ענת חנה לזרע

ליל אי הסדר

עֶרֶב חַג יוֹרֵד עָלַי מִמָּסֹרֶת הֶהָרִים

הִזְדַּהֲרוּת, חֵלֶק שָׁבִיר מִפֻּלְחָן. 

מִקְלַעַת שָׁמַיִם וְנִקְרָה מַכְבִּידָה בֵּין הַשְּׁכָמוֹת

בְּמוֹרַד הַגָּרוֹן עֶלְבּוֹן נִתְלֶה 

מְמָאֵן לְהִבָּלַע.

.

לַיִל מְיַלֵּל כְּמוֹ רַךְ נוֹלָד, תּוֹעֶה אֱלֵי מֶרְחָק 

צֶבַע קוֹלוֹ יָרֹק-קוֹרֵא לְמַיִם, זָר לֹא זָר,

כַּמָּה נִשְׁתַּנָּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, 

מְבַקֵּשׁ הַשְׁגָּחָה, שִׂימַת עַיִן, עַז לִשְׂרֹד. 

.

בֹּקֶר הַמָּחָר, הֱיֵה נָא טוֹב אֶל לֵיל

הַשְׁכֵּם לְהָרִים מִן הַמִּטָּה אֶת הַגּוֹזָל

לַטֵּף אֶת הַכּוֹכָבִים בִּלְחָיָיו, בְּמִצְחוֹ.

בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו הַזְּעִירוֹנִיּוֹת הַנַּח 

כְּנַף לְבָנָה רַכָּה לְמַגָּע, מְשַׁכֶּכֶת. 

הַרְאֵה לוֹ אֶת גֻּמּוֹת הַחֵן 

בְּחִיּוּךְ הַדֻּבָּה הַקְּטַנָּה,

שֶׁקֶט נְסֹךְ בּוֹ וְשַׁחַר, בֹּקֶר 

הַמָּחָר, לְעוֹלָם.

.

אֵיךְ לִשְׁמֹר רֶצֶף קִרְבָה אֶל מֵתַי

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה לִמְרֹד לְמַעַן הַמִּתְמַעֵט, הַנִּגְזָל,

אֵיזֶהוּ תַּפְקִידִי בְּמַעֲשֵׂה הַשַּׁלֶּכֶת? 

.

עֶרֶב חַד מוֹעֵד עָלַי, אוֹיָה עַל הַחֵרוּת.

מְנַת הָאֹכֶל, אִגֶּרֶת קֶדֶם. וְגַם שֻׁלְחַן 

הָעֵץ בִּנְדוּדוֹ.

הַשִּׁמָּמוֹן? עֲדַיִן בְּחִתּוּלָיו, שׁוּלְיָה.

.

אֵי שָׁם, בְּרֶגַע זֶה, מִישֶׁהוּ מִתְרַבֶּה,

מַעֲרִים עַל בְּדִידוּתוֹ.

.

אי השִּׁכְחה 

עוֹרְבִים קְרוּעִים, גִּזְרֵי צַפְצָפָה וּבֹץ-עָפָר,

תְּנֵנִי וְאַטְבִּיעַ מוֹת שִׁבְטִי בַּנָּהָר. 

בְּמַיִם חַיִּים גַּעְגּוּעַי שׂוֹרְדִים חֻמְרַת קִיּוּמַי

.

קְרָאֵנִי בּוֹנֶה וָאֶבְנֶה סֻכַּת צַעַר בִּנְבָכִים

שָׁם הַזְּמַן אֵינוֹ מַרְדֶּה מַמְלָכוֹת

.

יְהִי רְצוֹנִי קָנֶה וַיִּתַּמֵּר לְמַעֲנֶה.

נִפְתָּל מִלְּפָנֶיךָ הַגּוּף, הָרוּחַ זְקוּקָה לְרֶצֶף 

תְּנֵנִי מָקוֹם לְקֵן זִכָּרוֹן, הָרִיק הוּא עַתָּה מִשְׁפַּחְתִּי

.

אֶאֱרֹג שָׁרְשֵׁי אַלְמוֹן לְדֶלֶת וְלֹא, 

לֹא אֶקְבַּע פַּעֲמוֹן, מְבַקְּרֵי מִקְדָּשִׁי אֵינָם קְרוּאִים

.

אֶסְפֹּר כּוֹכָבִים בִּצְנֹח לֵב, אַקְשִׁיב לִפְנֵי שְׁנָתִי לִצְדָפוֹת,

סִפּוּרָן נִצְחִי וּפוֹתֵר חַלּוֹן

.

שְׁמֹר אוֹתִי, אֱלֹהַי, מֵרְעַב טוֹרְפַי, מִשִּׁכְחָה אֶסָּכֵר לְבַדִּי

.

הרוח מְשטָּה

מַפַּל חַרְצִיּוֹת מִתְנַהֵר אֵלַי בְּמִדְבָּרִיּוֹת הַקֶּרַח 

וָלֹא, 

מָה מַטֶּה בְּהוֹד דְּבָרוֹ אֶת שִׂימַת לִבִּי 

מִן הַדִּכּוּי, הַדִּין, הַדֹּפִי. 

.

קִרְבַת הַדָּם חַיָּה, מִתְבַּדֶּלֶת אֶל הַמֶּרְחָק,

הָאֱנוֹשִׁי לוֹקֶה בַּכְּפוֹר, מְבַקֵּשׁ מַסְוֶה לְדֹק הָעוֹר.

בְּזָכְרִי אֶת בֵּית הוֹרַי אֲנִי מַזְעִירָה רַעַד 

.

טוֹבְעָנִית אַדְמַת הָעֶצֶב, עֲגוּרִים חוֹלְפִים מִנֶּגֶד

אַפְרוֹנִיִּים, נוֹקְבִים בְּהוּמוֹר, בְּהִוָּעֲדוּת, 

בְּעֵרַת פֶּחָם עַל הַנּוֹצוֹת חוֹמֶקֶת מֵעַיִן. 

.

בְּמִדְבָּרִיּוֹת הַקֶּרַח מִתְנַהֵר אֵלַי מַפַּל חַרְצִיּוֹת. 

זָהֳרָה בַּטֶּבַע, אוֹתוֹתֶיהָ בַּמְּצִיאוּת

מֵחֲמַת הַיֹּפִי, הַיֹּפִי שִׁמְשִׁי  

עַל פָּנַי בְּהֶרֶף מִתְכָּרֵךְ מַבָּט.

.

הַדִּמְיוֹן אֲמִתִּי, אַנְטַרְקְטִיקָה, וְאַתְּ?

.

קְרָבוֹת אַיִן, אֵין אִישׁ שׁוֹכֵן בַּיַּבֶּשֶׁת שֶׁלִּי, 

רַק מִשְׁלָחוֹת בָּאוֹת וְעוֹזְבוֹת

.

לְאוֹר הַחֹרֶף, הֶחָפוּן בִּידֵיהֶן הוּא אוֹצָר.

.

ענת חנה לזרע היא משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עתון 77 בשנת 2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2017. ספרה השלישי "בידי מלאכי המים" ראה אור בהוצאת ספרי עתון 77 בפברואר 2023. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות 30, 82, ו-101 של המוסך.

.

אפרת בלום

אורז 

אֹרֶז עָדִיף לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּי כּוֹסוֹת, אִם כְּבָר מְכִינִים, 

אַתָּה אוֹמֵר, וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה מְדַבֵּר עַל פְּרֵדָה, 

כִּי כָּךְ נִשְׁמַעַת הִתְרוֹפְפוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם, מִלִּים פְּשׁוּטוֹת, 

כְּמוֹ חֲצָאִית קְצָרָה מִדַּי, שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת שֶׁל נְסִיגָה, 

כְּמוֹ יָדֶיךָ שֶׁאַתָּה פּוֹכֵר שׁוּב וָשׁוּב לְיַד הַכִּירַיִם וְרֵיחַ 

חֲרִיכָה נוֹבֵט בִּתְנוּעָתָן, רֵיחַ שִׁכְחָה וְטַעַם מַפְתְּחוֹת

בַּמִּטְבַּח הַמַּרְאֶה עַצְמוֹ פָּרוּד מֵאִתָּנוּ, נָקִי מִן הַבֵּרוּר, 

מִן הַהֶכְרֵחַ לִדְלוֹת זֵכֶר שָׁנִים אֲחֵרוֹת, שְׁהוּיוֹת יוֹתֵר, 

רָקַדְנוּ אָז רִקּוּד זָעִיר, אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים כְּמוֹ שְׁתֵּי דְּרָכִים עוֹקְפוֹת, 

הִצַּעְתָּ, כְּמוֹ שְׁנֵי עֵצִים מוּזָרִים בִּקְצֵה שְׂדֵרָה, 

הִצַּעְתִּי אֲנִי, כְּמוֹ יָם וְיַבָּשָׁה, הִסְכַּמְנוּ, אַךְ לֹא הִצְלַחְנוּ 

לְהַחְלִיט מִי מֵאִתָּנוּ הוּא הַתְּנוּעָה הַגַּלִּית הַשּׁוֹלַחַת אֶצְבָּעוֹת 

בְּגוּפוֹ שֶׁל הָאַחֵר הַמַּמְתִּין בְּהִשְׁתָּאוּת, בְּהַתְמָדָה, 

בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה, בַּבֹּקֶר קַמְנוּ וּפְנֵי שְׁנֵינוּ חֲרוּצִים 

בְּקִמְטֵי הַסָּדִין, שְׂעָרֵנוּ פָּרוּעַ כְּמוֹ חֹמֶר הַשּׁוֹאֵף, 

וְלֹא מַגִּיעַ, אֶל הַצּוּרָה, הִסְבַּרְתִּי לְךָ שֶׁאוֹתִי צָרִיךְ לִרְצוֹת 

כְּמוֹ שֶׁרוֹצִים יֶלֶד וְלֹא הִתַּרְתִּי לְךָ עוֹד אֶת הַדְּמָמָה, 

הִכְרַחְתִּי אוֹתְךָ הַחוּצָה מִתּוֹךְ הוֹרֶיךָ, מִתּוֹךְ יַלְדוּתְךָ, 

מִתּוֹךְ הָרְחוֹבוֹת הָרָאשִׁיִּים שֶׁל שְׁתִיקָתְךָ, וְאַתָּה 

חִיַּכְתָּ, הָיְתָה זוֹ הַצְּעָקָה הַיְּחִידָה שֶׁצָּעַקְתָּ מֵעוֹדְךָ, 

וּמֵאַחֲרֵי הַמַּרְאָה שֶׁמִּמֶּנָּה נִבְּטוּ אֵלַי פָּנַי 

פָּנִיתָ לְכָאן וּלְכָאן וּלְכָאן עֵת אֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי, יוֹדַעַת 

רַק אֶת הַדָּבָר הָאֶחָד שֶׁלִּשְׁנֵינוּ, דְּבֵקָה בְּךָ וּבַחֲדָרֶיךָ 

וּבְקוֹלְךָ שֶׁשָּׁמַעְתִּי דֶּרֶךְ מִלּוֹת אֶתְמוֹל, הָיִינוּ 

שְׁנֵי עֵצִים מוּזָרִים אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה, צַמָּרוֹת וְשָׁרָשִׁים, 

אוּלַי הָיִינוּ גַּם שְׁתֵּי כּוֹסוֹת אֹרֶז, 

אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא

.

ארבעים ושבע

אֶת הַשִּׁיר, יָשָׁר וְזֶהוּ. לָצוּד אֶת הַשָּׁעָה הַזֹּאת 

וּלְשַׁחְרֵר מֵאֲחִיזָה זְמַן שֶׁנִּלְכַּד כְּמוֹ חִפּוּשִׁית בְּתוֹךְ שְׂרָף. כְּמוֹ הַגּוּף 

בְּתוֹךְ בְּגָדִים קְטַנִּים מִמִּדּוֹתָיו. לֹא לָתֵת לְעֶצֶב יָשָׁן (הַשֵּׂעָר.

נָשִׁים בָּרְחוֹב הָיוּ עוֹצְרוֹת לִשְׁאֹל אֵיזֶה גָּוֶן) לְהַסְתִּיר עֶצֶב חָדָשׁ הַמַּבְשִׁיל

מוּל מַרְאֵה גַּבָּה שְׂמָאלִית מְדֻלְדֶּלֶת. כֵּן, בְּכָל רֶגַע לְהַתְחִיל, 

לֹא לְהַמְשִׁיךְ דָּבָר (סַפָּר רָצָה דֻּגְמִית, שִׁשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים), בְּחִינַת: 

קְפִיצַת רֹאשׁ, צְאִי לָרְחוֹב, הַזְּמַן מֵת, הִנֵּה הַר. לַחְשֹׁב עַל עֲצִיצִים, עַל

חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים, עַל מִטְפָּחוֹת לְבָנוֹת, לְהַעֲבִיר חֲפָצִים

מִקֻּפְסָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְקֻפְסָאוֹת קְטַנּוֹת, לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר וּלְכַבּוֹת

.

לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר, לִמְחֹק שׁוּרוֹת עַל סָבָתִי (אֵיךְ הָיְתָה צוֹבַעַת אֶת גַּבּוֹתֶיהָ

בְּפָנִים מְהֻגָּנוֹת כְּמַחֲבַת), לִנְשֹׁךְ, לִנְשֹׁךְ אֶת הַלָּשׁוֹן (כְּמוֹ פִּלְפֵּל, כָּתַבְתִּי, 

הִיא רָצְתָה לִכְבֹּשׁ אֶת גּוּפָהּ כְּמוֹ פִּלְפֵּל בְּצִנְצֶנֶת), שְׁאִיפָה, נְשִׁיפָה, לְהִתְרוֹקֵן 

מִכָּל זֶה, לִתְלֹשׁ דַּף מִמַּחְבֶּרֶת וְלִכְתֹּב בִּכְתָב רָזֶה, לִרְאוֹת פְּרָחִים אֲדֻמִּים נִפְתָּחִים

בְּכַפּוֹ שֶׁל הָעֶצֶב, שִׁירָה בְּקֶצֶב 

צְלִיפָתוֹ שֶׁל הָרוֹבֶה:

.

(נִזְכֶּרֶת אֵיךְ פַּעַם שָׁלַחְתִּי שִׁירִים בְּנַעַל עָקֵב עִם אַבְזָם 

וְקִבַּלְתִּי תְּמוּרָתָם בַּדֹּאַר נַעֲלֵי תִּינוֹק. הִתְכּוֹפַפְתִּי וְלָקַחְתִּי 

מָה שֶׁיֵּשׁ.)

.

אפרת בלום היא ד״ר לספרות השוואתית. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים. ספרה "אקרוס/תיכון״ ראה אור בהוצאת כרמל.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת רות קרא-איוונוב קניאל, מרב זקס פורטל ויונתן ברג

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אזהרת מסע: במלאת עשרים שנה ל"בריחה" מאת אליס מונרו

שגב עמוסי

.

ההומניזם הליברלי, כפי שהתהווה במערב במאות השנים האחרונות, הגיש לנו, באריזת מתנה מרשרשת עם סרט מבריק, את עצמנו. רק אתם יודעים מה יש בפנים, הכריז בפנים כומסות סוד. רק אתם יכולים לפצח את האריזה הזאת. לא הדת, לא העם, לא המדינה, לא העיר, לא השכונה, וכמובן לא אבא ואמא, הו, רק לא שני היצורים המפוקפקים האלו, הם החשודים המיידיים, הם יעשו הכול כדי לחבל במסע שלכם לפענוח החידה, המסע שמתחיל עכשיו, שהתחיל מזמן, שימשיך תמיד. היום, לקראת סוף הרבע הראשון של המאה ה־21, מוקפים בתוכניות ריאליטי, בערוצי יוטיוב של "משפיענים", בסיסמאות נבובות של גורואים ומאמנים, אנחנו מצויים בשלב הפרודי של אותו מהלך מהפכני, ואולי בשל כך קשה לנו להעריך את החידוש העצום שבו ואת החירות חסרת התקדים שנלוותה אליו.

קובץ הסיפורים בריחה, מפסגות יצירתה של אליס מונרו, הוא הרהור עמוק, נוקב ואפל על טיבו של אותו שחרור. ביקורות נפוצות על מצג השווא הליברלי מהדהדות בו לכל אורכו. הביקורת הצינית – האומנם השתחררנו? האם לא עברנו פשוט מכלוב אחד לאחר? הביקורת הספקנית – האם אפשר בכלל להשתחרר מעול המלכויות כולן? האין מדובר במשימה שנועדה לכישלון? הביקורת הפמיניסטית – האין זה בסופו של דבר פרויקט גברי מעיקרו? האומנם לא נותרו מחסומים שקופים עבור נשים בדרך אל השחרור המיוחל? אבל המנוע הסיפורי של מונרו חורג מכל דיון תיאורטי על האפשרות לחירות ומכל ביקורת פמיניסטית מוצדקת. מונרו חותרת תחת הרעיון התרבותי המכונן שלנו – שחרור מכבלי החברה בדרך למציאת העצמי האמיתי – בעיקר בעזרתן של שאלות ארציות הרבה יותר: איך אפשר לחיות את זה? איך לא לקרוס אל מול שפע האפשרויות? איך אפשר להמציא את עצמךְ מחדש כשאת עצמךְ עכשיו? איך להתנהל, דקה־דקה, בתוך עולם שמאפשר להפנות עורף להכול, כל הזמן? מה המחיר – הנפשי, הרגשי – של הפניית העורף הזאת? איך אפשר להביט לאחור לעת זקנה על כל מה שקרה בלי להשתגע, שהרי לכאורה הכול היה אפשרי בכל רגע נתון?

קרלה, גיבורת הסיפור שהקובץ קרוי על שמו, צעירה קנדית מגושמת וטובת לב מעיירה קטנה במחוז אונטריו, בורחת בוקר בהיר אחד מביתה, מהוריה, כדי לחיות עם מורה הרכיבה הכובש וחם המזג שלה. הפתק שהיא משאירה על שולחן חדרה כאילו נלקח מן המדריך לליברל המתחיל: "תמיד הרגשתי צורך בחיים יותר אותנטיים. אני יודעת שאני לא יכולה לצפות שתבינו את זה" (עמ' 50). המיאוס הבריא והמדוקדק שהיא חשה כלפי מה שהיא מותירה מאחור לא הותיר לה ברירה – "היא תיעבה את הוריה, את ביתם, את החצר האחורית שלהם, את אלבומי התמונות שלהם, חופשותיהם, מעבד המזון שלהם" (שם), והרשימה מתארכת. קטלוג בורגנות עבה שסוגר על נשמתה ומדרבן אותה לדהור, להשתחרר, להימלט מן הבעל־ביתיות המנוונת אל עבר המרחבים הפתוחים. 

אבל לא זה הסיפור שמונרו מבקשת לספר לנו כאן. את סיפור השתחררותה של קרלה אנחנו פוגשים כמעט בסוגריים, כהיזכרות שלה בעת שהיא בעיצומה של בריחה אחרת, בריחה מאותו מאמן רכיבה שסחף אותה אל בריחתה הראשונה. המאמן, קלרק, התגלה כבחור קודר, נוטה להתפרצויות ולהאשמות שווא, הממרר את חייה ומצר את צעדיה. היא מוצאת את עצמה כלואה, מטפורית, בקרוון הקטן שלהם הממוקם בשטח סְפָר מבודד, משוועת להיחלץ מנוכחותו המכבידה והמקטינה של קלרק, אך ללא יכולת נפשית או כלכלית־תעסוקתית לעשות כן. 

סיפור בריחתה השני של קרלה מתנהל גם הוא לפי כללי הטקס הליברלי – שוב האני הפנימי המשווע להימלט מכבלי החברה, במקרה הזה מכבלי הזוגיות והגבריות הרעילה. הפעם, בשל חוסר האונים הנפשי והכלכלי של קרלה, הבריחה מסתייעת בהדרכתה של נותנת חסות, שכנה של קרלה וקלרק בשם סילביה, אישה בשנות החמישים לחייה שהתאלמנה לאחרונה. קרלה ניקתה בעבר את ביתה של סילביה כהשלמת הכנסה בתקופות שבהן לא פקדו את החווה שלה ושל קלרק מספיק תלמידים. כעת מופיעה קרלה על סף דלתה של סילביה לאחר ריב אחד יותר מדי עם קלרק, רטובה מן הגשם, סוערת ואדומת לחיים, ומתחילה לבכות ולגולל בפני סילביה את נסיבות חיי הזוגיות האומללים שלה:

"הוא פגע בך, קרלה?"

לא. הוא לא פגע בה פיזית. אבל הוא שונא אותה. הוא בז לה. הוא לא יכול לסבול שהיא בוכה, והיא לא יכולה להתאפק מלבכות מפני שהוא כל כך כועס.

היא לא יודעת מה לעשות. 

"אולי את דווקא כן יודעת מה לעשות", אמרה סילביה. 

"לברוח? הייתי בורחת אם הייתי יכולה." קרלה התחילה שוב ליילל. "מה לא הייתי נותנת כדי לברוח. אני לא יכולה. אין לי כסף. אין לי שום מקום ללכת אליו בעולם הזה." (עמ' 41-40)

אבל יש לה. קרלה מצמחת עמוד שדרה לנגד עינינו וסוללת לעצמה, תוך כדי שיחה עם סילביה, דרך חדשה ומבטיחה – היא תהיה מדריכת רכיבה בטורונטו. יש לה ניסיון. יש לה מוטיבציה. היא דרוכה ומוכנה לאתגר. סילביה מסדרת עבורה חדר בבית של חברתה בעיר ומבטיחה לתמוך בה כלכלית עד שתמצא עבודה. היא תספק לה בגדים כדי שלא תצטרך לחזור לקרוון ולהתעמת עם קלרק. האוטובוס לטורונטו יוצא בקרוב. הפתרון כמעט פלאי, ועם זאת כה הגיוני, כה ראוי. אנו נושמים לרווחה אחרי התלאות שעברנו עם קרלה – תחושת המחנק שלה בקרוון, הריב הנורא עם קלרק (שקצרה היריעה כאן מלהיכנס לפרטיו המרתקים בפני עצמם), בריחתה של קרלה בדמעות החוצה, ריצתה בגשם, לסילביה, הווידוי הספונטני, וכעת עמוד השדרה החדש של קרלה, התושייה הלוגיסטית והנדיבות של סילביה, התזמור המשכנע של מוצא מהסבך. הקוראים מריעים לסילביה ולקרלה מהיציע – כן, לברוח! כן, שחרור מקלרק האיום, הגשמה עצמית בטורונטו, אל תביטי לאחור, קרלה! הכול כאן נכון, כמעט נכון מדי. כל הכוכבים מסתדרים לנגד עינינו. קרלה כבר באוטובוס. הוא מתחיל לנסוע. אבל יש עוד יותר מדי עמודים בסיפור הזה:

היא התחילה לחשוב על טורונטו, על הצעדים הראשונים שלפניה. … היא לא היתה מסוגלת לתאר לעצמה את זה. לראות את עצמה נוסעת ברכבת התחתית או החשמלית, מטפלת בסוסים חדשים, מדברת אל אנשים חדשים, חיה מדי יום בין המוני אנשים שאינם קלרק. 

חיים, מקומות, שנבחרו בדיוק בגלל הסיבה הזאת – שלא יכילו את קלרק.

הדבר המוזר והנורא שהלך והתבהר לה בעניין העולם העתידי הזה, כפי שציירה לה אותו עכשיו, הוא שהיא לא תהיה קיימת בו. היא רק תשוטט, ותפתח את פיה ותדבר, ותעשה את זה ואת זה. היא לא באמת תהיה שם. 

…

עכשיו, כשהיא בורחת ממנו, לקלרק עדיין היה מקום בחייה, אבל כשתגמור לברוח, כשפשוט תמשיך בחייה, במה תמלא את מקומו? מה עוד, מי עוד, יוכל אי־פעם להיות אתגר מוחשי כל כך?

…

קרלה, נכונה לסכן את חייה, משכה את גופה הענק, את איברי הברזל שלה, קדימה. היא מעדה, היא צעקה, "תוריד אותי" (עמ' 52-51). 

זהו רגע מזעזע עבור הקוראים, רגע מכונן בסיפור ובקובץ כולו, ורגע של הצהרת כוונות של מונרו – זה לא מה שחשבתם. שום דבר חשוב לא יכול להיות פשוט עד כדי כך. קרלה חוזרת לקלרק חפוית ראש. הקוראים נזעקים מתנומתם על זרי הדפנה. אין התרה. התפתחות נוספת ומבעיתה בסוף הסיפור, שלא תפורט כאן, יכולה לזכות בכינוי אנטי־התרה. סיבוב הפרסה של קרלה – "בוא לקחת אותי. בבקשה. בוא לקחת אותי" (עמ' 53), היא מבקשת לחרדתנו מקלרק בשיחת טלפון בהולה אחרי הירידה מהאוטובוס – הוא כה מפתיע, כה מהמם, כה נורא, ותובע מאיתנו פרשנות. 

מונרו לא מציעה פרשנות אחת ברורה, אלא רבות מרומזות, קדרה שמערבלת נירוזות, גחמות, קיבעונות ואינטרסים: קריאה זהירה של השיחה בין סילביה לקרלה יכולה להראות שסילביה למעשה מתזמרת את רעיון הבריחה והחיים החדשים בטורונטו, ונוטעת בקרלה תחושה כוזבת שהיא, קרלה, יוזמת הכול בעצמה; סילביה פיתחה עוד לפני כן רגשות ארוטיים חריפים כלפי קרלה, שמותמרים כאן למעין חסות הורית עודפת בהתאמה; הכול קורה מהר מדי, ללא הכנה נפשית נאותה של קרלה, ללא יכולת לעבד את המשמעות החותכת של הדברים, ומכאן הקריסה; ומלבד זאת, קרלה היא צעירה מהוססת ותמימה שעדיין אינה מסוגלת לנווט את חייה בכוחות עצמה – את בריחתה הקודמת, הנועזת לכאורה, מביתה, אפשר לקרוא גם כהחלפת אפוטרופוסים, מחיק הוריה היישר לזרועותיו של קלרק.

וכן – קלרק. קלרק הוא המקום שבו הרהורה החתרני של מונרו על הצורך שלנו בשחרור מגיע לתהומותיו האפלות ביותר. מהו תפקידו של קלרק בחייה של קרלה? אילו צרכים הוא ממלא? את מי הוא מגלם שם? את מי היא מגלמת כשהיא איתו? מה נותר ממנה בלעדיו? מונרו בוזקת אפשרויות אך לא סוגרת את הפער הזה, משאירה אותו תלוי באוויר, אות קין על קרלה ומיד אות קין גם עלינו, כי טבענו אות קין על קרלה. נכעס, נרקע ברגלינו, אבל קרלה חוזרת אל קלרק לבדה, ועוד בסיוע התפלפלויות ליברליות למהדרין – היא חוזרת אליו כי היא לא מכירה את עצמה בלעדיו, היא חוזרת אליו כדי להיות היא עצמה. ועכשיו התכבדו והתווכחו איתה, תסבירו לה מי היא, ותגלו שאתם במקום שלא חשבתם שתהיו בו, עושים דברים שנוגדים לחלוטין את הערכים הנשגבים ביותר שלכם. 

והן ממשיכות לעלות על אוטובוסים, רכבות ומטוסים בסיפורים הבאים כדי לברוח הרחק – צעירה מבריקה המצויה במסלול אקדמי של לימודים קלאסיים בוונקובר פוגשת במקרה אדם כריזמטי ומרתק, דייג מלומד בעל פילוסופיית חיים ייחודית, ועוברת לגור איתו בכפר מרוחק בחוף המערבי של קנדה; צעירה מבריקה אחרת מצטרפת לכת השוללת את ערכי המערב הצרכני ורודף הקניין, ומתנתקת לשם כך מאִמה – הצעירה מן הסיפור הקודם – שנותרת שבורה ומנסה בכפייתיות להבין מה השתבש; מלצרית צעירה מתארסת מכוח האינרציה והשעמום לבחור חביב ונטול מעוף, רוקמת יחסים קרובים עם משפחתו ומצפה לעתיד עיירתי מהוגן, עד שמפגש עם אחיו של הארוס, אלכוהוליסט ניהיליסט, מערער אותה לחלוטין ומוציא את שניהם למסע הזייתי המסתיים בטרגדיה; צעירה ממגנטת ואינטלקטואל חלוש וחולני פורצים החוצה מעיירה משמימה בהסתמך על יכולתם להתפרנס מכוחותיה העל־טבעיים של האישה, ומתדרדרים לחיי נוכלות וניוול. כל בריחה כזאת, כל השתחררות כזאת מכוח הלפיתה העיירתי, התעסוקתי, המשפחתי, היא כמעט מתבקשת. הישארות ללא ניסיון לטלטל את הספינה ולשנות את כיוונה נדמית, במקרה של הדמויות הספציפיות האלו, למוות בחיים, לכפירה בצו פנימי הגוזר עליהן אוטונומיה. אך מונרו לא רק נסחפת אחרי דמויותיה המשתוקקות, אלא גם צוללת למנגנונים הנפשיים ולאינטרסים המפוקפקים שלהן ושל הסובבים אותן, ומפנה את הזרקור לנותרים מאחור ולהשלכות הבלתי נמנעות שמתלוות לכל סטייה הרואית שכזאת – הרואית ללא מירכאות – מן התלם. 

בשלב מסוים התחלתי לכעוס על מונרו. מבין הדפים עלתה לנגד עיניי דמות של צופֶה מהצד, קיביצר מדושן עונג, לא בלתי מזוקן, מצקצק, מוכיח, לא מסווה את סיפוקו והנאתו מתלאות הדמויות, ממגוון האפשרויות לסבול ולגרום סבל לאחרים בשל בחירותינו – "נו, אז זה טוב מה שעשתה זאת שברחה מהבית עם הבחור הצעיר והסוסים? עכשיו כבר לברוח ממנו היא לא יכולה, כי לאן היא תלך? וזאת שברחה עם הדייג לכפר, ככה לעשות לאבא ואמא שמגדלים אותךְ? בשביל זה הם חינכו והאכילו ושלחו אותה ללימודים? ואחר כך אפשר להתפלא שהבת שלךְ עושה לךְ את אותו הדבר? ואת כל זה עוד כותבת אחת משלכם!" 

ובכל זאת, מונרו מספקת לנו שתי נחמות שיכולות לשמש תשובות, גם אם לא נחרצות, למצקצקים שבתוכנו. הראשונה היא הפרספקטיבה של גיל הזקנה על האירועים. מרבית הסיפורים בקובץ – כמו גם סיפורים בקבצים אחרים של מונרו – נחתמים בפרק המתרחש אחרי ככלות הכול, בגיל מבוגר, על סף הזקנה. פרקים אלו כוללים מבט רטרוספקטיבי על אירועי מפתח בעלילה שהתרחשו לרוב בשנות העשרים של הגיבורה. במפתיע או לא במפתיע, הנשים הזקנות המסתכלות אחורה על חייהן ובחירותיהן אינן קודחות מתסריטי "מה היה קורה אילו", אינן מכות על חטא, אלא מגיעות לפיוס מסוים, גם אם לא חף מתוגה, עם האופן שבו התגלגלו הדברים. הזמן שעבר חרץ את התלם המיוחד, המפותל והמצולק שלהן, והן מצליחות להביט בריחוק אירוני על מה שנדמה, בעת שממש קרה ורטט בעולמן הקודם, גורלי ומכריע. אפילו כשאחת הדמויות מגלה בתור אישה מבוגרת כי אי־הבנה בלתי סבירה בעליל, כמעט קומית, גדעה סיפור אהבה שלה באיבו לפני עשרות שנים, היא מצליחה לחוש, לצד הלם ותסכול, גם הכרת תודה על גילוי אותו תעתוע של הגורל, "הגילוי שמשאיר את הכול שלם, ממש עד רגע ההתערבות הנמהרת. הגילוי שמשאיר אותך זועם, אך מחומם ממרחק הזמן, חף מבושה" (עמ' 283). הזעם והתסכול הם מקומיים ותחומים. חייה בתור אישה מבוגרת, כפי שהם מתוארים לפני הגילוי המטלטל, יציבים, מיוחדים ומהנים בדרכם. היא תעמוד בכך. 

הנחמה השנייה שמונרו מעניקה לנו היא אותם רגעי חסד מעוררים, מלאי חיוניות, שבהם הדמויות מקבלות את החלטותיהן הרות הגורל לברוח, להשתחרר, לצאת, לסטות. לעיתים אלו רגעים של אושר פשוט, בלתי אמצעי, כמו זה של קרלה כשברחה מבית הוריה עם קלרק: "והיא פיזמה לה את השיר כשהפליגו לדרכם בטנדר המקרקש, She’s leaving home, bye-bye. עכשיו זכרה איך השמש זרחה מאחוריהם, איך הביטה בידיו של קלרק על הההגה … ושאפה אל ריאותיה את הריח של חלל הטנדר, ריח שמן ומתכת, כלים וחוות סוסים" (עמ' 50). לעיתים אלו רגעים של היסחפות, התמסרות, אופוריה, רגעים של התגלות רוחנית, רליגיוזית, ואין פלא – באותם רגעים מתממש הציווי האידאולוגי האולטימטיבי של תקופתנו, והגבול בין אידאולוגיה לדת ופולחן הוא דק משאנו נוטים להניח. כך, למשל, מגיבה גיבורת אחד הסיפורים למראה הגבר שהיא רוצה בו, אחרי שהצליחה לנווט ולהגיע בדרך לא דרך, ובניגוד לכל מסלול חייה, אל ביתו הנידח, כדי להפתיעו שם: "היא מרגישה שהיא נופלת שדודה, מכף רגל ועד ראש, שהקלה מציפה אותה, שאושר מסתער עליה. כמה זה מפליא. כמה דק הגבול בין זה ובין דכדוך" (עמ' 102); וכך מגיבה גיבורה אחרת לשאלה "לא רצית הביתה, נכון?", שאלה פרוגרמטית לספר הזה שמפנה אליה גבר שפגשה לראשונה רק שעה לפני כן, שאלה שמופנית אליה בשביל לנתק אותה מכל המוכר לה, הצעה לצאת למסע שאין ממנו דרך חזרה אל מציאות חייה: "'נכון,' אמרה גרייס, כאילו ראתה את המילה כתובה מול עיניה, על הקיר. כאילו היא עוברת בדיקת ראייה. […] אדוות הסכמה פשוט פכפכה בגופה, וזכויותיהם של מי שנשארו מאחור בָּטלו בלי קושי" (עמ' 197). לרגע, רק לרגע, אפשר לשלוט בגורל, ללוש אותו, דווקא בהיסחפות, דווקא בהתמסרות, התמסרות אסורה וסוטה. וגם אם רגעים כאלו מביאים אחר כך לתגובות שרשרת לא לגמרי רצויות, בלשון המעטה, אלו רגעים שרק עבורם, אולי, היה שווה לצאת למסע הזה מלכתחילה.

.

שגב עמוסי, בוגר תואר שני בספרות. פרסם סיפורים קצרים בכתבי עת שונים. תרגם לאחרונה מיידיש את מכתבי משפחתו של אבות ישורון שהופיעו בספר "ובו מכתב האם" (הקיבוץ המאוחד) בעריכת יעקב הרשקוביץ.

.

אליס מונרו, בריחה, מחברות לספרות, 2008 [2004]. מאנגלית: עדה פלדור

.

» במדור רשימה בגיליון הקודם של המוסך: דניאל פידלמן על ג׳. ר. ר. טולקין במלאת חמישים שנה למותו

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אפריקה, זיכרונות

שי שניידר־אֵילַת

.

1

קוֹמַת מַרְתֵּף, שֵׁרוּתֵי בָּנוֹת, שׁוּרַת כִּיּוֹרִים לַחִים,

שִׂמְלַת בֵּית סֵפֶר מְדוּדָה עַד אַחֲרֵי בִּרְכַּי, עֵינַי 

בְּעַלְוָה רְטוּבָה שֶׁל עֵץ זָר, רוֹטֵט בְּחַלּוֹן צַר

מְסֹרָג. שָׁם שׁוֹטְפִים אוֹתִי לָרִאשׁוֹנָה 

מָה שֶׁאֶלְמַד לְכַנּוֹת כִּסּוּפִים

.

2

רֹאשׁ חֲזִיר מֻנָּח עַל מַדְרֵגוֹת בִּנְיָן, 

הֵיכָן שֶׁאָבִי עוֹלֶה מִידֵי בֹּקֶר לַמִּשְׂרָד. 

הוּא מְתֹעָד בָּעִתּוֹן, הָרֹאשׁ: חָטְמוֹ, 

עֵינָיו. בְּכָל אַחַת מֵאוֹזְנָיו חָרוּט צְלַב 

קֶרֶס. אָבא שָׁב מֵהָעֲבוֹדָה מֻקְדָּם, 

תִּיקוֹ תָּלוּי עַל וָו בִּמְעֻקָּם כְּשֶׁאֲנִי

חוֹזֶרֶת מִבֵּית הַסֵּפֶר 

.

3

יְסוֹדִי יְהוּדִי. בַּת הַשָּׁלִיחַ. תִּלְבֹּשֶׁת 

אֲחִידָה. שִׂמְלָה מְדוּדָה עַד אַחֲרֵי 

בִּרְכַּי. עַל כִּיס הֶחָזֶה רְקוּמָה מְנוֹרָה. 

כְּשֶׁנּוֹפֵל לִי סֵפֶר תּוֹרָה אֲנִי מְנַשֶּׁקֶת. 

כַּפּוֹתַי בְּנַעֲלֵי בֻּבָּה מֻבְרָחוֹת בְּאַבְזַם

.

4

מוֹרֶה פְּרָטִי מַקְפִּיד לִנְעֹל אֶת הַדֶּלֶת. 

אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת. אוֹתִיּוֹת זָרוֹת. בַּחַלּוֹן

עֵץ פֵּרוֹת מְשֻׁנִּים. דְּרוֹם אַפְרִיקָה,

אַפַּרְטְהַיְד, שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים. בְּסִפְרוֹן 

קְרִיאָה מְצֻיָּרִים שְׁלוֹשָׁה חֲזִירוֹנִים. 

אֶחָד מֵהֶם מְחַלֵּל בְּחָלִיל

.

5

הבַּיִת מֻקָּף לְבֵנִים. מִשְׂחָק בֶּחָצֵר 

עִם בַּת שְׁכֵנִים. שִׁבְרֵי אַנְגְּלִית. 

אָבִיךְ בָּהִיר הִיא אוֹמֶרֶת. אִמֵּךְ 

נִרְאֵית צִבְעוֹנִית 

.

6

אֲנִי חוֹלָה. אִמָּא לוֹקַחַת אוֹתִי 

לִקְנִיּוֹת. אָסוּר לַעֲזֹב אֶת יָדָהּ. 

נִגְרֶרֶת לְצִדָּהּ. זָר תּוֹפֵס וּמוֹשְׁכֵנִי. 

מְבַקֵּשׁ לְנַתְּקֵנִי, לָקַחַת אֵלָיו. 

קוֹרֵא יַלְדָּתִי, מוֹשֵׁךְ, וַאֲנִי בְּיָדָיו.

רָץ וְיָדוֹ בְּיָדִי. נִפְרֶדֶת מִגּוּף 

.

בָּרְחוֹב הַצָּפוּף אִמִּי. דּוֹלֶקֶת 

אַחֲרֵינוּ, זוֹעֶקֶת עֶזְרָה. אִישׁ 

מִשְׁטָרָה מַשִּׂיג אוֹתָנוּ 

.

7

יָלַדְתִּי, קָרָא. עַכְשָׁו מוּטָל. מִישֶׁהוּ 

אוֹמֵר: מֻגְבָּל. אוֹ שִׁכּוֹר. אֶגְרוֹף לָבָן 

בְּרֹאשׁוֹ הַשָּׁחֹר. דָּמוֹ נִגָּר. מַגִּישִׁים 

לִי מַיִם מֻמְתָּקִים בְּסֻכָּר. שֶׁאֶרְגַּע

.

8

טִיּוּל מִשְׁפָּחָה, גְּדַת אֲגַם. הִיפּוֹפּוֹטָם 

עוֹלֶה מִתּוֹכוֹ, נוֹפְשִׁים נִנְעָלִים בְּרִכְבָּם. 

מַבִּיטִים מֵחַלּוֹן בִּבְשָׂרָם הַנִּשְׂרָף, אֲרוּחָה 

חֲרוּכָה. סוּס הַיְּאוֹר מְרַחְרֵחַ, שָׁב 

וְנִמְחָה בְּמַיִם 

.

9

אוֹלִיב מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֵינוּ. שׁוֹאֶבֶת 

אָבָק. מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת סִיר הַמָּרָק, 

מְלַמֶּדֶת לִסְפֹּר בִּשְׂפָתָהּ. הַסִּינָר 

הַקָּשׁוּר סְבִיב שִׂמְלָתָהּ תָּמִיד לָבָן. 

אוֹלִיב גָּרָה בְּקוֹמַת מַרְתֵּף, בַּמַּחְסָן, 

לְצַד מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה

.

10

הַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת: הִיא לֹא מְנַסָּה.

יוֹצֵאת מִשִּׁעוּר, מִתְּפִלָּה, לֹא חוֹזֶרֶת. 

בַּת שָׁלִיחַ מְאַחֶרֶת, פַּעַם מָצָאנוּ אוֹתָהּ 

בַּמַּרְתֵּף. נְעוּצָה בַּחַלּוֹן 

.

בְּבֶגֶד יָם אֲנִי תּוֹלֶשֶׁת תִּלְיוֹן 

מִצַּוָּארִי. בִּצְלִילָה מַפִּילָה מָגֵן דָּוִד 

אֶל אוֹקְיָינוֹס הוֹדִי.  גַּלִּים בָּאִים 

וְשׁוֹטְפִים. מִתַּחַת לַמַּיִם שׁוּב  –

מָה שֶׁאֶלְמַד לְכַנּוֹת כִּסּוּפִים. 

.

שי שניידר־אֵילַת היא משוררת. ספריה: "הוא היה כאן אני בטוחה בזה" (הליקון־אפיק), זכה בפרס הליקון ע"ש רמי דיצני 2019. "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" (מוסד ביאליק, סדרת כבר), זכה בציון לשבח מפרס רעיית הנשיא ע"ש גרדנר סימון 2023. ספרה השלישי יראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, בסדרת כבר לשירה.

.

» במדור ארוכים בגיליון הקודם של המוסך: שירים מתוך 'ספר שכחה וגאולה' מאת רות פוירשטיין, שיראה אור בקרוב

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שני קטעים מתוך "חקיין הקולות" מאת תומס ברנהרד

מגרמנית: טלי קונס

.

פחד

ביוני בשנה שעברה הועמד לדין אדם אחד מחבל טירול, שהואשם ברצח תלמיד בית ספר מאִימְסְט ונידון למאסר עולם. הטירולי, סַדָּר דפוס במקצועו, המועסק זה שלושה עשורים בבית דפוס באינסברוק לשביעות רצונו המלאה של בעל המקום, טען להגנתו שנתקף פחד מפני תלמיד בית הספר מאימסט, אלא שאיש מן המושבעים לא האמין לו, שכן סדר הדפוס – שבאמת היה יליד העיר שוואץ שבטירול, ואביו היה ראש גילדת הקצבים הטירולים בטירול, אדם נכבד ביותר – התנשא לגובה מטר תשעים והיה מסוגל, בכך השתכנעו המושבעים בקלות, להרים כדור ברזל יצוק במשקל מאה וחמישים קילוגרם לגובה שני מטרים בלי להיכשל. הטירולי הכה למוות את תלמיד בית הספר מאימסט בעזרת מה שמכונה "פטיש נפחים". 

.

הוצאת דיבה

שני פילוסופים, שמספר החיבורים שפורסמו עליהם היה גדול יותר ממספר החיבורים שפרסמו בעצמם, ושיום אחד, אחרי שלא ראו זה את זה עשרות שנים, שבו ונפגשו דווקא בבית המגורים של גתה בוויימר, שאליו נסעו – כל אחד מיוזמתו שלו, כמובן, ומן הכיוון ההפוך – אך ורק כדי להיטיב להכיר את אורחות חייו של גתה, נסיעה שהערימה על השניים קשיים רבים לאין ערוך מאחר שהיה חורף ולפיכך קר ממש, אותם שניים השמיעו אפוא זה באוזני זה במהלך ההתראות הלא־צפויה, שהייתה לאמיתו של דבר מביכה בשביל שניהם, מילות הערכה והערצה הדדיות ואף הכריזו מייד שברגע שישובו לביתם יתעמקו זה בחיבוריו של זה במלוא העיון הראוי להם. אולם כאשר אמר האחד שידווח בעיתון שלדעתו הוא הטוב ביותר על המפגש בבית גתה בוויימר, בצורת רשימה פילוסופית, כמובן, התקומם מייד האחר וכינה את כוונת עמיתו הוצאת דיבה.

.

תומס ברנהרד (1989-1931) היה מחזאי וסופר אוסטרי. בין ספריו שתורגמו לעברית: "אחיינו של ויטגנשטיין" (עם עובד, 1996. מגרמנית: נילי מירסקי), "לחטוב עצים" (בבל, 2018. מגרמנית: רחל בר־חיים); "כן" (ספריית רות, 2022. מגרמנית: טלי קונס). הספר "חקיין הקולות" עתיד לראות אור בהוצאת ספריית רות.

.

טלי קונס היא מתרגמת מגרמנית ועורכת. תרגומה האחרון לנובלה "כן" מאת תומס ברנהרד יצא לאור בהוצאת ספריית רות.

.

» במדור פרוזה מתורגמת בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת יודורה ולטי בתרגום רעות בן יעקב, עם אחרית דבר מאת המתרגמת

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן