להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן
.
.
בגבול בין סלובקיה להונגריה יש יער עבות, יער אירופאי סבוך כזה שכשנכנסים אליו מבינים את המקור לאגדות האחים גרים, כזה שהשמש נעלמת בו, גם באמצע היום.
בשנת 1942 נכנסה אל היער הזה חבורה קטנה שהייתה מורכבת בעיקר מיהודים שניסו לברוח מסלובקיה הכבושה על ידי הנאצים, ממנה יצא זה לא מכבר המשלוח הראשון לאושוויץ. הם ניסו להימלט להונגריה, שהייתה אז עדיין חופשייה באופן יחסי.
זה לא היה הניסיון הראשון שלהם, כמה ימים קודם לכן הם הגיעו לאזור בהדרכתם של מבריחים מקצועיים שהסגירו אותם לידי החיילים בגבול. רוב חברי הקבוצה נהרגו או נתפסו על ידי הנאצים, אבל בחשכת הלילה ותחת מעטה הכאוס שנוצר כשכולם ניסו לברוח יחד, כמה מהם הצליחו להסתתר. עכשיו, הם ניסו שוב.
בין הנמלטים על נפשם היו מטילדה ואליעזר גלטשטיין, יחד עם בתם הקטנה טובה, בת השנתיים, ועם אחותה של מטילדה, הִילְדה. ברוך בנם, שעוד יהיה לאחד מגיבורי הסיפור ושיחלוק עימנו, יותר מ-80 שנה מאוחר יותר, את סיפורה המופלא של משפחתו, עדיין לא נולד.
הפעם הם הספיקו להגיע לתוך היער לפני שהתחילו היריות, אבל האפלה וסבך העצים התגלו כחרב פיפיות: היריות פזרו אותם לכל עבר, איש לנפשו, וכאשר הם התאספו בסופו של דבר במעמקי היער הם גילו לחרדתם שטובה לא נמצאת עם אף אחד מהם. מהם סיכויה של ילדה, עדיין לא בת שלוש, לשרוד בודדה ביער מעורר האימה ושורץ האויבים הזה?
שלושה ימים הם הסתובבו ביער, קוראים בשמה של בתם הפעוטה בלחישות ובצעקות לסירוגין, כשייאושם הולך וגובר. ואז הם מצאו אותה, מפוחדת וחלושה אבל בריאה ושלמה, מחכה להם לרגלי אחד העצים.
האם הנס הזה היה הקץ תלאותיהם? לא ממש.
הם הגיעו לבודפשט בעזרת מסמכיהם המזוייפים, אבלים על כל מה ומי שאיבדו (הוריהן של מטילדה והילדה נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם באותו יום שהגיעו), ומלאי פחד ממה שיביא בכנפיו העתיד. במשך שנתיים הם חיו בעיר בביטחון יחסי, אבל אז הגיע הדבר מפניו חששו יותר מכל: ב-19 במרץ, 1944 נכנסו הכוחות הגרמניים להונגריה, מביאים יחד איתם את מלוא אימתה וזוועתה של שואת יהודי אירופה.
למען הישרדותם החליטו אליעזר ומטילדה לפרק באופן זמני את המשפחה הקטנה שלהם. טובה, שהייתה עכשיו כבר כמעט בת חמש, נמסרה למנזר ששימש גם כבית יתומים ואליעזר ומטילדה חיו כל אחד במקום מסתור אחר. מדי פעם היו נפגשים במקום מפגש שקבעו מראש באחד מהגנים הציבוריים בעיר.
יום אחד, ביולי 1944, מטילדה לא הגיעה לנקודת המפגש. רק מאוחר יותר נודע לאליעזר כי היא נעצרה מספר ימים קודם לכן. מסמכיה המזויפים, בשילוב ההונגרית הקלוקלת שבפיה, תייגו אותה כזרה שניסתה להסתיר את זהותה, ולכן – מרגלת.
היא הושלכה לכלא והייתה בטוחה שגורלה וגורל העובר שבבטנה נחרץ. אלא שהיא לא הביאה בחשבון את האסירה שתהיה חברתה לתא.
הצעירה היהודייה בת ה-23 שקידמה את פניה, הציגה את עצמה כ"אניקו, או חנה". היא אמנם הייתה צעירה ממטילדה, אבל הייתה ותיקה ממנה בכלא (היא נכלאה כחודש וחצי לפניה) ועברה אימון טוב יותר להתמודדות במצבים שכאלה. היא הושיטה יד למטילדה, ובן רגע הפכה למשען עבורה.
שמה המלא של הצעירה, כפי שכבר ודאי ניחשתם, היה חנה סנש. הכותבת המוכשרת שנולדה בהונגריה, עלתה לארץ ישראל ואז התנדבה לצבא הבריטי והצטרפה לקבוצת צנחנים-מתנדבים שהוצנחו על אדמת אירופה הכבושה. ב-15 במרץ, 1944 היא צנחה, יחד עם חבריה ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב, מאחורי קווי הגרמנים ביוגוסלביה. בתחילה הם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית, אבל ביוני העריכו שבשלה העת למשימתה העיקרית שהייתה אמורה להיות על אדמת הונגריה. היא ניסתה לחצות את הגבול ונתפסה על ידי חיילים הונגריים. היא הועברה לכלא בבודפשט, שם הואשמה בבגידה במולדת ההונגרית ועברה עינויים רבים על מנת שתסגיר את חבריה שפעלו יחד איתה.
היא לא הסגירה אותם.
סנש חלקה עם מטילדה את אמונתה היוקדת בצדקת דרכן, ואת ניסיונה בהתמודדות מול חוקרי הגסטאפו. היא הקשיבה לה, עודדה אותה ונסכה בה כוחות, בעיקר אחרי סבבי העינויים הבלתי פוסקים שעברה מטילדה. היא ייעצה לה לגנוב ולהשמיד את תעודת הזהות המזויפת שלה, על מנת שלא תהיה לשלטונות הוכחה פיזית נגדה.
"בסופו של דבר, זה לא באמת שינה משהו", סיפר לנו ברוך, בנה של מטילדה, "למקה [מפקד הגסטפו שהיה אחראי על בית המעצר] היה אומר לה כל הזמן 'אני לא צריך את התעודה הזו כדי להוציא אותך להורג, אני אוציא אותך להורג בכל מקרה'."
האם אכן האמינה חנה סנש בשלב זה באפשרות שהן תזכנה למשפט צודק? קשה לדעת, אבל כשמטילדה סיפרה לה על הריונה, היה ברור לסנש שאין לחכות לתוצאות הסופיות של מאסרה של מטילדה, אלא להציל אותה, ומהר.
בכתביה של חנה סנש, השמורים ברובם בספרייה הלאומית בארכיון משפחת סנש (באדיבות אורי ומירית אייזן) – בשירים, ביומנים ובמכתבים, ניתן לראות את מערכת היחסים העמוקה שהייתה לסנש עם אמה שלה, קטרינה, אבל גם את יחסה המיוחד לאמהות בכלל:
לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,
זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,
אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:
רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!
רַחַשׁ-תּוֹדה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,
וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,
שִׁמְעוּ-נָא הַיָּפָה בְּמִלּוֹת הָעוֹלָם:
אֵם!(חנה סנש, "אמא", 1933)
"הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה." (מתוך יומנה של חנה סנש, 14.12.1940)
כשסנש הסבירה את תכנית הבריחה למטילדה, נבהלה האחרונה. המסלול נשמע לה מורכב מדי, והסיכויים היו נמוכים מדי. אבל סנש התעקשה, ועודדה אותה לעשות את זה – אם לא למענה, לפחות למען הילד שברחמה.
האם הייתה זו תוכנית בריחה שהוכנה עבור סנש עצמה? האם חנה הצעירה, שהייתה אתלטית הרבה יותר מהאישה ההרה שחיה כבר שנתיים בתנאים לא תנאים, יכולה הייתה להשתמש בנתיב זה בעצמה? כנראה שלעולם לא נדע, אבל רבים גורסים שסנש לא ניסתה לברוח מאחר והייתה בטוחה שבסופו של דבר ישחררו אותה. זה, כידוע, לא קרה.
מטילדה ביצעה את כל שלבי התוכנית, צעד אחרי צעד: כשבאו לקחת אותה (שוב) לחקירה, היא ביימה נפילה במדרגות. היא הייתה צריכה לדייק בעוצמת הנפילה – לא חזקה מדי, כדי לא לפגוע בעובר, אבל חזקה מספיק כדי לשלוח אותה למרפאה.
המרפאה שכנה בקומה השלישית של הבניין. היא הייתה שקטה הרבה יותר משאר אגפי בית המעצר, והחלונות לא היו מסורגים. מטילדה חיכתה לכך שהאחות תצא מהחדר. כשהשטח היה פנוי, היא קשרה מספר סדינים זה לזה ובעזרתם הטילה את עצמה מעבר לחלון וירדה בזהירות למטה, אל הרחוב שעדיין שררה בו מלחמה אבל בכל זאת היה מקום בטוח יותר מזרועות הגסטאפו.
חנה סנש הוצאה להורג זמן לא רב אחר כך, ב-7 בנובמבר, 1944, כ"א בחשוון ה'תש"ה.
ב-13 בפברואר, 1945 שוחררה בודפשט מידי הצבא הנאצי על ידי הצבא האדום. מיד עם השחרור פנתה מטילדה למנזר שבו הפקידה את הדבר היקר לה מכל – בתה, טובה. נאמר לה שאין אצלם ילדה כזו.
אלא שעכשיו מטילדה הכירה יפה את יתרונות השימוש בחלונות, וכשהיא בהריון מתקדם היא טיפסה על הקיר האחורי של המנזר ופרצה אליו דרך החלון. היא זיהתה מיד את טובה, ש מצידה גם זיהתה את אימה והן יצאו משם יחד, לפגוש את אבא אליעזר שעבר בינתיים בין עשרות מקומות מסתור שונים בחודשים האחרונים.
מעט לאחר מכן מטילדה ילדה את בנה, ברוך. גופו של הרך הנולד היה מכוסה בחבורות, "מתנות" שהשאירו לו העינויים שעברה האם, אבל מלבדן הוא היה בריא ושלם. אחר שנולד, משפחת גלטשטיין ידועת הסבל ולמודת הניסים, עלתה לארץ. כאן יכלו סוף סוף לגדל את ילדיהם בשמחה ובשלווה.
סיפור הצלתם של מטילדה וברוך בידי חנה סנש, ליווה את המשפחה כל הזמן, לצד החיים החדשים שבנו להם בארץ.
"אמא הייתה מספרת את זה, שוב ושוב, לכל מי שרק היה מוכן לשמוע", מספר ברוך, ומוסיף גם שמדי שנה, ביום השנה העברי להוצאתה להורג, כ"א בחשוון, הוא אומר קדיש לעילוי נשמתה של הצעירה האמיצה והחכמה שנתנה לו את חייו במתנה.
לפני מספר שנים נסע ברוך, יחד עם בני משפחה נוספים, למסע שורשים שעבר גם בעיר בודפשט. הם עמדו להצטלם בחזית בניין מטה הגסטאפו ממנו ברחה מטילדה כשהיא נושאת אותו ברחמה.
מעליהם, התנוסס השלט שנתלה שם בסמוך לסיום המלחמה:
"במבנה זה סבלו אלפים.
בזמנים הקודרים של 1944, בין 19 במרץ עד 31 בדצמבר, הם נעצרו על ידי הגסטפו הגרמני ורובם נשלחו למחנות המוות.
המעטים שנותרו בחיים זוכרים אותם.
בודפשט 1946."
פרט מתוך: מישל קישקה, קפקא אחד, מאה פעמים, 2024
פרנץ קפקא הוא מגדולי הסופרים במאה ה־20. יצירותיו, ובייחוד הסיפור "הגלגול" והרומנים "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה", נמנות עם היצירות החשובות שנכתבו במערב, הן מבחינת סגנונן שהקדים את זמנו, הן מבחינת נושאיהן.
אבל מדוע זכה קפקא – פקיד ממשלה אפרורי לכאורה, שמרבית יצירותיו לא התפרסמו בחייו – להשפיע באופן כה עמוק על הספרות הבינלאומית? איך הפך מי שרצה שישרפו את כתביו אחרי מותו בטרם עת לכותב כה חשוב שסגנונו הועתק ומועתק עד היום, 100 שנה לאחר מותו, על ידי סופרות וסופרים אחרים?
כיום אנחנו יכולים להגיד שקפקא היה פורץ דרך בספרות המודרנית ברבע הראשון של המאה ה-20. הנושאים של יצירותיו – התמודדות עם בירוקרטיה אימתנית ושאלות של זהות וערך עצמי, התערערות המבנים החברתיים המסורתיים ואתגרי העולם המודרני – היו חדשניים לתקופתו ומצאו את מקומם בספרות המודרנית בזכותו. המצב האנושי המתואר ברבות מהן הוא מסויט, גרוטסקי, חסר פשר וחסר מוצא, או בתמצית: "קפקאי", מונח שנטבע על שמו ומשמש כיום כמטבע לשון. למרות כל השבחים המאוחרים הללו – קפקא לא רצה שהרומנים והסיפורים שכתב יתפרסמו. רובם ראו אור בהדרגה בניגוד לצוואתו המפורשת רק לאחר מותו של המחבר ב־3 ביוני 1924 – והוא בן 41 – ובהמשך תורגמו מגרמנית לשפות רבות.
הפנים הרבות והמרתקות של פרנץ קפקא מוצגות אצלנו בתערוכה מיוחדת לרגל 100 שנים למותו ששופכת אור על הסופר, יצירתו וחייו. כאן אנסה לעבור על כמה מתחנות חייו, המוצגות בתערוכה, ולענות על השאלה "מיהו פרנץ קפקא ולמה יצירתו כה מהפכנית וחשובה?"
פרנץ קפקא נולד בפראג ב־3 ביולי 1883 כבן בכור להרמן וז'ולי קפקא, בעליהם של חנות טקסטיל במרכז העיר. אחריו נולדו שלוש אחיות: גבריאלה ("אֵלי"), ולרי ("ואלי") ואוטיליה ("אוטְלה"). משפחת קפקא הזדהתה כיהודית, אך בדומה ליהודים רבים בני התקופה ראתה את עצמה בראש ובראשונה כחלק מהתרבות הגרמנית. פרנץ למד בתיכון גרמני וסיים את לימודיו ב־1901. יחד איתו למד גם שמואל הוגו ברגמן, לימים מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (הספרייה הלאומית) ורקטור האוניברסיטה העברית.
עם סיום לימודיו החל קפקא ללמוד משפטים, תולדות האמנות, פילוסופיה וספרות גרמנית באוניברסיטת פראג. שם הכיר את חברו הטוב מקס בּרוֹד, שלמד אף הוא משפטים והיה סופר, משורר, מחזאי ומלחין. בשנים אלה כתב קפקא את הטיוטות הראשונות לסיפוריו "תיאור של מאבק" ו"הכנות לחתונה בכפר". אף שחי בבוהמיה ודיבר גם צ'כית, בחר קפקא לכתוב בגרמנית.
הוא החל את צעדיו הראשונים כסופר אחרי שסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת פראג ובמקביל לעבודתו כפקיד מקצועי, עבודה שדרשה ממנו להיות בקיא בנבכי הבירוקטיה של עולם הביטוח: לאחר לימודיו באוניברסיטה, הצטרף קפקא כמשפטן לחברת ביטוח תאונות לפועלים בבוהמיה – עבודה שלא אהב על אף שהצטיין בה – אך ליבו היה נתון בעיקר לכתיבה ספרותית. למרות מעמדו החדש כשכיר, המשיך להתגורר בבית הוריו עד שלב מאוחר בחייו – מה שיצר משברים משפחתיים, אשר התגלגלו בתורם למוטיבים המאפיינים את כתיבתו הספרותית.
את הנושאים בכתיבתו שאב קפקא לרוב מחייו ומעבודתו כמשפטן במערכת מנהלית-בירוקרטית באימפריה האוסטרו-הונגרית, שם גם ניכר ההבדל בין דמותו של קפקא כסופר לבין תפישתו את עצמו כאדם. רבים מהטקסטים האישיים שלו (לדוגמה "מכתב אל האב", המכתבים האישיים לידידיו והיומנים) מראים את ההיסוסים הרבים שלו לגבי הדימוי העצמי שלו ויכולתו הספרותית. לעומת זאת, עבודתו הספרותית התמקדה במפלצת שבה שלט ביד רמה במסגרת תפקידו – הבירוקרטיה. שני הרומנים "המשפט" ו-"הטירה" משקפים את חוויותיו בעולם הבירוקרטי ואת חוסר האונים של האזרח מול עולם זה, כשהסיפור הקצר "לפני החוק" משמש כמעין תמצית של הרומנים האלה. כל היצירות האלה לא איבדו מערכן לאורך הזמן, הן רלוונטיות גם בימינו וכאן סוד ההצלחה של קפקא בתרבויות רבות סביב העולם.
ספרו הראשון של קפקא, "התבוננות", ראה אור ב־1912. היה זה אוסף מיניאטורות ספרותיות שהוא חיבר כמה שנים קודם לכן. בהמשך יצא לאור הסיפור "גזר הדין", שנכתב במהלך לילה אחד בסתיו 1912, והוא מגלה את הסגנון הקודר האופייני לקפקא. יצירתו הנודעת ביותר "הגלגול" מגוללת את סיפורו של סוכן־נוסע שמתעורר בוקר אחד במיטתו ומגלה שנהפך לשרץ ענקי. יצירות אלה קבעו סגנון חדש שדורש מהקוראים התמודדות עם צדדים לא נעימים ואף מפחידים של הקיום האנושי ועם מצבים אבסורדיים שלא יכולים להתבסס על חוויה אמיתית אלא על דימיון מפותח ופורה. ברבים מן היצירות המוטיב הבירוקרטי בא לידי ביטוי בצורה של מנגנונים אפלים שפועלים לפי עקרונות לא ברורים שלא בטובת האזרח או בדמויות שפועלות בשירות אותם המנגנונים. כתיבתו של קפקא הייתה מאוד שונה מכל מה שנכתב עד אז. ייתכן שהיה מודע לכך וזאת אחת הסיבות מדוע הוא לא הסכים לפרסם את מרבית יצירותיו ואף ציווה להשמידן.
שלושת הרומנים שכתב קפקא, ושהמשיכו את מה שטווה ביצירותיו הקצרות – "אמריקה" (בשמו המקורי "הנעדר"), "המשפט" ו"הטירה" – נותרו בלתי־גמורים. קפקא ביקש ממקס בּרוֹד לשרוף את כל כתבי־היד שלו לאחר מותו. אבל ברוד החליט שלא למלא את צוואתו של קפקא, פרסם את כולם ובכך הציל יצירות מופת של הספרות המודרנית ועשה את קפקא לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה־20 ושל מורשת הספרות המערבית.
מה היה קורה אם קפקא היה חי שנים ארוכות ומת בשיבה טובה? ייתכן שסופו הטרגי, שלא אפשר לו לשלוט על פרסום (או אי-פרסום) כתביו, הוא זה שבאופן אירוני הפך אותו לאחד מגדולי הסופרים של ימינו. סיפור ההנחיות להשמיד את יצירותיו ו-"הבגידה" על ידי מקס ברוד שעשה בדיוק את ההפך תרמו לתהילה המאוחרת של קפקא שלא הייתה לו כל עוד הוא חי.
קפקא חלה בשחפת בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1917, והיא זו שהביאה למותו. שחפת היתה מן המחלות הנפוצות ביותר בתחילת המאה ה־20. באותם ימים לא ידעו עדיין איך להירפא ממנה. המחלה התפשטה בעיקר בקרב אוכלוסיות שסבלו ממחסור תזונתי, ותקופות מלחמה היו הרות אסון מהבחינה הזו
תחילה ניסה לטפל במחלה כשנטל כמה חודשי מנוחה מחוץ לעיר, אצל אחותו אוטיליה, אך עם החמרת המצב נאלץ לשהות פרקי זמן ארוכים יותר בבתי־הבראה שונים בבוהמיה ובאוסטריה. בשבועות האחרונים לחייו התפשטה המחלה לגרונו, מנעה את יכולת הדיבור והוא נאלץ לתקשר עם סביבתו בכתב בלבד.
למרות ההידרדרות במצבו הבריאותי, לא פסק קפקא ליצור ולכתוב. ב־1921 החל לחשוש שזמנו קצוב והורה לחברו ברוד להשמיד את כל כתביו לאחר מותו. אף־על־פי־כן כתב ב־1922 את "הטירה" – אך לא היה מסוגל לסיים את הכתיבה, ובשנה האחרונה של חייו ליקט סיפורים קצרים לאסופה האחרונה בשם "אמן התענית".
כתבי־היד של קפקא ניצלו פעמיים בידי מקס ברוד: בפעם הראשונה כאשר מיאן לשרוף אותם, ובפעם השנייה כשברוד לקח אותם עימו בעת עלייתו ארצה ב־1939. לולא זאת, היו כתבי־היד עלולים ליפול בידי הנאצים ולא לשרוד אחרי מלחמת העולם השנייה.
ואולם, הצלחתו של קפקא נזקפת גם לזכות איש הספר ואיש המעשה, שלמה זלמן שוקן. מ־1934 ראו אור בהוצאת שוקן בברלין כתבי קפקא המרכזיים, ומשעברה ההוצאה לארץ עקב סגירתה בידי הנאצים דאג שוקן לתרגומיהם לעברית. מ־1945 יצאו הרומנים והסיפורים במספר רב של מהדורות, וקפקא קנה לו שם גם בקרב קוראי העברית. הרומנים שלו ראו אור במספר מהדורות ואף תורגמו יותר מפעם אחת. כמו כן, מכירת זכויות הפרסום של תרגומים לשפות רבות סייעה להפצת ספרי קפקא לאין-ספור מדינות ולשונות.
אחרי עלייתו, מקס ברוד המשיך לפעול בארץ למען חברו והפיץ את חוויותיו האישיות מהחברוּת עימו גם בחוגי התרבות המקומיים. יצירותיו של קפקא היו למושא מחקר בחוגים אקדמיים, פורשו במוספי הספרות, ואמני ישראל מן התחומים השונים יצרו בהשראתן. עיבודה של "הטירה" בידי מקס ברוד למחזה סלל את דרכו של הרומן אל ליבו של הקהל הישראלי הרחב.
גם במדינות ערב התעניינו בכתיבתו המיוחדת של קפקא. בסוף שנות ה־60 של המאה הקודמת החלו לצאת לאור תרגומים שונים של הרומנים והסיפורים הקצרים שלו במצרים, בסוריה, בלבנון ובירדן. בעקבותיהם התעוררו בעולם הערבי דיונים על כתיבתו של קפקא ועל יחסו ליהדות והציונות.
סיפור החיים של פרנץ קפקא מושך תשומת לב רב עד היום, בעיקר בשל המתח בין פשטות חייו והמשמעות הבולטת כסופר מודרני-קלאסי. מ-1969 לא נעשה צעד בישראל להציג את האיש, את סביבתו ואת יצירותיו בתערוכה משמעותית. לאחר הבאת ארכיון מקס ברוד עם כתבי קפקא ורישומיו לספרייה הלאומית, זו הפעם הראשונה שעושר זה של חומרים ייחודיים יוצג לציבור.
הפיל הצבעוני מביט קדימה מתוך ציור התלוי על קיר בקומת הקרקע של בניין עיריית ראשון לציון. גופו כחול, ירוק, כתום, צהוב ואדום, והוא מצויר במשיכות מכחול רחבות. אולי הוא לא מתאים לנופי הסוואנה האפריקאית, אך בעיני עדן בן רובי, האמנית המקומית שציירה אותו, הוא נראה טבעי לחלוטין.
הציור שבה את ליבה של מירב בן רובי, עד כדי כך שהיא הדפיסה אותו על חולצה שלבשה בזמן שהתראיינה לסרט קצר על חייה של בתה, בת ה-23. עדן בן רובי נרצחה עם בן זוגה, אריאל ביטון, על ידי מחבלי חמאס לאחר שנמלטה מפסטיבל המוזיקה נובה והסתתרה במיגונית ב-7 באוקטובר 2023.
עדן ציירה את הפיל במהלך סדנת אמנות בת שבועיים בהודו, שם ביקרה בקיץ האחרון לחייה. מכיוון שהבד לא התייבש עדיין כשעדן עזבה את הודו, מנהל הסדנה לקח על עצמו לשלוח אותו בדואר מאוחר יותר. הציור הגיע אל עדן שבוע לפני הירצחה.
כשתיסגר התערוכה בעירייה — המציגה יצירות של שישה תושבי ראשון לציון שנהרגו בפסטיבל הנובה ובמלחמה מאז — הציור יחזור לבית משפחת בן רובי, שם הוא היצירה היחידה של עדן שמוצגת. זה לא שעדן אהבה פילים במיוחד, הסבירה מירב האם. אלא שבתה התרשמה במיוחד מפוסט באנגלית שקראה:
עצות מפיל
תעשה רושם ראשוני גדול.
אל תעבוד עבור בוטנים.
היה קשוב
דע מתי לדרוך במקום הנכון.
היה עדין, לא משנה מה גודלך.
תחשוב בגדול.
הסתער קדימה.
"זו הייתה עדן: היא האמינה שלא משנה מה הגודל שלך — תביא רעיונות גדולים," אמרה. "תשאיר רושם, כזה שלא ישכחו."
עדן, בעלת הצמות הבלונדיניות, אהבה ליצור. "גלריה בניו יורק" הייתה אחת המטרות שכתבה ברשימה במחברת שנמצאה מתחת לכרית שלה. עדן לא הספיקה לפתוח גלריה, אך מירב הגשימה עבורה את הדבר הקרוב ביותר לכך – היא אירגנה תערוכה ודאגה שעבודותיה של עדן, יחד עם עבודות של קורבנות נוספים מפסטיבל הנובה, יוצגו בשכונת צ'לסי במנהטן בחודש אפריל.
"מה שנגע בי ביצירות של עדן היה הכנות שבהן. אפשר להרגיש את הרגשות שלה ואת החיבור שלה לאנשים, למקומות ולדברים שהיו חשובים לה," אמרה ג'וליה לוין, שותפה לארגון האירוע בניו יורק שבדירתה תלוי עותק של ציור פיל נוסף של עדן, הפעם בסגנון הודי.
עדן הייתה מציירת, רושמת ויוצרת. היא עשתה קעקועים לחברים. נראה היה שהיא חברה של כולם, מישהי שמשמחת, מעודדת ומרוממת את הרוח, מישהי שמחמיאה לאחרים בחופשיות. היא אהבה לרקוד ולשיר ולחייך. זה הקונצנזוס שעולה מתוך הסרט שנעשה על חייה, "After Eden".
הסרט נוצר על ידי צעירים יהודים מיוון, ארץ מוצאם של בני משפחתו של אביה של עדן, עוזי. במהלך חודשי הקיץ, נהגה עדן לנסוע ליוון על מנת להשתתף במחנה קיץ יהודי, שם עבדה מאוחר יותר כיועצת. כשמירב ועוזי ביקרו באקרופוליס בפסח האחרון, קופאית מקומית זיהתה את מירב כאמא של עדן.
"אני לא כמו כולם. זה די ברור. זו גם הסיבה שאני אצליח", אומרת עדן בקטע שנכלל בסרט.
קרן וייסהאוס, אוצרת התערוכה בראשון לציון, סיפרה שהיא נפעמת מתנועת משיכות המכחול של עדן, מהשימוש הרב בצבעים ומהעליזות שמשתקפת ביצירותיה. בתערוכה מוצגות כתריסר מיצירותיה, כולן סקיצות ורישומים למעט ציור הפיל.
"התצוגה מעידה על האישיות של עדן, על כך שראתה את האור בכל דבר," אמרה וייסהאוס. "רואים כמה היא הייתה תוססת, כמו מים מבעבעים. בדיוק כמו שלכל אחד יש סגנון כתב יד ייחודי, כך גם אצל אמנית – אפשר ללמוד על האישיות והסגנון שלה. רואים מהיצירות שלה שהיא מלאת אנרגיה, חיובית ואופטימית. אפשר לראות דרך הנושאים שבחרה ביצירותיה שהיא רואה את היופי בעולם ובאנשים."
זה בולט גם בציורים של עדן שווייסהאוס לא כללה בתערוכה — " הם מאוד צבעוניים, רוויים בצבעים, כמו כשציירה שקיעות," היא אמרה. "רואים את התשוקה שלה לחיים."
הדבר המדהים ביותר ביצירות ובתערוכות הוא שעדן מעולם לא למדה אמנות. "הכל הגיע מהראש שלה, מהדמיון שלה," אמרה מירב.
אנשים ממשיכים לחלוק לעדן כבוד. אירוע יוגה מתקיים לזכרה במיאמי, וערב טעימות יין נערך בישראל. השף הידוע משה שגב הוסיף קוקטייל "שקיעות של עדן" לתפריטי המסעדות שלו בפתח תקווה ובהוד השרון על שמה.
"כל מי שעושה משהו לזכרה של עדן מחזק ומרגש אותנו מאוד. הכאב תמיד שם, אבל זה עוזר. זה מבחינתי אומר, 'תראו, אנחנו לא שוכחים אותה'," אמרה מירב.
"בכל פעם שאני מנציחה אותה בדרך כלשהי, אני מרגישה אותה קרוב ללב שלי."
***
