שירה | זו השמש במנהרות החורף

שירים חדשים מאת אירית גינזבורג כרמי, נעמה יונג, מרב זקס־פורטל, קלרינה פריבורקין ורוני פינקרפלד

832 629 Blog

דורית פיגוביץ גודארד, ללא כותרת, עט דיו לבן על נייר כותנה שחור, 30X21 ס''מ, 2024

.

אירית גינזבורג כרמי

*

זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ

בְּמִנְהֲרוֹת הַחֹרֶף

מִתְעַקֶּשֶׁת לְהַחְזִיק

בְּיַד זָהָב

אֶת הָאֵינְאוֹנִים

שֶׁל כָּאן וְעַכְשָׁו

.

*

בַּבֹּקֶר מִתְעוֹרֵר גּוּף הַנֶּפֶשׁ

לוֹחֵץ בֶּחָזֶה.

עוֹרְבָנִי צִבְעוֹנִי מַטֶּה רֹאשׁוֹ לְכָאן וּלְכָאן

אֲנִי נִכְנֶסֶת לִפְעֻלּוֹת הַבֹּקֶר הַמְּבֹרָכוֹת

מַתִּירָה אֶת כַּפְתּוֹרֵי הֶחָזֶה

מַבִּיטָה בָּהָר.

.

*

צִפּוֹרֵי בַּרְזֶל חוֹתְכוֹת אֶת הַשָּׁמַיִם

חוֹצוֹת אֶת הַגֶּשֶׁם,

חֲדוּרוֹת מַטָּרָה.

עַל הָאָרֶץ,

אֲדָמָה כְּבוּשָׁה

אִישׁ יוֹשֵׁב מוּל אִשָּׁה

בֵּינֵיהֶם שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח,

נְקִישׁוֹת עַל גַּג הַפַּח,

הִיא מַצִּיעָה לוֹ תַּפּוּחַ

וְלִבָּהּ נִשְׁבַּר.


אירית גינזבורג כרמי היא משוררת, עוסקת בתרפיית העיסוי הריתמי, חיה ביודפת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "משוררות אינן כותבות אחר מותן" (תמוז, 1995, זכה בפרס ע״ש שאול טשרניחובסקי), "זמן התהוות" (פרדס, 2015) ו"חפש את הפרפר" (קתרזיס, 2023). שירים פרי עטה פורסמו בבמות שונות ובכתבי עת.

.

נעמה יונג

*

לְעִתִּים אֲנִי בּוֹחֶרֶת

בְּגֶשֶׁר אֶחָד רָחוֹק

מִדַּי

אַתָּה בּוֹנֶה מַתָּכוֹת

וַאֲנִי 

אוֹהֶבֶת

קִשְׁרֵי מֶשִׁי.

.

ניצת

הַחַיִּים נֶעֱמָסִים עָלַי,

מוֹשְׁכִים אוֹתִי

בְּכָבְדָּם

לָאֲדָמָה

.

עַד שֶׁאֶרְאֶה

נִצַּת יֹפִי

מְאִירָה

כְּאַבְקָנִים זוֹרְחִים

.

בִּקְלִפַּת

אֲפֵלָה.

.

*

אֲנִי מֻחְשֶׁכֶת,

הַטַּוָּסִים שֶׁלִּי 

הֻסְתְּרוּ,

יוֹרֶדֶת אֶל

שׁוּחַת מַחֲסֵה הַסְוָאָה

וּשְׁתִיקָה,   

מַחֲשָׁה קוֹלִי שֶׁמָּא

אֲסֻלַּק

מֵחֹם

הַבַּיִת.


נעמה יונג פרסמה שלושה ספרי שירה: "הווים"(2015, פרדס), "כבשת הדבש" (2018, פרדס) ו"בת ממשיכה" (2021, עתון 77). שיריה התפרסמו ב"מאזנים", "כרמל", "הליקון" ועוד. שירים פרי עטה ראו אור בגיליונות המוסך מתאריכים 19.08.21, 03.02.21 ו־05.02.20. תרגמה 14 ספרים. בנתה בתים.

.

מרב זקס־פורטל

זה לא סכין ולא

צְרִיבָה בְּרֶגֶל שְׂמֹאל 

טִפּוֹת עַל הָרִצְפָּה

אַתְּ לֹא יַלְדָּה

רוֹחֶצֶת בִּרְסִיסִים שֶׁל נְהָרָה

.

זֶה לֹא הַחֹשֶׁךְ שֶׁשָּׁחֹר

זֶה לֹא מָתַי לָמַדְתְּ אֶלָּא 

כּוֹחָהּ שֶׁל הַסַּכִּין

הַמַּתְמִירָה כְּאֵב בִּכְאֵב

.

בתמונה את ילדה

אוֹחֶזֶת נוֹצָה אֲפֹרָה בְּהִירָה

רַגְלַיִם רָזוֹת, מִכְנָסַיִם קְצָרִים אֲדֻמִּים

גּוּפִיָּה שֶׁל פַּסִּים 

כָּחֹל וְלָבָן כָּחֹל וְלָבָן

שֶׁמֶשׁ תַּרְנְגוֹלוֹת חָצֵר 

שֶׁבַּלֵּילוֹת אַתְּ חוֹצָה בְּרִיצָה

.

וְדוֹלְקִים אַחֲרַיִךְ פְּחָדַיִךְ

בְּצִפְצוּף 

וּבְקוֹל חֲרָדָה

.

פרוצדורה #2

אַחַת, עֵינָיו הַטּוֹבוֹת שֶׁל הַסָּנִיטָר, חִיּוּכוֹ הַסָּדוּק 

שְׁתַּיִם, אוֹרוֹת מְסַנְוְרִים מֵעַל

שָׁלוֹשׁ, נוֹזֵל מֻזְרָק לַוְּרִיד

יְלָדַיִךְ עַל הַגֶּשֶׁר, צוֹחֲקִים

אַרְבַּע, אַתְּ רוֹעֶדֶת מְכֻסָּה סָדִין יָרֹק 

חָמֵשׁ, קוֹלָהּ הַיַּבְשׁוּשִׁי שֶׁל הַמַּרְדִּימָה

מְשַׁכְשֶׁכֶת בִּבְרֵכַת פָּעוֹטוֹת, לְבוּשָׁה בֶּגֶד יָם צָהֹב 

פֶּרַח לָבָן מֵנֵץ מִטַּבּוּרֵךְ  

שֵׁשׁ, הַמְּנַתֵּחַ עוֹטֶה כְּפָפוֹת וּמַסֵּכָה

פַּחַד פּוֹשֶׂה בְּגוּפֵךְ, אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת לִבְרֹחַ

עֶשֶׂר, עֵרָה

.

רוקדים מרוב יופי

דִּירָה שְׂכוּרָה בְּבֶן יְהוּדָה

בַּחֶדֶר שֶׁרוֹקַנְתִּי אֶתְמוֹל 

מֵרָהִיטָיו

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

הַשָּׁמַיִם רוֹקְדִים מֵרֹב יֹפִי

כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם רוֹקְדִים

אֲנִי בּוֹכָה

.

מרב זקס־פורטל היא מתרגמת ספרות ועיון, סופרת ומשוררת. ספר הפרוזה שלה, "מלאכים באופק" (ידיעות ספרים) יצא לאור בשנת 2016. ספר שיריה, "אין השלם" (עתון 77), יצא לאור בשנת 2021. יצירות פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ובכללם המוסך. השירים מתוך ספר בכתובים.

.


קלרינה פריבורקין

מלח הארץ

צְבַת הַמְּצִיאוּת לוֹחֶצֶת אֶת הָרַקּוֹת.

הָרַכּוּת הַגָּלוּתִית שׁוּב מַכָּה בִּי,

אֲנִי חֲשׂוּפִית הַחוֹלֶמֶת לַהֲפֹךְ לְשַׁבְּלוּל,

בּוֹנָה בַּיִת מִמִּלִּים וּמִשְׁפָּטִים בְּעִבְרִית צַחָה,

אַךְ זֶה לֹא מַסְפִּיק.

הִנֵּה בָּא יֶלֶד וּמְפַזֵּר עָלַי מֶלַח גַּס

וַאֲנִי גּוֹסֶסֶת לְאַט 

תַּחַת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת.

.

קלרינה פריבורקין היא ראש החוג לאנגלית במכללה האקדמית לחינוך גבעת וושינגטון, מרצה לספרות אנגלית ומשוררת. ספר ביכוריה "אדמת אם" בעריכת דורי מנור ראה אור בשנת 2022 בהוצאת פיוטית. ספרה השני "מלח הארץ" בעריכת נמרוד שיין ראה אור השנה בהוצאת אלף. שיריה בעברית ובאנגלית פורסמו בכתבי עת שונים.  

.

רוני פינקרפלד

.

אֲנִי נוֹשֶׁכֶת אֶת הַשָּׂפָה

וְהַקַּרְקַע נִתְלֶשֶׁת תַּחַת לְשׁוֹנִי

.

הַמִּלְחָמָה מִתְנַגֶּשֶׁת בַּשִּׁירָה 

כְּמוֹ מַשָּׂאִית שִׁכּוֹרָה

בְּלַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ 

.

אֲפֵלָה מִתְהַפֶּכֶת עַל מִשְׁכָּבָהּ 

.

עִם בֹּקֶר נוֹבֵט יְרַקְרַק הַפֶּלֶא

לִפְרֹץ דֶּרֶךְ מִבַּעַד 

לְמַצֵּבַת הָאֶבֶן

.

אֲבָל הַשָּׂפָה נוֹשֶׁכֶת 

וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים.

.

רוני פינקרפלד היא משוררת ועורכת, מנחה מפגשי כתיבה ועוסקת בליווי תהליכי יצירה אישיים, בין היתר עם מתמודדי נפש, אנשים בעלי צרכים מיוחדים ונשים המתמודדות עם מחלת הסרטן. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים – הליקון, מאזנים, צריף ועוד – ובאנתולוגיות לשירה. שירים פרי עטה ראו אור במוסך בגיליון מתאריך 11.11.20

.

>> במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית מלכה, נעם טל ושירי פסל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה מתורגמת | יפו העתיקה בגשם

מחזור שירים מאת אברהם סוצקבר (תרגם: יעד בירן), המפגיש את משורר היידיש הישראלי עם יפו הנשכחת, עם העיר שהיא חורבן וחיים חדשים גם יחד

832 629 Blog

צבי לחמן, גוג ומגוג (מחווה לג'ריקו), פחם ופסטל על נייר, 184X140 ס''מ, 2003

יפו העתיקה בגשם

אברהם סוצקבר

.

מיידיש: יעד בירן

.

הקדמה

הַהִיסְטוֹרְיוֹן הָרוֹמִי פְּלִינִיּוּס דִּבְרֵי אֱמֶת כָּתַב:

הָעִיר עוֹד טֶרֶם הַמַּבּוּל נוֹסְדָה,

וּבְשָׁמֶיהָ כְּכִנּוֹר תָּלָה לָרִאשׁוֹנָה הָאֵל בְּעָב

אֶת שְׁלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת: זֹאת עֻבְדָּה.

.

אֶת הַשּׁוּרוֹת עַל דְּבַר הַקֶּשֶׁת הַתְּלוּיָה הוֹסַפְתִּי בְּעַצְמִי,

הָרוֹמָאִי כְּלָל לֹא הִבְחִין בְּקִיּוּמָהּ.

הָעִיר הָעַתִּיקָה הוֹשִׁיטָה יָד מִתּוֹךְ הָאֶבֶן הַנִּימִית,

בְּעֹמֶק חֹמֶר אֶת הַמַּתָּנָה גִּלְּמָה. 

.

אֶת לְשׁוֹנִי צוֹרֵב עוֹד מֶלַח הַמַּבּוּל. מַדּוּעַ?

לְיָפוֹ בָּאתִי כְּשֶׁהוּא כְּבָר נִגְמַר.

וְעוֹד בּוֹכֶה לִבִּי כְּמוֹ מַלָּח שֶׁכָּל צִוְתּוֹ בַּיָּם טָבוּעַ, 

בַּיָּם שֶׁלְּמוּלוֹ, שָׁכֵן רוֹגֵז וּמַר.

.

לְחַיִּים, יָם, לְחַיִּים, אֳנִיָּה טְבוּעָה, קְבַרְנִיט,

מֵאָז וְעַד הַיּוֹם לִכְבוֹד גַּלֵּי הַמַּיִם.

מֻכֶּה בְּשׁוֹט מִלִּים אָז אֶת עַצְמִי שׁוֹתֶה אֲנִי, 

עִם הַמָּטָר מַשִּׁיק כּוֹסִית: לְחַיִּים!

.

המגדלור

וּלְעֵת לַיְלָה שָׁם, בְּאוֹר הַמִּגְדַּלּוֹר הָעֵרָנִי, הָרַךְ,

אַתָּה יָכוֹל לִמְנוֹת בַּאֲלֻמָּה,

טִפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם הַנּוֹשְׁרוֹת כְּמוֹ פְּסוּקִים מֵהַתָּנָ"ךְ,

וְלֶאֱגֹר מֵהֶן מִלִּים שֶׁל נֶחָמָה.

.

הַדַּיָּגִים יוֹצְאִים לַיָּם, הֵם מַפְלִיגִים מִכָּל פִּנָּה, 

מֵהָרְחוֹב, מִמַּזָּלוֹת, מִכָּאן, 

בִּירִיעוֹת זַרְחָנִיּוֹת וִירֻקּוֹת. וּמַבָּטָהּ שֶׁל אֵם עִם בְּנָהּ 

עוֹקֵב אַחֲרֵיהֶם מִמְּרוֹמֵי בִּנְיָן. 

.

לְיַד הַסֶּלַע שֶׁאֵלָיו אָז אַנְדְרוֹמֵדָה נִכְבְּלָה, 

(פֶּרְסֵאוּס הַגִּבּוֹר שִׁחְרֵר אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ,)

גַּם שָׁם עוֹד מְלַוֶּה אוֹתָם מַבָּט מְלֵא חֶמְלָה, 

שֶׁל אֵם וּבְנָהּ וְזֵר פִּרְחֵי אַרְצֵנוּ.

.

וּמְלַוָּה אוֹתָם גַּם בִּרְכָתִי עַד קְצֵה הָאֹפֶק, בְּסוּפָה

בָּרָק מַבְרִיק, סִירוֹת פּוֹרְשׂוֹת קוּרִים שֶׁל אוֹר.

וְהַסּוּפָה עוֹד מְכַשְׁכֶּשֶׁת בִּזְנָבָהּ בַּמְּעַרְבֹּלֶת הַכְּסוּפָה,

כִּמְצַוָּה – תַּרְשִׁישׁ וְגַם נִינְוֵה לִזְכֹּר.

.

כתרים לראש גלים

אַלְמֻגֵּי אַלְמֻגִּים וְדוֹר עַל דּוֹר וְסוֹף עַל סוֹף,

מוּל הַחוֹמוֹת הַמְּיֻחָסוֹת בִּשְׁקִיעָתָן,

נוֹשְׁרִים כְּתָרִים מֵרֹאשׁ גַּלִּים מִסְתַּעֲרִים וּמִתְנַפְּצִים עַל חוֹף,

כְּמוֹ בִּירִיחוֹ עִם חוֹמוֹתֶיהָ בִּשְׁעָתָן.

.

בַּמַּעֲלֶה בּוֹנֶה הַגֶּשֶׁם קֵן לְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ, וּמֵעֵבֶר

הִנֵּה הוּא שָׁם עוֹמֵד נָכוֹן,

בַּמַּגָּפַיִם הַנֻּקְשִׁים, בֵּין חַיָּלָיו מֻכֵּי הַדֶּבֶר,

זֶה הַגַּמָּד הָאַגָּדִי, זֶה נַפּוֹלְיוֹן.

.

כְּמוֹ דָּגִים בַּיַּבָּשָׁה הֵם מַשְׁלִיכִים עַצְמָם בִּטְרַנְס

מַרְשׁ נִצָּחוֹן אֶת בִּינָתָם עוֹשֵׁק

בְּיָד בְּלִי אֶצְבָּעוֹת חַיָּל מַצְדִּיעַ: וִיו לָה פְרַנְס!

אַחֵר בְּפֶה חוֹלֶה אֶת הַמַּגָּף נוֹשֵׁק.

.

וְהוּא נִרְתָּע עִם מַגָּפוֹ מִפְּנֵי הַכֶּתֶם הָאָדֹם

הַמָּוֶת – לַחְדֹּר מִבַּעַד עוֹר יָכוֹל.

אוֹיֵב כָּזֶה הֵן לֹא רוֹאִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב כָּל יוֹם

וְנַפּוֹלְיוֹן הֲרֵי רָאָה יוֹתֵר מִכֹּל.

.

האוצרות שבשוק

יֵשׁ חֶרֶב מִבּוֹמְבֵּי וַחֲגוֹרַת צְנִיעוּת מִמֶּרְחַקֵּי בַּגְדַאד,

וְכָאן סַלַאח אַ־דִין רוֹכֵב לוֹ בְּאוֹפוֹרְיָה.

רֹאשָׁהּ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֶה מִתְבּוֹנֵן בִּי בַּחֲשָׁד.

כֻּלָּם צַעֲצוּעִים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה.

.

צִילִינְדֶּר עִם בִּטְנַת סָטֵן, רְאֵה בְּבַקָּשָׁה, 

יָשֵׁן בְּתוֹכְךָ כָּעֵת חָתוּל שְׁחַרְחַר.

זוּג עֲגִילִים, אַתֶּם כְּמוֹ דִּמְעוֹת אִשָּׁה. וְהָאִשָּׁה – 

הֵיכָן? הֵיכָן, הוֹ אֱלֹהִים, הוּא הַמָּחָר?

.

צִיּוּר בְּלִי שֵׁם מִשְּׂדוֹת הַכְּפָר הַפְלֵמִי.

בְּנֹסַח רוֹקוֹקוֹ – שֻׁלְחָן, כִּסֵּא, מַדָּף פֹּה.

גֻּלְגֹּלֶת הַשּׁוֹאֶלֶת אֶת הַשְּׁאֵלָה שֶׁל הַנָּסִיךְ הַדֵּנִי,

הָאֲרוּגָה בִּבְכִי הַיָּם שֶׁל יָפוֹ.

.

חֲמוֹר דְּמוּי בּוּדְהָה שֶׁעֵינָיו הַצּוֹחֲקוֹת וְרֻדּוֹת

נִגְלָה עִם עֲגָלָה בַּשּׁוּק. מָה יֵשׁ לוֹמַר? וּלְמִי?

נִיחוֹחַ עֵשֶׂב יְרַקְרַק עוֹלֶה בָּאַף שֶׁל "כָּל תּוֹלָדוֹת"

וְהַהִיסְטוֹרְיָה מִתְעַנֶּגֶת עַל הָרֵיחַ הַשְּׁמֵימִי.

.

שקט וסערה

חָרָךְ מוּאָר בְּגֹדֶל בְּלוֹק בִּשְׁעַת חֲצוֹת. אֲנִי עוֹלֶה

(בִּמְקוֹם מִבְּכִי הַיָּם לְהִשְׁתַּגֵּעַ)

כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת צִיּוּרָיו שֶׁל הָאָמָּן אֲשֶׁר בְּמִבְצָרוֹ גּוֹלֶה,

בַּהֲרִיסוֹת גָּרִים כְּמוֹתוֹ עוֹד מֵאָה. 

.

"חָבֵר יָקָר, 'גָּשׁוּם בַּלֵּב' – כָּךְ שָׁר וֶרְלֶן. אוּלַי נַזְהִיב

אֶת הַמָּטָר בַּלֵּב, לְיַד הָאֵשׁ בִּשְׁנַיִם." 

וְאָז אֲנִי רוֹאֶה, שֶׁעַל הַקַּנְבָס מְצַיֵּר צִיּוּר מַרְהִיב

צַיָּר עִוֵּר עִם גֶּחָלִים בִּמְקוֹם עֵינַיִם. 

.

"לַשָּׁוְא חָבֵר שְׁאֵלָתְךָ אֲשֶׁר עַל קְצֵה לָשׁוֹן.

בְּלֹא מָאוֹר אֵינִי יָכוֹל בַּחֹשֶׁךְ לְצַיֵּר.

גַּם הַצְּבָעִים צְרִיכִים לִרְאוֹת עַצְמָם אֶל הַנָּכוֹן,

בְּלִי צֵל וְאוֹר אֶהְיֶה מְאוֹד עִוֵּר.

.

זֶה כְּמוֹ עַל קַרְקָעִית הַיָּם, שָׁם שֶׁמֶשׁ לֹא זוֹרַחַת,

אַךְ יְצוּרִים מְשַׂגְשְׂגִים בִּזְכוּת אוֹרָהּ.

וּכְשֶׁהִיא בָּאָה בַּחֲלוֹם – שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְנַחַת:

זוֹ חֲתֻנַּת הַשֶּׁקֶט עִם הַסְּעָרָה."

.

הבדחן

"אִם רַק מֵתִים עוֹד מְדַבְּרִים בְּיִידִישׁ כָּאן, וְהַחַיִּים כְּבָר לֹא,

אָז לָמָּה שֶׁאֶחְרֹז פֹּה בַּדְחָנוּת, לְמִי?

אִם יְלָדִים לֹא מְבִינִים לְשׁוֹן אָבוֹת שֶׁמֵּתוּ, לֹא,

אֵיךְ לֹא יְהֵא לִבִּי דּוֹמֵם וְעַגְמוּמִי?"

.

בְּפָּאבּ "יוֹרְדֵי הַיָּם" כָּךְ הִשְׁתַּפֵּךְ מִלֵּב הָרוּס

בַּדְחָן בָּא בַּיָּמִים מִלּוֹדְז'. וּבַשֵּׁכָר

צָרַב אֶת לְשׁוֹנוֹ וְאֶת לֹעוֹ וְאָז קִנֵּחַ בְּחָרוּז:

"שֵׁכָר יָקָר טוֹב לְגָרוֹן נִחָר!"

.

וְעוֹד הוֹסִיף: "תַּגִּיד, זֶה לֹא עַל הַפָּנִים?

לֹא נֵס! מְחוֹל שֵׁדִים שֶׁמִּתְגַּבֵּר,

שֶׁהַחַיִּים בְּמוּזֵאוֹן בֵּיתִי אֵינָם נוֹתְנִים

לִיהוּדִים מֵתִים בְּיִידִישׁ לְדַבֵּר."

.

וּמִתִּיקוֹ שָׁלַף סִפְרוֹן קָדוֹשׁ וּכְבָר הֵחֵל לוֹמַר

"מִזְמוֹר שִׁיר לְדָוִד" וְאֶת בִּכְיוֹ הֶחְנִיק.

"תַּגִּיד," אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת הַתְּזָזִית שֶׁל זֶמֶר וְעָפָר

"אַתָּה בַּדְחָן אוֹ מֵת אוֹ לָמֶד־וָוְנִיק?"

.

הצורף מסלוניקי

אֶל הַצּוֹרֵף מִסָּלוֹנִיקִי שֶׁעֵינַיִם לוֹ שָׁלוֹשׁ,

(זְכוּכִית מַגְדֶּלֶת עַל מִצְחוֹ שׁוֹכֶנֶת)

נִכְנַסְתִּי בִּבְגָדִים סְפוּגִים, אָשֵׁם הִרְכַּנְתִּי רֹאשׁ:

חֻפַּת מַלְכוּת סְגֻלָּה וּמְסֻגְנֶנֶת.

.

"אוֹהֵב הָאוֹצָרוֹת, אֲנִי הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וָשׁוֹב

וְרַק לַחֲנוּתְךָ עוֹד לֹא נִכְנַסְתִּי.

גַּלֵּה נָא לִי אֶת הַצְּפוּנוֹת, הַרְאֵה לִי דְּבַר מָה טוֹב

לַאֲהוּבַת לִבִּי אֲשֶׁר אֵרַסְתִּי." 

.

שׁוֹלֵף קוּפְסֹנֶת תַּכְשִׁיטִים, וּכְבָר בְּכַף יָדוֹ

בּוֹרְקוֹת אַבְנֵי סַפִּיר, וְצַעֲרָן – כָּחֹל:

"טוֹבוֹת מֵאֵלֶּה אֵין לִי אֲבָנִים־טוֹבוֹת, כְּבוֹדוֹ,

הֵן מְחַפּוֹת גַּם עַל הַפְּגָם שֶׁבַּמִּכְלוֹל. 

.

אַךְ אִם לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת, אָז לָאִשָּׁה אֲשֶׁר תֹּאהַב

וְשֶׁיָּדֶיהָ מַצְמִיחוֹת לְךָ כְּנָפַיִם – 

הוֹלֵם מַתָּת שֶׁל גֶּשֶׁם בְּחִנָּם (טוֹב מִזָּהָב):

חֲרֹז לָהּ מַחֲרֹזֶת מִטִּפּוֹת הַמַּיִם."

.

ריח נעורים

הוֹוֶה כְּמוֹ לֶחֶם וְסַכִּין – הַפַנְטוֹם, לִכְאוֹרָה,

חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים מוּחָשׁ אוֹתִי אוֹפֵף.

נִדְמֶה שֶׁדָּג גָּדוֹל אוֹתִי פָּלַט מִתְּהוֹם שְׁחֹרָה

לִשְׁמֹעַ אֶת רַכּוּת הַגֶּשֶׁם הַמְּטַפְטֵף.

.

שׁוֹמֵעַ. שׁוּב בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה. מָחוֹג סָמוּי

הַנָּע בִּמְסִלָּתוֹ אֶל נְעוּרַי שׁוּב שָׁב.

גּוֹרַל הַזְּמַן בַּחֲזָרָה נִצְחִית אֶל הֶעָבָר תָּלוּי:

בַּגֶּשֶׁם אָז, שְׁנֵינוּ, אוֹמֶרֶת: לֹא עַכְשָׁו. 

.

כְּמַשְׁבִּיעָה אֶת הַמַּבּוּל עִם מִטְרִיָּה בַּיָּד אֶל עָל

הַמִּטְרִיָּה – תַּמָּה, אֲדַמְדַּמָּה וּמִתְלַבֶּטֶת.

אֲנִי שִׁכּוֹר מֵרֵיחַ מִסְתּוֹרִי הַמְּמַלֵּא אֶת הֶחָלָל:

רֵיחוֹ שֶׁל גֶּשֶׁם, גּוּף אוֹ אַהֲבָה לוֹהֶטֶת?

.

הוֹ, נַעֲרָה עִם מִטְרִיָּה מֵעַל, אֲנִי מַחְזִיק טוֹבָה

שֶׁאַתְּ לִי שֶׁמֶשׁ גַּם בַּגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד כָּעֵת,

כִּי רַק מִמַּיִם שָׁם גּוֹנַנְתְּ עָלַי, גְּלוּיָה וַחֲטוּבָה,

וְלֹא הִצְלַחְנוּ מֵהָאֵשׁ לְהִמָּלֵט.

.

יורדי ים

יוֹרְדֵי הַיָּם אֲשֶׁר טָבְעוּ מִבְּרֵאשִׁית וְעַד אֶתְמוֹל

קְבוּרִים מוּל רוֹמִי שָׁם מִתַּחַת לַגַּלִּים –

וְהַנִּצּוֹל עוֹדוֹ תּוֹעֶה בֵּינוֹת הַיָּם לַחוֹל,

וּמְחַפֵּשׂ דְּמוּת וּפָנִים בֵּין נַחְשׁוֹלִים.

.

הַנְּעוּרִים הֵם לַשָּׁנָה כְּעֵין עוֹנָה מִסְפַּר חָמֵשׁ,

וְהֵם שִׂמְחַת שְׁרִירִים וְצִפָּרְנַיִם – 

אֵיכָה יִמְצָא אֶת הַנְּעָרִים בַּתְּהוֹם, מָשִׁיחַ מִתְבּוֹשֵׁשׁ

כְּשֶׁיֵּרֵד בְּבוֹא הָעֵת מִן הַשָּׁמַיִם?

.

הוֹ, מַלָּחֵי הַשִּׁכּוֹרִים מִן הַמַּשְׁקֶה הַנֶּאֱנָח

הֱיִיתֶם לִפְנִינִים בְּעֹמֶק תְּהוֹם –  

דְּמוּת דְּיוֹקַנְכֶם הוֹלֶכֶת וְנִצְרֶבֶת בְּעוֹרִי הָרַךְ

מִתּוֹךְ בַּקְבּוּק מְלֵא דְּרִישׁוֹת שָׁלוֹם.

.

לָכֶם נָמֵל בַּיָּם הוּא קַרְקָעִית שָׁמַיִם – זֶה פָּשׁוּט.

וְרַק עַל זֹאת אֲנִי חוֹשֵׁב לְמוּל הַיָּם:

אֶל הַנָּמֵל הַזֶּה כֵּיצַד נִתָּן עֲלֵי דִּמְעָה לָשׁוּט?

הַגֶּשֶׁם – הוּא יוֹלִיךְ אוֹתִי לְשָׁם.

.

גלגול

שׁוֹכֵן חַדְרִי בֵּין הַקִּירוֹת הַמְּבֻצָּרִים. הַחֲטָטִים – 

חִסּוּן מִפְּנֵי עַצְמוֹ שֶׁל דּוֹקְטוֹר זְמַן. 

וְיֵשׁ סוֹרָג עַל הַחַלּוֹן שֶׁהָאוֹרוֹת בּוֹ רוֹטְטִים

בְּהִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁל פַּחַד דְּהוּי גָּוָן.

.

מִלִּים מְטֻיָּטוֹת מִכְּתַב יָד עֲרָבִי יָשָׁן – 

כּוֹתְבִים עָלָיו הַמַּיִם הַנּוֹזְלִים.

עַל נֶשֶׁף מַסֵּכוֹת מֵעִיד סוֹרָג: רָקְדוּ כְּבָר כָּאן

פִּירָטִים, פִּירוֹמָנִים וְאֵלִים. 

.

לוֹטֵשׁ עֵינַיִם שֶׁאֶרְאֶה מִי גָּר כָּאן בַּתְּחִלָּה, 

אֵי אָז בֵּין אֲבָנָיו שֶׁל הַמִּבְצָר.

וּמְשׂוֹחֵחַ עִם פָּנִים שֶׁל דַּרְדָּרִים כְּחֻלֵּי הִלָּה

שֶׁשִּׁגְעוֹנָם יָדוּעַ וּמֻכָּר.

.

זוֹקֵף אֶת הָאָזְנַיִם כָּךְ, זוֹקֵף אֶת כָּל חוּשַׁי:

הִנֵּה תּוֹלְדוֹת הַמָּוֶת וְהִנֵּה עֲרִיסָתִי.

נוֹלַדְתִּי פֹּה. וּמַתִּי גַּם. מִכָּל כִּוּוּן סוֹגְרִים עָלַי 

סוֹדוֹת וַאֲבָנִים, הוֹ יָפוֹ יָפָתִי.

.

1967

.

אחרית דבר מאת המתרגם

נעוריו של המשורר אברהם סוצקבר עברו עליו בווילנה, היום בירת ליטא ואז חלק מפולין, עיר שכונתה באותן שנים גם "בירת ייִדישלאַנד". בעיר זו הופיע בשנות השלושים כמטאור בעולמה של ספרות יידיש התוססת שבין מלחמות העולם, ושם גם חווה על בשרו את חורבנה. לאחר ייסורים ותלאות הגיע לארץ ישראל בשנת 1947 וקבע את ביתו בתל אביב. סוצקבר חי בעיר העברית הראשונה במשך שישים ושלוש השנים הבאות והיה למשורר ישראלי המגלם בעצם קיומו את הפרדוקס המקומי, את השיבה לעבר הרחוק על חשבון העבר הקרוב, את המחיקה והשכחה המכוונת של מה שהמשיך לחיות למרות הכול על סף המודע של החברה הישראלית הצעירה. בעשורים הראשונים של המדינה יפו העתיקה הייתה גם היא מקום גדוש הדחקות – עיר מחוקה, שבין הריסותיה מצאו פליטים וניצולים מקלט מן המבול האירופי, עיר שסיפורה עתיק כמו ההיסטוריה היהודית, ובכל זאת נדחקה אל שולי העיר העברית הראשונה, מעין נספח מטריד ללבנות של תל אביב, ושבשטח הגדול שלה הסתובבו שיכורים ואנשי העולם התחתון. 

סוצקבר מצא מקלט ביפו מפני השאון התל אביבי והתביעות שתבעו ממנו החיים בעיר הגדולה. כמו יונה הנביא ירד גם הוא ליפו כדי להפליג ממנה לתרשיש וגילה שאינו יכול לברוח. את מחזור השירים "אַלט יפֿו אין רעגן" (יפו העתיקה בגשם) חיבר סוצקבר בשנת 1967, והוא ראה אור בספרו "פֿירקאַנטיקע אותיות און מופֿתים" (אותיות מרובעות ומופתים) בשנה שלאחר מכן. מחזור השירים על יפו העתיקה מפגיש את משורר היידיש הישראלי עם יפו הנשכחת, עם העיר שהיא חורבן וחיים חדשים גם יחד. העיר היושבת על החוף מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם הים שהוא מקור פרנסתה אך גם תזכורת תמידית לאימת הטביעה בו, וגם המשורר חווה את הסיפיות של העיר על שני פניה – מקלט מן המבול כמו גם מבט הנפקח אל עבר הספינות הטבועות שמעבר לים. סוצקבר מפגין בקיאות בהיסטוריה היפואית, ובמחזור השירים נגלים לעינינו כבקלידוסקופ דמויות ומראות מן העבר ומן ההווה היפואי, כולם מלוטשים כיהלום בשירה השקולה, החרוזה, העשירה והמדויקת של סוצקבר שניסיתי לצקת אל העברית כמיטב יכולתי.

.

יעד בירן הוא סופר, מתרגם וחוקר תרבות יידיש. ספרו "לצחוק עם לטאות" ראה אור ב־2017 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מבחר מערכונים שכתב עבור אסתּרס קאַבאַרעט זמינים לצפייה בערוץ היוטיוב של בית שלום עליכם. תרגומיו לסיפורי יידיש ישראליים ראו אור באסופה "שמים נושקים לים" בהוצאת מאגנס (2023, עורך: שחר פינסקר). בקרוב יראה אור ספרו "מסכת כזבים" בהוצאת פרדס. רשימותיו פורסמו בגליונות המוסך. 

.

>> במדור שירה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: חמישה שירים מאת פדריקו גרסייה לורקה בתרגומה של טל ניצן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | הזכוכית המפויחת של האקספרימנט

"נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה." יובל אונגר על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן

832 629 Blog

ענת בצר, ללא כותרת, גרפיט ואקריליק על נייר, 30X21 ס''מ, 2003

הזכוכית המפויחת של האקספרימנט: על "היה לך טוב או היה לך רע?" מאת יעל נאמן

יובל אונגר

.

בגב ספרה החדש של יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, נכתב שהשאלה שבכותרת היא "צופן פרטי" המתפקד כלחיצת יד סודית בין מי שגדלו במסגרות החינוך המשותף. התיאור הפתיע אותי. למרבה האירוניה, התרשמתי שהשאלה הולאמה כשהקיבוצים הופרטו, כלומר, שהיא מזמן חדלה להשתייך לקיבוצניקים ונטבעה עמוק בדי־אן־איי הישראלי הכללי. הרי אני מכירה מכלי ראשון עירוניים רבים שכל מפגש עם יוצאי הלינה המשותפת פורט בנפשם על מיתרים השמורים לגני חיות ולקרקסים. מופעי נוסטלגיה וערגה לכרי הדשא של הקיבוץ עדיין שכיחים בתרבות ובשיח הציבורי, לא רק בקרב חוגי השמאל, וגם כשהמתגעגעים נולדו שנים אחרי שהחלום הקיבוצי נגוז כליל. מנגד, השאלה שגורה גם בפיותיהם של מי שנשארו מחוץ לקיבוצים ולפיכך הורחקו מהמעמד המיוחד שלהם בחברה הישראלית.

אולי לכן קראתי מרותקת את התגובות שקיבל היה לך טוב או היה לך רע? באתר "עברית". לצד שיפוט הספר לחיוב או לשלילה, הבחנתי שרוב המגיבים מזדרזים להציע תשובה משלהם לשאלה שבכותרת. אחד כותב: "סך הכל היה סבבה, מה כבר ידענו," אחר קובע: "ברור שנעשה עוול גדול בלינה משותפת." "נמאס כבר לשמוע את השתו לנו אכלו לנו על החינוך המשותף," פוסקת שלישית. במה, תהיתי, נבדלות התגובות מהספר? הלוא מדובר בספר שנאצר לא פחות משנכתב, ושהרבה מתוכו הוא פרי עבודת שדה של איסוף חומרים טקסטואליים הדומים בתוכנם לתגובות. ואחרי הכול, הן מספקות מענים שונים לשאלה ששאלה הסופרת. בעצם, היה כמעט קל לדמיין את התגובות מוצאות את דרכן לספרה הבא של נאמן, ומהבחינה הזו לפחות, אין ספק שהניסוי שלה מצליח. נאמן הולכת ומתבססת כסופרת שלא רק מתמקמת בנינוחות על קו התפר שבין הספרות לחיים, אלא מעמתת אותם זה עם זה ולעיתים גם מסכסכת ביניהם בכוונה תחילה.

נאמן לא מעוניינת לספק בעצמה תשובה ל"שאלת המפתח של מי שנולדו לתוך השיטה". במקום זאת, היא מפנה את הבמה למשיב אחר: נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה, שתשובתו השלילית חורכת את דפי הספר הקצרצר מכריכה לכריכה. לנחשון היה רע, רע לתפארת. "אין לי מושג מה זאת משפחה," הסביר גולץ בריאיון בשנת 2000 למוסף "הארץ", שבו פרסם ברבים את דבר התביעה שהגיש נגד רשם האגודות השיתופיות על נזקי הלינה המשותפת. "אין לי מושג מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן. את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים." ספרה של נאמן מלא במובאות מהריאיון הזה, מכתב התביעה, מריאיון מצולם שערכו עימו במכון ון ליר ב־2010 ומשיחת סקייפ שערכה עימו נאמן בעצמה. היא אמנם מגיבה לדבריו של גולץ, ממסגרת אותם ומשווה אותם לזיכרונותיה מקיבוץ יחיעם, אבל בסופו של דבר חלק הארי של הספר הוא נחשון גולץ.

נאמן כותבת בספר בכמה מקומות על מפעלי האירוח בקיבוצים, שבמסגרתם פינו היא וחבריה את מיטותיהם לילדים אחרים מקיבוץ אחר. במובן רחב יותר, זו הפעולה שהיא מבצעת גם בבגרותה: היא מפנה את יצועה המטפורי, את הספרות שלה, למילותיו של אחר. פינוי מקום הוא כמעט תמיד פעולה נדיבה, ובהקשר זה היא גם נדירה ומעוררת מחשבה. בכלל, מספר לספר מתחוור שמכלול יצירתה של נאמן מותח לאט אבל בטוח את הגבולות המקובלים של הספרות העברית, המשתרעת אצל נאמן בלתי מתנצלת על פני מחוזות שכנים כמו ההיסטוריה והעיתונות. היא מזמנת לתוך הכתיבה את הארכיון הפרטי, הביוגרפי, שהוא גם הארכיון הקיבוצי־לאומי, ועוסקת ברגישות וביד מיומנת בסיפור הגדול לעומת הסיפור הקטן, בזיכרון ובבעלות עליו. 

ממבט ראשון היה לך טוב או היה לך רע? נקרא כהכלאה בין שני הספרים הקודמים של נאמן: מבחינה תמטית, היא שבה לעסוק בחיי הקיבוץ שתיארה בהיינו העתיד עטור השבחים (2011). הצורה, לעומת זאת, מזכירה יותר את היֹה היתה (2018), שבו הרכיבה המחברת ביוגרפיית טלאים של אישה שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש, באמצעות שיחות עם בני משפחתה, אהוביה ומכריה. אלא שעיון מדוקדק יותר יגלה פער גדול בין היינו העתיד והיה לך טוב או היה לך רע?: הראשון מעמיד מקהלת "אנחנו" אחידה ומצלצלת, ואילו השני מניח במרכזו דיאלוג בין שניים על אודות אותו "אנחנו". מכאן שגם אם הרבדים הארס־פואטיים נכחו בהיינו העתיד, בהיה לך טוב או היה לך רע? הם השחקנים הראשיים; הסיפור על הסיפור נהפך לעצם העניין.

הספר החדש באמת דומה יותר להיה היתה הנפלא. כבר שם פגשנו את סוג המשיכה הזה של נאמן, משיכה אל מושא חידתי שמתפקד בין היתר כמַרְאָה. כבר שם אפשר היה לחוש שהמחברת מהופנטת מהדמות האלמונית והזרה בדיוק משום שהיא זהה לה ובה בעת הפוכה ממנה. ההשתקפות, מספרת לנו הפעם נאמן, היא חלק מהותי מהחוויה הקיבוצית: "לא רק בגלל האהדה, ולא רק בגלל הדמיון, אלא משום שעצם ההשתקפות באחר היא חלק מהאני." את התנאים שבהם גדלות נפשות הילדים היא מכנה "אלכסוניים", שכן "ראו אותנו מכל צדדינו, כל הזמן." כלומר, סיפורו של היחיד לעולם אינו שלם בהיעדר הסיפור האחר, ודבר זה נכון שבעתיים לגבי ילדי הקיבוץ. ובכן, נאמן צודקת; גולץ בהחלט היה יכול להיות "הילד במיטה ממול", וככזה הוא לבטח ראוי לקשב ולחמלה, המוענקים לו בשפע בספר. נאמן רואה בתביעה של גולץ "תערוכה פתוחה שעשויה ממילים וממעשים של כאבי הפנטום שלו," ומגדירה אותה יותר כמיצג מאשר כניסיון ממשי לעשיית דין או שפטים. אלה אותן העיניים מלאות החמלה שמתארות כך את הקיבוץ כולו: "תמיד ראיתי במעשה הקיבוץ גם מעשה אמנות, או מעשה ספרותי־פילוסופי שניסה להפוך למציאות – בניית מיצב מעשה ידי אדם." שוב אנו פוגשים את ההשתקפות, שכן הפעולה הספרותית של נאמן מתבררת כתמונת המראה לפעולות של גולץ. בעוד שגולץ נע מהספרות אל המשפט, נאמן נעה מהמשפט אל הספרות.

נאמן כותבת שכבר בשנת 2000 רעיון התביעה של נחשון היה בעיניה "כה חריג ומסנוור" עד שהיא מדמה את הניסיון להבינו לניסיון "להביט בשמש ללא הזכוכית המפויחת שהכנו עם רבקה מורתנו בכיתה ג', כדי לראות את ליקוי החמה". בתום הקריאה חזרתי אל הדימוי הזה, בניכוי השלילה; הרגשתי שכשאני קוראת את מילותיו של נחשון, גם בפעם השנייה וגם בשלישית אני מתבוננת בדברים מבעד לזכוכית מפויחת ולא נחוצה. רציתי למצמץ מול השמש הזוהרת, אבל צלילות הבדולח של נאמן עומעמה בידי דבריו הנחרצים והדוגמטיים של גולץ. נאמן מצרפת בטקסט גם חלקים מסיפור ניסיוני למדי שכתב גולץ – הוא נפתח במילים שמתחילות באל"ף וממשיך על פי סדר האל"ף־בי"ת עד תי"ו. זה סיפור ייחודי ובלתי שגרתי, אך גם בוסרי, מתיש ומתאמץ יתר על המידה. נאמן אמנם מספקת לו פרשנות ומבארת את "כתב החידה", ועדיין, מבחינת הקוראת הסיפור עצמו מיותר. זו דוגמה נקודתית אך מייצגת לנקודת התורפה המשמעותית ביותר בטקסט: אף שנאמן ניגשת לדבריו של גולץ בכלים הפיוטיים והאנליטיים המאפיינים את כתיבתה, לעיתים תכופות מדי נראה שהשיקולים האתיים שהזעיקו אותה אליו גברו על השיקול הספרותי־אסתטי. גולץ אמור לתפקד כלב הפועם של הספר, אך זהו לב חלוש ומפרפר, כמעט היסטרי.

בהחלט יכול להיות שהיה לך טוב או היה לך רע? הוא הניסיוני והאמיץ ביותר מבין ספריה של נאמן. למרבה הצער, מהבחינה החשובה ביותר הניסוי לא עולה יפה – הדיאלוג של נאמן עם גולץ משאיר את הקוראים בחוץ. קשה לקבוע אם הניסיון היה מועד לכישלון מלכתחילה. אפשר כמובן להפריח השערות: לו היה הספר ארוך יותר, לו היו הקטעים של גולץ מקוצרים ושל נאמן מורחבים, וכן הלאה והלאה. אינני רוצה לעסוק כאן ב"אילו" ו"אולי". אציין רק שבעיניי אחד מרגעי השיא בספר הוא מכתב שקיבלה נאמן בשנת 77' מאהוב נעוריה, נער מקיבוץ אחר. הנער מתוודה בו בישירות מחממת לב על מצפונו המיוסר לנוכח הפגיעה שמסבה הזוגיות לערך השוויון: "שוב פעם הרגשתי את רגשות האשם בגלל שיש לי מישהי ואחרים בודדים […] וזו מין הזדהות ובקשת סליחה כמו שהייתי מבקש בלבי כשהייתי עובר בדרך לעבודה מהפועלים הערבים בגיל של אבא שלי שחופרים כעת תעלות לחשמל ליד הבית שלנו ואמרתי ש'פועלי כל עולם'." כתיבתו של נער זה בוסרית הרבה יותר מזו של גולץ, אך הוא מהימן ממנו פי כמה, ואין קל מלהפקיד את עצמך בידיים כנות. אך הנער חולף ונעלם מקץ שני דפים, ואנחנו שבים לגולץ.

כשנאמן כותבת על מפעלי האירוח, היא מקפידה להדגיש שמוקד ההתרחשות "האמיתי" לא היה האירוח וההתארחות כשלעצמם: "מה שנצרב בנו יותר מלהתארח בקיבוץ אחר, רחוק, אבל זהה לשלנו, היה חוויית השינה במשך שלושה לילות בחדר ההורים." את אותה המטפורה אפשר להחיל גם על ספרה החדש. נאמן פינתה בו את מקומה לאחר, אבל אותו אחר איננו לב העניין. המחברת כמו נדדה למקום אחר, מלהיב יותר מהמדווח בין דפי הספר. אלא שהקוראת, מסורה ככל שתהיה, כבולה לצערה אל הספר הממשי ואינה יכולה להילוות אליה.

.

יובל אונגר היא כותבת, עורכת ומבקרת. סטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, ועורכת הספר "עבודה מארגנת", שראה אור בהוצאת נמלה. רשימות פרי עטה התפרסמו במוסף "ספרים" של "הארץ" ובכתבי העת "מעלה" ו"פיגומים". גרה בירושלים.

.

יעל נאמן, היה לך טוב או היה לך רע?, אחוזת בית, 2024

ביקורת פרוזה יובל אונגר עטיפה

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שחר קמיניץ על "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין ויותם פופליקר על מלאכת הכתיבה והגנבה ועל אמנות החזרה ב"אני סופר" מאת עודד מנדה־לוי 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | עד סדיקת הגוף 

"בתוך רגעי סגירת המעגלים החשמליים נוצרת שירה. אוצרת בתוכה את העדות. לוכדת את הנפילה. והופכת אותה למעוף." טליה סיידל כהן על ספרה של נעמי חשמונאי "בסוד חשמל"

832 629 Blog

רונה שחר, נסיעה בסערת שלג, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2024

"אֲנִי אֶחְיֶה בְּקֶלַע אוֹר" – על ספרה של נעמי חשמונאי "בסוד החשמל"

טליה סיידל כהן

.

כניצוצות, כיסודות של מציאות ורוח, כחומר עז, חי ונובע נגלים שיריה של נעמי חשמונאי (בסוד החשמל, פרדס, 2023). בקריאה בהם נדמה כי הם בוקעים מתוך קרקע עלומה, כמו מחצב, וממריאים אל מחוזות רחוקים. 

בבואי לכתוב על אודות הספר, עלתה בי תחושה כי כתיבה "על אודות" השירה הזו תחטא למהות עמוקה שבליבתה. מהות בעלת תדר ייחודי, שמשתקף בשם הספר, בסוד החשמל.

חוויה זו העלתה בי מחשבה על אודות שני מונחים עיקריים בתאוריה הפסיכואנליטית של וילפרד ביון, אשר הבחין בין פונקציית K, שמסמלת ידע (knowledge), לבין O, שהוא, לדברי הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן, "אזור של גילוי שאין לנו שום הגדרות עבורו. זה משהו שאנחנו בקשר איתו ואיננו יודעים מהו, והדרך היחידה לברר היא להישאר בקשר איתו ולראות מה קורה למגע שלנו … O הוא כמו הסמל של ה־Enso בזן בודהיזם" (מתוך ריאיון עם מייקל אייגן אשר פורסם במגזין חיים אחרים, גיליון ספטמבר–אוקטובר, 2008).

אם אשאל מונחים אלו, תחושתי היא כי הקריאה בספרה של חשמונאי נחוותה עבורי כסחף של O, וכי המשגות כתובות אשר יתיימרו להציע K – ידע על אודותיו – עלולות לחטוא למהותו החידתית. 

לצד זאת רציתי מאוד להוסיף ולצלול אל תוך הספר, לקרוא אותו ולנסות מתוך כך לענות לו בשפתו. אפשרות זו עשויה להיות מוגדרת באמצעות מונח אחר של ביון: "חלימה בעת ערות"; "ביון מציע המשגה מחודשת של תפקיד החלימה בחיי אנוש. חלימה מתרחשת ללא הפסק יומם ולילה […]. בעיני ביון חלימה, אם היא ראויה לשמה, חייבת לכלול עבודה פסיכולוגית לא מודעת, המושגת באמצעות חיבור רכיבי חוויה ביצירתה של מחשבת חלום" (על אי־היכולת לחלום, תומס ה' אוגדן, הוצאת עם עובד, 2014, עמ' 217–218). בספר לגלות מחדש את הפסיכואנליזה (תולעת ספרים, 2013) אוגדן מרחיב את השימוש במונח "חלימה בעת ערות" וממשיג "דיבור שהוא חלימה" אשר "נוטה לכלול בתוכו לא מעט תהליכי חשיבה ראשוניים, ואת מה שנראה כחוסר רצף" (עמ' 23); "אלה הם סוגי הצלילים שכה קשה ללכוד במילים" (עמ' 52). בדיעבד אני חושבת שהדיאלוג שלי עם הספר התהווה לכדי וריאציה על דיבור שהוא חלימה בשעת ערות.

לאורך הספר נוכחים גלגולי הנפש במרחב ביניים ייחודי שהוא פעור, מסוכן ומועד לנפילה, בד בבד עם היותו פתח למעוף, לשירי, לחיים בתוך "קֶלַע אוֹר": 

.

לֹא אֲנִי,

שֶׁהָיִיתִי נֶפֶשׁ בַּמִּרְוָח

בֵּין הַמַּיִם לַסִּירָה

בֶּחָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה, יָדַעְתִּי:

אֲנִי אֶחְיֶה

בְּקֶלַע אוֹר,

אֲנִי שֶׁהָיִיתִי צִפּוֹר

בֵּין שָׂדֶה לְיָרֵחַ.

(עמ' 7)

.

מתוך המילים, מתוך רווחי הדממה שביניהן, מתוך המתח שבין נפש נופלת לנפש עפה, נצרפים יסודות שיריים רבי עוצמה. והם נחווים – כשם הספר – כסודות צפונים, המתגלים באבחתם, כתמונות המוקרנות בעין פנימית, שבה הפנטזמטי והמציאותי מותכים זה אל זה, ומציפים את הנפש בסחרור מתחלף, מתעתע, רווי סכנה ויופי:

.

רָאִיתִי מֵעַלַי יֵשׁ אִיש רוֹדֵף, אֲבָל אוּלַי

בִּכְלָל רָאִיתִי כֶּלֶב

וּפְרָחִים חוֹרְצֵי לָשׁוֹן    אֲנִי

נִסְדַּקְתִּי אָז בַּיֹּפִי         אֲנִי

דָּפַקְתִּי אָז בַּיֹפִי          אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר דְּלוּקָה

אַחֲרֵי הַיֹפִי, בְּעִוָּרוֹן 

(עמ' 8)

.

המראות מסתחררים. העיניים והנפש מעידות על אודותיהם מבעד לסחרחרת, בהתמסרות עזה אלי היופי – מבעד חבטות ועיוורון, עד סדיקת הגוף, עד סף קריסה וסכנה. בתוך תדר חד נכתבת השירה, והיא נבראת באותו "חָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה" (עמוד 7), המצוי בחיץ בין עולמות – כמעבר בין הרחם לעולם במעשה הלידה:

.

תֶּכֶף אֲנִי בָּעוֹלָם

לִפְנֵי הַיְּצִיאָה

בַּשְׁעוֹנִים 

אֲנִי 

לִפְנוֹת הַבֹּקֶר.

שׂוֹחָה בָאֳפָלִים,

מֻחְלֶטֶת כְּמוֹ שְׁקִיעָה,

כְּמוֹ אֶחָד, אֲנִי דּוֹחֶפֶת אֶצְבַּע רְטוּבָה אֶל שֶׁקַע –

גַּם אִמִּי

תִּירַק אֶת שְׁמִי מְהֶחָלָל    אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר,

תַּרְאֶה לִי דֶּלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת בִּתְנוּפָה

כְּמוֹ מַגֵּפָה, אֲנִי שׁוֹרֶקֶת בָּעוֹלָם

חַשְׁמַל

נוֹפֵל

.

       כּמוֹ יְלָדִים בַּלַּיְלָה

(עמ' 8)

.

לידת הגוף, כמו בריאת השירה, נחווית בתנופה עזה, לופתת – זהו מתח חשמלי אשר טומן בחובו כוח חיים פלאי לצד איום קטלני מהתנגשות היסודות. להיוולד, לברוא שירה – פעולות אלה מדומות לאצבע רטובה אשר נדחפת אל תוך שקע. ובהתמסרות אל אותו זרם עז טמון איום בנפילה אל תוך חושך אין־סופי, שאין ממנו דרך חזרה.

ואולי השירה נולדת מעצם הנפילה הזו, המתרחשת שוב ושוב בתוך הנפש, עזה כסגירת מעגלים חשמליים – בוראת אור ומחשמלת כאחת. ומתוך התדר נגלה צופן, נמסרים שברי תמונות, שפה פנימית ייחודית, חדת חישה, פתוחה וקולטת כול. כך השיר "עברית יודעת עצם" נקרא כעדות לנפש המשוררת, הפעורה אל העולם:

.

אַתְּ לֹא יְכוֹלָה. 

הוֹלֶכֶת פְּקוּחָה מִדַּי בָּעוֹלָם

לִתְפֹּס דָּבָר בְּאִישׁוֹן 

(עמ' 56)

.

לאורך הספר נשזרים בשירתה של חשמונאי מופעים שונים של אור, שפרושים על פני מנעד רחב, כל אור ייחודי בסוגו.

בשיר "שלעולם אינו טבע" היא כותבת לבנה: 

.

כָּךְ בָּא אֵלַי הָאוֹר הַמִקְרִי, אוֹרְךָ

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ טִבְִעי, אֵינוֹ נִסְתָּם

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ מֵנִיחָ דַּעַת

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא אוּכַל לְהִתְרַגֵּל 

(עמ' 22)

.

המשגת אורו של בנה כלא טבעי היא ייחודית ביחס להמשגה המסורתית של לידה ויחסי אם־בן כמהלך גופני־טבעי. חשמונאי מבטאת דרך חוויית האימהות איכות של אור שהיא אף מעבר לטבע, שיסודה עלום וסודי, כסוד החשמל. האור והחשכה נוכחים בשירי הספר כתדרים של נוכחות נפשית של המשוררת וזולתה; בפרט בשירים שעוסקים בשיבה ובהיזכרות בבני המשפחה הגרעינית, הראשיתית, שאליה נולדה. כך בשיר "אחות שאישוניה" היא כותבת: "פִּתְאוֹם לְהִזָּכֵר/ בַּאֲחוֹתִי הַפְלוֹרֵסֶנְטִית,/ מְהַבְהֶבֶת בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ / / לְהִזָּכֵר פִּתְאוֹם בַּחִיצוֹן/ לִרְאוֹת אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת/ הַמְּאֻשָּׁרוֹת בַּטֵּלֶסְקוֹפִּים" (עמ' 30). הדימוי הייחודי, של האחות שאורה פלורסנטי, שב ונשזר בשירי הספר, ובכל פעם חושף רובד נוסף של אותה נוכחות אורית־נפשית מהבהבת ופגיעה: "וְהָיְתָה גַּם אֲחוֹתִי הַפְלוֹרֵסֶנְטִית/ בָּאוֹר שֶׁלָּהּ בָּהִיר/ בָּאוֹר שֶׁלּּהּ נָגוּעַ/ זְרִיחַת־יָדָהּ רָפָה" (עמ' 32). 

בשיר, אשר נקרא כקינה על לקיחת היסוד המאיר, הביתי והיציב מדמות אביה, יש איכויות של אפלה וערפל, נפילה לחשכה: "אָבִי נִתְחַשֵּׁךְ/ עֵינוֹ – אֳדָמִים וּפֶחָם. / / רָאִיתִי בַּיִת, בֵּיתוֹ / שֶׁנִסְתַּם / / אָבִי עַל הַגַּג, עַרְפִלִּי,/ יָחִיד עִם שָׁמָיו. / / גַּם רָאִיתִי כּוֹכָב/ חוֹרֵג מִמְּסִילוֹת אָבִי/ נוֹפֵל עַל פָּנָיו" (עמ' 34). 

לאורכו של הספר נחשף איום מתמשך על תנועת הנפש החופשייה, שנובע מהחשכה הסוגרת עליה. בשיר "בבני־כוכב" היא שואלת: 

.

כַּמָּה אִישׁוֹנִים צָרִיךְ

כְּדֵי לַצֵאת מֵחֶדֶר חָשׁוּךְ

אֲנִי רוֹצָה

וְלֹא יוֹדַעַת אֵיךְ.

ובהמשכו היא מבקשת:

אֲנִי רוֹצָה לְבַקֵּר בְּאֶרֶץ שֶׁמֶשׁ,

לַעֲמֹד עַל רֶגֶל אַחַת, 

לְאֱחֹז בְּכַף הַיָּד

שֶׁל בְּנִי כּוֹכָב 

(עמ' 23)

.

כנגד האפלה השמש נוכחת כיסוד שהוא מעבר למילים. המשוררת כמהה להיעטף במרחביה ולהיגאל בכך מהחשכה. היא, הבוראת עולמות במילים, זקוקה לאור אשר מצוי מעבר לה, ב"אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ". כך את השיר "אבל אני נתתי" היא חותמת בשורה: "מִלָּה לֹא יְכוֹלָה לָשִׁיר כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ" (עמ' 11). השמש, אשר מילה אינה יכולה לשיר כמותה, כמו מחזיקה אותה איכות של ה־O הביוניאני: "הדבר בפני עצמו […] מציאות לא ידועה משום שאיננה ניתנת לידיעה" (החשיבה הקלינית של וילפרד ביון, מאת ג'ואן ונוויל סימינגטון, תולעת ספרים, 2000, עמ' 22–24). ויתר על כן: "אינה ניתנת לידיעה ואינה ניתנת לביטוי" (לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, תומס ה' אוגדן, תולעת ספרים, 2013, עמ' 123).

שני השירים החותמים את הספר אוספים בריכוז דחוס ואינטנסיבי את המעשה השירי אשר נפרש במהלכו. 

השיר "איפה לשים את ההרהור הרע?" ממחיש את תנועת חייה של המשוררת; הוא ספוג בהבהקי תמונות מתחלפות, הרודפות זו את זו, בנשימה דרוכה: "בְּזֶרֶם הָעֲרָפֶל/ לְאַפֵּק אֳדָמִים/ לִסְטוֹת/ שְׁפוּיָה/ הֶעָשָׁן הָעוֹלֶה מֵ/ הַבַּיִת/ הַתּוֹרִים הַמִּזְדַּחֲלִים עַד קְצֵה עִיר/ הָרַכֶּבֶת/ הַטֵלֵוִיזְיוֹת הַשׁוֹרְקוֹת/ אָבִיךְ טָס בִּרְקִיעָיו/ אֲחוֹתֵךְ הַפְלוֹרֵסֶנְטִית/ אִמֵּךְ הַמְּבַעְבַּעַת/ בֵּית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל/ הַבְּכִי/ הַבְּכִי/ הַבְּכִי" (עמ' 58). השיר נמסר ממעוף נפש המשוררת, הנודדת בעולם, רואה וחווה מחדש את נגזרות ילדותה וחייה: "מוֹצָאֵי שַׁבָּת נַפְשֵׁךְ חוֹמֵק אֶל בּוֹרוֹת/ אֶל אַרְגְּזֵי הַחוֹל/ חָרָא שֶׁל יוֹנִים זֶה מַחֲלוֹת/ גַּן הַיְּלָדִים" (עמ' 59). קרעי חוויה שמכים בנפש ברשמים חושיים מציפים, ספוגים בכאב, בניכור ובכמיהה עמוקה: "יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶמְצָא/ יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶמְצָא" (עמוד 60). 

השיר האחרון, "רץ האור", מתאר היבלעות אל סף שבין מוות לחיים: "הַגּוּף שֶׁלִּי כַּרְטִיס שֶׁנִבְלַע בַּמְּכוֹנָה/ כְּלוֹמַר הוּא לֹא אוֹמֵר דָּבָר / / כְּלוֹמַר הוּא מֵת כְּמוֹ שֶׁמֵּתִים יוֹדעִים" (עמ' 61). מבעד לחוויית הגוף הנאלם, נוכחת העדות הפואטית, הנמסרת במעשה השירה. הגוף נבלע בפעולה קונקרטית, מכנית ושגרתית, אשר בכוחה להעלים את האיכויות החיות של הגוף והנפש. בהיבלעות הבנאלית, המאיינת, במקום שבו אובד הביתי, נותרת הנפש, עולה על גדותיה, ללא כתלים אשר יתחמו אותה, ללא גוף אשר יתחום: "לוֹמַר לִי נָעֳמִי/ לוֹמַר הַמַּיִם עוֹמְדִים לִי/ הַנֶּפֶשׁ/ עוֹלָה/ עַל גְּדוֹתֵיהָ קוֹרֵא הַצִּפּוֹר" (עמ' 61). תחת גאות זו הנפש קוראת לעצמה, דוברת לעצמה, נותנת לעצמה שם: "קוֹרֵא יָם. נָעֳמִי. שֵׁם שֶׁנָּתַתְּ לְעַצְמֵךְ./ הָלַךְ הַבַּיִת. רָץ הָאוֹר" (עמ' 61). 

חוויית הנפשיוּת המזוקקת מתאפשרת דרך אובדן התיחומים כולם, דרך ההיבלעות אל הבלתי ידוע, בעת נפילת החשמל. כך, בד בבד עם מות הגוף, ניצת אור, גומא נצח מרחקים בשבריר שנייה. מתוך הנפשיות המזוקקת, חסרת הגבולות, מן ה"חָלָל שֶׁהוּכַן לִי לִנְפִילָה" (עמוד 7), במגע עם סף המוות, בסגירת המעגלים החשמליים ועל סף הסכנה, נבראת השירה. והיא תלויה בין שמיים וארץ, על סף נפילה, אותו "קֶלַע אוֹר" (עמוד 7) הנישא באוויר, מאיר וחד.

בתוך רגעי סגירת המעגלים החשמליים נוצרת שירה. אוצרת בתוכה את העדות. לוכדת את הנפילה. והופכת אותה למעוף.

האור הוא הלוכד. הרץ. ההיולי. המרצד. המאיים והנובע. ונדמה כי אל קלע אור זה נצרפת גם נפש הקוראת בסחף הקריאה.

יונה וולך כתבה "תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ" ("תן למילים", תת הכרה נפתחת כמו מניפה, יונה וולך, הספריה החדשה לשירה, 1992, עמ' 171). שירתה של חשמונאי עושה בנפש הקוראת מעשי כשפים, בלוכדה בקלע אור את סיפו של הפלאי, הלא ידוע, את קצה הנפשיות ואת סף הסכנה, בניצוצות חשמל בוער.

.

טליה סיידל כהן היא פסיכולוגית קלינית. שירים פרי עטה פורסמו בכתבי העת "צריף", "משיב הרוח" ובמוסך. רשימותיה פורסמו בגליונות המוסך בתאריכים 02.08.24 ו־05.07.23.

.

נעמי חשמונאי, בסוד החשמל, פרדס, 2023

ביקורת שירה טלייה סיידל דימוי

.

.

>> במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר על "עם בוא הבוקר | שמות העצים" מאת שרון אס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן