פרוזה | חופשי ומאושר

"ילדיו ואשתו לא הבינו מילה, אבל אשתו הגיבה. היא אמרה את שמו שלוש פעמים בניגון המלעילי הנורבגי שלה." סיפור קצר מאת דורי פינטו

832 629 Blog

אילת כרמי, ללא כותרת (פרט), שמן ואקריליק על עץ, 240X120 ס''מ, 2007

חופשי ומאושר

דורי פינטו

.

.

בשבת טייל דניאל עם אשתו ועם שני בניו, תאומים בני חמש, לא הרחק מעיירת מגוריהם בדרום נורבגיה. במעילים עבים, כובעים וכפפות, הם יצאו מהמכונית, עלו לנקודת תצפית המוכרת להם מטיולים קודמים והביטו על מקום שבו נחל צר וקפוא התרחב לאגם קפוא קטן. אם ובת שהחליקו על הקרח הניפו ידיהן לעבר המשפחה הקטנה. אשתו והתאומים הרימו ידיהם בתשובה. אשתו הסתכלה עליו. הוא הותיר את ידיו תחובות בכיסי המעיל. 

הוא נולד וגדל בתל אביב, וזמן קצר אחרי שהחלה האינתיפאדה השנייה עזב את ישראל, בכוונה לא לחזור אליה לעולם. הוא פוטר מעבודתו בחברה שעסקה בארגון ביקורי קבוצות צליינים, וחשש שייקרא למילואים בשטחים. אביו הציע לעזור לו עד שימצא עבודה חדשה, והוסיף שלדעתו לא יהיה נורא כל כך אם במשך כמה חודשים גם הצליינים וגם הערבים ישבו בבית והצבא יעשה בינתיים סדר, אחת ולתמיד.

בכל זאת בא פעמיים לביקורים קצרים: הפעם הראשונה כעבור חמש שנים והשנייה כעבור חמש־עשרה, כשאביו לקה באירוע מוחי. לאחר שאביו התאושש ונשאר עם מגבלות תנועה מסוימות בלבד, החליט שזהו זה, הוא לא יחזור יותר לארץ אף פעם, גם לא לביקור. בזמן הביקור השני הוא היה כבר כמעט בן ארבעים אבל עוד לא הייתה לו משפחה משלו. הוא גר אז בהולנד.

.

נעשה מעונן ושלג קל החל לרדת. הם חזרו למכונית והתחילו לנסוע לביתם. כביש צר, פחות מעשרים קילומטרים מפותלים ברובם, יער מושלג בצד אחד ונהר קפוא בצד האחר. 

הוא העביר את אצבעותיו על מסך המגע של המכונית והחליף תחנות רדיו עד שחזר לתחנת השידור הארצית, 1P, שממנה התחיל. עכשיו שידרו שם כתבה על בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג ועל ישראל, שהואשמה על ידי דרום אפריקה ברצח עם. הכתב סיים לדווח על הטיעונים של דרום אפריקה ועבר לדבר על התשובה של ישראל.

"תעביר בבקשה תחנה," אמרה אשתו באנגלית, "אני לא רוצה שהם ישמעו את זה." 

.

לאחר שבעה באוקטובר הוא התעניין יותר במה שקורה בישראל. הוא נכנס כמה פעמים ביום לאתרי חדשות ישראליים והיה בקשר תדיר יותר עם הוריו, בעיקר עם אימו. הוא גם הצליח למצוא את כתובת המייל של ערן, חבר קרוב למדי שלו מתקופת השירות הסדיר, שגר בקיבוץ גבולות. ערן הודה לו על ההתעניינות וכתב שממש במקרה המחבלים לא הגיעו לקיבוץ שלהם, ושהוא ומשפחתו בסך הכול בסדר. לא היה המשך להתכתבות. כעבור חודשיים כבר התעניין פחות במה שקורה בישראל ובעזה.

.

הוא דילג שוב מתחנה אחת לאחרת ולבסוף כיבה את הרדיו. מאחור התאומים רבו. אחר כך הם צחקו, אחר כך שוב רבו ואחר כך השתתקו. התנועה בכביש הייתה דלילה. תוך כדי הנסיעה האיטית הוא חשב על המייל שקיבל לפני שלושה ימים מאימא שלו. היא שאלה אם יש סיכוי שבפסח הקרוב, בעוד קצת יותר משלושה חודשים, אם כל העניין הנורא הזה של המלחמה יהיה כבר איכשהו מאחורינו, הוא בכל זאת יבוא לביקור בארץ עם אשתו והילדים. הוא הפנה מבט מהיר אל אשתו והחזיר את עיניו לכביש. לפעמים, כמו ברגע הזה, כשהרגיש מרוחק ממנה, הוא קרא לה בתוך ראשו "הנורבגית", וחש תחושת שחרור גסה אבל נעימה. 

הכביש התיישר מעט והוא הביט בה שוב. היא פתחה את פיה. תחילה נראתה כעומדת לפהק ואחר כך כעומדת לומר משהו, אולי משהו על המבט שהפנה אליה קודם. אבל אז כנראה התחרטה וסגרה את פיה. הוא חזר להביט קדימה. 

כמאה מטרים לפניהם יצא מהיער אייל גדול. ממש באמצע הכביש הצר האייל נעצר, הסתובב ימינה והסתכל ישירות במכונית המתקרבת אליו. קרן אחת שלו הייתה מפוארת, מתפצלת, והשנייה שבורה קרוב לבסיסה. אשתו הביטה לאחור אל התאומים ואמרה להם בנורבגית: "אֶה! תראו מי נשאר כאן מחג המולד." הוא כבר ידע נורבגית היטב, גם לקרוא ולכתוב.

כשהסתכל במראה הוא ראה את הילדים דוחפים את עצמם קדימה במושבי הבטיחות ומתאמצים להביט אל השמשה הקדמית דרך הרווח שבין הצוואר שלו לצוואר של אשתו. יד של אחד מהם נגעה בכתפו. הוא ציפה שהחיה הגדולה תכף תזוז מהדרך, כמו שקורה תמיד. הוא בלם בלימות קצרות כדי לא להחליק על שכבת השלג והקרח הדקה שעל הכביש. האייל המשיך לעמוד ולבהות בהם. רגע לפני שהמכונית נעצרה לגמרי היא החליקה מעט קדימה ופגעה בו. האייל המשיך לעמוד, אחר כך נסוג שני צעדים, כופף את רגליו האחוריות ונחת על ישבנו, כאילו לא בגלל הפגיעה הקלה אלא בגלל ההפתעה. 

אשתו יצאה מהמכונית, פתחה את הדלת האחורית, שחררה במהירות את התאומים ממושבי הבטיחות ומשכה אותם החוצה. היא לקחה בידה את המעילים הקטנים שכפפות קשורות לשרווליהם, סובבה את ראשי הילדים לאחור, הצביעה אל עבר נקודה מרוחקת ואמרה, "בואו, נלך לשחק שם בשלג."

הוא הביט בהם דרך המראה מתרחקים. אחד התאומים הביט לאחור מעבר לכתפו הימנית והאחר מעבר לכתף שמאל. המכונית הסתירה מהם את מה שבחזיתה.

.

האייל ניסה לקום אבל קרס על צידו. דניאל יצא מהמכונית ונשען על הפגוש הקדמי. עינו הפעורה של האייל הביטה לשמיים. לא נראתה עליו אף טיפת דם, אבל היה ברור שהוא מת. דניאל שחזר בראשו את ההילוך המתנדנד עם הקרן האחת ואת העמידה המוזרה מול המכונית המתקרבת, והסיק שהאייל היה כנראה חולה או פצוע עוד לפני הפגיעה.

הוא ידע שמקפידים מאוד בנורבגיה, ובייחוד באזור הזה, על החובה להודיע במקרים כאלה למשטרה או לממונה על היערות ועל חיות הבר. עד שאנשי הרשויות מגיעים יש לנסות להזיז את החיה המתה לשולי הכביש ולסמן אותה במשולש אזהרה. ההוראות נכתבו במפורט בשלט שהוצב ביציאה מהעיירה שלהם, והוא קרא אותן פעמים רבות. נאמר שם גם שבשום פנים ואופן אין להשליך פגרי חיות שנפגעו מכלי רכב לנחלים, לנהרות, או לפיורד. כמו במכשירי הטלפון הניידים של כל התושבים באזור, גם במכשיר שלו נשמרו מספרי הטלפון של המשטרה המקומית ושל האחראי האזורי על היערות וחיות הבר.

הוא התחיל להזיז את האייל מהכביש. תחילה משך את רגליו האחוריות, אחר כך את הקדמיות, ושוב חזר לאחוריות. בכל משיכה הצליח להזיז את החיה המתה רק כמה סנטימטרים. נדמה היה לו שבכל רגע היא נהיית כבדה יותר. אחרי שהצליח להעלות אותה על השלג ועל הצמחייה שלצד הכביש התחיל לגרור אותה לעבר הנהר הקפוא. השערות הקצרות של הפרווה החומה היו סמורות. במדרון הקטן כבר היה קל יותר לדחוף ולמשוך. כשהגיע כך לנהר הצליח במשיכה להפיל את הגווייה אל משטח הקרח. נשמע קול חריקה, והוא מיהר לאחוז בשורש קפוא שהזדקר מהאדמה ולהרים את עצמו בחזרה אל הגדה. משם דחף ברגלו את הקרן האחת, והגוף החום הגדול נע והחליק על הקרח, מסתחרר שם באיטיות הלאה. כשהגיע לעיקול הנהר כבר נראה כבול עץ. 

הסימנים היחידים למה שקרה היו השיחים הרמוסים והנקיים משלג במסלול הגרירה מהכביש אל הנהר וכתם קטן בחזית המכונית. הוא הוציא מתא הכפפות מברג וגירד בקלות את הכתם החום־אדמדם שכבר קפא.

.

הכביש היה צר מכדי שיתאפשר לו לסובב את המכונית לכיוון הנגדי. הוא נסע בהילוך אחורי בזהירות עד שהגיע אל אשתו ואל התאומים. הם חיכו לו לצד הכביש, במקום שבו הייתה רחבה קטנה שנועדה לעצירה במקרה של תקלה, או כדי לאפשר מעבר של כלי רכב גדולים שנוסעים בכיוון הנגדי. התאומים ואשתו זרקו כדורי שלג זה על זה וצחקו. אשתו ניגשה לחלון המכונית. כשפתח אותו הכה בפניו האוויר הקר. היא שאלה בלחישה מה היה, והוא ענה שהאייל קם בסופו של דבר על רגליו וחזר אל היער. בהתחלה הוא עוד התנדנד, כן, אבל אחר כך כבר ראה אותו רץ, חופשי ומאושר. 

אשתו והילדים נכנסו למכונית המחוממת ופשטו את המעילים. כשעברו שוב במקום שבו פגשו את האייל הוא הצביע לעבר היער ואמר: "הנה, כאן הוא נכנס בחזרה ליער. אפשר עוד לראות בשלג את העקבות שלו." 

"כן," אמרה אשתו, "אני חושבת שאני רואה."

השעה הייתה כמעט ארבע אחר הצוהריים והתחיל להחשיך. הוא הביט קדימה בכביש הצר והמתפתל כשאמר בעברית: "אני הרגתי אותו, זרקתי אותו לנהר, לא דיווחתי לאחראי על חיות הבר ושיקרתי לאימא שלכם." 

ילדיו ואשתו לא הבינו מילה, אבל אשתו הגיבה. היא אמרה את שמו שלוש פעמים בניגון המלעילי הנורבגי שלה. "דניאל, דניאל, דניאל," כמו שהייתה אומרת כשביקשה ממנו שיפסיק לאכול יותר מדי, או לישון יותר מדי, או לשתות יותר מדי. במצבים האלה נשמעה ההטעמה הזו של שמו כמופנית אל איזה דניאל אחר. הוא הביט אליה וחייך. גם היא חייכה אליו. כעבור רגע הבעתה השתנתה. היא הסירה את משקפיה, ועצב התפשט על פניה היפות. כאילו בכל זאת הבינה משהו מהעברית המתרוצצת באי־שקט בתוך ראשו. הוא החליש את עוצמת המזגן והאט עוד את מהירות הנסיעה. 

אחרי שנסעו בשקט עוד שניים או שלושה קילומטרים התעורר בו חשק למצוא בספוטיפיי את השיר ההוא מהסרט "תלמה ולואיז", שראה כשהיה בן חמש־עשרה בבית הקולנוע בדיזנגוף סנטר, ולשמוע אותו בפול ווליום. הוא לא הצליח להיזכר בשם השיר וגם לא במנגינה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהעז להזמין ילדה לסרט. שמה היה יעל. הוא זכר בערך איך נראתה וזכר שהיה מאוהב בה. זמן קצר אחר כך היא עברה לגור באחד הקיבוצים שעל גבול עזה, ניר עוז או נחל עוז, שעכשיו מוזכרים כל הזמן בחדשות מהארץ. כשהיה בצבא פגש אותה פעם במקרה, והיא סיפרה לו שאחרי שנתיים בקיבוץ חזרה עם משפחתה לעיר. כלומר אין מה לחשוש שהיא או מישהו מבני משפחתה בין הנרצחים או בין החטופים. בעצם, חשב, אפשר לכתוב בתיבת החיפוש "תלמה ולואיז" ואז ודאי יעלה פלייליסט עם כל המוזיקה מהסרט. אומנם מסך המגע של המכונית החדשה משוכלל ונוח לשימוש, אבל לאחר מחשבה נוספת החליט שזה קצת מסוכן להתעסק עם הספוטיפיי תוך כדי נהיגה בכביש הצר, כשהשלג נהיה סמיך יותר ויותר.

התאומים נרדמו. פניהם הזהות שהשתקפו במראת המכונית היו דומות לפניו דמיון מזעזע. 

.

כשהחנה את המכונית על יד ביתם גם אשתו כבר ישנה. הוא כיבה את המנוע. בצד השני של הרחוב, מתחת לעמוד תאורה, נשענו על גדר נער ונערה עטופים במעילים כחולים. הם נראו בני חמש־עשרה או שש־עשרה. למרות השלג היורד והקור ראשיהם היו גלויים. לה היה שיער שחור ארוך ולו שיער קצר מאוד. הם עישנו. הנערה הביטה בטלפון הנייד שבידה הפשוטה לפנים, ולרגע נראתה גם כאישה מבוגרת שמרחיקה מעיניה את מה שתוכל לראות טוב יותר ממרחק. הטמפרטורה במכונית ירדה במהירות. הוא הדליק את המנוע והגביר את עוצמת החימום של המזגן. הוא מצא במכשיר הטלפון הנייד שלו את המייל מאימו, וענה לה שהוא חושב שבאמת הגיע הזמן. אם הדברים יסתדרו והמלחמה תיגמר הם יגיעו לארץ לביקור בפסח. נוֹרה, הנריק ותאו ישמחו לפגוש אותם בפעם הראשונה.

.

דורי פינטו הוא מחבר הספר "ירח" (עם עובד, 2020), שזיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים.

.

>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "ערבוב בהשהייה" סיפור קצר מאת עידו בלס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | הזכוכית המפויחת של האקספרימנט

"נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה." יובל אונגר על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן

832 629 Blog

ענת בצר, ללא כותרת, גרפיט ואקריליק על נייר, 30X21 ס''מ, 2003

הזכוכית המפויחת של האקספרימנט: על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן

יובל אונגר

.

בגב ספרה החדש של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, נכתב שהשאלה שבכותרת היא "צופן פרטי" המתפקד כלחיצת יד סודית בין מי שגדלו במסגרות החינוך המשותף. התיאור הפתיע אותי. למרבה האירוניה, התרשמתי שהשאלה הולאמה כשהקיבוצים הופרטו, כלומר, שהיא מזמן חדלה להשתייך לקיבוצניקים ונטבעה עמוק בדי־אן־איי הישראלי הכללי. הרי אני מכירה מכלי ראשון עירוניים רבים שכל מפגש עם יוצאי הלינה המשותפת פורט בנפשם על מיתרים השמורים לגני חיות ולקרקסים. מופעי נוסטלגיה וערגה לכרי הדשא של הקיבוץ עדיין שכיחים בתרבות ובשיח הציבורי, לא רק בקרב חוגי השמאל, וגם כשהמתגעגעים נולדו שנים אחרי שהחלום הקיבוצי נגוז כליל. מנגד, השאלה שגורה גם בפיותיהם של מי שנשארו מחוץ לקיבוצים ולפיכך הורחקו מהמעמד המיוחד שלהם בחברה הישראלית.

אולי לכן קראתי מרותקת את התגובות שקיבל היה לך טוב או היה לך רע? באתר "עברית". לצד שיפוט הספר לחיוב או לשלילה, הבחנתי שרוב המגיבים מזדרזים להציע תשובה משלהם לשאלה שבכותרת. אחד כותב: "סך הכל היה סבבה, מה כבר ידענו," אחר קובע: "ברור שנעשה עוול גדול בלינה משותפת." "נמאס כבר לשמוע את השתו לנו אכלו לנו על החינוך המשותף," פוסקת שלישית. במה, תהיתי, נבדלות התגובות מהספר? הלוא מדובר בספר שנאצר לא פחות משנכתב, ושהרבה מתוכו הוא פרי עבודת שדה של איסוף חומרים טקסטואליים הדומים בתוכנם לתגובות. ואחרי הכול, הן מספקות מענים שונים לשאלה ששאלה הסופרת. בעצם, היה כמעט קל לדמיין את התגובות מוצאות את דרכן לספרה הבא של נאמן, ומהבחינה הזו לפחות, אין ספק שהניסוי שלה מצליח. נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה.

נאמן לא מעוניינת לספק בעצמה תשובה ל"שאלת המפתח של מי שנולדו לתוך השיטה". במקום זאת, היא מפנה את הבמה למשיב אחר: נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שתשובתו השלילית חורכת את דפי הספר הקצרצר מכריכה לכריכה. לנחשון היה רע, רע לתפארת. "אין לי מושג מה זאת משפחה," הסביר גולץ בריאיון בשנת 2000 למוסף "הארץ", שבו פרסם ברבים את דבר התביעה שהגיש נגד רשם האגודות השיתופיות על נזקי הלינה המשותפת. "אין לי מושג מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן. את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים." ספרה של נאמן מלא במובאות מהריאיון הזה, מכתב התביעה, מריאיון מצולם שערכו עימו במכון ון ליר ב־2010 ומשיחת סקייפ שערכה עימו נאמן בעצמה. היא אמנם מגיבה לדבריו של גולץ, ממסגרת אותם ומשווה אותם לזיכרונותיה מקיבוץ יחיעם, אבל בסופו של דבר חלק הארי של הספר הוא נחשון גולץ.

נאמן כותבת בספר בכמה מקומות על מפעלי האירוח בקיבוצים, שבמסגרתם פינו היא וחבריה את מיטותיהם לילדים אחרים מקיבוץ אחר. במובן רחב יותר, זו הפעולה שהיא מבצעת גם בבגרותה: היא מפנה את יצועה המטפורי, את הספרות שלה, למילותיו של אחר. פינוי מקום הוא כמעט תמיד פעולה נדיבה, ובהקשר זה היא גם נדירה ומעוררת מחשבה. בכלל, מספר לספר מתחוור שמכלול יצירתה של נאמן מותח לאט אבל בטוח את הגבולות המקובלים של הספרות העברית, המשתרעת אצל נאמן בלתי מתנצלת על פני מחוזות שכנים כמו ההיסטוריה והעיתונות. היא מזמנת לתוך הכתיבה את הארכיון הפרטי, הביוגרפי, שהוא גם הארכיון הקיבוצי־לאומי, ועוסקת ברגישות וביד מיומנת בסיפור הגדול לעומת הסיפור הקטן, בזיכרון ובבעלות עליו. 

ממבט ראשון היה לך טוב או היה לך רע? נקרא כהכלאה בין שני הספרים הקודמים של נאמן: מבחינה תמטית, היא שבה לעסוק בחיי הקיבוץ שתיארה בהיינו העתיד עטור השבחים (2011). הצורה, לעומת זאת, מזכירה יותר את היֹה היתה (2018), שבו הרכיבה המחברת ביוגרפיית טלאים של אישה שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש, באמצעות שיחות עם בני משפחתה, אהוביה ומכריה. אלא שעיון מדוקדק יותר יגלה פער גדול בין היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע?: הראשון מעמיד מקהלת "אנחנו" אחידה ומצלצלת, ואילו השני מניח במרכזו דיאלוג בין שניים על אודות אותו "אנחנו". מכאן שגם אם הרבדים הארס־פואטיים נכחו בהיינו העתיד, בהיה לך טוב או היה לך רע? הם השחקנים הראשיים; הסיפור על הסיפור נהפך לעצם העניין.

הספר החדש באמת דומה יותר להיה היתה הנפלא. כבר שם פגשנו את סוג המשיכה הזה של נאמן, משיכה אל מושא חידתי שמתפקד בין היתר כמַרְאָה. כבר שם אפשר היה לחוש שהמחברת מהופנטת מהדמות האלמונית והזרה בדיוק משום שהיא זהה לה ובה בעת הפוכה ממנה. ההשתקפות, מספרת לנו הפעם נאמן, היא חלק מהותי מהחוויה הקיבוצית: "לא רק בגלל האהדה, ולא רק בגלל הדמיון, אלא משום שעצם ההשתקפות באחר היא חלק מהאני." את התנאים שבהם גדלות נפשות הילדים היא מכנה "אלכסוניים", שכן "ראו אותנו מכל צדדינו, כל הזמן." כלומר, סיפורו של היחיד לעולם אינו שלם בהיעדר הסיפור האחר, ודבר זה נכון שבעתיים לגבי ילדי הקיבוץ. ובכן, נאמן צודקת; גולץ בהחלט היה יכול להיות "הילד במיטה ממול", וככזה הוא לבטח ראוי לקשב ולחמלה, המוענקים לו בשפע בספר. נאמן רואה בתביעה של גולץ "תערוכה פתוחה שעשויה ממילים וממעשים של כאבי הפנטום שלו," ומגדירה אותה יותר כמיצג מאשר כניסיון ממשי לעשיית דין או שפטים. אלה אותן העיניים מלאות החמלה שמתארות כך את הקיבוץ כולו: "תמיד ראיתי במעשה הקיבוץ גם מעשה אמנות, או מעשה ספרותי־פילוסופי שניסה להפוך למציאות – בניית מיצב מעשה ידי אדם." שוב אנו פוגשים את ההשתקפות, שכן הפעולה הספרותית של נאמן מתבררת כתמונת המראה לפעולות של גולץ. בעוד שגולץ נע מהספרות אל המשפט, נאמן נעה מהמשפט אל הספרות.

נאמן כותבת שכבר בשנת 2000 רעיון התביעה של נחשון היה בעיניה "כה חריג ומסנוור" עד שהיא מדמה את הניסיון להבינו לניסיון "להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". בתום הקריאה חזרתי אל הדימוי הזה, בניכוי השלילה; הרגשתי שכשאני קוראת את מילותיו של נחשון, גם בפעם השנייה וגם בשלישית אני מתבוננת בדברים מבעד לזכוכית מפויחת ולא נחוצה. רציתי למצמץ מול השמש הזוהרת, אבל צלילות הבדולח של נאמן עומעמה בידי דבריו הנחרצים והדוגמטיים של גולץ. נאמן מצרפת בטקסט גם חלקים מסיפור ניסיוני למדי שכתב גולץ – הוא נפתח במילים שמתחילות באל"ף וממשיך על פי סדר האל"ף־בי"ת עד תי"ו. זה סיפור ייחודי ובלתי שגרתי, אך גם בוסרי, מתיש ומתאמץ יתר על המידה. נאמן אמנם מספקת לו פרשנות ומבארת את "כתב החידה", ועדיין, מבחינת הקוראת הסיפור עצמו מיותר. זו דוגמה נקודתית אך מייצגת לנקודת התורפה המשמעותית ביותר בטקסט: אף שנאמן ניגשת לדבריו של גולץ בכלים הפיוטיים והאנליטיים המאפיינים את כתיבתה, לעיתים תכופות מדי נראה שהשיקולים האתיים שהזעיקו אותה אליו גברו על השיקול הספרותי־אסתטי. גולץ אמור לתפקד כלב הפועם של הספר, אך זהו לב חלוש ומפרפר, כמעט היסטרי.

בהחלט יכול להיות שהיה לך טוב או היה לך רע? הוא הניסיוני והאמיץ ביותר מבין ספריה של נאמן. למרבה הצער, מהבחינה החשובה ביותר הניסוי לא עולה יפה – הדיאלוג של נאמן עם גולץ משאיר את הקוראים בחוץ. קשה לקבוע אם הניסיון היה מועד לכישלון מלכתחילה. אפשר כמובן להפריח השערות: לו היה הספר ארוך יותר, לו היו הקטעים של גולץ מקוצרים ושל נאמן מורחבים, וכן הלאה והלאה. אינני רוצה לעסוק כאן ב"אילו" ו"אולי". אציין רק שבעיניי אחד מרגעי השיא בספר הוא מכתב שקיבלה נאמן בשנת 77' מאהוב נעוריה, נער מקיבוץ אחר. הנער מתוודה בו בישירות מחממת לב על מצפונו המיוסר לנוכח הפגיעה שמסבה הזוגיות לערך השוויון: "שוב פעם הרגשתי את רגשות האשם בגלל שיש לי מישהי ואחרים בודדים […] וזו מין הזדהות ובקשת סליחה כמו שהייתי מבקש בלבי כשהייתי עובר בדרך לעבודה מהפועלים הערבים בגיל של אבא שלי שחופרים כעת תעלות לחשמל ליד הבית שלנו ואמרתי ש'פועלי כל עולם'." כתיבתו של נער זה בוסרית הרבה יותר מזו של גולץ, אך הוא מהימן ממנו פי כמה, ואין קל מלהפקיד את עצמך בידיים כנות. אך הנער חולף ונעלם מקץ שני דפים, ואנחנו שבים לגולץ.

כשנאמן כותבת על מפעלי האירוח, היא מקפידה להדגיש שמוקד ההתרחשות "האמיתי" לא היה האירוח וההתארחות כשלעצמם: "מה שנצרב בנו יותר מלהתארח בקיבוץ אחר, רחוק, אבל זהה לשלנו, היה חוויית השינה במשך שלושה לילות בחדר ההורים." את אותה המטפורה אפשר להחיל גם על ספרה החדש. נאמן פינתה בו את מקומה לאחר, אבל אותו אחר איננו לב העניין. המחברת כמו נדדה למקום אחר, מלהיב יותר מהמדווח בין דפי הספר. אלא שהקוראת, מסורה ככל שתהיה, כבולה לצערה אל הספר הממשי ואינה יכולה להילוות אליה.

.

יובל אונגר היא כותבת, עורכת ומבקרת. סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ועורכת הספר "עבודה מארגנת", שראה אור בהוצאת נמלה. רשימות פרי עטה התפרסמו במוסף "ספרים" של "הארץ" ובכתבי העת "מעלה" ו"פיגומים". גרה בירושלים.

.

יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, אחוזת בית, 2024

ביקורת פרוזה יובל אונגר עטיפה

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין ויותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | עד סדיקת הגוף 

"בתוך רגעי סגירת המעגלים החשמליים נוצרת שירה. אוצרת בתוכה את העדות. לוכדת את הנפילה. והופכת אותה למעוף." טליה סיידל כהן על ספרה של נעמי חשמונאי "בסוד חשמל"

832 629 Blog

רונה שחר, נסיעה בסערת שלג, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2024

"אֲנִי אֶחְיֶה בְּקֶלַע אוֹר" – על ספרה של נעמי חשמונאי "בסוד החשמל"

טליה סיידל כהן

.

כניצוצות, כיסודות של מציאות ורוח, כחומר עז, חי ונובע נגלים שיריה של נעמי חשמונאי (בסוד החשמל, פרדס, 2023). בקריאה בהם נדמה כי הם בוקעים מתוך קרקע עלומה, כמו מחצב, וממריאים אל מחוזות רחוקים. 

בבואי לכתוב על אודות הספר, עלתה בי תחושה כי כתיבה "על אודות" השירה הזו תחטא למהות עמוקה שבליבתה. מהות בעלת תדר ייחודי, שמשתקף בשם הספר, בסוד החשמל.

חוויה זו העלתה בי מחשבה על אודות שני מונחים עיקריים בתאוריה הפסיכואנליטית של וילפרד ביון, אשר הבחין בין פונקציית K, שמסמלת ידע (knowledge), לבין O, שהוא, לדברי הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן, "אזור של גילוי שאין לנו שום הגדרות עבורו. זה משהו שאנחנו בקשר איתו ואיננו יודעים מהו, והדרך היחידה לברר היא להישאר בקשר איתו ולראות מה קורה למגע שלנו … O הוא כמו הסמל של ה־Enso בזן בודהיזם" (מתוך ריאיון עם מייקל אייגן אשר פורסם במגזין חיים אחרים, גיליון ספטמבר–אוקטובר, 2008).

אם אשאל מונחים אלו, תחושתי היא כי הקריאה בספרה של חשמונאי נחוותה עבורי כסחף של O, וכי המשגות כתובות אשר יתיימרו להציע K – ידע על אודותיו – עלולות לחטוא למהותו החידתית. 

לצד זאת רציתי מאוד להוסיף ולצלול אל תוך הספר, לקרוא אותו ולנסות מתוך כך לענות לו בשפתו. אפשרות זו עשויה להיות מוגדרת באמצעות מונח אחר של ביון: "חלימה בעת ערות"; "ביון מציע המשגה מחודשת של תפקיד החלימה בחיי אנוש. חלימה מתרחשת ללא הפסק יומם ולילה […]. בעיני ביון חלימה, אם היא ראויה לשמה, חייבת לכלול עבודה פסיכולוגית לא מודעת, המושגת באמצעות חיבור רכיבי חוויה ביצירתה של מחשבת חלום" (על אי־היכולת לחלום, תומס ה' אוגדן, הוצאת עם עובד, 2014, עמ' 217–218). בספר לגלות מחדש את הפסיכואנליזה (תולעת ספרים, 2013) אוגדן מרחיב את השימוש במונח "חלימה בעת ערות" וממשיג "דיבור שהוא חלימה" אשר "נוטה לכלול בתוכו לא מעט תהליכי חשיבה ראשוניים, ואת מה שנראה כחוסר רצף" (עמ' 23); "אלה הם סוגי הצלילים שכה קשה ללכוד במילים" (עמ' 52). בדיעבד אני חושבת שהדיאלוג שלי עם הספר התהווה לכדי וריאציה על דיבור שהוא חלימה בשעת ערות.

לאורך הספר נוכחים גלגולי הנפש במרחב ביניים ייחודי שהוא פעור, מסוכן ומועד לנפילה, בד בבד עם היותו פתח למעוף, לשירי, לחיים בתוך "קֶלַע אוֹר": 

.

לֹא אֲנִי,

שֶׁהָיִיתִי נֶפֶשׁ בַּמִּרְוָח

בֵּין הַמַּיִם לַסִּירָה

בֶּחָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה, יָדַעְתִּי:

אֲנִי אֶחְיֶה

בְּקֶלַע אוֹר,

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי צִפּוֹר

בֵּין שָׂדֶה לְיָרֵחַ.

(עמ' 7)

.

מתוך המילים, מתוך רווחי הדממה שביניהן, מתוך המתח שבין נפש נופלת לנפש עפה, נצרפים יסודות שיריים רבי עוצמה. והם נחווים – כשם הספר – כסודות צפונים, המתגלים באבחתם, כתמונות המוקרנות בעין פנימית, שבה הפנטזמטי והמציאותי מותכים זה אל זה, ומציפים את הנפש בסחרור מתחלף, מתעתע, רווי סכנה ויופי:

.

רָאִיתִי מֵעַלַי יֵשׁ אִיש רוֹדֵף, אֲבָל אוּלַי

בִּכְלָל רָאִיתִי כֶּלֶב

וּפְרָחִים חוֹרְצֵי לָשׁוֹן    אֲנִי

נִסְדַּקְתִּי אָז בַּיֹּפִי         אֲנִי

דָּפַקְתִּי אָז בַּיֹפִי          אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר דְּלוּקָה

אַחֲרֵי הַיֹפִי, בְּעִוָּרוֹן 

(עמ' 8)

.

המראות מסתחררים. העיניים והנפש מעידות על אודותיהם מבעד לסחרחרת, בהתמסרות עזה אלי היופי – מבעד חבטות ועיוורון, עד סדיקת הגוף, עד סף קריסה וסכנה. בתוך תדר חד נכתבת השירה, והיא נבראת באותו "חָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה" (עמוד 7), המצוי בחיץ בין עולמות – כמעבר בין הרחם לעולם במעשה הלידה:

.

תֶּכֶף אֲנִי בָּעוֹלָם

לִפְנֵי הַיְּצִיאָה

בַּשְׁעוֹנִים 

אֲנִי 

לִפְנוֹת הַבֹּקֶר.

שׂוֹחָה בָאֳפָלִים,

מֻחְלֶטֶת כְּמוֹ שְׁקִיעָה,

כְּמוֹ אֶחָד, אֲנִי דּוֹחֶפֶת אֶצְבַּע רְטוּבָה אֶל שֶׁקַע –

גַּם אִמִּי

תִּירַק אֶת שְׁמִי מְהֶחָלָל    אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר,

תַּרְאֶה לִי דֶּלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת בִּתְנוּפָה

כְּמוֹ מַגֵּפָה, אֲנִי שׁוֹרֶקֶת בָּעוֹלָם

חַשְׁמַל

נוֹפֵל

.

       כּמוֹ יְלָדִים בַּלַּיְלָה

(עמ' 8)

.

לידת הגוף, כמו בריאת השירה, נחווית בתנופה עזה, לופתת – זהו מתח חשמלי אשר טומן בחובו כוח חיים פלאי לצד איום קטלני מהתנגשות היסודות. להיוולד, לברוא שירה – פעולות אלה מדומות לאצבע רטובה אשר נדחפת אל תוך שקע. ובהתמסרות אל אותו זרם עז טמון איום בנפילה אל תוך חושך אין־סופי, שאין ממנו דרך חזרה.

ואולי השירה נולדת מעצם הנפילה הזו, המתרחשת שוב ושוב בתוך הנפש, עזה כסגירת מעגלים חשמליים – בוראת אור ומחשמלת כאחת. ומתוך התדר נגלה צופן, נמסרים שברי תמונות, שפה פנימית ייחודית, חדת חישה, פתוחה וקולטת כול. כך השיר "עברית יודעת עצם" נקרא כעדות לנפש המשוררת, הפעורה אל העולם:

.

אַתְּ לֹא יְכוֹלָה. 

הוֹלֶכֶת פְּקוּחָה מִדַּי בָּעוֹלָם

לִתְפֹּס דָּבָר בְּאִישׁוֹן 

(עמ' 56)

.

לאורך הספר נשזרים בשירתה של חשמונאי מופעים שונים של אור, שפרושים על פני מנעד רחב, כל אור ייחודי בסוגו.

בשיר "שלעולם אינו טבע" היא כותבת לבנה: 

.

כָּךְ בָּא אֵלַי הָאוֹר הַמִקְרִי, אוֹרְךָ

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ טִבְִעי, אֵינוֹ נִסְתָּם

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מֵנִיחָ דַּעַת

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אוּכַל לְהִתְרַגֵּל 

(עמ' 22)

.

המשגת אורו של בנה כלא טבעי היא ייחודית ביחס להמשגה המסורתית של לידה ויחסי אם־בן כמהלך גופני־טבעי. חשמונאי מבטאת דרך חוויית האימהות איכות של אור שהיא אף מעבר לטבע, שיסודה עלום וסודי, כסוד החשמל. האור והחשכה נוכחים בשירי הספר כתדרים של נוכחות נפשית של המשוררת וזולתה; בפרט בשירים שעוסקים בשיבה ובהיזכרות בבני המשפחה הגרעינית, הראשיתית, שאליה נולדה. כך בשיר "אחות שאישוניה" היא כותבת: "פִּתְאוֹם לְהִזָּכֵר/ בַּאֲחוֹתִי הַפְלוֹרֵסֶנְטִית,/ מְהַבְהֶבֶת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ / / לְהִזָּכֵר פִּתְאוֹם בַּחִיצוֹן/ לִרְאוֹת אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת/ הַמְּאֻשָּׁרוֹת בַּטֵּלֶסְקוֹפִּים" (עמ' 30). הדימוי הייחודי, של האחות שאורה פלורסנטי, שב ונשזר בשירי הספר, ובכל פעם חושף רובד נוסף של אותה נוכחות אורית־נפשית מהבהבת ופגיעה: "וְהָיְתָה גַּם אֲחוֹתִי הַפְלוֹרֵסֶנְטִית/ בָּאוֹר שֶׁלָּהּ בָּהִיר/ בָּאוֹר שֶׁלּּהּ נָגוּעַ/ זְרִיחַת־יָדָהּ רָפָה" (עמ' 32). 

בשיר, אשר נקרא כקינה על לקיחת היסוד המאיר, הביתי והיציב מדמות אביה, יש איכויות של אפלה וערפל, נפילה לחשכה: "אָבִי נִתְחַשֵּׁךְ/ עֵינוֹ – אֳדָמִים וּפֶחָם. / / רָאִיתִי בַּיִת, בֵּיתוֹ / שֶׁנִסְתַּם / / אָבִי עַל הַגַּג, עַרְפִלִּי,/ יָחִיד עִם שָׁמָיו. / / גַּם רָאִיתִי כּוֹכָב/ חוֹרֵג מִמְּסִילוֹת אָבִי/ נוֹפֵל עַל פָּנָיו" (עמ' 34). 

לאורכו של הספר נחשף איום מתמשך על תנועת הנפש החופשייה, שנובע מהחשכה הסוגרת עליה. בשיר "בבני־כוכב" היא שואלת: 

.

כַּמָּה אִישׁוֹנִים צָרִיךְ

כְּדֵי לַצֵאת מֵחֶדֶר חָשׁוּךְ

אֲנִי רוֹצָה

וְלֹא יוֹדַעַת אֵיךְ.

ובהמשכו היא מבקשת:

אֲנִי רוֹצָה לְבַקֵּר בְּאֶרֶץ שֶׁמֶשׁ,

לַעֲמֹד עַל רֶגֶל אַחַת, 

לְאֱחֹז בְּכַף הַיָּד

שֶׁל בְּנִי כּוֹכָב 

(עמ' 23)

.

כנגד האפלה השמש נוכחת כיסוד שהוא מעבר למילים. המשוררת כמהה להיעטף במרחביה ולהיגאל בכך מהחשכה. היא, הבוראת עולמות במילים, זקוקה לאור אשר מצוי מעבר לה, ב"אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ". כך את השיר "אבל אני נתתי" היא חותמת בשורה: "מִלָּה לֹא יְכוֹלָה לָשִׁיר כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ" (עמ' 11). השמש, אשר מילה אינה יכולה לשיר כמותה, כמו מחזיקה אותה איכות של ה־O הביוניאני: "הדבר בפני עצמו […] מציאות לא ידועה משום שאיננה ניתנת לידיעה" (החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, מאת ג'ואן ונוויל סימינגטון, תולעת ספרים, 2000, עמ' 22–24). ויתר על כן: "אינה ניתנת לידיעה ואינה ניתנת לביטוי" (לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, תומס ה' אוגדן, תולעת ספרים, 2013, עמ' 123).

שני השירים החותמים את הספר אוספים בריכוז דחוס ואינטנסיבי את המעשה השירי אשר נפרש במהלכו. 

השיר "איפה לשים את ההרהור הרע?" ממחיש את תנועת חייה של המשוררת; הוא ספוג בהבהקי תמונות מתחלפות, הרודפות זו את זו, בנשימה דרוכה: "בְּזֶרֶם הָעֲרָפֶל/ לְאַפֵּק אֳדָמִים/ לִסְטוֹת/ שְׁפוּיָה/ הֶעָשָׁן הָעוֹלֶה מֵ/ הַבַּיִת/ הַתּוֹרִים הַמִּזְדַּחֲלִים עַד קְצֵה עִיר/ הָרַכֶּבֶת/ הַטֵלֵוִיזְיוֹת הַשׁוֹרְקוֹת/ אָבִיךְ טָס בִּרְקִיעָיו/ אֲחוֹתֵךְ הַפְלוֹרֵסֶנְטִית/ אִמֵּךְ הַמְּבַעְבַּעַת/ בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל/ הַבְּכִי/ הַבְּכִי/ הַבְּכִי" (עמ' 58). השיר נמסר ממעוף נפש המשוררת, הנודדת בעולם, רואה וחווה מחדש את נגזרות ילדותה וחייה: "מוֹצָאֵי שַׁבָּת נַפְשֵׁךְ חוֹמֵק אֶל בּוֹרוֹת/ אֶל אַרְגְּזֵי הַחוֹל/ חָרָא שֶׁל יוֹנִים זֶה מַחֲלוֹת/ גַּן הַיְּלָדִים" (עמ' 59). קרעי חוויה שמכים בנפש ברשמים חושיים מציפים, ספוגים בכאב, בניכור ובכמיהה עמוקה: "יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶמְצָא/ יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶמְצָא" (עמוד 60). 

השיר האחרון, "רץ האור", מתאר היבלעות אל סף שבין מוות לחיים: "הַגּוּף שֶׁלִּי כַּרְטִיס שֶׁנִבְלַע בַּמְּכוֹנָה/ כְּלוֹמַר הוּא לֹא אוֹמֵר דָּבָר / / כְּלוֹמַר הוּא מֵת כְּמוֹ שֶׁמֵּתִים יוֹדעִים" (עמ' 61). מבעד לחוויית הגוף הנאלם, נוכחת העדות הפואטית, הנמסרת במעשה השירה. הגוף נבלע בפעולה קונקרטית, מכנית ושגרתית, אשר בכוחה להעלים את האיכויות החיות של הגוף והנפש. בהיבלעות הבנאלית, המאיינת, במקום שבו אובד הביתי, נותרת הנפש, עולה על גדותיה, ללא כתלים אשר יתחמו אותה, ללא גוף אשר יתחום: "לוֹמַר לִי נָעֳמִי/ לוֹמַר הַמַּיִם עוֹמְדִים לִי/ הַנֶּפֶשׁ/ עוֹלָה/ עַל גְּדוֹתֵיהָ קוֹרֵא הַצִּפּוֹר" (עמ' 61). תחת גאות זו הנפש קוראת לעצמה, דוברת לעצמה, נותנת לעצמה שם: "קוֹרֵא יָם. נָעֳמִי. שֵׁם שֶׁנָּתַתְּ לְעַצְמֵךְ./ הָלַךְ הַבַּיִת. רָץ הָאוֹר" (עמ' 61). 

חוויית הנפשיוּת המזוקקת מתאפשרת דרך אובדן התיחומים כולם, דרך ההיבלעות אל הבלתי ידוע, בעת נפילת החשמל. כך, בד בבד עם מות הגוף, ניצת אור, גומא נצח מרחקים בשבריר שנייה. מתוך הנפשיות המזוקקת, חסרת הגבולות, מן ה"חָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה" (עמוד 7), במגע עם סף המוות, בסגירת המעגלים החשמליים ועל סף הסכנה, נבראת השירה. והיא תלויה בין שמיים וארץ, על סף נפילה, אותו "קֶלַע אוֹר" (עמוד 7) הנישא באוויר, מאיר וחד.

בתוך רגעי סגירת המעגלים החשמליים נוצרת שירה. אוצרת בתוכה את העדות. לוכדת את הנפילה. והופכת אותה למעוף.

האור הוא הלוכד. הרץ. ההיולי. המרצד. המאיים והנובע. ונדמה כי אל קלע אור זה נצרפת גם נפש הקוראת בסחף הקריאה.

יונה וולך כתבה "תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ" ("תן למילים", תת הכרה נפתחת כמו מניפה, יונה וולך, הספריה החדשה לשירה, 1992, עמ' 171). שירתה של חשמונאי עושה בנפש הקוראת מעשי כשפים, בלוכדה בקלע אור את סיפו של הפלאי, הלא ידוע, את קצה הנפשיות ואת סף הסכנה, בניצוצות חשמל בוער.

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "צריף", "משיב הרוח" ובמוסך. רשימותיה פורסמו בגליונות המוסך בתאריכים 02.08.24 ו־05.07.23.

.

נעמי חשמונאי, בסוד החשמל, פרדס, 2023

ביקורת שירה טלייה סיידל דימוי

.

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "עם בוא הבוקר | שמות העצים" מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | ליאת והמלחמה

"אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר." סיפור מתוך ספר בכתובים מאת שולי ספיר

832 629 Blog

יובל שאול, זברה, זברה מפוחלצת, 125X210X59 ס''מ, 2001-2000

ליאת והמלחמה

שולי ספיר

.

אותנו, אותי ואת ליאת, המלחמה תפסה מוכנות. תמיד ידענו שהיא תבוא, ידענו שהכול עומד להתמוטט, כולם ידעו. לכן לא היה שום דבר מפתיע בהחלטה של ליאת, שהבשילה בה עוד קודם, במה שנקרא עכשיו אצלנו עיתות שלום, לאמץ מיד במקרה כזה חתולה, ואפילו שחורה, בעיקר אם האסון ממש גדול. נוכל להסתכל עליה כמו שאנשים מסתכלים בדג באקווריום ושואלים את עצמם מי נמצא באקווריום, כי מרגיע אותם לחשוב שזה בעצם הם. השלכנו הרבה על החתולה הזאת, ואמנם היא הצליחה להאפיל לפעמים על המצב ולהסיח את דעתנו כשבאה להתחכך בנו או לשבת על ליאת או לידה על הספה. ובכל זאת התפלאנו עד כמה המלחמה שינתה אותנו, בזמן כה קצר. התקפי החרדה של ליאת, שקודם נראו כמו סימפטום של בעיה נפשית, נעשו התגובה הנורמלית למצב, ועכשיו העובדה שהם הפסיקו נראתה לי מדאיגה. חתולה נוספה לנו למשק בית, חתולה שהיא עולם ומלואו של צרכים רגשיים מדומיינים שעוד נשאר לנו לחקור אותו כשיהיה לנו חשק. וגם שחר, שבשבועות ובחודשים שלפני המלחמה מיעט לבוא אלינו, כי נמאסנו עליו מאוד, והעדיף להתבודד בערבים בביתו כמו שהתבודד כל היום בגן שלו, התחיל לבוא כמעט כל ערב כדי להימלט מאשתו ההיסטרית ומבנו המופרע. ישבנו שלושתנו בסלון החשוך מרירים ומיואשים, ליאת ואני בגלל המלחמה אבל שחר בגלל שהוא תמיד כזה והיה כזה גם לפניה. למרות שהיה גבר וגם קצין קרבי בעברו, שחר לא העלה בדעתו להצטרף ללחימה. אני זקן מדי בשביל זה, אמר, למרות שלא היה בן יותר מ־35. נפשו קצה בצבא שלנו כבר מזמן בגלל כל מיני אי־סדירויות ומעשים לא חייליים שהיה עד להם בזמן שירותו הצבאי. שחר לא שקל להתנדב, כי הוא לא היה אדם נדיב. גם אנחנו, ליאת ואני, לא יכולנו להתנדב ולקחת חלק במאמץ המלחמתי. למרות תחושה מעומעמת ומביכה של חובה שהתגנבה לליבנו לא הייתה לנו היכולת המינימלית הדרושה להתנדבות למאמץ המלחמתי, ולמעשה היינו חסרות תועלת לחלוטין מהבחינה הזאת.

ישבנו בסלון שלנו עם שחר וניסינו להעביר את הזמן, כמו שתמיד אנחנו משתדלות לעשות. בגלל שאני הייתי עסוקה לרוב בעבודה רוחנית, ליאת הייתה היחידה בבית שעקבה אחרי החדשות. כשהייתה רעבה היא הייתה נוטשת לזמן קצר את העמדה הנצחית שלה על הספה ועוברת למטבח, מכרסמת שם מעל השיש פיתה ישנה עם טחינה מאתמול, בוהה ולועסת כמו עגלה באחו. לא היה סיכוי שתתפוס אותי מתפעלת מדמותה המרושלת בשיער הקצר השחור מתחת לנברשת הזכוכית שהאירה את המטבח. היא רכנה מעל השיש כדי שהטחינה לא תנזל על הרצפה. ליאת שלי! נאנחתי. רציתי רק שתהיה מרוצה והייתי מוכנה ללכת דרך ארוכה כדי לגרום לזה לקרות. אם ליאת לא הייתה שמחה הרגשתי שנכשלתי, ובגלל שלא הייתה שמחה מטבעה היא העניקה לי את הזכות לחיות בתחושת כישלון מוצדקת. נכשלתי, חשבתי לעצמי בייאוש כשראיתי עד כמה ליאת אומללה, עד כמה כל המאמצים הכבירים שלי לעודד אותה עולים בתוהו, ונתתי לעצמי להתמסר כל כולי לתחושת הכישלון. אין דבר מתוק מההצלחה, אמר תאלס החכם באדם, אבל הכישלון מתוק ממנה, והוא נמשך יותר.

ככל שהתארכה המלחמה ליאת נעשתה מרירה ורגזנית יותר. היא הייתה מלאת שנאה. היא שנאה את כולם, לא הייתה בליבה שום אהבה, שום תחושה נעימה של ביחד. מדי פעם היינו מעירות זו לזו כמה הכול מכוער, כמה מוזנח הכול ונורא. ליאת קוננה על התרבות, על מצבה העלוב של האמנות שהרימה ידיים והפסיקה לתפקד. היופי עצמו כאילו נבהל וברח ממה שקורה, משאיר אותנו בלי אוויר. היו עוד דברים שהפסיקו לתפקד. חיינו בעולם דיסטופי ורק החתולה שלנו סמירמיס המשיכה כרגיל בעולם החתולים שלה, היא ושחר. ליאת ואני היינו מתלהטות בשיחה נואלת על המצב, לא היה לנו שום דבר מעניין או מקורי לומר על המצב הזה, הסתפקנו בהתמרמרות בהמית ובתלונות מרגיזות. בגלל זה שחר נראה לנו עוד יותר מרשים, שותק לו מלכותי ורב הוד בכורסה, מלטף את הספינקס השחורה באדישות נשגבת.

למרות שנמנעתי בעיקרון במשך שנים מלהיכנס למטבח, שהיה נתון לשליטתה הבלעדית של אנאבל, המשרתת שלנו, כשעלתה הקריאה לאפות עוגות לחיילים לא יכולתי לעמוד בתשוקה באמת לעשות את זה. אני הולכת לאפות עוגה לחיילים, אמרתי לליאת בארוחת ערב.

איזה עוגה? שאלה ליאת.

איזה עוגה? חזרתי, לא מבינה.

איזה עוגה תכיני, אמרה ליאת בסבלנות נאורה.

אני לא יודעת, אמרתי. איזה עוגות יש?

ליאת אמרה שיש עוגות מכל הסוגים. יש בחושות, יש קרות, יש עוגות שוקולד, עוגות גבינה, עוגות שמרים ומבצק עלים, יש עוגות תפוחים ויש…

טוב! אמרתי. הבנתי. אני אכין עוגה שקל להכין אותה. לא משהו מסובך, כי אין לי הרבה ניסיון באפיית עוגות.

היא חייכה והמשיכה לעבוד על החביתה שלה. את החביתות היא תמיד אכלה עד הסוף. הסתכלתי על ליאת והבנתי פתאום שזה החיוך הראשון שמעקם את שפתיה הדקות והיבשות מזה ימים רבים. גם אני חייכתי, שמחה שהצלחתי לשעשע אותה, והתפלאתי כמה צודקים אלה שאומרים שמי שתורם לאחרים בעצם תורם לעצמו, ושהנדיבות היא דבר משתלם.

סיפרתי לאנאבל על כוונתי האצילית לאפות עוגה לכוחות הלוחמים. אנחנו צריכים לפנק אותם, אמרתי, וחוץ מהמטרה הבסיסית, לספק להם מזון כדי שיוכלו להגן עלינו בגופם, העוגה לחיילים גם מעלה את המורל ותורמת לתחושת הסולידריות הכללית. אנאבל אהבה את כל החיילים. הם כולם היו בעיניה ישו קטנים, כי היא הייתה קתולית. היא הייתה שמנמנה ולבשה שמלת מיני פרחונית שומטת לסתות, ולמרות שדיברה לפעמים היה רושם שהיא שומרת את המחשבות שלה לעצמה, מה עוד שהיא חשבה אותן מן הסתם בפיליפינית. איזה עוגה את רוצה לעשות? היא שאלה, מגהקת. שמתי לב שהיא קצת שתויה.

עוד פעם השאלה הזאת! מאיפה לי איזה עוגה להכין? אמרתי ואיפרתי בכיור. אני לא מבינה בזה כלום. בגלל זה קראתי לך, אנאבל.

אנאבל עמדה מולי שותקת. לא היה לה חשק במיוחד לעזור לי, ואפשר היה להבין שהיא מעוניינת לחזור להנאות הפשוטות שחיכו לה בכוך שלה.

תכיני עוגת שוקולד בחושה, נשמעה קריאה מהסלון.

עוגת שוקולד בחושה? אמרתי, מבולבלת. מה זה?

ומעל זה אפשר לפזר אבקת סוכר, המשיכה ליאת, ואולי גם קצת קוקוס.

קוקוס? אמרתי. אנאבל, יש לנו קוקוס?

יש! אמרה אנאבל.

היא נאנחה והפעילה את התנור אפייה. תנור אפייה תמיד הזכיר לי רק דבר אחד. את יודעת שסילביה פלאת התאבדה עם תנור אפייה? אמרתי לאנאבל. היא דחפה לשם את הראש ומתה משאיפת גז, כששני הילדים הקטנים שלה ישנים למעלה. זה כנראה היה תנור גז, אמרתי. והתנור שלנו הוא תנור חשמלי. אנאבל לא ידעה מי הייתה סילביה פלאת, אבל אם לה היה תנור משלה היא בטוח לא הייתה מתאבדת איתו. היא הוציאה מהמקרר ביצים. היא שמה על השיש קמח. גופה השופע בשמלת המיני הפרחונית נראה מותש, וחשבתי לעצמי שכמו שהמלחמה משפיעה על כולם, היא משפיעה מן הסתם גם עליה.

מה נראה לך שחושבת ומרגישה הפיליפינית שלנו בקשר למלחמה? שאלתי את ליאת כשעזבתי את אנאבל במטבח, להמשיך בעבודה, וחזרתי לסלון, להציק לה כמו שאני עושה כל הזמן. אזעקה נשמעה. אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר. ליאת קיללה. אנאבל, כמו תמיד, הצטלבה והתחילה להתפלל. הלכתי להביא את סמירמיס ואז נכנסנו כולנו לממ"ד המשוכלל וחיכינו. צמד פיצוצים נשמע מעלינו, ואז עוד שלישייה. וזהו.

חיכינו עוד דקה ואז אמרתי, יפה מאוד! ויצאנו מהממ"ד, כל אחת לענייניה: ליאת לספה שלה, לבדוק בחדשות את המטח ותוצאותיו, אני לכורסה שלי, כדי להסתכל עליה ולהשתעמם, ואנאבל למטבח, להמשיך להכין את העוגה לחיילים.

שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה שחר הלך לשם. הוא פשוט התגייס והצטרף לכוחות הלוחמים. זה שינה מקצה אל קצה את חוויית המלחמה שלנו והרחיב מאוד את הסדק שנפער בינינו לבין המציאות. לא הבנו למה הוא הלך. זאת לא הייתה אי־הבנה מוסרית או מצפונית אלא משהו עמוק יותר, הרבה יותר: אי־הבנה שלמה ומוחלטת, כמו כששומעים מילה שלא יודעים מה היא אומרת או מנסים לחשוב מה קורה בתוך ראש של חתול. לא הבנו, זאת הייתה שפה זרה שלא יכולנו ללמוד. על אי־ההבנה הגמורה נוסף עוד גורם, והוא העובדה המערערת שגם שחר לא הבין. כל העניין היה אי־הבנה גדולה.

חודש לא שמענו ממנו. היינו שלוש נשים וחתולה שנמקות לבדן מרוב חרדות ודאגות ללוחם שלהן, וקרה שחיפשנו את שמו ברשימות ההרוגים. כשחייל הולך למלחמה הוא לוקח איתו, בחוסר התחשבות שאין דומה לו, את כל יקיריו ואהוביו, הוא משליך אותם יחד איתו אל תוך המלחמה, אם הם רוצים ואם לא. חלק מאותם יקירים ואהובים לא מעוניינים להיות מושלכים אל תוך המלחמה. מטעמי בריאות הם מעדיפים לשמור על עמדה של צופים, צופים עצובים ואומללים אמנם ובכלל לא נלהבים, אבל מבחוץ. אנאבל התפללה הרבה למריה הבתולה שתשמור על שחר שלנו. קינאתי בה. לה יש את הבתולה הנפלאה שתמיד עוזרת לה, ומה לי יש? חשבתי מדוכדכת כשראיתי כמה מריה תורמת לאנאבל וכמה אני עצמי יכולתי להיעזר בה אילו רק הייתי מקבלת את החינוך המתאים. ואמנם, אחרי קצת יותר מחודש התפילות עזרו ואם האלוהים החזירה אלינו את שחר. שחר חזר אלינו בריא ושלם, עד כמה שאפשר לייחס ליצור מפורק ושבור כמוהו תכונות כל כך חיוביות. הוא הופיע פתאום בסלון שלנו כמו התגלות, כמה דקות אחרי שיצאנו מהממ"ד באותו ערב אחרי עוד אזעקה, חמוש ברובה ולבוש מדים, שיערו הבהיר סתור ונעליו הצבאיות הגבוהות מכוסות באבק המדבר.

ליאת, אמרתי לליאת שראשה היה תקוע במסך. כשהרימה אהובתי את מבטה וראתה את שחר עם מדים ונשק, עומד בקצה הסלון לאה ועצוב והחתולה השחורה מתחככת בלי שום בושה בנעל הצבאית שלו, היא פלטה יפחה. הוא היה מקסים ושובר לב כשעמד כך בפתח, מחייך את חיוכו הכחול, נבוך קצת מהשיבה לאזרחות. הוא חזר אלינו ישר מהדרום, מהלחימה ברצועה. אנאבל הציצה מהמטבח וגם היא השתאתה למראה שחר, ליופיו ועיניו הכחולות, כי אכן לאחד האלים הוא דמה. על כתפו היה שמוט אם־16 מנוסר. המשרתת פלטה קריאת אימה והצטלבה. אחרי רגע קצר של קיפאון היא מיהרה אליו לתת לו חיבוק, והקנה הקצר התחכך קר ונוקשה בירכה השמנמנה. 

תן את הרובה, אמרתי.

הוא נתן לי את הרובה האישי שלו והתיישב בכורסה, מעקם את שפתיו היפות במרירות. אנאבל מיהרה לחזור למטבח, לטרוח שם על העוגה. היא הייתה מודאגת. כולנו היינו מודאגות. מה קרה לו שם, במלחמה? מה הוא עשה וראה?

שחר רק עצם את העיניים ושתק.

אנאבל נשמעה מתייפחת במטבח. המתח הכריע אותה.

גמרת עם העוגה? צעקתי לה לשם. היא ענתה שהעוגה בתנור.

אני אופה עוגה לחיילים, אמרתי לשחר.

הוא רבץ בכורסתו בעיניים עצומות, חצי רדום.

איזה עוגה? הוא שאל.

הסתיו נמשך ונמשך ופה ושם ירד גשם. זה היה גשם עצבני שכמו תמיד ניתך עלינו בלי שום עדינות, בלי חביבות, ולכן קוראים לגשמים אצלנו גשמי זעף. אנאבל פינקה את החייל שלנו כמיטב יכולתה. היא עשתה הכול כדי שלא יחזור למלחמה, מתוך חשש שאם יחזור לשם היא לא תראה אותו עוד לעולם. סמירמיס החתולה רבצה עליו כל הזמן. מהר מאוד היא ושחר נהפכו לזוג, בעיקר ביוזמתה. היא בטשה בבטנו בציפורניה החדות והכאיבה לו, והוא קילל אותה וקרא לה "חידה בזויה". כמו כולם, גם היא פשוט התיישבה עליו.

כשהצבא ראה ששחר לא חוזר, הוא שלח לו הודעה בוואטסאפ שהוא נדרש להתייצב. שחר צחק. הוא אמר שאין להם מספיק בתי כלא בשביל לשים שם את כל הנפקדים והעריקים מהמלחמה. כעבור יומיים הופיעה אצלנו בבית קצינת הקישור שלו, צעירה נאה, בהירת שיער, במדים מגוהצים, שנראתה מאוד מסודרת ומסורה לתפקידה. בת כמה את? שאלתי אותה. היא הייתה בת 23, קצינה במילואים. איך סידרת לך כאלה מדים יפים? החמאתי לה כשהושבתי אותה בכורסה. היא הייתה יפה ומושכת, וראיתי שגם ליאת לא נותרת אדישה. עיניה האפורות נחו תכליתית על שחר, הקצין שלה, שהיה שרוע בכורסה יחף, לבוש בטריקו לבנה ישנה. על בטנו רבצה הסמירמיס השחורה, בגבה לנציגת הצבא.

באת לגייס לנו את שחר? שאלתי כשאנאבל הכינה לה כיבוד במטבח.

שחר כבר מגויס, ענתה הקצינת קישור שלו. כרגע הוא נחשב אצלנו נפקד, והעונש על נפקדות בזמן מלחמה… היא הסמיקה ולא גמרה את המשפט.

מה העונש? שאלה ליאת, גם היא מסמיקה. עוד לא התחיל המשא ומתן וכבר השתיים האלה סמרו כמו שתי חתולות שנלחמות על חתיכת בשר.

אני אמרתי שהעונש על עריקה בזמן מלחמה צריך להיות חמור מאוד כדי שכל היתר שרוצים לברוח יוותרו על הרעיון.

כמה עריקים יש לך? ליאת שאלה את הקצינה, ששמה היה פזית.

פזית נעה באי־נוחות בכורסת היוקרה. מדי הזית שלה נראו חדשים. בהדרכה הקצרה שעברה לא הספיקו לתרגל מגע עם אזרחים, והיא הייתה רק אחת מרבים שנשלחו לחזית בלי הכשרה מתאימה. היא אמרה שלהפך. רבים מתנדבים. הצבא מתקשה לעמוד בזרם הפניות.

מצוין, אמרתי. אם ככה אז אין שום בעיה.

ליאת לא יכלה עוד להתאפק. למה ששחר ירצה להילחם, היא התפרצה בזעם, בשביל שלטון דיקטטורי שרוצה לרצוח אותו? זה נראה לך הגיוני?

הקצינה אפורת העיניים שלנו מצמצה. היא לא ידעה איך לאכול את הרדיקליות של ליאת. הצבא הוא של כולנו, היא גמגמה, מה שאת אומרת לא נכון.

סמירמיס שכבה על שחר, מגרגרת ונועצת בו ציפורניים מלאות תאווה. הוא נמנם, מקשיב לפעימות ליבה החתולי של השחרחורת שלו.

אמרתי לפזית ששחר חשוב לנו. אין מצב שניתן לו ללכת, אמרתי לה, אני בטוחה שאת יכולה להבין את זה. הדלקתי סיגריה ששלפתי מקופסת כסף יפהפיה והצעתי גם לה. לא היה כמובן סיכוי שתעשן איתי אבל ליאת דווקא לקחה סיגריה, ואפילו אנאבל הסכימה לסיגריה והלכה לעשן אותה במטבח. הסלון התמלא עשן. נעשה מחניק.

אולי, אמרה הקצינה, משתעלת, אפשר לפתוח חלון?

מה? אמרתי. עם המיזוג פועל?

לסמירמיס העשן לא הפריע. היא שכבה על שחר וגרגרה באלימות. ליאת נעצה בקצינה פזית מבט מטורף מרוב כעס ועישנה.

פזית אמרה שהיא מבינה את המצוקה אבל הצבא צריך את שחר ושחר צריך לחזור. זה החוק, היא אמרה, משתעלת, זה לא עניין של בחירה. היא הזכירה לנו שגברים רבים עזבו מאחור נשים וילדים קטנים כדי למלא את חובתם, אבל ליאת אמרה שזה לא חוכמה. לברוח מהמשפחה זה זכות, היא אמרה. ובאמת שומעים אותם אומרים תודה כל הזמן. שחר ברח מהמשפחה שלו אלינו. הוא לא צריך את המלחמה בשביל זה.

פזית החליקה בידה על מכנס הזית וממש אפשר היה לשמוע את רשרוש הבד על הירך המחוילת. היו לה עוד כמה דברים להגיד ואז היא קמה מהכורסה ולפני שעזבה את הסלון שלחה מבט אפור אחרון בקצין הפגום שלה ששכב בכורסה יחף, מנמנם, והשחורה המשוקצת מכורבלת עליו. מחכים לשחר מחר בבוקר בנקודת האיסוף באזור שדרות, ממש על גבול עזה, אמרה כשליוויתי אותה לדלת. אם הוא לא יבוא זה יהיה חמור מאוד. להיות עריק, אמרה אחרי שכבר יצאה, מסתובבת אליי, זה דבר שגורר עונש חמור. אני מבקשת שתזכרו את זה. מדובר בדבר מאוד לא נעים.

תודה שאת מיידעת אותנו, אמרתי לה לפני שסגרתי את הדלת, זה מאוד נחמד מצידך.

כשחזרתי לסלון ליאת הסתכלה בשחר, שכבר ישן. הוא נשם בשלווה, ושתינו חייכנו בנחת. הוא היה שלנו, והביקור של הקצינה נראה לנו יותר כמו סוג של פישינג מאשר איום ממשי. יש להם מספיק על הראש גם בלי להתעסק דווקא בשחר, הסכמנו בינינו. אבל כשדיברתי אחר כך עם בת אל מה יפית, העורכת דין שלי, כדי לברר את המצב, התקבל הרושם שאולי יש סיבה לדאגה. אחרי שעשתה כמה בירורים מה יפית הודיעה לי שלמרות ששחר בעצם התנדב, הוא חויל ונחשב לחייל לכל דבר. חוץ מזה נודע לה ששחר הוא מפקד גדוד. חסרים להם כרגע מפקדי גדוד, היא אמרה, וזו הסיבה שהצבא טרח לשלוח אלינו הביתה את פזית.

שחר יא נבלה, הערתי אותו בבעיטה קלה שהבריחה את סמירמיס. אתה מפקד גדוד?

שחר שרק התעורר הכחיש. מה פתאום, הוא אמר. נראה לך?

שמעת? אמרתי למה יפית. שחר אומר שזה לא נכון.

מה יפית הסבירה לי שהצבא העלה את שחר בדרגה ומינה אותו למפקד גדוד בעזה בזמן שהיה נפקד. הם מאוד רוצים אותו, היא אמרה. אפשר להגיד שהגדוד ממש מחכה לו, שיפקד עליו. הם מתאספים מחר בנקודת האיסוף ליד שדרות. היא הוסיפה שזה גדוד מילואים בלי הרבה מוטיבציה וברור שאם יגלו שהמפקד ערק זה ישפיע על רוח הלחימה של הלוחמים.

אבל הוא לא המפקד! אמרתי לה, מאבדת את הסבלנות.

את זה הצבא קובע, לא אני ולא את, היא אמרה.

שיזדיין הצבא! צעקה ליאת מהספה.

היא שמעה הכול כי השיחה התנהלה בספיקר וגם שחר שמע, ממעמקי נמנומו.

בזמן הנפקדות שלו שחר חזר לשגרה. הוא פשוט המשיך כמו קודם, כאילו אין מלחמה. השכם בבוקר היה הולך לגן שלו בבית של השטיינרית ועובד שם עד הערב. הוא עדר, גזם, דישן, פינה את הגזם, עקר ושתל. הוא אהב לעבוד קשה. הזקנה צפתה בו מהחלון הפנורמי הגדול של הסלון שלה כשהיא יושבת בכורסה ועל ברכיה עיתון. רוב הזמן היא לא ראתה אותו, אבל לפעמים הוא הגיח ממעמקי הגן לכמה רגעים ותמיד היה גם את טקס האספרסו הקצר בסוף היום, כשהוא סירב לשתות איתה אספרסו. השטיינרית לא זכתה להרגיש שהיא באמת חלק מהביחד המלחמתי עד ששחר הודיע לה שהוא מתגייס. כשהלך למלחמה היא נפרדה ממנו בלב הומה ובבקרים, כשישבה בכורסה וצפתה נוגות בגנה העזוב, הייתה נעקרת מחזה אנחה של עונג מרוב הקרבה ואהבת המולדת. שחר היה בעיניה החייל המושלם. הוא היה חרוץ כל כך, נבון ומוכשר, יעיל ונחוש ועם זאת אדיש, הוא היה ברוש לבדו, ברוש לבדו איתן. אחרי קצת יותר מחודש הגנן חזר מהחזית כחול עיניים ושזוף כמו לורנס איש ערב, מלבד העובדה שערב לא עניינה אותו בכלל. רק לגן שלו הוא דאג, והגן היה מוזנח. הצמחים התייבשו. עשבים שוטים השתלטו על הפרחים האהובים שבעבר מילאו אותו שמחה. רוב השיחים כבר חלו ומתו, וגם אלה שעוד חיו כבר היו אבודים. הוורדים הנהדרים שפרחו בשפע סמיך של עלי כותרת בצהוב עז ובוורוד מלטף ולפעמים באדום בוער והפיצו ניחוח כבד וחושני, כמעט מחניק מרוב מתיקות מגונה, נבלו. הם נהפכו לגרוטסקות דוקרניות חסרות צבע ועכשיו היה צריך לעקור אותם. שחר עמד לבדו בגן והשקיף על החורבן. ענפי העצים רשרשו ברוח מעל לראשו. ציפור שלחה ציוץ צורמני. טרטור של מסוק נשמע מכיוון החוף. אחרי שסקר את הגן החרב בעיניו הכחולות הערניות, הוא קפא במקומו כמו פסל שניצב שם כבר אלפי שנים, פסל עתיק של גבר מלא חן שפגעי הזמן ששחקו אותו וכרסמו בו הוסיפו לדמותו קסם נוגה. הוא עמד קפוא במקומו. זה לקח כמה דקות, הוא כיבה את עצמו לצורך עבודות תחזוקה ונכנס למצב שינה. אחר כך, אפוף ברשרוש ענפי העצים ברוח, הופעל מחדש. שחר התחיל ללכת. הוא הסתובב ופנה בשביל אל מחסן הציוד שבקצה המרוחק של הגן, לקחת כלי עבודה.

בצהריים, בשיא החום, התקשרה אריאלה, אשתו של שחר. מה קורה עם שחר? היא שאלה. למה הוא לא במלחמה? בעלה היה קצין והיא הייתה גאה בזה.

שחר בסדר, אמרתי. תודה שאת שואלת. מאז ששחר חזר מהמלחמה הוא העדיף להתמקם אצלנו ושחרר אותה מנוכחותו, והתקשורת ביניהם התנהלה בעיקר דרכי. לאריאלה לא היה חשק ולא הייתה סבלנות לדבר איתו. העובדה שאנחנו נותנות לו להיות אצלנו הייתה לה מקור של פליאה והקלה, היא לא הבינה איך מישהו מסוגל לסבול אותו.

עד מתי הוא חושב לברוח? היא אמרה. ברור לך שזה עומד להימשך שנים.

שחר לא מעוניין, נפלט לי בטיפשות.

שחר יעשה מה שאומרים לו, היא אמרה. 

בדיוק, הסכמתי.

ליאת הסתבכה עם המאמר שלה על המצב. הכול נראה מיושן, המציאות נראתה מיושנת, ולכן זה לא מפליא שגם המאמר שלה נראה מיושן. היה נדמה לי שהיא הזדקנה פתאום בכמה שנים וקרה שתפסתי את עצמי מרחמת עליה בגלל המצב. היא הייתה כל כך חיוורת וסובלת, פחדתי שתתפורר. גם על אנאבל ריחמתי. ועל שחר. ריחמתי על כולנו, בשני הצדדים. הייתי קדושה. רגשות של אהבה, של חיבה ושל אהבת השלום תמיד היו מיסודות האופי שלי. אבל על סמירמיס לא ריחמתי. היא לא הובאה אלינו הביתה בשביל זה ויש לציין בהערכה שעל החתולה השחורה שלנו, שכמו כל היתר מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, לא היה צורך לשפוך שום רחמים.

.

שולי ספיר היא סופרת ועורכת. ספרה הראשון, "הבנאדם", הופיע בהוצאת בבל ב־2019. ספרה השני, "ליאת והבלונדה", הופיע בהוצאת שתיים ב־2022. "ליאת והמלחמה" הוא סיפור מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "סביבה עוינת", קטע מתוך רומן בכתובים מאת מאיה מיכאלי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן