.

הופכת לשיר: קריאה בשיר מתוך "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", מאת אורית קלופשטוק

גיא פרל

.

"אלה ידַי, זה העולם". שורה זו מתוך שיר של מרגרט אטווד היא המוטו לספר השירה של קלופשטוק, לא יכולתי לרשום את זה בתיק. זהו מוטו מתאים מאין כמותו, משום שידיים הן מרכיב מרכזי במקצועה של קלופשטוק, העבודה הסוציאלית, שהיא עבודה של ידיים בעולם. ידיים לא בהכרח כמייצגות עשייה – אם כי גם עשייה רבה יש במקצוע הזה, ובספר – אלא ידיים כמייצגות מגע. ואין המדובר בהכרח במגע פיזי, כמובן, אלא ידיים נוגעות כדימוי להשתתפות בעולם, לנוכחות בלתי אמצעית בו. קלופשטוק, ועימה עובדות סוציאליות רבות, עומדת בידיים פשוטות ונוגעת בשלל היבטיו של העולם, ובכללם היבטיו הקשים והדחויים ביותר, אלו שרבים מאיתנו נמנעים אפילו מלהתבונן בהם, ובוודאי לא מעיזים להתקרב אליהם, להיכנס פנימה ולגעת.

כל שיר בספר הוא נגיעה שכזו, המתארת התרחשות בחייהם של פונות או פונים, כפי שחוותה אותה ונגעה בה קלופשטוק, העובדת סוציאלית שלהם. זו עבודה סוציאלית של ידיים, של נוכחות, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בכך שברוב הרגעים המתוארים בשירים אין דגש על הפן המילולי. אני משוכנע שלקלופשטוק שיחות ארוכות ועמוקות עם מטופליה, אבל מעניין להבחין שלא בשיחות מתמקדים השירים. הם מתמקדים במראֶה שנחרט בזיכרונה, במבט, בתמונה שעלתה בדעתה, בתחושות שהובעו בפניה ובתחושותיה שלה. בליבם של השירים לא עומדת השיחה הטיפולית, כי אם מגע נפשי, ראייה, הרגשה – אלו כליה של העובדת הסוציאלית המוכנה להתייצב אל מול פוניה בנוכחות מלאה, בידיים חשופות ובעיניים פקוחות לרווחה.

מה תפקידה של השירה בפינות הנפש והעולם שקלופשטוק מבקרת בהן? אולי תפקידה להחזיר מילים למקום שהמילים אזלו ממנו, או להחיות מילים שהחיים אזלו מהן. לחזור מן המראֶה שנחרט בזיכרונה או בזיכרונם של הפונים, מן התחושה, מן הכאב או מן הגוף – אל מה שניתן לאומרו, ולא רק לאומרו, אלא להפוך אותו לשיר.

נקרא כעת את השיר "ננה":

.

נָנָה אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה בַּבַּיִת.
אַתְּ יְכוֹלָה לָבוֹא מָתַי שֶׁאַתְּ רוֹצָה,
הָיְתָה אוֹמֶרֶת לִי,
אֵין לִי מַה לְּהַסְתִּיר, אֲבָל אֲנִי צְרִיכָה לַעֲבֹד,
לָמָּה אַתְּ תְּשַׁלְּמִי לִי אֶת הַחֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל?
סֵרְגְ' מֵבִיא לִי רַק שׁוּק. כָּל הַשְּׁאָר זֶה אֲנִי.
הַחַשְׁמַל וְהַמַּיִם עָלַי, וְהָאַרְנוֹנָה,
וְגַם הַשְּׂכַר דִּירָה לְעַמִּידָר.
בֵּית סֵפֶר אֲנִי לֹא מְשַׁלֶּמֶת. אֵין לִי.
אַתְּ רוֹצָה תָּבוֹאִי לִרְאוֹת.
אֲפִילּוּ שׁוּק שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לִי פַּעַם בְּשָׁבוּעַ, שָׂם עַל הַשַּׁיִשׁ,
וְיָשָׁר דּוֹחֵף אוֹתִי לַמִּטָּה.
פַּעַם בְּשָׁבוּעַ אֲנִי נוֹתֶנֶת לוֹ. בִּשְׁבִיל שׁוּק, שֶׁיִּהְיֶה אֹכֶל לַיְּלָדִים.
תִּרְאִי מָה עָשָׂה לִי,
וְהִיא מוֹשֶׁכֶת מַטָּה אֶת מַחְשׂוֹף הַשִּׂמְלָה,
מַרְאָה לִי מָה יָכוֹל לְצַיֵּר בַּקְבּוּק זְכוּכִית שָׁבוּר
עַל שָׁדַיִם שֶׁל אִשָּׁה.

.

כאשר קלופשטוק הופכת את עדותה ממפגשה עם ננה לשיר, היא מוסיפה, או נכון יותר מחזירה להתרחשות ממד שהיה חסר בה. מהו בדיוק הממד הזה?

במפגש בין ננה לקלופשטוק, קלופשטוק שותקת. קולה אינו נשמע כלל. היא נוכחת כמצע סופג וכואב עבור ננה. ננה היא המדברת, והיא משתמשת בשפה קשה, רזה וקונקרטית – שפתה של אישה שתודעתה מצומצמת סביב הישרדותה והישרדות ילדיה. היא אינה מתלוננת ואינה מביעה כל רגש – היא מדווחת. בהמשך השיר שפתה מצטמצמת אף יותר, כשהיא מניחה לגוף לדבר את כאבה ומפשילה את שמלתה – שידבר הוא אל קלופשטוק.

קלופשטוק הפכה בחלוף הזמן מפגש לשיר, שבליבו עדות מפורטת מן ההתרחשויות. ניכר שהשיר מחזיר לה את קולה – העובדת הסוציאלית השותקת היא כעת המשוררת. באשר לננה, הבאת שפתה כהווייתה, במלוא צמצומה וניתוקה, מאיימת לשאוב אותנו לתוכה, להפוך גם אותנו לקהים – עד שמכה בנו משמעותם של הדברים שזה עתה קראנו, והבטן מתהפכת. עצם הפיכת המפגש עם ננה לשיר דורכת את הקשב שלנו למה שמסתתר מאחורי השפה המכסה ומסתירה, ולפיכך טוענת את הסיטואציה מחדש בַתחושות ובַמשמעויות שעקרה מתוכה הטראומה הבלתי נסבלת. דברים אלו נכונים, לדעתי, לשירים רבים בספר, והשיר "ננה" הוא רק דוגמה אחת להם.

רק דימוי אחד יש בשיר "ננה", דימוי אחד המתרומם לרגע מעל צמצומו הענייני של הדיווח – הבקבוק המצייר. זהו דימוי קשה ומר, שבליבו פער בלתי נסבל בין מעשה הציור במשמעותו המקובלת, על היופי והרגש שבו, לבין צילוק שדיה של אישה בשבר זכוכית. לפער הזה, המופיע בסופו של השיר, תפקיד מרכזי בהוצאתנו מן הניתוק הפוסט־טראומטי שאליו הכניסה אותנו שפתה של ננה, ובהתעוררות תחושות הזוועה והאימה שמאפשרת הפיכת חייה האיומים של ננה, והרגע ההוא במפגשה עם אורית – לשיר.

.

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות המילה. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

אורית קלופשטוק, "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקס של עובדת סוציאלית", פרדס, 2020.

.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר קוראת בשיר "חיפשתי ולא מצאתי את חולצתי השחורה" מאת דליה רביקוביץ

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

תמיר גרינברג: מבט על שלושה ספרי שירה ומחזה

מאת קציעה עלון

.

יהא ספר זה זיכרון
לעלאא א־דין שוייקי
שדלתות העולם הזה נטרקו בפניו עוד בטרם ראה אור יום
ואל העולם הבא עדיין לא זכה להיכנס

זוהי ההקדשה הפותחת את ספר השירה האחרון של תמיר גרינברג, הרואין, הישארות הנפש (הקיבוץ המאוחד, 2017). עוד בטרם עיכלנו את ההקדשה המורכבת, הולמות בנו השורות הבאות כקורנס:

כְּשֶׁבְּנִי הַמְּסֻמָּם הִתְפָּרֵץ לְעֶבְרִי בִּקְלָלוֹת,
כְּשֶׁבַּחֲמַת טֵרוּף נִתֵּץ לִרְסִיסִים אֶת הַשִּׁדָּה,
כְּשֶׁנְשַׁכָנִי בְּיָדִי עַד דָּם, וְהִפִּילָנִי לְרִצְפָּה,
כְּשֶׁהִזְעַקְתִּי אֶת הַמִּשְׁטָרָה, וְהוּא, חִוֵּר, אָרַז אֶת בְּגָדָיו,
וּלְעֶבְרִי צָעַק, וְזַעֲמוֹ נוֹרָא:
מִי אַתָּה, חֲתִיכַת הוֹמוֹ זָקֵן וְמְכֹעָר!? מִי בִּכְלָל רוֹצֶה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלְּךָ?
הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עֵינַי, וְאֵין בִּי מָה,
וּכְשֶׁנִּלְקַח אָזוּק, לִבִּי נִקְרַע בֵּין חֲרָדָה לְגוֹרָלוֹ לְבֵין שִׂנְאָה,
וּכְשֶׁנִּשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי בַּבַּיִת, וּסְבִיבִי דְּמָמָה,
אָז הִתְיָפַּחְתִּי מְלוֹא נַפְשִׁי:
זֶה עוֹד יוֹם בֵּין יָמַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
…

(מתוך השיר "עוד יום")

.

אני סבורה שאין משורר היום בישראל שיכול היה לכתוב את השורות הללו, פרט לגרינברג. מבחינה טכנית מובן שמשורר יכול לכתוב ככל העולה על רוחו, והדמיון הוא הוא המוליך החשמלי המרכזי של הפואטיקה, שאינה מחויבת כלל, כידוע, לאמת ביוגרפית. אולם עוצמת האמת המפלחת שבמילים הללו צפה ועולה, מבקיעה דרך כל הנחות היסוד שלנו בדבר "כוח ההמצאה של היוצר", ואנו חשים כי אלו שורות שנעקרו ממש מליבו המדמם של גרינברג. במסתו "מהי שירה?" כותב ז'אק דרידה כי "אין שיר ללא תאונה, שאינו נפער כפצע, אבל גם פוצע" (מתוך גוף תפילה, הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2012, מצרפתית: מיכל גוברין, עמ' 139).

בשנת 1999 אימץ גרינברג שלושה אחים פלסטינים ששרדו בנסיבות משפחתיות קשות. לימים מת אחד מהם, עלאא, ממנת יתר. בשירים שונים בהרואין, הישארות הנפש גרינברג ממלל את חוויות חייו של עלאא ומדבר בשמו. כך למשל בשיר "עליה לרגל":

.

אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלַיִם
וּמִתְפַּתֶּלֶת בֵּין הָרִים,
בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה הָיִיתִי
וְלַנְתִּי בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים.

נָהַג מַשָּׂאִית חָשַׁק בִּי
וְשָׁאַל לִמְחוֹז חֶפְצִי,
חִידָה בְּחִידָה עָנִיתִי
וְשָׁמַרְתִּי אֲשֶׁר בִּלְבָבִי.

שְׁלוֹשָׁה יָמִים הָלַכְתִּי,
צָמָא, מַכְאוֹב, בְּדִידוּת

וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי עָמַדְתִּי
בְּשַׁעַר בֵּית הַיַּלְדוּת.

קָרָאתִי, וְאִישׁ לֹא עָנָה לִי,
לֹא אֵם, לֹא אָחוֹת, לֹא חָבֵר,
פָּנִיתִי מִשָּׁם וְהָלַכְתִּי,
וּמֵאָז עוֹדֶנִּי הוֹלֵךְ.

.

על ריתמוס קצבי מולבשת הוויית חיים דוקרנית ומצמיתה. משפחה שבה האב נכה ועם זאת מכה ומתעלל, אחות שהפכה לזונה, סמים, שכרות ופשע – אלו הם רכיבי תחביר חייו של עלאא א־דין שוויקי.

כיום, כאשר גרינברג הוא כבר סב לנכדים, כמו הועם זכרו של אקט האימוץ, וההרואיות שבו הוקטנה, מוסגרה ונדחסה אל תוך חיי היום־יום השוטפים. ובכל זאת, הפואמה החותמת את הספר, הקרויה "הישארות הנפש", היא יחידאית במכלול העצום של השירה העברית; קינת האב היהודי על בנו הפלסטיני הצעיר, המסומם, שאינו יכול לחיים. "תְּנֵנִי וְאָשׁוּב לַיּוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ הֵגַפְתִּי אֶת דַּלְתִּי / וְאֶשְׁבֹּר אֶת כָּל דַּלְתוֹת בֵּיתִי עַל מִסְגַּרְתָּן. / דֶּלֶת דֶּלֶת אֶעֱבֹר, אֵלֵךְ בָּעִיר, רְחוֹב רְחוֹב, דִּירָה דִּירָה, / אֲנִי נִשְׁבַּע – שׁוּם דֶּלֶת לְעוֹלָם לֹא תִּטָּרֵק עוֹד בְּפָנֶיךָ – אֲבָל חֲזֹר, עָלָאא, אָנָּא חֲזֹר. לֹא אַטִּיף לְךָ מוּסָר, / לֹא אֲנַסֶּה לְהֵיטִיב דְּרָכֶיךָ. תְּנֵנִי וְאַקְשִׁיב שׁוּב לְקוֹלְךָ, / מִלָּה אַחַת, רַק הֲבָרָה, אַקְשִׁיב לֶהָבֵל נְשִׁימָתְךָ." הפואמה הארוכה והמזעזעת ננעלת במילים: "רַק אָהֲבָה תַּעֲצִים אֶת רוּחֵנוּ, / וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךְ". בהתגוששות הענקים הזו בין החיים למוות גרינברג יוצא וידו על העליונה. מהן השורות הללו אם לא ניצחון החיים על המוות?

הירואין, השארות הנפש הוא ספר השירה השלישי של גרינברג, אחרון עד כה. קדמו לו שני ספרי השירה, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת, שיצא לאור ב־1993, ועל הנפש הצמאה שיצא לאור בשנת 2000 (שניהם בהוצאת עם עובד). ב־2007 הוצג לראשונה מחזהו הפוליטי המצמרר חברון, שזכה לשבחים. התבוננות רטרוספקטיבית במכלול השירי של גרינברג חושפת את סימני הדרך של החיים של גרינברג. חומרי השירה הבדיוניים הפכו למציאות אונטולוגית נוקבת. ספרי השירה פורשים בפנינו חומר רגשי היולי המתגבש אט־אט לכדי ניסוח מפורש יותר ויותר, ולבסוף מתנפץ אל תוך המציאות עצמה, בפעולה נועזת שאין ממנה חזרה. העתיד ידוע, רק אנו אלו שאינם יודעים. מלאך אוחז בידנו ומובילנו אט־אט, בעינינו הסומות, אל תכליות ייעודנו, המתממשות בתוך תוכה של המציאות החומרית. חייו הפרטיים של גרינברג מעניקים לשירתו תיבת תהודה עמוקה מני חקר, מקנים לה עצמיות של ממש, כמי שנובטת מקרקע המציאות ואינה מרחפת ללא שורש.

גרינברג עוסק באובססיביות במוות. עיסוק זה ניכר כבר בשמו של ספר השירים הראשון, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת, וההתייחסות השירית למוות היא הבריח התיכון של הספר כולו. השיר הראשון הפותח את הספר הזה קרוי "אלגיה", וחמשת השירים שלאחריו באים תחת הכותרת הטעונה "אֵבל" וממוספרים בסדר רץ. יש לזכור כי מדובר בספר שירה ראשון של בחור צעיר, בן עשרים וארבע. בעמ' 33 בספר מופיעות שורות אלה: "לְמִי מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת צִמּוּקִים בְּיָדוֹ? / לִי מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת צִמּוּקִים בְּיָדוֹ. / לְמִי עוֹד מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת צִמּוּקִים בְּיָדוֹ? / לָעַרְבִים הַפָלֶסְטִינָאִים מַחֲזִיק אֲבִי הַמֵּת / צִמּוּקִים בְּיָדוֹ". דומה כי שיר קצרצר זה כומס בחובו את הליבה הרוטטת, הרוחשת חיים, של צוואת האב המת לבנו החי. הצימוקים הם סמל לטוב, למתיקות ולשפע, להענקת אהבה מתוקה (השוו לשורות המפורסמות של אלתרמן: "אלוהיי ציווני שאת לעוללייך מעוניי הרב שקדים וצימוקים"). במבט לאחור, גם המוטו שבחר גרינברג לספר, שורות מתוך "ברנט נורטון" לת"ס אליוט, מקבל משמעות המסמנת את קווי ההיקף של כלל יצירתו: "השפל לרדת, השפל בלבד / אל עולם של בדידות מתמדת, / עולם לא עולם, אבל זה שאיננו עולם, / חשיכה פנימית, עניות מדברים / התפשטות מכל רכוש / יבוש כל עולם החושים / הגירת כל עולם הדמיון, הקפאת כל עולם הרוח".

חומרי הבסיס של יצירתו של גרינברג, הן בספרי השירה הן במחזה חברון, שעורר סערה עם הצגתו, מצויים תדיר על ציר המתח יהודים–ערבים, ולא פעם מופיע גם המוטיב המזעזע של אי־קבורה, של הסירוב הנפשי לחתום את מהלך החיים. הרצון המובע הוא תשוקה להותיר שארית ולדובב את רוח הרפאים. בחברון, למשל, הערבים והיהודים הורגים אלו באלו לבלי קץ, ודמם השפוך של הילדים כמו זועק אלינו מן האדמה. מוטיבציה עקרונית זו נוסחה כבר בספר השירים הראשון. הנה מתוכו הבית הראשון בשיר "לודויג ו.":

.

מִדַּי שָׁעָה נוֹסֶפֶת שְׁעַת חַיִּים וּשְׁעַת חַיִּים נִגְרַעַת.
מָה שֶׁהֻחְסַר הֻחְסַר לְעוֹלָמִים וּמָה שֶׁנּוֹסַף
דָּהָה בְּלַחְלוּחִית הַזִּכָּרוֹן וּבְתוֹךְ הַתָּוֶךְ
שֶׁאֵינֶנּוּ קָצָר מִכְּדֵי וְאֵינֶנּוּ אָרֹךְ בַּעֲבוּר
אֶלָּא הוּא בְּדִיּוּק בַּמִּדָּה הָרְאוּיָה לַשְּׁיָרִים
שֶׁמּוֹתִירָה הַטֶּלֶבִיזְיָה הַפּוֹעֶלֶת לְלֹא קוֹל
עַל דְּמוּיוֹתֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת־לְבָנוֹת הַנָּעוֹת
אָנֶה וָאָנָה בִּמְצוּקָה חֲרִישִׁית הַמְּהַפְּנֶטֶת אֶת הָעַיִן.
מֵאֲחוֹרֵי הַפָּנִים הַמִּשְׁתַּקְּפוֹת בַּזְּכוּכִית הַקְּמוּרָה
אֵין מַרְאֵה פָּנִים. שָׁם אוֹרֵב הַכָּאוֹס שֶׁאֵין
לִנְקֹב בִּשְׁמוֹ מִשּׁוּם שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי הֱיוֹת מִלָּה
וּמִשּׁוּם שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים דָּבָר וּמִשּׁוּם
שֶׁהַיְּדִיעָה פְּרָטִית הִיא,
וּלְפִיכָךְ אֵינָהּ נִתֶּנֶת לְעִצּוּב,
אַךְ בְּעִקָּר מֵחֲמַת הַפַּחַד.

.

המילה היא המחסום מפני הכאוס שאין לנקוב בשמו, האפֵלה האורבת לנו בוקר וערב. מה שמציל את הפואטיקה של גרינברג מייאוש מוחלט הוא היותה רבת מישורים; היא כרוכה ומחותלת כולה בהיבט מטאפיזי ששואף להכיל את מלוא הקיום – בשר ורוח, תבונה ורגש, חסד וייסור, שפל ונעלה. רות אלמוג, בביקורתה על ספר השירים הזה (מוסף ספרים, הארץ, 8.5.2018), כינתה את גרינברג "משורר גדול". אני חותמת על הצהרה זו.

.

קציעה עלון, חוקרת ספרות ואמנות, ממייסדות תנועת הנשים הפמיניסטיות המזרחיות "אחותי", מייסדת ובעלת הוצאת הספרים גמא. לאחרונה ערכה את הספר "נשף המסיכות של יצחק גורמזאנו גורן", במסגרת סדרת ספרי מחקר על יוצרים ויוצרות מזרחים הרואה אור בהוצאתה.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צילה זן־בר צור על "מערה" מאת גיא פרל

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שָׁרָתֵי הספרים האחרונים

שני פוקר

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת
וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ"
(יונה א 7)

.

זו בסך הכול הייתה תקופה שהכול נתלה במלאכת השליחות. היום נרקם דרך איסוף החומר ומסירת החומר. אם השכלתָּ – נעשית שליח. אם התמזל מזלך – היה לך רישיון לקטנוע (זו הגזמה, אך זה הרקע לסיפור ולא אחרת, ואת ההשלכות התרבותיות יעשה כל אחד במוחו). מכאן עולה שאם היה לךְ אב נטול־תעסוקה עם רישיון לקטנוע – ואת עבדת בחנות ספרים, כבר היית יכולה לעשות את החישוב לבד. כלומר, להעניק לאב את ביצוע המשלוחים בתקופה שבה זכה הענף לעדנה. על כן, די לומר שהסיפור הזה הוא על תעסוקה קלה וזמינה בתמורה לפרוטות, כשהדגש הוא לא על הפרוטות אלא על התעסוקה בתמורה לפרוטות. ואם עבדת בחנות ספרים הרי הבנת שבפרוטות עסקינן.

עכשיו לעצם העניין: לאב נתת לעשות את הכתובות של אזור גוש דן, ועל כל משלוח ניתנו לו – לא ממך – שלושים שקלים. עכשיו תאמרו: הרי רק הדלק עולה כמעט כמו השלושים שקלים האלה, ובהחלט אין להכחיש. אבל היו מקרים שבהם היה האב נוטל את רכב החברה של האם, ואם כן, היו מקרים שהשלושים שקלים האלה היו מאה אחוז רווח.

השאלה שנצטברה באוויר לא הייתה רק כמה זמן תארך שביעות הרצון הזאת חרף הפרוטות – הלוא זו הייתה שעה שדיברו בה על משק, אבל לך היה רק אב שֶׁשָּׂשׂ להיות שליח (בשלמי? בעד מה?) – אלא האם ניתן היה להתבלבל ולאמץ את המעטה החדש, המרענן, המעשיר, שבו הוא נעשה שליח ואת נעשית בוסית? האם ניתן היה, ככה, על עדנת החלופה הזו, להמשיך אל הנצח, עד התהפכות הרגבים, או עד אובדן צלילות המחשבה או אובדן הראייה? לבצוע מחֶלקַת התעסוקה הקטנה שלך (היא לא שלך) ולזרוק פירורים לאביך? בסך הכול, בלב מגפה ששיתקה אנשים בבתים, שוב הוזרם קשר הדם, ההיוודעות לכורח השני, הדאגה הבלתי נשלטת שעומס החיים לא יכביד מדי על האחר. מכך ומעוד סיבות, לא היה לך עובד מסור ממנו, ולו לא הייתה בוסית הגונה ממך. אבל אַל נתבלבל: זה אינו סיפור על קשר דם בעת מגפה.

מדובר בסף הכול על תקופה שהייתה יפה לעסקי ספרי היד־שנייה. לכמה שבועות, נעשו שָׁרָתֵי הספרים האחרונים מבוקשים יותר. ומפה לשם האנשים שנסגרו בבתיהם היו נדיבים יותר להוציא את כספם על מה שהייתה בו עדות לפנאי. אנשים הזמינו ספרים, לעיתים בשלשות, ואותם היה צריך לכרוך בחבילות ולהביא לפתח בתיהם. מה שהיה מחוץ לתחומי גוש דן – נשלח בדואר. מה שהיה בתוך – נשלח עם האב. העניינים עבדו יפה. האב היה מרוצה. רוויתם נחת על זרי דפנה. רעמתם תשובה לאימת תעסוקה. כזוג יונים, התחלקתם בפירורים.

אבל כמאמר הסופר, אין הכול עשוי יפה בעיתו. ובאחד הימים הוא הגיע לאסוף משלוח בשעה שלא מצאת את הספר שהיה צריך לצרף לחבילת השליחה. וכבר רגזת והפכת עשר פעמים את תכולת הארון שבו היה אמור הספר להימצא. רבת עם עובדת אחרת בטלפון. מרוב עצבים בעטת בשולחן. האשמת את הווסֶת. את לא מוצאת, הפטרת נואש. פטאלי. כאילו היו דיני נפשות מונחים על הכף. האב הכיר את עצבייך ואמר שיחזור עוד שעה. בינתיים הלך להעביר את הזמן שלו. הוא ידע להעביר את הזמן שלו. ללכת מירקן אחד למשנהו. לקפוץ לחצי סופר. לחפש חנייה.

אחרי יותר מדי עצבים שנצטברו לריק, מצאת את הספר. אבל שוב ההוכחה שאין כל דבר עשוי יפה בעיתו: האב כבר רחוק. בינתיים הלכת לדואר לשלוח את שאר החבילות שיועדו לקווי הארץ הרחוקים. לקחת מִספּר. נעמדת בחוץ מפני שהיו שוטרים שאפשרו רק לארבעת המספרים הראשונים להיות בפנים. עוד געשת מאי־מציאת הספר, מהמשימה שעוד לא נשלמה, רבת עם אחד האנשים בתור לפנייך (אמרת לו שַׁחְרֵר, טרחן). לקח זמן עד שהבנת שמי שהביט בך עוטֵה מסכה, אותו איש־לא־מכאן, אולי הודי, מלוּוה על ידי האיש שרבת איתו, ובוודאי באו להסדיר אישורים. הצרת על דיבורך כלפי האיש. עדיין נרעשת.

וכשם שאין כל דבר עשוי יפה בעיתו – צלצל האב. הוא מחוץ לחנות. החנות נעולה כי את בדואר. המספר שלך עוד לא הגיע. רצת חזרה לחנות עם החבילות עוד ביד. הגעת לחנות וצעקת: "למה אתה לא מתקשר לפני שאתה מגיע, אני עם מספר שם בדואר". פתחת את החנות מהר והבאת לו את החבילה. הוא לקח אותה. היתה שם איזו מאית שנייה: לא ראית אותו, לא שיווית לו ארשת כלשהי שדרכה יכול היה לנחש חיבה, הוא היה באותו רגע מה שהיה באותו רגע: יותר גרוע ממטרד. אבל בכלל לא נתת על כך את הדעת. אלו דברים שאת יכולה לחשב רק בדיעבד – הלוא פנית לרוץ חזרה לדואר, אבל אחרי כמה מטרים שפסע קדימה והיה כבר רחוק ממך, צעק לעברך קללה כאחרון־בריון חסר־פנים: חרא, שמאלנית חרא.

כשהסתובבת אחורה, נתאמתה הידיעה כמאכלת: יש קהל. והקהל הפך את אביך ללא אביך. ואם אביך לא אביך, הייתה שנייה, ככל הנראה, שגם את הופקעת ממקומך. זו הייתה ההתניה של הצעקה: הווליום, התוכן, השתרכות המרחק הפעור. אם הקללות היו מנת חלקכם, הלא שרו בתוך קורות, עכשיו, בין אוזני העסקים המנמנמים. שלושת הראשים שהסתובבו אל אביך ושבו אלייך, נטרלו אותך מן היכולת להשיב, אך גם מן היכולת לקפוא. אם הוכנעת או הושפלת לא הורע לך, הלוא הייתה בך רק ההבנה שאיש מן החוזים לא מפרש נכון את שתיקתך. אבל לא יכולת לשתוק, כי כבר שעטת קדימה, ופירוש השעטה היה להישבות אל המופע שהרחוב הזר אִפשר:

הוא לא היה אביך, הוא היה ספק השירות. זו הייתה אקסטזת עצבים ואפשרות פורקן גם יחד – את הפנית את צעדייך לכיוון הקטנוע שלו, ועוד לא ידעת מה יֵצא מפיך. עובדי הטמבורייה הסמוכה שאת אומרת להם שלום בכל בוקר הרימו אוזן, עד שלפתע צעקת, זדונית, קוצית, פוטנטית: אתה לא תעשה פה יותר משלוחים אתה שומע.

שעטת הדם הייתה אמת, אך הפומביות הייתה מפתיעה בעינוגה; משלהבת מרוב חופש ותקיעות. החוזים חזו בריב עובדים: מסכת שבה אחד יגבור על האחר, אבל את ידעת שאת תקועה עם השליח. עכשיו נותר היה לראות לאן תוביל דקוּת הרגע. כמה זמן יהיה אפשר להחזיק את הסטריליות: כמה זמן יהיה אפשר לא להסגיר את קשר הדם.

אלה היו כמה שניות ולא ידעת מניין תבוא ההתרה, מן הפנים או מן החוץ. בסך הכול הוא כבר היה תכף על הקטנוע, בא לנסוע, ולהסתלק בארשת ההתלהמות הלא־אישית הזו. כתִחלוֹפֶת טעונה של ריב רחובי, כהתלקחות מדינמיקת כספים שהשתבשה. ככה זה, להכות בך מהלומות פירושו להפוך אותך זרה. עד כדי כך אלימה היא רגישות הַיתר. הזרות היא שהביאה את ההתחשבנות (עכשיו, גם על פירורים תריבי). לפני שנס אל נסיעתו, קראת: אתה מקבל על זה כסף. הוא השיב לך: נצלנית. ועוד קללות שהדף יתקשה. הטונים גבהו. אם היה עולה כבר על הקטנוע ונוסע, זה יכול היה להיחתם אחרי כמה שעות בהתנצלות הדדית. אבל הצלחתם להערים על הרחוב, והעורמה הביאה התערבות, ומבלי שניתן היה להתכונן גח עובד מהטמבורייה לעזור לך (בשלמי? מפני מה?) והוא קרב אלֵי מי שהתנכל אלייך, וצעק לו: הלו אדון, להירגע, אתה שומע.

ההיסט שבמאית רגע הפך אותך כקערה, נטל אותך למחנה הלא נכון. עוד לא הספקת להתרגל למקומך ונעשית שניים מול אחד. והו הקלחת הייתה מפלחת. כי בכל היעדר־פעולה הייתה הכרעה: לחשוף את עצמך, שפירושו לחשוף גם את העיוות, או להשליך את מולידך אל תלם זר, שפירושו לשאת את האשמה. הספרות תהפוך את זה לרגע לתהות בו. אך האם תהית. האם תהית לפני שצעקת לו ושינית את כל מערך הכוחות הרחובי שנרקם וקם: "עזוב, עזוב, הכול בסדר, זה אבא שלי." זה היה שינוי־משחק. זה היה קר, נוקשה, מלוכלך, חורך, אבל חזק. חזק כמו שברית דמים יודעת להיות. העפת מבט חטוף בשלושת האנשים, קיווית־לא־קיווית לדלות את מה שהובע בפניהם (אולי שמעו אותך אומרת, תיזהרו, אה, רק לי מותר לצעוק עליו). אבל שתקת ופעה חזך. העובד המתערב – נבוך מעט ומופתע, הוצנע חזרה אל חנותו. "אה זה אבא שלך", מלמל כמרומה. את כמובן יצאת קירחת מכאן ומכאן: האב נס מאזור אי־הנוחות, לעובד לא נתת אפשרות להגן על כבודך. וכמו הפגנה שנגמרה, כולם פנו ממך לעיסוקם – בלתי מרוצים.

שני פוקר, ילידת 1992, לומדת ומלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א. ספר שיריה הראשון, "מחצית חביוני", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת הבה לאור. סיפורים פרי עטה מתפרסמים בבמות שונות.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יתרת חוב

אביגיל קנטורוביץ'

.

בסוף, אחרי הכול, לא נשאר בינינו דבר מלבד החשבון הארור ההוא.

חלקנו המון דברים בחיים המשותפים ההם: דירה, מיטה, כלבה, מצעים, מכונת כביסה, ארון, אוטו קטן וחבוט. חלקנו דאגות, סיפורים, כוסות קולה. לפעמים, לא בכוונה, גם מברשת שיניים. הכול היה שלנו. אני הייתי אני, והוא היה הוא, אבל הדברים היו אנחנו. אדם יכול להיות בודד גם כשהוא ישן עם מישהו במיטה זוגית, אבל המיטה לעולם לא תהיה מיטת יחיד. היא נועדה לשניים. גודלה מיועד לביחד. ובין כל הדברים האלה היו דברים שלי ודברים שלו. היו דברים שאי אפשר ולא צריך היה לחלוק: הבגדים שלו, החזיות שלי. היו דברים שהתערבבו, שהיו פעם שלי ואחר כך שלו, אבל הם התמעטו עם השנים והטכנולוגיה: הדיסקים יצאו מהבית, הספרים התמעטו לטובת הדיגיטליים, שכל אחד שמר במכשיר משלו.

והיה החשבון ההוא, שהופיע כבר אחרי, כשעדיין חשבתי שאפשר לעסות את הלב כמו כל שריר אחר כדי להקל את כאביו. הוא הגיע כל חודש, נשלח לשתי כתובות, לשני שמות שונים, ובפינה בצד ימין היה כתוב בקטן: העתק אחד מתוך שניים, ושמו של המכותב השני. שני העתקים מושלמים של נייר רשמי אחד שמספֵּר שפעם היינו ביחד ועכשיו כבר לא. לא זכרתי מה קנינו בכל כך הרבה תשלומים.

צריך היה לשלם את זה, כמובן. מישהו צריך היה, על כל פנים. אלא שלא זכרנו את החשבון הזה כשנפרדנו, כשחילקנו את הרכוש המשותף, כשכל אחד אסף את עצמו ואת שלו לארגזים. לא זכרנו, ולא חילקנו, וכשהגיע החשבון הראשון כל אחד מאיתנו כבר היה ספון בביתו החדש, אני כבר שהיתי בעורי החדש, הצורב והחשוף, עור במידת יחיד, ולו היינו רוצים להחליט מי צריך לשלם – היינו צריכים לדבר. מישהו צריך היה לדבר ראשון.

כל שנדרש, בסופו של דבר, היה להרים את הטלפון ולכתוב הודעה. אבל לא יכולתי להקליד את שמו. שורת האמוטיקונים במקלדת הייתה מלאה באלו שנהגנו להשתמש בהם, שפת צופן סודית שלי ושלו. האימייל שלי היה מלא בשמו. עם הדברים האלה חשבתי שאוכל להתמודד אחד כך. עוד מעט. ידעתי שיגיע יום שבו זה יהיה אפשרי, ולא הייתה שום בהילות. בינתיים שלחתי הודעות בלי ציורי פרצוף מחייך. התקשרתי לחברות ששמותיהן לא היו קרובים לשלו, כך שכשהקלדתי את האות הראשונה הוא לא קפץ אל המסך בלי הזמנה. השתמשתי באימייל של העבודה לצרכים אישיים, ממילא הייתה לי גישה אליו מהטלפון. אבל מה קנינו, חשבתי. ומי ישלם את החשבון.

בחודש הראשון, המעורפל מכאב, לא הייתי מסוגלת לכך. בחודש השני חשבתי שזה עוד מכאיב לי מדי, שאפשר לחכות. בחודש השלישי תהיתי אם טיפל בזה. ואם כן, האם זה אומר שהוא עוד חושב עליי, שאולי הוא מכיר בכאבי ולכן הוא דואג לזה, או אולי דווקא להפך: אולי הוא כל כך לא חושב עליי, אולי הכאב שלי כל כך לא מטריד אותו, שהחשבון הוא מטלה פשוטה.

התקשרתי. לא אליו, אל החֶברה. הגעתי למענה קולי ממוחשב ושמחתי: לא רציתי לדבר עם בן אדם. הקשתי את מספר החשבון האחרון. הוא לא שולם עדיין. ניתקתי ואמרתי לעצמי שאתקשר שוב בעוד כמה ימים, אבל שכחתי, ובחודש שלאחר מכן שוב הגיע חשבון. אם היה איחור בתשלומים, היו ודאי כותבים משהו. חֶברה שמקפידה כל כך על העתקים ממוספרים, על משלוח חשבונות בדואר, הייתה מנפיקה איזה מכתב רשמי. מישהו שילם את החשבון.

ובכל זאת התקשרתי וההודעה הקולית אמרה לי שהחשבון של החודש טרם שולם. אני צריכה לשלם, חשבתי. ההגינות מצריכה שאשלם. חודש הוא וחודש אני. אילו היינו מדברים, זה מה שהיינו מסכמים, לא? שנחלוק. אולי הייתי פשוט נותנת לו סכום כסף, או הוא לי, ואז אפשר היה לנתק את ההתקשרות המשונה הזו בינינו. הרי לא הגיוני שבשנים הקרובות נמשיך לרדוף זה את זה באופן כזה. לא מדובר בילד משותף, אפילו לא בחיית מחמד. כל שנותר בינינו הוא סכום כסף.

אבל זה לא היה כסף: זה היה חוט דק ועדין, והוא אחז בקצהו האחד ואני בקצהו השני ואיש מאיתנו לא הרפה. כך או כך האמנתי שבסוף החוט יימתח וייקרע. זה מה שחוטים עושים. זה מה שאנשים עושים. הם נמתחים עד קצותם, נפרמים, נפרדים. זה לא סוף העולם.

בחודש הזה שילמתי את החשבון אני. בחודש שלאחר מכן חיכיתי כמה ימים והתקשרתי למענה: יתרת החוב אפס. בחודש שלאחר מכן שילמתי את החשבון ביום שהגיע. זה היה ריקוד מטופש, מרוחק, ובכל זאת מתואם: חודש אחד אני שילמתי. חודש אחר הוא שילם. נענו לקצב המוזיקה, לא ביחד, אבל באותו מקצב. לא ידעתי על מה אני משלמת, מלבד על החוט הזה.

עברתי דירה. עדכנתי את חברת החשמל, המים, הגז, את העירייה. שלחתי הודעה גם בנוגע לחשבון הזה, שימשיך להגיע לכתובתי החדשה, ועשיתי גם עקוב אחריי בדואר. היו לי כמה ימים קצרי נשימה של ציפייה, כמו אצל רופא השיניים כשפוחדים שמכשיר ייגע בעצב חשוף, כשיודעים שכל מה שכואב נמצא בטווח הגעה, שאפשר בקלות לגרום לנו לבכות. אבל החשבון הגיע, כסדרו, ובראש הדף הודפסה יפה כתובתי החדשה.

לא סיפרתי לאיש על החשבון הזה. זה היה קצה חוט סודי, שאחזתי בו מתחת לשרוול ארוך שמתחתי עד קצות אצבעותיי. קשר עדין למי שהייתי פעם. הרהרתי לפעמים באפשרות להרפות ממנו, ומיד הרגשתי צורך למתוח אותו מעט, לוודא שהוא עוד שם. בחודשים שלו הייתי מתקשרת למענה האוטומטי, כדי לשמוע: יתרת החוב אפס. בחודשים שלי מיהרתי לשלם, שלא יקדים אותי. ידעתי: הוא יודע שאני משלמת. הוא מונה את החודשים. רציתי שימתח את החוט. מתיחה אחת: אני יודע. שתי מתיחות: אני מצטער. החודשים שלנו נפגשים, הירחים שלנו מקיפים זה את זה, אנחנו עדיין יקום קטן בפני עצמו. וכל עוד החשבון הזה ימשיך להגיע, נמשיך להתקיים. וכל עוד נתקיים, אולי הוא יגיד סליחה.

וחודש אחד החשבון הגיע, וזה היה החודש שלי, והתקשרתי אחרי כמה ימים לשלם, לא מיהרתי יותר, והמענה אמר: החשבון שולם במלואו. ניתקתי. התקשרתי שוב. החשבון שולם במלואו. קמצתי את האצבעות לאגרוף הדוק. ואז שחררתי את כף היד, הרפיתי את השרירים ופרשתי את האצבעות.

.

אביגיל קנטורוביץ' היא עורכת עצמאית ועובדת במערכת מודן וכתר. ספרה "ארץ, עיר, ילדה" ראה אור בהוצאת מודן בשנת 2018.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מקרה של אי ציות", סיפור מאת רינה גרינוולד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן