ביקורת שירה | בקצה הילדות ניצב המוות

"המשוררת בוחרת שלא להתרכז בתיאור מצבה הרגשי מול האירועים, אלא בזיכרונות ממצבים קונקרטיים, ומותירה את הקוראת עם ההדף". ריקי כהן על "כאב מרחקים" מאת שרי שביט

אלה אמיתי סדובסקי, רגע מושלם, שמן על בד, 201X175 ס"מ, 2012

.

בקצה הילדות ניצב מוות: על "כאב מרחקים" מאת שרי שביט

ריקי כהן

.

"אני מנסה לכתוב את דרכי החוצה מן התבה הסגורה" (שרון אולדס, מתוך השיר "השטן אומר", קרקעית חיינו, אפיק–הליקון; תרגמה שירה סתיו).

התיבה הסגורה היא תיבת הילדות. שרי שביט אינה זקוקה לשטן, דמות מטונימית של אולדס, היא שוברת את המנעול של התיבה ומוצאת בה אקדח. בעליו היה אבא שלה שנפטר לפני שנים רבות, בקצה נעוריה, ונותר מוכר לה באופן חלקי ושבור. האקדח המתגלה הוא דרישת שלום וחתיכה בפאזל דמותו.

.

האקדח היה מונח

לֹא הִכַּרְתִּי אֶת אַבָּא. שָׁנִים

אַחֲרֵי שֶׁמֵּת מָצָאתִי אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁלּוֹ

בַּעֲלִיַּת הַגָּג שֶׁל דּוֹדָתִי הַמְּנוֹחָה.

מַדְרֵגוֹת הָעֵץ הוֹבִילוּ

אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה,

אֶל קֻפְסַת קַרְטוֹן יְשָׁנָה. לֹא מְדֻבָּר

בְּאוֹצָר גָּנוּז. הָאֶקְדָּח, קָרִיר, מְצֻפֶּה אָבָק,

חִכָּה בִּדְמָמָה. אִישׁ מֵאִתָּנוּ לא הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ,

לֹא לָחַץ עַל הַהֶדֶק תּוֹךְ כְּדֵי שִׁבְעָה. וְגַם אַחַר כָּךְ

הָאֶקְדָּח הָיָה מֻנָּח.

 

הֶחְזַרְתִּי אוֹתוֹ לַמִּשְׁטָרָה.

אֵינִי יוֹדַעַת אִם אַבָּא שָׁמַר אוֹתוֹ חָסוּי

אוֹ הָלַךְ אִתּוֹ בָּרְחוֹב חָשׂוּף

עַל חֲגוֹרָה. אִם יָרָה.

 

בַּלֵּילוֹת אֲנִי פּוֹשֶׁטֶת אֶת יָדִי.

בַּחשֶׁךְ הִיא נִרְאֵית חֲזָקָה.

 

תַּחַת צִפּוֹת הָאֵבֶל הַדַּקִּיקוֹת

אֲנִי מוֹתַחַת אֶצְבָּעוֹת וּמוֹדֶדֶת.

 

השיר הזה מוצב בתחילת הספר, בשער נפרד משלו. הוא משמש מעין מוטו לשאר הספר. שביט מותחת את אצבעותיה תחת ציפות האבל המכסות אותה באשר תלך והאצבעות כותבות זיכרון ילדות בשירה. השירים בספרה החדש, כאב מרחקים, הם ממוארים פואטיים הטעונים בקליעים אפקטיביים, אלא שפעולתם אינה הרסנית. הם אף עשויים לשמש פנסי דרך של תקווה. השירים צלולים במבטם לאחור, הולמים באינפורמציה המזעזעת שבהם אך נטולי רחמים עצמיים או כתבי אישום סנסציוניים. המשוררת מתבוננת לאחור אבל רגליה נעוצות בהווה, וממנו היא יכולה להיזכר באירועי הילדות על פורענותם.

.

יָרַדְנוּ בַּסֻּלָּם וְרַצְנוּ בְּלִי לַעְצֹר

אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וַאֲנִי

אֶל כָּל הַמָּוֶת שֶׁחִכָּה לִי.

 

(מתוך "ברית")

.

בקצה הילדות של שביט ניצב המוות המכונן את חייה הבוגרים. הוריה של שביט מתו בנעוריה, שניהם ממחלת הסרטן. תמונות הילדות שלה עזות, חושניות, ויש בהן איכות קולנועית ברורה (בתחילת דרכה למדה שביט קולנוע). כישרונה לספר סיפורים דומיננטי, והאיכות הפרוזאית המינימליסטית לצד הזיכרון שלה לפרטים, המצלם את העבר, יוצרים מעין אלבום תמונות בשירים. בשיר "משפחתי בגינה" היא אף מתמללת תמונה מאלבום מוחשי או דמיוני כזה.

.

משפחתי בגינה

אָבִי בְּכוֹבַע טֶמְבֶּל רוֹכֵן לִשְׁתֹּל

וְרָדִים בְּשַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק שְׁחֹרוֹת,

חִפּוּשִׁית יְרֻקָּה חוֹנָה לְצִדּוֹ, צְמִיגֶיהָ לְבָנִים מֵחָצָץ.

 

אֲנִי בַּת שָׁלשׁ, תַּלְתַּלִּים עַל רֹאשִׁי.

פָּנַי נְקִיִּים מִנְּמָשִׁים.

 

אִמּי בְּכַפְכַּפִּים, בְּגוּפִיָּה בְּלִי חָזִיָּה.

פָּנֶיהָ טְמוּנוֹת בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ בְּצֶבַע אֲדָמָה

שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים בְּעָרְפָּהּ.

 

מִי שֶׁלֹּא מַכִּיר אוֹתָנוּ לֹא יַבְחִין בְּעַצְבוּתָהּ.

 

הַשָּׁמַיִם נֶחְבָּאִים מֵאֲחוֹרֵי חֻרְשַׁת הָעֲטַלֵּפִים.

הָעֶרֶב מַתְחִיל לָרֶדֶת.

כֻּלָּנוּ מְחַכִּים.

.

המשוררת בוחרת שלא להתרכז בתיאור מצבה הרגשי מול האירועים, אלא בזיכרונות ממצבים קונקרטיים, ומותירה את הקוראת עם ההדף, ועם המאמץ התובעני לדמיין את כאב המרחקים. רק לאחר הקריאה בשירים החורכים של שביט אפשר לפענח את השם המרובד שנבחר לספר הזה, "כאב מרחקים": המרחקים שהתקיימו בינה לבין הוריה, המרחקים שגמעה מאז, המרחק הרגשי של השנים ומיומנות הכותבת שרכשה, שנדרשו לה כדי לתאר את העבר וחורבנו.

המיומנות הזו באה לידי ביטוי בחסכנות גם בטון שבו הדברים נמסרים, בריסון של המספרת בגוף ראשון, וגם בכלים האסתטיים והצורניים. שביט בחרה בדרך כלל להשאיר בחוץ את המטפורי, או את הדימוי המאלחש. היא נמנעת מבריחה אל הלשון המטשטשת את להבי הסכינים. לטעמי, זו בחירה אתית לא פחות מאסתטית, סירוב לכסות את הסימנים הכחולים בשמיכת המשי של השפה. הבחירה הזו מזכירה לי את ריימונד קארבר (שגם מוזכר באחד השירים בספר, "מה מרגיע אותך?"); האלימות הביוגרפית הופכת לתיאור כמעט רפורטאז'י, ספוג אירוניה, המחולל רגש עצום:

.

במסעדה

אִמָּא מַכִּירָה לִי אֶת הַמְּאַהֵב הֶחָדָשׁ

אֲנִי לוֹבֶשֶׁת גּוּפִיָּה וַחֲצָאִית יָפָה שֶׁל חַגִּים

מִתְחַכֶּכֶת בְּצִפּוּי הָעוֹר שֶׁל הַסַּפָּה

הַמְבּוּרְגֶּר וְצִ'יפְּס וּמְנַת יְלָדִים

הַמְּאַהֵב הֶחָדָשׁ מְעַשֵּׁן וּמִשְׁתַּעֵל

וְאִמָּא צוֹחֶקֶת

עַד שֶׁהַשֵּׁן הַפְּנִימִית מִתְגַּלָּה.

אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אַנְגְּלִית.

מַתְחִילָה לָשִׁיר בְּאַנְגְּלִית.

שִׁתְקִי,

אִמָּא פּוֹקֶדֶת

הֶחָבֵר הֶחָדָשׁ נִדְרָךְ

 

הַשּׁיִר

פּוֹרֵץ מִמֶּנִּי כְּמוֹ קוֹל צִפּוֹר שֶׁמָּעֲכוּ אוֹתָהּ, כְּמוֹ צַעֲצוּעַ

מְקֻלְקָל כְּמוֹ הַפְרָעַת חַשְׁמַל

דַּקָּה.

 

כְּשֶׁהַקִּנּוּחַ מַגִּיעַ, פָּנֶיהָ שֶׁל אִמָּא אֲדֻמּוֹת.

בַּלַּיְלָה, שְׁכוּבָה בַּמִּטָּה, אֲנִי חוֹטֶפֶת מַכּוֹת.

 

מסקרן לחשוב אם ואיך תיחקר יום אחד השאלה למה דווקא העת הזו מאופיינת – כך נדמה – בסיפורים אישיים רבים המספרים את צדדיה האפלים של הילדות. אלו מוצאים גם קוראים וקוראות רבים, ושיחה עזה מתנהלת בשדה התקשורתי וברשתות. איתם צצים גם מבקרים, בדרך כלל גברים, הטורחים לבטל את משקלם הספרותי של השירה הווידויית, של אוטוביוגרפיות וממוארים הרואים אור, במעין רפלקס קבוע שטיעוניו צפויים מראש.

כדי לקבוע ערך ספרותי על־זמני נדרשת פרספקטיבה. כאן, כעת, אני מבקשת להאיר את מסלולי ההיחלצות מהביוגרפי הקונקרטי ששביט פורשת בספר הזה – את שדות הכוח של המודעות, התשוקה והארוס, האהבה וכמובן היצירה והמילה. כל אלו באים לידי ביטוי בחלקו השני של הספר, בתיאור חייה הבוגרים; גם אז סובבים אותה דמויות הרפאים של הוריה, כמו שהיא מתארת בסופו של שיר על חתונתה, "שוב התחתנתי":

.

דּוֹדָתִי הַבְּרִיטִית הִתְקָרְבָה מִן הַבּוּפֶה

חֻלְצָתָהּ הַפִּרְחוֹנִית מְתוּחָה עַל שָׁדֶיהָ,

מִתַּחַת לְעֵינֶיהָ, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִתְפַּשְּׁטוּ אִיֵּי שֶׁמֶשׁ,

הַמָּוֶת הִתְיַשֵּׁב, עֵירֹם.

 

הֵם בָּאוּ וְהָלְכוּ. אָמְרָה, הַהוֹרִים הַמֵּתִים שֶׁלָּךְְ.

הֵגִיחוּ רַק לְרֶגַע כְּשֶׁעָמַדְתְּ תַּחַת הַחֻפָּה.

.

מסיבת החיים נמשכת, בהודו, בתל אביב, המשוררת כותבת שירים על מפיות ומתארת מפגשים מיניים בעזות ארוטית. בסופו של הספר היא מגיעה אל ההכרה בכך שהגבר המסוים הזה עשוי להיות בית, ומונה כמה סיבות טובות, למשל – "בִּגְלַל שֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת לְךָ עַל בֵּיתִי הַיָּשָׁן / עַל שִׂיחִים שֶׁפְּרָחִים אֲדֻמִּים הִתְפַּשְּׁטוּ בָּהֶם / עֲצוּמִים וּרְעִילִים" (מתוך "זבִגלל").

מכאן נפרש אופק של בית חדש, שבו יש דובדבנים והאהוב מחפש את הטמפרטורה הנכונה ומצהיר "עוד לא סיימתי איתך". ומה חשוב יותר בשמירה על הבית הזה ובריאותו מן הצו שהיא מנסחת לעצמה בסופו: "אַל תִּסְתּוֹבְבִי".

.

ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.

.

שרי שביט, "כאב מרחקים", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על ספרה של מרים גולן, "אל העיר קינה"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

יהודה עמיחי וירושלים האחרת

השיר "תיירים" מצייד את הקורא במצלמה המסתחררת בעיר, בזמן ובמרחב

יש שירים שנבנו סביב מוקד התרחשות אחד: סיטואציה, שיחה או תיאור שתקף למקום וזמן מסוימים, ויש כאלה המסתחררים בין אנשים, מקומות וזמנים באינטנסיביות. "תיירים" של יהודה עמיחי שייך ללא ספק לסוג השני.

בִּקּוּרֵי אֲבֵלִים הֵם עוֹרְכִים אֶצְלֵנוּ,

יוֹשְׁבִים בְּיָד וָשֵׁם, מַרְצִינִים לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

וְצוֹחֲקִים מֵאֲחוֹרֵי וִילוֹנוֹת כְּבֵדִים בְּחַדְרֵי מָלוֹן,

 

מִצְטַלְּמִים עִם מֵתִים חֲשׁוּבִים בְּקֶבֶר רָחֵל

וּבְקֶבֶר הֵרְצְל וּבְגִבְעַת הַתַּחְמשֶׁת,

בּוֹכִים עַל יְפִי גְּבוּרַת נְעָרֵינוּ

וְחוֹשְׁקִים בִּקְשִׁיחוּת נַעֲרוֹתֵינוּ

וְתוֹלִים אֶת תַּחְתּוֹנֵיהֶם

לְיִבּוּשׁ מָהִיר

בְּאַמְבַּטְיָה כְּחֻלָּה וְצוֹנֶנֶת.

 

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים

הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ

וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם

הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.

קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:

הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת

מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ

וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.

מגדל דוד. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990039998260205171

אומנם השיר כולו מתאר מצבים המתרחשים בירושלים, אך הרושם שהוא מותיר אינו אחיד: שלושת חלקי השיר מתארים תמונות שונות בתכלית המדלגות בין אתרים לנקודות מבט שונות בעיר ובין התבוננות מבחוץ למונולוג אישי.

הדילוג הזה מעורר בלבול קל בקריאה ראשונה, אך אם מביטים בשיר כמו דרך עדשת מצלמה, הבלבול נפתר, שכן המשחק בין ממדי הזמן, המרחב ונקודות המבט מעניק לשיר תנופה – ניתן לראות אותו ממש כאילו הוא סרט קצר שצולם במצלמת קולנוע המתקרבת ומתרחקת. בהתאם, שלושת חלקי השיר אינם נפרדים, אלא הם סצנות קולנועיות המורכבות מ"שוֹטים" נפרדים שמעברים חלקים ביניהם.

תיירים אנגליים בירושלים. צילום: בנו רותנברג. מס' מערכת: 997008137490105171

תנועת המצלמה עוברת לאורך השיר ונוסקת בהתחלה מלמעלה, ממבט מעוף הציפור; היא מקיפה את רחבת הכותל המערבי כולה על ההמונים המתגודדים בה ולבסוף נוחתת אל קלוז-אפּ קרוב במיוחד – פירות הנמצאים בסלו של הדובר. ההבדל החד בין תחילת השיר לסופו בא לידי ביטוי גם בממד הזמן, בסחרור של מעברי דורות: לעומת הכותל, שייעודו כחלק מחומת בית המקדש כבר נקבע לפני אלפי שנים, הפירות והירקות שבסל ממתינים להיאכל ולהתחסל בתוך שעות ספורות.

בחלקו הראשון של השיר ובחלקו השני אנחנו זוכים להיות עדים לסצנות המוניות באתרי תיירות פוטוגניים, אך גם להציץ בהיחבא לתוך חללים פרטיים. כאן נחשף ניגוד נוסף, הפעם של הבעת רגשות. הרגשות ה"מכובדים" שלכאורה מתלווים לכל אתר תיירותי דורשים הקפדה על רצינות. לעומת זאת, בחדר הפרטי התיירים מרשים לעצמם לצחוק ולהתנהג "כרגיל". ניהול מלאכותי זה של הרגש שונה לחלוטין מן הנינוחות של המרחב האישי שבו נמצא הדובר העוצר כדי לנוח בדרכו הביתה.

בחלק השני של השיר, כאשר ה"מצלמה" עוברת למדיום-שוֹט (צילום מטווח בינוני), היא קולטת ניגוד חד נוסף – מהוגנות מול עליבות. הווילונות המכובדים, היקרים והדיסקרטיים של חדרי המלון המסוגלים להשתיק קולות, ומולם בד התחתונים שכובס ומחפה על בושה פרטית.

התחתונים התלויים לייבוש נוטלים את עוקצם של המיתוסים הגדולים מהחיים שאותם התיירים מנסים לכפות הר כגיגית על תולדות העיר: השבחים ל"יפי גבורת נערינו" ו"קשיחות נערותינו" נשטפים בפשטות אל תוך הכיור.

צליינים בישראל. צילום: זאב אקרמן. מתוך אוסף דן הדני. מס' מערכת: 990040338800205171

נופך קומי-משהו מתקבל בחלק השלישי של ה"סרט", כאשר הדובר מכניס את עצמו לשיר – אדם נושא סלים החוזר מהשוק מיוגע, אנטיתזה לנופי התיירות המוסדרים. כשם שהאתרים ההיסטוריים הם נקודות ציון בזמן, כך האיש הוא נקודת ציון חשובה במרחב. אכן, אומר השיר, ישראל – וירושלים בפרט – היא מקום של אנשים המהלכים וחיים במקומות שנקשרו להם כתרים מיתיים, אך אין זו סיבה להתעלם מן האנשים עצמם, וחיי ההווה זורמים ללא התחשבות במה שהתרחש באותו אתר לפני מאות ואלפי שנים.

(מסֵפר אורחים של מלון קמיניץ בירושלים, בין השנים 1883-1920: "להר' ליפא קאמיניץ הנני מגיש תודתי לבעל הבית הנ"ל עבור השתדלותו לטובת האורחים הסרים אליו, הן בהחזקות הבית על חקר הטהרה והנקיות והן בהכנת המאכלים על חוקי הגאסטראנאם..". מאוסף הספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990000445160205171

בין לונג-שוט לקלוז-אפ

אם כך, מהו נושאו של השיר-סרט הזה? האם הוא עוסק בעיר הפיזית ירושלים? בזיכרון היסטורי המתעלם מן ההווה? ואולי בכלכלה תיירותית של התשלום לבית המלון אל מול מחירי הפירות והירקות בשוק? הוא ודאי עוסק בכל אלה ועוד, אבל לא פחות מהם – בהבדל התפיסות בין הלונג-שוט לבין הקלוז-אפ. הצילום העילי של המונים המבקרים בכותל מקבע את ההתייחסות המיתית אל המקום וגורע מן הראייה האנושית של פני אדם. בדומה, ההשקפה ממעוף הציפור על מצודת דוד (מגדל דוד בשמה האחר) מעלימה את העובדה שבמָקום יש מדרגות שתושבי האזור יכולים לנוח עליהן. בקצרה, האתרים אינם רק "גלויות נוף", אלא גם מקום שבו מתקיימים האדם וצרכיו היום. מבחינה זו, השיר משלב יפה צורה ותוכן: הוא נע בחופשיות כמו עדשת מצלמה, בוחר בכל פעם במה להתמקד, ונושאו הוא זוויות המבט.

דף מפנקס האורחים של מלון קמיניץ בירושלים, בין השנים 1883-1920. מס' מערכת: 990000445160205171

הרהורו של הדובר בסוף השיר נתפס כפשוטו, אך כמו כל דבר בשיר זה, גם הוא אינו אמור להתקבל כמובן מאליו. מדוע, בעצם, הגאולה תבוא אם התיירים יזכו להדרכת מטיילים אחרת? האומנם נערים יפסיקו להיהרג וקברים יחדלו להיות מוקד עלייה לרגל אם נפסיק לבקר בקשת הרומית?

ייתכן, אך סביר יותר שהמילה "גאולה" מקבילה בלקסיקון של השיר הזה למילה "פרספקטיבה". ברגע שנפסיק להתמקד רק בהסתכלות הרחוקה, נראה פרטים רבים יותר. ברגע שנוכל לראות ישירות איך הזולת מרגיש, אדם עייף שישב לנוח, נפסיק להתבטא במילים ריקות. מהבחינה הזו, המצלמה של יהודה עמיחי נתונה בידיים מיומנות ומוליכה את הקורא אל המרחק הנכון מן העיר, הלוא הוא גובה העיניים. רק כך, הוא אומר, ניתן לראות את ירושלים האחרת.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן.

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

שירה | להחליק, להישפך, להיכשל

שירים מאת יפתח אלוני, גילי חיימוביץ' וגלעד מאירי

אסף רהט, ללא כותרת, צבעי מים ועט כדורי על נייר, 29.5X21 ס"מ, 2019

.

יפתח אלוני

השיחה

מָה שֶׁקּוֹרֶה לְעוֹלָם לֹא קוֹרֶה דַּי.

וְהַיּוֹשֵׁב לְיָדִי עַל הַסַּפְסָל אוֹמֵר, "יוֹם יָפֶה הַיּוֹם",

כְּאִלּוּ הַיֹּפִי מַשְׁפִּיעַ עַל הַגּוֹרָל,

עַל אֶצְבְּעוֹת הַדֶּשֶׁא הַנִּשְׁלָחוֹת לְלַחֵךְ אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי,

עַל רֵיחַ הַטַּחַב הַנּוֹשֵׁב מֵהַבָּתִּים, מֵהָאַסְפַלְט, מִזֵּעָתוֹ.

 

שׁוּב וְשׁוּב אֲנִי חוֹרֵץ אֶת גָּבְהִי עַל גֶּזַע אֵשֶׁל.

אֵינִי צוֹמֵחַ עוֹד, רַק מְסַמֵּן אֶת גֹּבַהּ חֲלוֹמוֹתַי.

וְאִם יַאֲפִירוּ, יִסָּפְגוּ בַּעֲרָפֶל שֶׁל שְׁנַת זְקֵנִים

הַאִם גַּם קוֹל בַּקָּשׁוֹתַי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמַע?

 

לָאַחֲרוֹנָה שְׁכֵנִי עַל הַסַּפְסָל שׁוֹתֵק. אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּדַבֵּר עַל מֶזֶג הָאֲוִיר,

אַחַר כָּךְ מִתְרוֹמֵם לְגַשֵּׁשׁ בְּאֶצְבְּעוֹתַי אַחַר הֶחָרִיץ. וּמְבַקֵּשׁ.

מְבֻגָּר שֶׁאֵינֶנּוּ מֵעֵז לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל בַּגְרוּתוֹ

וּמוֹסִיף לְהַצִּיג אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ כְּעֵין רְאִינוֹעַ

הַמֻּקְרָן עַל הָעַפְעַפַּיִם הַסְּחוּטִים.

 

אֶתְמוֹל אָמַרְתִּי לִשְׁכֵנִי, "אֲנִי מִתְעַוֵּר".

כְּבָר יָרַד הַלַּיְלָה כְּשֶׁעָנָה, "לֹא,

אֵלֶּה עֵינֵי רוּחֲךָ הַמִּסְתַּפְּקוֹת בְּפָנָסִים

כְּאִלּוּ הָיוּ כּוֹכָבִים."

 

לידה

אֲנִי כִּמְעַט רוֹאֶה

אֶת אֲגַם הַבְּדֹלַח שֶׁבְּעֵינֵךְ הָאַחַת

הַמְּסַפֶּרֶת יָפֶה כָּל כָּךְ עַל הַבֻּסְתָּנִים

כְּשֶׁהָאַחֶרֶת קוֹרֶצֶת לְמֶלְפּוֹמֵנֶה הָאוֹמֶנֶת,

הַמּוּזָה שֶׁל הַטְּרָגֶדְיוֹת,

שֶׁמְּאַמֶּצֶת אוֹתִי אֶל בֵּין שָׁדֶיהָ

הַנּוֹטְפִים מֵי סֻכָּר.

 

אֵינִי זוֹכֵר מָתַי פִּרְזְלוּ אֶת כַּפּוֹתַי,

רַק אֶת נְעִיצַת הַמַּסְמְרִים

וְאֶת חוֹתַם הַפְּרָסוֹת בַּחוֹל,

עַכְשָׁו הֵן מְתוֹפְפוֹת אֶת חַיַּי הַנֶּחְלָשִׁים

בְּשַׁלְוָה כָּלְשֶׁהִי – נְטִישָׁה, כְּנִיעָה,

אִלְחוּשׁ, סַחַף. לְהַחְלִיק, לְהִשָּׁפֵךְ, לְהִכָּשֵׁל:

לָשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן, לְהִשָּׁעֵן עַל הַמַּרְפְּקִים,

לְחַפֵּשׂ אֶת פָּנַי בַּאֲגַם שֶׁהִבְטִיחַ, אֶת הַקְּרִיצָה

בָּעַיִן הַשְּׁנִיָּה.

 

הכיס הקר

פַּעַם הָאֲבָנִים הָיוּ מְנַתְּרוֹת

עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

הַלֵּב הִתְנַשֵּׂא מֵעַל מַעְגְּלֵי הָאֲדָווֹת

מִתְרַחֵב עוֹד וָעוֹד.

עַכְשָׁו הָאֲבָנִים שׁוֹקְעוֹת,

נְמוֹגִים הַגַּלִּים, הַמַּעְגָּלִים כּוֹשְׁלִים

 

צְלִיל הַצְּלִילָה מִתְפַּשֵּׁט בֵּין הָאֹזֶן לָעַיִן,

אַנְחַת יָם, אוֹ דְּאָבַת לֵב?

 

וּבְכָל פַּעַם

הָאֲבָנִים גְּדֵלוֹת

הַיָּם מִתְרַחֵק.

 

יָרֵחַ שָׁבוּר עוֹלֶה עַכְשָׁו

מְפוֹרֵר אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.

מוּכְנִית אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד, מְחַפֵּשׂ

בַּכִּיס הַקַּר שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.

 

מבעד ל־O

הָיִיתָ שְׁנַיִם: אֶחָד עַל סוּס־עֵץ מִתְנַדְנֵד,

הָאַחֵר בְּשָׂדוֹת דּוֹהֲרִים.

הָרוּחַ בָּעֵשֶׂב מְסַחְרֶרֶת

עַיִט צוֹוֵחַ, נְפִילָה.

הַבֶּטֶן צְמוּדָה לָאָרֶץ. גִּשּׁוּשׁ וּזְחִילָה

עַד שֶׁלְּפֶתַע –

אֶחָד נִשְׁבָּה.

 

עֵינַיִם פַּעֲמַיִם O

לָשׁוֹן חָרוּצָה

בִּתְלָמֶיהָ חוֹרְשִׁים שׁוֹרֵי־הַמִּלָּה.

בְּבוֹרוֹת הַנְּחִירַיִם שׁוֹקֵעַ שָׂרוּף,

שָׁכוּב שָׁם בַּאֲלַכְסוֹן,

מָה שֶׁעוֹד־הִנְּךָ.

 

וּלְפֶתַע שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה נוֹשֶׁכֶת דַּרְכָּהּ

מְצִיצָה לְתוֹךְ הַ־O: רוֹאֶה?!

שָׂדֶה

קוֹל עָזוּב,

נִיחוֹחַ אֵפֶר עוֹנוֹת

 

קוּם!

שְׁמֹט אֶת מוֹשְׁכוֹת הַמִּלִּים,

שְׁתֹק בְּדִיּוּק

בְּזָ'נֶר שֶׁל סוּסִים לְבָנִים.

 

יפתח אלוני, ארכיטקט, רתך בעברו, סופר, משורר, מוציא לאור. ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית". ספריו האחרונים: בפרוזה – "מבטה של גארודה" (2015), ו"לאיבוד" (2021), בשירה – "שימותו הקוצים" (2013) ו"כוח המשיכה" (2014), כולם בהוצאת אפיק. במוסך התפרסמו סיפור ופואמה פרי עטו. השירים שכאן – מתוך ספר שעתיד לראות אור השנה, "הפתקים הקשורים לאצבעותַי".

.

.

גילי חיימוביץ'

ימים מפכים 

זוֹ אֲנִי שֶׁצְּרִיכָה לְהִשָּׁאֵר עֵרָה,

לִפְקֹחַ אֶת הַכּוֹכָבִים

כְּשֶׁכֻּלְּכֶם נֶעֱצָמִים,

לְהַמְתִּין לִתְכֵלֶת הַיָּמִים

כְּדֵי לָצוּף,

לְהִשְׁתַּהוֹת,

לֹא לְהִתְמַקְצֵעַ בְּדָבָר

מִלְּבַד מָזוֹר.

 

ניסויים בפרידה

פַּעַם הָרוּחַ פָּסַק מִנְּשֹׁב,

עֲצִיצֵי הַדִּירָה הִתְיָאֲשׁוּ כְּבָר,

אֲפִלּוּ כִּתְמֵי הַמִּרְצָפוֹת

הִתְמָרְקוּ מִדְבָּר.

נִתְאַמֵּץ לֶאֱהֹב, לִדְבֹּק.

הַמּוֹץ הָפַךְ תֶּבֶן

הָאַהֲבָה לְהֶרְגֵּל, לְהַכָּרַת תּוֹדָה.

 

עוֹד תִּשְׁכְּחִי שֶׁפַּעַם לֹא הִכַּרְתְּ

אֶת הַקַּוִּים בְּכַף הַיָּד

אֶת שֶׁהָיְתָה פַּעַם פְּתוּחָה

אֶת טְבִיעַת הַחֹם.

 

עוֹד תִּשְׁכְּחִי שֶׁפַּעַם לֹא הִכַּרְתְּ

שֶׁפַּעַם לֹא הָיָה לָךְ בַּיִת

לִטְרֹק.

 

אבא בבית חולים

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאַבָּא בָּא לְבֵית חוֹלִים הוּא מֵבִיא אִתּוֹ סֵפֶר עַל טוֹלְסְטוֹי, "הַבְּרִיחָה מִגַּן עֵדֶן".

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, לֹא.

 

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הוּא מְמַהֵר לְהַגִּיד לָנוּ אַחֲרֵי הַנִּתּוּחַ כַּמָּה אֲנַחְנוּ יָפִים.

גַּם בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה.

 

מְחַכִּים לְד"ר נָאדוֹ.

מְחַכִּים לְד"ר גּוֹדוֹ.

 

גילי חיימוביץ', משוררת בעברית ואנגלית, מתרגמת ומנחה בכתיבה. מחברת שישה ספרי שירה בעברית, ארבעה באנגלית, ואת ספר השירה הרב־לשוני "פתק". זוכת פרס המשוררת הזרה הטובה בתחרויות Colori dell'anima (2020), Ossia di Seppia (2019). שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 31 של המוסך, ותרגומה לשיר מאת נינה קוסמן – בגיליון 87.  

.

.

גלעד מאירי

בֶּל בּוֹי

עֲבוֹדָה אַחֲרֵי צָבָא –

יֶלֶד פַּעֲמוֹן בִּפְּלָאזָה,

מְשָׁרֵת קָטֹן בְּשֶׁרָתוֹן.

סַבָּלוּת מְחוּיֶכֶת בְּמַדִּים.

אֲמֶרִיקָאִים טְחוּנִים, לָרֹב יְהוּדִים,

גּוֹנְגִּים שֶׁל פְּקִידֵי קַבָּלָה בַּחֲלִיפוֹת,

שְׁאֵרִית סְעוּדוֹת שֵׁף חֲטוּפוֹת.

מַעְתִּיק גִּנוּנִים מִדּוֹר־מֶן וָתִיק,

לוֹמֵד אֶת תֵּיאוֹרְיַת הַתֶּשֶׁר.

מְתַמְרֵן טְרִיק

בֵּין תִּיק לְתִיק.

דִּיל נִסְתָּר עִם חָאפֶּר מִנֶּשֶׁר,

חוֹסֵךְ לְטִיּוּל, שֶׁקֶל לְשֶׁקֶל.

רֶגַע אִינְטִימִי בְּחֶדֶר –

פּוֹרֵק עֲגָלָה שֶׁל גְּבֶרֶת

מְטֻפַּחַת כְּבַת חֲמִשִּׁים, אֲמִידָה,

אִשָּׁה לְבַדָּהּ.

מְפַזֵּר אֶת הַכְּבֻדָּה

לְפִי בַּקָּשָׁתָהּ – מִזְוָדָה

חוּמָה עַל הַמִּטָּה,

אֲדֻמָּה עַל הַשִּׁדָּה.

יָדַיו מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב,

חִיּוּךְ מְעֻנָּב.

אָה, מְחַכֶּה לְטִיפּ.

יָדָהּ לֹא מְגַשֶּׁשֶׁת בַּכִּיס.

הִיא מְמַלְמֶלֶת בְּאַנְגְּלִית

בֵּין שְׂפָתַיִם גְּדוּשׁוֹת לִיפְּסְטִיק:

"יוּ אָר קְיוּט. אִיטְס

טוּ בֵּד, אַיי קוּד

הֵאב טֶיְקֶן יוּ וּיד' מִי".

מַסֵּכַת הַסְּמַיְילִי הַסְּטֵרִילִית

שֶׁל נַעַר הַמַּעֲלִית לֹא מַצְלִיחָה לְסַנֵּן

אֶת דְּבָרֶיהָ מִבַּעַד לָאַקְצֵנְט

הַנְיוּ יוֹרְקִי: הֵיכָן בְּדִיּוּק הָרִילוֹקֶיְשֶׁן?

מָה תַּעֲשֶׂה בִּמְשׁוֹרֵר צָעִיר אֵי שָׁם?

מוּזָר שֶׁרַק נָחֲתָה וּכְבָר חוֹשֶׁבֶת עַל חֲזָרָה.

הִיא לֹא שָׁאֲלָה אוֹתוֹ בִּכְלָל,

אָז לָמָּה זֶה טוּ בֵּד?

כֵּיצַד תְּקַפֵּל אֶת גּוּפוֹ בְּמִטְעָן בַּד,

הַאִם תַּצְהִיר בַּמֶּכֶס – גִּלְעָד?

.

טיול שנתי

מִתְנַשֵּׁף אַחֲרֵי טִפּוּס, מְמַשֵּׁשׁ אֶת הַכִּיס

מְוַדֶּא שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַשְׁאֵף. בַּשָּׁמַיִם

שְׁאֵרִית לוּנָרִית שֶׁתֵּעָלֵם תֵּכֶף בְּבִּיס

קוֹסְמִי אֶחָד. מַזְכִּירִים לָנוּ, שְׁתוּ מַיִם.

 

אָנוּ מַבִּיטִים בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה מִזְרָחָה

מְדַמְיְנִים, כָּל בֹּקֶר קָמוּ כָּכָה לַזְּרִיחָה.

הַמּוֹרָה לְשֵׁלָ"ח, פְּרוּשִׁית בְּדַגְמַ"ח

כּוֹבַע בֵּית, נַעַלֵי פָּלַדְיוּם וְאֶקְדָּח

 

מַפְרִידָה בֵּין הִיסְטוֹרְיָה לְאַגָּדָה,

כְּמוֹ בָּשָׂר וְחָלַב. הַסִּיקְרִיִּים, בְּלָטִינִית,

רוֹצְחִים שְׂכִירִים, חִסְּלוּ אֶת חֵיל הַמַּצָּב

הָרוֹמָאִי וְכָבְשׁוּ אֶת מְצָדָה.

 

פַּרְטִיטוּרָה פַּטְרִיוֹטִית לְסוֹף הַלִּמּוּדִים

אַךְ הֵם חָיוּ עַל בִּזָּה. הָיוּ שׁוֹדְדִים.

בְּפֶסַח גַּם לֹא פָּסְחוּ עַל עֵין גֶּדִי.

שָׁחֲטוּ 700 יְהוּדִים, כּוֹלֵל נָשִׁים וִילָדִים.

 

עוֹמְדִים בּוֹהִים בַּאוֹסְטְרֶקוֹנִים,

שְׂרִידֵי סַדְנַת יְצִירָה בְּמָוֶת הֲמוֹנִי

אוּלָם בָּהָר אֵין דֵּי מִמְצָאִים הַמְּעִידִים

עַל טֶבַח אוֹ הִתְאַבְּדוּת הֲמוֹנִית.

 

מַשָּׁב מִזְרָחִי וּמַעֲרָבִי מִשְׁתַיְפִים כְּסַכִּינִים,

מְלַטְּשִׁים פָּנִים שֶׁהָיוּ פֹּה לְפָנִים.

הָיוּ אֲמוּרִים לִהְיוֹת כְּאֶלֶף שְׁלָדִים

וּבַחֲפִירוֹת חָשְׂפוּ רַק 28 מוֹרְדִים.

 

אִוְשַׁת שַׂקִּית צִ'יפְּס שֶׁלֹּא בְּעִתָּהּ,

הַפְּלַסְטִיק מְשַׁחְרֵר פִּצְפּוּץ כְּקַטָפּוּלְטָה,

פּוֹרֵם אֶת מֵיתָר הַקֶּשֶׁב שֶׁל הַכִּתָּה,

הָרִכּוּז מוּסָט הַצִּדָּה כְּמוֹ כֻּמְתָּה. לְדַעְתָּהּ

 

הַנְּצוּרִים כַּנִּרְאֶה נִכְנְעוּ וְנִמְכְּרוּ כַּעֲבָדִים.

תַּחַת יָדַי כְּבָר מוּבָלִים חֲטִיפִים מְעֻבָּדִים.

פָּנָס תַּפּוּז מֵאִיר אוֹתָהּ מִכִּוּוּן הֲרֵי מוֹאָב,

הַדְרָן בְּהַצָּגַת פְרִינְג' שֶׁרָצָה לְפָנֵינוּ עַכְשָׁו.

 

גלעד מאירי, משורר, מנהל שותף של עמותת "מקום לשירה" ובית הספר לאמנויות המילה. מחבר ספר שירי הילדים "שובבים שווים, ספר האלפבית החברתי" ועורך הספר "לאין שיעור: אנתולוגיית שירי בית ספר", שניהם יצאו לאור בהוצאת מקום לשירה בשנת 2020.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית צמח, יוני יחיאלי, עמית שמרת ומגי אוצרי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה חזותית | לב נשמע

קולאז' שירים מגזרי עיתונים, מאת יערי שלם

יערי שלם, מתוך "לב נשמע"

.

לב נשמע

לוחות עדות 2020–2021

.

יערי שלם

.

.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.

 

 

יערי שלם היא אמנית ומשוררת, חיה ביפו. עבודותיה ושיריה הועלו בבימות שונות, בהן גיליון 60 וגיליון 78 של המוסך. 

 

» במדור שירה חזותית בגיליון קודם של המוסך: פואמה מאת יפתח אלוני, בעיצוב טליה בר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן