אבני המשחק של הספרות: על "מותו של המחבר" מאת רות לורנד
דפנה לוי
.
כשהילדה החיפאית בת ה־14, ״ילדה קצת כפופה, עם חולצות גדולות כמו הילדות האלה … ששיערה אסוף בסיכות וגומייה והיא אינה יודעת מיהו אלכסנדר פן,״ פוגשת לראשונה סופר עברי, גבר מבוגר בסוודר חום מרושל שכתב שלושה ספרים ובא לדבר עליהם בפני התלמידים בכיתתה, הלב שלה מפרפר משמחה, אבל היא אינה מצליחה לשאול אותו אלא ״איפה אתה גר?״ הילדים צוחקים אבל הוא לא, ונדמה שהבין שהיא והוא צריכים לדון בעניינים קונקרטיים: האם הוא מעשן כשהוא כותב? האם הוא כותב בלילה או מוקדם בבוקר? האם הוא כותב בכתב יד או במכונת כתיבה? והכתובת נדרשה לה, לילדה, כדי להתניע את השיחה הזו ביניהם, שתימשך עשרות שנים ותשמש מין מסע התבגרות וגילוי עצמי כפול, שלה – החולמת להיות סופרת, ושלו – שהקריירה הספרותית שלו לא ממש ממריאה לגבהים.
מותו של המחבר מאת רות לורנד הוא סיפור עדין הכתוב באיפוק, אף שהוא עוסק בסערות נפש ובאירועים משני מציאות. רובם של אלה מתרחשים בין כריכות הספרים. שם הילדה המספרת היא היתומה חמת המזג באי הנסיך אדוארד, או נמצ׳ק הקטן שמת מדלקת ריאות במשחק המחניים, דזירה המזנקת אל המים או בתם של ידוענים שהתמכרות לאלכוהול מובילה אותה לאבדון. היא עצמה מבלה את ימיה בהעתקת שירים של המשוררים האהובים עליה ובכתיבת סיפור סודי על נערה חיפאית בשם ענת שמורדת במשפחתה, והוריה אינם יודעים את נפשם מרוב צער. ״ויום אחד… מה כבר יכול לקרות יום אחד בחייה של נערה שהבניין שבו היא גרה מוקף בחצר עם עצי אורן, ברושים ופיקוס אחד גדול בהדר עליו?״ לורנד שואלת, ועונה בין השורות תשובה עקיפה של מי שמודעת לכוח הכמעט מיסטי, ואולי מיסטי ממש, של האותיות והמילים, כפי שהיא כותבת בשורת הפתיחה של הספר: ״בבוקר שבת חורפית התגלה לי כוחן הדומם של האותיות.״ הגילוי התרחש כשאביה של הילדה הלך לבית הכנסת והיא מתכרבלת עם אמה במיטה הגדולה. ״הספרים שקראנו שלחו אותנו למחוזות רחוקים,״ היא כותבת. בעת שהאם קוראת רומן בשפה זרה, ״השפה שלה,״ הילדה מתרגלת ראשית קריאה: ״לדינה יש ספר״, ״שלום אבא, אמר דן״, והמילים מכשפות אותה, עד שהיא מגלה כי ״הן אהבו ילדים יותר מאשר ילדות, המילים הכתובות. אם אקרא ואכתוב הרבה, המילים תאהבנה גם אותי. בבית הכנסת, בתפילת המוסף של שבת, נגעתי באותיות הקדושות. קראתי בקול. אבא שלי התכופף ולחש: 'לא ככה'.״ אבל אין בכך כדי לעמעם את עוצמתה של חוויית הקריאה עבור גיבורת הספר: ״ראשי בתוך מערת הפּוך, הספר על הכרית, והאצבע עוברת מאות לאות: בַּ-סֵּ-פֶר סִ-פּוּ-רִים, בַּ-סֵּ-פֶר שִׁי-רִים." אמה, שאינה מתפעלת, דורשת שתקרא בעיניים, ללא קול, והיא בתגובה נושפת על האותיות, להפריח אותן מן הדף, ממששת אותן, מחכה שינתרו כאילו היו ציפורים קטנות על גדר.
ההתחלה הצנועה הזו פותחת שני ערוצים עיקריים שבהם מתגלגלת עלילת הספר, העשויה מכתבים ושיחות ונעה קדימה ואחורה בין זמנים ומחשבות. הערוץ האחד מספר את סיפור הקשר היוצא דופן בין הילדה, המכנה את עצמה ג׳ו על שם האחות הסופרת מנשים קטנות מאת לואיזה מיי אלקוט, עם יונה מנסבך, הסופר; והערוץ האחר, הנשרג בו בכל מיני צורות ומקצבים, מוקדש לבירור תפקידה, מאפייניה, יכולותיה, מגבלותיה של הספרות וגם כוחה המרפא, הדלק הנפשי האצור בה והעולמות החלופיים שהיא מאפשרת. הקשר הרגשי העמוק שנוצר בין מנסבך לג׳ו מאפשר את העיון המעמיק בנושאים הללו. השנים החולפות מוצאות אותם מתבגרים, מתחתנים (עם אנשים אחרים), מתגרשים, יולדים ילדים, נודדים בעולם, אבל לרגע לא שוכחים שהחיבור האמיתי ביניהם מתקיים במישור ששולטת בו הספרות, מישור הכתיבה והקריאה ושאלת יחסן של אלה אל העולם. ״מה שרואים רק ׳פעם אחת׳ זה הדבר שממנו מפיקים ספרות, אלה זרמי המים השוצפים שמייצרים חשמל,״ אומר יונה במפגש הראשון שלהם, ואחר כך: ״ככה זה בספרות. היא לוקחת מן החיים בלי לבקש רשות ובלי להבטיח נאמנות ואם היא מחזירה משהו ראוי, אולי סולחים לה.״ ולימים הוא גם מייעץ לה, ״תקראי ותגלי איזה ספרות מעניינת אפשר לעשות מהדאגות של אימא שלך.״ והיא נדהמת: ״חשבתי שלקרוא ספר פירושו לחשוב מחשבות של מישהו אחר. ולכתוב ספר? לחיות את חייו של מישהו אחר? … בדידות, עוני, אימי מלחמה, נישואים אומללים – הייתי מוכנה להתנסות בכול.״
הדיון הכמעט תיאורטי הזה עטוף בשברי זיכרונות: ״הזיכרון שלי שולח מדי פעם מברקים לפי שיקול דעתו,״ אומרת המספרת. אדון ברגר, הספרן הקודר בעל הגבות העבותות והאף הרחב, בתו נאווה שעזרה לגיבורה להוריד ספרים ממדפים גבוהים בתמורה לפתרון תרגילים בחשבון ושאר שיעורי בית, נופיה של חיפה, ״עיר ללא כיוון ומרכז,״ שבתיאטרון העירוני שלה הציגו את ״מעגל הגיר הקווקזי״ עם חיים טופול וזהרירה חריפאי, וביטניקים והיפים, וסרט של בריז׳יט ברדו וספרים, המון ספרים, כמובן. אלא שהמברקים הללו אינם אקראיים, הם דרכה של לורנד לעצב את מחשבותיה על כתיבה, ובהמשך הספר – ככל שהגיבורה שלה מעמיקה בלימודי הפילוסופיה – גם על מושגים מופשטים כמו זמן ושפה כמעשה אמנותי. לשם כך נדרשים פרטי הפרטים, הרגעים הספציפיים, התחושות הסובייקטיביות שאינן מוסיפות להבנה הכללית של העולם, או כפי שהיא כותבת: ״אבני הנגף של הפילוסופיה הן אבני המשחק של הספרות.״
הכותרת שבחרה לורנד לרומן אינה מאפשרת, כמובן, לקרוא בו בלי לשמוע מרחוק את זמזומי מאמרו הידוע של רולאן בארת ״מות המחבר״ (משנת 1967), שהכשיר את הקרקע לקריאה או לאינטראקציה כלשהי עם יצירת אמנות במנותק מן היוצר, על הקשרו התרבותי וההיסטורי. במקרה הזה, לא רק שהמשימה כמעט בלתי אפשרית, אלא שלורנד שילבה כל כך הרבה פרטים מן הביוגרפיה האישית שלה בספר (גם היא גדלה בחיפה, במשפחה אדוקה, חלמה להיות סופרת ונהפכה לפילוסופית, למשל) עד שנדמה שהיא אפילו מתריסה, שבעצם הכתיבה שלה היא מעניקה קול לילדה שהייתה היא עצמה, כי גם זה תפקיד חשוב של הספרות, או כפי שהיא מנסחת זאת: ״שם היא כלואה ומשם היא מדברת אליי. אני משתדלת למענה. אני אוהבת למענה ולומדת ונוסעת ומנסה להבין את ילדיי המתבגרים למענה. אני מנהלת פרשת אהבים למענה. אני כותבת אליך למענה.״
מותו של המחבר, של יונה, אינו מטפורי. הוא מסתלק מן העולם בגיל תשעים, וכשג׳ו מקבלת את הבשורה היא הולכת לחדר השינה, מגיפה את התריסים, מושכת את הפוך מעל לראשה ושוכבת עצומת עיניים במערה הרכה. אותה מערה שבתוכה התכרבלה כשגילתה את קסם הספרים היא כעת המרחב המוגן שלה. והוא מוגן כשהיא שוהה בו לבדה, כי בשנות התבגרותה היא התפכחה מן ההערצה שלה, מפחדיה, מחוסר הביטחון שלה. היא עזבה את המקומות שלא יכלה להישאר בהם עוד, וגם אם טרם נהפכה לסופרת, כעת, לבדה, היא בוראת את סיפור חייה בעצמה.
אף שכאמור הספר מקדיש מקום נרחב לבירור מושגים ולדיונים ביקורתיים, לא רק הספציפיות של גיבוריו ועלילתו מונעת בעדו מלהיהפך למאמר עיוני, אלא גם הפשטות שבה לורנד מצליחה ליצור יופי בטקסט הזה. באחד מספרי העיון שכתבה לורנד היא עסקה ביופי בראי הפילוסופיה. מה שהיה אחד משלושת המושגים המרכזיים בהגות האנושית (לצד הטוב והאמיתי) ירד, כך מתברר, מגדולתו. הרציונליזם, והמדע השואף לאוניברסליות, דחקו את רגלי ההתנסות החושית הפשוטה, הנוכחת. למרות זאת, נראה לי שעל מותו של המחבר צריך לומר שאהבת הספרות שניכרת בו מאוד מצליחה להיתרגם לחוויה אסתטית, או במילים אחרות: שזהו ספר יפה.
.
דפנה לוי, עיתונאית ומתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות ״המוסך״. עורכת ומגישה את הפודקאסט ״על החיים ועל המוות״.
.
רות לורנד, מותו של המחבר, הוצאת פרדס, 2023
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: יותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי ושחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
