חופשי ומאושר
דורי פינטו
.
.
בשבת טייל דניאל עם אשתו ועם שני בניו, תאומים בני חמש, לא הרחק מעיירת מגוריהם בדרום נורבגיה. במעילים עבים, כובעים וכפפות, הם יצאו מהמכונית, עלו לנקודת תצפית המוכרת להם מטיולים קודמים והביטו על מקום שבו נחל צר וקפוא התרחב לאגם קפוא קטן. אם ובת שהחליקו על הקרח הניפו ידיהן לעבר המשפחה הקטנה. אשתו והתאומים הרימו ידיהם בתשובה. אשתו הסתכלה עליו. הוא הותיר את ידיו תחובות בכיסי המעיל.
הוא נולד וגדל בתל אביב, וזמן קצר אחרי שהחלה האינתיפאדה השנייה עזב את ישראל, בכוונה לא לחזור אליה לעולם. הוא פוטר מעבודתו בחברה שעסקה בארגון ביקורי קבוצות צליינים, וחשש שייקרא למילואים בשטחים. אביו הציע לעזור לו עד שימצא עבודה חדשה, והוסיף שלדעתו לא יהיה נורא כל כך אם במשך כמה חודשים גם הצליינים וגם הערבים ישבו בבית והצבא יעשה בינתיים סדר, אחת ולתמיד.
בכל זאת בא פעמיים לביקורים קצרים: הפעם הראשונה כעבור חמש שנים והשנייה כעבור חמש־עשרה, כשאביו לקה באירוע מוחי. לאחר שאביו התאושש ונשאר עם מגבלות תנועה מסוימות בלבד, החליט שזהו זה, הוא לא יחזור יותר לארץ אף פעם, גם לא לביקור. בזמן הביקור השני הוא היה כבר כמעט בן ארבעים אבל עוד לא הייתה לו משפחה משלו. הוא גר אז בהולנד.
.
נעשה מעונן ושלג קל החל לרדת. הם חזרו למכונית והתחילו לנסוע לביתם. כביש צר, פחות מעשרים קילומטרים מפותלים ברובם, יער מושלג בצד אחד ונהר קפוא בצד האחר.
הוא העביר את אצבעותיו על מסך המגע של המכונית והחליף תחנות רדיו עד שחזר לתחנת השידור הארצית, 1P, שממנה התחיל. עכשיו שידרו שם כתבה על בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג ועל ישראל, שהואשמה על ידי דרום אפריקה ברצח עם. הכתב סיים לדווח על הטיעונים של דרום אפריקה ועבר לדבר על התשובה של ישראל.
"תעביר בבקשה תחנה," אמרה אשתו באנגלית, "אני לא רוצה שהם ישמעו את זה."
.
לאחר שבעה באוקטובר הוא התעניין יותר במה שקורה בישראל. הוא נכנס כמה פעמים ביום לאתרי חדשות ישראליים והיה בקשר תדיר יותר עם הוריו, בעיקר עם אימו. הוא גם הצליח למצוא את כתובת המייל של ערן, חבר קרוב למדי שלו מתקופת השירות הסדיר, שגר בקיבוץ גבולות. ערן הודה לו על ההתעניינות וכתב שממש במקרה המחבלים לא הגיעו לקיבוץ שלהם, ושהוא ומשפחתו בסך הכול בסדר. לא היה המשך להתכתבות. כעבור חודשיים כבר התעניין פחות במה שקורה בישראל ובעזה.
.
הוא דילג שוב מתחנה אחת לאחרת ולבסוף כיבה את הרדיו. מאחור התאומים רבו. אחר כך הם צחקו, אחר כך שוב רבו ואחר כך השתתקו. התנועה בכביש הייתה דלילה. תוך כדי הנסיעה האיטית הוא חשב על המייל שקיבל לפני שלושה ימים מאימא שלו. היא שאלה אם יש סיכוי שבפסח הקרוב, בעוד קצת יותר משלושה חודשים, אם כל העניין הנורא הזה של המלחמה יהיה כבר איכשהו מאחורינו, הוא בכל זאת יבוא לביקור בארץ עם אשתו והילדים. הוא הפנה מבט מהיר אל אשתו והחזיר את עיניו לכביש. לפעמים, כמו ברגע הזה, כשהרגיש מרוחק ממנה, הוא קרא לה בתוך ראשו "הנורבגית", וחש תחושת שחרור גסה אבל נעימה.
הכביש התיישר מעט והוא הביט בה שוב. היא פתחה את פיה. תחילה נראתה כעומדת לפהק ואחר כך כעומדת לומר משהו, אולי משהו על המבט שהפנה אליה קודם. אבל אז כנראה התחרטה וסגרה את פיה. הוא חזר להביט קדימה.
כמאה מטרים לפניהם יצא מהיער אייל גדול. ממש באמצע הכביש הצר האייל נעצר, הסתובב ימינה והסתכל ישירות במכונית המתקרבת אליו. קרן אחת שלו הייתה מפוארת, מתפצלת, והשנייה שבורה קרוב לבסיסה. אשתו הביטה לאחור אל התאומים ואמרה להם בנורבגית: "אֶה! תראו מי נשאר כאן מחג המולד." הוא כבר ידע נורבגית היטב, גם לקרוא ולכתוב.
כשהסתכל במראה הוא ראה את הילדים דוחפים את עצמם קדימה במושבי הבטיחות ומתאמצים להביט אל השמשה הקדמית דרך הרווח שבין הצוואר שלו לצוואר של אשתו. יד של אחד מהם נגעה בכתפו. הוא ציפה שהחיה הגדולה תכף תזוז מהדרך, כמו שקורה תמיד. הוא בלם בלימות קצרות כדי לא להחליק על שכבת השלג והקרח הדקה שעל הכביש. האייל המשיך לעמוד ולבהות בהם. רגע לפני שהמכונית נעצרה לגמרי היא החליקה מעט קדימה ופגעה בו. האייל המשיך לעמוד, אחר כך נסוג שני צעדים, כופף את רגליו האחוריות ונחת על ישבנו, כאילו לא בגלל הפגיעה הקלה אלא בגלל ההפתעה.
אשתו יצאה מהמכונית, פתחה את הדלת האחורית, שחררה במהירות את התאומים ממושבי הבטיחות ומשכה אותם החוצה. היא לקחה בידה את המעילים הקטנים שכפפות קשורות לשרווליהם, סובבה את ראשי הילדים לאחור, הצביעה אל עבר נקודה מרוחקת ואמרה, "בואו, נלך לשחק שם בשלג."
הוא הביט בהם דרך המראה מתרחקים. אחד התאומים הביט לאחור מעבר לכתפו הימנית והאחר מעבר לכתף שמאל. המכונית הסתירה מהם את מה שבחזיתה.
.
האייל ניסה לקום אבל קרס על צידו. דניאל יצא מהמכונית ונשען על הפגוש הקדמי. עינו הפעורה של האייל הביטה לשמיים. לא נראתה עליו אף טיפת דם, אבל היה ברור שהוא מת. דניאל שחזר בראשו את ההילוך המתנדנד עם הקרן האחת ואת העמידה המוזרה מול המכונית המתקרבת, והסיק שהאייל היה כנראה חולה או פצוע עוד לפני הפגיעה.
הוא ידע שמקפידים מאוד בנורבגיה, ובייחוד באזור הזה, על החובה להודיע במקרים כאלה למשטרה או לממונה על היערות ועל חיות הבר. עד שאנשי הרשויות מגיעים יש לנסות להזיז את החיה המתה לשולי הכביש ולסמן אותה במשולש אזהרה. ההוראות נכתבו במפורט בשלט שהוצב ביציאה מהעיירה שלהם, והוא קרא אותן פעמים רבות. נאמר שם גם שבשום פנים ואופן אין להשליך פגרי חיות שנפגעו מכלי רכב לנחלים, לנהרות, או לפיורד. כמו במכשירי הטלפון הניידים של כל התושבים באזור, גם במכשיר שלו נשמרו מספרי הטלפון של המשטרה המקומית ושל האחראי האזורי על היערות וחיות הבר.
הוא התחיל להזיז את האייל מהכביש. תחילה משך את רגליו האחוריות, אחר כך את הקדמיות, ושוב חזר לאחוריות. בכל משיכה הצליח להזיז את החיה המתה רק כמה סנטימטרים. נדמה היה לו שבכל רגע היא נהיית כבדה יותר. אחרי שהצליח להעלות אותה על השלג ועל הצמחייה שלצד הכביש התחיל לגרור אותה לעבר הנהר הקפוא. השערות הקצרות של הפרווה החומה היו סמורות. במדרון הקטן כבר היה קל יותר לדחוף ולמשוך. כשהגיע כך לנהר הצליח במשיכה להפיל את הגווייה אל משטח הקרח. נשמע קול חריקה, והוא מיהר לאחוז בשורש קפוא שהזדקר מהאדמה ולהרים את עצמו בחזרה אל הגדה. משם דחף ברגלו את הקרן האחת, והגוף החום הגדול נע והחליק על הקרח, מסתחרר שם באיטיות הלאה. כשהגיע לעיקול הנהר כבר נראה כבול עץ.
הסימנים היחידים למה שקרה היו השיחים הרמוסים והנקיים משלג במסלול הגרירה מהכביש אל הנהר וכתם קטן בחזית המכונית. הוא הוציא מתא הכפפות מברג וגירד בקלות את הכתם החום־אדמדם שכבר קפא.
.
הכביש היה צר מכדי שיתאפשר לו לסובב את המכונית לכיוון הנגדי. הוא נסע בהילוך אחורי בזהירות עד שהגיע אל אשתו ואל התאומים. הם חיכו לו לצד הכביש, במקום שבו הייתה רחבה קטנה שנועדה לעצירה במקרה של תקלה, או כדי לאפשר מעבר של כלי רכב גדולים שנוסעים בכיוון הנגדי. התאומים ואשתו זרקו כדורי שלג זה על זה וצחקו. אשתו ניגשה לחלון המכונית. כשפתח אותו הכה בפניו האוויר הקר. היא שאלה בלחישה מה היה, והוא ענה שהאייל קם בסופו של דבר על רגליו וחזר אל היער. בהתחלה הוא עוד התנדנד, כן, אבל אחר כך כבר ראה אותו רץ, חופשי ומאושר.
אשתו והילדים נכנסו למכונית המחוממת ופשטו את המעילים. כשעברו שוב במקום שבו פגשו את האייל הוא הצביע לעבר היער ואמר: "הנה, כאן הוא נכנס בחזרה ליער. אפשר עוד לראות בשלג את העקבות שלו."
"כן," אמרה אשתו, "אני חושבת שאני רואה."
השעה הייתה כמעט ארבע אחר הצוהריים והתחיל להחשיך. הוא הביט קדימה בכביש הצר והמתפתל כשאמר בעברית: "אני הרגתי אותו, זרקתי אותו לנהר, לא דיווחתי לאחראי על חיות הבר ושיקרתי לאימא שלכם."
ילדיו ואשתו לא הבינו מילה, אבל אשתו הגיבה. היא אמרה את שמו שלוש פעמים בניגון המלעילי הנורבגי שלה. "דניאל, דניאל, דניאל," כמו שהייתה אומרת כשביקשה ממנו שיפסיק לאכול יותר מדי, או לישון יותר מדי, או לשתות יותר מדי. במצבים האלה נשמעה ההטעמה הזו של שמו כמופנית אל איזה דניאל אחר. הוא הביט אליה וחייך. גם היא חייכה אליו. כעבור רגע הבעתה השתנתה. היא הסירה את משקפיה, ועצב התפשט על פניה היפות. כאילו בכל זאת הבינה משהו מהעברית המתרוצצת באי־שקט בתוך ראשו. הוא החליש את עוצמת המזגן והאט עוד את מהירות הנסיעה.
אחרי שנסעו בשקט עוד שניים או שלושה קילומטרים התעורר בו חשק למצוא בספוטיפיי את השיר ההוא מהסרט "תלמה ולואיז", שראה כשהיה בן חמש־עשרה בבית הקולנוע בדיזנגוף סנטר, ולשמוע אותו בפול ווליום. הוא לא הצליח להיזכר בשם השיר וגם לא במנגינה שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהעז להזמין ילדה לסרט. שמה היה יעל. הוא זכר בערך איך נראתה וזכר שהיה מאוהב בה. זמן קצר אחר כך היא עברה לגור באחד הקיבוצים שעל גבול עזה, ניר עוז או נחל עוז, שעכשיו מוזכרים כל הזמן בחדשות מהארץ. כשהיה בצבא פגש אותה פעם במקרה, והיא סיפרה לו שאחרי שנתיים בקיבוץ חזרה עם משפחתה לעיר. כלומר אין מה לחשוש שהיא או מישהו מבני משפחתה בין הנרצחים או בין החטופים. בעצם, חשב, אפשר לכתוב בתיבת החיפוש "תלמה ולואיז" ואז ודאי יעלה פלייליסט עם כל המוזיקה מהסרט. אומנם מסך המגע של המכונית החדשה משוכלל ונוח לשימוש, אבל לאחר מחשבה נוספת החליט שזה קצת מסוכן להתעסק עם הספוטיפיי תוך כדי נהיגה בכביש הצר, כשהשלג נהיה סמיך יותר ויותר.
התאומים נרדמו. פניהם הזהות שהשתקפו במראת המכונית היו דומות לפניו דמיון מזעזע.
.
כשהחנה את המכונית על יד ביתם גם אשתו כבר ישנה. הוא כיבה את המנוע. בצד השני של הרחוב, מתחת לעמוד תאורה, נשענו על גדר נער ונערה עטופים במעילים כחולים. הם נראו בני חמש־עשרה או שש־עשרה. למרות השלג היורד והקור ראשיהם היו גלויים. לה היה שיער שחור ארוך ולו שיער קצר מאוד. הם עישנו. הנערה הביטה בטלפון הנייד שבידה הפשוטה לפנים, ולרגע נראתה גם כאישה מבוגרת שמרחיקה מעיניה את מה שתוכל לראות טוב יותר ממרחק. הטמפרטורה במכונית ירדה במהירות. הוא הדליק את המנוע והגביר את עוצמת החימום של המזגן. הוא מצא במכשיר הטלפון הנייד שלו את המייל מאימו, וענה לה שהוא חושב שבאמת הגיע הזמן. אם הדברים יסתדרו והמלחמה תיגמר הם יגיעו לארץ לביקור בפסח. נוֹרה, הנריק ותאו ישמחו לפגוש אותם בפעם הראשונה.
.
דורי פינטו הוא מחבר הספר "ירח" (עם עובד, 2020), שזיכה אותו בפרס ספיר לספר ביכורים.
.
>> במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "ערבוב בהשהייה" סיפור קצר מאת עידו בלס
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
