נעמי בריקמן, החלון, שמן על נייר מחוספס, 70X50 ס"מ, 2019
מרב קינן
מי הותיר חצץ ברציף התחנה
מִי הוֹתִיר חָצָץ
בִּרְצִיף הַתַּחֲנָה
.
וַדַּאי הוּא סֶלַע שֶׁנִּשְׁבַּר
.
כִּי אֶבֶן תּוֹתִיר מַנְגִּינוֹת
.
לוּ מַיִם עָמְדוּ
בָּבוּאוֹת הָאֲנָשִׁים הָעֲצוּבִים
.
אִם אֹרֶן, אָז שֵׁכָר הוֹרִישׁ
.
נַקָּר הִפְקִיר נוֹצָה זִכְרוֹן אִמּוֹ
אַחַר יְחַפְּשָׂהּ וְלֹא יִמְצָא
.
חָתוּל אִתֵּר נוֹצָה
זָרַק טַבַּעַת
.
שָׂדֶה הָפַךְ אָבָק
מִדְבָּר אִבֵּד חוֹלוֹת
.
מִי שֶׁיָּשַׁב עַל סַפְסָל
בִּרְצִיף הַתַּחֲנָה
נִעֵר גַּרְגֵּר מִמִּכְנָסָיו
וְלֹא יָדַע
.
הגשם
א
בְּעָבְרָם עָלַי שַׁרְשֶׁרֶת נְשִׂיאִים
כְּאֵם סְתוּרָה חוֹבֶקֶת יֶלֶד
לְלֹא לֶחֶם
יֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל קַרְסֻלֶּיהָ
הֵן הַגֶּשֶׁם
.
ב
אִישׁ צָנוּם דְּהוּי מַחֲלָצָה
בֵּין מֵיתְרֵי שְׁחָקִים פּוֹסֵעַ
הוּא הַגֶּשֶׁם בְּלִי כְּבֻדָּה
.
ג
עֳפָרִים רוֹבְצִים בָּאָחוּ
הֵם הַגֶּשֶׁם
אַף שֶׁלְּעִתִּים אֲנִי רוֹאָה
בּוֹ בַּז הֶחָג מֵעַל פַּרְדֵּס
.
ד
נוֹצוֹתֵיהֶן זָהָב כִּי הֵן הַשֶּׁמֶשׁ וְקוֹלָן
הָאֱלֹהִים וּבְדִידוּתָן הִיא בְּדִידוּתִי
וּמַחְבּוֹאָן אֵינִי יוֹדַעַת
.
לֵאוּת
פָּשַׁט הַכָּחֹל
הַכָּחֹל בְּיוֹתֵר שֶׁפָּשַׁט
וּבָקַעְתִּי אֶת פִּי
לִכְדֵי סֶדֶק
לִגְמֹעַ אוֹתוֹ הַךְ מְעַט
אֶת מְחוֹג הַגַּרְגֵּר הַנָּדִיר
.
כְּסָיוֹת כּוֹכְבֵי לֶבֶד
קָמַץ הַסּוֹפֵר שְׂפָתָיו לִנְשִׁיפָה
.
אֲנִי עֲיֵפָה מִלִּצְלֹף דַּהֲרַת עַכְבְּרוֹשִׁים
הַמּוֹשְׁכִים אֶת מֶרְכֶּבֶת הַשֶּׁמֶשׁ
.
מרב קינן היא עובדת סוציאלית, מספרת סיפורים ובוגרת מסלול הכתיבה של הליקון. תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון. שיריה ראו אור בבמות שונות ובגיליונות המוסך מתאריכים 10.3.22 ו-27.10.22. ספר ביכוריה, "טבת", ראה אור בימים אלה בהוצאת הליקון.
.
משה קול
צל־עץ בקיץ
נֵעוֹר בַּעֲרָפֶל מְטֻשְׁטַשׁ־קַוִּים
נִמְתַּח בְּפִהוּק הוֹלֵךְ וּמִתְבָּרֵר
בַּדֵּי זְרוֹעוֹת פְּרוּשִׂים אֶל יָם
מָנוֹד נִצּוּי טְרָפִים קַל
הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר אֶל עַצְמוֹ
עַד כֶּתֶם נָעוּץ בַּחוֹל
.
וְשׁוּב נוֹבֵט לְאַט
גּוֹלֵשׁ מֻנָּח עַל תְּלוּלִיּוֹת וְשִׂיחַ
מֵנִיף עָנָף אֶל קֶדֶם בָּהִיר
עַד מַאֲפִיר הָאֹדֶם
עַד יָפוּג בַּחֲשֵׁכָה
.
וְחוֹזֵר בְּצֵל שַׁחַר חָדָשׁ
וְהֶטֵּל שׁוֹנֶה בּוֹ:
כַּפְתּוֹר פָּרַח
אוֹחַ נָח
זֶרֶד נִשְׁבַּר בַּצַּד
.
וְהַצֵּל, כְּמוֹ הָאָדָם,
מִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרֵי עַצְמוֹ
לֹא חוֹרֵג מִגְּבוּלוֹ
שֶׁלֹּא יִשְׁזֹף עוֹרוֹ
שֶׁלֹּא יִמּוֹג יוֹמוֹ
בְּאוֹר חָדָשׁ
.
משה קול הוא פרופסור באוניברסיטה העברית ומשורר. ספר הביכורים שלו, "באור שזוף", יצא לאור ב־2022 בהוצאת עתון 77. ספר שיריו השני, "בזל מול מרפסת", התפרסם השנה בהוצאת עמדה, שניהם בעריכת רפי וייכרט. שיריו התפרסמו במבחר במות לשירה ובאנתולוגיות.
.
צביה ליטבסקי
חבצלת החוף
רָאִיתִי אֶת הַשֵּׁפֶל הַגָּדוֹל
בְּשׁוּב הַמַּיִם אֶל חֵיקָם
וּמִתּוֹךְ הַבְּעָתָה
עָלִיתִי
.
וּגְבִיעִי הַצָּחֹר
שִׁחְרֵר מִתּוֹכוֹ
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
.
*
בַּת דְּמוּתִי
מִתַּמֶּרֶת
אֶל חֶשְׁכַת הַמַּיִם,
אַצּוֹת־סְתָרִים מְעֻלָּפוֹת אַט
מִתְהַפְּכוֹת בְּנִבְכֵיהֶם
.
בַּת דְּמוּתִי,
אֶל תּוֹכֵךְ אַתִּיר אֶת חִיּוּתִי
וְאִוָּתֵר
קַו מִתְאָר
מִתְפּוֹרֵר
לְאִטּוֹ
.
צביה ליטבסקי היא משוררת ומסאית. ספר שיריה השמיני "עין הדומיה" ראה אור בהוצאת כרמל ב-2021. שירים ומאמרים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך, בין השאר בגיליונות 46, 79, ובגיליונות מתאריכים 22.7.21 ו־23.6.22.
רמי סערי הוא משורר, מתרגם ודוקטור לבלשנות. השירים שלעיל הם מספרו "על מפתן אינסוף הזמן", שעומד לראות אור בהוצאת רימונים בסוף אוגוסט 2024. כתב 14 ספרים, תרגם לעברית 102 ספרים וערך 21 ספרים.
אלון ארד הוא משורר, עורך ספרות ומחנך. עורך מגזין השירה "שורות". ספר שיריו הראשון, "יתרון הביתיות", ראה אור בשנת 2022 בהוצאת "קתרזיס". השיר שלעיל הוא מספרו החדש, "ואתה קורא לעצמך משורר", העתיד לראות אור גם הוא בהוצאת "קתרזיס".
אבישי דדון־רווה הוא משורר ומורה. פרסם שירים בכתבי עת שונים מאז שנות השמונים. ספר שיריו "בדרכי לפיגוע דקירה" יצא לאור ב־2023 בהוצאת "משיב הרוח". עובד כעת על ספר שיריו השני.
"מה כבר אמרתי שאפילו לשכב איתי הוא לא רוצה. הוקל לי כשבדרך לבית שלי הוא סטה לאיזה כביש צדדי, עצר את האוטו בפאתי חורשה ונישק אותי, קצת חזק מדי." סיפור קצר מאת קטיה שלו
מיה בלוך, אגד, טכניקה מעורבת על נייר, 29.5X20 ס"מ, 2017
בסדר
קטיה שלו
.
התנועה זחלה. שישי בבוקר, אוטובוס מלא בחיילים ובתא המטען כבר לא היה מקום לכל התיקים. ״חיילת, תיקים בבגאז׳,״ נופף לי הנהג כשנכנסתי. "אין שם מקום," אמרתי. קיוויתי שלא יגיד לי לרדת, רק רציתי להגיע כבר לדיזנגוף סנטר, לסיים עם זה, לנסוע הביתה. הנהג לא אמר כלום. הנחתי את הקיטבג על הברכיים, השענתי את הראש על החלון. מישהו חרט עליו ״מאיה + טומי לנצח״. מתחת, מישהו – כנראה מישהו אחר – חרט קללה. על ידית המושב שלי היה כתוב בטיפקס ״מוות לערבים״. ניסיתי לגרד את האותיות אבל ויתרתי מהר. הסתכלתי על הטלפון שלי, על ההודעה שמאור שלח. עדיין לא עניתי לו. החזרתי את הטלפון לכיס הקדמי של המדים, צמוד לחזה, הסתכלתי דרך החלון, העיניים שלי נעצמו מעייפות אבל מייד נפקחו בחזרה, כמו מעצמן.
במושב לפניי מישהי דיברה בטלפון. "מתי אתה מגיע?" שאלה, והוסיפה בקול מתחנחן, ״התגעגעתי אליך נורא.״ הצצתי בין המושבים, גם היא חיילת; השיער הבלונדיני הארוך שלה אסוף בקוקו עבה מאחורי העורף, הציפורניים צבועות לק ורוד עדין. הסתכלתי על הציפורניים שלי, לא היה עליהן שום צבע. הציפורן של הקמיצה ביד ימין נשברה לפני כמה ימים והייתה קצוצה צמוד לאצבע, וגם יתר הציפורניים היו באורכים משתנים, בצורות משתנות. אף פעם לא הייתי טובה בכל העניינים האלה, של טיפוח. בתיכון זה עוד עבר בסדר, אבל בצבא זה בלט בכל פעם שנכנסתי למקלחות המשותפות במכנסי טרנינג ישנים וחולצת טריקו רחבה מדי, מחבקת את תיק הרחצה שלי ועל הגב שלי תלוי אם־16 ארוך בהצלב. התוכן של התיק היה מביך, היו בו רק מסרק, מברשת שיניים, משחה וסבון רחצה, ושמפו עם מרכך, ככה, בבקבוק אחד של מותג רנדומלי שאימא קנתה בסופר במבצע. לבנות האחרות היו תיקי רחצה עמוסי סבונים מיוחדים לפנים, קרמים ליום וללילה, לעיניים ולידיים, והן היו עומדות מול המראה ונמרחות, ובבוקר סוחבות למקלחות גם תיקי איפור, מסתירות את סימני העייפות מההשכמות המוקדמות מדי בשכבות עבות של מייקאפ.
נכנסתי להתקלח בבגד ים. ״כולן כל כך עייפות שאף אחת לא מסתכלת,״ הבטיחו לנו לפני הגיוס, בהכנה לצבא, כדי שלא נתבייש. אבל זה לא היה נכון, היה לי ברור שכולן מסתכלות, גם אני הסתכלתי. אפילו שהייתי עייפה מאוד, רציתי לדעת מי מסירה שיער ערווה, לבדוק את גודל השדיים, את צורת הפטמות. ״תגידי, מה הקטע שאת שמה בגד ים,״ אמרה מישהי ביום הראשון של הקורס, ״מה את חושבת, שאף אחת פה לא ראתה אף פעם כוס?״ שנאתי את המילה הזאת, כוס. ״או שאת חושבת שהכוס שלך הוא כוס מלכותי, לא כמו שלנו, פשוטות העם?״ כמה בנות צחקו. מישהי אמרה לה שתעזוב אותי, ״מה נפלת עליה, נופר, מסכנה, היא מתביישת.״ נופר אמרה, ״בסדר, ומה אני, לא מתביישת?״ אף שהיא בבירור לא התביישה. התעטפתי במגבת והידקתי אותה סביבי, פחדתי שתתנפל עליי, שתפשיט אותי כמו בסרטים על בתי סוהר, אבל היא רק משכה בכתפיה וחזרה לענייניה.
בתחנה המרכזית החלפתי לאוטובוס שנסע לדיזנגוף סנטר. גם הפעם הנחתי את הקיטבג לידי. הטלפון שלי זמזם. נעמה כתבה, "איפה את, שעה אני מחכה לך". כתבתי לה שאני כבר בתל אביב, שאגיע עוד כמה דקות. האוטובוס לא היה מלא ובכל זאת איש מבוגר שחלף על פניי רטן שזו חוצפה שאני תופסת כל כך הרבה מקום. באחת התחנות אישה ניסתה להעלות לאוטובוס עגלת תינוק. הנהג האיץ בה שתזדרז אבל לא קם לעזור. גם אני לא קמתי, רק בהיתי בה נאבקת בעגלה. בסוף הצליחה. התחיל לכאוב לי הראש, חזק. להגיע, לסיים עם זה, לנסוע הביתה. בדרך כלל אבא היה מגיע לאסוף אותי בימי שישי בבוקר, מצויד בקפה ובעוגיות שאימא אפתה, כאילו הוא מגיע לחלץ אותי מהגולאג. הפעם אמרתי לו שלא יבוא, שקבעתי להיפגש עם נעמה. הוא לא שאל שאלות, האמין לי כמו שתמיד האמין, ואולי דווקא בגלל שהאמין הרגשתי צורך לקבוע עם נעמה באמת, כדי שלא יצא ששיקרתי שקר מוחלט.
המדרכה בכניסה לסנטר הייתה מטונפת. ליד הכספומט של בנק לאומי ישב קבצן וניגן באקורדיון. בחורה בתספורת גלאח חצי ראש ניסתה לדחוף לי פלייר ליד. ״אני כבר צמחונית,״ מלמלתי ובכל זאת לקחתי. נעמה ישבה על הרצפה ליד הכניסה לשירותים בקומה השלישית. הציפורניים הכסוסות שלה היו צבועות בלק שחור מתקלף, כמו שהיה לי לפני שהתגייסתי. ״קניתי לך,״ אמרה אחרי שחיבקה אותי. היא שלפה מהתיק שלה שקית קטנה של סופר פארם ובתוכה בדיקת היריון. על האריזה היה כתוב בגדול, ״החל מיומיים לפני האיחור במחזור״, ובקטן יותר, ״רמות דיוק גבוהות מאוד״. נעמה שאלה בכמה אני מאחרת. ״חמישה,״ אמרתי בשקט. התיישבתי עם הקופסה ביד, נשענתי על הקיטבג. היא התיישבה לידי ונשענה על הקיר.
כבר הייתי פה, בסניף הזה של סופר פארם, בקומה התחתונה, כמה שבועות קודם לכן. זה היה בבוקר יום ראשון, קצת אחרי שחזרתי לבסיס. מייד אחרי מסדר הבוקר ניגשתי למד״ריה. ״הקשב, המפק״צ,״ הצדעתי כשהדלת של חדר הסגל נפתחה. השתדלתי לייצב את הקול כששאלתי, ״אני יכולה לדבר עם המפק״צית?״ כי לא הייתי בטוחה שמותר ככה, לבחור עם מי מהסגל אני רוצה לדבר. הוא שאל איזו מפק״צית. ״מי שפנויה,״ אמרתי. הוא הנהן, אולי ראה את העיניים האדומות שלי והבין שיש פה איזשהו עניין של בנות, כלומר כאב ראש שעדיף לא להתעסק איתו. הוא סגר את הדלת ונעלם פנימה. אחרי כמה רגעים הדלת נפתחה שוב והפעם עמדה מולי המפק״צית הודיה. הצדעתי שוב, ״הקשב, המפק״צית,״ ואחרי שהיא שחררה אותי אמרתי שאני צריכה לצאת מהבסיס לכמה שעות ״כדי לקנות גלולה של היום שאחרי״. חשבתי שתשאל שאלות, מה קרה ומתי קרה ואם הכול בסדר, אם אני רוצה לדבר עם מישהו, אולי אפילו תציע לי חיבוק. היא לא שאלה כלום, רק סקרה אותי מלמעלה למטה, כאילו לא מאמינה שאני אחת שעושה סקס בכלל, ועוד סקס לא מוגן. ״בסדר,״ היא פלטה. היה נדמה לי שהבכתי אותה. היא אמרה שיש לי ארבע שעות ושאעדכן את אחת הבנות אם אני מתעכבת. הנהנתי, ידעתי שאסור לי להתעכב, לא היה לי מספר טלפון של אף אחת מהן.
בבוקר ההוא האוטובוס היה כמעט ריק ודהר בכביש. החזקתי את הטלפון, חשבתי לשלוח הודעה למאור, לבקש שיפגוש אותי, שיחזיק לי את היד, אבל לא רציתי להעיק עליו, שלא יחשוב שאני היסטרית או שאני ילדה קטנה, שלא יברח ויחליף אותי בבחורות בגילו, כאלה שלא עושות דרמות מכל דבר. לא שלחתי. ממילא הוא לא היה בא. במהלך היום היה עסוק בעבודה ואף פעם לא היה לו זמן. גם אחרי העבודה לא תמיד היה לו זמן ורק מאוחר בלילה, הוא היה שולח הודעה ״ערה?״ ואני הייתי עונה ״ערה״. לפעמים הייתי נרדמת לפני ששלח, מפספסת את ההודעה ממנו, רואה אותה רק בבוקר. ״סורי, ישנתי,״ הקפדתי לכתוב לו מייד כשהייתי מתעוררת, והוא כבר לא היה עונה. אחרי שהתגייסתי הוא שלח פחות ופחות הודעות, וכשאני שלחתי לו – ״מה נשמע?״ או ״מתגעגעת״ – הוא ענה מאוחר וקצר, גורם לי לדאוג שהוא כבר לא בעניין בכלל. בסוף השבוע שלפני אותו יום ראשון הוא דווקא שלח הודעה, בשבת בצהריים שלח, לא חיכה אפילו ללילה. ״בבית הסופ״ש?״ הוא שאל, ואחרי שעניתי – הלב שלי ניתר ובכל זאת חיכיתי כמה דקות, שלא יחשוב שישבתי עם הטלפון ביד בציפייה להודעה ממנו – אמר שיבוא לאסוף אותי בערב, נלך לשתות משהו.
הוא לקח אותי לפאב האהוב עליו, איפה שכולם אמרו לו שלום כשנכנס, קראו לו "אחי" וטפחו לו על השכם. ישבנו על הבר. הבעלים של הפאב, חגי קראו לו, ניגש אלינו. הם היו חברים מהצבא ועדיין עשו מילואים יחד. ״חמש עשרה שנה אני מכיר את הבחור, קולטת?״ אמר לי חגי, טפח למאור על השכם, ביקש מהברמן למזוג לשניהם ויסקי און דה רוקס. את השם של מאור הוא ביטא במלעיל, כמו שקראו לו אנשים שהכיר מפעם. אנשים מעכשיו ביטאו את השם שלו במלרע. אני לא ידעתי איך לקרוא לו, איזו הטעמה הוא מעדיף, ולכן לא קראתי לו בכלל. ביקשתי מהברמן ויסקי גם בשבילי. רציתי להיות בחורה מהסוג ששותה ויסקי, שלא מפחד מאלכוהול. ״איזה מלכה,״ אמר חגי כשלגמתי מהוויסקי, ואני חייכתי אפילו שהוא צרב לי בגרון. הפסקתי לחייך כשהוא צחק והוסיף, ״בדרך כלל הבחורות של מאור מסכימות לשתות רק גוורץ״. כשיצאנו מהפאב אחרי שעה הייתי קצת מטושטשת אבל לא שיכורה ממש. ״ניסע אליך?״ שאלתי, כמו תמיד, אבל מאור אמר שלא יסלח לעצמו אם לא יחזיר אותי הביתה בזמן, אם ימנע מחיילת שש שעות שינה מטכ״ליות. נבהלתי, ניסיתי לשחזר את הערב בפאב, את השיחה הדלה, מה כבר אמרתי שאפילו לשכב איתי הוא לא רוצה. הוקל לי כשבדרך לבית שלי הוא סטה לאיזה כביש צדדי, עצר את האוטו בפאתי חורשה ונישק אותי, קצת חזק מדי, הזיפים שלו שרטו לי את הסנטר, וגם כשאמר, קצת אחר כך, שהוא מצטער, אין לו קונדום. לא רציתי לעשות מזה סיפור, אמרתי לו שזה בסדר, שימשיך, רק שיגמור בחוץ, והוא אמר שברור, אבל בסוף גמר בטעות בפנים, ואחרי שמלמל שהוא מצטער, שלא הספיק לצאת, הוסיף ״אין עלייך״, וגם ״צריך להיות טישו בתא הכפפות״.
״גלולת היום שאחרי, בבקשה,״ ביקשתי בסופר פארם למחרת בבוקר. מאחוריי עמד גבר מבוגר עם כרס והתחלה של קרחת והציץ מעבר לכתף שלי בסקרנות. הרוקחת – היה לה שיער מתולתל קצר, משקפיים עגולים ואף מחודד ועל התג שלה היה כתוב ״מרינה, רוקחת ראשית״, לי היא לא נראתה כמו מרינה בכלל – הושיטה לי את אריזת הקרטון הוורודה מעל הדלפק אבל המשיכה להחזיק בה. ״עוד לא חלפו שבעים ושתיים שעות מאז יחסי המין הלא מוגנים?״ שאלה אותי. האיש המבוגר התקרב עוד קצת. אמרתי שלא. ״את צריכה לדעת שלא מדובר באמצעי מניעה, אסור להשתמש בתרופה הזו לעיתים קרובות,״ המשיכה הרוקחת, ולא הרפתה מהאריזה. הנהנתי, אמרתי שאני יודעת. ״והיא לא מגנה מפני מחלות מין,״ היא המשיכה. הנהנתי שוב. כשמאור עצר ליד הבית שלי בערב שלפני כן, הוא אמר שאין לי מה לדאוג, הוא נבדק למחלות מין כל שלושה חודשים. ״כמו שעון״, חייך אליי עם כל השיניים ושלח יד ללטף לי את הלחי. הרוקחת שחררה סוף סוף את התרופה ואני משכתי אותה מהר, שלא תתחרט. ״את משהו את, תאמיני לי,״ הוסיף מאור כשרגל אחת שלי כבר הייתה מחוץ לאוטו, ואני יצאתי ולא שאלתי מתי נבדק בפעם האחרונה, וכמה פעמים מאז שכח להביא קונדום.
נעמה שאלה אם אני רוצה שתבוא איתי לשירותים. לא רציתי. סגרתי אחריי את דלת התא, התיישבתי על מכסה האסלה וקראתי את ההנחיות. אחר כך הרמתי את המכסה בחזרה, הפשלתי את המכנסיים והתחתונים, כרעתי מעל האסלה, הקפדתי לא לגעת בכלום. את מקלון הבדיקה דחפתי מתחתיי, ניסיתי לשלוט בזרם, לכוון, ובכל זאת זרזיף של שתן נחת על היד שלי. ניגבתי את הידיים ואת המקלון בנייר טואלט ויצאתי מהתא. המנקה עמדה בצד, ליד מתקן ייבוש הידיים, והסתכלה בי בריכוז כשהלכתי אל הכיור, העבירה את המבט שלה מהפנים שלי אל המקלון. דחפתי אותו לשקית. ״נו?״ שאלה נעמה כשיצאתי. אמרתי שצריך לחכות. דקה אחת כבר חלפה, ארבע נשארו. בהיתי בשעון, הסתכלתי על המספרים מתחלפים, לא מספיק מהר. הלב שלי הלם, הרקות כאבו. כשסיפרתי למאור שלקחתי את הגלולה של היום שאחרי הוא אמר, בלי להוריד את העיניים מהכביש או את הידיים מההגה, שאין לי מה לדאוג, זו תרופה שעובדת פיקס, ואני אמרתי שברור, אני לא דואגת בכלל, לקחתי את היד שלו ושמתי על הברך שלי, הכרחתי את השפתיים שלי להימתח לחיוך רחב. הטלפון של נעמה צפצף. ״עברו חמש דקות,״ היא אמרה. הושטתי לה את המקלון וכיסיתי את העיניים בכפות הידיים, אמרתי, ״אני לא מסוגלת להסתכל.״ היא הסתכלה בשבילי, בדקה מול ההוראות. ״שלילי,״ היא קראה. הורדתי את הידיים. ״פס אחד, שלילי,״ צהלה, ״זהו, זה נגמר, הכול בסדר,״ היא משכה אותי אליה לחיבוק. ״הכול בסדר,״ חזרתי אחריה, הוצאתי את הטלפון מהכיס, הסתכלתי שוב על ההודעה ממאור, ״חוזרת הביתה השבוע?״ החזרתי את הטלפון לכיס, השענתי את הראש על הכתף של נעמה, עצמתי את העיניים.
.
קטיה שלו היא ילידת סנט פטרסבורג, בוגרת תואר שני בפילוסופיה, חיה עם בן זוגה, שני ילדיהם הקטנים וכלבתם המקשישה, ומשתדלת לכתוב בכל הזדמנות.
"ב'ניסים ונפלאות' יחסי ילדים־מבוגרים אינם מבוססים על סמכות וציות, אלא על חברות" – רימה שיכמנטר חוזרת ל"ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג במלאת שבעים שנה לצאת הספר לאור
רותי בן יעקב, בלוני מים, שמן על בד, 75X53 ס"מ, 2012
"לא דודה, אלא החברה של כולם": על "ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג
רימה שיכמנטר
.
ספרה של לאה גולדברג ניסים ונפלאות חוגג שבעים שנה. קביעה נכונה, אך לא מדויקת. הספר אומנם ראה אור בשנת 1954, אך הטקסט עצמו התפרסם כבר ב־1938 כסדרה בהמשכים בעיתון דבר לילדים. סביר להניח שהטקסט נמצא מתאים לפרסום מחודש בתקופת העלייה ההמונית בשל עיסוקו בנער מזרחי, אף על פי שאין בספר כל עדות לכך שניסים הוא עולה חדש. בטקסט המקורי הוכנסו שינויים אחדים, צורפו לו איורים פרי מכחולו של האמן יחזקאל קמחי, והוא פורסם בפורמט של ספר (בהוצאת ספרית פועלים). מאחר שההבדלים בין הסיפור בהמשכים לספר אינם רבים, איני מבחינה ביניהם כאן הבחנה חדה. עם זאת לפרסומה של היצירה בשנות השלושים יש חשיבות בהבנת חדשנותו של הספר ביחס לזמנו, כפי שאראה בהמשך הדברים.
עלילת הספר מגוללת את האירועים המתרחשים בעקבות המפגש של המספרת, המכונה דודה של שום איש, עם ניסים, נער מזרחי משכונת עוני תל־אביבית, המגיע במקרה לחצר הבניין שבו היא מתגוררת. נפלאות הוא קוף שהמספרת מוצאת על גג הבניין, ובעזרתו מארגנים הילדים – ניסים ושכניה הצעירים של המספרת – מופע קרקס. הסיפור מסתיים בטוב – נפלאות חוזר אל בעליו, דוקטור כלומבראש, וניסים ובני משפחתו זוכים לחיים חדשים בצל קורתו של הדוקטור.
בקריאה של הספר היום אי אפשר להתעלם מהייצוגים הסטראוטיפיים של הדמויות המזרחיות ושל מפגשן עם הדמויות האשכנזיות המופיעות בו. זהו סיפור על ילד מזרחי ובני משפחתו חסרי הכול שנחלצים מעוניים ומצוקתם על ידי אשכנזים – תחילה המספרת, ובהמשך דוקטור כלומבראש, האוסף אל ביתו את ניסים, יחד עם אחיו ואימו, שם משמשת האם עוזרת בית, ואילו ניסים זוכה להזדמנות לפתח את כישרונו המוזיקלי. סביר להניח שעלילה זו מעוררת אצל הקוראים העכשוויים יותר מקורטוב של אי־נוחות. אולם קריאת הספר אך מנקודת המבט הפוסט־קולוניאליסטית מחמיצה היבטים רבים אחרים שלו, בין היתר את האפשרות לבחון אותו על רקע ספרות הילדים בת זמנו, העברית והעולמית כאחת.
גולדברג כתבה את הטקסט כשלוש שנים לאחר עלייתה ארצה ב־1935. אף שהטקסט נכתב זמן קצר לאחר השתקעותה בארץ, הוא מצייר באופן אינטימי את הווי החיים העירוניים בארץ־ישראל המנדטורית. אך אין לטעות – לא מדובר בטקסט מקומי פרובינציאלי. ניסים ונפלאות הוא יצירה חדשנית לזמנה, בעלת זיקות לספרות הילדים האירופית, ובעיקר לספרות הילדים המודרניסטית בת הזמן; ניסים ונפלאות הוא מופת של כתיבה מודרניסטית לילדים.
ספרות הילדים המודרניסטית ראתה אור באירופה החל מראשית המאה העשרים, הגיעה לשיאה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם, והחלה לדעוך כבר בשנות החמישים. ברשימת הספרים שאפשר לזהות בהם מאפיינים מודרניסטיים נכללים ספרים שהפכו לקלסיקה של ספרות הילדים העולמית: הילדים מרחוב פאל של פרנץ מולנר (1906), עלילות דוקטור דוליטל של יו לופטינג (1920), פו הדב של א"א מילן (1926), אמיל והבלשים (1929), פצפונת ואנטון (1931) וספרים אחרים משל אריך קסטנר, ספריו של הסופר הפולני קורנל מקושינסקי, שמרבית יצירתו ראתה אור בשנות השלושים של המאה העשרים, ועוד. כעשור לאחר מכן ראו אור ספרים נוספים שאפשר לייחס לקבוצה זו, ובהם הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט־אכזופרי (1943) ובילבי של אסטריד לינגרן (1945). בארץ לובנגולו מלך זולו אֲבִי עַם הַמְטַבּוּלוּ אֲשֶר בְּהָרֵי בולוניה של נחום גוטמן (שפורסם ב־1934 במוסף הילדים של דבר וב־1940 כספר) הוא דוגמה מקומית לסגנון אמנותי זה בפרוזה לילדים.
למודרניזם בספרות ילדים, כמו לכל זרם אמנותי אחר, מופעים רבים ושונים, ועל אף זאת אפשר להצביע על אשכול תכונות שגם אם אינן מופיעות בכל יצירה ויצירה, הן יוצרות קורפוס המורכב מיצירות שיש ביניהן קווי דמיון. למשל, אחד מהמאפיינים הסגנוניים־תמטיים החוזרים ברבות מן היצירות המודרניסטיות, הוא התרחשותה של עלילת הספר בעיר הגדולה. כמו ביצירות אחרות, גם בזו של גולדברג אין מדובר במקום אלא במהות. העיר היא סמל מודרניסטי שכיח, שכן מאפייניה – התנועה, המהירות, ההשתנות הבלתי פוסקת והקִדמה הטכנולוגית – מייצגים את מהות המודרניזם. כמו באמיל והבלשים, גם בניסים ונפלאות נועד לעיר מקום חשוב. באחד הקטעים היפים בספר המספרת עומדת על גג הבניין שבו היא מתגוררת, ומתארת את הנוף העירוני הנפרש לפניה: "מן הגג היתה [תל אביב] כה יפה על בתיה הלבנים וגגותיהם השטוחים, על הים שלה המלקק את החוף הבהיר, ועל שמי התכלת הפרושים מעליה" (עמ' 31). המספרת ממשיכה לתאר את יופייה של תל אביב, העיר הלבנה, אך גם מתרעמת על החלוקה הלא צודקת של מזל ועושר בין תושביה. התיאור מבטא את היחס האמביוולנטי של המודרנה אל העיר, שהיא סמל להישגי האנושות ובו בזמן לאכזריות ולחוסר הצדק שהיא מצמיחה.
העיר היא מקום המפגיש בני אדם שונים זה מזה במעמדם ובמוצאם האתני, הנאלצים לחיות זה בצד זה, ולעיתים אף לשתף פעולה. העיר היא גם מקום מנוכר שבו עשויים דריה לחוש בדידות. ניסים ונפלאות מציע פתרון להיבטים אלה של החיים העירוניים: הילדים – שכניה של המספרת, יחד עם ניסים ואחיו הקטן – מארגנים מופע קרקס הדורש עבודה משותפת מאומצת. קבוצת הילדים הופכת לקהילה קטנה וסולידרית המציעה מענה לתחושת הזרות העירונית.
כמו הספרים שהזכרתי, גם ניסים ונפלאות מבוסס על מערכת ערכים הומניסטית. העולם שבו מתרחשת עלילת הספר הוא עולם יציב מבחינה ערכית; עולם שבו מושגים כמו טוב ורע, אמת ושקר, צדק ואי־צדק הם ברורים ומאוששים שוב ושוב במהלך הספר. כל הילדים שווים, ולא משנה מהו צבע עורם, מקום מגוריהם או משלח היד של הוריהם; ובכולם, לו רק יסופקו התנאים לכך, טמון הפוטנציאל להיות טובים, נדיבים וחכמים. גם אם צבע עורו של ניסים כהה, אימו היא עוזרת בית, והוא עצמו מתפרנס ממכירת שרוכים – הוא אינו נופל בדבר משכניה המפונקים של המספרת. נהפוך הוא, ניסים הוא ילד אחראי, ישר, טוב לב וחכם. הספר מכוון לאמונה בטוב, ביפה ובצודק, ומלמד נדיבות והגינות מהן. כאן ניכרת גם השפעתו של הריאליזם הסוציאליסטי מבית מדרשה של ספרות הילדים הסובייטית. הספר מעודד את הילדים להיות מודעים לעוולות חברתיות ולהיאבק בהן, ולא רק מתוך עמדה חומלת, אלא מתוך מחויבות לעקרונות של שוויון וצדק. הזיקה לריאליזם הסוציאליסטי ניכרת גם באיורים של יחזקאל קמחי, שסגנונם האמנותי מייצג אסכולה זו.
אך נראה שהדמיון המשמעותי ביותר בין ניסים ונפלאות לספרי ילדים אירופיים בני זמנו ניכר בעיצוב היחסים בין מבוגרים לילדים. אחד החידושים הגדולים של ספרי הילדים שראו אור החל בראשית המאה העשרים הוא ייצוג הילדים כסובייקטים אוטונומיים ונפרדים מן המבוגרים, אגב ויתור על טון דידקטי ועל חינוך גלוי. בניסים ונפלאות יחסי ילדים־מבוגרים אינם מבוססים על סמכות וציות, אלא על חברות: גיבורי הספר סומכים על המספרת, ואילו היא נוהגת בהם ברצינות ובכבוד, אינה מנסה להטיל עליהם את מרותה וגם לא פונה אליהם בסלחנות משועשעת.
לשם צמצום הפער בין ילדים למבוגרים מעצבת גולדברג מספרת שממוקמת בין הילדים למבוגרים; היא אומנם מבוגרת, אך מכיוון שאינה מצייתת לתכתיבים חברתיים, מעמדה החברתי שולי. המספרת היא רווקה לא צעירה (על פי עדותה, "זקנה במקצת", עמ' 9) וללא ילדים. כינויה "דודה של שום איש" מעיד שאין לה אחיינים ביולוגיים, ומדגיש את מעמדה החריג. ההתעטשות (האלרגית?) שממנה היא סובלת והיעדר שתי שיניים קדמיות הופכים אותה למגוחכת ולחסרת כוח. היעדר השיניים אף יוצר דמיון בינה לבין שכנהּ חסר השיניים הקדמיות עוזי בן השש. המספרת מתייחסת אל עצמה בהומור עצמי מקטין, וכך מתייחסים אליה גם שכניה הילדים. ככלל, ילדי הבניין אינם נוהגים בה כבמבוגרת: הם נכנסים בחופשיות אל דירתה, מתקוטטים איתה כאילו הייתה אחת מהם, מתייעצים איתה, ולבסוף אף משתפים אותה, ולא שום מבוגר אחר, בהכנות למופע הקרקס. גם יחסן המסויג של השכנות המבוגרות אליה מבהיר שמיקומה החברתי של המספרת קרוב יותר לזה של הילדים.
יחסיה עם גיבורי הספר מבוססים על אמון ועל כבוד הדדיים, אך אינם שוויוניים במלואם. המספרת המבוגרת, העומדת בין שתי קבוצות הגיל, משמשת את גולדברג להכוונה של הילדים בלי ליצור תחושה של עליונות סמכותית. יחסים חבריים מפתחת המספרת גם עם הילדים הקוראים. הספר מתחיל בפנייתה הפמיליארית אל הקוראים "אותי ודאי, אתם מכירים כולכם" (עמ' 9), הרותמת את הקוראים לשותפות מוסרית; היא פונה אל הקוראים, חולקת איתם את מחשבותיה, פורשת בפניהם את התלבטויותיה ואת מניעיה, והעיקר – אינה מנסה לכוונם בגלוי אל הלקח העולה מן הפרשה.
מספרים מבוגרים הממוקמים בין הילדים למבוגרים, נפוצים בספרות המודרניסטית לילדים. כך באמיל והבלשים, שהמספר שלו הוא מר קסטנר, עיתונאי צעיר המשמש לילדים חבר בוגר, ובהנסיך הקטן מציג עצמו המספר, כבר בפרק הראשון של הספר, כמבוגר שמבוגרים לא הצליחו לנוונו. בבארץ לובנגולו מלך זולו מעצב גוטמן מספר מבוגר מבולבל, מעט פחדן ובעל דמיון וסקרנות של ילד, שיחסו אל הילדים הקוראים הוא חברי ופמיליארי. נקודת המבט של מספרים אלה אינה רחוקה מזו של הילדים, והם מתייחסים אל הילדים בכבוד, מתעניינים בדעותיהם ומנהלים איתם דו שיח בגובה העיניים. דמויות המספרים נותנות ביטוי לכיוון חדש בייצוג יחסי מבוגרים־ילדים, שלב ביניים בין מספר מבוגר סמכותי לבין מספר ילד, ומהלך חשוב באמנציפציה ובאוטונומיזציה של הילדים הספרותיים.
ניסים ונפלאות של גולדברג הוא עדות לחדשנותה של ספרות הילדים העברית, שעל אף המרחק הפיזי ממרכזי התרבות המערבית, הצליחה להגיש לילדי הארץ ספרות מקור עדכנית, שלא פיגרה אחר ספרות המערב בת הזמן. אחת מתרומותיה החשובות של היצירה לספרות הילדים העברית היא צמצום המרחק בין ילדים למבוגרים והעמדה של יחסים שאינם סמכותיים, אלא שוויוניים וחבריים מאלה שהוצגו לפני כן; או כמו שמנסחת זאת המספרת במשפט המסיים את הספר: "לא דודה, אלא החברה של כולם".
.
ד"ר רימה שיכמנטר היא חוקרת ספרות ילדים המלמדת באוניברסיטת תל אביב, במכללת סמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה הפתוחה.
