פרוזה | אניס

"את מדביקה לרחלי נשיקה על האף, והיא מעוותת את הפנים ואומרת שיש לך ריח כמו אצל אבא." סיפור מאת לני כהן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
15.07.2020

.

אניס

לני כהן

 

כשהשמיים הלכו והתבהרו והרחובות עוד לא התעוררו לחיים, עזבתְ את הבית. בחוץ האוויר שחיכה לך היה קר מכפי שחשבת, והרגשת איך כל האיברים הפנימיים שלך מתחילים לרקוד. התיישבת בתחנת האוטובוס, לא רחוק מהבית, ולגמת מהערק שסחבת מהארון במטבח. הערק של אבא שלך, שתמיד עומד בתוך הארון, מעל הצלחות, חצי ריק. לעתים עמד הבקבוק גם ליד הספה בסלון, כשהיד השמוטה של אביך נופלת מגופו, עוד מנסה להגיע. לעתים גם עמד ריק, ליד הכיור. אז היית יודעת שהן בדרך, הצרות.

הגוף שלך קם, והרגליים, הן לוקחות אותך לכיוון כלשהו. תנועת הרכבים עדיין דלה ואת מדליקה סיגריה. אחרי כמה צעדים סחרחורת תופסת אותך, והפה שלך מתמלא רוק. את יודעת בדיוק מה הולך לקרות, מחפשת פינה, מנסה להסיט את השיער, אבל הקיא כבר מתפרץ ממך ונוחת על האספלט. ריח של אניס עולה ואת מנגבת את הפה במעיל. רכב נעצר לידך ומישהו בלי פנים שואל אם את צריכה עזרה. את עונה שלא, והוא נעלם. את נזכרת ברחלי וחושבת שאת חייבת לקחת אותה איתך. את חושבת לאסוף אותה מהגן, קצת אחרי שאמא שלך תשים אותה שם ותלך לנקות בתים.

את עושה את הדרך בשתי רגליים, מעט מתנדנדות. את שלולית הקיא ובקבוק הערק את משאירה מאחור. השמש כבר למעלה, ואין כל זכר ללילה, לשקט, לקור שעטף אותך במסירות. כשאת נכנסת אל הרחוב שבו הגן נמצא, את פוגשת בשוש, השכנה שגרה דלת ליד. היא מתקדמת לעברך ואת נזכרת איך פעם, כשהיית ילדה שמעת זכוכית מתנפצת. כשיצאת לסלון הרחת ריח חזק של אניס וראית את אמא שלך בוכה ואת הדלת נטרקת. אז שוש תמיד הייתה מגיעה, מכינה קפה לעצמה ולאמא שלך, והן היו יושבות ככה בַפינת אוכל שעות. באותו היום ישבת לצייר ציור לאמך, רצית לעודד את רוחה, אבל כשהבאת לה את הציור, ושוש עוד ישבה לידה, היא שוב פרצה בבכי.

השמש שורפת לך בעיניים כשאת מנסה ליישר מבט אל שוש ולחייך. היא מחבקת אותך ומלטפת את לחי ימין, ואת כמעט מתחילה לבכות. שוש שואלת אם הכול בסדר, ואת אומרת שכן, שקובי לא פתח את המספרה היום כי הוא נוסע לתל אביב, אז באת לבקר את רחלי בגן. את אחות טובה, היא אומרת ומשאירה אותך לעמוד שם.

כשאת נכנסת לגן שמש מנומסת מלטפת את הגב שלך ואת מבקשת מהגננת להוציא את רחלי. היא מסתכלת עלייך מופתעת, אומרת שרק עכשיו אמא שלך יצאה מכאן, השאירה את רחלי והלכה. את ממלמלת משהו על ענייני משפחה, והיא משתכנעת וקוראת בקול לרחלי. אתן עומדות ככה כמה רגעים. רחלי מגיעה ורצה אלייך ומחבקת לך את הרגליים. תודה, את אומרת לגננת, ומרימה את רחלי ויוצאת בחזרה לרחוב.

את מדביקה נשיקה לרחלי, על האף, והיא מעוותת את הפנים ואומרת שיש לך ריח כמו אצל אבא. היא לא שואלת שאלות ובכל זאת את מרגישה צורך להסביר, אז את אומרת הולכים לטייל. רחלי שואלת אם אפשר לאכול משהו לפני. בתגובה הבטן שלך מתהפכת וכפות הידיים שלך מתחילות להזיע. נעצור בסופר, את עונה.

לסופר שליד הגן את יודעת שאת לא יכולה ללכת, רפי אח של אבא שלך מאבטח שם, יושב בכניסה על כיסא גבוה ועושה בכאילו. את ממשיכה לסופר אחר, שנמצא במרחק של עשר דקות, אולי יותר. כשאת ורחלי מגיעות, את הולכת לאיבוד בין המחלקות. את מבחינה בגברים אבודים מחזיקים פתקים צהובים. אבא שלך אף פעם לא הולך לסופר. הוא אומר שזה רק של נשים, אבל את יודעת שהוא מתבייש ברפי.

אין כאן לאכול, רחלי אומרת לך מלמטה, מסתכלת על המדפים. תכף נמצא משהו, את מרגיעה. אז עינייך קולטות עגלה עמוסה, ותיק של אישה במקום שבו שמים ילד קטן, בערך בגודל של רחלי. את מסתכלת סביב, מנסה להבין אם בעלת התיק עומדת בסמוך לעגלה. הסביבה ריקה לגמרי, רק איש מבוגר עומד מול הקצב. הם מדברים ביניהם ברוסית. הקצב מעביר לו שקית שקופה עם בשר טחון.

היד שלך נשלחת לתוך התיק והלב שלך מתחיל לדהור. את מזהה קופסת סיגריות, משקפי שמש, אולי קריאה, ניירות, חפיסת מסטיקים. ואז את מרגישה אותו. שולפת החוצה, לא מסתכלת לצדדים, לא מרימה את הראש, מוציאה את כל השטרות שבפנים, וזורקת בחזרה לתיק. האיש המבוגר חולף על פנייך, מחזיק בשקית הבשר. מהנהן בראשו, ממלמל שפה זרה.

את תופסת את היד של רחלי ומתרחקת במהירות מהעגלה, ממחלקת הבשר, מהאיש המבוגר שמבטו עוד נעוץ לך בגב. את מפחדת להסתכל לצדדים. המבט שלך מתמקד בנקודה רחוקה, והיד שלך מתחילה להזיע בתוך היד הקטנה של רחלי. כשאתן חולפות ליד מחלקת המאפים רחלי נעצרת וצועקת פיצה! בורקס פיצה. פה לא טוב, פה מקולקל, את מסבירה ואתן יוצאות מהסופר.

הלב שלך עדיין דוהר. הידיים עדיין רטובות. את יודעת שאתן צריכות להתקדם מכאן, להתרחק. את אוספת את רחלי אלייך, כדי שתוכלו ללכת מהר יותר. אחרי שאת לא רואה את הסופר באופק, את מניחה את רחלי על הרצפה ומתיישבת על חתיכת אבן ומסדירה נשימה. רחלי מתכופפת אל עבר נמלה ועוקבת אחריה עם האצבע, בלי לגעת. אמא שלך שונאת שהיא עושה את זה, נוגעת בדברים שנמצאים על הרצפה.

את חוזרת לנשום באופן סדיר, ורואה שרחלי התקדמה עם הנמלה כמה מטרים. את נשארת על האבן, בוחנת אותה ככה, מרחוק. היא נראית לך קטנה כמו הנמלה הזו. השמש מדגישה את בלאי הסוודר שאמא שלך בחרה בשבילה הבוקר. את הגוון האדמוני בשיער שלה, את הלכלוך מתחת לציפורניים. לא, היא לא הרבה יותר גדולה מהנמלה הזו. את מתקרבת אליה ומתיישבת על הברכיים. קראתי לה נעמי, רחלי מצביעה על הנמלה. את מניחה את הלחי שלך על הראש שלה, ועוטפת את גופה הקטן בידיים. את נושמת פנימה תערובת ריחות. אדמה, בית, רחלי, זיכרון קלוש של אניס. בואי, את קמה ומושיטה לה את ידך. אם נצא עכשיו נספיק לארוחת עשר בגן.

את מרימה מבט אל השמיים כשאת יוצאת החוצה מהגן, משאירה את רחלי מאחור. את לא מאתרת אפילו את הסימן הקלוש ביותר לכתמים הלבנים שאת אוהבת. רק כחול בהיר. לראשונה את בודקת כמה כסף משכת מהתיק. שני שטרות של עשרים ושטר אחד של מאה. את דוחפת את השטרות בחזרה לכיס של המעיל. נהיה לך חם, את משילה מעצמך את המעיל, מנסה לקשור אותו סביב המותניים, אבל הוא עבה מדי אז את מחזיקה אותו ככה, בשתי ידיים, ומתקדמת לאורך הרחוב.

ליד התחנה שבה ישבת כמה שעות קודם לכן, בחור יושב על המדרכה. עטוף במעיל צבאי, כובע גרב שחור לראשו. הוא חובק את הברכיים בשתי ידיים, וראשו תקוע בין רגליו. את לא רואה את הפנים שלו. רק כתם שחור בין שתי רגליים. ליד גופו הצנום, המכופף, מונחת קופסת קרטון קטנה ובתוכה שלושה מטבעות, שטר אחד של עשרים ומצית. את שולפת את השטרות מכיס המעיל שלך, ומניחה אותם בתוך הקופסה. הוא לא מרים את ראשו אלייך, ואת לא אומרת דבר, ועושה את דרכך הבלתי נמנעת הביתה.  

לני בלה כהן לומדת במנשר לאמנות, סטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח וספרות. בת עשרים ושבע, מתגוררת בחיפה. שיריה התפרסמו בכתבי העת "בין סגול ובין תכלת", "המסדרון" ובאסופת השירים ״העוני עומד בגבו למצלמה״. סיפור פרי עטה זכה בתחרות הסיפור הקצר של אגודת הסופרים.
 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: סיפור קצר מאת רחל היימן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation