הזכוכית המפויחת של האקספרימנט: על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן
יובל אונגר
.
בגב ספרה החדש של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, נכתב שהשאלה שבכותרת היא "צופן פרטי" המתפקד כלחיצת יד סודית בין מי שגדלו במסגרות החינוך המשותף. התיאור הפתיע אותי. למרבה האירוניה, התרשמתי שהשאלה הולאמה כשהקיבוצים הופרטו, כלומר, שהיא מזמן חדלה להשתייך לקיבוצניקים ונטבעה עמוק בדי־אן־איי הישראלי הכללי. הרי אני מכירה מכלי ראשון עירוניים רבים שכל מפגש עם יוצאי הלינה המשותפת פורט בנפשם על מיתרים השמורים לגני חיות ולקרקסים. מופעי נוסטלגיה וערגה לכרי הדשא של הקיבוץ עדיין שכיחים בתרבות ובשיח הציבורי, לא רק בקרב חוגי השמאל, וגם כשהמתגעגעים נולדו שנים אחרי שהחלום הקיבוצי נגוז כליל. מנגד, השאלה שגורה גם בפיותיהם של מי שנשארו מחוץ לקיבוצים ולפיכך הורחקו מהמעמד המיוחד שלהם בחברה הישראלית.
אולי לכן קראתי מרותקת את התגובות שקיבל היה לך טוב או היה לך רע? באתר "עברית". לצד שיפוט הספר לחיוב או לשלילה, הבחנתי שרוב המגיבים מזדרזים להציע תשובה משלהם לשאלה שבכותרת. אחד כותב: "סך הכל היה סבבה, מה כבר ידענו," אחר קובע: "ברור שנעשה עוול גדול בלינה משותפת." "נמאס כבר לשמוע את השתו לנו אכלו לנו על החינוך המשותף," פוסקת שלישית. במה, תהיתי, נבדלות התגובות מהספר? הלוא מדובר בספר שנאצר לא פחות משנכתב, ושהרבה מתוכו הוא פרי עבודת שדה של איסוף חומרים טקסטואליים הדומים בתוכנם לתגובות. ואחרי הכול, הן מספקות מענים שונים לשאלה ששאלה הסופרת. בעצם, היה כמעט קל לדמיין את התגובות מוצאות את דרכן לספרה הבא של נאמן, ומהבחינה הזו לפחות, אין ספק שהניסוי שלה מצליח. נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה.
נאמן לא מעוניינת לספק בעצמה תשובה ל"שאלת המפתח של מי שנולדו לתוך השיטה". במקום זאת, היא מפנה את הבמה למשיב אחר: נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שתשובתו השלילית חורכת את דפי הספר הקצרצר מכריכה לכריכה. לנחשון היה רע, רע לתפארת. "אין לי מושג מה זאת משפחה," הסביר גולץ בריאיון בשנת 2000 למוסף "הארץ", שבו פרסם ברבים את דבר התביעה שהגיש נגד רשם האגודות השיתופיות על נזקי הלינה המשותפת. "אין לי מושג מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן. את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים." ספרה של נאמן מלא במובאות מהריאיון הזה, מכתב התביעה, מריאיון מצולם שערכו עימו במכון ון ליר ב־2010 ומשיחת סקייפ שערכה עימו נאמן בעצמה. היא אמנם מגיבה לדבריו של גולץ, ממסגרת אותם ומשווה אותם לזיכרונותיה מקיבוץ יחיעם, אבל בסופו של דבר חלק הארי של הספר הוא נחשון גולץ.
נאמן כותבת בספר בכמה מקומות על מפעלי האירוח בקיבוצים, שבמסגרתם פינו היא וחבריה את מיטותיהם לילדים אחרים מקיבוץ אחר. במובן רחב יותר, זו הפעולה שהיא מבצעת גם בבגרותה: היא מפנה את יצועה המטפורי, את הספרות שלה, למילותיו של אחר. פינוי מקום הוא כמעט תמיד פעולה נדיבה, ובהקשר זה היא גם נדירה ומעוררת מחשבה. בכלל, מספר לספר מתחוור שמכלול יצירתה של נאמן מותח לאט אבל בטוח את הגבולות המקובלים של הספרות העברית, המשתרעת אצל נאמן בלתי מתנצלת על פני מחוזות שכנים כמו ההיסטוריה והעיתונות. היא מזמנת לתוך הכתיבה את הארכיון הפרטי, הביוגרפי, שהוא גם הארכיון הקיבוצי־לאומי, ועוסקת ברגישות וביד מיומנת בסיפור הגדול לעומת הסיפור הקטן, בזיכרון ובבעלות עליו.
ממבט ראשון היה לך טוב או היה לך רע? נקרא כהכלאה בין שני הספרים הקודמים של נאמן: מבחינה תמטית, היא שבה לעסוק בחיי הקיבוץ שתיארה בהיינו העתיד עטור השבחים (2011). הצורה, לעומת זאת, מזכירה יותר את היֹה היתה (2018), שבו הרכיבה המחברת ביוגרפיית טלאים של אישה שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש, באמצעות שיחות עם בני משפחתה, אהוביה ומכריה. אלא שעיון מדוקדק יותר יגלה פער גדול בין היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע?: הראשון מעמיד מקהלת "אנחנו" אחידה ומצלצלת, ואילו השני מניח במרכזו דיאלוג בין שניים על אודות אותו "אנחנו". מכאן שגם אם הרבדים הארס־פואטיים נכחו בהיינו העתיד, בהיה לך טוב או היה לך רע? הם השחקנים הראשיים; הסיפור על הסיפור נהפך לעצם העניין.
הספר החדש באמת דומה יותר להיה היתה הנפלא. כבר שם פגשנו את סוג המשיכה הזה של נאמן, משיכה אל מושא חידתי שמתפקד בין היתר כמַרְאָה. כבר שם אפשר היה לחוש שהמחברת מהופנטת מהדמות האלמונית והזרה בדיוק משום שהיא זהה לה ובה בעת הפוכה ממנה. ההשתקפות, מספרת לנו הפעם נאמן, היא חלק מהותי מהחוויה הקיבוצית: "לא רק בגלל האהדה, ולא רק בגלל הדמיון, אלא משום שעצם ההשתקפות באחר היא חלק מהאני." את התנאים שבהם גדלות נפשות הילדים היא מכנה "אלכסוניים", שכן "ראו אותנו מכל צדדינו, כל הזמן." כלומר, סיפורו של היחיד לעולם אינו שלם בהיעדר הסיפור האחר, ודבר זה נכון שבעתיים לגבי ילדי הקיבוץ. ובכן, נאמן צודקת; גולץ בהחלט היה יכול להיות "הילד במיטה ממול", וככזה הוא לבטח ראוי לקשב ולחמלה, המוענקים לו בשפע בספר. נאמן רואה בתביעה של גולץ "תערוכה פתוחה שעשויה ממילים וממעשים של כאבי הפנטום שלו," ומגדירה אותה יותר כמיצג מאשר כניסיון ממשי לעשיית דין או שפטים. אלה אותן העיניים מלאות החמלה שמתארות כך את הקיבוץ כולו: "תמיד ראיתי במעשה הקיבוץ גם מעשה אמנות, או מעשה ספרותי־פילוסופי שניסה להפוך למציאות – בניית מיצב מעשה ידי אדם." שוב אנו פוגשים את ההשתקפות, שכן הפעולה הספרותית של נאמן מתבררת כתמונת המראה לפעולות של גולץ. בעוד שגולץ נע מהספרות אל המשפט, נאמן נעה מהמשפט אל הספרות.
נאמן כותבת שכבר בשנת 2000 רעיון התביעה של נחשון היה בעיניה "כה חריג ומסנוור" עד שהיא מדמה את הניסיון להבינו לניסיון "להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". בתום הקריאה חזרתי אל הדימוי הזה, בניכוי השלילה; הרגשתי שכשאני קוראת את מילותיו של נחשון, גם בפעם השנייה וגם בשלישית אני מתבוננת בדברים מבעד לזכוכית מפויחת ולא נחוצה. רציתי למצמץ מול השמש הזוהרת, אבל צלילות הבדולח של נאמן עומעמה בידי דבריו הנחרצים והדוגמטיים של גולץ. נאמן מצרפת בטקסט גם חלקים מסיפור ניסיוני למדי שכתב גולץ – הוא נפתח במילים שמתחילות באל"ף וממשיך על פי סדר האל"ף־בי"ת עד תי"ו. זה סיפור ייחודי ובלתי שגרתי, אך גם בוסרי, מתיש ומתאמץ יתר על המידה. נאמן אמנם מספקת לו פרשנות ומבארת את "כתב החידה", ועדיין, מבחינת הקוראת הסיפור עצמו מיותר. זו דוגמה נקודתית אך מייצגת לנקודת התורפה המשמעותית ביותר בטקסט: אף שנאמן ניגשת לדבריו של גולץ בכלים הפיוטיים והאנליטיים המאפיינים את כתיבתה, לעיתים תכופות מדי נראה שהשיקולים האתיים שהזעיקו אותה אליו גברו על השיקול הספרותי־אסתטי. גולץ אמור לתפקד כלב הפועם של הספר, אך זהו לב חלוש ומפרפר, כמעט היסטרי.
בהחלט יכול להיות שהיה לך טוב או היה לך רע? הוא הניסיוני והאמיץ ביותר מבין ספריה של נאמן. למרבה הצער, מהבחינה החשובה ביותר הניסוי לא עולה יפה – הדיאלוג של נאמן עם גולץ משאיר את הקוראים בחוץ. קשה לקבוע אם הניסיון היה מועד לכישלון מלכתחילה. אפשר כמובן להפריח השערות: לו היה הספר ארוך יותר, לו היו הקטעים של גולץ מקוצרים ושל נאמן מורחבים, וכן הלאה והלאה. אינני רוצה לעסוק כאן ב"אילו" ו"אולי". אציין רק שבעיניי אחד מרגעי השיא בספר הוא מכתב שקיבלה נאמן בשנת 77' מאהוב נעוריה, נער מקיבוץ אחר. הנער מתוודה בו בישירות מחממת לב על מצפונו המיוסר לנוכח הפגיעה שמסבה הזוגיות לערך השוויון: "שוב פעם הרגשתי את רגשות האשם בגלל שיש לי מישהי ואחרים בודדים […] וזו מין הזדהות ובקשת סליחה כמו שהייתי מבקש בלבי כשהייתי עובר בדרך לעבודה מהפועלים הערבים בגיל של אבא שלי שחופרים כעת תעלות לחשמל ליד הבית שלנו ואמרתי ש'פועלי כל עולם'." כתיבתו של נער זה בוסרית הרבה יותר מזו של גולץ, אך הוא מהימן ממנו פי כמה, ואין קל מלהפקיד את עצמך בידיים כנות. אך הנער חולף ונעלם מקץ שני דפים, ואנחנו שבים לגולץ.
כשנאמן כותבת על מפעלי האירוח, היא מקפידה להדגיש שמוקד ההתרחשות "האמיתי" לא היה האירוח וההתארחות כשלעצמם: "מה שנצרב בנו יותר מלהתארח בקיבוץ אחר, רחוק, אבל זהה לשלנו, היה חוויית השינה במשך שלושה לילות בחדר ההורים." את אותה המטפורה אפשר להחיל גם על ספרה החדש. נאמן פינתה בו את מקומה לאחר, אבל אותו אחר איננו לב העניין. המחברת כמו נדדה למקום אחר, מלהיב יותר מהמדווח בין דפי הספר. אלא שהקוראת, מסורה ככל שתהיה, כבולה לצערה אל הספר הממשי ואינה יכולה להילוות אליה.
.
יובל אונגר היא כותבת, עורכת ומבקרת. סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ועורכת הספר "עבודה מארגנת", שראה אור בהוצאת נמלה. רשימות פרי עטה התפרסמו במוסף "ספרים" של "הארץ" ובכתבי העת "מעלה" ו"פיגומים". גרה בירושלים.
.
יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, אחוזת בית, 2024
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין ויותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
