ליאת והמלחמה
שולי ספיר
.
אותנו, אותי ואת ליאת, המלחמה תפסה מוכנות. תמיד ידענו שהיא תבוא, ידענו שהכול עומד להתמוטט, כולם ידעו. לכן לא היה שום דבר מפתיע בהחלטה של ליאת, שהבשילה בה עוד קודם, במה שנקרא עכשיו אצלנו עיתות שלום, לאמץ מיד במקרה כזה חתולה, ואפילו שחורה, בעיקר אם האסון ממש גדול. נוכל להסתכל עליה כמו שאנשים מסתכלים בדג באקווריום ושואלים את עצמם מי נמצא באקווריום, כי מרגיע אותם לחשוב שזה בעצם הם. השלכנו הרבה על החתולה הזאת, ואמנם היא הצליחה להאפיל לפעמים על המצב ולהסיח את דעתנו כשבאה להתחכך בנו או לשבת על ליאת או לידה על הספה. ובכל זאת התפלאנו עד כמה המלחמה שינתה אותנו, בזמן כה קצר. התקפי החרדה של ליאת, שקודם נראו כמו סימפטום של בעיה נפשית, נעשו התגובה הנורמלית למצב, ועכשיו העובדה שהם הפסיקו נראתה לי מדאיגה. חתולה נוספה לנו למשק בית, חתולה שהיא עולם ומלואו של צרכים רגשיים מדומיינים שעוד נשאר לנו לחקור אותו כשיהיה לנו חשק. וגם שחר, שבשבועות ובחודשים שלפני המלחמה מיעט לבוא אלינו, כי נמאסנו עליו מאוד, והעדיף להתבודד בערבים בביתו כמו שהתבודד כל היום בגן שלו, התחיל לבוא כמעט כל ערב כדי להימלט מאשתו ההיסטרית ומבנו המופרע. ישבנו שלושתנו בסלון החשוך מרירים ומיואשים, ליאת ואני בגלל המלחמה אבל שחר בגלל שהוא תמיד כזה והיה כזה גם לפניה. למרות שהיה גבר וגם קצין קרבי בעברו, שחר לא העלה בדעתו להצטרף ללחימה. אני זקן מדי בשביל זה, אמר, למרות שלא היה בן יותר מ־35. נפשו קצה בצבא שלנו כבר מזמן בגלל כל מיני אי־סדירויות ומעשים לא חייליים שהיה עד להם בזמן שירותו הצבאי. שחר לא שקל להתנדב, כי הוא לא היה אדם נדיב. גם אנחנו, ליאת ואני, לא יכולנו להתנדב ולקחת חלק במאמץ המלחמתי. למרות תחושה מעומעמת ומביכה של חובה שהתגנבה לליבנו לא הייתה לנו היכולת המינימלית הדרושה להתנדבות למאמץ המלחמתי, ולמעשה היינו חסרות תועלת לחלוטין מהבחינה הזאת.
ישבנו בסלון שלנו עם שחר וניסינו להעביר את הזמן, כמו שתמיד אנחנו משתדלות לעשות. בגלל שאני הייתי עסוקה לרוב בעבודה רוחנית, ליאת הייתה היחידה בבית שעקבה אחרי החדשות. כשהייתה רעבה היא הייתה נוטשת לזמן קצר את העמדה הנצחית שלה על הספה ועוברת למטבח, מכרסמת שם מעל השיש פיתה ישנה עם טחינה מאתמול, בוהה ולועסת כמו עגלה באחו. לא היה סיכוי שתתפוס אותי מתפעלת מדמותה המרושלת בשיער הקצר השחור מתחת לנברשת הזכוכית שהאירה את המטבח. היא רכנה מעל השיש כדי שהטחינה לא תנזל על הרצפה. ליאת שלי! נאנחתי. רציתי רק שתהיה מרוצה והייתי מוכנה ללכת דרך ארוכה כדי לגרום לזה לקרות. אם ליאת לא הייתה שמחה הרגשתי שנכשלתי, ובגלל שלא הייתה שמחה מטבעה היא העניקה לי את הזכות לחיות בתחושת כישלון מוצדקת. נכשלתי, חשבתי לעצמי בייאוש כשראיתי עד כמה ליאת אומללה, עד כמה כל המאמצים הכבירים שלי לעודד אותה עולים בתוהו, ונתתי לעצמי להתמסר כל כולי לתחושת הכישלון. אין דבר מתוק מההצלחה, אמר תאלס החכם באדם, אבל הכישלון מתוק ממנה, והוא נמשך יותר.
ככל שהתארכה המלחמה ליאת נעשתה מרירה ורגזנית יותר. היא הייתה מלאת שנאה. היא שנאה את כולם, לא הייתה בליבה שום אהבה, שום תחושה נעימה של ביחד. מדי פעם היינו מעירות זו לזו כמה הכול מכוער, כמה מוזנח הכול ונורא. ליאת קוננה על התרבות, על מצבה העלוב של האמנות שהרימה ידיים והפסיקה לתפקד. היופי עצמו כאילו נבהל וברח ממה שקורה, משאיר אותנו בלי אוויר. היו עוד דברים שהפסיקו לתפקד. חיינו בעולם דיסטופי ורק החתולה שלנו סמירמיס המשיכה כרגיל בעולם החתולים שלה, היא ושחר. ליאת ואני היינו מתלהטות בשיחה נואלת על המצב, לא היה לנו שום דבר מעניין או מקורי לומר על המצב הזה, הסתפקנו בהתמרמרות בהמית ובתלונות מרגיזות. בגלל זה שחר נראה לנו עוד יותר מרשים, שותק לו מלכותי ורב הוד בכורסה, מלטף את הספינקס השחורה באדישות נשגבת.
למרות שנמנעתי בעיקרון במשך שנים מלהיכנס למטבח, שהיה נתון לשליטתה הבלעדית של אנאבל, המשרתת שלנו, כשעלתה הקריאה לאפות עוגות לחיילים לא יכולתי לעמוד בתשוקה באמת לעשות את זה. אני הולכת לאפות עוגה לחיילים, אמרתי לליאת בארוחת ערב.
איזה עוגה? שאלה ליאת.
איזה עוגה? חזרתי, לא מבינה.
איזה עוגה תכיני, אמרה ליאת בסבלנות נאורה.
אני לא יודעת, אמרתי. איזה עוגות יש?
ליאת אמרה שיש עוגות מכל הסוגים. יש בחושות, יש קרות, יש עוגות שוקולד, עוגות גבינה, עוגות שמרים ומבצק עלים, יש עוגות תפוחים ויש…
טוב! אמרתי. הבנתי. אני אכין עוגה שקל להכין אותה. לא משהו מסובך, כי אין לי הרבה ניסיון באפיית עוגות.
היא חייכה והמשיכה לעבוד על החביתה שלה. את החביתות היא תמיד אכלה עד הסוף. הסתכלתי על ליאת והבנתי פתאום שזה החיוך הראשון שמעקם את שפתיה הדקות והיבשות מזה ימים רבים. גם אני חייכתי, שמחה שהצלחתי לשעשע אותה, והתפלאתי כמה צודקים אלה שאומרים שמי שתורם לאחרים בעצם תורם לעצמו, ושהנדיבות היא דבר משתלם.
סיפרתי לאנאבל על כוונתי האצילית לאפות עוגה לכוחות הלוחמים. אנחנו צריכים לפנק אותם, אמרתי, וחוץ מהמטרה הבסיסית, לספק להם מזון כדי שיוכלו להגן עלינו בגופם, העוגה לחיילים גם מעלה את המורל ותורמת לתחושת הסולידריות הכללית. אנאבל אהבה את כל החיילים. הם כולם היו בעיניה ישו קטנים, כי היא הייתה קתולית. היא הייתה שמנמנה ולבשה שמלת מיני פרחונית שומטת לסתות, ולמרות שדיברה לפעמים היה רושם שהיא שומרת את המחשבות שלה לעצמה, מה עוד שהיא חשבה אותן מן הסתם בפיליפינית. איזה עוגה את רוצה לעשות? היא שאלה, מגהקת. שמתי לב שהיא קצת שתויה.
עוד פעם השאלה הזאת! מאיפה לי איזה עוגה להכין? אמרתי ואיפרתי בכיור. אני לא מבינה בזה כלום. בגלל זה קראתי לך, אנאבל.
אנאבל עמדה מולי שותקת. לא היה לה חשק במיוחד לעזור לי, ואפשר היה להבין שהיא מעוניינת לחזור להנאות הפשוטות שחיכו לה בכוך שלה.
תכיני עוגת שוקולד בחושה, נשמעה קריאה מהסלון.
עוגת שוקולד בחושה? אמרתי, מבולבלת. מה זה?
ומעל זה אפשר לפזר אבקת סוכר, המשיכה ליאת, ואולי גם קצת קוקוס.
קוקוס? אמרתי. אנאבל, יש לנו קוקוס?
יש! אמרה אנאבל.
היא נאנחה והפעילה את התנור אפייה. תנור אפייה תמיד הזכיר לי רק דבר אחד. את יודעת שסילביה פלאת התאבדה עם תנור אפייה? אמרתי לאנאבל. היא דחפה לשם את הראש ומתה משאיפת גז, כששני הילדים הקטנים שלה ישנים למעלה. זה כנראה היה תנור גז, אמרתי. והתנור שלנו הוא תנור חשמלי. אנאבל לא ידעה מי הייתה סילביה פלאת, אבל אם לה היה תנור משלה היא בטוח לא הייתה מתאבדת איתו. היא הוציאה מהמקרר ביצים. היא שמה על השיש קמח. גופה השופע בשמלת המיני הפרחונית נראה מותש, וחשבתי לעצמי שכמו שהמלחמה משפיעה על כולם, היא משפיעה מן הסתם גם עליה.
מה נראה לך שחושבת ומרגישה הפיליפינית שלנו בקשר למלחמה? שאלתי את ליאת כשעזבתי את אנאבל במטבח, להמשיך בעבודה, וחזרתי לסלון, להציק לה כמו שאני עושה כל הזמן. אזעקה נשמעה. אני אוהבת אזעקות. יש בהן משהו מרגיע, משהו בהן מבטיח שהכול בסדר. ליאת קיללה. אנאבל, כמו תמיד, הצטלבה והתחילה להתפלל. הלכתי להביא את סמירמיס ואז נכנסנו כולנו לממ"ד המשוכלל וחיכינו. צמד פיצוצים נשמע מעלינו, ואז עוד שלישייה. וזהו.
חיכינו עוד דקה ואז אמרתי, יפה מאוד! ויצאנו מהממ"ד, כל אחת לענייניה: ליאת לספה שלה, לבדוק בחדשות את המטח ותוצאותיו, אני לכורסה שלי, כדי להסתכל עליה ולהשתעמם, ואנאבל למטבח, להמשיך להכין את העוגה לחיילים.
שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה שחר הלך לשם. הוא פשוט התגייס והצטרף לכוחות הלוחמים. זה שינה מקצה אל קצה את חוויית המלחמה שלנו והרחיב מאוד את הסדק שנפער בינינו לבין המציאות. לא הבנו למה הוא הלך. זאת לא הייתה אי־הבנה מוסרית או מצפונית אלא משהו עמוק יותר, הרבה יותר: אי־הבנה שלמה ומוחלטת, כמו כששומעים מילה שלא יודעים מה היא אומרת או מנסים לחשוב מה קורה בתוך ראש של חתול. לא הבנו, זאת הייתה שפה זרה שלא יכולנו ללמוד. על אי־ההבנה הגמורה נוסף עוד גורם, והוא העובדה המערערת שגם שחר לא הבין. כל העניין היה אי־הבנה גדולה.
חודש לא שמענו ממנו. היינו שלוש נשים וחתולה שנמקות לבדן מרוב חרדות ודאגות ללוחם שלהן, וקרה שחיפשנו את שמו ברשימות ההרוגים. כשחייל הולך למלחמה הוא לוקח איתו, בחוסר התחשבות שאין דומה לו, את כל יקיריו ואהוביו, הוא משליך אותם יחד איתו אל תוך המלחמה, אם הם רוצים ואם לא. חלק מאותם יקירים ואהובים לא מעוניינים להיות מושלכים אל תוך המלחמה. מטעמי בריאות הם מעדיפים לשמור על עמדה של צופים, צופים עצובים ואומללים אמנם ובכלל לא נלהבים, אבל מבחוץ. אנאבל התפללה הרבה למריה הבתולה שתשמור על שחר שלנו. קינאתי בה. לה יש את הבתולה הנפלאה שתמיד עוזרת לה, ומה לי יש? חשבתי מדוכדכת כשראיתי כמה מריה תורמת לאנאבל וכמה אני עצמי יכולתי להיעזר בה אילו רק הייתי מקבלת את החינוך המתאים. ואמנם, אחרי קצת יותר מחודש התפילות עזרו ואם האלוהים החזירה אלינו את שחר. שחר חזר אלינו בריא ושלם, עד כמה שאפשר לייחס ליצור מפורק ושבור כמוהו תכונות כל כך חיוביות. הוא הופיע פתאום בסלון שלנו כמו התגלות, כמה דקות אחרי שיצאנו מהממ"ד באותו ערב אחרי עוד אזעקה, חמוש ברובה ולבוש מדים, שיערו הבהיר סתור ונעליו הצבאיות הגבוהות מכוסות באבק המדבר.
ליאת, אמרתי לליאת שראשה היה תקוע במסך. כשהרימה אהובתי את מבטה וראתה את שחר עם מדים ונשק, עומד בקצה הסלון לאה ועצוב והחתולה השחורה מתחככת בלי שום בושה בנעל הצבאית שלו, היא פלטה יפחה. הוא היה מקסים ושובר לב כשעמד כך בפתח, מחייך את חיוכו הכחול, נבוך קצת מהשיבה לאזרחות. הוא חזר אלינו ישר מהדרום, מהלחימה ברצועה. אנאבל הציצה מהמטבח וגם היא השתאתה למראה שחר, ליופיו ועיניו הכחולות, כי אכן לאחד האלים הוא דמה. על כתפו היה שמוט אם־16 מנוסר. המשרתת פלטה קריאת אימה והצטלבה. אחרי רגע קצר של קיפאון היא מיהרה אליו לתת לו חיבוק, והקנה הקצר התחכך קר ונוקשה בירכה השמנמנה.
תן את הרובה, אמרתי.
הוא נתן לי את הרובה האישי שלו והתיישב בכורסה, מעקם את שפתיו היפות במרירות. אנאבל מיהרה לחזור למטבח, לטרוח שם על העוגה. היא הייתה מודאגת. כולנו היינו מודאגות. מה קרה לו שם, במלחמה? מה הוא עשה וראה?
שחר רק עצם את העיניים ושתק.
אנאבל נשמעה מתייפחת במטבח. המתח הכריע אותה.
גמרת עם העוגה? צעקתי לה לשם. היא ענתה שהעוגה בתנור.
אני אופה עוגה לחיילים, אמרתי לשחר.
הוא רבץ בכורסתו בעיניים עצומות, חצי רדום.
איזה עוגה? הוא שאל.
הסתיו נמשך ונמשך ופה ושם ירד גשם. זה היה גשם עצבני שכמו תמיד ניתך עלינו בלי שום עדינות, בלי חביבות, ולכן קוראים לגשמים אצלנו גשמי זעף. אנאבל פינקה את החייל שלנו כמיטב יכולתה. היא עשתה הכול כדי שלא יחזור למלחמה, מתוך חשש שאם יחזור לשם היא לא תראה אותו עוד לעולם. סמירמיס החתולה רבצה עליו כל הזמן. מהר מאוד היא ושחר נהפכו לזוג, בעיקר ביוזמתה. היא בטשה בבטנו בציפורניה החדות והכאיבה לו, והוא קילל אותה וקרא לה "חידה בזויה". כמו כולם, גם היא פשוט התיישבה עליו.
כשהצבא ראה ששחר לא חוזר, הוא שלח לו הודעה בוואטסאפ שהוא נדרש להתייצב. שחר צחק. הוא אמר שאין להם מספיק בתי כלא בשביל לשים שם את כל הנפקדים והעריקים מהמלחמה. כעבור יומיים הופיעה אצלנו בבית קצינת הקישור שלו, צעירה נאה, בהירת שיער, במדים מגוהצים, שנראתה מאוד מסודרת ומסורה לתפקידה. בת כמה את? שאלתי אותה. היא הייתה בת 23, קצינה במילואים. איך סידרת לך כאלה מדים יפים? החמאתי לה כשהושבתי אותה בכורסה. היא הייתה יפה ומושכת, וראיתי שגם ליאת לא נותרת אדישה. עיניה האפורות נחו תכליתית על שחר, הקצין שלה, שהיה שרוע בכורסה יחף, לבוש בטריקו לבנה ישנה. על בטנו רבצה הסמירמיס השחורה, בגבה לנציגת הצבא.
באת לגייס לנו את שחר? שאלתי כשאנאבל הכינה לה כיבוד במטבח.
שחר כבר מגויס, ענתה הקצינת קישור שלו. כרגע הוא נחשב אצלנו נפקד, והעונש על נפקדות בזמן מלחמה… היא הסמיקה ולא גמרה את המשפט.
מה העונש? שאלה ליאת, גם היא מסמיקה. עוד לא התחיל המשא ומתן וכבר השתיים האלה סמרו כמו שתי חתולות שנלחמות על חתיכת בשר.
אני אמרתי שהעונש על עריקה בזמן מלחמה צריך להיות חמור מאוד כדי שכל היתר שרוצים לברוח יוותרו על הרעיון.
כמה עריקים יש לך? ליאת שאלה את הקצינה, ששמה היה פזית.
פזית נעה באי־נוחות בכורסת היוקרה. מדי הזית שלה נראו חדשים. בהדרכה הקצרה שעברה לא הספיקו לתרגל מגע עם אזרחים, והיא הייתה רק אחת מרבים שנשלחו לחזית בלי הכשרה מתאימה. היא אמרה שלהפך. רבים מתנדבים. הצבא מתקשה לעמוד בזרם הפניות.
מצוין, אמרתי. אם ככה אז אין שום בעיה.
ליאת לא יכלה עוד להתאפק. למה ששחר ירצה להילחם, היא התפרצה בזעם, בשביל שלטון דיקטטורי שרוצה לרצוח אותו? זה נראה לך הגיוני?
הקצינה אפורת העיניים שלנו מצמצה. היא לא ידעה איך לאכול את הרדיקליות של ליאת. הצבא הוא של כולנו, היא גמגמה, מה שאת אומרת לא נכון.
סמירמיס שכבה על שחר, מגרגרת ונועצת בו ציפורניים מלאות תאווה. הוא נמנם, מקשיב לפעימות ליבה החתולי של השחרחורת שלו.
אמרתי לפזית ששחר חשוב לנו. אין מצב שניתן לו ללכת, אמרתי לה, אני בטוחה שאת יכולה להבין את זה. הדלקתי סיגריה ששלפתי מקופסת כסף יפהפיה והצעתי גם לה. לא היה כמובן סיכוי שתעשן איתי אבל ליאת דווקא לקחה סיגריה, ואפילו אנאבל הסכימה לסיגריה והלכה לעשן אותה במטבח. הסלון התמלא עשן. נעשה מחניק.
אולי, אמרה הקצינה, משתעלת, אפשר לפתוח חלון?
מה? אמרתי. עם המיזוג פועל?
לסמירמיס העשן לא הפריע. היא שכבה על שחר וגרגרה באלימות. ליאת נעצה בקצינה פזית מבט מטורף מרוב כעס ועישנה.
פזית אמרה שהיא מבינה את המצוקה אבל הצבא צריך את שחר ושחר צריך לחזור. זה החוק, היא אמרה, משתעלת, זה לא עניין של בחירה. היא הזכירה לנו שגברים רבים עזבו מאחור נשים וילדים קטנים כדי למלא את חובתם, אבל ליאת אמרה שזה לא חוכמה. לברוח מהמשפחה זה זכות, היא אמרה. ובאמת שומעים אותם אומרים תודה כל הזמן. שחר ברח מהמשפחה שלו אלינו. הוא לא צריך את המלחמה בשביל זה.
פזית החליקה בידה על מכנס הזית וממש אפשר היה לשמוע את רשרוש הבד על הירך המחוילת. היו לה עוד כמה דברים להגיד ואז היא קמה מהכורסה ולפני שעזבה את הסלון שלחה מבט אפור אחרון בקצין הפגום שלה ששכב בכורסה יחף, מנמנם, והשחורה המשוקצת מכורבלת עליו. מחכים לשחר מחר בבוקר בנקודת האיסוף באזור שדרות, ממש על גבול עזה, אמרה כשליוויתי אותה לדלת. אם הוא לא יבוא זה יהיה חמור מאוד. להיות עריק, אמרה אחרי שכבר יצאה, מסתובבת אליי, זה דבר שגורר עונש חמור. אני מבקשת שתזכרו את זה. מדובר בדבר מאוד לא נעים.
תודה שאת מיידעת אותנו, אמרתי לה לפני שסגרתי את הדלת, זה מאוד נחמד מצידך.
כשחזרתי לסלון ליאת הסתכלה בשחר, שכבר ישן. הוא נשם בשלווה, ושתינו חייכנו בנחת. הוא היה שלנו, והביקור של הקצינה נראה לנו יותר כמו סוג של פישינג מאשר איום ממשי. יש להם מספיק על הראש גם בלי להתעסק דווקא בשחר, הסכמנו בינינו. אבל כשדיברתי אחר כך עם בת אל מה יפית, העורכת דין שלי, כדי לברר את המצב, התקבל הרושם שאולי יש סיבה לדאגה. אחרי שעשתה כמה בירורים מה יפית הודיעה לי שלמרות ששחר בעצם התנדב, הוא חויל ונחשב לחייל לכל דבר. חוץ מזה נודע לה ששחר הוא מפקד גדוד. חסרים להם כרגע מפקדי גדוד, היא אמרה, וזו הסיבה שהצבא טרח לשלוח אלינו הביתה את פזית.
שחר יא נבלה, הערתי אותו בבעיטה קלה שהבריחה את סמירמיס. אתה מפקד גדוד?
שחר שרק התעורר הכחיש. מה פתאום, הוא אמר. נראה לך?
שמעת? אמרתי למה יפית. שחר אומר שזה לא נכון.
מה יפית הסבירה לי שהצבא העלה את שחר בדרגה ומינה אותו למפקד גדוד בעזה בזמן שהיה נפקד. הם מאוד רוצים אותו, היא אמרה. אפשר להגיד שהגדוד ממש מחכה לו, שיפקד עליו. הם מתאספים מחר בנקודת האיסוף ליד שדרות. היא הוסיפה שזה גדוד מילואים בלי הרבה מוטיבציה וברור שאם יגלו שהמפקד ערק זה ישפיע על רוח הלחימה של הלוחמים.
אבל הוא לא המפקד! אמרתי לה, מאבדת את הסבלנות.
את זה הצבא קובע, לא אני ולא את, היא אמרה.
שיזדיין הצבא! צעקה ליאת מהספה.
היא שמעה הכול כי השיחה התנהלה בספיקר וגם שחר שמע, ממעמקי נמנומו.
בזמן הנפקדות שלו שחר חזר לשגרה. הוא פשוט המשיך כמו קודם, כאילו אין מלחמה. השכם בבוקר היה הולך לגן שלו בבית של השטיינרית ועובד שם עד הערב. הוא עדר, גזם, דישן, פינה את הגזם, עקר ושתל. הוא אהב לעבוד קשה. הזקנה צפתה בו מהחלון הפנורמי הגדול של הסלון שלה כשהיא יושבת בכורסה ועל ברכיה עיתון. רוב הזמן היא לא ראתה אותו, אבל לפעמים הוא הגיח ממעמקי הגן לכמה רגעים ותמיד היה גם את טקס האספרסו הקצר בסוף היום, כשהוא סירב לשתות איתה אספרסו. השטיינרית לא זכתה להרגיש שהיא באמת חלק מהביחד המלחמתי עד ששחר הודיע לה שהוא מתגייס. כשהלך למלחמה היא נפרדה ממנו בלב הומה ובבקרים, כשישבה בכורסה וצפתה נוגות בגנה העזוב, הייתה נעקרת מחזה אנחה של עונג מרוב הקרבה ואהבת המולדת. שחר היה בעיניה החייל המושלם. הוא היה חרוץ כל כך, נבון ומוכשר, יעיל ונחוש ועם זאת אדיש, הוא היה ברוש לבדו, ברוש לבדו איתן. אחרי קצת יותר מחודש הגנן חזר מהחזית כחול עיניים ושזוף כמו לורנס איש ערב, מלבד העובדה שערב לא עניינה אותו בכלל. רק לגן שלו הוא דאג, והגן היה מוזנח. הצמחים התייבשו. עשבים שוטים השתלטו על הפרחים האהובים שבעבר מילאו אותו שמחה. רוב השיחים כבר חלו ומתו, וגם אלה שעוד חיו כבר היו אבודים. הוורדים הנהדרים שפרחו בשפע סמיך של עלי כותרת בצהוב עז ובוורוד מלטף ולפעמים באדום בוער והפיצו ניחוח כבד וחושני, כמעט מחניק מרוב מתיקות מגונה, נבלו. הם נהפכו לגרוטסקות דוקרניות חסרות צבע ועכשיו היה צריך לעקור אותם. שחר עמד לבדו בגן והשקיף על החורבן. ענפי העצים רשרשו ברוח מעל לראשו. ציפור שלחה ציוץ צורמני. טרטור של מסוק נשמע מכיוון החוף. אחרי שסקר את הגן החרב בעיניו הכחולות הערניות, הוא קפא במקומו כמו פסל שניצב שם כבר אלפי שנים, פסל עתיק של גבר מלא חן שפגעי הזמן ששחקו אותו וכרסמו בו הוסיפו לדמותו קסם נוגה. הוא עמד קפוא במקומו. זה לקח כמה דקות, הוא כיבה את עצמו לצורך עבודות תחזוקה ונכנס למצב שינה. אחר כך, אפוף ברשרוש ענפי העצים ברוח, הופעל מחדש. שחר התחיל ללכת. הוא הסתובב ופנה בשביל אל מחסן הציוד שבקצה המרוחק של הגן, לקחת כלי עבודה.
בצהריים, בשיא החום, התקשרה אריאלה, אשתו של שחר. מה קורה עם שחר? היא שאלה. למה הוא לא במלחמה? בעלה היה קצין והיא הייתה גאה בזה.
שחר בסדר, אמרתי. תודה שאת שואלת. מאז ששחר חזר מהמלחמה הוא העדיף להתמקם אצלנו ושחרר אותה מנוכחותו, והתקשורת ביניהם התנהלה בעיקר דרכי. לאריאלה לא היה חשק ולא הייתה סבלנות לדבר איתו. העובדה שאנחנו נותנות לו להיות אצלנו הייתה לה מקור של פליאה והקלה, היא לא הבינה איך מישהו מסוגל לסבול אותו.
עד מתי הוא חושב לברוח? היא אמרה. ברור לך שזה עומד להימשך שנים.
שחר לא מעוניין, נפלט לי בטיפשות.
שחר יעשה מה שאומרים לו, היא אמרה.
בדיוק, הסכמתי.
ליאת הסתבכה עם המאמר שלה על המצב. הכול נראה מיושן, המציאות נראתה מיושנת, ולכן זה לא מפליא שגם המאמר שלה נראה מיושן. היה נדמה לי שהיא הזדקנה פתאום בכמה שנים וקרה שתפסתי את עצמי מרחמת עליה בגלל המצב. היא הייתה כל כך חיוורת וסובלת, פחדתי שתתפורר. גם על אנאבל ריחמתי. ועל שחר. ריחמתי על כולנו, בשני הצדדים. הייתי קדושה. רגשות של אהבה, של חיבה ושל אהבת השלום תמיד היו מיסודות האופי שלי. אבל על סמירמיס לא ריחמתי. היא לא הובאה אלינו הביתה בשביל זה ויש לציין בהערכה שעל החתולה השחורה שלנו, שכמו כל היתר מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר, לא היה צורך לשפוך שום רחמים.
.
שולי ספיר היא סופרת ועורכת. ספרה הראשון, "הבנאדם", הופיע בהוצאת בבל ב־2019. ספרה השני, "ליאת והבלונדה", הופיע בהוצאת שתיים ב־2022. "ליאת והמלחמה" הוא סיפור מתוך ספר בכתובים.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: "סביבה עוינת", קטע מתוך רומן בכתובים מאת מאיה מיכאלי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
