מחווה אחרונה ופרידה
יונתן פיין
.
1.
כשנסעתי על כביש 1, טובל בנוף המוכר, הרגשתי כיצד ממלאת אותי חגיגיות. העילה לא הייתה עילאית, אבל הייתה: באותו אחר־צוהריים הוזמנתי להתראיין ב"כאן" על ספר שתרגמתי, סוחרי המהירות מאת מייקל לואיס. על ספר זה, שחושף את עולם המסחר האלגוריתמי האולטרה־מהיר, שמתי עין כבר מזמן; בלהט יוזמה שהייתה לי טבעית בנעורים ועם השנים באה ביותר ויותר מאמץ, התייצבתי בדוכן הוצאת "בבל" בשבוע הספר שנה קודם והכרזתי שאני "האדם המתאים בישראל" לתרגם אותו. ההופעה בטלוויזיה, עניין נדיר למתרגם, נראתה לי כתשורה הולמת, ואולי לא תשורה אלא איתות: תחנה נוספת, לאו דווקא סופית, בנתיב התעוזה והיוזמה.
הנוף שבו נטבלתי הוא זה שנשקף אליי חמש־עשרה שנה קודם לכן שבוע אחר שבוע, בימי א', כשבדרך חזרה לצבא הייתי עולה על קו 480 עם ספר של מילן קונדרה. הוא חשמל אותי לחלוטין עם אהבות מגוחכות (1987) והאפשרויות הטמונות בו לקריאת ספרים ולקריאת העולם. אחרי שקראתי אותו ניסיתי לחשוב כמו קונדרה; לפני שרציתי לכתוב רציתי לכתוב כמו קונדרה. ובעצם לא רציתי אלא הרגשתי הכרח, אינסטינקט, דחף לצקת את החוויה שהוא העביר אותי אל הכלים שברשותי. ההיסחפות הטוטאלית גלשה אל מעבר לדפים: להסתובב עם ספר של קונדרה – ואני קניתי וקראתי את כולם, מהבדיחה (1967) ועד המסך (2005) לפחות – היה אות של ברית אחים סודית מול עולם הגסות שהקיף אותי. באוטובוס, הייתי סוגר מדי פעם את הספר ומתענג על דמותי הנשקפת בזגוגית: אדם צעיר ומלא עזוז, שעתותיו לפניו ונכונות לו הזדמנויות רבות ומסחררות מכדי שיֵדע – או יחוש צורך לדעת – לפרוט לפרטים. עכשיו, בלי הילדים מאחור, בלי תביעתם התזזיתית לתשומת לב, הייתי שוב על דרך החגיגיות. אם השתקפותי בחלון הנוף הזה לפני חמש־עשרה שנה הייתה ההבטחה, הרי שזו שנשקפה אליי עכשיו במראה הפנורמית, שעה שניווטתי אל האולפן, חייבת להיות המימוש (העובדה שהתגלחתי לקראת הריאיון תרמה לדמיון). להיטבל בנוף מוכר: לטעון את אירועי הווה במאוויי העבר. יצאתי מהמכונית, ובין גבעות הטרשים מסביב פסעתי פנימה.
.
2.
מותו של אחד הסופרים המז'וריים במחצית השנייה של המאה ה־20, שקורותיו נכרכו במאורעותיה הגדולים, מזמין סקירה ביוגרפית שתאפשר לעמוד על טיבו. אבל כלפי מילן קונדרה אין חטא גדול מזה. "במקום לקרוא את ספריי, הם כותבים ספרים עליי", הוא קובל מפיו של המינגווי היושב בעולם־של־מעלה באלמוות (1990). וגם באופן ישיר יותר: "להרים אגרוף עם המוני המצעד הגדול, להפגין חוש הומור בפני מכשירי ציתות סמויים של המשטרה – את כל המצבים האלה חזיתי מבשרי", כותב בהקלות הבלתי נסבלת של הקיום (1984) מי שסולק ממשרתו כמרצה לקולנוע בפראג ולבסוף גלה מצ'כיה, ולשנים רבות מן הצ'כית. "ואף על פי כן לא צמחה מהם דמות המשקפת אותי ואת תולדות חיי… סיפור אינו וידוי של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת".
גם ההיסטוריה לא העסיקה את קונדרה יתר על המידה: "אם ההיסטוריה קוסמת לו [למחבר הרומנים], הרי שזה כעין זרקור שחג סביב הקיום האנושי וזורה עליו אור, על האפשרויות הבלתי צפויות שלו", הוא כותב בהמסך. בספריו העלילתיים והמסאיים כאחד, את מקומה תפסו תולדותיו של הרומן, שבו ראה קונדרה – מבוקאצ'ו לדון קיחוטה, מברוך ומוסיל לקפקא, מגרסיה מארקס לסלמן רושדי (שקרא לבנו מילן) – שדה של מחקר משועשע ומחשבה משוטטת. הופעתם של רעיונות, מיקרו־מסות, והתערבויות אחרות מפי המחבר ובקולו – סימן ההיכר הבולט ביותר של קונדרה – אינם אפוא שבירה פוסט־מודרנית של צורת הרומן אלא שיר הלל לשורשיו. אם יש בכתיבתו ממד אידאולוגי, הרי שזו אידיאולוגיה אסתטית: בין שמדובר בהשלטת הקיטש של המשטר הקומוניסטי או בשלטונם העריץ של העיתונאים בפוליטיקאים במערב (שמתחלף בתורו בשלטון הפרסומאים בעיתונאים), ייחודה של "ההגות הרומנסקית" היא רתימת הדמויות והאירועים לגלגול הטיעון, הפיכתו לכאן ולכאן, וצביעתו המיוחדת לרומן באירוניה.
כך באלמוות, בקטע "שותף שנון לקברניו" כאשר נכנס פול, עורך הדין בעל פינת הרדיו המשפטית, לאולפן, מלין בפניו מנהל התחנה על כוחם הגובר של אנשי הפרסום ("הרמאים האלה מהפרסום דומים לאנשי מאדים, כאשר הם אומרים לך את הדברים הבלתי נעימים ביותר פניהם זוהרים מרוב אושר. אוצר מילותיהם לא עולה על שישים והם מתבטאים במשפטים של ארבע מילים לכל היותר"). פול מסנגר עליהם בלהט אבסורדי, שמזכיר למנהל את האינטלקטואלים שהצטרפו לנאצים מתוך "עודף אינטליגנציה". אלא שפול לא יודע על אותם פרסומאים מה שיודע המנהל, ויודעים אנחנו: ביטול פינתו הסבוכה היה דרישתם הראשונה.
.
3.
בכניסה ציפיתי שהאולפן יהיה כמרקחה. המגיש, אראל סג"ל, חזר באותו יום מהשעיה, מסיבה שאז נדמה היה שתהיה חלק מחיינו לנצח. התבססות הטלוויזיה (מדיום ויזואלי) כאמצעי הפצת החדשות המרכזי הפכה את המגיש לסיסמוגרף האחרון של משמעותן (האירועים באים והולכים, אבל מגישי החדשות לעולם נשארים, להקריא בפנים חתומות). אותם פנים חתומות הם המכנה המשותף היחידי בין פיגועי תופת בפלוג'ה, השקת טלפון של אפל בניו יורק או תחזית מזג האוויר; לכן, כל תזוזה בהם בשניות הדוממות המעטות שבסוף הידיעה מתפקדת כָּהקשר שנותן לה את פשרה. כאשר, עם הצטרפותם לרשתות החברתיות, החלו המגישים גם לדבר, הניחה האקטואליה בהכנעה את כתר עניין הציבור על קודקודה של בתה החורגת, המטא־אקטואליה: החדשות של מגישי החדשות. אבל בחלל הגדול והפעלתני שאליו נכנסתי, שהזכיר בעסקנותו בית חרושת צ'פליני או סווט־שופ, הכול התנהל בדממה ובניכור. מפיק אלמוני העלה אותי לאולפן, סימנו לי לאן לא להסתכל, וכמו ביקור בקופת חולים, אחרי ארבע דקות שוב הייתי במגרש החניה.
.
4.
אולי אין זה מקרה שרבים מאוהבי קונדרה גילו אותו בגיל צעיר. גם אני הגעתי אל ספריו ברגע הנכון, כשהיו לי הפנאי, הקשב ותאוות הגילוי הרצויים לסוג הסחורה שהוא מציע: ידענית, טוטאלית, סמכותית, מהלכת קסם וחובקת כול, עשירה בסקס ונוגעת בפאתוס. ספריו – לעולם בשבעה חלקים ומספור פנימי מסועף, בכריכה קשה ופונט קטן, בניגון צ'כי עליז ועברית גמישה, לעיתים מליצית ותמיד עשירה של רות בונדי – היו עבורי בּוּפֶה מפואר ורב־מנות. ומהבופה הזה, כמו כל ישראלי טוב, לקחתי צידה רבה לדרך. מי שהיה מזוהה יותר מכול במאה העשרים עם רומן הרעיונות טמן בעשרים ספריו לא מעט מהם: חלקם מבריקים, חלקם אינטואיטיביים אך מנוסחים באופן קולע. רעיונות רבים, רבים משאני רוצה להודות, נטמעו בדפוסי מחשבתי מבלי שאבחין שהם שלו. הנה אפוא מבחר קצר ופרטי מהם, רעיונות קונדריים על הסכין:
- חיבור וחיסור: "קיימות שתי שיטות כיצד לטפח את ייחוד האני", כותב קונדרה באלמוות. "שיטת החיבור ושיטת החיסור. אגנס מחסירה מהאני שלה כל מה שחיצוני ומושאל, כדי להתקרב אל תמצית מהותה (גם במחיר הסיכון שסוף כל החיסורים אפס). שיטת לורה בדיוק הפוכה: כדי שהאני שלה ייראה לעין יותר, יבלוט יותר, יוסיף ממד, היא מוסיפה לו עוד ועוד תכונות ומנסה להזדהות עמן (במחיר הסיכון שמתחת חיבור התכונות תיעלם מהות האני)". זה מפתח מועיל להבין תופעות אישיות וציבוריות, גדולות וקטנות. אני נזכר באחד מחבריי הקרובים ביותר, שסיפר לי בלא פקפוק איך הוריד מהרשימה של ארוסתו אולם אירועים אחד כשגילה שהבעלים אוהד הפועל.
- המאהב הלירי והאפי: למין יש לעולם חשיבות רבה אצל קונדרה ככר למהלכים שונים, מחשבתיים ועלילתיים. על פני כמה ספרים הוא מפתח את ההבחנה בין שני טיפוסים של רודפי שמלות: אחד מחפש בכל אישה ואישה את אידיאל היופי הנשי שלו, כלומר את עצמו. הוא לעולם אינו מרוצה והוא המאהב הלירי; לעומתו ישנו המאהב האפי, שתר אחר הייחוד הסובייקטיבי בכל אישה ואישה, אחר הדבר שבו היא נבדלת מן האידיאל, ולכן מסעו העליז לא ייגמר לעולם. גיבוריו של קונדרה הם מאהבים אפיים כולם, ולי, כשאני נזכר איך בתיכון דחיתי הרפתקאות מרטיטות או נמנעתי מליזום אותן כי הקנדידטית "לא הייתה שווה" (על פי אידיאל קשיח וחסר מושג של אותה תקופה), לא נותר אלא להצטער על שלא קראתי את קונדרה קצת קודם.
- בעקבות ההווה האבוד: בצוואות נבגדות (1994) קונדרה משבח את האופן שבו תופס המינגווי בסיפור "גבעות כמו פילים לבנים" את ההווה המוחשי: דיאלוג בלי הערות בימוי אבל עם חזרות, דברי הבל ובעיקר חוסר בהירות. משם הוא מפליג לטכניקות השונות של הספרות ללכוד לאורך השנים את רגע־ההווה־כפי־שהוא: עדכון סכמתי של סיפור המעשה אצל בוקאצ'ו, רצף תמונות תיאטרוניות ועשירות במאה התשע־עשרה, השתהות אינסופית אצל ג'ויס (יוליסס: שמונה עשרה שעות חיים בתשע מאות עמודים). אנחנו מתים בלי לדעת מה חיינו, הוא מסכם. התובנה שאין לנו גישה אל הרגע־כפי־שהתרחש חיונית לכל כותב, כי הניסיון ללכוד ולייצג אותו הוא הפרימה מַטריה של סיפורו.
- חמלה: ההתחקות אחר מובנה העמוק של מילה דרך האטימולוגיה שלה, לעיתים בכמה שפות, אינו חדש ואינו ייחודי לקונדרה. אבל אצלו פגשתי בה בפעולה באופן שהותיר בי חותם. כאשר טומאש מגלה שתרזה חיטטה לו במכתבים, התוודעה לבגידותיו וסבלה מסיוטים, הוא נמלא חמלה. אבל מהי חמלה? על פי המפתח האטימולוגי הלטיני־קתולי, חמלה כ־compassion היא פסיון משותף, השתתפות פעילה בסבל. אבל בעוד הרחמים הם רגש נחות, החמלה בשפות נורדיות וסלביות אחדות אינה סבל־משותף אלא רגש־משותף, כלומר יכולת אמפתית נעלה להיכנס אל נעליו של האחר. טומאש מחל על הפרת פרטיותו לא כי הוא השתתף בסבלה של תרזה (מתוך compassion), אלא כי סבל את סבלה, התענה איתה בסיוטיה־סיוטיו, רכן איתה מעל המגירה.
.
5.
על מה דיברנו באותו ריאיון, סג"ל ואני, לפני שלוש שנים בסך הכול? אני מנסה למצוא תיעוד שלו ונכשל, פעם נוספת אשליית הזיכרון הפוּנֶסי של עידננו מכזיבה: חיפוש בגוגל מעלה חרס, הלינק שאחותי שמה בדף שלי לאתר של "כאן" מוביל לדף ריק, וגם הצילום החלקי של שירה, אשת יחסי הציבור של בבל, כבר לא קיים בשיחה בינינו בווטסאפ.
אבל במה עוסק הספר שלשמו הובאתי לאולפן אני יודע: הבורסות כבר לא מתנהלות בקצב אנושי, את חדרי המסחר ההומים של וול־סטריט החליפו חדרי שרתים, ובמקום ברוקרים ממולחים שיושבים על הטלפון את ההוראות מבצע קוד מתוחכם בכמה אלפיות שנייה. "המהירות היא צורת אקסטזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה", מאבחן קונדרה כשנהג חותך אותו בכביש בפתח ההנאה שבאיטיות (1995), שהוגה בערגה באיטיות הדקדנטית של המאה ה־18. האיטיות על פי קונדרה היא קצב הזיכרון, בעוד המהירות מזוהה עם השכחה העצמית. בין שני הספרים (זה שקונדרה כתב וזה שאני תרגמתי) מפרידים עשרים שנה. אותו נהג נסע לכל היותר מהירות 150 קמ"ש, כלומר בתנועה איטית פי 360 אלף מהזמן שלוקח להוראת מסחר להגיע מניו ג'רזי לבורסת הסחורות של שיקגו.
כמו סופרים אחרים בעלי אינסטינקטים נבואיים (במובן התנ"כי, של תוכחה בשער), קונדרה מתבדה לא בכיוון אלא בעוצמה. ברגעיו הנכוחים ביותר מתחשק לך להיאנח וללחוש, oh, you don't know the half of it. בספר הצחוק והשכחה (1981), לנוכח "צמיחה בלתי־פוסקת של גרפומניה המונית" הוא חושש מן היום שבו יתעורר הסופר שבכל אחד מאיתנו, לכדי חירשות כללית. אבל האם העלה על דעתו שפייסבוק, הסיוט הדיסטופי המושלם שממנו חשש, יחשב בעצמו ארכני וארכאי (ויהפוך "שותף שנון לקברניו" בטיקטוק)? שקהל היעד של המו"לים הגדולים ביותר יהיה במידה לא מבוטלת כותבי הספרים, שזקוקים לחותמת אישור יוקרתית יותר מאשר ערוץ הפצה? קונדרה הוא איש המאה העשרים באופן עמוק, וזו הסיבה שלפרקים קשה לקרוא אותו היום (אפילו יותר מתיאורים צורמים פה ושם של נשים המוחמאות מהטרדה מינית במסבאה או בית מרחצאות מוראביים, בשם מהלך נפשי נפתל). למרות ההומור והקלות, הבופה העשיר שלו – עם ריבוא האזכורים ליאן הוס, סטרווינסקי וגתה, עם ההנחה המובלעת שהתרבות האירופית כולה פרושה לפנינו כפי שהיא פרושה לפניו – הוא אולי יותר מדי עבורנו, המותשים וההלומים: הוא מזמין אותנו לחגיגת אי־משמעות שכבר איננו מוכשרים להשתתף בה.
.
6.
אני עולה שוב על כביש 1, בדרך הביתה. בין כיכרות ריקות למרכזי תעשייה בהקמה במודיעין־מכבים־רעות, ככל שאני מתרחק מהאולפן כך מתפרק הריאיון ממטענו הסמלי. מה יישאר מאחר הצוהריים האלה? כך וכך לייקים, כך וכך תגובות אוהדות חצי אוטומטיות, שבעצמי אגיב להן לכל היותר בשתי הברות וסימן קריאה באישון ליל, במקום לישון או לקרוא? בחוץ נעשה חשוך, בפקק הארוך אני מתחיל לחשוב על הכלים בכיור וערמת הכביסה. דרך החגיגיות מתגלה כדרך חד־סטרית, והעצירות בצידה אינן תחנות אלא מובלעות, נקודות מבודדות שלא מחבר ביניהן שום קו. בקרוב אהיה בן ארבעים. מתי אפסיק עם מרדפי המיקרו־תהילה האלה ואעשה סוף סוף משהו רציני, בעל משקל? ומה אגיד לאותה השתקפות מגולחת למשעי וצופה פני עתיד בזגוגית האוטובוס לפני חמש־עשרה שנה? לא, להיטבל בנוף מוכר אין פירושו "לטעון את אירועי ההווה במאוויי העבר", אלא להכיר בכך שכתפיו צרות מהכילם. אני מתקן ומוסיף: להיטבל בנוף מוכר: להכיר בכך שמרדף ההווה אחר מאוויי העבר הוא עקר.
הטלפון מהבהב, למרות ההסתכנות בקנס אני לא עומד בפיתוי ומציץ. "היית מצוין!!!" כותבת שירה מההוצאה, ומוסיפה אימוג'י מכוכב עיניים. "כל הכבוד!!" כשאני מרים את עיניי מהאור הבוהק של הטלפון, בחלון מתגלה אור נוסף, בוהק לא פחות: מעל המכוניות תלוי ירח צהבהב, מלא ונהדר. ואם המרדף עקר, אני לפתע חושב, האם זו סיבה להפסיק אותו? מחר אתקשר לשירה: אני יכול לכתוב טור על הספר בכלכליסט, אולי אציע לראיין את מייקל לואיס בזום! הכביש נפתח ואני מאיץ. חוט ההרפתקה נקשר, אני שוב על דרך החגיגיות. ואותה שירה הרי לא תישאר ב"בבל" לעד, ומן הסתם תזכור אותי בתחנה הבאה שלה. ההרפתקאות הבאות מצטיירות בפני בחיות רבה, זו אחר זו, נוצצות בחשכה כגחלילית זהובה בשדות הפתוחים בחוץ. הרשו לי בחגיגיות מסוימת לקרוא לה גחלילית הזהב של הכיסופים הנצחיים.
.
יונתן פיין הוא סופר ומתרגם, בעל תואר שני בספרות איטלקית. ספרו ״משוחרר״ ראה אור ב־2013 בהוצאת כתר, וספרו ״הבוסמן״ ראה אור ב־2017 בהוצאת אפיק. בין השאר זכה בפרס הרי הרשון לכתיבה ספרותית ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים. בין תרגומיו ספרים מאת איטלו סבבו, ג׳ובנאי ורגה, נטליה גינצבורג, לוקה קאיולי ופרימו לוי.