.

עשרים ושבעה מטר

דפנה פלדמן

.

בית האבות "תפארת אבות" נבחר בזכות נברשת הקריסטל הנוצצת בכניסה, והעובדה שלא עמדה בו צחנה של מוות וחיתולים מסריחים. לימים התברר שהעובדים היו משליכים את החיתולים מחלונות הבניין אל החצר ואל בתי השכנים הסמוכים, ונושאים עימם את הצחנה. כיוון שלא עבדתי באותה עת, קיבלתי על עצמי את הטיפול ברייזל. יום־יום ביקרתי אותה, מכתתת רגליי אל "תפארת אבות", חולפת על פני נברשת הקריסטלים המנצנצת. בלובי הענק מתגודדים דיירי המקום סביב נגן אקורדיון ושירי פלמ"ח. המעלית מטפסת מעלה, חולפת על פני קומת תשושי הנפש, עולה לקומת התשושים הסיעודיים. אני יורדת בקומה האחרונה, של התשושים הסיעודיים המורכבים. קומה מעלינו – אלוהים. כאן שוכנים דיירי הסוף. כאן שכבה רייזל. מאחר שנמנע ממני לקלח או לחתל אותה, העברתי עימה את הזמן בישיבה על המרפסת, מושחת את ציפורניה בלק נוצץ ומעסה את כפות רגליה המתות. העור נשר מהן על ירכיי כמו פתיתים של סוף שקית תפוצ'יפס.

לעיתים נדרשתי לסייע בארוחת הצהריים. באחת הפעמים האלה נשלחתי להביא את השיניים התותבות שהיו בצנצנת ליד מיטתה. כשהכניסה את השיניים לפה החלה להתאונן שהן לא שלה. היא הוציאה אותן והמשיכה להתעקש, חרף תחנוניי שתכניס אותן כבר לפה. נבוכה מהרטינות הקולניות של הזקנה הדמנטית, שלא הראתה סימני כניעה או הסתגלות, הסתכלתי על הצנצנת רק כדי לגלות שרשום עליה "שרה ממן". הזקנה צדקה.

"מי זו שרה ממן?" קראתי בחלל האולם.

"יש לי את השיניים שלך אצלי."

עובדת המקום הצביעה על שרה ממן, זקנה כהה ומקומטת, שכבר הייתה באמצע לעיסת ארוחת הצהריים שלה.

"הייתה טעות, נורא מצטערת."

הראיתי לה את השיניים שלה ביד אחת ואת היד השנייה הנחתי מתחת לסנטרה. היא ירקה את השיניים התותבות של רייזל, מלאות שיירי מזון, אל כף ידי, וביד השנייה מיהרה להכניס את השיניים שלה חזרה לפה. חזרתי אל רייזל עם השיניים בכף ידי, מתוך כוונה לאשר את זהות השיניים ולחטא אותן. אך היא מיהרה לקחת אותן מידי ולדחוף אותן לפיה, מהנהנת באישור את בעלותה.

לאחר שבוע התעלפה ונשלחה לבית החולים, שם נחשפתי לראשונה לפחד הגדול ביותר של הפאראפּלֶגים – פצעי לחץ. התלות הארורה של המשותק בחסדי מי שמרוויח שכר מינימום, שיואיל בטובו לסובב את ה"שיפוד" מצד לצד מדי פעם, היא מתכון בדוק לריקבון של הגוף בעוד הנשמה עדיין בו. החורים שדרכם התגלתה העצם, מוקפת בבשר שחור וירוק, ואותה צחנה מוכרת שעולה באף כשחולפים ליד חתול דרוס. האחיות במחלקה לא הגו את המילים "הזנחה פושעת", אך פסקו באופן נחרץ כי לשם היא לא חוזרת. חיכינו שיתפנה מקום בבית חולים סיעודי. השק הראשון יצא מביתן שבע בהלל הרופא. התפנתה מיטה לרייזל.

זה היה הבית החדש שלה. טרם ידעתי שזוהי תחנה אחרונה. לתומי, חשבתי שיטפלו בפצעי הריקבון שפשו בה ואוכל לקחת אותה הביתה.

*

יצאתי לתור את המקום החדש (פה לא הייתה נברשת קריסטל, וריח השתן ניכר באוויר). מסדרון ארוך, חדר אוכל־ביקורים־טלוויזיה. דרי ביתן שבע היו בקומה שבין תשושי הנפש הסיעודיים לאלוהים. זו שלא חשבתי שקיימת עד לרגע זה. ליד ביתן האחיות, בחדר, תחת השגחה צמודה, ראיתי אותה. אישה צעירה, עיניה פקוחות, גופה חפון בין כריות. תמונות של משפחה וציורי ילדים העידו שהיא פה מזמן. לצידה עמד בחור צעיר כהה עור, מזוקן ורזה, כפכפי פלסטיק, מכנסי טרנינג קצרים וטבעת זהב עבה על הזרת. הייתי סקרנית אך לא ידעתי אם מתאים שאפנה אליו. האחיות סירבו לספק לי מידע, אז חיכיתי להזדמנות.

*

במקומות שבהם גורלות עכורים מתאחדים, פינת העישון היא מתחם שובר שתיקה וגבולות. כעבור כמה ימים שבהם כל אחד קיים טקס הפרחת עשן בבדידות, ביקשתי אש, אולי סיגריה.

אצל בועז, הכול במספרים: חמש שנות חברות, שלושה חודשי נישואין, עשרים ושבעה מטרים עומק בזמן הטביעה, שנתיים שהיא צמח, מאתיים פעם שדמיין את ההלוויה וההספד שלה. בד בבד, הוא היה מלא אהבה מהולה בכעס. הוא ביקר בכל יום, לעיתים מלווה בבן משפחה, תמיד עם הלפטופ, מנסה לעבוד תוך כדי. מלא רעיונות, הוא שיתף אותי בכל הפרויקטים שניסה לקדם. אבל כמה כבר ניתן להתפתח, כשאתה כלוא בלימבו עם אשתך הטרייה.

*

כאן הכרתי את ימימה קופולוביץ, שלימים התברר ששמה בכלל סימונה. כך קרא לה הצוות בביתן שבע, אז גם אני. אצלה נקראתי "כמו בת של רייזל". ימימה הייתה נוכחת בכל הפסקת סיגריה בחצר עמוסת המאפרות וכיסאות הגלגלים. היא דידתה על כיסא הגלגלים שלה, גוררת עצמה ממקום למקום על רגל אחת. השנייה, לעיתים חבושה לעיתים חשופה, ומגלה כף רגל מעוותת ורקובה. כמו המקום הזה. הישורת האחרונה, המקום שבו שכבו או התגלגלו חלקי אדם. פונים אנה ואנה, זועקים למזור כלשהו.

עבת בשר, עטויה חלוק בית חולים מטונף ומכנסיים גדולים ממידותיה, שצנחו בכל פעם שהתרוממה, מותירים את ישבנה חשוף לעין כול. את מרבית שעות היום בילתה באותה חצר, מקוששת סיגריות מבני משפחה שבאו לבקר את ה״כמעט מתים״ בביתן. אם לא שפר מזלה, הייתה מלקטת ולועסת פילטרים של סיגריות מתוך המאפרות הפזורות סביב. שיניה היו חומות ולשונה צהובה, שערה הפזור והמדובלל בצבע צהוב דהוי. שפתיה, בשרניות וסדוקות, היו משתרבבות כשהייתה פוצחת בשטף של מילים חסרות משמעות. לעיתים דיברה לעניין, לרוב לא. היא אהבה כשבאתי, ואני אהבתי לבוא ולשוחח איתה. היא ידעה שתקבל סיגריה ואוזן קשבת לסיפורי האהבות הגדולות שהיו לה, שם באמריקה, וכמה זהב ויהלומים העתירו עליה. באחד הימים ביקשתי להפתיע אותה בזוג כפכפי פלסטיק חדשים שיחליפו את כפכפי האצבע הקרועים שהיו לרגליה. ימימה נפגעה וצעקה שבבית יש לה ארונות מלאים כפכפי זהב חדשים ויפים. היא פה רק זמנית, תכף עוזבת. רק שהרגל תסתדר והיא עפה מפה. התביישתי בעצמי וזרקתי את הכפכפים המוזהבים בפח האשפה הסמוך. ימימה מלמלה קללה וחזרה פנימה. למחרת הם היו על כפות הרגליים שלה.

*

יום־יום אני גוררת את רייזל לחצר. בדרך כלל לחצר הכניסה, בין ימימה לבועז, למאפרות ולכיסאות הגלגלים. אני משתדלת לבוא לקראת שעת ארוחת הצהריים. האחיות מבקשות שאשכנע אותה לאכול. הפצעים לא נרפאים ומזון הוא אקוטי. אז אני מכינה בבית, טוחנת לזניה, מרק עוף, קציצות, שמה בקופסאות פלסטיק ומביאה אליה. היא ממאנת לאכול ואני מפסיקה לבשל. במקום זאת אני מעבירה את הבלילה הדוחה של בית החולים לקופסאות הפלסטיק שלי, הופכת אותה באחת לבישול ביתי. אנחנו יושבות בחצר, אני ממשיכה לעסות את רגליה ומושחת את ציפורניה בלק אדום צעקני. היא מדברת אליי רומנית ומביטה בי דרך עיניים חלולות. החלטתי להפסיק לדבר אליה. במקום זה אני משמיעה לה שירים ברומנית ושותקת. בועז מצטרף לחצר, ימימה, בצד, מצטרפת כשיש מה להגיד ולועסת פילטרים בקדחתנות. הפכנו את הזמן לטקס מקודש, קשר תלוי זמן. לא שלי או שלו, אלא של אלו שהזמן שלהם כמעט אזל, או עמד מלכת.

"ואם תתעורר? ברור לך שהמוח שלה מחוק," אני מתעקשת לעמת אותו עם מציאות אפשרית.

"היא תצטרך ללמוד ללכת, לדבר, לאכול."

"אני יודע. אני אלמד אותה."

"היא לא תדע מי אתה," אני מקשה.

"אלמד אותה להתאהב בי מחדש."

כמה אהבתי אותו באותו הרגע, ותהיתי כמה זמן יוכל להמשיך לבוא לאותה אחת, ששוכבת בעיניים פקוחות ומבט חלול. אין כלום מאחורי העיניים, המוח נמחק לגמרי בעומק עשרים ושבעה מטרים של מים כחולים. האם ראתה אלמוגים ודגים זוהרים לפני שמולקולת החמצן האחרונה התנדפה?

*

האחיות מספרות שהיא מרגישה את נוכחותי כבר בכניסה לביתן. הייתה קוראת את שמי בחלל האולם עוד טרם נכנסתי, וכשהייתי יוצאת ממנה הייתה צועקת "אל תעזבי אותי, אל תשאירי אותי פה, קחי אותי איתך." הייתי בוכה, הבטן מתהפכת בכל פעם. מלכה, האחות הראשית, ניסתה לנחם אותי שרייזל נמצאת במקום היחיד שיכול להועיל לה. אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. נראה היה לי שהיא ממשיכה את חיי הזוועות שלה למעני. מתקיימת בעולם עבורי. הפסקתי להגיע, מאפשרת נשימה גם לי וגם לה. כעבור שלושה ימים חזרתי. מלכה מיהרה לקרוא לי "טוב שבאת, חיכינו לך. כנסי למשרד שלי." אני קודם ממהרת לרייזל, מצבה אכן הידרדר. היא כבר לא זזה, רק פוקחת עיניים ששקי הדמעות בהן כבר יבשו מרוב שימוש.

נכנסתי לחדר האחות.

 "חיכינו לך," היא מפתיעה אותי ומציעה לי כוס מים.

"אנחנו צריכים להחליט ולקבל את אישורך. את מבינה, אין לנו איך לעזור לה יותר. היא ממאנת לאכול. הבת שלה חתמה על טופס ט' 26, 'לא להאכיל בכפייה'. היא בסבל נוראי. עשינו כל מה שיכולנו. אני מבקשת שתאשרי לתת לה מורפיום, להקל על הסבל." היא ממהרת לדחוף לי את כוס המים ליד, ומתיישבת מולי. אני חושבת כמה פעמים כבר ישבה מול בני משפחה עם הטקסט הזה. מדי האחות הלבנים מתחלפים בגלימה שחורה, והעט שהיא מנופפת בו, אגב דיבור, הוא החרמש.

"למה אני?" אני שואלת. "אני לא הבת שלה."

"כן," היא עונה בקול רך, אך אסרטיבי ומכוון מטרה. "אבל את האדם הכי קרוב אליה. היא רואה בך את הדמות המטפלת שהיא קשורה אליה, וכך אנו רואים אותך. עלייך להחליט אם להמשיך את הסבל שלה או לסייע לה לסיים."

אולי ביקום מקביל הייתי מתעקשת לשמר אותה, מסרבת לשלוח אותה אל מותה, מאמינה שעוד ניתן להציל.

"שימי אותה על מורפיום, הסבל שלה צריך להסתיים."

האחות מלכה מחייכת בזוויות פיה. היא ממשיכה לדבר ולספר על המקרים הקשים, על הצער והכאב, מברכת אותי על ההחלטה שלי. אני מפסיקה לשמוע אותה. הפה שלה זז, אבל אני שומעת את קולה כמו יוצא מעומק של באר, או שאולי זו אני בעומק הבאר והקולות מהפתח. כעת הבנתי, אני חותמת על מותה. אל החדר של רייזל כבר לא חזרתי באותו היום.

*

למחרת בבוקר התייצבתי עם אצטון וצמר גפן. לא ידעתי מתי יגיע הרגע, אבל רציתי שתהיה מוכנה. לחסוך לחברה קדישא עבודה. היא התרוממה פעם אחת, נעצה בי עיניים קרועות וצנחה לתוך נירוונה שטפטפה משקית האינפוזיה. ביקשתי שתקרא לי כשיגיע הזמן לסיים, כמו שליוויתי שנים קודם את בעלה, כששחרר את נשימתו האחרונה. הסרתי ביסודיות את הלק האדום. ״הכנה ללוויה או למקווה זה היינו הך,״ חשבתי ויצאתי לחצר אפופת העשן, אל הספסל הקבוע, אל בועז וימימה.

"אני אצא מפה ראשונה," אמרתי לפתע. "מי יוצא שני?"

 בועז הביט בי ובימימה. "היא תצא שנייה," והשתתק.

"אתה רוצה לצאת מפה. אתה יודע איך?"

 "מקווה שבעמידה."

"גם אני."

באותו הלילה קראה לי. שלוש פעמים העירה אותי בנשימה גדולה שפרצה מתוכי, וקראה לי לצאת ולבוא אליה. הייתי עייפה כל כך והלכתי לישון. בבוקר התקשרה מלכה.

*

בני משפחה מעטים התגודדו בחצר שהייתה פעם הממלכה שלי, של בועז ושל ימימה. נכנסתי לסייע לאחיות לפנות את המיטה. האחות הייתה בחיפוש קדחתני אחר השיניים התותבות שלה. מתברר שקוברים את המתים עם השיניים התותבות. ״כמה מגוחך,״ חשבתי לעצמי. ״זה כמו סיליקון והתקנים תוך־רחמיים, לא מתכלה לעולם.״ אך בה בעת ביצעתי את המטלה וסגרתי את הרוכסן על מי שהייתה פעם חמותי.

יצאתי אל החצר. ימימה, בגבה אליי, ישבה בקצה החצר בין כיסאות הגלגלים, מרוכזת בחיטוט בתוך מאפרה. בועז לא נראה לעין, כאילו התקיים רק עבור הזמן של רייזל ושלי. הבטתי בפעם האחרונה בימימה, בכיסאות הגלגלים הפזורים ובמאפרות גדושות הסיגריות.

"יצאת ראשונה," היא אמרה וסובבה את ראשה אליי.

אני הנהנתי בראשי בשתיקה.

"להתראות שפרה."

ומיד הסתובבה והמשיכה לחטט במאפרה.

הפניתי את מבטי וקמתי ללכת עם השקית שעל האלונקה.

"להתראות סימונה."

*

השארתי את בועז וסימונה במקום שבו לזמן יש קצב משלו, מותאם יותר לדופק של הגרים בו. החלל שהשאיר מותה של רייזל התמלא בעשרות משימות, ועל אף הבטחתי לבוא לבקר, נשאבתי אל שגרת עמידה בזמנים. רציתי לחזור לספסלים החבוטים, אל המאפרות הגדושות, אל כיסאות הגלגלים. התגעגעתי אל אותה אחת שהזמן שלה תכף נגמר והיא "רק זמנית פה", ואל ההוא שהזמן שלו נעצר לפני שנתיים ועשרים ושבעה מטרים, בפינה הכי שקטה של אלוהים. אני מתגעגעת אל אי־הזמן.

לפעמים אני גם מתגעגעת לרייזל.

בדרך כלל לא.

 

דפנה פלדמן מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה פורסמו בחמש אנתולוגיות, אחת בחו"ל.

.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חושך", סיפור מאת מורז ברנדיס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורית צמח

בידוד

1.

שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה, רוּחַ מִקְרֶה בָּאָה אֶל מַדָּף,

מְנַדְנֶדֶת סוּס עֵץ עַל קְנוֹקְנוֹת מַתֶּכֶת.

הִיא מְרַצֶּדֶת בְּתוֹךְ אֻרְווֹת הַמִּלִּים, פְּרָסוֹת וּרְתָמוֹת.

מָה הִיא בְּלִי רֶסֶן, מַשָּׂא ויְָד מוֹשֶׁכֶת?

עוֹלָה עַל הַסּוּס, דּוֹהֶרֶת בֵּין סִפְרֵי בִּשּׁוּל

לְקַקְטוּס שֶׁלֹּא יָדַע מִדְבָּר.

I'm the sheriff in charge!

מְנִיפָה חֶבֶל עַל צַוַּאר שְׁעוֹן חוֹל,

אֶפְשָׁר עוֹד לִשְׁמֹעַ יָם.

 

2.

אַרְבַּע בַּבֹּקֶר.

שֶׁקֶט טִקְסִי נִמְהָל בַּהֲמֻלַּת טְרוֹם־חָרִיצוּת

מָתַי יְשֵׁנוֹת הַנְּמָלִים? מָתַי עֵרִים הָעֲצֵלִים?

מָתַי תִּמְשֹׁל חָכְמָה וְיֻסַּר עֹל נְחִיצוּת.

 

3.

יֵשׁ יָמִים בֵּין אַטְלָס לְסִיזִיפוּס הִיא

אוֹמֶרֶת תַּעֲשֶׂה טוֹבָה, תַּחְזִיק רֶגַע

אֲנִי הוֹלֶכֶת לְגַלְגֵּל כַּמָּה אֲבָנִים

וְלֹא חוֹזֶרֶת.

 

4.

בְּיוֹם אֵין־שְׂחוֹק וּדְלָתוֹת טְרוּקוֹת בִּמְשׁוּבָה

וְאֵין חִכּוּךְ סוּלְיוֹת וְאַף אֶחָד לֹא בָּא,

הִיא טוֹבֶלֶת בְּחֶלְמוֹנֵי זִכְרוֹנוֹת שְׁפוּכִים,

גּוֹזֶרֶת חִסָּכוֹן עַל חֲמָמַת הָאֶפְרוֹחִים,

חֹשֶׁךְ אֲפַרְפַּר כְּמַפַּת תָּאִים יוֹרֵד עַל כְּלֵי הַתַּעֲרֹבֶת.

אֵין לָהּ מָה לוֹמַר לְאַחֲיוֹתֶיהָ הַגְּדֵלוֹת כְּדֵי מִסְפַּר סוֹרְגֵי סוֹרָגִים,

רַק זֵכֶר הַחוֹרִין וְעֶלְבּוֹן הַכַּרְבֹּלֶת שֶׁהִשִּׁילָה.

עֶשְׂרִים יוֹם יְכוֹלָה תַּרְנְגֹלֶת לָצוּם, אֲבָל כְּשֶׁהִיא צְמֵאָה

הִיא מְנַקֶּרֶת בֵּיצִים שֶׁהֵטִילָה.

 

5.

חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר וּשְׁנֵי שִׁירִים אַחֲרֵי הִיא חוֹשֶׁבֶת

מָה קָדַם לְמָה, פַּח אוֹ פָּחַת. אֶפְשָׁר שֶׁהַיּוֹם הַקָּרֵב

פָּשַׁט מֵעָלֶיהָ אֶת חֲגִיגִיּוּת הַלַּיִל וְזָרַק בְּשֵׂיבָתָהּ

לַעַג לָרָשׁ כְּלַפֵּי עַצְמָהּ.

בְּרָחֵל בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה, הִיא פּוֹנָה אֶל בָּבוּאָתָהּ

עַל פִּי בְּאֵר, גּוֹלְלִי הָאֶבֶן מֵעַל עַפְעַפַּי

וְתָבוֹא עָלַי הַשֵּׁנָה. וְלִבִּי עֵר.

 

6.

וּבַחֲלוֹמָהּ נוֹשְׁרוֹת שִׁנַּיִם כִּתְאֵנִים

תְּשׁוּשׁוֹת. קָשָׁה כַּשְּׁאוֹל הַדּוּמִיָּה הָרוֹבֶצֶת —

עַזָּה כַּמָּוֶת הַהִתְבּוֹשְּשוּת.

 

אורית צמח היא עורכת ספרות ולשון. שיריה פורסמו בבמות שונות, בהן שְׁבוֹ, הליקון, פועם, בגלל והמוסך. פרסמה שני ספרי ילדים ובימים אלה משלימה את כתיבתו של הכרך הראשון ברומן פנטזיה למבוגרים שעוסק במטמורפוזה ובתפיסת האחר.

.

.

יוני יחיאלי

טיפוס

לֹא הָיִיתִי טִיפּוּס חַד פַּעֲמִי

הָיִיתִי טוֹבָה מְאֹד בְּלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים

שֶׁעָשׂוּ לְפָנַי

לֹא הָיְתָה לִי חַדּוּת הַמַּחְשָׁבָה

לֹא הָיָה בִּי טֵרוּף

שֶׁל עוֹף דּוֹרֵס אוֹ צִבְעוֹנִיּוֹּת שֶׁל טַוָּס

יָדַעְתִּי רַק לְהַנִּיחַ אֶת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמָם.

בְּדִיּוּק בִּמְקוֹמָם זֶה

בַּא לִי בַּחֲלוֹמוֹת, אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת הַמִּלִּים

כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה נָכוֹן. וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ בְּסֵדֶר גָּמוּר,

טוֹב מְאֹד, לֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.

אוּלַי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל

בְּבֵינוֹנִיוֹתוֹ, בֶּהֱיוֹתוֹ מְמֻצָּע, מַמָּשׁ אֵין טְעָנוֹת.

לֹא הָיִיתִי טִיפּוּס שֶׁבָּאִים אֵלָיו בִּטְעָנוֹת.

 

הָעִיר הַמְּרֻסֶּקֶת שֶׁשְּׁבָרֶיהָ עוֹד מְנַצְנְצִים בְלוֹבֵן הַיָּרֵחַ

לקים מידן

מִדְבָּר סַהֲרוּרִי זוֹחֵל אֶל מְבוֹאוֹת יְרוּשָׁלַיִם,

מִתְפַּתֵּל אֶל תּוֹךְ נִימֵיה הָרַכִּים שֶׁל הָעִיר.

בַּקֶּצֶב הַזֶּה

בְּקָרוֹב כְּבָר לֹא יִהְיֶה פֹּה כְּלוּם

וַאֲנַחְנוּ נִזָּכֵר אֵיךְ הָלַכְנוּ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה,

אֵיךְ הֶעֱלֵינוּ אוֹתָהּ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ,

עַל גַּג הַהוֹסְפִּיס הָאוֹסְטְרִי

צָפִינוּ בַּכִּפּוֹת הַבּוֹהֲקוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת וּכְנֵסִיָּת הַקֶּבֶר,

וְאַתְּ אָמַרְתְּ לָנוּ שֶׁהַמִּלְחָמָה פֶּה הִיא חֵלֶק

מֵהַקֶּסֶם,

וּבְעוֹדֵךְ מְחַיֶּכֶת

הָיְתָה הָעֲרָבָה מִתְפַּשֶּׁטֶת לְעֶבְרֵנוּ.

 

טרום הורות

בִּבְדִיקַת הַאוּלְטְרָסָאוּנְד רָאִיתִי

אֶת הַבֵּן שֶׁלָּנוּ

יוֹשֵׁב עַל כֻּרְסָה

בַּחֲדַר הַטִּפּוּל

וּמַאֲשִׁים אוֹתָנוּ.

רָאִיתִי אֶת הַאֲסִימוֹנִים הַגְּדוֹלִים

נוֹפְלִים כּוֹאֵב

כְּמוֹ מִשְׁקוֹלוֹת כְּבֵדוֹת עַל כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

 

יוני יחיאלי, ילידת 1989, חיה בגליל המערבי ומחנכת בארגון החלוץ מבית המדרשה באורנים. השירים כאן מתוך ספר ביכוריה שבכתובים.

.

.

עמית שמרת

חול או דבש

ל־ל', באיחור ניכר

הַאִם שְׂעָרֵךְ הוּא דְּבַשׁ אוֹ חוֹל?

הַאִם הַקְּנוֹקָנוֹת הֵן

מַפֹּלֶת הַדְּבַשׁ הַמַּטְבִּיעָה

אֶת עָרֵי הַדְּבוֹרִים הַשַּׁאֲנַנּוֹת,

אוֹ הַחוֹל הַמַּזְכִּיר לְגוּפֵךְ

אֶת הַכְּאֵב

כֻּלּוֹ?

כָּל גַּרְגִּיר בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא בְּרָכָה,

בְּרֵכָה שֶׁל הֱיוֹת־לְבַד שֶׁל הַיֶּלֶד־יַלְדָּה

שֶׁהָיִית, שֶׁהָיִינוּ כֻּלָּנוּ:

אַךְ הָעֲרֵמָה, אוֹ נוֹרָא מִזֶּה – הַחוֹף,

הַטּוֹטָלִיּוּת הַמְשֻׁגַּעַת הַזּוֹ

שֶׁל גַּרְגִּיר וְעוֹד גַּרְגִּיר וְעוֹד:

אֵיזֶה כְּאֵב – כַּמָּה כְּאֵב? –

הִיא מְעוֹרֶרֶת בִּכְנָפַיִךְ,

מַלְכָּתִי הָעִוֶּרֶת מִשֶּׁפַע

הַדְּבַשׁ?

הַאִם הַדְּבוֹרִים יְשֵׁנוֹת

עַכְשָׁו

בְּתַלְתַּלַּיִךְ,

הַאִם הַדְּבוֹרִים בִּכְלָל

יְשֵׁנוֹת?

 

עוּרוּ, דְּבוֹרִים, חוֹלְלוּ

עַל עוֹרָהּ

הַכָּתֹם, הַנִּפְלָא, הַחוֹלֶה,

שֶׁל זוֹ שֶׁהִדְבִּישָׁה אוֹתִי,

וְהַדְבִּיקוּ בְּרַגְלֵיכֶן הַדַּקּוֹת

נְשִׁיקוֹת וְעוֹד נְשִׁיקוֹת

לַפְּטָמוֹת

וְלַשְּׂפָתַיִם הַפְּשׂוּקוֹת,

וְחַפְּשׂוּ לַשָּׁוְא אַבְקָנֵי זָהָב

בֵּין רִיסֶיהָ

בְּעוֹד עֵינֶיהָ חֲצִי עֲצוּמוֹת

וַחֲצִי פְּקוּחוֹת,

וְיַחֲלוּ בַּשְּׁמוֹנֶה הָאֵינְסוֹפִי

שֶׁלָּכֶן,

בְּשֵׁם כָּל מִי שֶׁהָיְתָה

מֵעֵבֶר לַמָּתוֹק,

שֶׁלְּמַעַן הַשֵּׁם

הַחוֹל יֵעָרֵם וְיִשְׁתֹּק.

 

הנותן לשכוי בינה

צְאִי וְשִׁכְבִי בַּגִּנָּה,

גַּם אֲנִי אַשְׁכִּים, שַׂק אֶלְבַּשׁ וְאֵצֵא –

שֶׁנָּתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה

לֹא לַגֶּבֶר הַזֶּה יִתֵּן מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

 

תְּנִי לְחוּמָהּ, לִירֻקָּהּ לְטָרְפֵךְ

כְּוָגִינָה אַרְצִי וְצִמְחִי,

וַאֲנִי בְּשָׁכְבִי עַל קִבְרֵךְ אֶתְהַפֵּךְ,

כּוֹכָבִים בְּגַבִּי, אֲדָמָה לְפִתְחִי.

 

לרדות

כִּי יִהְיוּ לְאִישׁ מֵאָה כְבָשִׂים וְתָעָה אֶחָד מֵהֶם הֲלֹא יַעֲזֹב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה עַל הֶהָרִים וְהָלַךְ לְבַקֵּשׁ אֶת הַתּוֹעֶה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי יִשְׂמַח עָלָיו יוֹתֵר מֵעַל הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֲשֶׁר לֹא תָּעוּ.

(מתי יח 12)

הוֹ אֱלֹהִים, אֵיךְ

לַעֲמֹד בְּכָבְדָּהּ

שֶׁל הַיֹּפִי הַזֹּאת?

אֵיךְ לְהֵעָשׂוֹת אֲדָמָה,

מַה לַּעֲשׂוֹת בְּלַחֲמָהּ,

אֵיךְ לְהֵאָפוֹת? לִתְפֹּחַ

מִבְּלִי לְיַפּוֹת

אֶת הַקְּרוּם הָרָזֶה – לִקְרֹעַ,

לִפְתֹּחַ,

מִבְּלִי לִשְׁכֹּחַ לְכַסּוֹת?

 

יוֹנֵק־הַדְּבַשׁ הַזֹּאת

תָּשִׁיר לָנוּ עַכְשָׁו

כָּתֹם אַחֵר

הַרְבֵּה יוֹתֵר קוֹדֵחַ, גַּם לְבָבוֹת.

הוֹ, שְׁנֵי גְּדָיִים שֶׁלִּי, אֵיךְ

לַעֲמֹד עַל דּוֹבְרָה,

אֶל הַשִּׂמְחָה לֹא לִמְעֹד, לֹא פָּחוֹת

מִזֶּה לְרַעַשׁ־הַסּוֹד,

שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ

נֶחָמָה לֹא

קְטַנָּה,

מַפָּל לְאָחוֹר?

 

עַכְשָׁו יוֹנֵק הַדְּבַשׁ

פּוֹעֶה,

אֶלֶף פִּיּוֹת:

אֲנִי עַצְמִי

נֶחָמָה לֹא קְטַנָּה?

 

הוֹ, אֱלֹהִים, אֵיךְ

לִרְדּוֹת בְּכָל הַדְּבַשׁ הַזֶּה,

לִרְעֹד?

עוֹד.

עוֹד.

 

עמית שמרת מלמד מתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, פעיל סביבתי ויו"ר ועד עובדים לשעבר. למד פילוסופיה, לימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. בוגר מסלול השירה של הליקון. זוכה הפרס ע"ש עופר לידר לעידוד היצירה הספרותית בקרב מדענים.

.

.

מגי אוצרי

הסקה קַרְטֶזְיָאנית

אֲדוני אֵל נְקָמוֹת

אִלְמָלֵא אֲדוני אֵל נְקָמוֹת

הָיוּ הַנְּקָמוֹת בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ

 

לֹא נָכוֹן

מִנֶּגֶב וְעַד דָּן

רָאשִׁים נִנְעֲצוּ עַל חֲנִיתוֹת

אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם

כְּדֵי לָדַעַת שֶׁהֵם שָׁם

 

מגי אוצרי היא סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ודוקטור למשפטים. פרסמה את הספרים "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נורית זרחי, עמית זרקא, דקלה חיון ורות קינן

  

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן