ביקורת פרוזה | הזכוכית המפויחת של האקספרימנט

"נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה." יובל אונגר על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן

832 629 Blog

ענת בצר, ללא כותרת, גרפיט ואקריליק על נייר, 30X21 ס''מ, 2003

הזכוכית המפויחת של האקספרימנט: על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן

יובל אונגר

.

בגב ספרה החדש של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, נכתב שהשאלה שבכותרת היא "צופן פרטי" המתפקד כלחיצת יד סודית בין מי שגדלו במסגרות החינוך המשותף. התיאור הפתיע אותי. למרבה האירוניה, התרשמתי שהשאלה הולאמה כשהקיבוצים הופרטו, כלומר, שהיא מזמן חדלה להשתייך לקיבוצניקים ונטבעה עמוק בדי־אן־איי הישראלי הכללי. הרי אני מכירה מכלי ראשון עירוניים רבים שכל מפגש עם יוצאי הלינה המשותפת פורט בנפשם על מיתרים השמורים לגני חיות ולקרקסים. מופעי נוסטלגיה וערגה לכרי הדשא של הקיבוץ עדיין שכיחים בתרבות ובשיח הציבורי, לא רק בקרב חוגי השמאל, וגם כשהמתגעגעים נולדו שנים אחרי שהחלום הקיבוצי נגוז כליל. מנגד, השאלה שגורה גם בפיותיהם של מי שנשארו מחוץ לקיבוצים ולפיכך הורחקו מהמעמד המיוחד שלהם בחברה הישראלית.

אולי לכן קראתי מרותקת את התגובות שקיבל היה לך טוב או היה לך רע? באתר "עברית". לצד שיפוט הספר לחיוב או לשלילה, הבחנתי שרוב המגיבים מזדרזים להציע תשובה משלהם לשאלה שבכותרת. אחד כותב: "סך הכל היה סבבה, מה כבר ידענו," אחר קובע: "ברור שנעשה עוול גדול בלינה משותפת." "נמאס כבר לשמוע את השתו לנו אכלו לנו על החינוך המשותף," פוסקת שלישית. במה, תהיתי, נבדלות התגובות מהספר? הלוא מדובר בספר שנאצר לא פחות משנכתב, ושהרבה מתוכו הוא פרי עבודת שדה של איסוף חומרים טקסטואליים הדומים בתוכנם לתגובות. ואחרי הכול, הן מספקות מענים שונים לשאלה ששאלה הסופרת. בעצם, היה כמעט קל לדמיין את התגובות מוצאות את דרכן לספרה הבא של נאמן, ומהבחינה הזו לפחות, אין ספק שהניסוי שלה מצליח. נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה.

נאמן לא מעוניינת לספק בעצמה תשובה ל"שאלת המפתח של מי שנולדו לתוך השיטה". במקום זאת, היא מפנה את הבמה למשיב אחר: נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שתשובתו השלילית חורכת את דפי הספר הקצרצר מכריכה לכריכה. לנחשון היה רע, רע לתפארת. "אין לי מושג מה זאת משפחה," הסביר גולץ בריאיון בשנת 2000 למוסף "הארץ", שבו פרסם ברבים את דבר התביעה שהגיש נגד רשם האגודות השיתופיות על נזקי הלינה המשותפת. "אין לי מושג מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן. את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים." ספרה של נאמן מלא במובאות מהריאיון הזה, מכתב התביעה, מריאיון מצולם שערכו עימו במכון ון ליר ב־2010 ומשיחת סקייפ שערכה עימו נאמן בעצמה. היא אמנם מגיבה לדבריו של גולץ, ממסגרת אותם ומשווה אותם לזיכרונותיה מקיבוץ יחיעם, אבל בסופו של דבר חלק הארי של הספר הוא נחשון גולץ.

נאמן כותבת בספר בכמה מקומות על מפעלי האירוח בקיבוצים, שבמסגרתם פינו היא וחבריה את מיטותיהם לילדים אחרים מקיבוץ אחר. במובן רחב יותר, זו הפעולה שהיא מבצעת גם בבגרותה: היא מפנה את יצועה המטפורי, את הספרות שלה, למילותיו של אחר. פינוי מקום הוא כמעט תמיד פעולה נדיבה, ובהקשר זה היא גם נדירה ומעוררת מחשבה. בכלל, מספר לספר מתחוור שמכלול יצירתה של נאמן מותח לאט אבל בטוח את הגבולות המקובלים של הספרות העברית, המשתרעת אצל נאמן בלתי מתנצלת על פני מחוזות שכנים כמו ההיסטוריה והעיתונות. היא מזמנת לתוך הכתיבה את הארכיון הפרטי, הביוגרפי, שהוא גם הארכיון הקיבוצי־לאומי, ועוסקת ברגישות וביד מיומנת בסיפור הגדול לעומת הסיפור הקטן, בזיכרון ובבעלות עליו. 

ממבט ראשון היה לך טוב או היה לך רע? נקרא כהכלאה בין שני הספרים הקודמים של נאמן: מבחינה תמטית, היא שבה לעסוק בחיי הקיבוץ שתיארה בהיינו העתיד עטור השבחים (2011). הצורה, לעומת זאת, מזכירה יותר את היֹה היתה (2018), שבו הרכיבה המחברת ביוגרפיית טלאים של אישה שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש, באמצעות שיחות עם בני משפחתה, אהוביה ומכריה. אלא שעיון מדוקדק יותר יגלה פער גדול בין היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע?: הראשון מעמיד מקהלת "אנחנו" אחידה ומצלצלת, ואילו השני מניח במרכזו דיאלוג בין שניים על אודות אותו "אנחנו". מכאן שגם אם הרבדים הארס־פואטיים נכחו בהיינו העתיד, בהיה לך טוב או היה לך רע? הם השחקנים הראשיים; הסיפור על הסיפור נהפך לעצם העניין.

הספר החדש באמת דומה יותר להיה היתה הנפלא. כבר שם פגשנו את סוג המשיכה הזה של נאמן, משיכה אל מושא חידתי שמתפקד בין היתר כמַרְאָה. כבר שם אפשר היה לחוש שהמחברת מהופנטת מהדמות האלמונית והזרה בדיוק משום שהיא זהה לה ובה בעת הפוכה ממנה. ההשתקפות, מספרת לנו הפעם נאמן, היא חלק מהותי מהחוויה הקיבוצית: "לא רק בגלל האהדה, ולא רק בגלל הדמיון, אלא משום שעצם ההשתקפות באחר היא חלק מהאני." את התנאים שבהם גדלות נפשות הילדים היא מכנה "אלכסוניים", שכן "ראו אותנו מכל צדדינו, כל הזמן." כלומר, סיפורו של היחיד לעולם אינו שלם בהיעדר הסיפור האחר, ודבר זה נכון שבעתיים לגבי ילדי הקיבוץ. ובכן, נאמן צודקת; גולץ בהחלט היה יכול להיות "הילד במיטה ממול", וככזה הוא לבטח ראוי לקשב ולחמלה, המוענקים לו בשפע בספר. נאמן רואה בתביעה של גולץ "תערוכה פתוחה שעשויה ממילים וממעשים של כאבי הפנטום שלו," ומגדירה אותה יותר כמיצג מאשר כניסיון ממשי לעשיית דין או שפטים. אלה אותן העיניים מלאות החמלה שמתארות כך את הקיבוץ כולו: "תמיד ראיתי במעשה הקיבוץ גם מעשה אמנות, או מעשה ספרותי־פילוסופי שניסה להפוך למציאות – בניית מיצב מעשה ידי אדם." שוב אנו פוגשים את ההשתקפות, שכן הפעולה הספרותית של נאמן מתבררת כתמונת המראה לפעולות של גולץ. בעוד שגולץ נע מהספרות אל המשפט, נאמן נעה מהמשפט אל הספרות.

נאמן כותבת שכבר בשנת 2000 רעיון התביעה של נחשון היה בעיניה "כה חריג ומסנוור" עד שהיא מדמה את הניסיון להבינו לניסיון "להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". בתום הקריאה חזרתי אל הדימוי הזה, בניכוי השלילה; הרגשתי שכשאני קוראת את מילותיו של נחשון, גם בפעם השנייה וגם בשלישית אני מתבוננת בדברים מבעד לזכוכית מפויחת ולא נחוצה. רציתי למצמץ מול השמש הזוהרת, אבל צלילות הבדולח של נאמן עומעמה בידי דבריו הנחרצים והדוגמטיים של גולץ. נאמן מצרפת בטקסט גם חלקים מסיפור ניסיוני למדי שכתב גולץ – הוא נפתח במילים שמתחילות באל"ף וממשיך על פי סדר האל"ף־בי"ת עד תי"ו. זה סיפור ייחודי ובלתי שגרתי, אך גם בוסרי, מתיש ומתאמץ יתר על המידה. נאמן אמנם מספקת לו פרשנות ומבארת את "כתב החידה", ועדיין, מבחינת הקוראת הסיפור עצמו מיותר. זו דוגמה נקודתית אך מייצגת לנקודת התורפה המשמעותית ביותר בטקסט: אף שנאמן ניגשת לדבריו של גולץ בכלים הפיוטיים והאנליטיים המאפיינים את כתיבתה, לעיתים תכופות מדי נראה שהשיקולים האתיים שהזעיקו אותה אליו גברו על השיקול הספרותי־אסתטי. גולץ אמור לתפקד כלב הפועם של הספר, אך זהו לב חלוש ומפרפר, כמעט היסטרי.

בהחלט יכול להיות שהיה לך טוב או היה לך רע? הוא הניסיוני והאמיץ ביותר מבין ספריה של נאמן. למרבה הצער, מהבחינה החשובה ביותר הניסוי לא עולה יפה – הדיאלוג של נאמן עם גולץ משאיר את הקוראים בחוץ. קשה לקבוע אם הניסיון היה מועד לכישלון מלכתחילה. אפשר כמובן להפריח השערות: לו היה הספר ארוך יותר, לו היו הקטעים של גולץ מקוצרים ושל נאמן מורחבים, וכן הלאה והלאה. אינני רוצה לעסוק כאן ב"אילו" ו"אולי". אציין רק שבעיניי אחד מרגעי השיא בספר הוא מכתב שקיבלה נאמן בשנת 77' מאהוב נעוריה, נער מקיבוץ אחר. הנער מתוודה בו בישירות מחממת לב על מצפונו המיוסר לנוכח הפגיעה שמסבה הזוגיות לערך השוויון: "שוב פעם הרגשתי את רגשות האשם בגלל שיש לי מישהי ואחרים בודדים […] וזו מין הזדהות ובקשת סליחה כמו שהייתי מבקש בלבי כשהייתי עובר בדרך לעבודה מהפועלים הערבים בגיל של אבא שלי שחופרים כעת תעלות לחשמל ליד הבית שלנו ואמרתי ש'פועלי כל עולם'." כתיבתו של נער זה בוסרית הרבה יותר מזו של גולץ, אך הוא מהימן ממנו פי כמה, ואין קל מלהפקיד את עצמך בידיים כנות. אך הנער חולף ונעלם מקץ שני דפים, ואנחנו שבים לגולץ.

כשנאמן כותבת על מפעלי האירוח, היא מקפידה להדגיש שמוקד ההתרחשות "האמיתי" לא היה האירוח וההתארחות כשלעצמם: "מה שנצרב בנו יותר מלהתארח בקיבוץ אחר, רחוק, אבל זהה לשלנו, היה חוויית השינה במשך שלושה לילות בחדר ההורים." את אותה המטפורה אפשר להחיל גם על ספרה החדש. נאמן פינתה בו את מקומה לאחר, אבל אותו אחר איננו לב העניין. המחברת כמו נדדה למקום אחר, מלהיב יותר מהמדווח בין דפי הספר. אלא שהקוראת, מסורה ככל שתהיה, כבולה לצערה אל הספר הממשי ואינה יכולה להילוות אליה.

.

יובל אונגר היא כותבת, עורכת ומבקרת. סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ועורכת הספר "עבודה מארגנת", שראה אור בהוצאת נמלה. רשימות פרי עטה התפרסמו במוסף "ספרים" של "הארץ" ובכתבי העת "מעלה" ו"פיגומים". גרה בירושלים.

.

יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, אחוזת בית, 2024

ביקורת פרוזה יובל אונגר עטיפה

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין ויותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | ליאת והמלחמה

"אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר." סיפור מתוך ספר בכתובים מאת שולי ספיר

832 629 Blog

יובל שאול, זברה, זברה מפוחלצת, 125X210X59 ס''מ, 2001-2000

ליאת והמלחמה

שולי ספיר

.

אותנו, אותי ואת ליאת, המלחמה תפסה מוכנות. תמיד ידענו שהיא תבוא, ידענו שהכול עומד להתמוטט, כולם ידעו. לכן לא היה שום דבר מפתיע בהחלטה של ליאת, שהבשילה בה עוד קודם, במה שנקרא עכשיו אצלנו עיתות שלום, לאמץ מיד במקרה כזה חתולה, ואפילו שחורה, בעיקר אם האסון ממש גדול. נוכל להסתכל עליה כמו שאנשים מסתכלים בדג באקווריום ושואלים את עצמם מי נמצא באקווריום, כי מרגיע אותם לחשוב שזה בעצם הם. השלכנו הרבה על החתולה הזאת, ואמנם היא הצליחה להאפיל לפעמים על המצב ולהסיח את דעתנו כשבאה להתחכך בנו או לשבת על ליאת או לידה על הספה. ובכל זאת התפלאנו עד כמה המלחמה שינתה אותנו, בזמן כה קצר. התקפי החרדה של ליאת, שקודם נראו כמו סימפטום של בעיה נפשית, נעשו התגובה הנורמלית למצב, ועכשיו העובדה שהם הפסיקו נראתה לי מדאיגה. חתולה נוספה לנו למשק בית, חתולה שהיא עולם ומלואו של צרכים רגשיים מדומיינים שעוד נשאר לנו לחקור אותו כשיהיה לנו חשק. וגם שחר, שבשבועות ובחודשים שלפני המלחמה מיעט לבוא אלינו, כי נמאסנו עליו מאוד, והעדיף להתבודד בערבים בביתו כמו שהתבודד כל היום בגן שלו, התחיל לבוא כמעט כל ערב כדי להימלט מאשתו ההיסטרית ומבנו המופרע. ישבנו שלושתנו בסלון החשוך מרירים ומיואשים, ליאת ואני בגלל המלחמה אבל שחר בגלל שהוא תמיד כזה והיה כזה גם לפניה. למרות שהיה גבר וגם קצין קרבי בעברו, שחר לא העלה בדעתו להצטרף ללחימה. אני זקן מדי בשביל זה, אמר, למרות שלא היה בן יותר מ־35. נפשו קצה בצבא שלנו כבר מזמן בגלל כל מיני אי־סדירויות ומעשים לא חייליים שהיה עד להם בזמן שירותו הצבאי. שחר לא שקל להתנדב, כי הוא לא היה אדם נדיב. גם אנחנו, ליאת ואני, לא יכולנו להתנדב ולקחת חלק במאמץ המלחמתי. למרות תחושה מעומעמת ומביכה של חובה שהתגנבה לליבנו לא הייתה לנו היכולת המינימלית הדרושה להתנדבות למאמץ המלחמתי, ולמעשה היינו חסרות תועלת לחלוטין מהבחינה הזאת.

ישבנו בסלון שלנו עם שחר וניסינו להעביר את הזמן, כמו שתמיד אנחנו משתדלות לעשות. בגלל שאני הייתי עסוקה לרוב בעבודה רוחנית, ליאת הייתה היחידה בבית שעקבה אחרי החדשות. כשהייתה רעבה היא הייתה נוטשת לזמן קצר את העמדה הנצחית שלה על הספה ועוברת למטבח, מכרסמת שם מעל השיש פיתה ישנה עם טחינה מאתמול, בוהה ולועסת כמו עגלה באחו. לא היה סיכוי שתתפוס אותי מתפעלת מדמותה המרושלת בשיער הקצר השחור מתחת לנברשת הזכוכית שהאירה את המטבח. היא רכנה מעל השיש כדי שהטחינה לא תנזל על הרצפה. ליאת שלי! נאנחתי. רציתי רק שתהיה מרוצה והייתי מוכנה ללכת דרך ארוכה כדי לגרום לזה לקרות. אם ליאת לא הייתה שמחה הרגשתי שנכשלתי, ובגלל שלא הייתה שמחה מטבעה היא העניקה לי את הזכות לחיות בתחושת כישלון מוצדקת. נכשלתי, חשבתי לעצמי בייאוש כשראיתי עד כמה ליאת אומללה, עד כמה כל המאמצים הכבירים שלי לעודד אותה עולים בתוהו, ונתתי לעצמי להתמסר כל כולי לתחושת הכישלון. אין דבר מתוק מההצלחה, אמר תאלס החכם באדם, אבל הכישלון מתוק ממנה, והוא נמשך יותר.

ככל שהתארכה המלחמה ליאת נעשתה מרירה ורגזנית יותר. היא הייתה מלאת שנאה. היא שנאה את כולם, לא הייתה בליבה שום אהבה, שום תחושה נעימה של ביחד. מדי פעם היינו מעירות זו לזו כמה הכול מכוער, כמה מוזנח הכול ונורא. ליאת קוננה על התרבות, על מצבה העלוב של האמנות שהרימה ידיים והפסיקה לתפקד. היופי עצמו כאילו נבהל וברח ממה שקורה, משאיר אותנו בלי אוויר. היו עוד דברים שהפסיקו לתפקד. חיינו בעולם דיסטופי ורק החתולה שלנו סמירמיס המשיכה כרגיל בעולם החתולים שלה, היא ושחר. ליאת ואני היינו מתלהטות בשיחה נואלת על המצב, לא היה לנו שום דבר מעניין או מקורי לומר על המצב הזה, הסתפקנו בהתמרמרות בהמית ובתלונות מרגיזות. בגלל זה שחר נראה לנו עוד יותר מרשים, שותק לו מלכותי ורב הוד בכורסה, מלטף את הספינקס השחורה באדישות נשגבת.

למרות שנמנעתי בעיקרון במשך שנים מלהיכנס למטבח, שהיה נתון לשליטתה הבלעדית של אנאבל, המשרתת שלנו, כשעלתה הקריאה לאפות עוגות לחיילים לא יכולתי לעמוד בתשוקה באמת לעשות את זה. אני הולכת לאפות עוגה לחיילים, אמרתי לליאת בארוחת ערב.

איזה עוגה? שאלה ליאת.

איזה עוגה? חזרתי, לא מבינה.

איזה עוגה תכיני, אמרה ליאת בסבלנות נאורה.

אני לא יודעת, אמרתי. איזה עוגות יש?

ליאת אמרה שיש עוגות מכל הסוגים. יש בחושות, יש קרות, יש עוגות שוקולד, עוגות גבינה, עוגות שמרים ומבצק עלים, יש עוגות תפוחים ויש…

טוב! אמרתי. הבנתי. אני אכין עוגה שקל להכין אותה. לא משהו מסובך, כי אין לי הרבה ניסיון באפיית עוגות.

היא חייכה והמשיכה לעבוד על החביתה שלה. את החביתות היא תמיד אכלה עד הסוף. הסתכלתי על ליאת והבנתי פתאום שזה החיוך הראשון שמעקם את שפתיה הדקות והיבשות מזה ימים רבים. גם אני חייכתי, שמחה שהצלחתי לשעשע אותה, והתפלאתי כמה צודקים אלה שאומרים שמי שתורם לאחרים בעצם תורם לעצמו, ושהנדיבות היא דבר משתלם.

סיפרתי לאנאבל על כוונתי האצילית לאפות עוגה לכוחות הלוחמים. אנחנו צריכים לפנק אותם, אמרתי, וחוץ מהמטרה הבסיסית, לספק להם מזון כדי שיוכלו להגן עלינו בגופם, העוגה לחיילים גם מעלה את המורל ותורמת לתחושת הסולידריות הכללית. אנאבל אהבה את כל החיילים. הם כולם היו בעיניה ישו קטנים, כי היא הייתה קתולית. היא הייתה שמנמנה ולבשה שמלת מיני פרחונית שומטת לסתות, ולמרות שדיברה לפעמים היה רושם שהיא שומרת את המחשבות שלה לעצמה, מה עוד שהיא חשבה אותן מן הסתם בפיליפינית. איזה עוגה את רוצה לעשות? היא שאלה, מגהקת. שמתי לב שהיא קצת שתויה.

עוד פעם השאלה הזאת! מאיפה לי איזה עוגה להכין? אמרתי ואיפרתי בכיור. אני לא מבינה בזה כלום. בגלל זה קראתי לך, אנאבל.

אנאבל עמדה מולי שותקת. לא היה לה חשק במיוחד לעזור לי, ואפשר היה להבין שהיא מעוניינת לחזור להנאות הפשוטות שחיכו לה בכוך שלה.

תכיני עוגת שוקולד בחושה, נשמעה קריאה מהסלון.

עוגת שוקולד בחושה? אמרתי, מבולבלת. מה זה?

ומעל זה אפשר לפזר אבקת סוכר, המשיכה ליאת, ואולי גם קצת קוקוס.

קוקוס? אמרתי. אנאבל, יש לנו קוקוס?

יש! אמרה אנאבל.

היא נאנחה והפעילה את התנור אפייה. תנור אפייה תמיד הזכיר לי רק דבר אחד. את יודעת שסילביה פלאת התאבדה עם תנור אפייה? אמרתי לאנאבל. היא דחפה לשם את הראש ומתה משאיפת גז, כששני הילדים הקטנים שלה ישנים למעלה. זה כנראה היה תנור גז, אמרתי. והתנור שלנו הוא תנור חשמלי. אנאבל לא ידעה מי הייתה סילביה פלאת, אבל אם לה היה תנור משלה היא בטוח לא הייתה מתאבדת איתו. היא הוציאה מהמקרר ביצים. היא שמה על השיש קמח. גופה השופע בשמלת המיני הפרחונית נראה מותש, וחשבתי לעצמי שכמו שהמלחמה משפיעה על כולם, היא משפיעה מן הסתם גם עליה.

מה נראה לך שחושבת ומרגישה הפיליפינית שלנו בקשר למלחמה? שאלתי את ליאת כשעזבתי את אנאבל במטבח, להמשיך בעבודה, וחזרתי לסלון, להציק לה כמו שאני עושה כל הזמן. אזעקה נשמעה. אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר. ליאת קיללה. אנאבל, כמו תמיד, הצטלבה והתחילה להתפלל. הלכתי להביא את סמירמיס ואז נכנסנו כולנו לממ"ד המשוכלל וחיכינו. צמד פיצוצים נשמע מעלינו, ואז עוד שלישייה. וזהו.

חיכינו עוד דקה ואז אמרתי, יפה מאוד! ויצאנו מהממ"ד, כל אחת לענייניה: ליאת לספה שלה, לבדוק בחדשות את המטח ותוצאותיו, אני לכורסה שלי, כדי להסתכל עליה ולהשתעמם, ואנאבל למטבח, להמשיך להכין את העוגה לחיילים.

שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה שחר הלך לשם. הוא פשוט התגייס והצטרף לכוחות הלוחמים. זה שינה מקצה אל קצה את חוויית המלחמה שלנו והרחיב מאוד את הסדק שנפער בינינו לבין המציאות. לא הבנו למה הוא הלך. זאת לא הייתה אי־הבנה מוסרית או מצפונית אלא משהו עמוק יותר, הרבה יותר: אי־הבנה שלמה ומוחלטת, כמו כששומעים מילה שלא יודעים מה היא אומרת או מנסים לחשוב מה קורה בתוך ראש של חתול. לא הבנו, זאת הייתה שפה זרה שלא יכולנו ללמוד. על אי־ההבנה הגמורה נוסף עוד גורם, והוא העובדה המערערת שגם שחר לא הבין. כל העניין היה אי־הבנה גדולה.

חודש לא שמענו ממנו. היינו שלוש נשים וחתולה שנמקות לבדן מרוב חרדות ודאגות ללוחם שלהן, וקרה שחיפשנו את שמו ברשימות ההרוגים. כשחייל הולך למלחמה הוא לוקח איתו, בחוסר התחשבות שאין דומה לו, את כל יקיריו ואהוביו, הוא משליך אותם יחד איתו אל תוך המלחמה, אם הם רוצים ואם לא. חלק מאותם יקירים ואהובים לא מעוניינים להיות מושלכים אל תוך המלחמה. מטעמי בריאות הם מעדיפים לשמור על עמדה של צופים, צופים עצובים ואומללים אמנם ובכלל לא נלהבים, אבל מבחוץ. אנאבל התפללה הרבה למריה הבתולה שתשמור על שחר שלנו. קינאתי בה. לה יש את הבתולה הנפלאה שתמיד עוזרת לה, ומה לי יש? חשבתי מדוכדכת כשראיתי כמה מריה תורמת לאנאבל וכמה אני עצמי יכולתי להיעזר בה אילו רק הייתי מקבלת את החינוך המתאים. ואמנם, אחרי קצת יותר מחודש התפילות עזרו ואם האלוהים החזירה אלינו את שחר. שחר חזר אלינו בריא ושלם, עד כמה שאפשר לייחס ליצור מפורק ושבור כמוהו תכונות כל כך חיוביות. הוא הופיע פתאום בסלון שלנו כמו התגלות, כמה דקות אחרי שיצאנו מהממ"ד באותו ערב אחרי עוד אזעקה, חמוש ברובה ולבוש מדים, שיערו הבהיר סתור ונעליו הצבאיות הגבוהות מכוסות באבק המדבר.

ליאת, אמרתי לליאת שראשה היה תקוע במסך. כשהרימה אהובתי את מבטה וראתה את שחר עם מדים ונשק, עומד בקצה הסלון לאה ועצוב והחתולה השחורה מתחככת בלי שום בושה בנעל הצבאית שלו, היא פלטה יפחה. הוא היה מקסים ושובר לב כשעמד כך בפתח, מחייך את חיוכו הכחול, נבוך קצת מהשיבה לאזרחות. הוא חזר אלינו ישר מהדרום, מהלחימה ברצועה. אנאבל הציצה מהמטבח וגם היא השתאתה למראה שחר, ליופיו ועיניו הכחולות, כי אכן לאחד האלים הוא דמה. על כתפו היה שמוט אם־16 מנוסר. המשרתת פלטה קריאת אימה והצטלבה. אחרי רגע קצר של קיפאון היא מיהרה אליו לתת לו חיבוק, והקנה הקצר התחכך קר ונוקשה בירכה השמנמנה. 

תן את הרובה, אמרתי.

הוא נתן לי את הרובה האישי שלו והתיישב בכורסה, מעקם את שפתיו היפות במרירות. אנאבל מיהרה לחזור למטבח, לטרוח שם על העוגה. היא הייתה מודאגת. כולנו היינו מודאגות. מה קרה לו שם, במלחמה? מה הוא עשה וראה?

שחר רק עצם את העיניים ושתק.

אנאבל נשמעה מתייפחת במטבח. המתח הכריע אותה.

גמרת עם העוגה? צעקתי לה לשם. היא ענתה שהעוגה בתנור.

אני אופה עוגה לחיילים, אמרתי לשחר.

הוא רבץ בכורסתו בעיניים עצומות, חצי רדום.

איזה עוגה? הוא שאל.

הסתיו נמשך ונמשך ופה ושם ירד גשם. זה היה גשם עצבני שכמו תמיד ניתך עלינו בלי שום עדינות, בלי חביבות, ולכן קוראים לגשמים אצלנו גשמי זעף. אנאבל פינקה את החייל שלנו כמיטב יכולתה. היא עשתה הכול כדי שלא יחזור למלחמה, מתוך חשש שאם יחזור לשם היא לא תראה אותו עוד לעולם. סמירמיס החתולה רבצה עליו כל הזמן. מהר מאוד היא ושחר נהפכו לזוג, בעיקר ביוזמתה. היא בטשה בבטנו בציפורניה החדות והכאיבה לו, והוא קילל אותה וקרא לה "חידה בזויה". כמו כולם, גם היא פשוט התיישבה עליו.

כשהצבא ראה ששחר לא חוזר, הוא שלח לו הודעה בוואטסאפ שהוא נדרש להתייצב. שחר צחק. הוא אמר שאין להם מספיק בתי כלא בשביל לשים שם את כל הנפקדים והעריקים מהמלחמה. כעבור יומיים הופיעה אצלנו בבית קצינת הקישור שלו, צעירה נאה, בהירת שיער, במדים מגוהצים, שנראתה מאוד מסודרת ומסורה לתפקידה. בת כמה את? שאלתי אותה. היא הייתה בת 23, קצינה במילואים. איך סידרת לך כאלה מדים יפים? החמאתי לה כשהושבתי אותה בכורסה. היא הייתה יפה ומושכת, וראיתי שגם ליאת לא נותרת אדישה. עיניה האפורות נחו תכליתית על שחר, הקצין שלה, שהיה שרוע בכורסה יחף, לבוש בטריקו לבנה ישנה. על בטנו רבצה הסמירמיס השחורה, בגבה לנציגת הצבא.

באת לגייס לנו את שחר? שאלתי כשאנאבל הכינה לה כיבוד במטבח.

שחר כבר מגויס, ענתה הקצינת קישור שלו. כרגע הוא נחשב אצלנו נפקד, והעונש על נפקדות בזמן מלחמה… היא הסמיקה ולא גמרה את המשפט.

מה העונש? שאלה ליאת, גם היא מסמיקה. עוד לא התחיל המשא ומתן וכבר השתיים האלה סמרו כמו שתי חתולות שנלחמות על חתיכת בשר.

אני אמרתי שהעונש על עריקה בזמן מלחמה צריך להיות חמור מאוד כדי שכל היתר שרוצים לברוח יוותרו על הרעיון.

כמה עריקים יש לך? ליאת שאלה את הקצינה, ששמה היה פזית.

פזית נעה באי־נוחות בכורסת היוקרה. מדי הזית שלה נראו חדשים. בהדרכה הקצרה שעברה לא הספיקו לתרגל מגע עם אזרחים, והיא הייתה רק אחת מרבים שנשלחו לחזית בלי הכשרה מתאימה. היא אמרה שלהפך. רבים מתנדבים. הצבא מתקשה לעמוד בזרם הפניות.

מצוין, אמרתי. אם ככה אז אין שום בעיה.

ליאת לא יכלה עוד להתאפק. למה ששחר ירצה להילחם, היא התפרצה בזעם, בשביל שלטון דיקטטורי שרוצה לרצוח אותו? זה נראה לך הגיוני?

הקצינה אפורת העיניים שלנו מצמצה. היא לא ידעה איך לאכול את הרדיקליות של ליאת. הצבא הוא של כולנו, היא גמגמה, מה שאת אומרת לא נכון.

סמירמיס שכבה על שחר, מגרגרת ונועצת בו ציפורניים מלאות תאווה. הוא נמנם, מקשיב לפעימות ליבה החתולי של השחרחורת שלו.

אמרתי לפזית ששחר חשוב לנו. אין מצב שניתן לו ללכת, אמרתי לה, אני בטוחה שאת יכולה להבין את זה. הדלקתי סיגריה ששלפתי מקופסת כסף יפהפיה והצעתי גם לה. לא היה כמובן סיכוי שתעשן איתי אבל ליאת דווקא לקחה סיגריה, ואפילו אנאבל הסכימה לסיגריה והלכה לעשן אותה במטבח. הסלון התמלא עשן. נעשה מחניק.

אולי, אמרה הקצינה, משתעלת, אפשר לפתוח חלון?

מה? אמרתי. עם המיזוג פועל?

לסמירמיס העשן לא הפריע. היא שכבה על שחר וגרגרה באלימות. ליאת נעצה בקצינה פזית מבט מטורף מרוב כעס ועישנה.

פזית אמרה שהיא מבינה את המצוקה אבל הצבא צריך את שחר ושחר צריך לחזור. זה החוק, היא אמרה, משתעלת, זה לא עניין של בחירה. היא הזכירה לנו שגברים רבים עזבו מאחור נשים וילדים קטנים כדי למלא את חובתם, אבל ליאת אמרה שזה לא חוכמה. לברוח מהמשפחה זה זכות, היא אמרה. ובאמת שומעים אותם אומרים תודה כל הזמן. שחר ברח מהמשפחה שלו אלינו. הוא לא צריך את המלחמה בשביל זה.

פזית החליקה בידה על מכנס הזית וממש אפשר היה לשמוע את רשרוש הבד על הירך המחוילת. היו לה עוד כמה דברים להגיד ואז היא קמה מהכורסה ולפני שעזבה את הסלון שלחה מבט אפור אחרון בקצין הפגום שלה ששכב בכורסה יחף, מנמנם, והשחורה המשוקצת מכורבלת עליו. מחכים לשחר מחר בבוקר בנקודת האיסוף באזור שדרות, ממש על גבול עזה, אמרה כשליוויתי אותה לדלת. אם הוא לא יבוא זה יהיה חמור מאוד. להיות עריק, אמרה אחרי שכבר יצאה, מסתובבת אליי, זה דבר שגורר עונש חמור. אני מבקשת שתזכרו את זה. מדובר בדבר מאוד לא נעים.

תודה שאת מיידעת אותנו, אמרתי לה לפני שסגרתי את הדלת, זה מאוד נחמד מצידך.

כשחזרתי לסלון ליאת הסתכלה בשחר, שכבר ישן. הוא נשם בשלווה, ושתינו חייכנו בנחת. הוא היה שלנו, והביקור של הקצינה נראה לנו יותר כמו סוג של פישינג מאשר איום ממשי. יש להם מספיק על הראש גם בלי להתעסק דווקא בשחר, הסכמנו בינינו. אבל כשדיברתי אחר כך עם בת אל מה יפית, העורכת דין שלי, כדי לברר את המצב, התקבל הרושם שאולי יש סיבה לדאגה. אחרי שעשתה כמה בירורים מה יפית הודיעה לי שלמרות ששחר בעצם התנדב, הוא חויל ונחשב לחייל לכל דבר. חוץ מזה נודע לה ששחר הוא מפקד גדוד. חסרים להם כרגע מפקדי גדוד, היא אמרה, וזו הסיבה שהצבא טרח לשלוח אלינו הביתה את פזית.

שחר יא נבלה, הערתי אותו בבעיטה קלה שהבריחה את סמירמיס. אתה מפקד גדוד?

שחר שרק התעורר הכחיש. מה פתאום, הוא אמר. נראה לך?

שמעת? אמרתי למה יפית. שחר אומר שזה לא נכון.

מה יפית הסבירה לי שהצבא העלה את שחר בדרגה ומינה אותו למפקד גדוד בעזה בזמן שהיה נפקד. הם מאוד רוצים אותו, היא אמרה. אפשר להגיד שהגדוד ממש מחכה לו, שיפקד עליו. הם מתאספים מחר בנקודת האיסוף ליד שדרות. היא הוסיפה שזה גדוד מילואים בלי הרבה מוטיבציה וברור שאם יגלו שהמפקד ערק זה ישפיע על רוח הלחימה של הלוחמים.

אבל הוא לא המפקד! אמרתי לה, מאבדת את הסבלנות.

את זה הצבא קובע, לא אני ולא את, היא אמרה.

שיזדיין הצבא! צעקה ליאת מהספה.

היא שמעה הכול כי השיחה התנהלה בספיקר וגם שחר שמע, ממעמקי נמנומו.

בזמן הנפקדות שלו שחר חזר לשגרה. הוא פשוט המשיך כמו קודם, כאילו אין מלחמה. השכם בבוקר היה הולך לגן שלו בבית של השטיינרית ועובד שם עד הערב. הוא עדר, גזם, דישן, פינה את הגזם, עקר ושתל. הוא אהב לעבוד קשה. הזקנה צפתה בו מהחלון הפנורמי הגדול של הסלון שלה כשהיא יושבת בכורסה ועל ברכיה עיתון. רוב הזמן היא לא ראתה אותו, אבל לפעמים הוא הגיח ממעמקי הגן לכמה רגעים ותמיד היה גם את טקס האספרסו הקצר בסוף היום, כשהוא סירב לשתות איתה אספרסו. השטיינרית לא זכתה להרגיש שהיא באמת חלק מהביחד המלחמתי עד ששחר הודיע לה שהוא מתגייס. כשהלך למלחמה היא נפרדה ממנו בלב הומה ובבקרים, כשישבה בכורסה וצפתה נוגות בגנה העזוב, הייתה נעקרת מחזה אנחה של עונג מרוב הקרבה ואהבת המולדת. שחר היה בעיניה החייל המושלם. הוא היה חרוץ כל כך, נבון ומוכשר, יעיל ונחוש ועם זאת אדיש, הוא היה ברוש לבדו, ברוש לבדו איתן. אחרי קצת יותר מחודש הגנן חזר מהחזית כחול עיניים ושזוף כמו לורנס איש ערב, מלבד העובדה שערב לא עניינה אותו בכלל. רק לגן שלו הוא דאג, והגן היה מוזנח. הצמחים התייבשו. עשבים שוטים השתלטו על הפרחים האהובים שבעבר מילאו אותו שמחה. רוב השיחים כבר חלו ומתו, וגם אלה שעוד חיו כבר היו אבודים. הוורדים הנהדרים שפרחו בשפע סמיך של עלי כותרת בצהוב עז ובוורוד מלטף ולפעמים באדום בוער והפיצו ניחוח כבד וחושני, כמעט מחניק מרוב מתיקות מגונה, נבלו. הם נהפכו לגרוטסקות דוקרניות חסרות צבע ועכשיו היה צריך לעקור אותם. שחר עמד לבדו בגן והשקיף על החורבן. ענפי העצים רשרשו ברוח מעל לראשו. ציפור שלחה ציוץ צורמני. טרטור של מסוק נשמע מכיוון החוף. אחרי שסקר את הגן החרב בעיניו הכחולות הערניות, הוא קפא במקומו כמו פסל שניצב שם כבר אלפי שנים, פסל עתיק של גבר מלא חן שפגעי הזמן ששחקו אותו וכרסמו בו הוסיפו לדמותו קסם נוגה. הוא עמד קפוא במקומו. זה לקח כמה דקות, הוא כיבה את עצמו לצורך עבודות תחזוקה ונכנס למצב שינה. אחר כך, אפוף ברשרוש ענפי העצים ברוח, הופעל מחדש. שחר התחיל ללכת. הוא הסתובב ופנה בשביל אל מחסן הציוד שבקצה המרוחק של הגן, לקחת כלי עבודה.

בצהריים, בשיא החום, התקשרה אריאלה, אשתו של שחר. מה קורה עם שחר? היא שאלה. למה הוא לא במלחמה? בעלה היה קצין והיא הייתה גאה בזה.

שחר בסדר, אמרתי. תודה שאת שואלת. מאז ששחר חזר מהמלחמה הוא העדיף להתמקם אצלנו ושחרר אותה מנוכחותו, והתקשורת ביניהם התנהלה בעיקר דרכי. לאריאלה לא היה חשק ולא הייתה סבלנות לדבר איתו. העובדה שאנחנו נותנות לו להיות אצלנו הייתה לה מקור של פליאה והקלה, היא לא הבינה איך מישהו מסוגל לסבול אותו.

עד מתי הוא חושב לברוח? היא אמרה. ברור לך שזה עומד להימשך שנים.

שחר לא מעוניין, נפלט לי בטיפשות.

שחר יעשה מה שאומרים לו, היא אמרה. 

בדיוק, הסכמתי.

ליאת הסתבכה עם המאמר שלה על המצב. הכול נראה מיושן, המציאות נראתה מיושנת, ולכן זה לא מפליא שגם המאמר שלה נראה מיושן. היה נדמה לי שהיא הזדקנה פתאום בכמה שנים וקרה שתפסתי את עצמי מרחמת עליה בגלל המצב. היא הייתה כל כך חיוורת וסובלת, פחדתי שתתפורר. גם על אנאבל ריחמתי. ועל שחר. ריחמתי על כולנו, בשני הצדדים. הייתי קדושה. רגשות של אהבה, של חיבה ושל אהבת השלום תמיד היו מיסודות האופי שלי. אבל על סמירמיס לא ריחמתי. היא לא הובאה אלינו הביתה בשביל זה ויש לציין בהערכה שעל החתולה השחורה שלנו, שכמו כל היתר מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, לא היה צורך לשפוך שום רחמים.

.

שולי ספיר היא סופרת ועורכת. ספרה הראשון, "הבנאדם", הופיע בהוצאת בבל ב־2019. ספרה השני, "ליאת והבלונדה", הופיע בהוצאת שתיים ב־2022. "ליאת והמלחמה" הוא סיפור מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "סביבה עוינת", קטע מתוך רומן בכתובים מאת מאיה מיכאלי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הקוראת המלכותית

"כך מוצאת את עצמה הקוראת קרובה אל הטקסט מתוכו." עשהאל פלד קוראת בספר "התמנון השבע" מאת שני פוקר

832 629 Blog

אן בן־אור, שתי עונות, שמן על בד, 190X130 ס"מ, 2021. צילום: אבי אמסלם

פואטיקה של גשרים: על "התמנון השבע" מאת שני פוקר

עשהאל פלד

.

התמנון השבע (הבה לאור, 2024) מאת שני פוקר הוא ספר השולח את זרועותיו אל עבר קוראיו, ומלפף אותם בתוך שיריו הגדושים. התחלתי לקרוא בו בלי לדעת שכקוראת הוא מייעד לי תפקיד בתוך היצירה עצמה. הקוראת האפשרית בספר, המייצגת את המבט החיצוני על השיר, היא חלק מהתמנון השבע. היא לכודה בין זרועות התמנון, הן מילולית, כדמות בדיונית המופיעה בשירים שונים, הן כחלק מדרישתם של השירים, המבקשים את מעורבותה ואת השתתפותה במשחקיהם ובתחבולותיהם. 

את הקוראת הבדיונית בספר מכנה המשוררת "הקוראת המלכותית". בהכתרת הנמענת מעניקה פוקר חשיבות יתרה לעמדת הקוראת. הנכחה זו מאפשרת לה להתבונן בשירה ובטבעה, וגם בעמדתה ככותבת, במבט כפול ורפלקטיבי. זו התבוננות של מחבוא ושל חשיפה גם יחד, התבוננות שנעה בין עמדה פנימית לעמדה חיצונית, בין עולם הספרות – הספר, "הדבר עצמו", לבין עולם המטא־ספרות – המחשבה על "הדבר עצמו". כשנכנסתי אני לנעליה המלכותיות של הקוראת, ניסיתי להביט בזרועות התמנון בעת שלכדו אותי, וללכוד בחזרה משהו מטבען המתפתל. 

"יוֹם אֶחָד עָזַבְתִּי אֶת הַסִּפְרוּת / וְעָבַרְתִּי לַמֶּטָא-סִפְרוּת" כותבת פוקר בשיר הפותח, "מבוא" (עמ' 4), שהוא מהשירים הישירים ביותר בספר, וממשיכה אל המתח שבין כתיבת ספרים לכתיבה על ספרים: 

.

וּמֵאָז כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת שֵׁן

אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת קִדּוּחַ הַשֵּׁן

וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת צוּרוֹת

אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת דְּבָרִים

[…]

וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת עוּגָה

אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת פֵּרוּרִים

(עמ' 5)

.

אל הספר כולו מתלווה המתח בין השן לקידוח השן, בין העוגה לבין ביתורה לפירורים. בשיר "מבוא" פוקר כותבת על כך בהקשר של עולם הספרות ועולם המטא־ספרות – היא מעמידה את היצירה הספרותית, שנכתבת לשם הכתיבה עצמה, אל מול היצירה המטא־ספרותית, שנכתבת "מבחוץ", כפרשנות של טקסט אחר, של כתיבה אחרת. אך המתח בין עמדות אלה הוא חלק ממוטיב מופשט ועמוק יותר בכתיבתה: המתח בין "הדבר עצמו" – שיש להגיד אותו, או שאותו אנו חשים, ובין המבט עליו, השיקוף שלו, דרך העברתו. זהו המתח בין מושא השיר לבין תחבולותיו.

שפתה של פוקר גדושה, עשירה ומלאה הרמזים והתחכמויות. השיר אינו נפתח בפני הקורא מלכתחילה, אלא שולח אליו זרועות מכיוונים שונים, הקוראות לו לשחק עימו. הזרועות הללו לובשות צורות שונות: דמויות שונות (שפעמים רבות חושד הקורא כי הן משמשות מסכות של העצמי), בהן הקוראת המלכותית, אזכורים ללשון ולמבנים פיוטיים ימי־ביניימיים, הרמזים מקראיים, גודש לשוני משתלשל ועירוב משלבי תזזיתי. העומס הזה, וההזמנה למשחק, מעלים את השאלה – האם לשיר יש תכלית, או שמהותו בריבוי הרבדים, במארג הלשוני שהוא יוצר? לעיתים נדמה שהתחבולה עצמה, המשחק, עטיית המסכה, היא היא הנושא, היא תכלית השיר. הקוראת רוצה אולי להבין את השיר מייד כשהיא קוראת בו, אך המשוררת מושיבה אותה בצידו השני של גשר ואומרת: "חכי רגע, עכשיו צפי בי משם". כך הופך השיר למהלך פואטי מורכב, שלאורכו מובילה המשוררת את הקוראת בדרכים עקלקלות (הגשר מסתלסל והופך למבוך), דרכים שמעבר להן, כך מתארת לעצמה הקוראת, עומד המושא שאליו אמורות שתיהן, המשוררת והקוראת, להגיע יחד. אך מהי התכלית השירית הזו שעומדת מעבר לפיתולי השיר? האם זו המשוררת עצמה – אהבותיה, שנאותיה, עולמה הכמוס ביותר, או שזהו הפיתול עצמו, המביט  בעצמו כבפונקציה ספרותית? המתח בתמנון השבע אינו רק מתח בין הספרות למטא־ספרות. הוא גם המתח בין האישי והמרוחק – בין הישיר, האמיתי והפשוט, לבין מלבושיו, שלפעמים משתלטים על גופו, והופכים בעצמם לשיר.

פוקר מודעת לחלוטין למתח הזה, והיא עוסקת בו בספר בין השאר דרך נשף המסכות שהיא יוצרת – מארג של מערכות יחסים בין דמויות נשיות שונות, שלצד קיומן כדמויות מייצגות גם פן בעצמיותה שלה: העורכת הלשונית, הגברת מהשיר "שלום גברתי" (עמ' 6), דמות בשם "אובה" ו"הקוראת המלכותית". לכל הדמויות משותף המבט החיצוני, המטא־ספרותי, על הכתיבה עצמה. מצד אחד הן רחוקות מהעצמי, ומצד שני חושפות דיון פנימי. המשוררת עוטה את המסכות השונות וכותבת דרכן ואליהן, וכך נמנעת ממגע ישיר עם העצמיות החשופה. בולטת במיוחד מערכת היחסים בין המשוררת לקוראת, זו שנקראת לפעמים "הקוראת המלכותית", והעיסוק במבטה הדמיוני הוא מהלך מרכזי בספר. באחד השירים כותבת המשוררת על שיר "שֶׁשָּׁר עַצְמוֹ / מֵאֶמְצַע הַיְּקוּם", המוגש ל"קוראת המלכותית" לקריאה:

.

וּבְעִבְרִית בְּרוּרָה / וּבַעֲבוּרָהּ / מֻגָּשׁ לְהִקָּרֵא

לוֹמַר דְּבָרִים / עַל פָּעֳלוֹ שֶׁל הָעוֹלָם / שֶׁל הַבּוֹרֵא

שִׁיר / הִיא תִּשְׁאָלוֹ / כַּמָּה גְּרוֹנוֹת עָבַרְתָּ?

(עמ' 55) 

.

בסוף השיר הקוראת הזאת מקבלת את הכינוי "מלכותית" בזכות שאלתה בדבר גרונות השיר. מדוע הקוראת שואלת כמה גרונות הוא עבר? אפשר להבין את שאלתה כתהייה עד כמה השיר כן, טהור, ישיר – כמה "גרונות" עברו עליו? ממעמדה הרם והמאיים שופטת הקוראת את טיבו של השיר, ולכן הופכת מלכותית – נדמה שצריך לכתוב בשבילה. המהלך העדין שפוקר מובילה כאן הוא ארס פואטי לחלוטין, אך במקום לעסוק באופן ישיר במורכבות של החשיפה שבכתיבה, משליחת המבע הפנימי אל העולם, היא כותבת על מבטה של הקוראת. דרך מבטה של הקוראת תוהה המשוררת על טיב תפקידה בתוך מעשה השיר, ועושה זאת תוך כדי פעלולים לשוניים ומבניים – השיר עצמו כתוב במבנה המזכיר פיוט ימי־ביניימי, ואף רומז לשיר "ראה שמש" מאת אבן גבירול ("לָבְשָׁה תּוֹלָע וּלְמִכְסֶה"). במובן זה עבר השיר "גרונות" רבים – הוא טבול בידע ובשפה הנרכשת דרך העולם המטא־ספרותי. 

הצפיפות הלשונית בכתיבתה של פוקר, ורבדיה השונים המעידים על היכרות מעמיקה עם עולם המטא־ספרות, מונעים מהקוראת מלהתקרב יותר מדי אל השירים, משאירים אותה מרוחקת במידה מסוימת, אך בד בבד יוצרים מארג של מבטים בין השירה, הכתיבה והקריאה בה, מארג שהקוראת היא חלק מהותי ממנו. כך מוצאת את עצמה הקוראת קרובה אל הטקסט מתוכו. מארג המבטים חושף בפנינו עולם פנימי עשיר בתהיות ובלבטים – היכן אני עומדת ביחס לספרות? היכן עובר הגבול בין "לדבר את" ל"לדבר על"? מה אני עושה עבור הקוראת כשאני מגישה לה שיר? פוקר בוחנת את הכתיבה ממבטה הפוטנציאלי המדומיין של הקוראת המלכותית, אך הקוראת המלכותית היא גם היא עצמה, שהרי גם היא נטועה בין עולם הספרות לבין המבט החיצוני עליו:

.

מַהִי הוֹשָׁטַת יָד? קוֹרֵאת אַחַת בָּרַת לֵבָב מַסְפִּיק

וְחֵפֶץ לְהַמְשִׁיךְ לָעַד

מַהִי כְּתִיבָה? הוֹשָׁטַת יָד לְקוֹרֵאת אַחַת

וְחֵפֶץ לֹא לַעֲשׂוֹת לָהּ חָמוּץ בַּלֵּב.

כְּתִיבָה – לֹא לַעֲשׂוֹת קִישְׁטָה

לֹא לְלַהֲטֵט עֲלֵי עֶלְיוֹנִים

לְמַעַן רַהַב שְׁמֵךְ

שֶׁהַרְבֵּה יוֹתֵר מַרְשִׁים

טָסָה בְּגֹבַהּ נָמוּךְ וְלֹא נוֹפֶלֶת (מָה שֶׁלָּמַדְתִּי מִמֵּךְ)

(עמ' 50)

.

גם בקטע זה בולט דיסוננס מתוחכם בין הדרישה לכתוב בלי "לַעֲשׂוֹת קִישְׁטָה", בלי "לְלַהֲטֵט" – ובמקום זאת לטוס "בְּגֹבַהּ נָמוּךְ", להושיט יד אל הקוראת, להשתמש בהנגשה ובהפשטה, שמהן משתמעות גם חשיפה וקרבה – ובין האופן שבו המשוררת כותבת על דרישה זו, שהרי השורה "לֹא לְלַהֲטֵט עֲלֵי עֶלְיוֹנִים" היא עצמה דוגמה ללהטוט כזה בדיוק. 

על הכפילות החכמה והמשעשעת הזו עומדים רבים מן השירים בספר. פוקר לא בוחרת בעולם הספרות על פני עולם המטא־ספרות, ולא בחשיפה על פני ההתבוננות והמשחקיות. עיסוקה במלאכת הכתיבה ובמשמעות השירה נעשה בעצמו בצורה משחקית ומפותלת, והופך לפואטיקה עצמה. כך, באופן עקיף, היא נוגעת בעדינות גם בקושי להיחשף, בקרבה ובריחוק שהיא מזהה בעולם הספרות, לעומת עולם המטא־ספרות, בהיקרעות מעולם אחד למשנהו ובסינתזה בין השניים. היא עושה זאת תוך כדי משחק, וכך היא לעולם אינה נחשפת בעצמה. נשף המסכות, התחבולה עצמה ומשחק הלשון – הם המִשקפת המדויקת ביותר שדרכה אפשר להשקיף אל עולמה הפנימי של המשוררת, ההתקדמות המרבית שנוכל לעשות על גבי הגשר המבוכי.

.

עשהאל פלד, כותבת ומציירת. סטודנטית לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב.

.

שני פוקר, התמנון השבע, הבא להבא, 2024

ביקורת שירה עשהאל פלד עטיפה

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "עם בוא הבוקר | שמות העצים" מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | אבני המשחק של הספרות

דפנה לוי על מותו הלא־מטפורי של המחבר, בירור תפקידה של הספרות, מאפייניה, יכולותיה, מגבלותיה ועל כוחה המרפא, הדלק הנפשי האצור בה והעולמות החלופיים שהיא מאפשרת ב"מותו של המחבר" מאת רות לורנד

832 629 Blog

בעז נוי, מתחת לעצי הפיקוס, שמן על בד, 110X140 ס''מ, 2023

אבני המשחק של הספרות: על "מותו של המחבר" מאת רות לורנד 

דפנה לוי

.

כשהילדה החיפאית בת ה־14, ״ילדה קצת כפופה, עם חולצות גדולות כמו הילדות האלה … ששיערה אסוף בסיכות וגומייה והיא אינה יודעת מיהו אלכסנדר פן,״ פוגשת לראשונה סופר עברי, גבר מבוגר בסוודר חום מרושל שכתב שלושה ספרים ובא לדבר עליהם בפני התלמידים בכיתתה, הלב שלה מפרפר משמחה, אבל היא אינה מצליחה לשאול אותו אלא ״איפה אתה גר?״ הילדים צוחקים אבל הוא לא, ונדמה שהבין שהיא והוא צריכים לדון בעניינים קונקרטיים: האם הוא מעשן כשהוא כותב? האם הוא כותב בלילה או מוקדם בבוקר? האם הוא כותב בכתב יד או במכונת כתיבה? והכתובת נדרשה לה, לילדה, כדי להתניע את השיחה הזו ביניהם, שתימשך עשרות שנים ותשמש מין מסע התבגרות וגילוי עצמי כפול, שלה – החולמת להיות סופרת, ושלו – שהקריירה הספרותית שלו לא ממש ממריאה לגבהים.

מותו של המחבר מאת רות לורנד הוא סיפור עדין הכתוב באיפוק, אף שהוא עוסק בסערות נפש ובאירועים משני מציאות. רובם של אלה מתרחשים בין כריכות הספרים. שם הילדה המספרת היא היתומה חמת המזג באי הנסיך אדוארד, או נמצ׳ק הקטן שמת מדלקת ריאות במשחק המחניים, דזירה המזנקת אל המים או בתם של ידוענים שהתמכרות לאלכוהול מובילה אותה לאבדון. היא עצמה מבלה את ימיה בהעתקת שירים של המשוררים האהובים עליה ובכתיבת סיפור סודי על נערה חיפאית בשם ענת שמורדת במשפחתה, והוריה אינם יודעים את נפשם מרוב צער. ״ויום אחד… מה כבר יכול לקרות יום אחד בחייה של נערה שהבניין שבו היא גרה מוקף בחצר עם עצי אורן, ברושים ופיקוס אחד גדול בהדר עליו?״ לורנד שואלת, ועונה בין השורות תשובה עקיפה של מי שמודעת לכוח הכמעט מיסטי, ואולי מיסטי ממש, של האותיות והמילים, כפי שהיא כותבת בשורת הפתיחה של הספר: ״בבוקר שבת חורפית התגלה לי כוחן הדומם של האותיות.״ הגילוי התרחש כשאביה של הילדה הלך לבית הכנסת והיא מתכרבלת עם אמה במיטה הגדולה. ״הספרים שקראנו שלחו אותנו למחוזות רחוקים,״ היא כותבת. בעת שהאם קוראת רומן בשפה זרה, ״השפה שלה,״ הילדה מתרגלת ראשית קריאה: ״לדינה יש ספר״, ״שלום אבא, אמר דן״, והמילים מכשפות אותה, עד שהיא מגלה כי ״הן אהבו ילדים יותר מאשר ילדות, המילים הכתובות. אם אקרא ואכתוב הרבה, המילים תאהבנה גם אותי. בבית הכנסת, בתפילת המוסף של שבת, נגעתי באותיות הקדושות. קראתי בקול. אבא שלי התכופף ולחש: 'לא ככה'.״ אבל אין בכך כדי לעמעם את עוצמתה של חוויית הקריאה עבור גיבורת הספר: ״ראשי בתוך מערת הפּוך, הספר על הכרית, והאצבע עוברת מאות לאות: בַּ-סֵּ-פֶר סִ-פּוּ-רִים, בַּ-סֵּ-פֶר שִׁי-רִים." אמה, שאינה מתפעלת, דורשת שתקרא בעיניים, ללא קול, והיא בתגובה נושפת על האותיות, להפריח אותן מן הדף, ממששת אותן, מחכה שינתרו כאילו היו ציפורים קטנות על גדר. 

ההתחלה הצנועה הזו פותחת שני ערוצים עיקריים שבהם מתגלגלת עלילת הספר, העשויה מכתבים ושיחות ונעה קדימה ואחורה בין זמנים ומחשבות. הערוץ האחד מספר את סיפור הקשר היוצא דופן בין הילדה, המכנה את עצמה ג׳ו על שם האחות הסופרת מנשים קטנות מאת לואיזה מיי אלקוט, עם יונה מנסבך, הסופר; והערוץ האחר, הנשרג בו בכל מיני צורות ומקצבים, מוקדש לבירור תפקידה, מאפייניה, יכולותיה, מגבלותיה של הספרות וגם כוחה המרפא, הדלק הנפשי האצור בה והעולמות החלופיים שהיא מאפשרת. הקשר הרגשי העמוק שנוצר בין מנסבך לג׳ו מאפשר את העיון המעמיק בנושאים הללו. השנים החולפות מוצאות אותם מתבגרים, מתחתנים (עם אנשים אחרים), מתגרשים, יולדים ילדים, נודדים בעולם, אבל לרגע לא שוכחים שהחיבור האמיתי ביניהם מתקיים במישור ששולטת בו הספרות, מישור הכתיבה והקריאה ושאלת יחסן של אלה אל העולם. ״מה שרואים רק ׳פעם אחת׳ זה הדבר שממנו מפיקים ספרות, אלה זרמי המים השוצפים שמייצרים חשמל,״ אומר יונה במפגש הראשון שלהם, ואחר כך: ״ככה זה בספרות. היא לוקחת מן החיים בלי לבקש רשות ובלי להבטיח נאמנות ואם היא מחזירה משהו ראוי, אולי סולחים לה.״ ולימים הוא גם מייעץ לה, ״תקראי ותגלי איזה ספרות מעניינת אפשר לעשות מהדאגות של אימא שלך.״ והיא נדהמת: ״חשבתי שלקרוא ספר פירושו לחשוב מחשבות של מישהו אחר. ולכתוב ספר? לחיות את חייו של מישהו אחר? … בדידות, עוני, אימי מלחמה, נישואים אומללים – הייתי מוכנה להתנסות בכול.״

הדיון הכמעט תיאורטי הזה עטוף בשברי זיכרונות: ״הזיכרון שלי שולח מדי פעם מברקים לפי שיקול דעתו,״ אומרת המספרת. אדון ברגר, הספרן הקודר בעל הגבות העבותות והאף הרחב, בתו נאווה שעזרה לגיבורה להוריד ספרים ממדפים גבוהים בתמורה לפתרון תרגילים בחשבון ושאר שיעורי בית, נופיה של חיפה, ״עיר ללא כיוון ומרכז,״ שבתיאטרון העירוני שלה הציגו את ״מעגל הגיר הקווקזי״  עם חיים טופול וזהרירה חריפאי, וביטניקים והיפים, וסרט של בריז׳יט ברדו וספרים, המון ספרים, כמובן. אלא שהמברקים הללו אינם אקראיים, הם דרכה של לורנד לעצב את מחשבותיה על כתיבה, ובהמשך הספר – ככל שהגיבורה שלה מעמיקה בלימודי הפילוסופיה – גם על מושגים מופשטים כמו זמן ושפה כמעשה אמנותי. לשם כך נדרשים פרטי הפרטים, הרגעים הספציפיים, התחושות הסובייקטיביות שאינן מוסיפות להבנה הכללית של העולם, או כפי שהיא כותבת: ״אבני הנגף של הפילוסופיה הן אבני המשחק של הספרות.״

הכותרת שבחרה לורנד לרומן אינה מאפשרת, כמובן, לקרוא בו בלי לשמוע מרחוק את זמזומי מאמרו הידוע של רולאן בארת ״מות המחבר״ (משנת 1967), שהכשיר את הקרקע לקריאה או לאינטראקציה כלשהי עם יצירת אמנות במנותק מן היוצר, על הקשרו התרבותי וההיסטורי. במקרה הזה, לא רק שהמשימה כמעט בלתי אפשרית, אלא שלורנד שילבה כל כך הרבה פרטים מן הביוגרפיה האישית שלה בספר (גם היא גדלה בחיפה, במשפחה אדוקה, חלמה להיות סופרת ונהפכה לפילוסופית, למשל) עד שנדמה שהיא אפילו מתריסה, שבעצם הכתיבה שלה היא מעניקה קול לילדה שהייתה היא עצמה, כי גם זה תפקיד חשוב של הספרות, או כפי שהיא מנסחת זאת: ״שם היא כלואה ומשם היא מדברת אליי. אני משתדלת למענה. אני אוהבת למענה ולומדת ונוסעת ומנסה להבין את ילדיי המתבגרים למענה. אני מנהלת פרשת אהבים למענה. אני כותבת אליך למענה.״

מותו של המחבר, של יונה, אינו מטפורי. הוא מסתלק מן העולם בגיל תשעים, וכשג׳ו מקבלת את הבשורה היא הולכת לחדר השינה, מגיפה את התריסים, מושכת את הפוך מעל לראשה ושוכבת עצומת עיניים במערה הרכה. אותה מערה שבתוכה התכרבלה כשגילתה את קסם הספרים היא כעת המרחב המוגן שלה. והוא מוגן כשהיא שוהה בו לבדה, כי בשנות התבגרותה היא התפכחה מן ההערצה שלה, מפחדיה, מחוסר הביטחון שלה. היא עזבה את המקומות שלא יכלה להישאר בהם עוד, וגם אם טרם נהפכה לסופרת, כעת, לבדה, היא בוראת את סיפור חייה בעצמה.

אף שכאמור הספר מקדיש מקום נרחב לבירור מושגים ולדיונים ביקורתיים, לא רק הספציפיות של גיבוריו ועלילתו מונעת בעדו מלהיהפך למאמר עיוני, אלא גם הפשטות שבה לורנד מצליחה ליצור יופי בטקסט הזה. באחד מספרי העיון שכתבה לורנד היא עסקה ביופי בראי הפילוסופיה. מה שהיה אחד משלושת המושגים המרכזיים בהגות האנושית (לצד הטוב והאמיתי) ירד, כך מתברר, מגדולתו. הרציונליזם, והמדע השואף לאוניברסליות, דחקו את רגלי ההתנסות החושית הפשוטה, הנוכחת. למרות זאת, נראה לי שעל מותו של המחבר צריך לומר שאהבת הספרות שניכרת בו מאוד מצליחה להיתרגם לחוויה אסתטית, או במילים אחרות: שזהו ספר יפה. 

.

דפנה לוי, עיתונאית ומתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות ״המוסך״. עורכת ומגישה את הפודקאסט ״על החיים ועל המוות״.

.

רות לורנד, מותו של המחבר, הוצאת פרדס, 2023

ביקורת פרוזה דפנה לוי עטיפה

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי ושחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן