בשמלת המיני הפרחונית נראה מותש, וחשבתי לעצמי שכמו שהמלחמה משפיעה על כולם, היא משפיעה מן הסתם גם עליה.

מה נראה לך שחושבת ומרגישה הפיליפינית שלנו בקשר למלחמה? שאלתי את ליאת כשעזבתי את אנאבל במטבח, להמשיך בעבודה, וחזרתי לסלון, להציק לה כמו שאני עושה כל הזמן. אזעקה נשמעה. אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר. ליאת קיללה. אנאבל, כמו תמיד, הצטלבה והתחילה להתפלל. הלכתי להביא את סמירמיס ואז נכנסנו כולנו לממ"ד המשוכלל וחיכינו. צמד פיצוצים נשמע מעלינו, ואז עוד שלישייה. וזהו.

חיכינו עוד דקה ואז אמרתי, יפה מאוד! ויצאנו מהממ"ד, כל אחת לענייניה: ליאת לספה שלה, לבדוק בחדשות את המטח ותוצאותיו, אני לכורסה שלי, כדי להסתכל עליה ולהשתעמם, ואנאבל למטבח, להמשיך להכין את העוגה לחיילים.

שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה שחר הלך לשם. הוא פשוט התגייס והצטרף לכוחות הלוחמים. זה שינה מקצה אל קצה את חוויית המלחמה שלנו והרחיב מאוד את הסדק שנפער בינינו לבין המציאות. לא הבנו למה הוא הלך. זאת לא הייתה אי־הבנה מוסרית או מצפונית אלא משהו עמוק יותר, הרבה יותר: אי־הבנה שלמה ומוחלטת, כמו כששומעים מילה שלא יודעים מה היא אומרת או מנסים לחשוב מה קורה בתוך ראש של חתול. לא הבנו, זאת הייתה שפה זרה שלא יכולנו ללמוד. על אי־ההבנה הגמורה נוסף עוד גורם, והוא העובדה המערערת שגם שחר לא הבין. כל העניין היה אי־הבנה גדולה.

חודש לא שמענו ממנו. היינו שלוש נשים וחתולה שנמקות לבדן מרוב חרדות ודאגות ללוחם שלהן, וקרה שחיפשנו את שמו ברשימות ההרוגים. כשחייל הולך למלחמה הוא לוקח איתו, בחוסר התחשבות שאין דומה לו, את כל יקיריו ואהוביו, הוא משליך אותם יחד איתו אל תוך המלחמה, אם הם רוצים ואם לא. חלק מאותם יקירים ואהובים לא מעוניינים להיות מושלכים אל תוך המלחמה. מטעמי בריאות הם מעדיפים לשמור על עמדה של צופים, צופים עצובים ואומללים אמנם ובכלל לא נלהבים, אבל מבחוץ. אנאבל התפללה הרבה למריה הבתולה שתשמור על שחר שלנו. קינאתי בה. לה יש את הבתולה הנפלאה שתמיד עוזרת לה, ומה לי יש? חשבתי מדוכדכת כשראיתי כמה מריה תורמת לאנאבל וכמה אני עצמי יכולתי להיעזר בה אילו רק הייתי מקבלת את החינוך המתאים. ואמנם, אחרי קצת יותר מחודש התפילות עזרו ואם האלוהים החזירה אלינו את שחר. שחר חזר אלינו בריא ושלם, עד כמה שאפשר לייחס ליצור מפורק ושבור כמוהו תכונות כל כך חיוביות. הוא הופיע פתאום בסלון שלנו כמו התגלות, כמה דקות אחרי שיצאנו מהממ"ד באותו ערב אחרי עוד אזעקה, חמוש ברובה ולבוש מדים, שיערו הבהיר סתור ונעליו הצבאיות הגבוהות מכוסות באבק המדבר.

ליאת, אמרתי לליאת שראשה היה תקוע במסך. כשהרימה אהובתי את מבטה וראתה את שחר עם מדים ונשק, עומד בקצה הסלון לאה ועצוב והחתולה השחורה מתחככת בלי שום בושה בנעל הצבאית שלו, היא פלטה יפחה. הוא היה מקסים ושובר לב כשעמד כך בפתח, מחייך את חיוכו הכחול, נבוך קצת מהשיבה לאזרחות. הוא חזר אלינו ישר מהדרום, מהלחימה ברצועה. אנאבל הציצה מהמטבח וגם היא השתאתה למראה שחר, ליופיו ועיניו הכחולות, כי אכן לאחד האלים הוא דמה. על כתפו היה שמוט אם־16 מנוסר. המשרתת פלטה קריאת אימה והצטלבה. אחרי רגע קצר של קיפאון היא מיהרה אליו לתת לו חיבוק, והקנה הקצר התחכך קר ונוקשה בירכה השמנמנה. 

תן את הרובה, אמרתי.

הוא נתן לי את הרובה האישי שלו והתיישב בכורסה, מעקם את שפתיו היפות במרירות. אנאבל מיהרה לחזור למטבח, לטרוח שם על העוגה. היא הייתה מודאגת. כולנו היינו מודאגות. מה קרה לו שם, במלחמה? מה הוא עשה וראה?

שחר רק עצם את העיניים ושתק.

אנאבל נשמעה מתייפחת במטבח. המתח הכריע אותה.

גמרת עם העוגה? צעקתי לה לשם. היא ענתה שהעוגה בתנור.

אני אופה עוגה לחיילים, אמרתי לשחר.

הוא רבץ בכורסתו בעיניים עצומות, חצי רדום.

איזה עוגה? הוא שאל.

הסתיו נמשך ונמשך ופה ושם ירד גשם. זה היה גשם עצבני שכמו תמיד ניתך עלינו בלי שום עדינות, בלי חביבות, ולכן קוראים לגשמים אצלנו גשמי זעף. אנאבל פינקה את החייל שלנו כמיטב יכולתה. היא עשתה הכול כדי שלא יחזור למלחמה, מתוך חשש שאם יחזור לשם היא לא תראה אותו עוד לעולם. סמירמיס החתולה רבצה עליו כל הזמן. מהר מאוד היא ושחר נהפכו לזוג, בעיקר ביוזמתה. היא בטשה בבטנו בציפורניה החדות והכאיבה לו, והוא קילל אותה וקרא לה "חידה בזויה". כמו כולם, גם היא פשוט התיישבה עליו.

כשהצבא ראה ששחר לא חוזר, הוא שלח לו הודעה בוואטסאפ שהוא נדרש להתייצב. שחר צחק. הוא אמר שאין להם מספיק בתי כלא בשביל לשים שם את כל הנפקדים והעריקים מהמלחמה. כעבור יומיים הופיעה אצלנו בבית קצינת הקישור שלו, צעירה נאה, בהירת שיער, במדים מגוהצים, שנראתה מאוד מסודרת ומסורה לתפקידה. בת כמה את? שאלתי אותה. היא הייתה בת 23, קצינה במילואים. איך סידרת לך כאלה מדים יפים? החמאתי לה כשהושבתי אותה בכורסה. היא הייתה יפה ומושכת, וראיתי שגם ליאת לא נותרת אדישה. עיניה האפורות נחו תכליתית על שחר, הקצין שלה, שהיה שרוע בכורסה יחף, לבוש בטריקו לבנה ישנה. על בטנו רבצה הסמירמיס השחורה, בגבה לנציגת הצבא.

באת לגייס לנו את שחר? שאלתי כשאנאבל הכינה לה כיבוד במטבח.

שחר כבר מגויס, ענתה הקצינת קישור שלו. כרגע הוא נחשב אצלנו נפקד, והעונש על נפקדות בזמן מלחמה… היא הסמיקה ולא גמרה את המשפט.

מה העונש? שאלה ליאת, גם היא מסמיקה. עוד לא התחיל המשא ומתן וכבר השתיים האלה סמרו כמו שתי חתולות שנלחמות על חתיכת בשר.

אני אמרתי שהעונש על עריקה בזמן מלחמה צריך להיות חמור מאוד כדי שכל היתר שרוצים לברוח יוותרו על הרעיון.

כמה עריקים יש לך? ליאת שאלה את הקצינה, ששמה היה פזית.

פזית נעה באי־נוחות בכורסת היוקרה. מדי הזית שלה נראו חדשים. בהדרכה הקצרה שעברה לא הספיקו לתרגל מגע עם אזרחים, והיא הייתה רק אחת מרבים שנשלחו לחזית בלי הכשרה מתאימה. היא אמרה שלהפך. רבים מתנדבים. הצבא מתקשה לעמוד בזרם הפניות.

מצוין, אמרתי. אם ככה אז אין שום בעיה.

ליאת לא יכלה עוד להתאפק. למה ששחר ירצה להילחם, היא התפרצה בזעם, בשביל שלטון דיקטטורי שרוצה לרצוח אותו? זה נראה לך הגיוני?

הקצינה אפורת העיניים שלנו מצמצה. היא לא ידעה איך לאכול את הרדיקליות של ליאת. הצבא הוא של כולנו, היא גמגמה, מה שאת אומרת לא נכון.

סמירמיס שכבה על שחר, מגרגרת ונועצת בו ציפורניים מלאות תאווה. הוא נמנם, מקשיב לפעימות ליבה החתולי של השחרחורת שלו.

אמרתי לפזית ששחר חשוב לנו. אין מצב שניתן לו ללכת, אמרתי לה, אני בטוחה שאת יכולה להבין את זה. הדלקתי סיגריה ששלפתי מקופסת כסף יפהפיה והצעתי גם לה. לא היה כמובן סיכוי שתעשן איתי אבל ליאת דווקא לקחה סיגריה, ואפילו אנאבל הסכימה לסיגריה והלכה לעשן אותה במטבח. הסלון התמלא עשן. נעשה מחניק.

אולי, אמרה הקצינה, משתעלת, אפשר לפתוח חלון?

מה? אמרתי. עם המיזוג פועל?

לסמירמיס העשן לא הפריע. היא שכבה על שחר וגרגרה באלימות. ליאת נעצה בקצינה פזית מבט מטורף מרוב כעס ועישנה.

פזית אמרה שהיא מבינה את המצוקה אבל הצבא צריך את שחר ושחר צריך לחזור. זה החוק, היא אמרה, משתעלת, זה לא עניין של בחירה. היא הזכירה לנו שגברים רבים עזבו מאחור נשים וילדים קטנים כדי למלא את חובתם, אבל ליאת אמרה שזה לא חוכמה. לברוח מהמשפחה זה זכות, היא אמרה. ובאמת שומעים אותם אומרים תודה כל הזמן. שחר ברח מהמשפחה שלו אלינו. הוא לא צריך את המלחמה בשביל זה.

פזית החליקה בידה על מכנס הזית וממש אפשר היה לשמוע את רשרוש הבד על הירך המחוילת. היו לה עוד כמה דברים להגיד ואז היא קמה מהכורסה ולפני שעזבה את הסלון שלחה מבט אפור אחרון בקצין הפגום שלה ששכב בכורסה יחף, מנמנם, והשחורה המשוקצת מכורבלת עליו. מחכים לשחר מחר בבוקר בנקודת האיסוף באזור שדרות, ממש על גבול עזה, אמרה כשליוויתי אותה לדלת. אם הוא לא יבוא זה יהיה חמור מאוד. להיות עריק, אמרה אחרי שכבר יצאה, מסתובבת אליי, זה דבר שגורר עונש חמור. אני מבקשת שתזכרו את זה. מדובר בדבר מאוד לא נעים.

תודה שאת מיידעת אותנו, אמרתי לה לפני שסגרתי את הדלת, זה מאוד נחמד מצידך.

כשחזרתי לסלון ליאת הסתכלה בשחר, שכבר ישן. הוא נשם בשלווה, ושתינו חייכנו בנחת. הוא היה שלנו, והביקור של הקצינה נראה לנו יותר כמו סוג של פישינג מאשר איום ממשי. יש להם מספיק על הראש גם בלי להתעסק דווקא בשחר, הסכמנו בינינו. אבל כשדיברתי אחר כך עם בת אל מה יפית, העורכת דין שלי, כדי לברר את המצב, התקבל הרושם שאולי יש סיבה לדאגה. אחרי שעשתה כמה בירורים מה יפית הודיעה לי שלמרות ששחר בעצם התנדב, הוא חויל ונחשב לחייל לכל דבר. חוץ מזה נודע לה ששחר הוא מפקד גדוד. חסרים להם כרגע מפקדי גדוד, היא אמרה, וזו הסיבה שהצבא טרח לשלוח אלינו הביתה את פזית.

שחר יא נבלה, הערתי אותו בבעיטה קלה שהבריחה את סמירמיס. אתה מפקד גדוד?

שחר שרק התעורר הכחיש. מה פתאום, הוא אמר. נראה לך?

שמעת? אמרתי למה יפית. שחר אומר שזה לא נכון.

מה יפית הסבירה לי שהצבא העלה את שחר בדרגה ומינה אותו למפקד גדוד בעזה בזמן שהיה נפקד. הם מאוד רוצים אותו, היא אמרה. אפשר להגיד שהגדוד ממש מחכה לו, שיפקד עליו. הם מתאספים מחר בנקודת האיסוף ליד שדרות. היא הוסיפה שזה גדוד מילואים בלי הרבה מוטיבציה וברור שאם יגלו שהמפקד ערק זה ישפיע על רוח הלחימה של הלוחמים.

אבל הוא לא המפקד! אמרתי לה, מאבדת את הסבלנות.

את זה הצבא קובע, לא אני ולא את, היא אמרה.

שיזדיין הצבא! צעקה ליאת מהספה.

היא שמעה הכול כי השיחה התנהלה בספיקר וגם שחר שמע, ממעמקי נמנומו.

בזמן הנפקדות שלו שחר חזר לשגרה. הוא פשוט המשיך כמו קודם, כאילו אין מלחמה. השכם בבוקר היה הולך לגן שלו בבית של השטיינרית ועובד שם עד הערב. הוא עדר, גזם, דישן, פינה את הגזם, עקר ושתל. הוא אהב לעבוד קשה. הזקנה צפתה בו מהחלון הפנורמי הגדול של הסלון שלה כשהיא יושבת בכורסה ועל ברכיה עיתון. רוב הזמן היא לא ראתה אותו, אבל לפעמים הוא הגיח ממעמקי הגן לכמה רגעים ותמיד היה גם את טקס האספרסו הקצר בסוף היום, כשהוא סירב לשתות איתה אספרסו. השטיינרית לא זכתה להרגיש שהיא באמת חלק מהביחד המלחמתי עד ששחר הודיע לה שהוא מתגייס. כשהלך למלחמה היא נפרדה ממנו בלב הומה ובבקרים, כשישבה בכורסה וצפתה נוגות בגנה העזוב, הייתה נעקרת מחזה אנחה של עונג מרוב הקרבה ואהבת המולדת. שחר היה בעיניה החייל המושלם. הוא היה חרוץ כל כך, נבון ומוכשר, יעיל ונחוש ועם זאת אדיש, הוא היה ברוש לבדו, ברוש לבדו איתן. אחרי קצת יותר מחודש הגנן חזר מהחזית כחול עיניים ושזוף כמו לורנס איש ערב, מלבד העובדה שערב לא עניינה אותו בכלל. רק לגן שלו הוא דאג, והגן היה מוזנח. הצמחים התייבשו. עשבים שוטים השתלטו על הפרחים האהובים שבעבר מילאו אותו שמחה. רוב השיחים כבר חלו ומתו, וגם אלה שעוד חיו כבר היו אבודים. הוורדים הנהדרים שפרחו בשפע סמיך של עלי כותרת בצהוב עז ובוורוד מלטף ולפעמים באדום בוער והפיצו ניחוח כבד וחושני, כמעט מחניק מרוב מתיקות מגונה, נבלו. הם נהפכו לגרוטסקות דוקרניות חסרות צבע ועכשיו היה צריך לעקור אותם. שחר עמד לבדו בגן והשקיף על החורבן. ענפי העצים רשרשו ברוח מעל לראשו. ציפור שלחה ציוץ צורמני. טרטור של מסוק נשמע מכיוון החוף. אחרי שסקר את הגן החרב בעיניו הכחולות הערניות, הוא קפא במקומו כמו פסל שניצב שם כבר אלפי שנים, פסל עתיק של גבר מלא חן שפגעי הזמן ששחקו אותו וכרסמו בו הוסיפו לדמותו קסם נוגה. הוא עמד קפוא במקומו. זה לקח כמה דקות, הוא כיבה את עצמו לצורך עבודות תחזוקה ונכנס למצב שינה. אחר כך, אפוף ברשרוש ענפי העצים ברוח, הופעל מחדש. שחר התחיל ללכת. הוא הסתובב ופנה בשביל אל מחסן הציוד שבקצה המרוחק של הגן, לקחת כלי עבודה.

בצהריים, בשיא החום, התקשרה אריאלה, אשתו של שחר. מה קורה עם שחר? היא שאלה. למה הוא לא במלחמה? בעלה היה קצין והיא הייתה גאה בזה.

שחר בסדר, אמרתי. תודה שאת שואלת. מאז ששחר חזר מהמלחמה הוא העדיף להתמקם אצלנו ושחרר אותה מנוכחותו, והתקשורת ביניהם התנהלה בעיקר דרכי. לאריאלה לא היה חשק ולא הייתה סבלנות לדבר איתו. העובדה שאנחנו נותנות לו להיות אצלנו הייתה לה מקור של פליאה והקלה, היא לא הבינה איך מישהו מסוגל לסבול אותו.

עד מתי הוא חושב לברוח? היא אמרה. ברור לך שזה עומד להימשך שנים.

שחר לא מעוניין, נפלט לי בטיפשות.

שחר יעשה מה שאומרים לו, היא אמרה. 

בדיוק, הסכמתי.

ליאת הסתבכה עם המאמר שלה על המצב. הכול נראה מיושן, המציאות נראתה מיושנת, ולכן זה לא מפליא שגם המאמר שלה נראה מיושן. היה נדמה לי שהיא הזדקנה פתאום בכמה שנים וקרה שתפסתי את עצמי מרחמת עליה בגלל המצב. היא הייתה כל כך חיוורת וסובלת, פחדתי שתתפורר. גם על אנאבל ריחמתי. ועל שחר. ריחמתי על כולנו, בשני הצדדים. הייתי קדושה. רגשות של אהבה, של חיבה ושל אהבת השלום תמיד היו מיסודות האופי שלי. אבל על סמירמיס לא ריחמתי. היא לא הובאה אלינו הביתה בשביל זה ויש לציין בהערכה שעל החתולה השחורה שלנו, שכמו כל היתר מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, לא היה צורך לשפוך שום רחמים.

.

שולי ספיר היא סופרת ועורכת. ספרה הראשון, "הבנאדם", הופיע בהוצאת בבל ב־2019. ספרה השני, "ליאת והבלונדה", הופיע בהוצאת שתיים ב־2022. "ליאת והמלחמה" הוא סיפור מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "סביבה עוינת", קטע מתוך רומן בכתובים מאת מאיה מיכאלי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פואטיקה של גשרים: על "התמנון השבע" מאת שני פוקר

עשהאל פלד

.

התמנון השבע (הבה לאור, 2024) מאת שני פוקר הוא ספר השולח את זרועותיו אל עבר קוראיו, ומלפף אותם בתוך שיריו הגדושים. התחלתי לקרוא בו בלי לדעת שכקוראת הוא מייעד לי תפקיד בתוך היצירה עצמה. הקוראת האפשרית בספר, המייצגת את המבט החיצוני על השיר, היא חלק מהתמנון השבע. היא לכודה בין זרועות התמנון, הן מילולית, כדמות בדיונית המופיעה בשירים שונים, הן כחלק מדרישתם של השירים, המבקשים את מעורבותה ואת השתתפותה במשחקיהם ובתחבולותיהם. 

את הקוראת הבדיונית בספר מכנה המשוררת "הקוראת המלכותית". בהכתרת הנמענת מעניקה פוקר חשיבות יתרה לעמדת הקוראת. הנכחה זו מאפשרת לה להתבונן בשירה ובטבעה, וגם בעמדתה ככותבת, במבט כפול ורפלקטיבי. זו התבוננות של מחבוא ושל חשיפה גם יחד, התבוננות שנעה בין עמדה פנימית לעמדה חיצונית, בין עולם הספרות – הספר, "הדבר עצמו", לבין עולם המטא־ספרות – המחשבה על "הדבר עצמו". כשנכנסתי אני לנעליה המלכותיות של הקוראת, ניסיתי להביט בזרועות התמנון בעת שלכדו אותי, וללכוד בחזרה משהו מטבען המתפתל. 

"יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת / וְעָבַרְתִּי לַמֶּטָא-סִפְרוּת" כותבת פוקר בשיר הפותח, "מבוא" (עמ' 4), שהוא מהשירים הישירים ביותר בספר, וממשיכה אל המתח שבין כתיבת ספרים לכתיבה על ספרים: 

.

וּמֵאָז כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שֵׁן

אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת קִדּוּחַ הַשֵּׁן

וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת צוּרוֹת

אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת דְּבָרִים

[…]

וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת עוּגָה

אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת פֵּרוּרִים

(עמ' 5)

.

אל הספר כולו מתלווה המתח בין השן לקידוח השן, בין העוגה לבין ביתורה לפירורים. בשיר "מבוא" פוקר כותבת על כך בהקשר של עולם הספרות ועולם המטא־ספרות – היא מעמידה את היצירה הספרותית, שנכתבת לשם הכתיבה עצמה, אל מול היצירה המטא־ספרותית, שנכתבת "מבחוץ", כפרשנות של טקסט אחר, של כתיבה אחרת. אך המתח בין עמדות אלה הוא חלק ממוטיב מופשט ועמוק יותר בכתיבתה: המתח בין "הדבר עצמו" – שיש להגיד אותו, או שאותו אנו חשים, ובין המבט עליו, השיקוף שלו, דרך העברתו. זהו המתח בין מושא השיר לבין תחבולותיו.

שפתה של פוקר גדושה, עשירה ומלאה הרמזים והתחכמויות. השיר אינו נפתח בפני הקורא מלכתחילה, אלא שולח אליו זרועות מכיוונים שונים, הקוראות לו לשחק עימו. הזרועות הללו לובשות צורות שונות: דמויות שונות (שפעמים רבות חושד הקורא כי הן משמשות מסכות של העצמי), בהן הקוראת המלכותית, אזכורים ללשון ולמבנים פיוטיים ימי־ביניימיים, הרמזים מקראיים, גודש לשוני משתלשל ועירוב משלבי תזזיתי. העומס הזה, וההזמנה למשחק, מעלים את השאלה – האם לשיר יש תכלית, או שמהותו בריבוי הרבדים, במארג הלשוני שהוא יוצר? לעיתים נדמה שהתחבולה עצמה, המשחק, עטיית המסכה, היא היא הנושא, היא תכלית השיר. הקוראת רוצה אולי להבין את השיר מייד כשהיא קוראת בו, אך המשוררת מושיבה אותה בצידו השני של גשר ואומרת: "חכי רגע, עכשיו צפי בי משם". כך הופך השיר למהלך פואטי מורכב, שלאורכו מובילה המשוררת את הקוראת בדרכים עקלקלות (הגשר מסתלסל והופך למבוך), דרכים שמעבר להן, כך מתארת לעצמה הקוראת, עומד המושא שאליו אמורות שתיהן, המשוררת והקוראת, להגיע יחד. אך מהי התכלית השירית הזו שעומדת מעבר לפיתולי השיר? האם זו המשוררת עצמה – אהבותיה, שנאותיה, עולמה הכמוס ביותר, או שזהו הפיתול עצמו, המביט  בעצמו כבפונקציה ספרותית? המתח בתמנון השבע אינו רק מתח בין הספרות למטא־ספרות. הוא גם המתח בין האישי והמרוחק – בין הישיר, האמיתי והפשוט, לבין מלבושיו, שלפעמים משתלטים על גופו, והופכים בעצמם לשיר.

פוקר מודעת לחלוטין למתח הזה, והיא עוסקת בו בספר בין השאר דרך נשף המסכות שהיא יוצרת – מארג של מערכות יחסים בין דמויות נשיות שונות, שלצד קיומן כדמויות מייצגות גם פן בעצמיותה שלה: העורכת הלשונית, הגברת מהשיר "שלום גברתי" (עמ' 6), דמות בשם "אובה" ו"הקוראת המלכותית". לכל הדמויות משותף המבט החיצוני, המטא־ספרותי, על הכתיבה עצמה. מצד אחד הן רחוקות מהעצמי, ומצד שני חושפות דיון פנימי. המשוררת עוטה את המסכות השונות וכותבת דרכן ואליהן, וכך נמנעת ממגע ישיר עם העצמיות החשופה. בולטת במיוחד מערכת היחסים בין המשוררת לקוראת, זו שנקראת לפעמים "הקוראת המלכותית", והעיסוק במבטה הדמיוני הוא מהלך מרכזי בספר. באחד השירים כותבת המשוררת על שיר "שֶׁשָּׁר עַצְמוֹ / מֵאֶמְצַע הַיְּקוּם", המוגש ל"קוראת המלכותית" לקריאה:

.

וּבְעִבְרִית בְּרוּרָה / וּבַעֲבוּרָהּ / מֻגָּשׁ לְהִקָּרֵא

לוֹמַר דְּבָרִים / עַל פָּעֳלוֹ שֶׁל הָעוֹלָם / שֶׁל הַבּוֹרֵא

שִׁיר / הִיא תִּשְׁאָלוֹ / כַּמָּה גְּרוֹנוֹת עָבַרְתָּ?

(עמ' 55) 

.

בסוף השיר הקוראת הזאת מקבלת את הכינוי "מלכותית" בזכות שאלתה בדבר גרונות השיר. מדוע הקוראת שואלת כמה גרונות הוא עבר? אפשר להבין את שאלתה כתהייה עד כמה השיר כן, טהור, ישיר – כמה "גרונות" עברו עליו? ממעמדה הרם והמאיים שופטת הקוראת את טיבו של השיר, ולכן הופכת מלכותית – נדמה שצריך לכתוב בשבילה. המהלך העדין שפוקר מובילה כאן הוא ארס פואטי לחלוטין, אך במקום לעסוק באופן ישיר במורכבות של החשיפה שבכתיבה, משליחת המבע הפנימי אל העולם, היא כותבת על מבטה של הקוראת. דרך מבטה של הקוראת תוהה המשוררת על טיב תפקידה בתוך מעשה השיר, ועושה זאת תוך כדי פעלולים לשוניים ומבניים – השיר עצמו כתוב במבנה המזכיר פיוט ימי־ביניימי, ואף רומז לשיר "ראה שמש" מאת אבן גבירול ("לָבְשָׁה תּוֹלָע וּלְמִכְסֶה"). במובן זה עבר השיר "גרונות" רבים – הוא טבול בידע ובשפה הנרכשת דרך העולם המטא־ספרותי. 

הצפיפות הלשונית בכתיבתה של פוקר, ורבדיה השונים המעידים על היכרות מעמיקה עם עולם המטא־ספרות, מונעים מהקוראת מלהתקרב יותר מדי אל השירים, משאירים אותה מרוחקת במידה מסוימת, אך בד בבד יוצרים מארג של מבטים בין השירה, הכתיבה והקריאה בה, מארג שהקוראת היא חלק מהותי ממנו. כך מוצאת את עצמה הקוראת קרובה אל הטקסט מתוכו. מארג המבטים חושף בפנינו עולם פנימי עשיר בתהיות ובלבטים – היכן אני עומדת ביחס לספרות? היכן עובר הגבול בין "לדבר את" ל"לדבר על"? מה אני עושה עבור הקוראת כשאני מגישה לה שיר? פוקר בוחנת את הכתיבה ממבטה הפוטנציאלי המדומיין של הקוראת המלכותית, אך הקוראת המלכותית היא גם היא עצמה, שהרי גם היא נטועה בין עולם הספרות לבין המבט החיצוני עליו:

.

מַהִי הוֹשָׁטַת יָד? קוֹרֵאת אַחַת בָּרַת לֵבָב מַסְפִּיק

וְחֵפֶץ לְהַמְשִׁיךְ לָעַד

מַהִי כְּתִיבָה? הוֹשָׁטַת יָד לְקוֹרֵאת אַחַת

וְחֵפֶץ לֹא לַעֲשׂוֹת לָהּ חָמוּץ בַּלֵּב.

כְּתִיבָה – לֹא לַעֲשׂוֹת קִישְׁטָה

לֹא לְלַהֲטֵט עֲלֵי עֶלְיוֹנִים

לְמַעַן רַהַב שְׁמֵךְ

שֶׁהַרְבֵּה יוֹתֵר מַרְשִׁים

טָסָה בְּגֹבַהּ נָמוּךְ וְלֹא נוֹפֶלֶת (מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִמֵּךְ)

(עמ' 50)

.

גם בקטע זה בולט דיסוננס מתוחכם בין הדרישה לכתוב בלי "לַעֲשׂוֹת קִישְׁטָה", בלי "לְלַהֲטֵט" – ובמקום זאת לטוס "בְּגֹבַהּ נָמוּךְ", להושיט יד אל הקוראת, להשתמש בהנגשה ובהפשטה, שמהן משתמעות גם חשיפה וקרבה – ובין האופן שבו המשוררת כותבת על דרישה זו, שהרי השורה "לֹא לְלַהֲטֵט עֲלֵי עֶלְיוֹנִים" היא עצמה דוגמה ללהטוט כזה בדיוק. 

על הכפילות החכמה והמשעשעת הזו עומדים רבים מן השירים בספר. פוקר לא בוחרת בעולם הספרות על פני עולם המטא־ספרות, ולא בחשיפה על פני ההתבוננות והמשחקיות. עיסוקה במלאכת הכתיבה ובמשמעות השירה נעשה בעצמו בצורה משחקית ומפותלת, והופך לפואטיקה עצמה. כך, באופן עקיף, היא נוגעת בעדינות גם בקושי להיחשף, בקרבה ובריחוק שהיא מזהה בעולם הספרות, לעומת עולם המטא־ספרות, בהיקרעות מעולם אחד למשנהו ובסינתזה בין השניים. היא עושה זאת תוך כדי משחק, וכך היא לעולם אינה נחשפת בעצמה. נשף המסכות, התחבולה עצמה ומשחק הלשון – הם המִשקפת המדויקת ביותר שדרכה אפשר להשקיף אל עולמה הפנימי של המשוררת, ההתקדמות המרבית שנוכל לעשות על גבי הגשר המבוכי.

.

עשהאל פלד, כותבת ומציירת. סטודנטית לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב.

.

שני פוקר, התמנון השבע, הבא להבא, 2024

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "עם בוא הבוקר | שמות העצים" מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן