פרוזה מתורגמת | איציק מלונדון

צעירה הוללת שעלתה לארץ מגרמניה וסופר ישראלי מתוסכל שהיגר לאנגליה נפגשים בתל אביב; הניצוצות עפים בעוד האזור עומד להתלקח. סיפור קצר מאת זלדה בילר בתרגומה של שירי שפירא

832 629 Blog

מאיה אטון, אירוח, פרט מהצבה, עפרונות על נייר, מראה, מגבת, גלריה גבעון 2015. אוצרת: טלי בן נון

איציק מלונדון

זלדה בילר

מגרמנית: שירי שפירא

.

בבוקר לח בחודש יולי, בדיוק כשאיציק מנדלבאום נפרד לשלום מאשתו בלונדון, לפני שנסע לברית המילה של אחיינו בישראל, עברה אלמה ברנר התמוטטות עצבים במכבסה בתל אביב.

           "אל תעשה ממני צחוק, עזרא," אמרה אלמה כשהסיטה את דלת הזכוכית של המכבסה הקטנטנה ברחוב שינקין ועזרא, הבעלים, התבונן בה נכנסת פנימה במבט מלא רחמים. אצבע ידו הימנית הונחה על שפתיו הדקות וידו השמאלית הצביעה על אביו החצי מת, שישב לידו על כיסא פלסטיק בראש מורכן ונחר בהתמדה.

           אלמה השליכה את ידיה אל־על ברוגז. "כמה זמן צריך בשביל שמלה אחת? אתה חושב שאין לי משהו טוב יותר לעשות מלבוא אליך כל יום?" שאלה אלמה בעברית שכבר כמעט הייתה חפה ממבטא.

           עזרא חייך. "ברור שיש לך דברים טובים יותר לעשות! את אישה צעירה יפהפייה, אינטליגנטית ועסוקה. אבל את יודעת מה? אפילו שאני לא יפה ולא אינטליגנטי, גם אני, עזרא צ'אדוֹרצ'י, המנהל הגאה של המכבסה הפרסית הראשונה בתל אביב, איש עסוק. אפילו מאוד!"

           בכל יום אחר היא הייתה צוחקת, אבל במקום לצחוק הרגישה אלמה שעולה בה זעם. היא לא ידעה מה הסיבה. הנחירות של אבא של עזרא? האוויר הקר מהמזגן שנשב לה בפרצוף? או אולי זה פשוט כי אתמול בלילה מפעיל הכטב"מים מהטינדר נרדם אצלה במיטה בעל כורחה ורק בבוקר הלך?

           "תקשיבי, אני מצטער שזה נמשך כל כך הרבה זמן," אמר עזרא. "אבל יש מלחמה, זאת תקופה קשה, את יודעת."

           "וכשיש מלחמה אנשים מכבסים יותר מהרגיל? בולשיט."

           עזרא ענה לה תשובה דבילית כלשהי, אבל אלמה כבר לא הקשיבה. פתאום נהייה לה חם, היא התחילה לרעוד קצת בעודה בוהה במגהץ שמאחורי עזרא, ואז כיווצה כל שריר ושריר בגוף. וכעבור כמה שניות שבעיני אלמה נמשכו דקות, היא אמרה בבוז, בלי לדעת מניין הגיעה השנאה בקולה: "לך תזדיין, עזרא."

           ואז היא יצאה מהמקום באדישות בזמן שצ'אדורצ'י האב המשיך לנחור בנחת ועזרא קרא אליה בפעם השלישית השבוע: "מחר, מותק, מבטיח!"

.

אלמה נכנסה למכבסה של עזרא קצת אחרי עשר. באותו זמן, קצת אחרי שמונה בבוקר בלונדון, עמדו איציק וקרוליין מנדלבאום על המדרגות מחוץ לקומפלקס הבניינים בצפון פִינְצְ'לי.

           "אני מקווה שהם לפחות מרדימים את התינוק המסכן," אמרה קרוליין.

           "אה, קאם אוֹן. את רק רוצה שוב להעיק לי על המצפון בגלל הנסיעה," אמר איציק, שעמד מדרגה אחת מעל קרוליין כדי לא להיות נמוך ממנה.

           "אני בעיקר רוצה להזכיר לך שעברתי את הגיור המגוחך הזה רק בשבילך. אני כל כך אוהבת אותך שהתנדבתי לקפוץ ראש ישר לתוך הגטו."

           איציק צחק. "אני אוהב אותך, אריסטוקרטית בריטית משוגעת שלי, ואני אסיר תודה לך לנצח נצחים."

           "מעתה ואילך תקרא לי רק ציונית פשיסטית, בבקשה."

           "אפילו יותר מחרמן. חבל שאת לא יכולה לבוא איתי." איציק נישק את קרוליין במצח לשלום.

           "וחסר לך שתדבר עברית באוּבּר," היא אמרה באדנותיות, אבל איציק כבר לא ענה לה, אלא רק הביט בה בעיניים אוהבות ומיוסרות. ואז ירד במדרגות ובידו מזוודת טרולי קשיחה, ונכנס למונית שכבר חיכתה לו בכביש.

.

בינתיים אלמה חזרה הביתה. היא גרה ברחוב צר שמקביל לשינקין, שבו גרו גם הומלס חם מזג, חב"דניק שנודע בתור סוטה וכמה חתולים שטניים. אפילו שאלמה ידעה שעזרא לא לקח את זה אישית, היא התביישה בהתקף הזעם המשונה שהיה לה. מחר היא תתנצל בפניו, חשבה והתחילה לאסוף מהמיטה שיערות חזה שנשרו מהטייס, עד שהחליטה פשוט להחליף את המצעים. ואז צלצל הטלפון.

           "אַיי, פרד, לא, לא, לא!" צעק מתי במיקרופון. אלמה ניתקה והתקשרה אליו בחזרה. הוא ענה מיד.

           "הֵיי מותק, מה קורה?"

           "לפעמים גם אחת מהבנות המפונקות שלך מוציאה את הכלב?"

           "שיט, זה שוב התקשר אלייך בטעות? סורי," אמר מתי. "אבל בכל מקרה רציתי להתקשר. אפרת ואני נוסעים מחר לכמה ימים בצפון. אולי האחיינית הגרמנייה שלי רוצה להשגיח על פרד הדביל? כל הבנות המפונקות לא בבית."

           "ברור שהן לא בבית," אמרה אלמה.

           "תקשיבי," אמר מתי, "מאתמול יש לנו הליכון בממ"ד. אם בני הדודים הסוררים שלנו שוב יתחילו לירות, עכשיו אפילו תוכלי לעשות ספורט בזמן האזעקה. גאוני, לא?"

           אלמה צחקה, כמו תמיד, מהדקדנטיות החביבה של הדוד הדיכאוני שלה, ומיד הסכימה. היא אהבה את הדירה המפוארת שלו ליד כיכר דיזנגוף, והסקס הכי טוב שהיה לה בחיים היה במיטה המרופדת של מתי ואפרת.

           "קול, פרד ישמח," אמר מתי. "את היחידה שנחמדה אליו."

           "כל העבדים ערבים זה לזה," אמרה אלמה.

           "שלוש שנים בישראל וכבר נשמעת כמו צברית, אהבתי. אה, וגם איציק מלונדון יהיה. הוא נוחת היום. אבל הוא לא מוכן לאסוף קקי של כלבים מהמדרכה, אז פרד צריך אותך עכשיו. מחר תישנו אצלנו לילה אחד. זאת לא בעיה, נכון?"

           "אתה רציני? איזה איציק?"

           "אבא שלך מכיר אותו, הוא קולגה מעולם הספרות. אוף, כל הסופרים המזדיינים האלה. אלמה'לה, כמה שנים את נותנת לי עד שאני נהייה דמנטי?" מתי כבר עמד לברבר באופן אקראי, אבל אלמה קטעה אותו: "ובן כמה הוא?"

           "איציק? בגילי. מה פתאום, צעיר יותר, בסוף שנות הארבעים. נשוי באושר, הכול קול, הוא לא ינסה למזמז אותך. אבל מי יודע. את בכלל בעניין של מבוגרים? אוי אלוהים, אל תספרי לאבא שלך שאמרתי את זה. בקיצור, איציק יישן בחדר האורחים ואת תישני במיטה שלנו, כן? זה רק ללילה אחד."

           כעבור שתים עשרה שעות, לקראת עשר בלילה, הלכה אלמה במעלה אלנבי אל הנילוס, לאסוף ממתי את המפתח לדירה. המחפרים שכבר חצי שנה עומדים מאחורי סורגים וחוסמים את התנועה ברחוב האהוב עליה היו מפחידים יותר בחושך מאשר בשעות היום, והזכירו לה את תעלת בלאומילך של קישון. בעודה מתקדמת בצד הימני של הרחוב לכיוון בן יהודה, היא תהתה למה בעצם קדח קזימיר בלאומילך ברחוב אלנבי בפטיש אוויר אחרי שברח מבית המשוגעים. היא לא הצליחה להיזכר. אבל מי יודע למה עשה את מה שעשה, חשבה אלמה, בלאומילך המסכן כנראה בעצמו לא ידע ממש. ואז פתאום ראתה לנגד עיניה את האזור הסגור נשטף מי ים, כמו בסרט של קישון. "ונציה של המזרח הקרוב!" שמעה אלמה את קולו של ראש העיר של קישון בזמן שהמים הצליפו ברחוב אלנבי הקודר, ורק באותו רגע הבחינה כמה נבואית הייתה המטפורה הזאת, כי כמו שמבשרים על שקיעתה הקרובה של ונציה, זה זמן רב שאין לה שום ספק שעוד מעט גם ישראל תחדול להתקיים.

.

כשאלמה התקרבה אל הנילוס, היא כבר ראתה ושמעה את מתי מרחוק. הוא ישב בחוץ ליד אחד השולחנות הקטנים עם המפות הלבנות ונאנח בקול רם כשניסה להצמיד לשולחן את ידה של אישה צעירה וחצי יפה.

           "קלייר, מה את עושה לי! רחמנות, קלייר! אני מסטול ואת חזקה, הו קלייר!" זימר מתי. מולו נח ג'וינט. האישה צחקקה, נראה שהיא נהנית. היד הרזה והשרירית שלה הלכה ונטתה הצידה, וידו הרועדת של מתי התקרבה אל הכיוון הנגדי של מפת השולחן הלבנה עד שהכריעה את ידה, ומתי פלט צווחה רמה.

           "מתי," אמרה אלמה, שעכשיו עמדה לידם.

           "היי מותק," אמר מתי בלי להיות מופתע. "זאת החברה החדשה שלי, קלייר ממרסיי. הכרנו לפני חמש דקות. קלייר, זאת האחיינית הבטלנית שלי אלמה, הכרנו כשהיא יצאה מהבטן של אימא שלה, זאת אומרת לפני עשרים וארבע שנה."

           "עשרים וחמש," אמרה אלמה. שתי הנשים חייכו זו לזו באחווה מעל הראש של מתי.

           "איציק יושב שם בצד. אני מייד חוזר, טוב?" אמר מתי והצביע על שולחן שהיה מעט מרוחק. שם ישב גבר ולראשו כובע מצחייה, וכשאלמה הביטה בו, הוא נופף אליה. אלמה ניגשה אליו.

           "שיט. ידעתי שלבוריס יש בת, אבל לא בת כזאת!" ענה איציק מהר ובקול רם מדי. היו לו עיני כפתור שחורות ועצובות ואף עקום ונאה כמו של ונסן קאסל. "איך זה שעוד לא הכרנו? תרצי לשתות משהו?" איציק הניח את הכובע שלו על השולחן, קם ממקומו ונשק לאלמה בלחי, ואלמה התיישבה.

           הוא היה נמוך מאלמה, דבר שבדרך כלל לא חיבבה אצל גברים, אבל הביטחון העצמי שלו מצא חן בעיניה, וגם העובדה שגבר מבוגר ממנה מפלרטט איתה בלי שום בושה. היא שאלה אותו אם יוכל להביא לה נגרוני, והוא אמר "כל מה שתרצי, אלמה". עכשיו הוא עמד מולה, והיא התבוננה בו. הדבר הראשון שבלט לעיניה היה הבליטה הענקית, המבוימת למראה, במכנסיו. הבגדים שלבש נראו יקרים אבל בטוב טעם. אלמה שמחה שהוא לבוש היטב, כי גברים ישראלים כמעט לעולם לא היו לבושים יפה. היא הופתעה לגלות שהיא נמשכת לאיציק למרות הגוף הקטן והגוצי שלו. בזמן שהלך להזמין משקה, אלמה הסתובבה אל מתי וקלייר. בינתיים ישבו שלושה אנשים ליד השולחן. הדייט האמיתי של קלייר חזר מהשירותים.

           "אל תביך את עצמך, אוֹנקֶלכֶן," קראה אליו אלמה בגרמנית, כדי שקלייר והחבר הישראלי שלה לא יוכלו להבין אותם.

           "היא מעדיפה אותי עליו!" קרא מתי חזרה בעליצות.

           איציק חזר עם שני נגרוני, התיישב מול אלמה והרים את כוסו בקורת רוח. "לחיים! אז מחר בלילה תהיי השותפה שלי לדירה, כן?"

.

איציק מנדלבאום – בלי שום קשר להופעתו הזחוחה – היה אדם מתוסכל, כפי שאלמה זיהתה מייד על פי הבעת פניו המיוסרת. אבל היה הייתה בטוחה בכך רק אחרי שהגיע ג'וק מהמרזב של הנילוס וזינק עליו, והיא צחקה, ואיציק נהם עליה ופתאום נראה כמו אחד החתולים המרוטים ברחוב שלה. מיהו איציק מנדלבאום? אלמה הציגה את השאלה בפני המחזר החדש שלה קצת לפני תקרית הג'וק, ובתשובה בילה איציק את כל הערב בלספר על עצמו חצאי אמיתות באנגלית חובבנית.

           יותר מכול הוא נהנה לספר לאלמה על מערכות היחסים שלו בעבר. ניכר שהוא רוצה שתדע שלגבר שיושב מולה הולך עם נשים, ואפילו שאלמה קלטה את השיטה של איציק בתוך שנייה, היא האזינה לו בתשומת לב, שאלה שאלות במיומנות ופלטה שוב ושוב "אוי אלוהים!" או "לא, באמת?" בנימה נסערת. היא נהנתה להשתתף במשחק שלו, וכך המשחק הלך ונעשה יותר רציני ופחות משחק, והיא התחילה לחבב את הסופר הכושל, שבמשך השבוע לימד בבית ספר יסודי יהודי בלונדון.

           עד מהרה הבינה אלמה שאיציק לא מחלק את החיים לפי תקופות, אלא לפי נשים. הוא סיפר עליהן בסדר כרונולוגי והתחיל באישה הראשונה בחייו, נדיה – זה היה השם של אימו, מן הסתם – ואיציק, הבן הבכור, היה הגיבור של נדיה. איציק היה משוכנע שלאימו ההיפית, החרדית לשעבר, הייתה השפעה גדולה על ההתפתחות המינית שלו, ובייחוד לתמונות שלה שרועה עירומה בחושה בסיני, שמצא פעם במקרה בארון בחדר העבודה של אביו כשהיה ילד קטן. לדברי הפסיכולוגית של איציק, הממצא הזה הוביל למעבר מהתלהבות מהמין הנשי, שאמנם הפציעה בטרם עת אך הייתה תמימה, אל ההיקסמות הכפייתית מהגוף הנשי.

           בנקודה זו בסיפור צחקה אלמה בקול רם. "הכול פה נשמע מאוד מה מעיק על פורטנוי," היא אמרה, ואיציק המשיך.

           הוא סיפר שאימו נדיה, שאחרי מעבר פזיז מירושלים לאילת בשנות השישים בכלל לא רצתה ילדים, ולכן אלוהים העניש אותה בשישה בסך הכול – הייתה אישה מסורה אך דיכאונית מאוד; שעד היום מייסרים אותו רגשות אשם כי בתחילת שנות התשעים, מייד אחרי שסיים תיכון, הוא עזב את הבית והותיר את אביו השחוק איתה ועם אחיו ואחיותיו; שברגע שהתאפשר לו הוא עזב את אילת המדכדכת לטובת תל אביב הנוצצת, ושם, כמו שעשתה אלמה בימינו, למד ספרות עברית והצטרף לחבורה של בוהמיינים תאבי חיים; שמה שאיחד בין הגברים הצעירים האלה לא היה רק אהבתם לתל אביב אלא גם כמיהה גדולה לפריז ולניו יורק; ושזו הסיבה שמאז 1994 הם נפגשו מדי יום ביומו בבתי קפה תל אביביים, לבשו חליפות ועישנו סיגריות, אכלו סטייק על מצע צ'יפס, שתו מילקשייק תות ושוחחו על הפרויקטים הספרותיים והאמנותיים הכי חדשים שלהם.

           "אם תל אביב הייתה פרובינציאלית מדי בשבילכם, למה לא פשוט נסעתם למערב האמיתי?" שאלה אלמה.

           "אין לי מושג. אני חושב שעצם המחשבה לעזוב עוררה בנו השראה בזמנו. ואחר כך כמה מאיתנו באמת עזבו. כיום הרבה מהחברים שלי הם אמנים מצליחים בחו"ל."

           "כמוך," אמרה אלמה.

           "כמוני," אמר איציק. "אלא שהכול נהייה די מתיש מאז שהחלטתי לכתוב באנגלית ולהפסיק לכתוב בעברית."

           "כאמור, אף אחד לא מכריח אותך," אמרה אלמה, שכבר כמה פעמים הביעה בפני איציק את דעתה שזו החלטה יומרנית ושגויה.

.

באותו ערב בנילוס, בעודו מספר לה סיפורים, שב איציק והשפיל את מבטו אל טבעת הזהב שענד על אצבעו הגסה, ומייד הרים את ראשו בחזרה והביט בעיניה של אלמה לפרק זמן ממושך מדי. הצרפתייה והחבר שלה שלחו את מתי הביתה לקראת חצות וחצי, והג'וק שזינק על איציק כבר הלך מזמן.

           "רק רגע," אמרה אלמה ושאפה מהסיגריה. "דפנה זאת הבת של רוקסטאר ישראלי שהייתה מכורה לכדורים, אווה הבת של קצין אֵס־אֵס שהתגייר, ואבא של קטיה־פורנו היה אויב של פוטין. ייתכן שלכל הנשים בחייך היו אבות דומיננטיים? ומה עושה בחיים אביה מולידה של קרוליין?"

           איציק צחק ומבטו נדד אל המלצרית בעלת הגוף הלולייני, שעמדה במרחק כמה מטרים משניהם והפכה את הכיסאות על השולחנות.

           "אבא של קרוליין מת לפני שנתיים מסרטן," אמר איציק. "מותר לשאול מה הפרשנות שלך, גברת ברנר?"

           "ומאז איך אצלכם?" שאלה אלמה בתגובה.

           "בדיוק. לא טוב," ענה איציק. הוא השתתק לרגע בזמן שהיא סיימה לעשן את הסיגריה שלה וכיבתה אותה במאפרה.

           ואז עיווה איציק את פניו והוסיף: "זה בכל זאת מסובך יותר. אבל אני לא רוצה לקלקל את האווירה עכשיו."

           "אני אוהבת מסובך," אמרה אלמה. "זאת הסיבה שקרוליין לא באה איתך?"

           "היא הייתה צריכה לעבוד. לפחות אחד מאיתנו חייב להרוויח כסף." אלמה התבוננה באיציק במבט מאשים.

           "אבל כן," מיהר איציק להוסיף, כדי להתעלם מהבדיחה הלא־מוצלחת שבכלל לא הייתה בדיחה. "בעיקרון הכול באמת התחיל כשאבא שלה מת. או כשהתחילה המלחמה. קשה לומר, הוא מת כמה שבועות לפני המלחמה. הוא היה חתיכת מניאק. לא אנטישמי, אבל בכל אופן משהו שם לא עבד, הוא שנא אותי מההתחלה. בואי נגיד שלא הייתי עצוב כשהוא מת. אבל אחרי המוות שלו קרוליין נעשתה מוזרה. ופתאום היא חשבה להפסיק את הגיור שלה."

           "למען אבאל'ה המנוח? אז הוא כן היה אנטישמי," אמרה אלמה.

           "או בגלל המלחמה. מאז היא לא באה איתי לישראל אפילו פעם אחת. טוב, איכשהו שכנעתי אותה בכל זאת להמשיך בגיור. לא איכשהו. אמרתי לה שאני לא אהיה מוכן להיקבר ליד שיקסע, ואני מניח שאז לא נשארה לה ברירה. נראה לי שיש דברים גרועים יותר מלהפוך ליהודי."

           "בהחלט."

           "בכל אופן, קרוליין חושבת שהזהות החדשה שלה איומה, בגלל העלייה באנטישמיות, כמו שהיא תמיד אומרת, בלה בלה בלה. ולאחרונה עשיתי טעות גדולה אחרי ששני ילדים ברחוב ירקו עליי כי דיברתי בטלפון בעברית."

           "ברצינות?" התפלאה אלמה והתפלאה על שהיא מתפלאת.

           "כן, כן. זה לא היה נעים, אבל מה לעזאזל. בכל אופן, היא לגמרי התחרפנה, בכתה ורצתה שמייד נלך למשטרה, ולי לא היה שום חשק לזה באותו רגע. ואז אמרתי, 'גֵט יוּזד טוּ איט, בייבי'. אַייאַייאַיי. זה לא הצחיק אותה בכלל. הבוקר היא אפילו האשימה אותי שבגללי היא קפצה ראש ישר לתוך הגטו."

           אלמה צחקה. "היא לא בלתי צודקת, הייתי אומרת. מסכנה קרוליין."

           "מה? עכשיו את מרחמת על אשתי? זאת לא הייתה התוכנית."

           "אתה רוצה שאני ארחם עליך?"

           "בשום אופן לא."

           "בדיוק."

           "בואי לא נדבר על קרוליין."

           "אני חושבת שאנחנו ממילא צריכים ללכת עכשיו," אמרה אלמה, שכבר קיבלה כמה מבטים דוחקים מהמלצרית הלוליינית.

           "כן, לצערי," אמר איציק. "יכולתי לשבת איתך כאן לנצח. אבל נתראה מחר בערב בדירה."

.

כשאיציק נכנס, אלמה שכבה על הספה וקראה. הדלת לא הייתה נעולה. פרד ישב זקוף ליד אלמה ונהם.

           "הוא מרגיש שיש לו תחרות," אמר איציק.

           "תיזהר, לפעמים הוא נושך," אמרה אלמה, שלבשה רק תחתונים וגופייה. שמיכת הצמר שנחה עליה כיסתה אותה למחצה.

           "גם אני," אמר איציק. הוא נראה קצת שיכור ומצוברח. "אלוהים, הכלב הזה נראה מטופש. למה אנשים עשירים תמיד חייבים להחזיק כלבים מטופשים?"

           איציק הניח את הטלפון והארנק שלו על שולחן האוכל ומזג לעצמו כוס יין אדום מהבקבוק הפתוח.

           "רוצה גם?"

           "בשמחה."

           איציק הוציא כוס שנייה מהארון. "מה את קוראת?" שאל.

           "חיי נישואים," היא השיבה.

           "בעברית?"

           "אני חושבת שזה יהיה עלבון כלפי פוגל לא לקרוא אותו בעברית."

           "עכשיו זה סופי, את אשת החלומות שלי," אמר איציק, הושיט לאלמה את הכוס והתיישב על השזלונג מולה. פרד, שאחרי תספורת נראה כמו חתול ספינקס, נבח בקול רם ונשי. "הנובלות שלו הכי טובות. חרשתי על נוכח הים בזמן שכתבתי את הרומן האחרון שלי."

           "לא קראתי," אמרה אלמה, וזה היה שקר. היא חשבה שנוכח הים הוא ספר נורא, קיטש של ממש.

           "אני עדיין נדהם שאף אחד לא האשים אותי בפלגיאט."

           "זה מה שעשית?"

           "ברור שלא," אמר איציק. עוד בדיחה לא־מוצלחת. אבל הוא אמר שהאווירה בספר שלו הייתה בסגנון גטסבי הגדול, שמזכיר את הנובלה של פוגל, ושהרומן שלו עוסק בזוג אומלל שנישואיו מתפרקים באמצע חופשה, אבל לא בצרפת אלא באיטליה. אלמה הנהנה.

           "מצחיק שאת שוכבת פה וקוראת דוד פוגל. אבא שלך ואני הכרנו רק בזכותו," אמר איציק. "כבר עבר זמן מאז. הייתי אצל מתי ואפרת לארוחת שבת, ובוריס בדיוק הגיע ממינכן. בהתחלה הוא התעלם ממני כל הערב, אבל כששמע אותי מהלל את פוגל, הוא פתאום התעניין."

           איציק פלט צליל שנשמע כאילו בדיוק התחיל לשהק. אלמה הרימה גבות ביהירות. היא נזכרה שלפני כמה שנים אבא שלה סיפר לה על עיתונאי תרבות ישראלי עצבני וחסר מנוחה, שלדבריו התחנן שיקרא את כתב היד שלו. זה בטוח היה איציק, חשבה אלמה כעת, והמחשבה על אביה, שבאותם רגעים ודאי שכב על הספה שלו במינכן בלי מושג מה מתרחש ואכל עוגיות, מצאה חן בעיניה.

           "'אם אתה אוהב את פוגל, אתה בוודאי אוהב גם את ברונו שולץ.' השיחה התחילה בערך ככה," אמר איציק והשמיע עוד צליל בלתי נשלט של אושר עילאי. ואז לפתע נתן בה מבט רציני ואמר: "אני נכנס למקלחת."

.

כשאיציק חזר כעבור עשר דקות ומגבת כרוכה סביב מותניו, שכבה אלמה על הספה בדיוק באותה תנוחה כמו קודם. היא העמידה פנים שהיא קוראת. פרד נרגע מעט, אבל עדיין היה דרוך. זנבו הדק, שגולח זה עתה, טפח בקצב אחיד על הכרית שלידו. הפעם איציק לא התיישב על השזלונג, אלא בקצה השני של הספה. גוו היה חטוב, שעיר ובעיקר מקועקע יותר מכפי שאלמה ציפתה. היא כופפה את ברכיה כדי לפנות מקום לאיציק, ופרד חשף את שיניו.

           "אז איך היה בברית?" שאלה אלמה.

           "מתיש," ענה איציק. הוא הניח לראשו לצנוח לאחור, התבונן בשמיכה, נשם נשימה עמוקה ונשף ואז נגע בכף רגלה של אלמה בידו השמאלית. לרגע היא נרתעה אבל לא הזיזה את הרגל.

           "אבל הפגישה לפני עם העורכת שלי הייתה טובה," אמר איציק בזמן שהתחיל ללטף את כף הרגל של אלמה. ראשו עדיין נח על משענת הספה. "היא די התלהבה מהרעיון לרומן החדש שלי."

           "זאת אותה עורכת ששכנעה אותך לכתוב באנגלית?" אמרה אלמה.

           "היא לא שכנעה אותי. מאז שאני חי בלונדון אני פשוט כבר לא יכול לכתוב בעברית." אלמה לא אמרה כלום. "גברים אוהבים אותךְ, נכון?"

           אלמה משכה בכתפיה. "אני אוהבת גברים," אמרה וצחקה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שצחוקה נשמע חסר ביטחון. עכשיו היד של איציק החליקה כלפי מעלה, אל השוק שלה.

           "רצית להראות לי את התמונות," היא אמרה.

           "נכון," אמר איציק וקם להביא את הטלפון. גם פרד התרומם ורגליו טופפו לאיטן אל חדר השינה של מתי ואפרת בירכתי הבית. איציק בילה זמן קצר בחיפוש משהו באייפון שלו, ואז הושיט אותו לאלמה ושב והתיישב. עכשיו הידיים שלו נשארו בחיקו. "את פשוט יכולה לדפדף ימינה," הוא אמר.

           "אה ואו," אמרה אלמה. על המסך הופיעה אישה בשחור־לבן שוכבת עירומה מהירכיים ועד הסנטר.

           "היו לה השדיים הכי יפים," ציין איציק.

           "הם ענקיים," אמרה אלמה והמשיכה לדפדף. בתמונה הבאה אותה אישה, שהייתה בת ארבעים בערך, כרעה מול איציק בן העשרים בערך, והזין שלו היה בפה שלה. איציק המתין לתגובתה של אלמה בדריכות. למעשה כבר אתמול הוא רצה להראות לה את התמונות שלו ושל קטיה, אשתו השנייה, אבל הוא לא מצא אותן מהר מספיק.

           "הספר עורר שערורייה קטנה בזמנו, בתחילת שנות האלפיים. כאן לא שמעו על דברים כאלה. לכל סיפור קצר שלי צורפה תמונת עירום שלה או שלנו ביחד. אני עדיין חושב שזה רעיון טוב, אבל לצערי בגלל התמונות אף אחד לא התעניין בסיפורים שלי."

           "אני אשמח לקרוא אותם. התמונות טובות, האסתטיקה מוצאת חן בעיניי," אמרה אלמה והחזירה לאיציק את הטלפון. "אני חושבת שכדאי שאני אלך לישון עכשיו."

.

זמן קצר אחרי שאלמה הלכה לחדר השינה בירכתי הדירה, שמע איציק צרחה. הוא מיהר אליה. אלמה כרעה מול פרד וקיללה.

           "המניאק הקטן הזה נשך אותי."

           היא נכנסה לחדר האמבטיה וחיטטה במגירות בחיפוש אחר חומר חיטוי. איציק הלך בעקבותיה. אבל במקום להרגיע אותה, הוא הדאיג אותה. הוא אמר שהיא מוכרחה לנסוע לבית חולים תיכף ומייד, שאפשר למות מנשיכה כזאת אם הכלב לא מחוסן. אלמה לגלגה עליו. אמנם גם לה יש נטייה להיפוכונדריה, אבל היא לא חושבת שפרד מסוגל לרצח. וחוץ מזה הוא בטוח מחוסן. איציק הניח לעניין, חיטא את האצבע של אלמה והדביק עליה פלסטר. עכשיו הם עמדו כל כך קרוב שהמותניים שלהם נגעו זה בזה, הוא בתחתונים והיא בגופייה. אלמה חשבה לרגע איך זה יהיה אם הם פשוט יתנשקו.

           "את יכולה לבוא לחדר שלי בכל זמן שתרצי. פשוט תדפקי בדלת, אני ישן בעירום," אמר איציק, שעדיין החזיק בידו את האצבע של אלמה.

           "גם אני," היא אמרה. "וגם אתה יכול." ואז הוא שחרר את האצבע שלה והלך אל חדר האורחים הקטן.

           אחרי שאלמה גירשה את פרד אל מרפסת השירות, היא כיבתה את האור ונשכבה במיטה של מתי ואפרת. במשך עשר או עשרים דקות היא שכבה שם סתם כך, בהתה בתקרה החשוכה, חשבה על התמונה שבה הזין של איציק היה בפה של קטיה ודמיינה את עצמה נכנסת לחדר של איציק עירומה, בלי לדפוק בדלת, נשכבת לידו בשתיקה ומכניסה את הזין שלו לפה שלה, כמו קטיה. ואז היא עצמה עיניים, הכניסה את היד לתחתונים ותיכף נרדמה.

.

אלמה התעוררה מזמן, אבל עדיין שכבה במיטה כששמעה את דלת הדירה נסגרת בבוקר למחרת. איציק כתב לה כמה הודעות, היא ראתה שקיבלה אותן אבל פתחה אותן רק עכשיו.

           "את עוד ישנה? שנצא לבראנץ'?" הייתה ההודעה ששלח בתשע וחצי. וכעבור שעה: "אני צריך לצאת בקרוב לשדה התעופה…" וכעבור עוד שעה, כמה דקות אחרי שיצא מהדירה: "אני אכתוב עלייך סיפור."

           חוץ מההודעות היו לה שתי שיחות ממתי שלא נענו, משבע בבוקר, והודעה אחת: "מה אחיינית בטלנית, את עוד ישנה? במיטה שהייתי שמח להיות בה עכשיו? איך היה עם איציק? אפרת ביוגה ואני שוכב פה תשוש, חייב רכילות עסיסית."

           אלמה לא ענתה להודעות, קמה מהמיטה, לבשה טי־שירט וחצתה את המסדרון הארוך בדרכה אל המטבח. היא הרימה את כל התריסים בבת אחת באמצעות השלט הרחוק, השמיעה את אלבום הגוספל הכחול של קניה וסט, זזה בתנועות משונות לצלילי המוזיקה, שתתה קפה ושבה והציצה לתוך המקרר בלי להוציא ממנו כלום, עד שבסוף שמעה את פרד מיילל.

           "פאק," אמרה אלמה בקול רם. היא הלכה למרפסת השירות, פתחה את הדלת והתבוננה בפני הכלב המקומטים והאנושיים של פרד, שתמיד הזכירו לה את הגאון מווילנה. הוא רעד וכרע ליד מכונת הכביסה ופלט קולות יבבה צורמים. לידו הייתה שלולית גדולה.

           אלמה ירדה על ברכיה מול פרד, חיככה את ראשה בראשו וליטפה אותו בעודה מתנצלת בלי הרף. ואז פתאום היא התחילה לבכות, ופרד הפסיק לייבב. הבכי שלה הלחיץ אותו, והוא קם ממקומו, התבונן באלמה במבט שואל והחל לנבוח בעצבנות. היא הביטה בו בעיניים רציניות, כאילו היא יודעת בדיוק מה הוא רוצה להגיד לה, אפילו שהוא כמובן לא רצה להגיד לה כלום, כי הוא כלב. אלמה מחתה את הדמעות מפניה.

           "אתה צודק," היא אמרה לפרד ונעמדה. היא ניקתה את השלולית, ריססה על המקום הלח ברצפה משהו נגד הריח ומיהרה להתלבש בזמן שפרד פיזז סביבה באושר. ואז הם יצאו יחד החוצה.

           "היום אתה מחליט איפה נטייל," אמרה אלמה לפרד בזמן שעמדה איתו מחוץ לדלת הבניין וקשרה אליו את הרצועה. הוא כשכש בזנב, הביט בה בשמחה והתחיל ללכת בגאווה, כמו סמור נמרץ. בהתחלה הם הלכו לגינה הקטנה שמול הבניין, ואחר כך לאורך חלק מדיזנגוף, חולפים על פני חלונות ראווה עם בגדים מכוערים, הם עברו במורד רחוב קינג ג'ורג' ההולך וצר בדרך לגינת הכלבים של שינקין, שפרד קיווה למצוא בה את סוזי. סוזי לא הייתה שם.

           "שנחזור?" שאלה אלמה את פרד, שחיטט בעשב כאחוז טירוף והרים את רגלו בכפייתיות בכל כמה מטרים.

           "בוא," היא אמרה ומשכה ברצועה. "נעבור אצל עזרא."

כשאיציק נחת בלוטון לפנות ערב, הוא מייד הדליק את הטלפון. אבל על המסך לא הופיעו שום התראות. הוא כתב לקרוליין הודעה שבקרוב יהיה בבית והזמין מונית בדרכו החוצה משדה התעופה.

           "נסעת לחופשה או לעבודה?" שאל נהג המונית אחרי שסיים ללחוש מילים לא־מובנות אל תוך האוזניות.

           "משפחה," השיב איציק.

           "ואללה, גם המשפחה שלי גרה בחו"ל."

           "ואתה אוהב לבקר אצלם?"

           "ברור. משפחה זה הכול. אנחנו מדברים בטלפון כל הזמן."

           איציק נתן לנהג טיפ נדיב והוציא את המזוודה שלו מתא המטען. כשעלה במדרגות אל הכניסה לבית, הוא ראה שהמזוזה כבר לא תלויה על המשקוף. מוזר, חשב איציק, אבל אולי זה לא רעיון רע. ואז הוא הוציא את המפתח מהכיס והכניס אותו לפתח המנעול. הוא כבר לא התאים. 

.

זלדה בילר נולדה ב־1997 במינכן, גדלה בהמבורג וחיה וכותבת בברלין. לומדת היסטוריה בירושלים, בתל אביב ובברלין ומפרסמת בעיתונות הדוברת הגרמנית מאמרים על ספרות, על גרמניה ועל ישראל. הסיפור "איציק מלונדון" נכלל באנתולוגיה Wir schon wieder: 16 jüdische Erzählungen (שוב אנחנו: 16 סיפורים יהודיים), אשר רואה אור בימים אלה בגרמניה בהוצאת Rowohlt.

.

שירי שפירא, מתרגמת ועורכת, כותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים" ודוקטורנטית במחלקה לספרויות זרות באוניברסיטת בן־גוריון. חברת מערכת המוסך.

.

» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת גיז׳רמו מרטינס בתרגומה של מיכל קריסטל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

Basis Musah 832 629 Blog

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עובדיה יוסף: הרב שהאזין למוזיקה של הלב

לצד ידיעותיו המופלגות היה הרב עובדיה יוסף גם אוהב מוזיקה גדול, ובעיקר מוזיקה ערבית. מכתב מאוספי הספרייה הלאומית מגלה כיצד ראה בשימור הפיוט והזמר המזרחי שליחות לא פחותה מלימוד התורה

832 629 Blog

הכתרת הרב עובדיה יוסף כרב הספרדי הראשי לת"א-יפו. 17.6.1969. צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הסרט "הרב עובדיה יוסף: מלך הספרדים" יוקרן בפסטיבל הסרטים דוקו.טקסט בספרייה הלאומית ב-20.8.2024. לפרטים ורכישת כרטיסים לחצו כאן.

בהלוויתו של מרן עובדיה יוסף ז"ל, מי שהיה במשך מספר שנים הרב הספרדי הראשי הראשון לציון, נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, וחתן פרס ישראל, השתתפו יותר מ-700 אלף איש. עד היום ההערכות טוענות שהייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר במדינת ישראל. אין זה מפתיע משום שעבור רבים הוא היה פוסק ההלכה הגדול בדורו, מכונן זהות, ומנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס.

לצד פעילותו הציבורית והחברתית, לימוד התורה והפסיקה לרבים, היה לו גם תחביב. הרב עובדיה יוסף אהב מוזיקה. הוא היה בעל אוזן מוזיקלית חדה ביותר וכבר מגיל צעיר שימש כחזן תחת השגחתו של אביו, יעקב עובדיה שהיה צורף ופייטן, בבית הכנסת שלהם בבגדד.

"כל השבוע היינו לומדים כאילו יש מישהו מזמזם לי באוזן את כל השירים ההם, וכל התשבחות האלה, איזו מנגינה יפה, יש עליה רוח של קדושה. אין שכינה שורה על האדם אלא רק בשמחת מצווה"

מתוך הסרט "הרב עובדיה יוסף: מלך הספרדים

בין הזמרים האהובים עליו נמנו עבד אל וואהאב, לילה מוראד, פריד אל-אטרש וכמובן אום כולתום – כולם מצמרת המוזיקה הערבית הקלאסית של ימיו. אהבתו למוזיקה שלהם באה לידי ביטוי בפסיקות שלו. הוא התיר לשמוע שירת נשים כאשר היא מוקלטת ולהשתמש במנגינות ערביות עבור תפילות אפילו בקטעים חשובים במיוחד כמו קדיש או קדושה (חלק מחזרת הש"ץ של תפילת שמונה עשרה הנחשבת חשובה במיוחד עד כדי כך שמותר לאמרה רק כשישנו מניין). הוא אפילו כתב פיוט שהותאם לשיר של אום כולתום, ששירתה הייתה חביבה עליו במיוחד, אך סירב להצעות להקליט אותו.

הרב עובדיה יוסף
ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית


הרב עובדיה עצמו חיזן והיה בעל קריאה, ואף נהג לקרוא בתורה כדי לפרנס את משפחתו מרובת הילדים בצעירותו. אולם הוא סירב ללמוד לפרוט על עוד, למרות היותו הכלי האהוב עליו, משום היותו בן תורה שלא היה לו פנאי לכך.

הוא כן שלח את ידו בכתיבה מחורזת ובעלת משקל, ובנערותו אפילו כתב כמה פיוטים בעצמו, ניתן להבחין בחתימת שמו של הנער עובדיה יוסף בסופו של השיר:

רעיה אגאלך, שובי אהלך, סתרך ואורך למעוני, אוציאך לרויה.
לך קויתי ה' רועי. חמול נא וחיש להרגיעי. מגיני וקרן ישעי.
גואלי שלח. וחובי סלח.
משגבי עיני צופיה
בך נגיל ונשמחה. ונסו יגון ואנחה. נשב בהשקט ובבטחה.
קרית מלך רב. אור הנערב.
משגבי שלח אליה
יה פדה נא לעם אביון. בנה המקדש והאפריון. נכון יהיה בהר ציון.
השב העטרה. כתר תפארה.
משגבי לעם עובד יה.

(הודפס בידי החזן יוסף יחזקאל ז"ל בספר שירה ורינה ירושלים תשכ"ו 1966 סימן קיז).

נהגו של הרב עובדיה יוסף, ר' שלומי אברהם, מספר שהרב נהג להאזין לקלטות של אום כולתום. מידי פעם, בעודו נהנה מהמוזיקה, היה מפטיר לעבר מערכת השמע "ימח שמה", שכן היא לא הייתה מפורסמת באהבת ישראל גדולה.

כאשר התמנה למשרת הרב הראשי הספרדי, הראשון לציון, הוא לא לקח על עצמו רק את ענייני הפסיקה וחיזוק המורשת ולימוד התורה, אלא ראה בעצמו גם שליח לטיפוח התרבות והזמר המזרחי.

במכתב שכתב הרב בכ"ב שבט תשמ"ה (13 בפברואר 1985), הוא פונה בבקשה מיוחדת לעזרא אהרון, אחד מגדולי הפייטנים והמלחינים של תקופתו – בבקשה להקליט ולקדם מספר מנגינות מיוחדות הזכורות לרב ולהפיץ אותן ברבים.

עזרא אהרון נולד בבגדד ב-1903 ונחשב למוזיקאי ובעל יכולות ווקאליות נדירות וכשרון הלחנה גדול. הוא עלה לישראל והקים את האגודה לקידום הזמר המזרחי העברי ולאחר קום המדינה הקים וניהל את תזמורת קול ישראל בערבית.

במכתב שנשמר בארכיוני הספרייה הלאומית מכנה הראשון לציון את אהרון "נעים זמירות ישראל" ומבקש ממנו להקליט מספר ניגונים. הרב כותב שהוא סומך על אהרון יותר מכל להקליט את השירים בעצמו משום שהוא יודע להקפיד על המקאמים כראוי. ההתכתבות בין השניים ובעיקר מכתב התודה שנשלח מלשכתו של הראשון לציון לאחר סוף המעשה מציגים היטב את החזון הכולל של הרב עובדיה יוסף, לשמר מנגינות וזמירות עתיקות. יתרה מזאת, המכתב מראה שלדידו של הרב גם  המוזיקה שאולי עשויה להיחשב כשולית או בלתי חשובה, היא עמוד תווך עקרוני של מסורת שיש לטפח ולהפיץ.

לקריאה נוספת

עולמו הפיוטי של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

נעמי ופאולה: סוד השירים הטבעתיים

נעמי שמר כינתה אותה "קוסמת" וניסתה להפיץ את תורתה ושיטתה לקהל הרחב. מי הייתה פאולה גרבורג - מפתחת שיטת פאולה, ומה היה טיב הקשר שלה עם אחת מגדולות היוצרות הישראליות?

832 629 Blog 1

נעמי שמר, 1972, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית; ופאולה גרבורג בגיל 49, מתוך הספר "הישראלים שביקשו לרפא את העולם" מאת משה כהן-גיל.

היא הייתה יקית פדנטית שהחמירה עם תלמידיה ודרשה מהם תרגול יומיומי, ולמרות זאת גדולי עולם התרבות הישראלי פקדו את הסטודיו הצנוע שלה באופן קבוע, ביניהם הדודאים ישראל גוריון ובני אמדורסקי, האומן דני קרוון, ולוחמת הפלמ"ח נתיבה בן יהודה. חלקם אמרו שהם חבים את הצלחתם המקצועית לתרגילים הפשוטים והיעילים שלימדה אותם פאולה גרבורג, מפתחת שיטת ההתעמלות המבוססת על עבודת השרירים הטבעתיים בגוף, הידועה כיום כשיטת פאולה.

והייתה גם עוד מישהי שסמכה את ידיה על פאולה גרבוג ואף כינתה אותה "קוסמת". 

שש שנים לאחר פטירתה של נעמי שמר, הועבר הארכיון הגדוש שלה לידי הספרייה הלאומית. רובו הגדול, כפי שניתן לצפות, מורכב מטיוטות של מילות שירים ולחנים שכתבה לאורך עשרות שנות הקריירה שלה והתכתבויות עם יוצרים איתם שיתפה פעולה. בין כל אלה מצאנו תיקייה דקה, שמכילה מספר קטעי עיתונות שכתבה שמר בעצמה. אותה תיקייה היא עדות לקשר יוצא דופן שנרקם בין שתי נשים מיוחדות. 

10380 003 28
נעמי שמר, בעלה מרדכי הורוביץ ובנם אריאל הורוביץ, 1976. צילום: יוסי רוט, מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

*****

פאולה הייתה אישה צנועה שמעולם לא רדפה אחרי פרסום, אלא יותר אחר הכרתו של הממסד הרפואי בשיטתה. בשני התחומים לא צלחה במיוחד. אולי זו הסיבה שעד היום שיטתה אינה מפורסמת בכל בית בישראל, למרות שהיא עדיין מתורגלת ברחבי הארץ ונלמדת אצל מורים שחלקם הוסמכו על ידה.

היא גדלה למשפחה יהודית סוציאליסטית בגרמניה. בברלין למדה בלט ואופרה, אך עם עליית הנאצים לשלטון נאלצה המשפחה לעזוב, והם עלו לישראל. התנאים בארץ היו קשים והפרנסה דחוקה עבור משפחה שלא הייתה רגילה לחיים בלבנט. בארץ נישאה פאולה ליוסף גרבורג והפכה די מהר אם לתינוקת קטנה, כשגופה החל לקרוס. העבודה הפיזית הקשה במטבח פועלים בחיפה, גרמה לה כאבי גב קשים שהגבילו אותה. הרופאים רמזו לה שאין פתרון או תקווה לבעיותיה והיא עלולה למצוא עצמה מרותקת לכסא גלגלים לשארית חייה.

Whatsapp Image 2024 07 31 At 14.13.24 (1)
פאולה גרבורג, בת 40. מתוך הספר "הישראלים שביקשו לרפא את העולם" מאת משה כהן-גיל.

גרבורג בת ה-35 לא יכולה הייתה להשלים עם גורלה. היא נזכרה שבצעירותה, כשלמדה בגרמניה מחול ושירה, חוותה "תחושות מוזרות" (כך סיפרה לתלמידיה ולא פירטה מה הן היו) בזמן התרגול, ואותן ניסתה כעת לשחזר.

בהדרגה הצליחה לרפא את עצמה. הרופא שלה התפעל מהתוצאות אליהן הגיעה בכוחות עצמה והחל להפנות אליה מטופלים שלו, למרות שהייתה חסרת הכשרה רשמית. כשהוא נפטר, היא פתחה מכון עצמאי משלה, ושמה עבר מפה לאוזן. 

"סוד השרירים הטבעתיים", ספרה היחיד של גרבורג, יצא לאור ב-1982. זהו ספר המסביר בשפה פשוטה וברורה את עקרונות השיטה, ומדגים את המקרים השונים בהן השיטה סייעה בפתרון בעיות פיזיות ואף נפשיות שונות. בספר יש גם הצעות לתרגילים בסיסיים שכל קורא יכול לבצע בעצמו בקלות בביתו.

Whatsapp Image 2024 07 17 At 13.58.58 1

גרבורג התמקדה בחלוקת הגוף האנושי לצינורות שלהם סוגרים (היא השתמשה בביטוי הלועזי – ספינקטרים) ביניהם אלה המוכרים לנו כשרירים טבעתיים עליונים – הפה, האף, העיניים והאוזניים – וגם התחתונים, באיזור השופכה או הוואגינה וגם כל מערכת העיכול עד החלחולת (פי הטבעת). גם הסרעפת ורצפת האגן הן שרירים להם אופי מעגלי וכולם – הרצוניים והלא רצוניים – מאופיינים בכך שהם מתכווצים ומשתחררים לחליפין. לפי גרבורג, ישנם קשרים בין המערכות – השרירים הטבעתיים והסוגרים השונים והם משפיעים ומושפעים אחד מהשני. אם אחד לא עובד כמו שצריך הוא יכול לגרום לנזקים בכל הגוף. הפתרון, לשיטתה, הוא לעזור לחזק סוגר חלש בעזרת הסוגרים האחרים התקינים בגוף. 

כך למשל, גרבורג טענה כי חיזוק שרירי הפה והלסת יכול לסייע בהפחתת אכילה מופרזת ובהפסקת עישון (למשל על ידי תרגול החזקת קיסם עץ קצר בין השפתיים בצורה שדורשת מהן להתכווץ, במקום הסיגריה). תרגול קבוע וחיזוק הסוגרים השונים נמצא כמועיל גם בטיפול בדיכאון, בהפרעות קשב ועוד. 

Whatsapp Image 2024 07 31 At 14.13.23 1
פאולה גרבורג מטפלת בתינוקת במכון שלה. מתוך הספר "הישראלים שביקשו לרפא את העולם" מאת משה כהן-גיל.

השיטה של גרבורג מעולם לא נחקרה אקדמית או הוסברה לעומק. כמה מחקרים ספציפיים נעשו בשיטה, למשל על השפעתה לטובה על ילדים הסובלים תסמונת דאון. אך ככל הידוע לנו, טרם נעשה מחקר מקיף על השיטה, שהתקבלה בחשדנות על ידי הממסד הרפואי. 

*****

שמר ופאולה נפגשו לראשונה כאשר מכרה משותפת סיפרה לשמר על "גברת יקית מקסימה, ועל פטנט שהמציאה". אותה מכרה הדגימה בפני שמר פרצופים משונים וטענה שזהו סוג חדשני של התעמלות שמשפיעה על האיברים הפנימיים, פוטרת את האדם מכל מיני צרות ובכלל משפרת את חייו. שמר הסתקרנה ונדבקה בהתלהבות: "הלכתי לראות מה העניין ומאז אני עולה לרגל אל פאולה גרבורג פעמיים בשבוע", כתבה.

לא ידוע באילו נסיבות הפכה שיטת ההתעמלות של פאולה לחלק מחייה של נעמי שמר, אבל מאוסף הכתבות עולה שלשיטת פאולה היה מקום נכבד בחייה של שמר, והיא העריכה את פועלה מאוד. לשתי הנשים האלה, כל אחת מובילה בתחומה – היה מן המשותף ואולי האחת, שזכתה לפרסום ולהכרה ציבורית, רצתה לעזור לחברתה לקבל את ההכרה שהיא חשבה שמגיעה לה.

אין תיעוד רב על הידידות בין השתיים, אבל 3 כתבות שכתבה שמר בעצמה על פאולה גרבורג ושיטתה, שופכות אור על האהבה וההערכה ההדדית בין השתיים.

בשלב מסויים ניצלה שמר את הבמה שנתנה לה על גבי עיתוני התקופה כדי לספר לישראלים על האישה שסייעה לה. בכתבה "פאולה גרבורג, מורתי" במוסף "סגנון" של מעריב בשנת 1985, מגוללת שמר את סיפורה של גרבורג ומספרת עליה ועל חבריה מהברנז'ה שנהנו משיטתה. 

Whatsapp Image 2024 07 17 At 13.59.09 1
כתבתה של שמר מתוך מגזין "סגנון" של עיתון מעריב, דצמבר 1985. תוך ארכיון נעמי שמר, השמור בספרייה הלאומית.

"לפני שבועיים קיבלתי את חיי במתנה." פתחה שמר את כתבתה על פאולה. "ביום ראשון, ד׳ בתשרי. לקחה אותי חברתי בתיה שטראוס הביתה במכוניתה. בדרך לרמת־אביב פגעה בנו מכונית אחת מאחור, אוטובוס כיסח אותנו מלפנים. ויצאנו שתינו ללא פגע. את האמבולנס שהגיע מיד שילחנו בתודה לדרכו. לעצמי חשבתי, מה אני צריכה חדר־מיון כשיש לי פאולה גרבורג?".

בכתבה מוקדמת יותר ממגזין "את" מ-1978, "לעשות פאולה", מצטטת שמר את גרבורג, כשזו נותנת זווית מעט שונה על סיפורה כיצד פיתחה את שיטתה: 

"הייתי בת 35 וחולה מאוד. לא יכולתי להתכופף, לא יכולתי לטפל בבתי. החלטתי לעזור לעצמי. מתוך מאמץ בלתי פוסק להבין מה קורה בתוך גופי – נזכרתי בלימודי הזמרה והריקוד שלי בימי נעורי בגרמניה. שמתי לב שכאבי פוחתים כשאני שרה. היתכן שהפקת הקול, כשהיא נתמכת בתחתית האגן, יכולה להקל על כאבי הגב שלי? וכך, מתוך התבוננות עצמית, גיליתי לראשונה את חשיבות השרירים הטבעתיים, וכשהתחלתי להפעיל אותם באופן רציני ומבוקר, הן באגן והם בפנים – חלפו כאבי הגב שלי". 

Whatsapp Image 2024 07 17 At 13.59.02 1
כתבתה של שמר על שיטת פאולה, מתוך הירחון "את", מאי 1978. תוך ארכיון נעמי שמר, השמור בספרייה הלאומית.

בכתבותיה נחשף חלק מהאופי הייחודי של פאולה והשיטה שפיתחה ולפיה טיפלה ולימדה כמעט 50 שנה. שמר משתמשת בכתבות הללו כי להסביר את שיטתה של גרבורג, לשבח אותה ולהביא עדויות מהשטח של אחרים, מהממסד הרפואי ומחוצה לו, שנסמכים על השיטה. 

היא למשל מצטטת את נתיבה בן יהודה שאומרת: "הספר הזה הציל אותי. סבלתי מכאבי ארתריטיס שנבעו מן הכתיבה המאומצת שלי, ושבע שנים לא נגעתי בגיטרה שלי, מה שהיה בשבילי אבידה נוראה. רכשתי את הספר, התחלתי לתרגל בעצמי ומעשה ניסים – חזרתי אל הגיטרה. אני מתרגלת בעזרת הספר 10 דקות כל בוקר ועוד מחצית השעה כל יום ואין יום שאני לא אומרת – תודה לך אלוהים ששלחת אליי את הספר, ואת האיש הזו – פאולה גרבורג". 

Whatsapp Image 2024 07 17 At 13.59.07 1
כתבה של שמר, ככל הנראה משנות ה-80, "פרחים לפאולה גרבורג". מתוך ארכיון נעמי שמר, השמור בספרייה הלאומית.

אולי שמר התחברה לגרבורג בזכות האופטימיות שהייתה טבועה בה ובשיטתה, כפי שמתארת זאת אחת מתלמידותיה של גרבורג, איה גולדהמר: "יש משהו בשיטת התעמלות של פאולה שמנחם בצורה בלתי רגילה – הכל משתנה כל הזמן. אין מצב קבוע שאי אפשר שהוא ישתנה לטובה. כשאדם מסתכל על החיים שלו זה דבר שמאוד מנחם ונותן כוח. היא בלתי הישגית לחלוטין".

פאולה מתוך הסרט מהו הסוד
צילום מסך מתוך הסרט "מהו הסוד" שנעשה אודות פאולה גרבורג, אולפני קיבוץ יגור.

שמר הגדילה ולחצה על גרבורג שתוציא ספר המסכם את ידיעותיה. את הספר שגרבורג כתבה על השיטה שפיתחה, ערך בעלה של שמר, מרדכי הורביץ, שהיה גם הוא חסיד של שיטתה. ההקדשה שבתחילתו מעידה על מקומה של שמר בחייה:

"תודתי החמה והעמוקה לנעמי שמר ומרדכי הורוביץ, שללא עידודם, עזרתם הפעילה והנפלאה, ודאי לא הייתי מתחילה, לא כל שכן מסיימת, ספר זה". 

"סוד השרירים הטבעתיים", פאולה ורבורג.
Whatsapp Image 2024 07 17 At 13.58.58

מכתב אחרון הנוגע לקשר המיוחד בין שתי הנשים, שמר וגרבורג, נשלח לשמר עם מותה בשיבה טובה של גרבורג בגיל 97. הוא שמור בארכיונה של שמר בספרייה הלאומית. במכתב, שנשלח אליה מאגודת המוסמכים לשיטת פאולה ורבורג בישראל, הוזמנו שמר והורביץ לטקס השלושים לפטירתה של גרבורג: 

"הייתם מאוד קרובים וקשורים אל פאולה" כותבת נציגת האגודה, "אולי תרצו להעלות דברים על הכתב, כמה מילים על פאולה, לשתף אותנו ממשיכי דרכה, ברשמים ממי שזכו להכיר את האישה המיוחדת הזו כל כך מקרוב".

פאולה גרבורג הלכה לעולמה ב-4 במאי 2004. שלושה חודשים לאחר מכן נפטרה גם חברתה ומעריצתה, נעמי שמר, שהייתה צעירה ממנה ב-24 השנים. האם שיטתה של פאולה עזרה להשאיר את כשרונה של נעמי שמר איתנו למשך זמן רב יותר? לא נדע, אבל אין ספק שהיא עזרה לשמר להרגיש בטוחה ומוחזקת, כשתקפו אותה מיחושים גופניים.

איך ספר לא ברור ולא שמיש הפך לרב-המכר הגדול של היהודים?

עורכי הגמרא השאירו בתוכה אינספור דיונים בלתי-מוכרעים. גם כשיש הכרעה, הם לא גונזים את הרעיונות שנדחו. ובכל זאת, היצירה הסבוכה הזו הפכה לספר הכי נלמד בתולדות היהודים. איך זה קרה? 

832 629 Blog

צילום: עליזה אורבך

כשהייתי בכיתה י"ב מצאתי די במקרה את סט הגמרא הישן של סבא שלי. 

אבל כשפתחתי את הספרים לא הבנתי מילה אחת. אחת!

זה היה מביך לגלות כזה חור בהשכלה.

את 15 השנה האחרונות ביליתי בלסגור אותו. למדתי עם כל מי שיכל ללמד אותי משהו, ממרצים באקדמיה ועד תלמידי ותלמידות חכמים.

אז מה זה בעצם גמרא, למה היא כל כך מסובכת ואיך לעזאזל היא נהייתה כזה רב-מכר?

נתחיל מהבהרה: גמרא זה תלמוד

תחזרו אחרי – 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

גמרא ותלמוד זה אותו ספר. 

רק שגמרא זה השם הארמי. הוא נכנס לשימוש מסיבי בימי הביניים בעקבות צנזורה של הכנסייה על המילה תלמוד. 'תלמוד' יותר נפוץ בעולם האקדמי ו'גמרא' הוא נחלת הלמדנים המסורתיים.

שער תלמוד פרטים 1

אבל מה זה בפועל?

טוב, זה פשוט. הגמרא היא תיעוד של דיונים שחכמים בבבל ערכו החל מהמאה ה-3 ועד סוף המאה ה-5. הם דנים בשלל נושאים שמעסיקים את היהודים בחיי היומיום וגם בנושאים איזוטריים יותר.

אבל מה המטרה של היצירה הזו? מה הגמרא מנסה לעשות?

אה, גם זה פשוט. הגמרא בסך הכל מנסה לקחת את העולם היהודי שהיה קיים בארץ ישראל ולהקים אותו מחדש במקום שונה לגמרי.

איך היא עושה את זה? בעזרת המשנה.

*צליל של נבל ונצנצים על המסך*

השנה היא ~200 לספירה. בכפר שקט בגליל, בוילה עם רצפת פסיפס וקירות קרירים יושב יהודי אמיד בשם רבי יהודה הנשיא. איתו יושבים כל החכמים החשובים של התקופה. הם עסוקים בלהוציא החוצה מהראש את כל מה שהם יודעים על צורת החיים היהודית. התורה אמנם עמוסה בחוקים, אבל החוקים האלה לא באמת כל כך ברורים ולאו דווקא ישימים. במקביל לתורה, מתפתחת תורה דינמית יותר, שנוצרת בידי אנשים ועוברת מפה לאוזן. וזה מה שהחכמים מחזיקים בראש.

רבי יהודה הנשיא לוקח את דברי החכמים, מסדר לפני נושאים, עורך החוצה מה שלא צריך ויוצר בסופו של דבר את המשנה.

האירוע הזה של חתימת המשנה קורה לא סתם. זה ניסיון להציל את מה שנשאר מבתי המדרש. היהודים נמצאים בתקופה אפלה מאוד בהיסטוריה שלהם. אחרי הכישלון המדמם של מרד בר-כוכבא המצב בארץ כל כך גרוע, שהמוני יהודים פשוט עוזבים. הרבה מהם מגיעים לבבל, ושם הם צריכים להקים מחדש את המרכז היהודי.

יש להם את המשנה, אבל היא בעברית ולא לגמרי ברורה בפני עצמה.

אז חכמי הגמרא, שנקראים גם אמוראים, לוקחים את המשנה ושואלים עליה אינסוף שאלות. שאלות תמימות וקושיות מתחכמות. השאלות האלה הן המנוע של הדיון התלמודי.

ואיך זה תכל'ס נראה?

הנה למשל סוגיה קלאסית מתוך פרק השותפין במסכת בבא בתרא. במרכז העמוד זו הגמרא עצמה, ומסביב פרשנים שונים.

תחילת פרק השותפין 1
התחלה של סוגיה מתוך מסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי

אם תלמדו את הסוגיה הזו בעיון תשימו לב שאין לה ממש שורה תחתונה. הסוגיה מתחילה ממשנה לא לגמרי ברורה, ממשיכה עם 5 פרשנויות שונות על מה קורה במשנה ואז ממשיכה לסיפור. אבל הסיפור לא נותן את השורה התחתונה אלא רק מעמיק את הדילמה הפרשנית.

יש דעות לכאן ודעות לשם אבל לא מכריעים ביניהן. זה מוזר.

וגם בסוגיות שבהן כן מכריעים לטובת דעה כזו או אחרת, עדיין משאירים בפנים את כל הדעות והרעיונות שלא התקבלו. גם זה מוזר.

זה הופך את הגמרא לספר מאוד לא פרקטי. אי אפשר פשוט לפתוח אותה ולהבין מה צריך לעשות. 

ועדיין, הגמרא היא הספר הכי נלמד בתולדות היהודים.

אז איך דווקא הגמרא, הסבוכה והלא פרקטית העפילה להיות רב-המכר הגדול של היהודים?

כששאלתי בחורי ישיבה, שמבלים את רוב זמנם בלימוד גמרא, הרוב דיברו על 'לימוד לשמו'. כלומר לומדים את הגמרא לא כדי להשיג מטרה מסוימת, אלא פשוט לשם הלימוד [הכניסו כאן דעה נוקבת על גיוס בחורי ישיבה].

זה אולי רעיון יפה, אבל זה עדיין לא מסביר למה דווקא גמרא. 

ככל שאני לומדת הולך ומתחזק אצלי החשד שהדעות האלה שלא מתקבלות ונשארות על הדף – הן חלק מסוד ההצלחה של הגמרא.

שער תלמוד פרטים 8

כשעורכי הגמרא משאירים בפנים את הדעות שנדחות הם עושים שני דברים –

דבר ראשון הם משאירים פתח לפוסקי הלכה להשתמש בדעות הדחויות האלה כחומרי גלם בעתיד.

ודבר שני, הם מאפשרים ללומד להבין איך הדיון הגיע למסקנות שאליו הוא הגיע. וזו נקודה חשובה.

לחכמי הגמרא אין באמת סמכות לכפות על מישהו לקיים את החוק שהם קובעים. הם לא מדינה ולא אפיפיור ואפילו לא סנהדרין. כדי שאנשים יקבלו את הכללים הם צריכים שיהיה להם אמון. ואם הם רואים את התהליך הם יכולים להבין למה החוק נקבע כפי שהוא נקבע, ואולי לחוש יותר אמון.

אבל מעבר לזה, אני חושבת שהסיבה האמיתית שעורכי הגמרא לא נותנים שורות תחתונות היא שמבחינתם, הגמרא היא לא ספר הלכה. היא לא נועדה להיות ספר שקוראים כדי לדעת מה לעשות. הגמרא נועדה להיות ספר לימוד. ספר שפותחים כדי לדעת איך לחשוב.

שער פנימי וילנא
עמוד השער של מסכת עירובין בתלמוד הבבלי, דפוס ווילנא

ספר שמכריח את מי שפותח אותו להפעיל את הראש, להיטלטל בין דעות סותרות ובעיות בלתי פתירות. במובן מסוים, עורכי הגמרא מתייחסים אל הלומד כמו אל שוליה. בנגריה השוליה עוקב אחרי הנגר, לומד את התהליכים ומבין ממה הוא צריך להיזהר – ורק אז מרים בעצמו את הכלים ומתחיל לבנות שולחנות.

גם פה, הלומד האידאלי אמור בסופו של דבר להיות מסוגל לפסוק בעצמו את ההלכה. וכדי לעשות את זה היטב, הוא חייב להתלוות אל החכמים ולראות אותם בעבודה. לעבור יחד איתם את התהליך המחשבתי, מתסכל ובלתי ברור ככל שיהיה.